לקרוא את מה שכותבים בקבוצות דיון? באמת??

לפני כשבוע האתר Inside Higher Ed דיווח על כלי חדש שחברת בלאקבורד (Blackboard) מפתחת. הכלי סורק את תרומותיהם של סטודנטים בקבוצות דיון (ספק אם הכלי “קורא” את מה שהם כותבים) ומציע ציון אוטומטי לתרומות האלה. בקרוב הכלי ישולב לתוך ה-LMS של החברה והוא אמור “לעזור”, או “לסייע” למרצים. הכלי פועל, כמובן, באמצעות אוסף של אלגוריתמים:

The feature, called the “discussion forum recommended grade,” will use computer algorithms to analyze students’ posts in class discussion forums.
הכתבה מבהירה שלא מדובר בכלי שמעניק ציון בעצמו (האם בכלל אפשר להתייחס ל-“כלי” כבעל “עצמיות” שעושה משהו?) אלא כלי עזר שבאמצעותו מרצים יכלו לתת ציון ביתר קלות ומהירות על מה שהסטודנטים שלהם כותבים בפורומים. בנוף התקשובי הנוכחי של החינוך אנחנו פוגשים הודעות רבות מהסוג הזה. בסך הכל יש כאן עוד כלי מיני רבים שנועד להקל על היבטים די משעממים של ההוראה. רצוי לזכור שכאשר סטודנטים מתבקשים לכתוב בקבוצות דיון נוצר המצב שבו נוצרים עוד ועוד טקסטים שמרצים אמורים לבדוק (להבדיל מתקופה קדם-תקשובי בה דיון בכיתה הסתיים עם סיום השיעור). בנוסף לצורך להתכונן לשיעור וללמד אותו, ולבדוק עבודות, עכשיו המרצה צריך גם לקרוא הודעות פורום רבות. לאור זה אפשר להבין את דבריו בכתבה של בכיר בחברת בלאקבורד שמסביר את נחיצות הכלי:
John Whitmer, learning analytics and research director at Blackboard, said that instructors want to use discussion forums to judge students’ participation, but that doing so is time-consuming and difficult since the forums were designed for discussion rather than assessment. These discussion forums are often underused by students, said Whitmer, since there is often little incentive for students to engage.
ברור שאף אחד איננו מצפה שאלגוריתמים יחליפו את המרצים (לפחות בעתיד הנראה לעין, אפילו אם סביר להניח שגם חברות טכנולוגיות וגם לא מעט הנהלות יראו בחיוב צעד כזה). בבלאקבורד מדגישים שהכלי מיועד לשחרר את המרצה מהעבודה האפורה של בדיקת הכמות כדי שהוא יוכל להתמקד בבדיקת האיכות. לשם כך הכלי מכיל מספר מרכיבים – אחד שסופר את מספר המילים שנכתבו, אחד שסופר את מספר ההברות אשר במילים, אחד שבודק את תדירות החזרה על מילים שונות, וגם מרכיב שפועל כמקדם של “חשיבה ביקורתית”. כל אלה נשקלות יחד על מנת לקבוע ציון על הכתוב בכללותו – ציון שהמרצה חייב לבדוק ולאשר לפני שהוא מועבר לסטודנט.

אני די בטוח שפעמים רבות בעבר ציינתי שכאשר מחשב בודק את מה שסטודנט כותב בטווח הארוך התוצאה תהיה שהסטודנט יפסיק לחשוב שיש בכלל סיבה לכתוב. הכתיבה, הרי, היא כלי תקשורת, וספק אם סטודנט רוצה לתקשר עם מחשב. אמנם אנשי בלאקבורד מדגישים שהכלי שלהם נועד לשחרר את המרצה מהצד האפור של בדיקת הכתוב כדי להקדיש יותר זמן לתוכן, אבל אם מרצה בכל זאת אמור לקרוא את הפוסטים של הסטודנטים שלהם לא ברור למה הוא זקוק לכלי שמדווח לו על אותו פוסט. הרי תוך כדי קריאה הוא בוודאי יכול להתרשם מרמת הכתיבה ואיכותה כך שהוא איננו זקוק להצעות של הכלי. אבל בעיני הבעיה הזאת משנית לנושא מרכזי יותר.

בקטע המצוטט למעלה הבכיר בבלאקבורד מציין שקבוצות דיון נועדו לדיון ולא להערכה. נדמה לי שאי-שם בדרך להפצת הכלי החדש של בלאקבורד הנקודה הפשוטה והבסיסית הזאת הלכה לאיבוד. הרי אם זאת באמת המטרה של קבוצות הדיון, למה בכלל הדגש על מתן ציון? חברת בלאקבורד, והרצון שלה להפיץ עוד כלי אלגוריתמי שאולי יגדיל את הכנסותיה, אינה הגורם הבעייתי היחיד כאן. גם הדרך שבה מרצים משתמשים בקבוצות דיון תורמת לבעיה. למרבה הצער, במספר די רב של פעמים נוכחתי לדעת שמרצים משלבים קבוצות דיון לתוך אתרי הקורסים שלהם ומנחים את הסטודנטים לכתוב בהן, אבל הם רואים בפעילות הזאת עיסוק צדדי, מס שפתיים לאינטראקטיביות, ולא חלק אינטגרלי מהלמידה. הכתיבה בקבוצות הדיון היא כל תקן של “ישחקו הנערים לפנינו”. לא מעט מרצים בכלל אינם בודקים מה שנכתב בהן. עלי להודות שעבור מרצים כאלה כלי כמו זה שבלאקבורד מפתחת דווקא כן יכול להועיל. אבל בדרך הזאת אנחנו מחטיאים את המטרה פעמיים. לא רק שנותנים ציון על מה שנכתב מבלי לבחון כיצד הכתוב תורם לדיון ו/או לתובנות  של הסטודנט כפרט ולסטודנטים כקבוצה  אלא גם באמצעות הציון מעבירים לסטודנטים מסר שהסממנים החיצוניים של כתיבה “איכותית” הם החשובים, ולא הדיון עצמו.

בתוך הכתבה עצמה מועלות מספר נקודות של ביקורת. היא מצטטת, למשל, את לס פרלמן (Les Perelman) מ-MIT, אדם שמאד מוכר בהתנגדותו לכלים דיגיטאליים בבדיקת כתיבה. פרלמן מבטא בצורה יותר אלגנטית את הטענה שלי בפיסקה הקודמת:

The specific metrics that they’re using seem antithetical to the kind of writing that most teachers want students to do in discussion pages online. What teachers usually want people to do is to respond to other people’s ideas and to have arguments in an informal way. What this does is encourage pretentious prose.
אחת התגובות לכתבה מחדדת עוד יותר את הבעיה:
Heaven forbid we discuss something with students and don’t grade it. I mean, what’s the point of that?
סביר להניח שהכלי של בלאקבורד לא יעבוד כמו שמקווים שהוא יעובד, אבל זאת איננה הבעיה המרכזית. מה שהרבה יותר בעייתי הוא שהכלי לא יתרום לאווירה של למידה שסביר להניח שמרצים רוצים ליצור. אם רוצים שסטודנטים יכתבו, במקום לחלק להם ציונים רצוי להתייחס לכתיבה שלהם בצורה מכובדת … ואנושית.

זה מזכיר לי את קבוצות הדיון

אי-שם בהיסטוריה הקדומה של האינטרנט בחינוך, קבוצות דיון נראו לרבים ככלי חינוכי חשוב. אפשר היה להבין למה. בין היתר, קבוצות הדיון הגמישו את מגבלות הזמן והמקום של הכיתה המסורתית. פתאום דיון בכיתה כבר לא היה צריך להסתיים עם הצלצול. אפשר היה להמשיך אותו גם בשעות הערב, מהבית. לאלה מאיתנו שייחלו לחוויה לימודית עשירה ואותנטית יותר, ושסברו שהלמידה איננה מתרחשת רק בכיתה, קבוצות הדיון היו צעד בכיוון הנכון. היה, כמובן, גם צד בעייתי יותר. הרי בשיעור הפרונטלי הרגיל שבו המורה ביקש לקיים דיון רוב התלמידים ידעו שאם הם יושבים בשקט ועושים פרצופים הרומזים שהם טיפה מתעניינים במתרחש הם יוכלו להתחמק מהבעת דעה. לדאבונם הם גילו שבקבוצות הדיון הם נדרשו לכתוב כמה משפטים במקום להיות לגמרי פסיביים. זאת ועוד: גם המורה, במקום להקשיב לקומץ דוברים ולסיים את העניין, נדרש להקדיש את הערב ה-“פנוי” שלו לקריאת הגיגיהם של תלמידים שכתבו את מה שהם כתבו רק כדי לצאת ידי חובה, ואפילו להגיב להם.

קשה לקבוע מתי העומס המכביד הזה גבר על היתרונות שבמתן יכולת ההבעה לכל תלמיד, אבל בשלב מסויים הפופולאריות של קבוצות דיון בסביבה החינוכית דעכה. הפורום הפך בעיקר לאמצעי שדרכו ניתן למסור שיעורי בית למורה (בדרך כלל כקובץ מצורף). יתכן שהמערכת גילתה שהיא לא עד כדי כך מעוניינת במה שכל תלמיד רוצה להגיד. סביר להניח שאותו הדבר קרה עם הבלוגים שפרחו מאד לפני כעשור. אולי גם כאן המערכת הבינה שאם מעודדים תלמידים לכתוב לבלוג מישהו גם יצטרך לקרוא את מה שהם כותבים, ולמי יש זמן לכל הקריאה הזאת.

ההרהור הזה התעורר בעקבות מאמרון בבלוג של קתי דייווידסון מתחילת החודש. במאמרון דייווידסון מצטטת קטע מתוך ראיון עם סמואל דלייני, אחד מסופרי המדע הבדיוני החשובים של הדורות האחרונים. הקטע לקוח מתוך סרט על דלייני שהופק בשנת 2007. דלייני חובש כובעים רבים, וביניהם של מרצה באוניברסיטה. בקטע המצוטט הוא מסביר למה בדיון בכיתה הוא דורש מכל הנוכחים להצביע כדי לקבל את רשות הדיבור, גם אם הם אינם “יודעים את התשובה”:

Don’t you realize that every time you don’t answer a question, you’re learning something? You’re learning how to make do with what you got, and you’re learning how not to ask for a raise…you’re learning how to take it. That’s not good! That’s not good! So, from now on, whenever I ask a question, everybody’s got to put their hand up. I don’t care whether you know the answer or not. You have to put your hand up…I’m going to call on you and if you don’t know the answer, I want you to say nice and clear: I don’t know the answer to that, Professor Delany, but I would like to hear what that person has to say. And we’ll pass it on. And so this is what we started doing. And I said, whenever I ask a question, everybody put their hand up. I don’t care whether you know or not…You need to teach people they are important enough to say what they have to say.
לעתים קרובות מדי תלמידים בכיתה “לומדים” שהם אינם חשובים, שאף אחד איננו מעוניין במה שיש להם להגיד. בדרישה שלו שכל אחד יצביע דלייני נלחם נגד המצב הזה. הוא מבקש לגרום לסטודנטים להאמין בערך העצמי שלהם. אולי אני מגזים, אבל נדמה לי שהמטרה הזאת היתה בבסיס של השימוש בקבוצות דיון בתחילת הדרך, וגם בבלוגים, בחינוך. בזמנו נהגנו לציין שלא פעם תלמיד שלא מצליח להתבטא במסגרת של שיעור פנים אל פנים מסוגל לתרום רבות לכיתה שלו באמצעות הרשת, וכך גם לזכות בהערכה של עמיתיו.

אני חושש שהתפתחותם של “ספרים דיגיטאליים”, של “עצמי למידה” למיניהם, וכמובן גם של כלים לאיסוף נתונים וניתוחם, האפילה על ההתייחסות אל כלים דיגיטאליים כאמצעים להעצמת תחושת המסוגלות של התלמיד. דבריו של דלייני מזכירים לנו שמעבר ליכולתם של כלים דיגיטאליים להנגיש מידע או להמחיש תופעה, בתשתיתם הם יכולים “ללמד” תלמידים שיש ערך וחשיבות במה שיש להם להביע.

ביטוי לערך הזה אפשר למצוא בהנחיות שכותב פול מונהיימר, מורה בחטיבת ביניים בבית ספר במדינת אורגון, לתלמידיו בעניין הבלוג השיתופי של הכיתה שלהם. מנהיימר כותב:

When I say my hopes for the blog are high, I mean that I want our WorCult Blog to be a space where you get to ‘show off’. You are all great thinkers and I want that to be obvious to anyone around the web that finds their way to our blog. Our blog is a public showcase for the learning we are doing in this unique project-based class.
תלמידים שאינם מצביעים מפגינים את העדר תחושת המסוגלות של עצמם. כאשר הם כן מצביעים – בדיון בכיתה, בקבוצת דיון, בבלוג – הם מגלים שיש להם מה להגיד, גם אם הם לא היו מודעים לזה קודם.