אני מרבה (גם כאן) לתאר את קהילת התקשוב בחינוך כקואליציה המורכבת ממספר אוכלוסיות. יש אנשי חינוך שמבקשים לאמץ כלים דיגיטאליים כדי לקדם את ההוראה ואת הלמידה; יש אנשי מנהל שרואים בתקשוב אמצעי טוב להשיג ציונים טובים יותר במבחנים (וגם להראות שהם צועדים עם הזמן); ויש אנשי עסקים שרואים בחינוך קרקע בטולה ליזמות שלהם, שוק אדיר שמחכה שיחלבו אותו. על אף העובדה שהגופים האלה אינם רואים עין בעין בנושאים חינוכיים יסודיים ביותר, הם יכלו לפעול יחד סביב קידום השימוש במחשבים בכיתות מפני שהכנסת כלים דיגיטאליים לתוך הכיתה שירתה את המטרות השונות של כולם. אבל לאחרונה, במידה רבה מפני שבאופן כללי המטרה הבסיסית הזאת הושגה, הקואליציה הזאת מתרופפת. היום מרכיביה השונים מתקשים לעבוד יחד. מאמרון חדש של קרל פיש, איש חינוך שפועל כבר שנים רבות לקידום התקשוב בבתי הספר, נותן עדות טובה לכך. המאמרון של פיש מראה עד כמה עמוק הקרע בין השותפים השונים של הקואליציה הזאת.
פיש כותב שעוד בשנת 1999 במחוז שבו הוא עובד במדינת קולורדו התחילו לדבר ברצינות על מחשב נייד לכל תלמיד. באותה תקופה העלויות היו גבוהות מדי והתשתיות לא היו מספיק מפותחות, אבל הוא מוסיף שעם השנים:
more and more folks were convinced that laptops would not only be helpful for students, but essential to their learning process
ועל אף העובדה שיותר ויותר אנשים השתכנעו, תכניות של 1:1 לא יצאו לדרך עד שנת 2012. באותה שנה המחוז שלו אימץ תכנית של BYOD והשלימה אותה עם חלוקת מחשבים לתלמידים שמשפחותיהם לא יכלו לממן רכישת מחשב. פיש מדווח שהיום כ-70% מהתלמידים מגיעים לבית הספר עם מחשבים משלהם, ושני שנתונים שלמים כבר משתתפים בפרויקט. הוא מוסיף שלפני שבועיים בית הספר בו הוא מלמד התחיל לקבל את הראשונים מתוך כמעט 1000 Chromebooks שהמחוז מחלק. פיש מסביר:
These weren’t purchased because we’ve finally decided that laptops are important enough instructionally for our students to provide them, we’re receiving them due to mandated state testing. Because both the PARCC and the CMAS tests are taken via computer, and because we can’t sufficiently lock down the netbooks we had previously, the district decided to replace them with Chromebooks – and, of course, we had to add significantly more in order to test all of our students. After sixteen years of not being willing to spend money to support our students instructionally, we are willing (actually, forced) to spend money to support testing. Our Superintendent told us in a faculty meeting that district-wide more than $1 million dollars was being spent to purchase Chromebooks.
פיש מבין שאם המטרה היא מחשב לכל תלמיד לא רצוי להתלונן. הרי אפילו אם הסיבה לחלוקת המחשבים איננה “חינוכית”, לא כל יום מתכוננים למבחן, ולכן אפשר יהיה להשתמש במחשבים שמקבלים גם לצרכים שהם לימודיים יותר. ובכל זאת:
I still think it’s important to note the priorities of our national and state leaders, and what actually makes school districts spend money they otherwise wouldn’t.
ההחלטה הנוכחית להשקיע ברכישת מחשבים משקפת את סדר העדיפויות של קברניטי החינוך במדינה של פיש. היא עדות לכך שלארי קובן צדק כאשר לפני שנה וחצי הוא כתב שהסיבות שבגללן בעבר רכשו מחשבים לבתי הספר (סיבות שלפי קובן לא הוכיחו את עצמן) הוחלפו בסיבות חדשות (ציטטתי כאן מהמאמרון של קובן גם כאשר הוא פרסם אותו):
The best (and most recent) gift to the hardware and software industry has been the Common Core standards and assessments. At a time of fiscal retrenchment in school districts across the country when schools are being closed and teachers are let go, many districts have found the funds to go on shopping sprees to get ready for the Common Core.And here is the point that I want to make. The old reasons for buying technology have been shunted aside for a sparkling new one.
כזכור, במשך שנים רבות פיש היה בין התומכים הבולטים ברכישת מחשבים והכנסתם לתוך הכיתה. אבל עכשיו הוא חש שסדר העדיפויות שלו שונה מזה של חבריו לקואליציית התקשוב החינוכי. הרי אם הסיבה שבגללה המחשבים נחוצים היא כדי להכין תלמידים למבחנים, מבחינתו אפשר לוותר על הרכישה ולהשתמש בכסף בדרכים יעילות יותר:
Since we have so many of our own students bringing their own devices, much of this $1 million will end up sitting most of the time in carts, unused (once we’ve rolled out Connected Learners to all four grades). So I wonder what else we could’ve spent $1 million on? I’m sure we could all come up with lots of ideas, but here’s one pretty simple one: let’s hire more teachers.
לפי החישובים של פיש, אותם מיליון דולר יכולים לממן משרות של 18 מורים (המשכורת הממוצעת של מורה בחטיבת הביניים בארה”ב היא כ-$56000). הוא מעלה מספר אפשרויות של כיצד מחוז היה יכול לנצל 18 מורים נוספים. ברור לו שלא משנה כיצד המורים ינוצלו בבתי הספר, ההשפעה של יותר מורים על חייהם של התלמידים תהיה גדולה יותר מאשר ההשפעה של מחשבים חדשים שישרתו את מערך המבחנים.
וכך קורה שמורה שבמשך שנים פעל לרכישת יותר מחשבים לכיתות מוצא את עצמו מתנגד למהלך הזה כאשר הוא סוף-סוף מתבצע. הקואליציה של התקשוב החינוכי כנראה באמת מתפרקת, וזה קורה מפני שכאשר המחשבים מגיעים לכיתות ההבדלים בתפיסות החינוכיות מתחדדים עד שכבר אי אפשר להתעלם מהם. פיש נאלץ לבחור בין הטכנולוגיה לבין החינוך, וברור לו במה הוא בוחר.