בשלב מסויים צריכים לבחור צד

אני מרבה (גם כאן) לתאר את קהילת התקשוב בחינוך כקואליציה המורכבת ממספר אוכלוסיות. יש אנשי חינוך שמבקשים לאמץ כלים דיגיטאליים כדי לקדם את ההוראה ואת הלמידה; יש אנשי מנהל שרואים בתקשוב אמצעי טוב להשיג ציונים טובים יותר במבחנים (וגם להראות שהם צועדים עם הזמן); ויש אנשי עסקים שרואים בחינוך קרקע בטולה ליזמות שלהם, שוק אדיר שמחכה שיחלבו אותו. על אף העובדה שהגופים האלה אינם רואים עין בעין בנושאים חינוכיים יסודיים ביותר, הם יכלו לפעול יחד סביב קידום השימוש במחשבים בכיתות מפני שהכנסת כלים דיגיטאליים לתוך הכיתה שירתה את המטרות השונות של כולם. אבל לאחרונה, במידה רבה מפני שבאופן כללי המטרה הבסיסית הזאת הושגה, הקואליציה הזאת מתרופפת. היום מרכיביה השונים מתקשים לעבוד יחד. מאמרון חדש של קרל פיש, איש חינוך שפועל כבר שנים רבות לקידום התקשוב בבתי הספר, נותן עדות טובה לכך. המאמרון של פיש מראה עד כמה עמוק הקרע בין השותפים השונים של הקואליציה הזאת.

פיש כותב שעוד בשנת 1999 במחוז שבו הוא עובד במדינת קולורדו התחילו לדבר ברצינות על מחשב נייד לכל תלמיד. באותה תקופה העלויות היו גבוהות מדי והתשתיות לא היו מספיק מפותחות, אבל הוא מוסיף שעם השנים:

more and more folks were convinced that laptops would not only be helpful for students, but essential to their learning process
ועל אף העובדה שיותר ויותר אנשים השתכנעו, תכניות של 1:1 לא יצאו לדרך עד שנת 2012. באותה שנה המחוז שלו אימץ תכנית של BYOD והשלימה אותה עם חלוקת מחשבים לתלמידים שמשפחותיהם לא יכלו לממן רכישת מחשב. פיש מדווח שהיום כ-70% מהתלמידים מגיעים לבית הספר עם מחשבים משלהם, ושני שנתונים שלמים כבר משתתפים בפרויקט. הוא מוסיף שלפני שבועיים בית הספר בו הוא מלמד התחיל לקבל את הראשונים מתוך כמעט 1000 Chromebooks שהמחוז מחלק. פיש מסביר:
These weren't purchased because we've finally decided that laptops are important enough instructionally for our students to provide them, we're receiving them due to mandated state testing. Because both the PARCC and the CMAS tests are taken via computer, and because we can't sufficiently lock down the netbooks we had previously, the district decided to replace them with Chromebooks – and, of course, we had to add significantly more in order to test all of our students. After sixteen years of not being willing to spend money to support our students instructionally, we are willing (actually, forced) to spend money to support testing. Our Superintendent told us in a faculty meeting that district-wide more than $1 million dollars was being spent to purchase Chromebooks.
פיש מבין שאם המטרה היא מחשב לכל תלמיד לא רצוי להתלונן. הרי אפילו אם הסיבה לחלוקת המחשבים איננה "חינוכית", לא כל יום מתכוננים למבחן, ולכן אפשר יהיה להשתמש במחשבים שמקבלים גם לצרכים שהם לימודיים יותר. ובכל זאת:
I still think it's important to note the priorities of our national and state leaders, and what actually makes school districts spend money they otherwise wouldn't.
ההחלטה הנוכחית להשקיע ברכישת מחשבים משקפת את סדר העדיפויות של קברניטי החינוך במדינה של פיש. היא עדות לכך שלארי קובן צדק כאשר לפני שנה וחצי הוא כתב שהסיבות שבגללן בעבר רכשו מחשבים לבתי הספר (סיבות שלפי קובן לא הוכיחו את עצמן) הוחלפו בסיבות חדשות (ציטטתי כאן מהמאמרון של קובן גם כאשר הוא פרסם אותו):
The best (and most recent) gift to the hardware and software industry has been the Common Core standards and assessments. At a time of fiscal retrenchment in school districts across the country when schools are being closed and teachers are let go, many districts have found the funds to go on shopping sprees to get ready for the Common Core.

And here is the point that I want to make. The old reasons for buying technology have been shunted aside for a sparkling new one.

כזכור, במשך שנים רבות פיש היה בין התומכים הבולטים ברכישת מחשבים והכנסתם לתוך הכיתה. אבל עכשיו הוא חש שסדר העדיפויות שלו שונה מזה של חבריו לקואליציית התקשוב החינוכי. הרי אם הסיבה שבגללה המחשבים נחוצים היא כדי להכין תלמידים למבחנים, מבחינתו אפשר לוותר על הרכישה ולהשתמש בכסף בדרכים יעילות יותר:
Since we have so many of our own students bringing their own devices, much of this $1 million will end up sitting most of the time in carts, unused (once we've rolled out Connected Learners to all four grades). So I wonder what else we could've spent $1 million on? I'm sure we could all come up with lots of ideas, but here's one pretty simple one: let's hire more teachers.
לפי החישובים של פיש, אותם מיליון דולר יכולים לממן משרות של 18 מורים (המשכורת הממוצעת של מורה בחטיבת הביניים בארה"ב היא כ-$56000). הוא מעלה מספר אפשרויות של כיצד מחוז היה יכול לנצל 18 מורים נוספים. ברור לו שלא משנה כיצד המורים ינוצלו בבתי הספר, ההשפעה של יותר מורים על חייהם של התלמידים תהיה גדולה יותר מאשר ההשפעה של מחשבים חדשים שישרתו את מערך המבחנים.

וכך קורה שמורה שבמשך שנים פעל לרכישת יותר מחשבים לכיתות מוצא את עצמו מתנגד למהלך הזה כאשר הוא סוף-סוף מתבצע. הקואליציה של התקשוב החינוכי כנראה באמת מתפרקת, וזה קורה מפני שכאשר המחשבים מגיעים לכיתות ההבדלים בתפיסות החינוכיות מתחדדים עד שכבר אי אפשר להתעלם מהם. פיש נאלץ לבחור בין הטכנולוגיה לבין החינוך, וברור לו במה הוא בוחר.

מאבדים את המהות?

טים סטאמר כותב שהמחוז שבו הוא עובד רוכש כמות גדולה של מכשירי iPad, ומוסיף שמחוזות רבים נמצאים בתהליך של בדיקת כיצד הכלי הזה (וטבלטים באופן כללי) יכולים להשתלב לתוך המתרחש בבתי הספר. סטאמר מביע אכזבה שבתי הספר מתקשים להבין שמכשירי טבלט אינם סתם מחשבים קטנים שאפשר להחזיק בידיים, אלא משהו שונה מאד מהמכשירים שלפני לא יותר מדי שנים הוכנסו למעבדות מחשבים שאליהן גם נשלחו התלמידים. להבדיל מהמחשבים שבמעבדות המחשבים, הטבלטים באמת נועדים לשימוש אישי, ומזמינים התאמה אישית. הבעיה היא שההבדל הזה איננו מנוצל. במקום זה, בתי הספר מצפים שהטבלטים ימלאו את אותו התפקיד שהמחשבים מילאו במשך עשרים השנים האחרונות. סטמאר כותב:

In some ways this dichotomy mirrors the disconnect between our traditional factory model of education and the growing personalization of learning out there in the real world. We continue to try and maintain an homogenized approach to schooling while the opportunities for individual and high social learning is exploding.
אם היה מדובר רק באי-הבנה, אולי אפשר היה לתקן את המצב יחסית בקלות. אבל לפי סטאמר מדובר בתפיסה חינוכית שאיננה תואמת את היכולות הלימודיות של הטבלט, ולכן הסיכוי שהשימוש בטבלטים יהיה מיטבי איננו גדול.

סטאמר מזכיר שלאחרונה News Corp, חברת המדיה של רופרט מורדוק, התחילה בשיווק ה-Amplify, טבלט שלדבריה מיועד במיוחד לחינוך. ומה חינוכי בטבלט הזה? כתבה על הטבלט החדש בניו יורק טיימס מסבירה:

If a child’s attention wanders, a stern “eyes on teacher” prompt pops up. A quiz uses emoticons of smiley and sad faces so teachers can instantly gauge which students understand the lesson and which need help.
עבור סטאמר (ועבורי) יש כאן פספוס אדיר. במקום למנף למידה אחרת, הטכנולוגיה המדהימה שהטבלט מהווה מגוייסת להנצחת סגנון הוראה מסורתי ביותר. הוא כותב:
The purpose of this table is to foster the same nice, neat, uniform, teacher-directed instruction that has been the centerpiece of schooling for more than a century. If it’s not there already, I fully expect Amplify to come with an app for taking standardized tests since the whole package is designed to address the holy grail of American education: higher scores.
מול התפיסה של ה-Amplify סטאמר מעמיד את זאת של BYOD ("הבא את המכשיר שלך"). שתי הגישות דוגלות בהכנסת מכשירים דיגיטאליים "אישיים" לתוך הכיתה. אבל עבור ה-Amplify המשמעות של "אישי" היא מכשיר זהה בידיו של כל תלמיד, כאשר המכשיר מסוגל לכוון את התלמיד ביעילות ליעד חיצוני לתלמיד עצמו, יעד שבית הספר והמערכת קבעו עבורו. לעומת זאת, עבור גישת ה-BYOD המכשיר שבידי התלמיד מהווה פתח לעולם שהוא עצמו מעצב ומפתח. זאת ההבטחה האמיתית של מכשירי טבלט בחינוך, אבל למרבה הצער, בכלל לא בטוח שההבטחה הזאת תמושש.

לא רק עניין של מוסיקה

על פי רוב הנושאים שבהם אני עוסק כאן נוטים להיות נושאים "גדולים", הנושאים כבדי המשקל שנחשבים (בעיני, לפחות) המרכזיים בתקשוב החינוכי. אבל לא פעם דווקא נושאים זעירים יותר הם אלה שמזמנים הצצה לתוך ההשפעה של התקשוב על בית הספר כפי שאנחנו מכירים אותו היום. מאמרון קצר של רויאן לי, מורה קנדי שאל הבלוג שלו הגעתי דרך המלצה של דין שרסקי, מהווה דוגמה טובה לנושא "זעיר" כזה.

לי כותב שהוא מזמין את התלמידים בכיתות שלו (תלמידי חטיבת ביניים) לבוא לשיעור עם אוזניות כדי שבמהלך השיעור הם יוכלו להאזין למוסיקה בנגני ה-MP3, או הסמרטפונים, שלהם. הוא מסביר, בין היתר, שבכיתה גדולה האוזניות יכולות ליצור אי של שקט עבור התלמידים. הוא מוסיף שתלמידים רבים טוענים שהם מתפקדים טוב יותר כאשר הם מאזינים למוסיקה, ואם כך, אין סיבה שהוא ימנע את זה מהם.

התגובות למאמרון של לי מגוונות. מספר מורים מגיבים שגם הם מרשים להאזין למוסיקה דרך אוזניות, ולעומתם יש כמה שטוענים שזה מפריע לתפקוד התקין של הכיתה. (לי גם מסביר בתגובות שהאישור להאזין למוסיקה איננו תקף בשעה של פעילות מרוכזת בכיתה, או כאשר תלמיד אחר מציג משהו לכלל הכיתה.) כמה מגיבים מציינים שהם רוצים להרשות האזנה כזאת, אבל בתי הספר שלהם אוסרים זאת.

על אף העובדה שאישית אני בעד להרשות את השימוש באוזניות, אני יכול להבין מורים שטוענים שזה מפריע לתפקוד הכיתה. ללא קשר לטכנולוגיה זאת או אחרת, מה שמתאים למורה אחד, או לשיעור מסויים, איננו בהכרח מתאים למורה או לשיעור אחר. אבל מה שמעניין אותי כאן איננו ההיתר או האיסור על השימוש באוזניות, אלא הדינמיקה שנוצרת כאשר הטכנולוגיה נעשית זמינה. נדמה לי שהתגובה של מורה אחד ממחישה היטב את הדינמיקה הזאת. המורה כותב שבשיעורי ההיסטוריה שלו לכיתה ח' הוא מרשה לתלמידיו להאזין למוסיקה, אבל הוא מתנה את ההאזנה במטלה מעניינת:

One of their at-home assignments was to build a 45-minute playlist specifically for my class. As a teacher, I like that their playlist will run non-stop throughout the entire class period while they remain focused on their academic task (no time is wasted skipping/sorting/etc) . As a music fan out of the cassette era, I believe everyone should hone the skills of building a mixtape for a specific audience… in this case, “a productive student at work”.
אותו מורה מציין:
I love how BOYD constantly brings up the concepts of citizenship and compromise in my history class.
גם אם המניע הראשי לאישור הבאת מכשירים דיגיטאליים אישיים לתוך בית הספר הוא כלכלי, בסופו של דבר כאשר המכשירים האלה נכנסים לתוך הכיתה השפעתם על המתרחש שם איננה סתם "במקום מחשב שולחני". מכשיר אישי בידי התלמיד גם מאפשר, וגם מחייב, התייחסות חדשה לכלל המתרחש בתהליך הלמידה. במידה רבה התלמיד נעשה ללומד אוטונומי האחראי ללמידה של עצמו. המכשיר האישי מאפשר לו לעצב את סביבת הלמידה כך שהיא תתאים להרגלי הלמידה שלו. ודווקא בגלל זה הוא צריך להיות מודע להרגלי הלמידה האלה.

התפיסה של "הבא את המכשיר האישי שלך" (BYOD) מיישרת קו עם המציאות שבה כמעט לכל תלמיד היום האפשרות להגיע לכיתה עם מכשיר דיגיטאלי (ואם עדיין לא היום, אז בעתיד הלא רחוק). אבל במקרים רבים מאד כאשר המכשירים האישיים נכנסים לתוך הכיתה הם רק ממשיכים את ההוראה המקובלת באמצעות המחשב השולחני. יש בוודאי לא מעטים שמרוצים מהמצב הזה – הם אינם מחפשים שינוי בתהליכי ההוראה והלמידה, אלא פשוט מעוניינים לייעל ולהוזיל אותם. סביר להניח שהם יצליחו בכך. אבל שאלת אישור השימוש באוזניות בכיתה יכולה לערער את התפקוד הכיתתי הרגיל. במידה מסויימת, היא מהווה קצה של קרחון של שינויים מרחיקי לכת. אמנם לפני דור קראו למחשב השולחני בכיתה "PC", אבל הוא היה רחוק מלהיות "אישי". לא כך המכשירים הדיגיטאליים שיגיעו לכיתה בידי התלמידים היום. אלה באמת אישיים. והמוסיקה שתנוגן דרכם, ותגיע לאוזני כל אחד באופן אישי, ולפי טעמו, היא רק ההתחלה של העיצוב האישי של הלמידה שהוא (אפשר לקוות) בלתי-נמנע.

כאשר נעשה יותר יקר לא להשתמש בו …

כתבה שהתפרסמה במספר מקורות לפני כמעט חודש מצאה את דרכה אלי די באיטיות. נתקלתי בה לפני שלושה ימים. הנסיונות שלי לשחזר כיצד הגעתי אל הכתבה לא העלו מסלול ברור, אבל בעצם, אין זה חשוב. הכתבה מדווחת על "תעשייה" זעירה בעיר ניו יורק – שמירה על הטלפונים הסלולאריים של תלמידים כאשר אלה נמצאים בבית הספר. לפני מספר שנים ראש העיר אסר על תלמידים להכניס טלפונים סלולאריים לתוך בתי הספר, ול-90 בתי ספר בעיר גלאי מתכות שמונעים מהתלמידים לעקוף את האיסור. ליד כמה מבתי הספר האלה יזמים זריזים מיקמו מסאיות בהן התלמידים יכולים להפקיד את הטלפונים (יש גם חנויות שמעניקות את אותו השרות) – תמורת דולר ליום. מתברר שהעסק (כזכור, בסך הכל שמירה על טלפונים סלולאריים בשעות בית הספר) מגלגל מעל לארבעה מליון דולר לשנה.

אפשר היה לפתור את הבעיה בדרך אחרת. התלמידים יכלו, כמובן, להשאיר את הטלפונים שלהם בבית. אבל על אף העובדה שניו יורק של היום נחשבת עיר די בטוחה, להורים חשוב שלילדיהם תהיה גישה לטלפונים בעת הנסיעה אל בית הספר ובחזרה הביתה.

ואולי יש אפילו פתרון אחר? אולי אפשר היה לאפשר לתלמידים להכניס את הטלפונים שלהם לתוך בית הספר? הורים רבים מציעים אחסון של הטלפונים בתוך בתי הספר (ללא תשלום), אבל משום מה ראש העיר מסרב לשקול את האפשרות הזאת.

ומה היה קורה אם התלמידים היו באים לבית הספר עם הטלפונים שלהם ו… מחזיקים אותם אצלם במהלך יום הלימודים? רבים מתנגדים לאפשרות הזאת מפני שהם משוכנעים שהכלים האלה יפריעו לתלמידים להתרכז בשיעורים. ריאן בריטג, בלוגר חינוכי במדינת אילינוי, מתייחס לנקודה הזאת, ומצטט עמית שלו, ביל הורין (מתוך בלוג חדש לגמרי). הורין כותב:

Students have always opted out of our lessons if we didn't plan the activities to keep them essentially engaged. BYOD doesn't alter that element of our job. Instead of writing notes to their boyfriend or reading anything other than assigned text they are now playing games, engaged in social networks or watching video. Our task remains – engage students in authentic and essential ways.
אין חדש בטענה הזאת, ומספר מגיבים לבלוג של בריטג מבקשים להעיר שהשימוש בטלפון סלולארי בעת השיעור איננו שווה ערך להעברת פתקאות בכתב יד על נייר. ההזמנה להיסח הדעת באמצעות הטלפון הסלולארי גדולה בהרבה מזאת של אמצעים יותר מסורתיים. מגיב אחד בבלוג של בריטג מציין:
I do think we need to more honestly acknowledge that the challenges are greater than they were in the analog world. To deny this I think fails to honor the challenges that teachers (and all of us) face in this regard.
חנה ולדן מגיבה, גם בבלוג של בריטג, וגם במאמרון בבלוג שלה (שגם הוא בלוג מאד חדש). בתגובה שלה בבלוג של בריטג היא מודה שקיימת בעיה אמיתית של היסח הדעת, אבל היא מזכירה לנו שמדובר בבעיה רווחת בכל תחומי החיים, ועל תלמידים, וגם מבוגרים, ללמוד להתמודד איתה:
Yes, it will happen – but doesn’t it happen in the real world? Aren’t we all pulling out our phones and iPads during meetings, and mastering our multitasking abilities? Distraction is a part of our lives, and I propose it can be a part of the learning process.
בבלוג שלה ולדן מרחיבה על הסוגיות פדגוגיות שמתעוררות בעקבות השימוש האפשרי של טלפונים סלולאריים בכיתה. מפני שקיימת בעיה ממשית של היסח הדעת, היא טוענת שעל המורה לעצב את הכיתה כך שהיא תעורר התעניינות וריכוז, ומדגישה שעיצוב וקישוט הכיתה אינם נחלתן של כיתות היסוד בלבד, אלא חשובים בכל הגילאים. אבל מעבר לצורך ביצירת אוירה מעוררת ענין בכיתה שתמעיט את הרצון לשלוף את הטלפון הסלולארי ולשחק משחק, ולדן גם רואה מקום לשלב את המכשירים בתוך המתרחש בשיעור:
In the real world, when we have a problem to solve (i.e. where is the nearest pizza joint that's open at 11PM and has gluten free options?) we each whip out our own devices and go through a series of events to get from problem to solution. Each person is going to have their own unique set of steps to solve the problem – and that's ok. We need to get better about allowing this natural flow to happen in the classroom, and highlight the steps as that's where the authentic learning takes place.
היא מוסיפה שכאשר אנחנו מאפשרים ל-"זרימה הטבעית" להתרחש בכיתה ההתמקדות שלנו, המורים, בהערכת הנלמד עוברת מהתוצרים של התלמידים אל תהליך הלמידה, ושם, היא טוענת, מתרחשת הלמידה האותנטית.

אפשר לטעון שאין הרבה חדש כאן, ובמידה לא קטנה, זה נכון. אחת הסיבות המרכזיות להתנגדות להבאת מכשירים אישיים לתוך הכיתה (BYOD), היתה שזה יקשה על התלמידים להתרכז בשיעור (ושזה, כמובן, יקשה עוד יותר על המורים להשתלט על הנעשה בכיתה). הטענה הזאת נשמעת גם היום. כמו-כן, אין זה מפתיע שריאן בריטג רואה חיוב בהכנסת מכשירים אישיים לתוך הכיתה. בריטג הוא בלוגר חינוכי ותיק שכבר שנים מבקש לאפשר לתקשוב לשנות את תהליכי הלמידה הרווחים בבית הספר. אבל נדמה לי ששני המורים הבלוגרים האחרים שציטטתי כאן יותר חדשים לתחום, והעובדה שהם רואים ב-BYOD מהלך חינוכי חיובי מצביעה על שינוי בהתייחסות לנושא. וכאשר הורים בניו יורק מגיעים למסקנה שאין הצדקה לשלם דולר ליום כדי לשמור את הטלפונים הסלולאריים של ילדיהם מחוץ לכותלי בית הספר, יכול להיות שאנחנו עדים לתחילתה של קואליציה בין הורים, מורים, ותלמידים. יתכן שקואליציה כזאת תוכל להזיז דברים כך שבעתיד הלא רחוק בית הספר יהיה מקום שבו פעילות לימודית באמצעות טלפונים סלולאריים ומכשירים דיגיטאליים למיניהם תהיה מובנת מאליה.