ובכל זאת – בהצלחה!

במאמרון חדש בבלוג שלה אסתי דורון מקשרת לכתבה באתר NRG – מקלדת בגיר – שעוסקת בפרויקט “מחשב לכל מורה”. אסתי מציינת שבאמצעות הפרויקט הזה יותר ויותר מורים יהפכו למורים מקוונים. היא מדגישה, בצדק, שלא מדובר רק בחלוקת מחשבים למורים, אלא גם בהשתלמות שעוזרת למורים לשלוט במיומנויות מחשב, ועוד יותר חשוב, עוזרת להם:
להבין את השילוב המיוחד בין הפדגוגיה לטכנולוגיה.
אני שותף לתקוות של אסתי. אם הפרויקט יכול לקדם את הנושאים האלה, הוא ללא ספק פרויקט חיובי. אבל נדמה לי שאני פתוח אופטימי מאשר אסתי. אינני בטוח שברור ליוזמי הפרויקט מה, מעבר לחלוקת ציוד, הוא אמור להשיג. הכתבה מתייחסת לתחרות הקשה בה נמצא המורה – תחרות בין המורה לבין האינטרנט על תשומת לב התלמיד בשיעור:
קליק אחד במחשב, והתלמיד יודע את כל מה שהמורה רצה ללמד אותו ב-45 הדקות של השיעור. בתחרות הזאת המורים נשארים לרוב מאחור.
אם זאת הבעיה המרכזית, צר לי להכריז שמחשבים לא יפתרו אותה. אולי הבנתי לא נכון, אבל לפי הכתבה, הבעיה איננה כיצד לעורר עניין אצל תלמידים, או כיצד לשלב מידע ממקורות רבים ומגוונים לתוך תכנית הלימודים. הבעיה היא שתלמידים יכולים, באמצעות “קליק אחד” לדעת כל מה שמורה מנסה ללמד במשך שיעור שלם. אני כמובן מפקפק בקיומו של הקליק האחד הזה, אבל זה עניין שולי. מה שמדאיג אותי היא המחשבה שמורים מלמדים שיעורים שבסך הכל מעבירים מידע יבש שאפשר לרכוש במספר קליקים. אם זה מה שמורים עושים, כל התקשוב שבעולם לא יעזור לתקן את הבעיה.

הוגי התכנית אינם חוסכים ביקורת על המערכת החינוכית. בכתבה אנחנו קוראים, למשל, כיצד נרקם הרעיון של “מחשב לכל מורה” אצל אורי בן-ארי:

החלום התחיל עוד כשהיה באינטרנט זהב, כאשר במסגרת העבודה נעשה ניסיון לחבר קבוצת מורים לעיסקת אינטרנט. מהר מאוד התברר שאין עם מי לדבר – שהמורים רחוקים מהאינטרנט כמרחק מעבד התמלילים “איינשטיין” מאייפון.
אני יודע שאין זה אופנתי לבוא להגנתה של המערכת, אבל הטענה הזאת מעוותת את המציאות. אני מלווה את תהליך הטמעת המחשב והאינטרנט במערכת החינוכית שנים רבות. לא פעם התאכזבתי מהקצב האיטי של התהליך, ומכך שמורים רבים לא מצליחים לרכוש את המיומנויות הדרושות. אבל אני חייב גם להודות שרבים במערכת הבינו שהתקשוב יכול, וצריך, להשפיע על הפדגוגיה, והם עשו זאת בתקופה שבה אנשי עסקים רבים עדיין חשבו שכל מה שדרוש הוא להזרים עוד ועוד ציוד לתוך בתי הספר.

אבל הכתבה מתעקשת לצייר תמונה אחרת – תמונה שבה הישועה באה מבחוץ. אני בטוח שהמורה מדימונה שהכתבה מצטטת היא מורה טובה מאד. ואני משוכנע שהמחשב שהיא קיבלה, וההדרכה בשימוש בו בהכנת שיעורים ובכיתה עושים אותה למורה עוד יותר טובה. אבל דווקא בגלל זה אני חושש שהכתבה עושה לה שירות דב. לפי הכתבה, אפשר להתרשם שהמחשב עושה את כל ההבדל והופך שיעור משעמם לשיעור מעניין. לפי המורה:

אני רואה אישית שהישגי התלמידים עולים וגם העניין שלהם. למשל, כשלימדנו על נושא משבר המים, הכנו מצגות וסרטונים. זה תפס אותם הרבה יותר מאשר אם סתם הייתי עומדת מולם ומדברת
אבל מורים טובים מצאו דרכים מעניינות להחיות את נושא משבר המים (ונושאים רבים אחרים) הרבה לפני שהיו להם מצגות וסרטונים. מורים טובים לא חיכו לתקשוב כדי שהם יעשו משהו אחר בשיעור מאשר סתם לעמוד מול כיתה ולדבר.

אני מייחל ליום שבו לכל מורה יהיה מחשב, ושהוא יידע להשתמש בו כדי להשביח את ההוראה שלו. אם פרויקט “מחשב לכל מורה” מקרב את היום הזה, אני בוודאי רואה בכך ברכה. אבל אני מתרשם שיוזמי הפרויקט רחוקים מלהבין את הערך הפדגוגי האמיתי של מחשב בידי כל מורה, ושל התקשוב באופן כללי. ואני חושש שבגלל זה, ולא בגלל התנגדות של המורים, היכולת של הפרויקט להשפיע על המערכת לא תהיה גדולה.