קטגוריה: חידושים

היה זה לגמרי צפוי. למען האמת, אולי אפילו נדרש קצת יותר זמן מאשר ציפיתי. אבל בכל זאת זה לא ממש איחר לבוא – אנשי חינוך שאיתור הדבר הגדול הבא חשוב להם כבר התחילו לברר איך אפשר להשתמש ב-NFTs בחינוך. בכתבה מאמצע פברואר באתר Getting Smart רשל דנה פות (Rachelle Dené Poth) שואלת:

NFT in Edu: What Does the Future Hold?

ואכן, עם כל ההתלהבות סביב ה-NFT היה זה רק ענין של זמן עד שאנשי חינוך, חדורי FOMO, יבקשו להצטרף לחגיגה ולהסביר לנו כיצד הכלי החדש הזה (לפחות בתודעה הציבורית ולפי הכותרות שהוא עכשיו מקבל) יוכל להשפיע – לחיוב, כמובן – בחינוך. הכתבה של דנה פות מתייחסת ל-“Edu”, והתרגום המקובל של המונח הזה הוא, כידוע, “חינוך”. אבל כאשר קוראים את הכתבה, ואת הדוגמאות ו/או את הרעיונות שמובאים בה, קשה לזהות קשר חינוכי. דנה פות מצהירה שרבים שואלים:

What role could NFTs play in education in the future?

אבל לטעמי השאלה הנכונה דווקא די שונה. אני מבקש לדעת אם ל-NFTs עשויה להיות השפעה כלשהי על הלמידה. אפשר אולי להבין את ההתלהבות של דנה פות ודומיה מהיצור החדש הזה (כבר הזכרתי FOMO?) אבל בדוגמאות שהיא מביאה אינני מצליח לזהות קשר כלשהו ללמידה. נדמה שכל הדוגמאות (המעטות, אגב) מתייחסות למנגנוני הניהול של מערכות החינוך. דנה פות כותבת, למשל, על תעודות, ועל תגים (badges) שמהווים עדות לקבלת תואר או לסיום מוצלח של קורס. ספק אם אלה שימושים שבאמת מצריכים NFT. הרי תעודות מקבלים היום בלי שנזדקק לבלוקצ’יין. יגידו לנו שתעודה המעוגנת בבלוקצ’יין איננה ניתנת לזיוף. יתכן שזה נכון. אבל נכון להיום אין משבר של הפקת תעודות מזויפות, ומערך יקר של אימות של תעודה הוא תרומה די מזערית (אם בכלל) לניהול המערכת. הוא בוודאי איננו משפיע על תהליכי הוראה או על הלמידה עצמה.

דנה פות מלמדת בתיכון במדינת פנסילבניה והיא פעילה ברשתות חברתיות סביב נושאים של טכנולוגיות חדישות בחינוך. היא כותבת שהיא משוחחת עם התלמידים שלה על NFTs ומדווחת ש:

Students are interested in learning about NFTs and discussing what it means for the future and for education, and even brainstorming what they would create.

קשה להבין מה היא רוצה שנבין מהמשפט הזה. אפשר אולי להבין שהעובדה ש-NFTs נמכרים היום בסכומים אסטרונומיים מעוררת תאבון אצל התלמידים שלה ולכן הם רוצים ליצור משהו שממנו הם יוכלו להרוויח. אבל המשפט הזה – שמופיע שלוש פעמים בכתבה (בתקציר, בגוף הטקסט, וכמשפט מובלט) – סתמי למדי. הוא איננו מסגיר התלהבות או התרגשות מצד התלמידים. הם בסך הכל “מעוניינים”. זאת ועוד: דנה פות איננה מביאה אף דוגמה אחת מסיעור המוחות שלכאורה התרחש בכיתה. יתכן, אם כי זה רק הניחוש שלי, שהתלמידים שלה לא הצליחו לחשוב על שימושים לימודיים.

בהמשך הכתבה יש רמז למשהו שמתקרב ללימודי. מוסרים לנו שהמיליארדר מארק קובן, שמוּכר כמשקיע ב-NFTs, בדעה ש:

textbooks will become part of the NFT experience.

האם הכוונה כאן שספרי לימוד יעברו הסמכה מיוחדת? תהליך כזה הרי כבר קיים – לטוב ובעיקר לרע – בכך שמחוזות מאשרים את השימוש בספרים מסוימים לפני שהם נכנסים לכיתה. דווקא הפריחה של ה-WWW לפני דור ערערה (לטעמי לטובה) את הסמכות של המחוזות. בעקבות הפריחה הזאת מקורות מידע לא “מוסמכים” יכלו לחדור באופן מסיבי לתוך הכיתה. אבל מתברר שבכלל לא מדובר בהסמכה, אלא במשהו הרבה יותר פשוט: מסחר. במשפט ההמשך מסבירים לנו ש:

Digital textbooks can be resold and royalties can be collected for each resale.

במילים אחרות, אל תחפשו כאן קשר ללמידה. קובן פשוט מזהה הזדמנות נוספת להרוויח.

ראוי לציין שקובן ביטא את הרעיון הזה לפני כחצי שנה בכתבה שהופיעה ב-EdSurge. כמו בכתבה של דנה פות, קשה למצוא בה משהו לימודי. (סביר להניח שדנה פות לקחה את דבריו של קובן מהכתבה הזאת.) אבל מתברר שאני נמצא בפיגור מסוים. במאי 2021 כתבתי כאן על TikTok ועל AI כיישומים שהברנז’ה הטכנו-חינוכי זיהתה כדבר הגדול הבא, והנה, רק שלושה חודשים אחרי כן העורכים של EdSurge כבר עמלו על איתור משהו עוד יותר חדש (וגדול).

דוגמה נוספת שדנה פות מביאה היא של חברה ללימוד שפות. בין הרעיונות של אותה חברה אנחנו קוראים:

Teachers can also issue NFTs to represent when students successfully demonstrate learning the class material.

אין כאן שום דבר חדש. כבר שנים מורים מתגמלים את תלמידיהם על עבודה טובה (דבר שהיום משום מה נחשב ביהיביוריסטי מדי אצל לא מעט אנשי חינוך) באמצעות חלוקת מדבקות יפות. לרשות המורים שרוצים לתגמל את תלמידיהם בדרך הזאת מגוון עצום של מדבקות. השימוש באלה יכול להיות אפקטיבי לפחות באותה מידה כמו השימוש ב-NFTs, והוא כמובן גם הרבה יותר זול.

מילים רבות בוזבזו, ויש להניח עוד יבוזבזו, על חיפוש אחר שימוש “חינוכי” של ה-NFT. אישית, אני די משוכנע ששימוש כזה לא יימצא. אבל הגעתי למסקנה שהבעיה איננה העדר ההתאמה של ה-NFT ללמידה. הבעיה היא דווקא הציפייה שלי שצריך להיות קשר בין מערכת החינוך לבין הלמידה.

כמעט שלושה חודשים עברו מאז שפרסמתי מאמרון כאן. יש לא מעט הסברים ו/או תירוצים שיכולים להסביר את ההפסקה הארוכה הזאת, אבל ספק אם הם באמת מעניינים. עם זאת, יש טעם לציין שככל שהזמן עובר נעשה יותר ויותר קשה לחזור לכתיבה. אם כותבים, רצוי לעשות זאת באופן די קבוע. אחרת מה שפעם היה הרגל נעים הופך למעמסה.

אבל יש, בכל זאת, תירוץ אחד שכן ראוי לציון כאן. במהלך חלק מהתקופה הזאת עסקתי באינטנסיביות בנקיונות. הנקיונות האלה כללו נבירה לתוך ערימות מכובדות ביותר של כתבות ומאמרים בנושא התקשוב החינוכי – ניירות שנאספו אצלי במהלך השנים. מצאתי מאמרים מלפני חמש שנים, מלפני עשר שנים, מלפני 15 שנים ואפילו יותר. עבור הרוב הגדול של אלה הצורך בנקיון, וכמו-כן הצורך בעוד מקום לשמירה של ניירות חדשים יותר (שבוודאי ביום מן הימים אצטרך לזרוק), הביא לכך שזרקתי המון. אבל לפני שיכולתי להרשות לעצמי לזרוק היה עלי לעיין בניירות, או לפחות לקרוא את הכותרותיהם. וכאשר עשיתי זאת מצאתי שהיה קשה מאד לנחש את השנה שבה המאמרים השונים התפרסמו. במידה רבה מאד הם עסקו באותם הנושאים שבהם התקשוב החינוכי עוסק היום – אוריינות דיגיטלית, פרטיות, ה-LMS, וכלים, כלים, כלים. וכמובן גם בהבטחה הגדולה שהדיגיטליות והרשת מהוות עבור החינוך. כמו-כן, מתברר שבמידה רבה גם אז השמענו את אותה הביקורת כלפי התקשוב החינוכי שאנחנו משמיעים כלפיו היום.

ודווקא תוך כדי הנקיון, כאילו לשכנע אותי שלפחות בנוגע לתקשוב החינוכי קהלת צדק, דיוויד ווילי (David Wiley) פרסם מאמרון בבלוג שלו:

Everything Old is New Again: Textbooks, The Printing Press, The Internet, and OER

רוב הפעילות של ווילי מתמקד במשאבים לימודיים פתוחים (Open Educational Resources) אבל יש מאחוריו שנים רבות של פעילות בתחום התקשוב החינוכי בכללותו כך שהוא מכיר היטב את התחום. במאמרון שלו הוא מתייחס למציאות המוכרת שכל כמה שנים התקשוב החינוכי צריך להמציא את עצמו חדש:

Even within learning design / instructional technology / educational technology graduate programs there’s a bit of a joke that every decade or so someone invents a new technology that causes the field to spontaneously forget everything it ever knew – because how could it possibly apply to the new medium?

חשוב להבין שווילי איננו בין מקטרגי הרשת. הוא רואה חיוב רב באינטרנט. במאמרון הוא מדגיש שהאינטרנט “טרנספורמטיבי” בחיינו – אם לטוב או אם לרע. אבל הוא כותב שעל אף העובדה שהשפעת הרשת על חיינו גדולה מאד, הוא איננו מזהה השפעה גדולה בחינוך:

I think it’s fair to say that the impact of the internet on teaching has – writ large – been shockingly small. There are, of course, exceptional cases where people are doing genuinely novel and amazing things with the internet in support of student learning. But I would argue that it’s the exception and not the rule in higher education.

שלא יהיו אי הבנות: ווילי איננו אומר, כמו רבים אחרים, שבמשך מאה או מאתיים שנה, עד להגעתו של האינטרנט, שום דבר לא השתנה בחינוך. טענתו היא שהאינטרנט לא הצליח להשפיע על החינוך כפי שאפשר היה לחשוב, או לצפות, שיקרה.

הציפייה הזאת, ציפייה שלפי ווילי לא התגשמה, מעוררת אצלו שאלה: מה היתה השפעתם של ספרי הלימוד (ה-textbooks) על ההוראה כאשר אלה, בעקבות הדפוס, נעשו זמינים לסטודנטים. האם הזמינות של ספרי לימוד מודפסים שינתה את דרכי ההוראה שהיו נהוגות לפני הדפוס? ווילי מצא שאין מקורות רבים על הנושא הזה, אבל הוא מצא ספר אחד על השימוש בספרי לימוד באירופה סביב תחילת תקופת הדפוס. מתוך הספר הזה הוא מביא מספר עדויות על כך שעל אף הזמינות של ספרים לא יקרים המרצים המשיכו להרצות את הטקסטים שלהם – אותם טקסטים שעכשיו הופיעו בדפוס – והם ציפו שהסטודנטים שלהם ירשמו את מה שהם דיקלמו. העדויות האלו מביאות אותו לקבוע:

So to answer my original question. What was the impact of the world’s greatest information technology – the printing press – on teaching? In the case of lecture texts, the impact appears to have been negligible.

קשה לא להרגיש שהנבירה לתוך העבר של ווילי מעניקה לנו קצת פרספקטיבה. מתברר שהרשת איננה הטכנולוגיה הראשונה שלכאורה מאפשרת לנו שינוי אך בפועל משנה מעט מאד. אני מודה (ויש עדויות) שלפני עשרים שנה אני ציפיתי שחדירת האינטרנט לתוך החינוך תערער את הנחות היסוד שלנו בנוגע לדרכי ההוראה והלמידה ולהתנהלות הכיתה. על אף העובדה שעדיין מקננת בי התקווה שכך אכן יקרה, נדמה לי שכאשר אנחנו מביטים מעבר לטכנולוגיות הדיגיטליות הנוצצות שמסנוורות אותנו, אנחנו מבינים שווילי צודק. ואולי בגלל זה הסקירה ההיסטורית שהוא ערך יכול לנחם אותנו. הרי לא מדובר בטכנולוגיות דיגיטליות בלבד. מתברר שכך היה גם עם הדפוס, ומי יודע, אולי גם עם המצאות פורצות דרך שבאו לפניו.

פעמים רבות בערימות הדפים שעליהם עברתי (ושחלק גדול מהם זרקתי) נתקלתי בניסוחים של “הפדגוגיה צריכה להוביל את הטכנולוגיה”. ספק אם מישהו בעולם החינוך חושב, או חשב, אחרת, וזאת על אף העובדה שהציפייה שבאופן קסמי טכנולוגיות חדשות יחוללו שינוי פדגוגי טבועה בנו היטב. המבט ההיסטורי של ווילי ממחיש עד כמה קשה ליישם אמירה שנראית כל כך פשוטה והגיונית. יתכן שהוא גם יכול להסביר למה לא היה צורך לשמור רבים מהמאמרים שמצאתי בעת הנקיון. אולי הוא גם מסביר למה לא קרה אסון שלא כתבתי כאן במשך כמעט שלושה חודשים.

לפני שבוע אתר Campus Technology פרסם כתבה מאת ג’ולי ג’ונסטון, מנהלת יוזמת Learning Spaces באוניברסיטה של אינדיאנה. הכתבה מדווחת על מפגש של קבוצת חברי סגל באוניברסיטה ונציגים של חברות טכנולוגיה שנערך בחודש יולי בשם Smart Classroom Summit. נושא המפגש היה ככותרת הכתבה:

Are ‘Smart’ Classrooms the Future?

המפגש, כמו יוזמת Learning Spaces בכללותה, נתמכה על ידי פרויקט רחב יותר באוניברסיטה – ה-Mosaic Active Learning Initiative. הדף הראשי של היוזמה מתאר היטב את מטרתה:

The Mosaic Initiative supports active and collaborative learning through instructional support, research, collaborations, and classroom design.

קשה, כמובן, להתווכח עם יעדים כאלה. עיצוב מרחבי למידה על מנת לקדם למידה פעילה ושיתופית הוא ללא ספק מטרה ראויה. הרצון לעצב את הכיתה אחרת מאשר המקובל והמוכר מעיד על נכונות לשנות את תפוסי ההוראה והלמידה ה-“מסורתיים”. כמו-כן, קל להבין שיש פן טכנולוגי לעיצוב חדש. מוסדות להשכלה גבוהה רואים התפתחויות טכנולוגיות בחברה הסובבת (מוצרים “חכמים” בלשון הכתבה) ושואלים שאלה שעל פניה די הגיונית. ג’ונסטון כותבת שהצוות שלה מתחיל לשאול:

“How we can make better use of our faculty and students’ time by delegating routine tasks to smart technology?”

כתשובה לשאלה הזאת ג’ונסטון משיבה (לעצמה) עם עוד שאלה:

What if the answer is a smart classroom?

ג’ונסטון שואלת אם הכיתה החכמה היא התשובה, אבל היא איננה מגדירה מהי כיתה חכמה. אני מניח שעלינו להבין שכמו שטלפון נייד הופך להיות “חכם” כאשר מעמיסים לתוכו עוד ועוד טכנולוגיות ויישומים, כך גם הכיתה הופכת “חכמה” כאשר היא נעשית כבדה מאד בטכנולוגיות. יש כאן, כמובן, בעיה לא קטנה, אבל גם אם נסכים עם ההגדרה הזאת, כדי לדעת אם אכן זאת ה-“תשובה” עלינו גם לדעת מהן אותן הטכנולוגיות שרוצים להעמיס לתוכה. במהלך מפגש הפסגה (ה-summit) המשתתפים העלו מספר נקודות שכנראה מאפיינות כיתה כזאת:

• שחרור המרצה מקדמת הכיתה תוך שמירה על השליטה שלו מכל מקום בו הוא נמצא
• ייעול תחילת השיעור באמצעות login ביומטרי למגוון הטכנולוגיות אשר בכיתה, רישום
אוטומטי של נוכחות, פיקוח על התאורה, ועוד
• לוחות לבנים שמאפשרים העברת הכתוב בהם ללוחות אחרים בכיתה ושמירתו לצורך צפייה
ועריכה מאוחר יותר
• מסכים שבהם קבוצות קטנות יכולות לעבוד, עם העברת מידע בקלות בין הלוחות השונים
• ממשק פשוט וידידותי

מה אני אגיד? גם אם אינני יודע מהי כיתה “חכמה”, אינני משוכנע שהנקודות האלו מגדירות אותה. יתרה מזאת, אינני מוצא הרבה קשר בין הנקודות המתוארות כאן לבין הדגש המוצהר של Mosaic על למידה פעילה ושיתופית. מה גם, מפגש הפסגה נועד לגבש רעיונות חדשים, ובאותן הנקודות שבהן יש קשר ללמידה פעילה או שיתופית אין כל חדש – כלים כמו מסכים לקבוצות קטנות עם היכולת להעביר מידע ביניהם קיימים כבר שנים.

קשה לבוא בטענות כלפי יוזמה טכנולוגית של אוניברסיטה שמבקשת לשפר את חוויות ההוראה והלמידה. אולי מספיק פשוט להתאכזב מכך שהרעיונות שהועלו במפגש הפסגה חידשו הרבה פחות מאשר ג’ונסטון היתה רוצה שנחשוב ולעבור הלאה. אבל בכל זאת מתבקשות לפחות שתי התייחסויות.

מהרעיונות שכן הועלו נוצר הרושם שהשותפים של ג’ונסטון התחילו מהטכנולוגיות וחיפשו תירוצים “חינוכיים” כדי להביא אותן לתוך הכיתה. רצוי לזכור שג’ונסטון מציינת את ההשתתפות הפעילה של חברות מסחריות שללא ספק ביקשו להראות לסגל ההוראה שיש להן “פתרונות” לסוגיות שהיו עשויות לעלות במפגש. אבל מעבר לטענות האלה, נדמה לי שמפגש הפסגה סבל מבעיה יסודית כבר עם צאתו לדרך.

כזכור, השאלה שבה משתתפי המפגש התמקדו (שאלה שקודם ציינתי שהיא “על פניה די הגיונית”) היתה כיצד לנצל טוב יותר את זמנם של אנשי סגל וסטודנטים על ידי העברת משימות שגרתיות לטכנולוגיות “חכמות”. בעצם, אני רחוק מלהיות משוכנע שזאת באמת שאלה (או מטרה) “הגיונית”, והיא בוודאי איננה בין החשובות. הייתי מצפה שאנשי הסגל היו שואלים שאלה אחרת, למשל כיצד אפשר ליצור חוויה לימודית אחרת מהמוכרת. שאלה כמו כיצד ניתן להרוויח יותר זמן שיעור (על ידי רישום אוטומטי של נוכחות!) מזמינה תשובה טכנולוגית, אבל התפיסה החינוכית שמאחוריה עדיין תפיסה מסורתית. בעיני אין הרבה טעם בלהרוויח זמן כיתה אם הזמן הזה נשאר ב-“שליטה” של המרצה. נדמה שמפגש הפסגה היה בסך הכל הזדמנות להשמיע סיסמאות יפות שבפועל הן בסך הכל המשך של הוראה רגילה … עם עוד הרבה טכנולוגיה לקישוט. חבל.

פעמים רבות בעבר קבלתי על כך שתחום התקשוב החינוכי סובל מהעדר הכרות עם ההיסטוריה של החינוך. אני כמובן רואה בכך פגם, אך לא פעם אני חש שעבור המחדשים הטכנולוגיים של היום זה סיבה לגאווה. הרי אם לא יודעים את ההיסטוריה אפשר לטעון עבור כל חידוש זעיר שהוא יחולל מהפכה בחינוך – ומהפכות תמיד זוכות לכותרות רבות וגדולות יותר מאשר התפתחות הדרגתית. ולפעמים זה לא רק העדר הכרות עם ההיסטוריה, ואפילו לא גישה מכוונת, אלא במה שנראה כמו שכחה מודעת של טענות שהושמעו רק לפני זמן קצר.

אפשר היה לזהות את הבעיה הזאת בדיון ציבורי שאורגן על ידי EdSurge לפני כשבוע בניו יורק. הדיון עסק בשאלה:

What Can Machine Learning Really Predict in Education?

חברי הפנל התייחסו לשאלה זאת מזוויות שונות. אנדרו ג’ונס, המזוהה כ-data scientist בחברת Knewton, למשל:

admitted that despite the hype, machine learning is still relatively limited in how it’s been applied, at least in the eyes of some users. “Most of what’s in the market now comes across as fancy homework or fancy textbooks,” said Jones. “To move beyond those labels is a much bigger challenge, one that we on the data science team worry about constantly. It’s the holy grail.”

לכאורה יש כאן אמירה מאד צנועה, מהסוג שאני בוודאי עשוי לכבד. הרי ג’ונס מודה שנכון להיום אנחנו עדיין רחוקים מהחזון של גיוס המידע על לומדים וניתוחו על ידי אלגוריתמים כדי לקדם לומדים. אבל מה שמוזר כאן הוא שלפני ארבע שנים חוסה פריירה (Jose Ferreira), מי שאז היה מנכ”ל Knewton, הכריז:

We literally know everything about what you know and how you learn best, everything.

ההכרזה הזאת, ועוד כמה התרברבויות די מדהימות, מופיעה בסרטון שהופץ על ידי המשרד לטכנולוגיה חינוכית של הממשל האמריקאי. פרירה כבר איננו ב-Knewton, אבל יש עדיין טעם לשאול מה קרה במהלך ארבע השנים האחרונות שהביאו לכך שעכשיו ג’ונס מדבר בצורה כל כך יותר צנועה, ואיננו מזכיר שרק לפני מעט שנים החברה שבה הוא עובד פחות או יותר טענה שהיא כבר פתרה את הבעיה שכעת נראית מאד רחוקה מפתרון.

גם ג’ון בהרנס (Behrens), סגן הנשיא לענייני מחשוב מתקדם ומדעי הדאטה בפירסון (Pearson) מצניע את היכולות של האלגוריתמים של החברה שלו. כבר מספר שנים נערכות תחרויות בין תוכנות ש-“קוראות” עבודות ונותן להם ציונים. וכבר שנים הזוכים בתחרויות האלו טוענים שהתוכנות שלהם משיגות את אותה איכות של קוראים אנושיים. אבל דבריו של בהרנס מסגירים מציאות אחרת:

Pearson’s Behrens thinks automated essay grading is one area that machine learning is starting to make progress. “In that space, we are mapping the features of essays against different labels of those essays,” he said.

אם די מזמן היו הצלחות בתחום, למה בהרנס טוען שרק עכשיו מתחילים לראות התקדמות? התשובה די פשוטה, אם כי גם טיפה מורכבת: הבודקים האנושיים שלרוב מולם התוכנות נמדדו לא היו מורים שהיו אמורים לבדוק את התוכן של חיבורי סטודנטים, אלא עובדים מזדמנים שעברו הכשרה קצרה כדי לקבל משכורת זעומה עבור עבודה קצרת טווח. גם הם וגם התוכנות לא הבינו, ולא התיימרו להבין, את התוכן. לאור זה אפשר להסיק שבהרנס כנראה חושב שעכשיו מתקרבים לכך שמחשבים באמת יבינו את התוכן של חיבורים שסטודנטים כותבים. לא ידוע לי על שום עדויות שיכולות לאמת טענה כזאת. אבל אם שמים הצידה את הספקות (הגדולים) שלי, אפשר להתרשם שההתלהבות המהוססת של בהרנס, כמו זאת של ג’ונס, מתעלמת מהיוהרה שרק לפני מספר שנים אפיינה את התחום.

גם ג’נל גרנט, המוגדרת בכתבה כמהנדסת תוכנה ומורה לשעבר, מעמידה ציפיות די מצומצמות. היא אומרת של-machine learning (לפי ויקיפדיה, “למידת מכונה”) דרך ארוכה עד שהיא תוכל להשפיע באופן משמעותי על עבודת המורה. גרנט מציבה רף די צנוע:

As a former classroom teacher herself, she said that one of the biggest areas where machine learning can be most useful is not at the student level, but by helping teachers cut down on time-consuming tasks, like organizing a classroom library by reading level.

גרנט מסבירה שדרוש למורה זמן רב כדי לארגן את הספרים בכיתה לפי רמת הקושי של הקריאה, והיה רצוי לאפשר לאלגוריתמים לעשות זאת. יתכן שהיא צודקת, אם כי נדמה לי שברוב בתי הספר הספרים שמגיעים לכיתה זו או אחרת כבר ממוינים לפי רמת הקושי. אני מניח שיזמים בתחום התקשוב החינוכי אינם מעוניינים במטלה כזאת והיו רואים בה זלזול ביכולות של הכלים שלהם. גרנט עצמה פחות או יותר מציינת זאת כאשר היא אומרת:

These [applications for machine learning] might seem small to a big company, but to an educator, it’s huge.

כמעט כתבתי שדבריה של גרנט מראים באופן הברור ביותר שהתקשוב החינוכי לא מילאה את הציפיות המוגזמות שיזמיה החדשים הבטיחו. למה “כמעט”? מפני שאל אסה (Al Essa), סגן הנשיא של ניתוח המידע ומחקר ופיתוח של ענף החינוך של McGraw-Hill, שם את דבריה של גרנט בכיס הקטן. באותה כתבה הוא מכריז:

Pretty much all edtech sucks. And machine learning is not going to improve edtech.

אני מודה, אני מקנא באסה. אני מניח שהוא מקבל משכורת מאד מכובדת, ובכל זאת הוא מוכן להודות שנכון לעכשיו התחום שעליו הוא מופקד די צולע (בלשון המעטה). אם McGraw Hill זקוק למישהו שיגיד את הדברים האלה אני מוכן לעשות זאת, ואני מוכן להסתפק בחצי מהמשכורת שלו.

אז איפה כל זה מעמיד אותנו? אולי אפשר היה לצפות שהעובדה שאנשי התקשוב החינוכי ש-EdSurge ריכז כדי לדון על המצב של machine learning סוף סוף מודים שהם עדיין רחוקים מאד מהיום שבו הכלים שלהם יישאו את הפרי המקווה תשמח אותי. הרי קצת צניעות בתחום תמיד עדיף על ההתרברבות שאליה התרגלנו. אבל למרבה הצער, על אף הנמכת הציפיות שאנחנו פוגשים במהלך הכתבה, איננו רואים שהאנשים האלה מקבלים על עצמם אחריות על ההבטחות, היומרות, או ההגזמות שקיבלנו מהם במהלך השנים האחרונות. עכשיו הם אומרים לנו שהדרך עוד ארוכה, והם כנראה מצפים שלא נזכור שרק לפני זמן קצר הם הכריזו שאו-טו-טו החזון יוגשם. לפני גל ההבטחות הבא חשוב שנגיד להם שאנחנו כן זוכרים.

לא חסרים סיפורים על יזמויות שהיו אמורות לחולל שינוי אדיר בחיינו ותוך כדי כך גם לגרוף מיליונים. מוכר, למשל, הסיפור של Juicero, ששיווק מכונה להכנת מיץ טבעי יחד עם חפיסות ארוזות פרי או ירק. המיזם זכה להשקעות של כ-$120 מיליון, אך התברר שאף אחד לא באמת היה זקוק למכונה עם חיבור WiFi כדי להכין מיץ, וגם ששתי ידיים יכלו לסחוט את שקיות הפרי באותה יעילות של המכונה היקרה. מתברר שבעמק הסיליקון היו מוכנים לקפוץ על כל רעיון כדי לגרוף רווחים. אבל לא תמיד הפשלה מעוררת צחוק. הסיפור על Theranos, שספר אודות התרמית שלה התפרסם בשבועות האחרונים, הוא הרבה יותר רציני.

יזמי Theranos טענו שביכולתם לחולל מהפכה במערכת הבריאות. הם התכוונו לעשות זאת על ידי בדיקת דם פשוטה ביותר שתוכל לזהות רשימה ארוכה של בעיות רפואיות. החברה הבטיחה שבאמצעות המכשיר שהיא מפתחת אפשר יהיה ליצור מערך רפואי יעיל, וכמובן בזול. המיזם גייס מאות מיליוני דולרים, אבל התברר שמדובר בהונאה. במשך 15 השנים שהחברה פעלה היא המשיכה לגייס כסף, אבל לא רק שהיא לא הצליחה ליצור את המוצר המובטח, באופן קבוע היא שיקרה על התקדמות הפיתוח. לא מדובר במיזם שלא הצליח, אלא בתרמית מלכתחילה. כזכור, ספר על הפרשה התפרסם לאחרונה, אם כי מחבר הספר, ג’ון קרירו (Carreyrou) חשף את הפרשה כבר לפני שלוש שנים.

הבלוג הזה עוסק בחינוך. למה שאכתוב כאם על פרשת Theranos? התשובה, כמובן, די ברורה. אמנם הסיפור של Theranos הוא סיפור די חריג, אבל לא חסרים מקרים שבהם מיליוני דולרים הושקעו במיזמים “חינוכיים” שהיו אמורים לחולל מהפכה. ופעם אחר פעם התברר שהצפייה להרוויח גברה על השכל הישר. לא, לא כל מיזם חינוכי הוא תרמית. יש משקיעים בחינוך שבאמת ובתמים חושבים שהם מפתחים מוצר שמסוגל לחולל את השינוי המיוחל. אבל פעם אחר פעם זה נעשה עם מינימום של ידע או נסיון חינוכי. מספר פעמים בעבר כתבתי כאן על החידושים לכאורה של טבלט ה-Amplify, על היומרה של Knewton להתאים חומרי למידה לצרכי כל לומד, ועל המהפכה של AltSchool שתביא בשורה לכולם. כל הדוגמאות האלו, ועוד, מתאפיינים בבטחון עצמי מופרז ובתחושה שרק בוגרי עמק הסיליקון שרכשו נסיון ביוזמות טכנולוגיות יודעים מה נחוץ לחינוך. ופעמים רבות אנשי חינוך שמחו ללכת שבי אחר המיזמים האלה.

לפני שבוע, באתר של Inside Higher Ed, ג’ון וורנר התייחס לסיפור של Theranos ולמקבילים שלה במרחב החינוכי. בין היתר הוא כתב:

The explanation for the failure of these ed tech ventures as well as Theranos is in the inherent disconnect between the customer and the user. Theranos was selling to Walgreens and Safeway, not the people whose blood would be tested. Both companies had a vested interest in buying into Holmes’ fraud. As reported by Carreyrou, Walgreens was terrified of losing the exclusivity to the Edison to CVS, a potential death blow to their hopes of overtaking their rival. Safeway had declining numbers in its core grocery business. Moving into health care could revitalize the bottom line.

לכאורה החינוך שונה. הרי המנהלים של מערכות החינוך אמורים להבין משהו בחינוך, ועל פי רוב הם דואגים לטובת התלמידים שלהם. אבל וורנר מזכיר לנו ש:

In the start-up world (including in ed tech), the true customer is the investor

בעולם הזה ההצלחה של מוצר זה או אחר נמדדת על ידי כמות הכסף שאפשר לגייס, לא על ידי האפקטיביות שלו בכיתה. וכל עוד שהמשקיע נשאר הלקוח המרכזי אנחנו עתידים לראות עוד כשלונות כאלה, ואם לא יותר גרוע.