עוד מהפכה בחינוך

עבר כבר קצת יותר מחצי שנה מאז שה-ChatGPT חדר לחיינו ומיגר כמעט כל יוזמה טכנולוגית אחרת בחינוך לספסלים האחוריים. הדיון על מקומו של ה-AI בחינוך עוד נמשך וללא ספק יש רבים שממשיכים להתלהב (או להיחרד) ממה שהכלים האלה יכולים לחולל בחינוך. אבל על פי רוב קווי הוויכוח די נקבעו ולפחות לעתיד הקרוב נדמה שלא צפויות לנו הצהרות מהפכניות בנוגע למקום של הכלים האלה בחינוך. אפשר אולי להגיד שהגיע הזמן לאיזה “דבר גדול הבא” חדש. אני מניח שכך לפחות מקווה חברת אפל שלפני זמן קצר השיקה (אם כי טרם שיווקה) את ה-Vision Pro שלה.

כמו עם כל מוצר חדש של אפל יש מי שמזדרז להכריז שמדובר במהפכה. וכך כמובן גם בחינוך, אם כי נכון לעכשיו אני מתרשם שאלה שמכריזים כך רחוקים מלהיות משפיעים מוכרים בשדה החינוכי.

באופן די צפוי חברת Axon Park (שלא הכרתי עד שראיתי את התייחסותה ל-Vision Pro) מתלהבת מהכלי. החברה עוסקת בבניית סביבות למידה ב-metaverse שלאחרונה ההתעניינות בה די דעכה. הופעת ה-Vision Pro מפיחה רוח חדשה לתוך התחום. החברה מצהירה:

The Apple Vision Pro is an exceptional tool that promises to revolutionize education by presenting an innovative, interactive, and engaging way for learners to experience content. Spatial computing allows digital content to occupy physical space, leading to immersive, interactive experiences that can dramatically enhance learning.

הטענה שהכלי מבטיח לחולל מהפכה בחינוך לא צריכה להפתיע אותנו. פגשנו אותה פעמים די רבות בעבר, למשל באינפוגרפיקה מ-2018 (שעליה כתבתי גם כאן) שבה אנחנו למדים ש:

It is scientifically proven that Virtual Reality keeps the user fully engaged and immersed in their new environment. It is an active rather than passive way of learning.

מתבקש לשאול למה, אם ההוכחה המדעית הזאת היתה ידועה כבר לפני חמש שנים, אותה מהפכה בחינוך מיענה להגיע עד הגעתו של הכלי החדש של אפל שמממש את ההבטחה. סביר, כמובן, להניח, שדברים דומים נאמרו בנוגע לכלים קודמים, אבל למי יש חשק לחפש את כל האמירות האלו.

מה שכן, יש טעם לציין שבאתר של Axon Park יש כתבה נוספת שמבקשת לבסס מחקרית את התפיסה החינוכית של החברה. שם מוזכר, בין היתר, ה-Learning Theory Pyramid שמבוסס על Dale’s Cone of Learning. הגרפיקה של הפירמידה הזאת היא בין המוכרות ביותר בתחום החינוך, וזה על אף העובדה שהתמונה הפופולרית הזאת שמראה גם את האחוזים (לכאורה) שבהם נשמרת הידע הנרכש באמצעי “למידה” שונים הופרכה (ראו כאן, למשל) מזמן. הגרפיקה אשר בדף של Axon Park מכילה אחוזים, אם כי לשבחה של החברה רצוי לציין שבטקסט של אותו דף מציינים שהפירמידה מפשטת יתר על המידה את תהליך הלמידה.

Axon Park איננה הגוף היחיד שעבורו הופעת ה-Vision Pro מעוררת התלהבות כמעט פואטית. גם באתר Canada Teaches (שלמיטב בדיקתי הינו אתר פרטי שאיננו קשור למערכת חינוך קנדית כלשהי) כותבים על מהפכה. בדף באתר שמוקדש לכלי מזכירים לנו שש פעמים שמתחוללת מהפכה, כולל בסיום הכתבה:

In conclusion, Apple Vision Pro is revolutionizing education by harnessing the power of augmented reality and artificial intelligence. It addresses the challenges faced by traditional education systems and empowers educators and students with innovative tools and resources.

מעניין לציין שהמונח “בינה מלאכותית” איננו מוזכר בדף הרשמי של אפל שמודיע על הופעת הכלי. יכול להיות שהכלי אכן משלב מרכיבים של AI, גם אם אלה אינם מוזכרים, אבל אני מניח שיש כאן הסבר פשוט יותר: סביר מאד להניח שמי שהכין את הכתבה הזאת בכלל לא התנסה עם ה-Vision Pro ופשוט הניח שהיום אי אפשר בלי AI. הרי הכתבה ממשיכה להסביר ש:

Apple Vision Pro caters to diverse learning styles and individual needs, promoting personalized learning journeys. These innovations inspire creativity, critical thinking, and a love for lifelong learning, preparing students for success in an ever-evolving world.

המשפטים האלה נראים תלושים לחלוטין מכל נסיון אמיתי עם הכלי. אולי הם שארית של כתבה ישנה יותר על כלי אחר שלא מצאו את דרכם לכתבה ההיא ולכן הודבקו כאן. למען האמת, הם מסוג המשפטים ש-ChatGPT היה מכין, אבל אני בספק אם אפשר להלביש את ה-Vision Pro על עיניו של ה-ChatGPT.

ב-Linkedin בן קרטר גם מתלהב, אם כי באופן קצת יותר זהיר. הוא מציין, למשל, שה-Vision Pro מאד יקר, וגם שעלינו להיזהר מהסתמכות-יתר על טכנולוגיות בחינוך. אבל ההסתייגויות האלו אינן מונעות ממנו להצהיר (בהתבסס על הנסיון של אחרים, ולא על נסיון אישי שלו) שעם הופעת ה-Vision Pro:

we are on the precipice of a transformative era in learning and development.

וכאילו שזה איננו מספיק משולהב, הוא מוסיף:

This level of immersion and interactivity could revolutionize the way we learn and develop new skills.

פרנק (Frank – ואין לי עליו שום מידע נוסף) הוא בעל ערוץ YouTube שמציג כלים דיגיטליים בחינוך. בערוץ שלו מעל 300 סרטונים. מבדיקה מרפרפת בערוץ התרשמתי שהוא אכן מבין בכלים שהוא מציג … עד אשר הוא נחשף ל-Vision Pro. לפני כשבוע הוא העלה סרטון תחת הכותרת: Can we use the Apple Vision Pro in Education? ושם הוא כותב שבתנאים רגילים הוא לא היה מכין ודיואו על מכשיר שהוא טרם התנסה בו, אבל במקרה הנידון הוא חורג מהמנהג הזה מפני ש:

I haven’t been this excited about a device since maybe the iPad version one and specifically I’m excited about the potential of this device in education.

אחרי ההתלהבות הזאת פרנק מציין מספר סיבות שבגללן הכלי עדיין לא מתאים לחינוך, אם כי הוא מזדרז להוסיף שמחירו הגבוה איננו אחת הסיבות האלו. הוא אומר שביסודו של דבר הכלי אמור להיות כלי אישי המותאם לאדם אחד, ולכן הוא איננו כלי שאפשר לשתף בין קבוצה של תלמידים. ההערה הזאת די מעניינת, ואף הגיונית, אם כי נדמה לי שפרנק מפספס משהו – ההתאמה האישית שב-Vision Pro היא, כפי שאומרים, a feature, not a bug. והוא מוסיף עוד הערה מאד הגיונית – שלא נראה לו שתלמידים יעברו את כל יום הלימודים עם המכשיר מולבש על פניהם. אבל משום מה ההסתייגויות ההגיונות האלו אינן פוגעות בהתלהבות שלו.

החינוך זוכה לתחזיות בנוגע להשפעת טכנולוגיה זאת או אחרת באופן תדיר. לפני כעשור ה-Horizon Report וגופים אחרים ניבאו שתוך שנים מעטות המציאות הרבודה (Augmented Reality) תשולב בחינוך כך שהשפעתה תהיה משמעותית. אבל אחרי מספר שנים ההתלהבות נמוגה – אמנם משתמשים ב-AR בחינוך, אבל באופן מצומצם. על אף העובדה שיש יישומי AR מאד נחמדים השפעתם בחינוך די מזערית. יכול להיות שה-Vision Pro של אפל יהיה הכלי שיעורר את ההתלהבות שוב ואפילו יוכיח את כדאיות ה-AR, אבל חשוב לזכור שחברת Meta השקיעה הון בכיוון דומה והיא עדיין רחוקה מאד מלראות תוצאות – לא רק בחינוך אלא באופן כללי.

אינני יודע עד כמה הכותבים שציטטתי כאן באמת מעורבים בחינוך (ואלה הם רק מדגם), אבל קשה לא להתרשם שהם אינם מכירים את ההיסטוריה הארוכה של חדירת טכנולוגיות לתוך הכיתה ושל הציפיה הנצחית ל-“דבר הגדול הבא”. ואחרי כל זה אני מוצא את עצמי מחפש איזו תובנה מעניינת שאיתה אפשר לסיים את המאמרון הזה. אבל האמת היא שזה כבר נעשה נדוש, וההגזמות אפילו מתקשות לעורר צחוק. צריך להיות ברור שאחרי ה-Vision Pro יהיה עוד כלי חדש ועוד הבטחה גדולה, ועוד כתבות שיסבירו על עוד (ועוד) מהפכה בחינוך. נדמה לי שאחרי קריאתן כל מה שנשאר לנו לעשות הוא להיזכר בקהלת.

תהליך שמתחיל בכוונות טובות

לפני ארבעה חודשים, בבלוג שלו, פיטר גרין (Peter Greene) כתב על תנופה לבניית רובוטים שיוכלו להוות פתרון למחסור במורים. גרין הוא מורה ותיק שכותב בלוג שבו הוא מרבה לבקר את הנסיונות של חברות הצ’רטר לחסל את החינוך הציבורי ואת איגודי המורים. הוא איננו מתנגד לתקשוב, אם כי הוא מרבה להביע את החשש שהתקשוב עתיד לשרת את הגופים, ואת המטרות, שלהם הוא מתנגד.

במאמרון המדובר הוא התייחס לכתבה שהופיעה באתר Politico תחת הכותרת:

Can robots fill the teacher shortage?

לגבי הכתבה עצמה גרין מציין שהיא נראית:

somewhere in the grey mystery area of newsvertisement

זה תיאור די קולע. מרבית הכתבה סוקרת יוזמה של סינתיה בראזל (Cynthia Breazeal), דיקן תחום הלמידה הדיגיטלית ב-MIT, לבניית רובוט חברתי. לבראזל קבלות רבות בתחום הרובוטיקה, אם כי המיזם העיקרי שלה, רובוט חברתי בשם Jiro, שפרץ לעולם בתרועות רמות ב-2017, כבר דעך וכמעט נעלם לגמרי. הנקודה הזאת נעדרת מהכתבה ב-Politico שמהללת את היכולות של רובוטים חברתיים למלא את המחסור ההולך וגדל של מורים. לפי הכתבה:

With the United Nations predicting a global teacher shortage of around 70 million by 2030, so-called Socially Assistive Robots — which aim to interact with people in emotional or intellectually helpful ways — may be among the most viable ways to help these groups develop and catch up with peers.

אם זה אכן פתרון למחסור במורים, קשה לבוא בטענות כלפיו. כמו יזמים רבים אחרים, בראזל רואה פוטנציאל גדול ברובוטים, אבל היא איננה תואמת את הדפוס של היוזם שרואה במערכת החינוכית בור ללא תחתית שממנו אפשר לשאוב כסף. לכתבה יש, אמנם, ריח של פרסומת, אבל יש בה גם נסיון להבחין בין היזמים שמזהים הזדמנות להרוויח לבין בראזל שלפי הכתבה שמה דגש ב:

“design justice” and “AI that helps promote human flourishing.”

גרין מביע ספקנות זהירה כלפי המיזם הזה. אפילו אם הוא למוד נסיון מיוזמות דומות, הוא איננו רוצה להשמע ציני כלפי מיזם שלפחות לפי הכתוב ליבו במקום הנכון. את המאמרון שלו הוא מסכם בנימה אמביוולנטית:

Like the vast majority of ed tech stories, this one is aspirational–dreaming as marketing, prognostication as advertising. It sure would be great if more ed tech was about things we can actually do to help educate children and less about fantasies about products we might be able to move, someday, if we can just convince people they’re inevitable.

גם אם על פי רוב נדמה שבבלוג הזה אני רק משמיע ביקורת כלפי התקשוב החינוכי בגלגולו הנוכחי אני בכל זאת שמח לשבח יזמויות ראויות. במקרה הזה אני מבין את האמביוולנטיות של גרין ומזדהה איתה. אני בוודאי אינני רוצה לקטול משהו שיכול לקדם את הלמידה ולעזור לרבים שאינם זוכים להזדמנויות למידה נאותות. ובכל זאת, משהו בכתבה איננו משכנע אותי. כך גם אצל לארי פרלזו (Larry Ferlazzo), בלוגר ותיק מאד בתחום התקשוב החינוכי שרואה חיוב רב בכלים דיגיטליים בחינוך. בציוץ תגובה לציוץ של גרין בו הוא פרסם את הכתבה ב-Politico (והשיב בשלילה על שאלה אשר בכותרת), פרלזו צייץ:

This is so ridiculous. And it sounds like they want to test them on refugees who have arrived in the US. Keep these tech bros away from our schools!

זאת גם היתה התגובה הראשונית שלי. על אף הכוונות הטובות, אני חושש שיותר מאשר הרובוטים האלה יסייעו ללמידה, הימצאם בכיתה יפגע בה. כמו פרלזו, אין לי ספק שהדיגיטליות כן יכולה לקדם את הלמידה, אבל יש משהו צורם בכתבה, אפילו אם קשה לפקפק בכוונות הטובות של בראזל. על אף הספקנות, קשה לפסול את הנושא. הוא דורש בחינה נוספת. בגלל זה סימנתי את הכתבה בסימניות שלי, אם כי לא הרגשתי צורך לפרסם עליה משהו כאן … עד אשר קראתי כתבה מהשבוע ב-EdSurge בה אנחנו למדים (אם לא ידענו את זה קודם) שחלום הרובוטים בכיתה שריר וקיים, ורק מחכה לטכנולוגיה המתאימה.

הכתבה מדווחת על מספר פרויקטים לימודיים שנעזרים ב-generative AI, אותה טכנולוגיה שנמצאת מאחורי ChatGPT. מתואר בו מיזם של בית תוכנה שממיר חומרים כתובים – ספרי עיון, דפי ויקיפדיה, רישומים של המורה – לסרטוני אנימציה “at the push of a button”. מסבירים לנו שההמרה הזאת תוביל ללמידה מפני ש:

Lots of surveys out there show that the latest generation prefer to learn through video, through YouTube and TikTok.

בנוסף, וכנראה ברוח התקופה, החברה גם יוצרת אווטרים שמותאמים לחומר הנלמד, והאווטרים האלה יציגו את הסרטונים לתלמידים (כנראה מפני שתלמידים בוודאי מעדיפים ללמוד מדמות היסטורית וירטואלית מאשר ממורה רגיל). כלים כמו ChatGPT באמת מחוללים פלאים (אפילו אני מודה בזה), והפקת סרטוני אנימציה מטקסטים בהחלט עושה רושם של משהו מאד מרשים. אבל לא ברור עד כמה זה באמת מקדם את הלמידה. נדמה שהמנכ”ל המתואר בכתבה, ובוודאי אחרים כמוהו, עדיין מאמינים שיש יצור כזה “יליד דיגיטלי”. בנוסף, אין פסול ב-edutainment, אבל הוא רחוק מלהיות דבר חדש, ובמהלך השנים התגלו בו בעיות רבות. בדיקה של הבעיות האלו על ידי יזמים חינוכיים למיניהם לפני שהם מביאים את מיזמיהם לשוק לא היתה מזיקה.

להבדיל מבראזל, הצד הערכי והחברתי של הרובוטים החינוכיים האלה איננו מעסיק את היזמים האלה. וזה החלק הבעייתי – החיבור בין מיזמים מהסוג הזה לבין הרצון להחליף מורים מטעמים כלכליים. לא בכדי שם הכתבה ב-EdSurge הוא:

AI Tools Like ChatGPT May Reshape Teaching Materials — And Possibly Substitute Teach

וכאן נמצא החיבור לכתבה ב-Politico, ולביקורת כלפיה שגרין ופרלזו משמיעים. גם אם נקודת ההתחלה היא גיוס הטכנולוגיה לשרת את תהליכי הלמידה ולענות על צורך, החלום שהטכנולוגיה תחליף את המורה איננו מאחר להגיע. לזכותו של EdSurge ייאמר שהכתבה מביאה דברי ביקורת כלפי הרעיון של החלפת המורה בכלים מבוססי בינה מלאכותית. בין היתר מצטטים בה את ניל סלווין (Neil Selwyn), פרופסור לחינוך באוניברסיטה אוסטרלית, ודמות מאד מוכרת בתחום התקשוב הלימודי והביקורת כלפיה. סלווין מבהיר:

This tech makes the familiar claim that it is not looking to replace the teacher—that it will free teachers up to concentrate on high-level work with individual students. We know that this rarely turns out to be the case.

סלווין מוסיף שעיקר השיווק של כלים כאלה איננו מדגיש ערך חינוכי כלשהו, אלא את החסכון בכסף, וזה מה שמדבר אל המפקחים והמנהלים שישמחו לאפשר לטכנולוגיה “ללמד”. ההמשך ברור – כאשר הטכנולוגיה מלמדת אין צורך במורים, אלא רק בשמרטפים שדואגים לסדר ולשקט בכיתה. וכך, מה שהתחיל כשאלה יחסית תמימה – שאלה שאפילו עלתה מתוך רצון אמיתי להעניק אפשרויות לימודיות לרבים – הופך למציאות, אבל למציאות שבה ספק אם יש למידה של ממש לצידה.

הווירטואלי בשירות הבנאלי

כתבה חדשה ב-EdSurge שמסומן כ-“תוכן ממומן” שואלת:

Is a Metaverse for Education the Next Logical Innovation in Teaching and Learning?

אמנם חוק הכותרות של בטרידג’ קובע:

התשובה לכל כותרת שמסתיימת בסימן שאלה היא: לא

אבל כותבי תכנים ממומנים עבור חברות טכנולוגיות חדישות אינם מצייתים לחוק, או אולי הם פשוט חושבים שקוראיהם יחשבו שהתשובה אמורה להיות חיובית. וכך עם הכתבה הזאת שמבקשת לשכנע אותנו שסביבת ה-UNIVERSE של חברת ViewSonic היא אכן הצעד ההגיוני הבא בחינוך. הכתבה מתנהלת כראיון עם קוין צ’ו (Kevin Chu), אחד ממנהלי חברת ViewSonic, וכיאה לתוכן ממומן נדמה שצ’ו הגיש למראיינת את השאלות שעליהן הוא רצה להשיב. אבל אופי הכתבה איננו מה שמעניין אותי כאן, אלא התוכן עצמו.

החברה שמפתחת את סביבת ה-UNIVERSE מתארת אותו כ-avatar-filled metaverse, וסביר להניח שהמוצר הספציפי הזה הוא רק אחד מתוך רבים שחברות שונות ממהרות להביא לשוק, תוך הנחה (שבוודאי נכונה) שתפיסת טרמפ על השם metaverse עשויה לקדם את שיווק המוצר שלהן. סביבות כאלה אינן חדשות (כבר ב-2008 פתחתי חשבון ב-Second Life, אם כי אינני זוכר מתי הפעם האחרונה שביקרתי שם). עבור המוצר הספציפי הזה מסבירים לנו שסביבה של immersive VR:

fosters healthy social interactions while reducing learning barriers for any kind of learning that happens online.

יכול להיות שזה נכון, אם כי צ’ו איננו מבהיר מהם המרכיבים של סביבה כזאת שמקדמים אינטראקציות חברתיות “בריאות”. שנים של הכרות עם מגוון סביבות אינטרנטיות הראו לנו שהפונקציות של הכלים האלה או אחרים חשובות פחות בקביעת בריאות האינטראקציות מאשר טיב ואיכות המשתתפים באינטראקציות האלו.

צ’ו מסביר שבסביבות מקוונות “רגילות” מידת המעורבות של התלמידים בעייתית. (הוא מציין שהנקודה המרעישה הזאת הובהרה לחברה שלו בעקבות שיחות עם מורים). הוא מוסיף, כנראה כהתייחסות למפגשי Zoom, ש:

In some cases, a teacher is instructing a class, and all students do is join the class, sit and listen for 40 minutes and then jump off at the end of the call. Students don’t feel like they are being heard, and if they aren’t heard, they disengage and aren’t learning.

הוא מדגיש שלעומת אותן סביבות מקוונות מוכרות, בסביבה מסוג של metaverse ניתן להתגבר על בעיית תחושות הריחוק והניכור. בסביבה של ViewSonic תחושת הנוכחות גדולה יותר, בין היתר בזכות אמצעי אודיו שמגביר את הקולות של משתתפים שקרובים אלה לאלה ומחליש את הקולות של משתתפים רחוקים. הוא מציין שנוצרת תחושה של טבעיות שמוסיפה לחיזוק הקשרים החברתיים.

בתשובה לשאלה בנוגע לכלי ניהול הכיתה שעומדים לרשות המורה (שאלה שעצם העלאתה נראית לי מוזרה כשמדובר בכלי של יצירת סביבה וירטואלית) צ’ו מסביר:

There’s a lecture mode in UNIVERSE. When class is about to start, the teacher can press that lecture mode button, and it will automatically have the students seated, their microphones muted and they have to pay attention. Teachers love that feature.

ובנוסף יש עוד יישום (תמורת תשלום נוסף) שמלקט מגוון מדדים אודות התלמידים ומעביר אותם למורה כדי שהוא יוכל לבדוק אם תלמיד “מעורב” (engaged) או לא. יכול להיות שאני פספסתי משהו בנוגע ליתרונות של ה-VR, אבל נדמה לי שיותר מאשר יצירת סביבה חווייתית ייחודית שמעוררת ענין ורצון ללמוד, מה שבא לביטוי כאן הוא ניהול כיתה ופיקוח על הלומדים.

תיאור נוסף של צ’ו מחזק את התחושה הזאת. בנוגע להוראה בסביבה הזאת הוא מסביר ש:

The way that educators teach is exactly like they would on a video conference, but they communicate and manage a classroom as if they were in person.

הערה זאת קצת תמוהה. בתקופת הקורונה הושמעה ביקורת רבה כלפי שיעורים מקוונים שבהם מורים לימדו באותה הדרך שבה הם מלמדים בכיתה “רגילה”. לאור הביקורת הזאת מתבקשת השאלה אם יש בכלל ערך חינוכי בטכנולוגיה חדישה כמו metaverse אם בסופו של דבר הוא איננו מחדש את דרכי ההוראה. מוזר בעיני שלפי מפתחי ה-UNIVERSE, אחד מיתרונותיו שאמור לשכנע אותנו בכדאיותו הוא שבאמצעותו אפשר להמשיך בהוראה המוכרת והמסורתית. זאת ועוד: נדמה לי שצ’ו אפילו מתגאה ב-“יכולת” הזאת. הוא מוסיף שלדעת החברה שלו יש חשיבות רבה בכך שעקומת הלימוד תהיה כמה שיותר קלה:

so teachers don’t spend time learning a new way of teaching.

בסופו של דבר יש כאן חידוש מעניין, אם כי פחות לגבי הכלי מאשר לגבי תפיסת השיווק. כבר שנים יזמי החינוך הדיגיטלי מספרים לנו שהכלים שהם מפתחים לחינוך מאפשרים לנו להשתחרר מהחינוך המיושן שאיננו מתאים למאה ה-21. במקום זה היזמים האלה מבטיחים לנו חינוך שונה וטוב יותר. והנה, חברת ViewSonic, שלפחות לפי סיסמת ה-metaverse שבה היא מתהדרת ממקמת את עצמה בחזית החידושים הדיגיטליים, מציעה לנו דרך “חדישה” לשמור על הישן. במקום לשנות את ההוראה והלמידה המוכרות, החידוש שלה שומר עליהן. אבל על אף העובדה שהדבר נראה די מוזר, יכול להיות שיש כאן מתכון להצלחה. הרי מובילי מערכות החינוך יוכלו לקבל את הטוב בשני העולמות – שמירה על הקיים תוך יצירת רושם של קידמה וחדשנות.

נפלאות ה-“מחקר” בעסקים

כידוע, המחשבים, ובמיוחד הטלפונים הניידים, שלנו “לומדים” מההקלקות שלנו על מנת להציע לנו עוד ועוד מאותו הדבר. אי לכך בהצעות שאני פוגש בזרם החדשות שלי בטלפון מופיעות כתבות רבות שעוסקות בטכנולוגיות בחינוך. למען האמת, רבות מדי. בדרך כלל עיון חטוף בכותרת מספיק כדי לדעת אם יש טעם לקרוא את ההמלצות האלו, כאשר פעמים רבות התשובה היא שאין. אבל דווקא מפני שאני מעיין בחדשות דרך הטלפון כאשר יש לי זמן פנוי, אם משהו תופס את העין יש סיכוי טוב שאני כן אקרא. וכך קרה עם כתבה ב-Forbes שכותרתה הכריזה:

The Revolutionary Impact Of Immersive Technology On Education

כבר מזמן למדתי לא להתרגש יתר על המידה ממילים כמו “השפעה מהפכנית” בכותרות של כתבות שעוסקות בטכנולוגיות בחינוך, אבל הפעם, לצד המהפכה נוסף עוד מונח מעורר התרגשות – “immersive technology” שכותב הכתבה מגדיר כשילוב של מציאות מדומה ומציאות רבודה. קשה היה לעמוד בפיתוי. רק לפני מספר שנים אלה בהחלט נחשבו לדבר הגדול הבא, כך שעבור אדם כמוני שעוסק בתקשוב בחינוך כותרת כזאת מבטיחה, אפילו מחייבת, קריאה.

מדובר, כזכור, בכתבה ב-Forbes, ולכן אין זה מפתיע שיחסית מוקדם בכתבה אנחנו לומדים על הפוטנציאל הכלכלי של טכנולוגיות בחינוך. מספרים לנו ש:

the Education Technology (EdTech) industry is set to reach $252 billion by 2020, growing at a 17% annual rate.

זאת ועוד: חלקו של ה-immersive כנראה אמור לתפוס חלק ניכר מהסכום המשמעותי הזה. בנוסף, אנחנו לומדים שלפי ה-OECD משרות רבות (14%) עתידות לעבור אוטומציה מלאה ואילו עבור עוד 32% מהמשרות השפעת האוטומציה תהיה משמעותית. לכן הכתבה מכריזה:

It is imperative, therefore, that education systems adapt to ensure students are equipped with the right skills to survive in our changing world.

וכל זה בא כהקדמה לעיקר הכתבה – הנסיון לשכנע אותנו שאותן טכנולוגיות immersive הן אלו שיבטיחו שהסטודנטים של היום ירכשו את הכישורים הדרושים למחר, וכמובן תוך כדי פיתוח שוק מאד רווחי.

כצפוי, הכתבה מבטיחה לנו שביכולתן של טכנולוגיות immersive לשפר את החינוך. כעדות לכך מביאים ציטוטים מתוך סקירה של ה-New Jersey Institute of Technology שמוצאת ש:

augmented reality has the potential to revolutionize learning in primary and secondary schools more than any other technology has done in the recent past

המשפט הזה הוא כנראה מסקירה שנערך ב-2017 (אין קישור בתוך הכתבה). הוא מופיע מספר פעמים בווב, בעיקר במסגרת של אינפוגרפיקה נחמדה שהוכנה על ידי ה-NJIT. כמו רוב האינפוגרפיקות היא כבדה במשפטים הצהרתיים, ודי חלשה בתוכן של ממש. בסיומה מופיעה רשימת מקורות. אחד מאלה, אם אכן הצלחתי למצוא אותו, הוא סקירת ספרות אקדמית על השימוש במציאות רבודה, משנת 2014. הסקירה מוצאת יתרונות וגם חסרונות במציאות רבודה, וכאופייני לסקירות מהסוג הזה מציינת את הצורך בהמשך המחקר. (באינפוגרפיקה מופיע רק URL שהיום מוביל לדף ראשי של ה-Journal of Educational Technology & Society שמתפרסם באוניברסיטה בטאיוואן. בעזרת קצת בילוש הצלחתי למצוא מאמר שהוא כנראה הסקירה ששימש את מכיני האינפוגרפיקה). המקורות האחרים הם מהסוג של התלהבות מ-Pokemon Go והציפייה שאפשר לשלב אותו בכיתה. אינני טוען שאין מקום למציאות רבודה בתהליכי הוראה ולמידה, אבל אני כן תוהה כיצד מנתונים די שטחיים כמו אלה שבאינפוגרפיקה מצליחים להצהיר על פוטנציאל מהפכני.

בשביל זה יש, כמובן, המחקר, והכתבה מגייסת שניים. אחד מאלה מביא לנו נתון מאד מרשים:

One study in the US has shown that the introduction of technology makes 87% of students more likely to attend class and 72% of them more likely to participate.

כתבתי “מרשים”? נדמה לי שאפילו מרשים מדי. איך מגיעים לתוצאות כל כך מעודדות? התשובה נמצאת בכך שמדובר במחקר משנת 2009 שנערך בקורס אחד עם בערך מאה סטודנטים. ובאילו טכנולוגיות מדובר? המחקר בדק קורס פרונטלי שבו השתמשו במשהו דומה לקליקרים כדי לרכז תגובות של סטודנטים למידע שנמסר דרך מצגת פאוורפוינט. כפי שעורכי המחקר מסבירים:

Interactive Technology involves the classroom use of individual response pads by students to answer questions posted via PowerPoint.

במילים אחרות, לא רק שמדובר במחקר קטן מאד מלפני עשור (שבמונחים של תקשוב זה כמעט היסטוריה עתיקה) אלא שהאינטראקטיביות שבמחקר שונה לחלוטין מזו שכותב הכתבה מבקש לקדם. בנוסף, די מפליא שהיינו זקוקים ל-“מחקר” כדי לזכות בגילוי המרעיש שסטודנטים שמחים להשתמש בטכנולוגיות בשיעור.

והמחקר השני? כנראה שמדובר בסקר שנערך על ידי גוף שמשווק בטיחות דיגיטלית (חומת אש) לגופים שונים, כולל בתי ספר. התוצאות פורסמו בדצמבר 2017 באתר של The Knowledge Academy, גוף שעוסק בהכשרה מקצועית בתחומי העסקים והטכנולוגיה. הכתבה ב-Forbes איננה מקשרת למקור, אבל חיפוש פשוט מעלה שתי כתבות (1 ו-2) שמדווחות על הסקר. שתי הכתבות כמעט זהות, אבל רק אחת מקשרת אליו … שוב עם URL שאיננו נפתח. הכתבה ב-Forbes מביאה לנו תוצאה מרשימה ביותר של הסקר:

a staggering 96% of teachers believe technology has had a positive impact in the way children participate and learn in lessons.

אז מה יש לנו כאן? Forbes פונה לקהילת העסקים. הוא מזהה תחומים מתפתחים ומצביע על שווקים שכדאי להשקיע בהם. והנה, עכשיו הוא מזהה פוטנציאל אדיר ב-immersive technology בחינוך. למען האמת, אין כאן חדש. יתכן אפילו שמי שחיכה להמלצה של Forbes כבר איחר את הרכבת. אבל זה איננו מה שמעניין אותי כאן. מה שמעניין הוא המקורות הדי מפוקפקים שעליהם כתבה כזאת מסתמכת. לא פעם מפצירים באנשי חינוך שהחינוך צריך להתנהל כמו עולם העסקים. והנה, אחד מכתבי העת המוערכים ביותר בעולם העסקים מצביע על השוק החשוב והמתפתח בטכנולוגיות חינוכיות – ה-immersive technology – ומחזק את התחזית שלו באמצעות מחקרים ונתונים שעליהם נדמה שכל איש חינוך מכובד היה צוחק. ולמרות זה, נדמה שהחינוך מוכן להיות מובל על ידי עשירי הטכנולוגיה במקום לסמוך על עצמו.

לא ברור מה באמת “מדהים” כאן

לפני כשבוע נתקלתי בקישור לאינפוגרפיק:

5 Incredible Ways That Virtual Reality Is Improving Education

כבר מספר פעמים בעבר הגעתי לאתרים שהבטיחו להראות כיצד המציאות המדומה (ה-VR) משנה (וכן – משפרת) את החינוך. אני ספקן די גדול כלפי ה-VR, אבל אין זה אומר שאינני מקווה שאולי הפעם אגלה שמישהו באמת עושה איתה משהו באמת מדהים. אי אפשר, הרי, רק לבקר ולקטול. לפעמים צריכים למצוא משהו חיובי בתקשוב החינוכי שעליו אפשר לדווח. ואני כותב זאת כדי, אולי, לשכנע שבאמת קיוויתי להתגבר על הציניות.

ובכל זאת, העובדה שמדובר באינפוגרפיק רק הגדילה את הספקנות שלי. אינני מתכחש לכך שלפעמים יש יתרונות לתצוגה גרפית של מידע. גם אני מצליח ללמוד הרבה מייצוגים גרפיים טובים, אם כי בעיני רצוי שהייצוגים האלה גם יכוונו אותנו למידע נוסף מעשיר ומעמיק יותר. רצוי שהגרפיקה תעורר התעניינות, ואינפוגרפיקה טובה כמובן גם מציגה בתמונה מה שקשה להציג במילים. במקרה הספציפי הזה חמש הדרכים מתוארות בחמש פסקאות קצרות, ולא מצאתי שום תועלת בתמונה הסתמית שבראש הדף או בצלמיות חסרות האופי שבראש כל פיסקה. בסופו של דבר, מה שאנחנו מקבלים הוא טקסט שזוכה לטיפת קישוט.

והציניות ההתחלתית רק התגברה עם קריאת הטקסט עצמו. לא רק שהדרכים ה-“מדהימות” אינן מצליחות להדהים, הן מתגלות כבנאליות למדי. אחת הפיסקאות מוקדשת לכך שה-VR מסייעת לתלמידים עם מוגבלויות. הטקסט פשטני למדי. לא אתווכח עם הטענה, או לפחות עם התקווה, שה-VR יכולה לתרום ללמידה של תלמידים עם מוגבלות – שכלית, רגשית או פיסית. אבל הספרות המחקרית בנושא מראה שהנושא עדיין בשלבי פיתוח (וזה למרות שאחד המאמרים החשובים בתחום התפרסם כבר לפני עשר שנים). מאמר אקדמי אחר, שהתפרסם לפני קצת פחות משנתיים, אמנם מתאר שימושים של VR בחינוך המיוחד אבל לצד הבעת אופטימיות כלפי השימוש הכותבים מדגישים שהיישום המוצלח נמצא עדיין אי-שם בעתיד. אינני ממליץ למורה, שאחרי קריאת המשפטים באינפוגרפיק יחליט לחלק משקפי VR לתלמיד בעל מוגבלות בכיתה, לצפות שבאופן פלאי הוא פתאום יראה למידה איכותית. יש סיכוי גדול יותר שהוא יתאכזב מאד.

כצפוי האינפוגרפיק גם מהלל סיורים וירטואליים – הכותרת של אחת הדרכים המדהימות מכריזה שבעזרת ה-VR תלמידים יכולים לבקר במקומות שאחרת לא היתה אליהם גישה. הרעיון של סיורים שנערכים בלי לנסוע לאתר הפיסי איננו חדש. לא מעט טכנולוגיות קודמות עוד יצרו ציפייה כזאת. אכן, טוב מראה עיניים מקריאת טקסט (לפעמים). לפני ארבעים שנה אפשר היה למצוא במקרני 16מ”מ בבתי הספר, והסרטים שהוקרנו בכיתות חשפו את התלמידים לעולם הטבע. באותה תקופה הסרטים האלה העניקו חוויה שאי אפשר היה להשיג בבית. אבל היום מסך הטלוויזיה בבית מזמין בשפע של “סיורים”. האם מצפים שה-VR בכיתה תתחרה עם שפע סרטי הטבע ותהפוך אותם לנדושים ולא מלהיבים? יתכן, אבל לא ברור שהחידוש של כיתה שלמה שמרכיבה משקפי VR יחזיק מעמד זמן רב. מה שאפשר לראות עם משקפי VR בכיתה אפשר לראות היום גם בבית, כך שהתקווה לעורר התעניינות והתרגשות באמצעות כלי מגניב חדש עתידה לפוג אחרי זמן יחסית קצר.

מתבקשת שאלה נוספת שעולה בעקבות העיסוק בסיורים וירטואליים: מהי המטרה הלימודית של הסיורים האלה, או השימוש ב-VR באופן כללי? לגיטימי לחלוטין לראות בחוויה בלתי-נשכחת מטרה. אבל חשוב לזכור שחוויה כזאת איננה בהכרח מעידה על למידה. בעזרת ה-VR אפשר לשחות עם לווייתנים, וזה עשוי להיות חוויה נפלאה. אבל איננו בהכרח לומדים על חייהם של הלוויתנים דרך השחייה הזאת. כדי לקבוע אם ל-VR עריך חינוכי יש צורך להציב מטרה חינוכית כדי שאפשר יהיה לבדוק אם המטרה אכן הושגה.

שני שימושים נוספים המוזכרים באינפוגרפיק אינם נראים לי מדהימים במיוחד. מספרים לנו שה-VR מסייעת למורים להעריך את הלמידה של תלמידיהם. כהסבר לטענה הזאת מוסרים לנו שה-VR מאפשרת עריכת סקר, וגם שניתן לבחון את השפעת השימוש ב-VR על העולם הרגשי של התלמיד. אני מודה, פשוט לא הבנתי את הכוונה כאן. כן הבנתי את השימוש האחר – שה-VR עוזרת לתלמידים להתכונן לעולם העבודה, אם כי ההסבר הוא שהיום ראיונות עבודה נערכים באמצעות ה-VR. אם יש כאן משהו מדהים, לא מצאתי אותו. לא אתווכח עם התוספת שה-VR יכול להוות מרחב שבו סטודנטים לרפואה יכולים להתאמן, אבל באופן די ברור האינפוגרפיק מכוון ל-K12, ואינני מכיר בתי ספר שבהם אחוז הסטודנטים לרפואה מספיק גדול כדי להצדיק את הרכישה של הטכנולוגיה הזאת.

המציאות המדומה בהחלט קורצת. על פניה היא מבטיחה הרבה, אם כי בינתיים היא איננה מצליחה לשכנע. ובכל זאת, מעטים יתווכחו עם הטענה שהטבילה הטוטאלית לתוך סביבה שמקיפה אותנו יכולה להיות חוויה מרתקת ומרגשת. הבעיה היא שנכון לעכשיו רבים שמרכיבים משקפי VR טוענים שזה מביא לתחושות בחילה ושאפשר להרכיב אותן רק לפרקי זמן קצרים. ומעבר לכך, בכלל לא ברור שיש מה לעשות עם זה בסביבה החינוכית. לאור כל זה אין זה מפתיע שהשימושים ה-“מדהימים” שהאינפוגרפיק אשר במרכז המאמרון הזה אינם משכנעים. לפעמים הטקסט הפשוט יכול להעביר מידע (שלא להגיד “לספר סיפור”) טוב יותר מאשר ייצוג גרפי צולע. כמו-כן, אמצעי המחשה פשוטים (וזולים) יותר מה-VR יכולים להעניק חוויה חינוכית טובה יותר. אינני מתנגד לשימוש ב-VR בחינוך, אבל עד אשר באמת יימצאו שימושים יעילים וכדאיים, לא כדאי לכנות שימושים שלה בחינוך “מדהימים”.

המאמרון הזה כבר ארוך בהרבה מהאינפוגרפיק הקצר שאליו הוא מתייחס. אפשר לשאול אם בכלל היה טעם להקדיש כל כך הרבה מילים לדף מאד שולי שמופיע אי-שם ברשת. לדעתי ההתייחסות הזאת מוצדקת. הגעתי אל האינפוגרפיק דרך המלצה יומית שמגיעה לדואר שלי מ-ScoopIt. בדיקה די מהירה הראתה שהוא איננו חדש, אלא פרסום נוסף של אינפוגרפיק של חברה אחרת שהתפרסם לראשונה לפני שנה וחצי. אינני יודע מה גרם למפרסם הנוכחי – Educational Technology Infographics – לפרסם עכשיו מה שפורסם אז על ידי Virtual Reality Experiences, אבל הגלגול הזה מצביע על הקלות אשר בה מידע פשטני יכול להגיע לידי מורים שעשויים לראות בו מידע מוסמך. אין, כמובן, פסול בגלגול מחדש של מידע ישן. מספר פעמים בעבר המלצתי על הקריאה של ספרו של סימור פפרט Mindstorms, והספר הזה התפרסם לפני כמעט ארבעים שנה. אבל אני חושש שיש יותר קוראים לאינפוגרפיק הזה מאשר לספרו של פפרט. לטוב או לרע, הפשטנות מצליחה לשכנע, ומקבלים את טיעוניה מבלי לבדוק לעומק.

וזה מביא אותי לדרך המדהימה החמישית המתוארת באינפוגרפיק: “שיפור מעורבות התלמידים”. שם אנחנו קוראים:

Let’s face it, trying to keep fully engaged for whilst a teacher is speaking or writing on the board, can be difficult at the best of times. Research has shown that we remember 20% of what we hear, 30% of what we see, and up to 90% of what we do or simulate. It is scientifically proven that Virtual Reality keeps the user fully engaged and immersed in their new environment. It is an active rather than passive way of learning. 

יש כאן אזכור של חרוט הלמידה של דייל – Dale’s Cone of Experience – הידוע (אני מקווה) לשמצה (ואליו התייחסתי מספר פעמים בעבר). ארבעה המשפטים הקצרים למעלה מכילים נתונים שאין מאחוריהם שום בסיס מחקרי, אבל הם גם קובעים שהנתונים האלה אכן מעוגנים במחקר. זאת ועוד: הם גם מכריזים שיש הוכחה מדעית לכך שה-VR שומר על מעורבות המשתמש (וראוי לשים לב שלא נכתב שם “הלומד”). כל כך הרבה מידע לא נכון במשפטים כל כך קצרים.

אבל האינפוגרפיק נחמד וקליט. למרבה הצער אפשר להניח שהוא יזכה לגלגולים נוספים, וימשיך לשכנע מורים שאם הם רוצים לשפר את הלמידה בכיתות שלהם הם זקוקים לטכנולוגיה יקרה שהכדאיות שלה בחינוך רחוקה מלהיות מוכחת.

זה כנראה עדיין תפקיד נחוץ

מרטין וולר (Weller) הוא דמות מוערכת בקהילת התקשוב החינוכי. בעמוד המידע האישי שלו באתר של האוניברסיטה הפתוחה של אנגליה הוא מציג, בקיצור ובצנעה, את הקבלות שלו בתחום. בנוסף למשרות השונות שהוא מילא באוניברסיטה הפתוחה והספרים שהוא פרסום הוא גם כותב:

I’m a regular and reasonably well known blogger at Edtechie.net

ואכן, הבלוג שלו תמיד מעניין. אפשר בהחלט להגיד שהוא יודע על מה הוא כותב. לפני כשבוע הוא פרסם מאמרון שבו הוא ציין שרבות מהבעיות שבהן האוניברסיטה הפתוחה נתקלה לאחרונה קשורות לדרך שבה התקשוב נתפס בעיני ההנהלה. זה הביא אותו להרהור ולהצעה:

And herein lies a problem. Most VCs, Principals, Rectors, and senior managers are not well grounded in ed tech. It is also an area which is subject to extreme views (for and against), often based on emotion, romance, and appeals to ego. I would like to therefore propose a new role: Sensible Ed Tech Advisor.

בתרגום לעברית נדמה לי שנכון לכנות את המשרה שהוא מציע “יועץ לתקשוב נבון”, או אולי, עם הדגש על היועץ עצמי, “יועץ נבון לתקשוב”. ואכן, שש הנקודות שוולר מביא בתיאור התפקיד בהחלט נבונות והגיוניות. בין הנקודות האלו יש:

• היכולת להציע עצות שימושיות לגבי התקשוב שישרתו את הלומדים
• חוש מפותח בזיהוי הגזמות בתחום התקשוב
• הבנה בנוגע לנקודות ההשקה בין הטכנולוגיה לבין האקדמיה
• התייחסות להשפעות האתיות והחברתיות של התקשוב בחינוך

קשה להתווכח עם הנקודות האלו, אך בכל זאת יש כאן משהו שבעיני די בעייתי. הבעיה איננה בנקודות עצמן, וגם לא שמשהו חסר. הבעיה היא שהנקודות האלו היו צריכות להיות מובנות מעליהן. מוזר שוולר בכלל רואה צורך לציין אותן, או להציע תפקיד כזה. אבל באותו שבוע שקראתי את המאמרון של וולר קראתי גם כתבה קצרה ב-ReadWrite – אתר שסוקר טכנולוגיות דיגיטאליות מתקדמות ולפעמים מרחיב את ההתייחסות שלו מעבר לתחום העסקים ונוגע בחינוך וכיצד הטכנולוגיה יכולה להשפיע עליו. הכתבה, שהתפרסמה לפני קצת יותר מחודש, דיווחה על:

Benefits Of Using Virtual Reality In The Classroom

מדובר בכתבה שטחית למדי, אוסף קלישאות שרומז שכל מה שהכותב יודע על חינוך נדלה מכתבות דומות. “מסבירים” לנו, למשל, שה-VR יכול לתרום בחינוך בכך שכאשר התלמידים בכיתה ישתמשו בסמרטפונים שלהם בענייני ה-VR שהמורה מגיש הם לא יהיו עסוקים ביישומונים שמסיחים את הדעת. אנחנו גם לומדים שבאמצעות ה-VR התלמידים זוכים לחוויה חברתית. כראייה לכך מציינים (ללא קישור, כמובן) מחקר של Dr. Conor Galvin שמצא (בלשון הכתבה):

Students who commonly struggled to become a part of a group were accepted by their peers because they had strong technology skills.

קשה להתנגד לכך שתלמידים דחויים יתקבלו טוב יותר בחברה בזכות הכישורים הטכנולוגיים שלהם. יש כאן תופעה חיובית ונעים לגלות (אם לא ידענו זאת קודם) שאקלים כיתה שמכבד את הכישורים השונים של כל התלמידים תורם ללמידה יותר מוצלחת. ובכל זאת יש כאן קשר רופף ביותר ל-VR. תחת כותרת המשנה “Outstanding Visualizations” אנחנו קוראים:

An average person can remember only 20% of information that they hear and 30% of information if they see it. But if they get this information through personal experience, they remember up to 90% of it. VR technology creates an immersive experience that helps students learn effectively.
Research has proven that immersion of students in the virtual world enables them to learn better. Such learning activities don’t feel like work and students enjoy the learning process that increases their motivation.

יש כאן, כמובן, אזכור של חרוט הלמידה של דייל – Dale’s Cone of Experience. משום מה המודל הזה ממשיך לככב בעולם החינוך, וזה על אף העובדה שמזמן הראו שמדובר בטענה כללית למדי ללא ביסוס מחקרי. אכן, רבים מאיתנו טוענים שהנסיון האישי הישיר “מלמד” טוב יותר מאשר ההנחיה המילולית, וגם שיש יתרון למידע ויזואלי בהצגת מידע. אבל האחוזים שנהוג להציג ליד כל שלב של הצגת מידע אשר בחרוט הם המצאה. בשלב כלשהו היו אנשים שהוסיפו אחוזים שהתקבלו בהתלהבות והפכו למקובלים ולמוסכמים בציבור. לפני ארבע שנים הבאתי כאן אוסף התייחסויות לבעייתיות אשר בחרוט של דייל, אבל הרצון להאמין באמינות האחוזים המובהקים האלה גובר על כל התייחסות עובדתית. (כתבה של ויל תלהיימר מ-2002 שעודכן ב-2006 היתה בעיני הסקירה הטובה ביותר על ההיסטוריה של החרוט, וב-2015 תלהיימר סקר שוב את הנושא בכתבה מאד ממצה.)

כזכור, הכתבה לא קישרה למחקר על התרומה של ה-VR לשילוב תלמידים בעייתיים בנעשה בכיתה. לכן, ניסיתי למצוא אותו בעצמי. ואכן, פחות או יותר מצאתי. תוך כדי כך גם מצאתי כתבה באתר של חברת Unimersiv שבדף האודות שלו כתוב:

We believe that Virtual Reality can strongly improve the capacity of the human mind to remember the things it learned for a long time. According the Cone of Learning created by Edgard Dale, the American educatonist, after two weeks, the human brain tends to remember 10% of what it reads, 20% of what it hears but 90% of what it does or simulates.

זה איננו מפתיע שנתקלים בעוד ועוד אזכורים של החורט, אבל גם התברר שאתר החברה הוא גם המקור לכל הכתבה ב-ReadWrite. חלקים שלמים של הכתבה מועתקים כמעט מילה במילה. אותה כתבה התפרסמה במאי 2017, כמעט שנה שלמה לפני הכתבה שאליו אני הגעתי. אבל לפחות כך הצלחתי להגיע, כמעט, למקור של Dr. Conor Galvin. הכתבה מקשרת לאתר של חברה אירית שעוסקת ב-VR בחינוך ובהכשרה. ושם יש דף עם הממצאים הראשיים מהמחקר של גלווין. (יש גם קישור למחקר עצמו, אבל הקישור איננו פעיל.)

ברור שאני מתייחס בספקנות כלפי ההבטחות (וגם כלפי הממצאים) של כתבות שבאופן ברור מבקשים למכור מכשיר או יישום זה או אחר. אבל אפילו מנה קטנה מאד של ספקנות צריכה להספיק כדי להבין שהיתרונות של VR בחינוך אינם באים לביטוי משכנע בכתבות כאלה. גוף חינוכי שעדיין מספר לקוראיו על חרוט הלמידה של דייל איננו גוף שאפשר ללמוד ממנו משהו משמעותי. הבעיה היא שעוד היום יש לא מעט אנשי הנהלה יקראו כתבות מהסוג הזה ויבקשו לכוון את השימוש בתקשוב במוסדות שלהם על פיהן. ומפני שעדיין מפיצים דברי הבל מהסוג הזה, ויש עדיין מי שקורא אותם ורואים את העתיד, יש כנראה עדיין צורך בתפקיד שוולר מתאר. הלוואי והיה אחרת.