לא ברור מה באמת "מדהים" כאן

לפני כשבוע נתקלתי בקישור לאינפוגרפיק:

5 Incredible Ways That Virtual Reality Is Improving Education

כבר מספר פעמים בעבר הגעתי לאתרים שהבטיחו להראות כיצד המציאות המדומה (ה-VR) משנה (וכן – משפרת) את החינוך. אני ספקן די גדול כלפי ה-VR, אבל אין זה אומר שאינני מקווה שאולי הפעם אגלה שמישהו באמת עושה איתה משהו באמת מדהים. אי אפשר, הרי, רק לבקר ולקטול. לפעמים צריכים למצוא משהו חיובי בתקשוב החינוכי שעליו אפשר לדווח. ואני כותב זאת כדי, אולי, לשכנע שבאמת קיוויתי להתגבר על הציניות.

ובכל זאת, העובדה שמדובר באינפוגרפיק רק הגדילה את הספקנות שלי. אינני מתכחש לכך שלפעמים יש יתרונות לתצוגה גרפית של מידע. גם אני מצליח ללמוד הרבה מייצוגים גרפיים טובים, אם כי בעיני רצוי שהייצוגים האלה גם יכוונו אותנו למידע נוסף מעשיר ומעמיק יותר. רצוי שהגרפיקה תעורר התעניינות, ואינפוגרפיקה טובה כמובן גם מציגה בתמונה מה שקשה להציג במילים. במקרה הספציפי הזה חמש הדרכים מתוארות בחמש פסקאות קצרות, ולא מצאתי שום תועלת בתמונה הסתמית שבראש הדף או בצלמיות חסרות האופי שבראש כל פיסקה. בסופו של דבר, מה שאנחנו מקבלים הוא טקסט שזוכה לטיפת קישוט.

והציניות ההתחלתית רק התגברה עם קריאת הטקסט עצמו. לא רק שהדרכים ה-"מדהימות" אינן מצליחות להדהים, הן מתגלות כבנאליות למדי. אחת הפיסקאות מוקדשת לכך שה-VR מסייעת לתלמידים עם מוגבלויות. הטקסט פשטני למדי. לא אתווכח עם הטענה, או לפחות עם התקווה, שה-VR יכולה לתרום ללמידה של תלמידים עם מוגבלות – שכלית, רגשית או פיסית. אבל הספרות המחקרית בנושא מראה שהנושא עדיין בשלבי פיתוח (וזה למרות שאחד המאמרים החשובים בתחום התפרסם כבר לפני עשר שנים). מאמר אקדמי אחר, שהתפרסם לפני קצת פחות משנתיים, אמנם מתאר שימושים של VR בחינוך המיוחד אבל לצד הבעת אופטימיות כלפי השימוש הכותבים מדגישים שהיישום המוצלח נמצא עדיין אי-שם בעתיד. אינני ממליץ למורה, שאחרי קריאת המשפטים באינפוגרפיק יחליט לחלק משקפי VR לתלמיד בעל מוגבלות בכיתה, לצפות שבאופן פלאי הוא פתאום יראה למידה איכותית. יש סיכוי גדול יותר שהוא יתאכזב מאד.

כצפוי האינפוגרפיק גם מהלל סיורים וירטואליים – הכותרת של אחת הדרכים המדהימות מכריזה שבעזרת ה-VR תלמידים יכולים לבקר במקומות שאחרת לא היתה אליהם גישה. הרעיון של סיורים שנערכים בלי לנסוע לאתר הפיסי איננו חדש. לא מעט טכנולוגיות קודמות עוד יצרו ציפייה כזאת. אכן, טוב מראה עיניים מקריאת טקסט (לפעמים). לפני ארבעים שנה אפשר היה למצוא במקרני 16מ"מ בבתי הספר, והסרטים שהוקרנו בכיתות חשפו את התלמידים לעולם הטבע. באותה תקופה הסרטים האלה העניקו חוויה שאי אפשר היה להשיג בבית. אבל היום מסך הטלוויזיה בבית מזמין בשפע של "סיורים". האם מצפים שה-VR בכיתה תתחרה עם שפע סרטי הטבע ותהפוך אותם לנדושים ולא מלהיבים? יתכן, אבל לא ברור שהחידוש של כיתה שלמה שמרכיבה משקפי VR יחזיק מעמד זמן רב. מה שאפשר לראות עם משקפי VR בכיתה אפשר לראות היום גם בבית, כך שהתקווה לעורר התעניינות והתרגשות באמצעות כלי מגניב חדש עתידה לפוג אחרי זמן יחסית קצר.

מתבקשת שאלה נוספת שעולה בעקבות העיסוק בסיורים וירטואליים: מהי המטרה הלימודית של הסיורים האלה, או השימוש ב-VR באופן כללי? לגיטימי לחלוטין לראות בחוויה בלתי-נשכחת מטרה. אבל חשוב לזכור שחוויה כזאת איננה בהכרח מעידה על למידה. בעזרת ה-VR אפשר לשחות עם לווייתנים, וזה עשוי להיות חוויה נפלאה. אבל איננו בהכרח לומדים על חייהם של הלוויתנים דרך השחייה הזאת. כדי לקבוע אם ל-VR עריך חינוכי יש צורך להציב מטרה חינוכית כדי שאפשר יהיה לבדוק אם המטרה אכן הושגה.

שני שימושים נוספים המוזכרים באינפוגרפיק אינם נראים לי מדהימים במיוחד. מספרים לנו שה-VR מסייעת למורים להעריך את הלמידה של תלמידיהם. כהסבר לטענה הזאת מוסרים לנו שה-VR מאפשרת עריכת סקר, וגם שניתן לבחון את השפעת השימוש ב-VR על העולם הרגשי של התלמיד. אני מודה, פשוט לא הבנתי את הכוונה כאן. כן הבנתי את השימוש האחר – שה-VR עוזרת לתלמידים להתכונן לעולם העבודה, אם כי ההסבר הוא שהיום ראיונות עבודה נערכים באמצעות ה-VR. אם יש כאן משהו מדהים, לא מצאתי אותו. לא אתווכח עם התוספת שה-VR יכול להוות מרחב שבו סטודנטים לרפואה יכולים להתאמן, אבל באופן די ברור האינפוגרפיק מכוון ל-K12, ואינני מכיר בתי ספר שבהם אחוז הסטודנטים לרפואה מספיק גדול כדי להצדיק את הרכישה של הטכנולוגיה הזאת.

המציאות המדומה בהחלט קורצת. על פניה היא מבטיחה הרבה, אם כי בינתיים היא איננה מצליחה לשכנע. ובכל זאת, מעטים יתווכחו עם הטענה שהטבילה הטוטאלית לתוך סביבה שמקיפה אותנו יכולה להיות חוויה מרתקת ומרגשת. הבעיה היא שנכון לעכשיו רבים שמרכיבים משקפי VR טוענים שזה מביא לתחושות בחילה ושאפשר להרכיב אותן רק לפרקי זמן קצרים. ומעבר לכך, בכלל לא ברור שיש מה לעשות עם זה בסביבה החינוכית. לאור כל זה אין זה מפתיע שהשימושים ה-"מדהימים" שהאינפוגרפיק אשר במרכז המאמרון הזה אינם משכנעים. לפעמים הטקסט הפשוט יכול להעביר מידע (שלא להגיד "לספר סיפור") טוב יותר מאשר ייצוג גרפי צולע. כמו-כן, אמצעי המחשה פשוטים (וזולים) יותר מה-VR יכולים להעניק חוויה חינוכית טובה יותר. אינני מתנגד לשימוש ב-VR בחינוך, אבל עד אשר באמת יימצאו שימושים יעילים וכדאיים, לא כדאי לכנות שימושים שלה בחינוך "מדהימים".

המאמרון הזה כבר ארוך בהרבה מהאינפוגרפיק הקצר שאליו הוא מתייחס. אפשר לשאול אם בכלל היה טעם להקדיש כל כך הרבה מילים לדף מאד שולי שמופיע אי-שם ברשת. לדעתי ההתייחסות הזאת מוצדקת. הגעתי אל האינפוגרפיק דרך המלצה יומית שמגיעה לדואר שלי מ-ScoopIt. בדיקה די מהירה הראתה שהוא איננו חדש, אלא פרסום נוסף של אינפוגרפיק של חברה אחרת שהתפרסם לראשונה לפני שנה וחצי. אינני יודע מה גרם למפרסם הנוכחי – Educational Technology Infographics – לפרסם עכשיו מה שפורסם אז על ידי Virtual Reality Experiences, אבל הגלגול הזה מצביע על הקלות אשר בה מידע פשטני יכול להגיע לידי מורים שעשויים לראות בו מידע מוסמך. אין, כמובן, פסול בגלגול מחדש של מידע ישן. מספר פעמים בעבר המלצתי על הקריאה של ספרו של סימור פפרט Mindstorms, והספר הזה התפרסם לפני כמעט ארבעים שנה. אבל אני חושש שיש יותר קוראים לאינפוגרפיק הזה מאשר לספרו של פפרט. לטוב או לרע, הפשטנות מצליחה לשכנע, ומקבלים את טיעוניה מבלי לבדוק לעומק.

וזה מביא אותי לדרך המדהימה החמישית המתוארת באינפוגרפיק: "שיפור מעורבות התלמידים". שם אנחנו קוראים:

Let’s face it, trying to keep fully engaged for whilst a teacher is speaking or writing on the board, can be difficult at the best of times. Research has shown that we remember 20% of what we hear, 30% of what we see, and up to 90% of what we do or simulate. It is scientifically proven that Virtual Reality keeps the user fully engaged and immersed in their new environment. It is an active rather than passive way of learning. 

יש כאן אזכור של חרוט הלמידה של דייל – Dale's Cone of Experience – הידוע (אני מקווה) לשמצה (ואליו התייחסתי מספר פעמים בעבר). ארבעה המשפטים הקצרים למעלה מכילים נתונים שאין מאחוריהם שום בסיס מחקרי, אבל הם גם קובעים שהנתונים האלה אכן מעוגנים במחקר. זאת ועוד: הם גם מכריזים שיש הוכחה מדעית לכך שה-VR שומר על מעורבות המשתמש (וראוי לשים לב שלא נכתב שם "הלומד"). כל כך הרבה מידע לא נכון במשפטים כל כך קצרים.

אבל האינפוגרפיק נחמד וקליט. למרבה הצער אפשר להניח שהוא יזכה לגלגולים נוספים, וימשיך לשכנע מורים שאם הם רוצים לשפר את הלמידה בכיתות שלהם הם זקוקים לטכנולוגיה יקרה שהכדאיות שלה בחינוך רחוקה מלהיות מוכחת.

זה כנראה עדיין תפקיד נחוץ

מרטין וולר (Weller) הוא דמות מוערכת בקהילת התקשוב החינוכי. בעמוד המידע האישי שלו באתר של האוניברסיטה הפתוחה של אנגליה הוא מציג, בקיצור ובצנעה, את הקבלות שלו בתחום. בנוסף למשרות השונות שהוא מילא באוניברסיטה הפתוחה והספרים שהוא פרסום הוא גם כותב:

I'm a regular and reasonably well known blogger at Edtechie.net

ואכן, הבלוג שלו תמיד מעניין. אפשר בהחלט להגיד שהוא יודע על מה הוא כותב. לפני כשבוע הוא פרסם מאמרון שבו הוא ציין שרבות מהבעיות שבהן האוניברסיטה הפתוחה נתקלה לאחרונה קשורות לדרך שבה התקשוב נתפס בעיני ההנהלה. זה הביא אותו להרהור ולהצעה:

And herein lies a problem. Most VCs, Principals, Rectors, and senior managers are not well grounded in ed tech. It is also an area which is subject to extreme views (for and against), often based on emotion, romance, and appeals to ego. I would like to therefore propose a new role: Sensible Ed Tech Advisor.

בתרגום לעברית נדמה לי שנכון לכנות את המשרה שהוא מציע "יועץ לתקשוב נבון", או אולי, עם הדגש על היועץ עצמי, "יועץ נבון לתקשוב". ואכן, שש הנקודות שוולר מביא בתיאור התפקיד בהחלט נבונות והגיוניות. בין הנקודות האלו יש:

• היכולת להציע עצות שימושיות לגבי התקשוב שישרתו את הלומדים
• חוש מפותח בזיהוי הגזמות בתחום התקשוב
• הבנה בנוגע לנקודות ההשקה בין הטכנולוגיה לבין האקדמיה
• התייחסות להשפעות האתיות והחברתיות של התקשוב בחינוך

קשה להתווכח עם הנקודות האלו, אך בכל זאת יש כאן משהו שבעיני די בעייתי. הבעיה איננה בנקודות עצמן, וגם לא שמשהו חסר. הבעיה היא שהנקודות האלו היו צריכות להיות מובנות מעליהן. מוזר שוולר בכלל רואה צורך לציין אותן, או להציע תפקיד כזה. אבל באותו שבוע שקראתי את המאמרון של וולר קראתי גם כתבה קצרה ב-ReadWrite – אתר שסוקר טכנולוגיות דיגיטאליות מתקדמות ולפעמים מרחיב את ההתייחסות שלו מעבר לתחום העסקים ונוגע בחינוך וכיצד הטכנולוגיה יכולה להשפיע עליו. הכתבה, שהתפרסמה לפני קצת יותר מחודש, דיווחה על:

Benefits Of Using Virtual Reality In The Classroom

מדובר בכתבה שטחית למדי, אוסף קלישאות שרומז שכל מה שהכותב יודע על חינוך נדלה מכתבות דומות. "מסבירים" לנו, למשל, שה-VR יכול לתרום בחינוך בכך שכאשר התלמידים בכיתה ישתמשו בסמרטפונים שלהם בענייני ה-VR שהמורה מגיש הם לא יהיו עסוקים ביישומונים שמסיחים את הדעת. אנחנו גם לומדים שבאמצעות ה-VR התלמידים זוכים לחוויה חברתית. כראייה לכך מציינים (ללא קישור, כמובן) מחקר של Dr. Conor Galvin שמצא (בלשון הכתבה):

Students who commonly struggled to become a part of a group were accepted by their peers because they had strong technology skills.

קשה להתנגד לכך שתלמידים דחויים יתקבלו טוב יותר בחברה בזכות הכישורים הטכנולוגיים שלהם. יש כאן תופעה חיובית ונעים לגלות (אם לא ידענו זאת קודם) שאקלים כיתה שמכבד את הכישורים השונים של כל התלמידים תורם ללמידה יותר מוצלחת. ובכל זאת יש כאן קשר רופף ביותר ל-VR. תחת כותרת המשנה "Outstanding Visualizations" אנחנו קוראים:

An average person can remember only 20% of information that they hear and 30% of information if they see it. But if they get this information through personal experience, they remember up to 90% of it. VR technology creates an immersive experience that helps students learn effectively.
Research has proven that immersion of students in the virtual world enables them to learn better. Such learning activities don’t feel like work and students enjoy the learning process that increases their motivation.

יש כאן, כמובן, אזכור של חרוט הלמידה של דייל – Dale's Cone of Experience. משום מה המודל הזה ממשיך לככב בעולם החינוך, וזה על אף העובדה שמזמן הראו שמדובר בטענה כללית למדי ללא ביסוס מחקרי. אכן, רבים מאיתנו טוענים שהנסיון האישי הישיר "מלמד" טוב יותר מאשר ההנחיה המילולית, וגם שיש יתרון למידע ויזואלי בהצגת מידע. אבל האחוזים שנהוג להציג ליד כל שלב של הצגת מידע אשר בחרוט הם המצאה. בשלב כלשהו היו אנשים שהוסיפו אחוזים שהתקבלו בהתלהבות והפכו למקובלים ולמוסכמים בציבור. לפני ארבע שנים הבאתי כאן אוסף התייחסויות לבעייתיות אשר בחרוט של דייל, אבל הרצון להאמין באמינות האחוזים המובהקים האלה גובר על כל התייחסות עובדתית. (כתבה של ויל תלהיימר מ-2002 שעודכן ב-2006 היתה בעיני הסקירה הטובה ביותר על ההיסטוריה של החרוט, וב-2015 תלהיימר סקר שוב את הנושא בכתבה מאד ממצה.)

כזכור, הכתבה לא קישרה למחקר על התרומה של ה-VR לשילוב תלמידים בעייתיים בנעשה בכיתה. לכן, ניסיתי למצוא אותו בעצמי. ואכן, פחות או יותר מצאתי. תוך כדי כך גם מצאתי כתבה באתר של חברת Unimersiv שבדף האודות שלו כתוב:

We believe that Virtual Reality can strongly improve the capacity of the human mind to remember the things it learned for a long time. According the Cone of Learning created by Edgard Dale, the American educatonist, after two weeks, the human brain tends to remember 10% of what it reads, 20% of what it hears but 90% of what it does or simulates.

זה איננו מפתיע שנתקלים בעוד ועוד אזכורים של החורט, אבל גם התברר שאתר החברה הוא גם המקור לכל הכתבה ב-ReadWrite. חלקים שלמים של הכתבה מועתקים כמעט מילה במילה. אותה כתבה התפרסמה במאי 2017, כמעט שנה שלמה לפני הכתבה שאליו אני הגעתי. אבל לפחות כך הצלחתי להגיע, כמעט, למקור של Dr. Conor Galvin. הכתבה מקשרת לאתר של חברה אירית שעוסקת ב-VR בחינוך ובהכשרה. ושם יש דף עם הממצאים הראשיים מהמחקר של גלווין. (יש גם קישור למחקר עצמו, אבל הקישור איננו פעיל.)

ברור שאני מתייחס בספקנות כלפי ההבטחות (וגם כלפי הממצאים) של כתבות שבאופן ברור מבקשים למכור מכשיר או יישום זה או אחר. אבל אפילו מנה קטנה מאד של ספקנות צריכה להספיק כדי להבין שהיתרונות של VR בחינוך אינם באים לביטוי משכנע בכתבות כאלה. גוף חינוכי שעדיין מספר לקוראיו על חרוט הלמידה של דייל איננו גוף שאפשר ללמוד ממנו משהו משמעותי. הבעיה היא שעוד היום יש לא מעט אנשי הנהלה יקראו כתבות מהסוג הזה ויבקשו לכוון את השימוש בתקשוב במוסדות שלהם על פיהן. ומפני שעדיין מפיצים דברי הבל מהסוג הזה, ויש עדיין מי שקורא אותם ורואים את העתיד, יש כנראה עדיין צורך בתפקיד שוולר מתאר. הלוואי והיה אחרת.