עוד שתי דוגמאות שמצביעות על הכלל

נדמה לי שלא לפני הרבה זמן ציינתי שאינני אוהב לחזור מהר מדי על נושאים שממילא עולים כאן בתדירות גבוהה מאד. היות והבלוג הזה עוסק בתקשוב בחינוך מן הסתם יש חוג יחסית מצומצם של נושאים שעולים כאן, אבל בכל זאת יש מגוון מספיק גדול כך שמאמרון חדש לא צריך להתייחס לעניינים שבהם עסקתי רק לפני זמן קצר. דווקא הפעם אני עושה זאת מפני שממש תוך כדי פרסום שני המאמרונים האחרונים התפרסמו ברשת כתבות שהן קשורות ישירות לאותם נושאים.

לפני מספר ימים כתבתי על augmented reality, או ליתר דיוק על השימוש ביישום המבוסס על ה-AR כדי להעביר לתלמידים מידע שאפשר היה להעביר אליהם באופן פשוט יותר בטקסט מודפס או בעל פה. תוך כדי הכנת אותו מאמרון אודרי ווטרס פרסמה מאמרון שבה היא הרימה גבה כלפי גלגול טכנולוגי חדשני למה שבסך הכל אפשר לכנות ה-ViewMaster הנחמד והישן שרבים הכירו בילדותם.

ווטרס מציינת את האבסורד אשר בכתבה בניו יורק טיימס שמדווחת על מורה שמתלהבת מהערך הלימודי של Google Cardboard, כלי פשוט של חברת גוגל שיוצרת תחושה של תלת-ממד בצילומים אשר בטלפונים סלולאריים. בכתבה המורה אומרת שבאמצעות הכלי התלמידים שלה צופים בעיר ורונה וכך הם רוכשים תובנות בנוגע ל-“רומיאו ויוליה”. ווטרס מתקשה לתת ליומרה הזאת לעבור בשקט. הרי בסך הכל התלמידים צופים בנופים של העיר ורונה דרך כלי שהוא אולי “חדש”, אבל ביסודו של דבר איננו שונה מה-ViewMaster שלפני דור היה בארגז המשחקים של כמעט כל משפחה. היא כותבת:

Seriously, can you imagine if a teacher said “my students looked at pictures of Verona through the View-Master and now they have a better understanding of Romeo and Juliet”? We’d scoff, wouldn’t we? Yet that’s precisely the crap I’m hearing about Google Cardboard.
יש כאן דוגמה נוספת של אותה תפיסה שעליה כתבתי בנוגע ל-AR. האם באמת היינו זקוקים לכלי החדש הזה כדי לחוות את העיר של רומיאו ויוליה? עם טיפת יוזמה המורה יכלה לקשת את קירות הכיתה בצילומים של העיר, או לבקש מהתלמידים לפנות לגוגל ושם למצוא אין-ספור צילומים של העיר. (חיפוש על “Verona Juliet balcony” ב-Google Image Search מעלה מאות צילומים, ויש עוד המונים על העיר עצמה.) אמנם הצילומים האלה אינם בתלת-ממד, אבל ספק אם מישהו זקוק לתלת-ממד כדי להתרשם מהעיר. וכמובן שמעבר לכך, למה לנו לצפות שתלמידים שרואים את העיר, אם בתלת-ממד או בצילומים רגילים, זוכים ב-“a deeper understanding of the story” שאותה מורה מציינת. אין שום פסול ב-“סיור וירטואלי”, אבל המרדף אחרי השימוש בכל כלי חדש מפני שהוא חדש (או מפני שחברה יוקרתית משווקת אותו) איננו משרת את הלמידה.

גם כאן, כמו עם השימוש במשהו פחות או יותר דומה ל-augmented reality כדי להוסיף רובד מיותר של “מידע” שדרכו תלמידים לומדים על חישוב השטח של מלבן, החינוך מראה שהוא שבוי ב-“קסמי” הטכנולוגיה, לרעתה של הלמידה שלמענה הוא לכאורה פועל.

אם סיפור ה-ViewMaster ה-“משוכלל” מצביע על הכמיהה של התקשוב החינוכי לכל דבר חדש ונוצץ, העדכון השני כאן מראה עד כמה החינוך, במרדף אחרי “הישגים לימודיים”, מצליח לחבל בעצמו ולבקוע גול עצמי. לפני מספר ימים כתבתי על הצמצום ההולך וגדל בהפסקות של משחק חופשי בבתי הספר (במסגרת המאבק של המורים בעיר סיאטל להחזיר הפסקות כאלו לבתי הספר היסודיים). שעות המשחק אינן הקורבן היחיד של המרדף הזה. בתי ספר סוגרים ספריות, למשל, כדי לחסוך כסף (הרי מישהו עדיין קורא ספרים?) ומפטרים ספרנים. ועל אף העובדה שמחקרים רבים מראים ששיעורים באמנויות מסייעים לשיפור בציונים בנושאים עיוניים, בתי ספר ממשיכים לקצץ בשעות אמנות. לפני כמה שבועות קיבלנו עדות נוספת (שראיתי רק לפני מספר ימים) לתרומה של האמנויות.

להקת האופרה הלאומית של צפון אנגליה, Opera North, מקיימת מספר פרויקטים מוסיקאליים בבתי ספר בערים באיזור פעילותה. כתבה באתר של להקת האופרה מדווחת על פרויקטים בשני בתי ספר בשכונות של המעמד היחסית נמוך. בפרויקטים האלה כל התלמידים זוכים לשלוש שעות (לפחות) של מוסיקה כל שבוע. כצפוי, התלמידים מתקדמים בתחום המוסיקה, אבל לא רק. הכתבה מוסרת שאחרי תחילת הפרויקטים שני בתי הספר הראו שיפורים משמעותיים ברמות הקריאה, הכתיבה והמתמטיקה. שוב, תוצאות כאלו אינן צריכות להפתיע – המחקר הרי מצביע על תופעה כזאת. אבל במציאות ה-“חינוכית” של ימינו רק בתי ספר מעטים מוכנים להקדיש משאבים ל-“מותרות” כמו מוסיקה – מותרות שמתגלים כהכרחיים ללמידה.

ובמקרה שהמאמרונים האחרונים שהתפרסמו כאן אולי נראו כיוצאי דופן ולא אופייניים למה שקורה היום בחינוך, למרבה הצער העדכונים האלה מעידים על כך שבעצם הם הכלל.

דווקא עכשיו – אמנויות!

קיימת ספרות מחקרית ענפה המצביעה על קשר חיובי בין לימוד אמנויות בבתי הספר לבין הישגים לימודיים בתחומי הדעת העיוניים. עצם העובדה שהקשר הזה זכה לתיקוף פעמים רבות מחייבת אותנו לשאול למה המידע הזה איננו יוצר הד במדיניות החינוכית. על אף הנתונים המחקריים, במערכות החינוך של העולם המערבי האמנויות נתפסות כחסרות משמעות לעומת המקצועות ה-“חשובים”, וזוכות לפחות ופחות מימון.

החודש הוועדה הנשיאותית לאמנויות ומדעי הרוח של ארה”ב פרסמה מסמך הסוקר ממצאים עדכניים ביותר בנוגע ללימוד האמנויות והשפעתן על הישגים במקצועות לימודיים אחרים: Reinvesting in Arts Education – Winning America’s Future Through Creative Schools. הממצאים אינם מפתיעים. הרי, כפי שצויין בדוח:

Decades of research show strong and consistent links between high-quality arts education and a wide range of impressive educational outcomes. (p. vi)
אפשר אולי להסיק שאין חדש תחת השמש, ואם כך, אפילו לשאול למה בכלל מפרסמים את הדוח הזה. אבל המסמך גם נותן ביטוי למציאות די מתסכלת: דווקא מי שזקוק ביותר לשיעורים באמנויות איננו יכול לקבל אותם:
… due to budget constraints and emphasis on the subjects of high stakes testing, arts instruction in schools is on a downward trend. Just when they need it most, the classroom tasks and tools that could best reach and inspire these students – art, music movement and performing – are less available to them. (p. vi)
וכאן יש ממצאים חדשים שלכאורה עשויים לעודד, אבל לאור הצמצום בתקציבים לאמנויות בעצם מתסכלים עוד יותר. ממחקרים ארוכי טווח אצל תלמידים טיעוני טיפוח מתברר שההשפעה של לימוד אמנויות איננה רגעית, אלא ממשיכה לשנים רבות:
Most strikingly, arts-engaged low-income students are more likely than their non-arts-engaged peers to have attended and done well in college, obtained employment with a future, volunteered in their communities and participated in the political process by voting. In the many types of comparisons that Catterall tracks, arts-engaged low-income students tend to perform more like average higher-income students. (p. 18)
האם הדוח הזה מצביע על שינוי במדיניות? האם עלינו להבין שהדגש הכמעט בלעדי של מערכת החינוך האמריקאית על “ללמד למבחן” ולעסוק רק בעניינים שניתנים למדידה כמותית בלבד נחלש, ובמקום זה יושם דגש על האדם השלם, הרב-ממדי, האדם שמתעשר מתחומי לימוד הומניסטיים? קשה לדעת. מקריאת המסמך אפשר להתרשם שמערכת החינוך האמריקאית תמיד ראתה באמנויות תחום לימוד חשוב וראוי. אבל כמובן שאם כך המצב, לא ברור למה עכשיו יש צורך להחזיר את האמנויות לסדר היום החינוכי. התחושה היא שמובילי המדיניות החינוכית אינם משדרים מסר יחיד, ובמקום זה שתי גישות נאבקות זו עם זו. די להזכיר שלפני כחודשיים ה-National Writing Project, מפעל מוצלח ביותר המקשר בין מורים ועוזר להם לפתח ולעודד כתיבה אצל תלמידיהם, איבד את המימון הממשלתי שלו. קשה להבין כיצד ממשל שלכאורה מבקש לקדם את האמנויות מסוגל גם לחסל פרויקט שמקדם את הכתיבה.

נקודה נוספת בדוח מעניינת מאד. על פי רוב, בתחומי הלימוד ה-“כבדים” – כישורי קריאה וכתיבה ומתמטיקה, למשל – המערת החינוכית האמריקאית שואפת לסטנדרטיזציה ולאחידות במשאבי ההוראה. לעומת זאת, בתחום האמנויות ממליצים, כנראה, על פריחתם של מאה פרחים:

We certainly learned that while national leadership and more federal resources for arts education are critically important, a singular new national program would not necessarily be the most effective way to advance arts education. (p. 11)
אפשר לפרש את המשפט הזה באופן ציני ולהגיד שלהבדיל מפרויקטים באמת חשובים שזוכים ליד מכוונת מלמעלה, כלפי האמנויות נוקטים במדיניות של “תעשו מה שאתם רוצים – ממילא זה לא כל כך חשוב”. אבל יכול להיות שהגישה הזאת מצביעה על הבנה עמוקה יותר שאי אפשר להפוך את האמנויות לתחום “סטנדרטי”. ואם כך, אפשר גם לקוות שהגישה הזאת תמצא ביטוי בתחומי הלימוד האחרים (וגם, כמובן, שהאמנויות באמת יזכו לגיבוי תקציבי).