חלום שעדיין יכול להתגשם

לאחרונה מצאתי מספר הזדמנויות לקשר לבלוג של מרטין וולר, והנה, עוד מאמרון, הפעם מלפני כשבועיים, גם ראוי להתייחסות. בפברואר השנה וולר פתח בסידרה של מאמרונים בנושא “25 שנים לטכנולוגיה חינוכית“. העיסוק של וולר בתחום התחיל בשנת 1993, ולכן עבורו השנה מדובר ב-25 שנים. עבור כל אחד מהשנים מאז הוא בוחר סוגיה אחת ובוחן אותה. הסידרה במלואה, שבסופו של דבר תגיע ל-25 מאמרונים, מעניינת מאד, ונדמה לי שאי-שם בעתיד יהיה טעם להתייחס לסידרה כולה. אבל המאמרון של לפני שבועיים, החמישה עשר בסידרה, מעלה סוגיה שראיתי לנכון לכתוב עליו כבר עכשיו.

עבור שנת 2008 וולר בחר לכתוב על הפורטפוליו הדיגיטאלי – רעיון שעורר ענין רב בקרב העוסקים בתקשוב החינוכי לפני כעשור. הוא מציין שההתלהבות מהפורטפוליו צמחה במידה רבה מהגישה של למידה לאורך החיים, ומהציפייה שגם במהלך לימודיו הפורמליים וגם אחריהם הלומד יוכל להציג עדויות של הלמידה שלו ולא רק הציונים שקיבל בקורסים שבהם למד. וולר מבחין בשני ליקויים יסודיים בהתייחסות אנשי חינוך לרעיון הפורטפוליו, ליקויים שבסופו של דבר גרמו לדעיכת ההתלהבות מהרעיון: העובדה שהכלי נתפס בעיני הגופים הניהוליים כאילו הוא נועד לשרת את מוסדות הלימוד ולא את הלומד עצמו, והרצון לקבל כלי אולטימטיבי שימלא כמה שיותר פונקציות. הוא מסביר שבסופו של דבר השאיפה הזאת גרמה לכך שהכלים שפותחו לפורטפוליו נעשו מסורבלים מדי.

בהמשך המאמרון וולר עושה משהו מעניין במיוחד – הוא מצטט ארוכות ממאמרון שהוא כתב על נושא הפורטפוליו הדיגיטאלית לפני שבע שנים. מתברר שהביקורת שהוא השמיע אז תקפה עדיין היום. במילים אחרות, עשר שנים אחרי שכבר רבים בתחום התקשוב החינוכי די נטשו את הפורטפוליו הדיגיטאלי וולר מוצא שהביקורת של עז בהחלט קלעה לבעייתיות של הכלי. ומה היו הבעיות?

תחילה, וולר מתייחס לשאלת קהילת היעד. גם מוסדות שראו חיוב בתמונה כוללת של מה שהלומד הצליח להכין במהלך לימודיו התייחסו אל הפורטפוליו ככלי שמרשת את צרכי המוסד, ולא את הצרכים של הלומד. הוא כותב:

if you want eportfolios to work, then it’s individuals that need to like them and be motivated to use them

בהמשך, מפני שהכלי נועד (שוב, לפי התפיסה של וולר, בטעות) לשרת את המוסד, הוא נעשה מסורבל מדי, וחרג מהמטרה המרכזית של לאפשר ללומד לרכז את עדויות הלמידה של עצמו. נוצר מצב שבו סטודנטים, שמלכתחילה לא היו משוכנעים שהכלי נחוץ להם, נדרשו ללמוד להשתמש בעוד כלי די מורכב. סטודנטים לא השתכנעו שלימוד הכלי היה שווה המאמץ. הרי מי שרצה לשמור את העבודות שלו יכול היה לעשות זאת במספר דרכים פרטיות די קלות. בשביל מה ללמוד כלי חדש? בנוסף, כלי הפורטפוליו כפי שהם פותחו התמקדו באופן בלעדי במה שהסטודנט עשה בסביבה המוסדית, ובגלל זה היתרון שהפורטפוליו יכול היה להעניק ללומד – כלי שמלווה אותו במהלך כל חייו כלומד – נזנח:

There is little focus on the more general skills which are actually the main benefits: sharing content, gathering and annotating resources as you go, becoming part of a network, reflecting on work, commenting on others, etc.

וולר מציין גם (עוד במאמרון של 2011) שעל פי רוב בפורטפוליו חסר המרכיב החברתי שהוא חלק חשוב מהדרך שבה הלמידה נתפסת היום. מוסדות שלפחות לזמן מה אימצו את רעיון הפורטפוליו לא ראו לנכון להדגיש את המרכיב הזה:

This can be functional (eg is embedding easy), but more often it is cultural – the culture of blogging is one of openness and reciprocity, whereas eportfolios are tied into a more academic culture of individualism, plagiarism and copyright. In this environment the social element does not flourish.

זכורות לי פגישות עם מוסדות שאיתם היה לי קשר באותה תקופה. המוסדות האלה התעניינו ברעיון של פורטפוליו דיגיטאלית, והם בחנו כלים שונים שהבטיחו השתלבות של הפורטפוליו לתוך מערכת LMS ועוד. ניסיתי אז לשכנע שאם רעיון הפורטפוליו באמת קסם להם, אפשר היה להשיג תוצאה נאה ובהחלט מספקת את הדעת פשוט באמצעות בלוג אישי. בלוג של כל לומד שנעזר בתגים כדי לציין את הנושאי הלימוד השונים, ועם תוספת של מערכת ניהול פשוטה כדי לקבוע מי רשאי לראות את מה, יכול להוות “פורטפוליו” מאד מוצלחת במינימום של השקעה. אבל ההצעות האלה כמעט תמיד נדחו לטובת משהו נוצץ יותר שאפשר היה לרכוש. מי שלא רכש לא אימץ אף כלי, ומי שכן רכש גילה שהוא לא זכה לשימוש. ובסופו של תהליך, הרעיון דעך.

היום ה-LMS הוא חלק אינטגרלי מסביבת הלמידה במוסדות להשכלה גבוהה וגם בבתי ספר רבים. כמו-כן, לכולם, למורים ולסטודנטים, יש חשבונות ברשתות החברתיות. בלוג, אפילו אם הוא “פתרון” זול ופשוט לפורטפוליו איננו מוצר מושך. ובכל זאת, לאט לאט פרויקט Domain of One’s Own תופס קצת תאוצה. הפרויקט התחיל ב-University of Mary Washington, אוניברסיטה קטנה במדינת וירג’יניה. מזה חמש שנים הפרויקט ב-UMW מחלק דומיין ברשת לכל מבקש באוניברסיטה, ויש מוסדות אחרים שמאמצים את הרעיון. הסטודנט או איש הסגל קובע שם לדומיין שלו ומעלה אליו כל מה שהוא רוצה, אם קשור ללימודים או למשהו מחוץ ללימודים (ולא בהכרח בצורת בלוג). אפילו אם מעטים היום זוכרים את הפורטפוליו הדיגיטאלי, פרויקט כמו ה-DoOO אולי בכל זאת יוכל להפוך את הרעיון שעליו וולר חלם לפני עשור למשהו מוחשי. אבל יש כמובן תנאי מאד הכרחי על מנת שהרעיון באמת יתפוס – צריכים להפנים שהתקשוב החינוכי צריך לשרת קודם כל את הצרכים של הלומד ולא של המוסד. אישית, אינני משוכנע שבמציאות החינוכית של היום התנאי הזה יקוים.

למה בכלל שיכתבו בבית הספר?

לפני כמעט חודשיים, בבלוג כיתתי של בית ספר במדינת אורגון, תלמיד בכיתה ז’ פרסם מאמרון:

בלוגים כיתתיים אינם נפוצים כמו שהיו לפני מספר שנים, אבל אני מניח שבכל זאת עדיין אפשר למצוא מאות כאלה, אם לא הרבה יותר, בארה”ב. למאמרון הספציפי הזה הגעתי לא מפני שהנושא מעסיק אותי (אם כי הוא כמובן עושה זאת), אלא מפני שאני מכיר את מורה הכיתה, ואני יודע שלכיתה שלו יש בלוג. המורה מעלה קישור לכל מאמרון חדש שמתפרסם בבלוג לחשבון ה-Twitter שלו, וכך אני יודע להציץ ולבדוק מה חדש בו. המאמרונים בבלוג עוסקים במבחר מאד רחב של נושאים. מעניין אותי לראות את הכתיבה של התלמידים, אבל על פי רוב אין לי סיבה לעקוב אחר הדיון שמתפתח בין התלמידים בתגובות. הפעם, מפני שהמאמרון עסק בנושא קרוב לליבי, עקבתי אחר התגובות, ואף הגבתי בעצמי. (תגובות למאמרון מחברי הכיתה התחילו להופיע רק מספר שבועות אחרי פרסמו, ומאז בערך שבוע כבר אין תגובות חדשות.)

התלמיד שפרסם את המאמרון ביקש להיות אובייקטיבי. הוא הביא טיעונים בעד ונגד המחשב כבודק הכתיבה של תלמידים. הוא כותב, למשל, שעבור המורים מלאכת הבדיקה של מה שתלמידיהם כותבים, ומתן הציון על הכתיבה הזאת, יכולה להיות מאד מלחיצה. (מעניין לציין שלא ברור כיצד הוא יודע זאת, אם כי הוא ללא ספק צודק.) הוא מציין שהיום קיימות תוכנות שמאפשרות למחשבים לבצע את הבדיקה עבור המורה, והוא כותב:

The problem, of course, is the accuracy. If computers could grade essays better than teachers, every school would have computers grade essays.
אני מניח שבזה הוא צודק, אם כי נדמה לי שכאשר הוא כותב על “דיוק” בכתיבה הוא מתכוון לאיתור שגיאות כתיב או תחביר, ולא לאיכות הטיעונים שבכתיבה. זאת ועוד: כתלמיד כיתה ז’ הוא עדיין לא פיתח את הציניות שעשויה לגרום למבוגרים ממנו להגיד שמה שמניע את בתי הספר לאמץ תוכנות כאלה איננו בהכרח הדיוק, או הרצון להקל על המורים, אלא החסכון הכספי – בטווח הרחוק, הרי, תוכנת מחשב עולה הרבה פחות מאשר המשכורת של מורה. התלמיד מוסיף שהמהירות שבה המחשב פועל היא יתרון גדול, ומדגיש שמשוב מהיר יכול לעזור לתלמיד לערוך שינויים ולשפר את כתיבתו:
If you’re making a draft, you can get a response in seconds. That leads to more writing, which ultimately leads to a better finished essay.
אפילו אם אינני מסכים עם כל מה שהוא כותב, יש כאן התייחסות רצינית. ברור שהמאמרון עומד באמות המידה שהמורה שלו העמיד כמטרות הכתיבה. אבל משהו אחר שהוא כותב – ולא ברור אם בעיניו מדובר בנקודת זכות או חובה – טיפה מוזר בעיני:
If students know that they’re being graded by a computer, they could find out how it grades tests. If they do that, they could learn how to get an A on their essay.
היכולת לדעת מה יקנה לתלמיד ציון טוב איננה קשורה לעובדה שמדובר במחשב. תלמידים מוצלחים “קוראים” את המורים שלהם ויודעים להחזיר להם את מה שהם רוצים. הם יכולים לפענח את השיקולים – של המורה או של המחשב – במתן ציון ולהתאים את עצמם אל הדרישות השונות על מנת לקבל ציונים טובים יותר. נדמה שכאשר כותב המאמרון מעלה טיעון כזה הוא מראה שהוא הבין שהרעיון הבסיסי של בית הספר איננו לקדם את הלמידה, אלא לוודא שהתלמיד הפנים את מה שבית הספר רוצה להקנות. משתמע מדבריו שהמטרה שאליה הוא מתייחס איננה כתיבה טובה יותר, כתיבה משכנעת, או כתיבה שמבטאת את הלך הרוח של התלמיד, אלא כתיבה שמקבלת ציון טוב.

ומה שמוזר במצב הזה הוא שהמאמרון מופיע בבלוג כיתתי שבו כל תלמיד כותב על נושא שמעניין אותו, וחבריו לכיתה מגיבים עם התייחסות מעודדת ועניינית. המורה שלהם (שבשנת 2016 זכה בפרס מורה השנה בתחום מדעי החברה במדינת אורגון – דבריו עם קבלת הפרס, אגב, מצביעים על אופיו המיוחד) יצר מסגרת שבה לא המורה בלבד, ובוודאי לא רק המחשב, קורא את מה שתלמידיו כותבים. פרסום הכתיבה של התלמידים בבלוג פותח את קהל הקוראים לעמיתיהם, וכך היא הופכת לכתיבה שבאמת מבקשת להביע ולשכנע. (אינני יודע כמה מבוגרים קוראים את מאמרוני התלמידים; מלבד התגובות שלי לא ראיתי תגובות של קוראים מבוגרים.) אין ספק שהמחשב יכול לסייע בכתיבה. כמעט כולנו משתמשים בבודק האיות שמיידע אותנו על שגיאות איות, ולא פעם בודק הדקדוק עוזר לנו לבנות את המשפטים שלנו בצורה מסודרת וברורה יותר. אבל למיטב ידיעתי נכון להיום עדיין לא פותחו כלים שיכולים להגיד לנו שמה שכתבנו איננו משכנע, או שהסגנון שלו איננו מעורר ענין. אלה עדיין דברים שבני אדם צריכים לעשות, ובעצם הם נמצאים בבסיס של הסיבה שאנחנו כותבים.

נדמה לי ש-12 תלמידים הגיבו למאמרון המסויים הזה. רוב התגובות ציינו שמדובר בנושא חשוב, והכותבים גם שיבחו את הכותב על כך שהוא הציג את הנושא בצורה טובה. (מאמרונים אחרים בבלוג מקבלים בערך אותו מספר של מגיבים.) כותב המאמרון ורוב המגיבים מציינים שהם מעדיפים שהמורה, ולא המחשב, יבדוק את מה שהם כותבים. לא אתווכח איתם. אבל אני חש שעבור רוב הכותבים הרעיון שמישהו יכתוב מפני שהוא רוצה לספר משהו לאנשים אמיתיים, להביע רגשות, להעלות רעיונות, או אפילו לשכנע, איננו מרכיב בדיון. נדמה שכבר בכיתה ז’ התלמידים הפנימו את תפיסת ה-schooliness הגורסת שכתיבה היא משהו שעושים בתוך בית הספר על מנת לקבל ציון. ומה שבמיוחד עצוב הוא שזה קורה אצל תלמידים שכותבים לבלוג כיתתי שמעצם קיומו נועד לתת ביטוי לכוח התקשורתי של הכתיבה. אם כבר בגיל צעיר בית הספר הצליח לשכנע אותם שמחשב יכול לקרוא את מה שהם כותבים – מחשב שיכול לבדוק, אבל לא להבין, את מה שהם כותבים – למה שהם ירצו לכתוב משהו כבוגרים? אפשר לקוות שפרויקטים כמו הבלוג הכיתתי יעזרו לשכנע אותם שיש סיבה לכתוב. אם לא – לא רק שאף אחד לא יתנגד שהמחשב יבדוק וייתן ציון, יש סיכוי טוב שניתן למחשב גם לכתוב עבורנו.

אחרי 10 שנים

לפני קצת יותר מארבעה חודשים פרסמתי כאן המאמרון ה-1000 של הבלוג הזה. באותה הזדמנות ניסיתי לסקור כיצד אני תופס את מקומו של הבלוג הזה במכלול קהילת העוסקים בתקשוב בחינוך בישראל. המאמרון ההוא עסק בעיקר במקום שעיצבתי לעצמי בקהילה הזאת – עמדה ביקורתית כלפי העדר ראייה היסטורית של השפעות הטכנולוגיה על החינוך, וגם כלפי המרדף המתמשך אחר כלים חדשים שלכאורה יחוללו את השינוי המיוחל בחינוך.

גם המאמרון הזה נכתב בנקודת ציון חשוב – המאמרון הראשון בבלוג הזה התפרסם לפני עשר שנים בדיוק. אם במאמרון ה-1000 ניסיתי לבדוק כיצד אני ממקם את הבלוג בתוך קהילה רחבה, הפעם אני מבקש לבדוק את השינויים שהתרחשו בנושאים שאליהם התייחסתי במהלך התקופה הזאת. ברור לי שהמיקוד של הבלוג הזה היום שונה מהמיקוד שלו לפני עשר שנים, וחשוב לנסות להבין למה.

אף אחד, כמובן, איננו עומד במקום במשך עשר שנים. לו הייתי עושה זאת לבלוג הזה היו, בוודאי, אפילו פחות קוראים מאשר המעטים שמגיעים אליו היום. זאת ועוד: שינוי במוקד ובדגשים הוא לא רק בלתי-נמנע, הוא גם דבר מבורך. לרוב, השינויים כאן נבעו משני גורמים המשולבים זה בזה. תחילה, אני השתניתי. נושאים שהעסיקו אותי בעבר פחות מעסיקים אותי היום. אבל במידה רבה השינוי במה שמעסיק אותי נובע מהשינוי שהתרחש בנוף התקשובי (הן בחינוך, והן בחברה בכללותה). יוצא שמה שפעם היה נראה לי כחשוב וראוי להתייחסות הפך למשני ואילו נושאים אחרים תפסו את מוקד ההתעניינות.

במשך שנותיו הראשונות הבלוג הזה עסק בעיקר בפוטנציאל של ה-WWW לפתוח את עולם המידע ללומדים שעד אז יכלו לינוק מידע כמעט באופן בלעדי מספרי הלימוד. בנוסף, התלהבתי מיכולתם של כלי Web 2.0 ליצור למידה פעילה שמעמידה את הלומד במרכז. פעמים רבות כתבתי על בלוגים ועל כלים שיתופיים למיניהם והדגשתי שכאשר כלים כאלה נמצאים בידיהם של הלומדים החינוך הופך לממוקד לומד. הדגשתי גם שהנגישות לעולם פתוח ובלתי-מוגבל של מידע מאפשרת סוג חדש של קשר בין מורה לתלמיד ומכרסמת בסמכות המסורתית של המורה. במהלך השנים אמירות כאלה הצליחו להשתרש בשיח החינוכי עד שהן נעשו לקלישאות, אבל על אף העובדה שמשמיעים אותן באופן תדיר, קשה להגיד שהן באמת התממשו, או הביאו לשינוי המיוחל.

עם הזמן ראיתי שהפוטנציאל של ה-WWW ושל כלי Web 2.0 איננו ממומש בחינוך, וראיתי גם שהכלים העוצמתיים האלה נדחקו הצידה כאשר את מקומם תפסו כלים נחמדים שבסך הכל אפשרו למורים לעורר עניין רגעי בשיעורים שעל פי רוב לא היו שונים ממה שהכרנו בכיתות לפני התקשוב. ראיתי גם שהשאיפה לכלי אישי לכל תלמיד, אם מחשב נייד, או טאבלט, או סמרטפון, הזמינו עיסוק נחמד בכיתה אבל כמעט ולא השפיעו על תהליכי ההוראה והלמידה שנשארו כפי שהיו. וגרוע מזה, ראיתי כיצד יזמים (שלרוב באו מחוץ לעולם החינוך) מצאו דרכים לאסוף נתונים אודות הלומדים על מנת לייעל את מלאכת מסירת הידע מהמורה, ומספר הלימוד, לתלמיד. לא לתינוק הזה פיללתי.

השינוי היה הדרגתי. יתכן שאפילו לא שמתי לב בעצמי לכך שפחות ופחות כתבתי על הדרכים שבהן התקשוב יכול להשפיע לטובה על החינוך, ויותר ויותר קוננתי על הכיוונים הבעייתיים שבהם התקשוב בחינוך פנה. אבל בשלב מסויים נעשה לי מאד ברור שהתקשוב שבו תליתי תקוות גדולות כבר איננו משרת את השינוי בתפיסות חינוכיות לו ייחלתי, ובמקום זה הוא התחיל לשרת את ה-“שיבוש” שבינו לבין למידה של ממש יש קשר רופף בלבד.

אני מתאר לעצמי שאי-שם במהלך השינוי הזה במיקוד של הבלוג חלק מהקוראים הפסיקו לקרוא אותו. אני יכול להבין את מי שאולי עשה זאת. הרי נעשיתי נרגן ופעם אחר פעם התלוננתי על הכיוון הרווח שבו התקשוב מתפתח. אפשר אולי להגיד שמצאתי את עצמי במין היפוך של בלעם – תחילה רציתי לברך על התקשוב, אבל במקום זה במהלך הזמן יצאתי מקלל. אך מה לעשות, נדמה לי שזה היה, ועודנו, צו השעה.

במהלך השנים האלו ראיתי כיצד בלוגים תפסו מקום של כבוד בדיון החינוכי, אבל גם כיצד הן נדחקו הצידה, וכמעט נעשו לקוריוז שמזכירים תקופה שחלפה. לפני כחודשיים מרטין וולר, שגם הבלוג שלו בערך בן 10 ועוסק בנושאים דומים לבלוג הזה, כתב על הנסיון שלו כבלוגר. וולר הדגיש שהמרחב של הבלוגוספירה החינוכית השתנתה מאד במהלך השנים, והשינויים שהתרחשו השפיעו מאד על כיצד הוא רואה את הכתיבה לבלוג:

I think there is a mixture of feelings about blogging, and edublogging in particular. These include nostalgia (it’s not as good as it used to be), disappointment (it didn’t revolutionise the world like we thought it would), fatigue (this austerity, work hard all the time, continually monitored stuff has just taken it all out of me), and embarrassment (who does blogging now, Grandad?).
מצאתי את עצמי מהנהן בראש לקריאת כל אחת מהנקודות שוולר ציין. ובכל זאת, לא הופתעתי כאשר בסוף המאמרון שלו הוא פסק:
So, no the edublogosphere isn’t what it was. And that’s just great. Becoming a blogger is still the best academic decision I ever made.
אינני יודע עד כמה מה שמתפרסם כאן מהדהד בחוגים חינוכיים מעבר לדפים האלה, או מעבר לחוג מאד מצומצם של קוראים (שבוודאי ממילא מסכימים עם מה שאני כותב). אבל אני יודע היטב שההתמודדות עם המתרחש בתקשוב בחינוך בכתיבה פומבית מאפשרת לי לפתח פרספקטיבה של טווח רחוק שבעיני נחוצה לנו מאד. הנכונות לכתוב, ולפרסם, וגם לקרוא שוב את מה שכתבתי ולגלות שטעיתי ושיש המון שאני עדיין אינני יודע, הם עבורי הרפתקה מרתקת ומלמדת.

והיום, אחרי עשר שנים?

התקשוב ימשיך להשתלב לתוך מערכות החינוך (הן ב-K12 והן בהשכלה הגבוהה). זאת עובדה, ומזמן הוא איננו זקוק לי כמעודד שיריע לכל מכשיר, או כלי, או משחק, חדש. יש אחרים שעושים זאת במרץ, גם כאשר ההישגים שאלה יכולים לזקוף לעצמם מצומצמים ורחוקים מלהרשים. אבל אין זה אומר שאני התאכזבתי מהתקשוב. אני עדיין רואה בו מנוף לשינוי החינוך. הבעיה היא שהיום המנוף הזה מרוכז בידיהם של גורמים שמייחלים לשינוי שונה מזה שלו אני מייחל. אם לפני עשר שנים הרגשתי (אם בצדק או לא) שאנחנו בדרך הנכונה, היום אינני מרגיש כך. ובעצם, זה מחייב אותי להשמיע את הקול שלי במשנה תוקף. על אף העייפות אני מבטיח להמשיך לעשות זאת, אם כי לא אתנגד אם אחרים יצטרפו למאמץ.

אכזבה צפויה מראש?

מבדיקה שערכתי, נדמה לי שהפעם הראשונה שהתייחסתי כאן לדברים שכתב ויל ריצ’רדסון היתה לפני עשר שנים. יתכן, אגב, שמדובר במאמרון הראשון שפרסמתי כאן. היה הגיוני לצטט את ריצ’רדסון. זה היה בתקופה שבה כלי Web 2.0 היו להיט גדול בתחום התקשוב החינוכי, וריצ’רדסון היה בין הדמויות הבולטות של אנשי החינוך שביקשו להראות שניתן לשנות את התהליכי הלמידה וההוראה הרווחים בבתי הספר בעזרת הכלים האלה. הוא אפילו כיכב בכתבה על בלוגים בבתי הספר שהתפרסמה בניו יורק טיימס עוד בשנת 2003.

בערך 50 פעמים מאז הבאתי כאן דברים של ריצ’רדסון. על פי רוב התייחסתי לדבריו בחיוב, אם כי מדי פעם מצאתי לנכון להרים גבה ולשאול בנוגע לתשתית החינוכית שעליה הוא נשען. לא פעם הרגשתי שעל אף העובדה שהוא בא מהחינוך הוא “לומד” את ההיסטוריה של החינוך תוך כדי העבודה. זה כמובן לגיטימי, אם כי לפעמים זה גם מביך לקרוא הצהרות פשטניות. (הבדיקה שערכתי על הפעמים שהזכרתי את ריצ’רדסון העניקה לי הזדמנות לראות את השינוי שהתרחש לא רק אצלו, אלא גם אצלי. אפשר בקלות לראות שינוי בכתיבה עצמה ובדרך שאני בונה מאמרון, אבל יש גם שינוי משמעותי במיקוד, שינוי שאיננו שונה בהרבה מזה שראיתי שמתרחש אצל ריצ’רדסון. וכן, גם אצלי לא פעם אני קורא משהו מביך.) למען האמת, מרתק לראות את ההתהוות של החשיבה החינוכית של אדם דרך הכתיבה הבלוגית שלו – כמעט בזמן אמת. וזה מעניין עוד יותר כאשר מדובר באדם שנחשב מוביל בתחום התקשוב החינוכי.

בשלב הזה יש אולי טעם להדגיש שדי מזמן ההובלה בתחום התקשוב החינוכי עברה מידיהם של אנשי חינוך שראו בתקשוב מנוף לשינוי חינוכי לידיהם של יזמים והי-טקיסטים נטולי חזון חינוכי שמזרימים עוד ועוד תקשוב לתוך המערכת ועוד ועוד כסף לכיסיהם. לא פעם אני שואל את עצמי אם הרבה ממה שאני, כמו לא מעט אחרים, כותב היום נובע מהתחושה שהתנופה החינוכית שבזמנו נמצאנו במרכזה חמקה מידינו ושינתה כיוון.

וזה מביא אותי (סוף סוף?) להתייחסות לדברים שריצ’רדסון כתב השבוע. (הוא כתב באתר של Educating Modern Learners. קריאת המאמרון מחייבת הרשמה, אבל ההרשמה בחינם.) ריצ’רדסון מצטט מכתבה על בית ספר במדינת טקסס שנמצא בתהליך של אימוץ התקשוב בכיתות. התהליך מתקדם לסבירות הרצון של המורים. מורה אחת שחילקה מספר מכשירי טאבלט בכיתה שלה, למשל, מציינת שתלמידיה אוהבים את השינוי ומוסיפה:

It hasn’t changed the content, but it has definitely changed the way I deliver the content.
ריצ’רדסון כותב שהמשפט הזה מבטא את הבעייתיות של שילוב התקשוב בבתי הספר. על הכתבה באופן כללי הוא כותב שהיא מבטאת:
the oh so awful wonders of tablet technology and more in a school
נדמה לי שהמשפט הקצר הזה מזכך באופן נהדר, אם כי גם באופן מחריד, את המציאות של התקשוב החינוכי היום. מצד אחד אפשר להפיק נפלאות מהכלים שעומדים לרשותנו, אך מצד שני אותן נפלאות באות לביטוי בדרכים מאכזבות ביותר.

לפני עשור ריצ’רדסון לא היה כותב כך. לפני עשור הכתיבה שלו היתה מלאה באופטימיות. היה לו ברור שבהשפעת הכלים החדשים שעליהם הוא כתב משהו חיובי יתרחש בחינוך. אבל כידוע זה לא החזיק מעמד, עד שהיום הוא חש שקיים נתק כמעט מוחלט בין התקשוב לבין השימוש בו לצרכים לימודיים. בכתבה הנוכחית ריצ’רדסון כותב:

Welcome to the low-hanging fruit of edtech, where we embrace any technology that brightens up kids’ eyes and makes disengagement go away, even for the short term. And in our never ending (“Keep it new!”) chase to find new apps and devices to get kids to stop thinking about the stuff that they really want to do and learn, we’re training them to be even more dependent, more compliant, more inside the box that we build for them.
דבריו של ריצ’רדסון ממחישים את השינוי שהתרחש בהתייחסות לתקשוב בבתי הספר. כאשר קראתי אותם חשים צורך לחבר ביניהם לדברים שכתב דייוויד ורליק לפני כשנה. ורליק הוא איש חינוך ותיק. כמו ריצ’רדסון הוא בעל קבלות רבות בתחום התקשוב החינוכי. וכמו ריצ’רדסון, הבאתי דברים שהוא כתב פעמים רבות (בערך 30 פעמים) כאן. בכמה מהפעמים האלה ביקרתי את מה שנראה לי כהתלהבות יתר מהנעשה בתקשוב, אבל זה בוודאי איננו צריך למנוע ממני להכיר בתרומה המשמעותית שלו לתחום. במאמרון שבו נזכרתי ורליק דיווח על השתלמות של פעילי מערכת החינוך במדינת קרוליינה הצפונית בה הוא השתתף. באותה השתלמות, שנערכה לפני כעשרים שנה, המנחה, שהגיעה מתחום הניהול, פנתה אל המשתתפים בשאלה מעוררת מחשבה. ורליק הסביר:
It was near the end of the day of the third or fourth session, when she asked us, “Who do you work for?”

We said, in unison, more than a hundred of us, “The Children of North Carolina.” She looked a little puzzled, and then repeated the question, “Who do you work for?” We looked at each other, our turns to be puzzled. Some people, hesitantly called out, “Communities of North Carolina?” “Parents of our students?” “The schools of North Carolina?” “The teachers in the schools of North Carolina?”. After each attempt that little lady would repeat,

“Who do you work for?

Our frustration turned to horror when she blurted out, “You work for your General Assembly (legislature)!”

ורליק כותב שההכרזה הזאת של המנחה היתה מוזרה מאד עבור מאזיניה. הרי הם היו מורים, אנשי חינוך. הם לא מילאו משרות, אלא שליחות. הם ראו בעבודה החינוכית שלהם ייעוד ודרך לשפר את העולם. זאת ועוד: לא פעם הם חשו שהשלטונות (אותם פוליטיקאים שהמנחה מסרה להם שעבורם הם עובדים) מנעו מהם למלא את תפקידם כראוי. אבל, כותב, ורליק, התדהמה שלהם גדלה עוד יותר כאשר הם הבינו שבעצם המנחה צדקה: הם עבדו עבור מי ששילם את המשכורת, ולפי תנאיי ההעסקה שלהם הם היו אמורים לשרת את רצונותיו.

כאשר ריצ’רדסון התחיל להתנסות בבלוגים בכיתה הוא היה מורה במערכת החינוך של מדינת ניו ג’רזי, וכמו ורליק לפני 20 שנה היה עליו לשרת את מי ששילם את משכורתו. לזכות הוא הצליח גם לעסוק בלמידה. היום הוא איננו מלמד בכיתה ואיננו צריך לשרת את אדוני מערכת החינוך. זה מאפשר לו לצפות במתרחש מבחוץ ולראות, באכזבה עצומה, כיצד התקשוב כבר איננו ממלא את התפקיד שהוא קיווה, ואפילו ציפה, שהוא ימלא. למרבה הצער האכזבה שלו מוצדקת. והסיפור של ורליק יכול לעזור לנו להבין שבעצם היא היתה צפויה.

מתברר שאינני כותב רק בבלוג הזה

אי שם באחורית המחשבות שלי אני רואה בפעמיים בשבוע התדירות האופטימלית לפרסום מאמרונים בבלוג הזה. אבל מכמה סיבות התדירות הזאת בעייתית. קודם כל, יש מספר רב של משימות אחרות שאני צריך לבצע, וכפי שציינתי פעמים רבות, אם ארצה או לא הפרנסה צריכה לקבל עדיפות על הכתיבה ה-“אישית”. לכן, לרוב אני מצליח לכתוב רק בשעות הלילה המאוחרות, ובמציאות הזאת קשה להגיע לפעמיים בשבוע. סיבה נוספת שראויה שתילקח בחשבון היא העובדה שגם לקומץ הקוראים של הבלוג הזה יש דברים אחרים, ויותר חשובים, לעשות מאשר לקרוא את מה שאני כותב. בגלל זה סביר להניח שאפילו פעמיים בשבוע הוא קצב שלקוראים קשה לעמוד בו. כידוע, אינני מצליח לפרסם כאן בקצב האידיאלי שלי. במקרה הטוב אני מצליח לפרסם מאמרון פעם בשבוע, ולאור זה לא כל כך משנה שאני חושש שאני מעמיס על הקוראים. זאת ועוד: כפי שכתבתי פעמים רבות כאן, כאשר אני מפרסם מאמרון אני אמנם חושב על הציבור שעוסק בתקשוב בחינוך ומקווה שהכתיבה שלי עוזרת לשמור אצלו על אש קטנה נושאים שאחרת יתכן שהיו נשכחים, אבל יותר מאשר אני כותב לציבור הזה אני כותב בשביל עצמי.

למען האמת, לו יכולתי, הייתי בשמחה מפרסם בתדירות גבוהה יותר. רבים מאד מהמאמרונים שמתפרסמים כאן מתחילים כתגובה לדברים שאני קורא. כמות אדירה של חומר בנושא התקשוב בחינוך מתפרסם מידי שבוע, והכתיבה כאן מביא רק חלק קטן מכל זה לקוראים שלי (בתוספת הפרשנות שלי שהיא לעתים קרובות די נזעמת). אני יכול לפחות לקוות שאולי זה משפיע על משהו. ובתחום שנמצא בהתהוות מתמדת, גם אם אין השפעה, הכתיבה עוזרת לי לעשות סדר בראש שלי. אני כותב כדי שאני אוכל לפנות מקום לעוד מידע שצריכים לעכל.

ובכל זאת, לא הכל תקשוב בחינוך. נושאים רבים אחרים מעניינים אותי, ואפילו אם אי-אפשר להתייחס לכולם, חבל לוותר לגמרי על ההתייחסות. עוד בימים שקטים יותר היו לי מספר פרויקטים אינטרנטיים. אחד הוותיקים ביותר מאלה היה The Boidem, פרויקט (באנגלית) שהתארח באתר האינטרנט של בית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב. במהדורות החודשיות של הבוידעם ניסיתי לבחון את החיים שלנו ברשת – חיים שלפני 19 שנים כאשר התחלתי לכתוב היו עבורנו הרפתקה חדשה. הכתיבה היתה היפרטקסטית, אם כי לא תמיד היה ברור מה זה אומר, ובעצם הכתיבה והקריאה בסביבה של היפרטקסט היה אחד הנושאים שניסיתי לבחון.

מה היה בבוידעם? אולי נכון יותר לשאול מה לא היה? אם זה היה קשור לחיים ברשת, שמחתי לנסות לגעת בו ולבחון אותו ממגוון היבטים. ספורט איננו אחד התחומים שממש מעניינים אותי, אבל כתב ספורט טוב מסוגל לעורר עניין, למצוא ניצוץ של אנושיות, באירוע ספורטיבי שלכאורה מעניין רק את האוהדים. ג’ו פוזננסקי מרבה לעשות זאת, ולכן, גם אם על פי רוב הנושאים שעליהם הוא כותב אינם מעסיקים אותי, אני אוהב לקרוא את מה שהוא כותב. לפני חודשיים פוזננסקי פרסם מאמרון שנפתח בהתייחסות רפלקטיבית לבלוג שלו:

I started writing this blog eight years ago, which — like most things — sometimes seems like long ago and other times seems like yesterday. I had no idea that this blog would become such a big part of my life. I had no idea that it would lead to numerous opportunities and challenges, that it would be so rewarding and so pointless, that it would lead me to write about Pixifoods and Snuggies and iPads and what body part we dry first after showering and Roy Hobbs and Harry Potter World and so, so, so much baseball.
הזדהיתי מאד עם הדרך שבה פוזננסקי רואה את הבלוג שלו. ובמיוחד אהבתי את הניגוד שהוא העמיד: “so rewarding and so pointless”. לעתים קרובות כך חשתי כלפי הכתיבה לבוידעם (אם כי פוזננסקי מבטא את זה הרבה יותר טוב ממני). לפני כחמש שנים הבוידעם דעך, ואף גווע. החיים ברשת כבר לא היו חדשים, הם לא ביקשו שאבדוק אותם כדי לזהות למה הם כל כך קורצים לי ולאחרים. וכמובן היו לי עיסוקים רבים אחרים, ומעט מאד זמן.

ולמה אני כותב כל זה? החודש מלאו 19 שנים למהדורה הראשונה של הבוידעם, וחשתי שהפרויקט ההוא חסר לי. חשתי רצון לחדש אותו. רציתי להתנסות שוב בסוג כתיבה שלפני חמש שנים נטשתי. רציתי לבדוק אם אולי יש עדיין מה שיכול להפתיע אותנו במרחב האינטרנטי שכבר מזמן נעשה לחלק אינטגראלי, וגם בנאלי, מחיינו. לכן פרסמתי:

לא הכל תקשוב בחינוך. מי שרוצה מוזמן.

בשבח הכלי המיושן

לקראת סוף דצמבר ג’סון קוטקי, בלוגר ותיק ומוכר היטב בתחומים הקשורים לטכנולוגיות דיגיטאליות, פרסם מאמרון באתר של מעבדות ניימן לעיתונאות של אוניברסיטה הרווארד. כותרת המאמרון מביעה את האמביוולנטיות שקוטקי, כמו רבים אחרים, חש כלפי הבלוג:

לפי קוטקי התפקיד המרכזי של הבלוג היה הפצת מידע – מידע שלעתים קרובות הסתכם בקישורים שכיוונו את הקוראים למידע מעניין אחר אי-שם ברשת. קוטקי כתב שמפני שהפצת קישורים היתה העיקר, דווקא הפלטפורמה של הבלוג, פלטפורמה שמזמינה, ואפילו מבקשת, כתיבה יחסית ארוכה, יכלה לפנות את מקומו לפלטפורמות מהירות יותר, וקלות יותר לשימוש:
But the function of the blog, the nebulous informational task we all agreed the blog was fulfilling for the past decade, is increasingly being handled by a growing number of disparate media forms that are blog-like but also decidedly not blogs.

Instead of blogging, people are posting to Tumblr, tweeting, pinning things to their board, posting to Reddit, Snapchatting, updating Facebook statuses, Instagramming, and publishing on Medium.

The primary mode for the distribution of links has moved from the loosely connected network of blogs to tightly integrated services like Facebook and Twitter.

הטענה של קוטקי איננה חדשה. כבר מספר שנים, עם עלייתו של כמעט כל כלי דיגיטאלי חדש לתודעת הציבור, מוסרים לנו שהכלי יחליף את הבלוג. וצריכים להודות שיש מידה לא קטנה של צדק בטענה הזאת – הרי אם המטרה היא הפצת מידע, הכלים החדשים האלה כמעט תמיד מאפשרים הפצה קלה ומהירה יותר מאשר הבלוג.

לפי קוטקי מדובר בתהליך די הגיוני. הרי אין שום דבר קדוש בפורמט של הבלוג, כלי שממילא קשה מאד להגדיר באופן ברור. פרסום של ידיעות בצורה כרונולוגית הפוכה אולי מתאר את המבנה (אם כי לא תמיד) אבל כאשר מגדירים את הבלוג כך, בעצם רומזים שצורתו חשובה יותר מאשר תוכנו. אם כך, אולי אין שום סיבה להתנגד לכך שפורמט אחר יירש אותו. הרי “הזרם” (the stream) לובש ופושט צורה, ונדמה לי שברור לכולם שהכלים שבאים במקום הבלוג היום מותאמים יותר לשימוש הנרחב בטלפונים סלולאריים.

כאשר מישהו כמו ג’סון קוטקי מכריז הכרזה בנושא הבלוג אפשר לצפות שדבריו יעוררו תגובות אצל בלוגרים, וכך היה. כמו-כן, אני מניח שאפשר היה לצפות שהבלוגרים האלה יסכימו עם הטענה המרכזית של קוטקי, שהיום כלים אחרים יורשים את מקומו של הבלוג, אבל יטענו שעבורם הבלוג בצורתו ה-“מסורתית” ממשיך למלא תפקיד חשוב.

בן וורדמולר הוא אחד הבלוגרים האלה. בבלוג שלו וורדמולר (שאליו הגעתי דרך סטיבן דאונס) מגיב לדבריו של קוטקי. וורדמולר מבחין בין האמצעי שדרכו מישהו מעביר תוכן מסויים, לבין התוכן עצמו. עבורו המאפיין הצורני איננו חשוב, אלא העובדה שהכתיבה היא עצמאית ומאפשר לכותב להביע את עצמו:

The beauty of the independent web is that we can choose to represent ourselves online – and therefore, publish content – in a manner of our choosing. I happen to like the reverse-chronological feed, but if you prefer to publish in the form of an immersive 3D world, or a radio show, or full-screen autoplaying video with annotations, then, hey, that’s up to you. It’s all part of a rich, interlinking medium. Independence means not necessarily going with the flow.
חשוב להוסיף שוורדמולר איננו מתייחס רק לבלוג היחיד, אלא גם לקהילה שנוצרת כאשר קבוצה של בלוגים בנושא מסויים יוצרת שלם שהוא גדול יותר מחלקיו – מה שפעם כינו ה-“בלוגוספירה”. הרעיון הזה בא לביטוי עוד יותר חזק במאמרון קצר של אום מאליק (שאליו הגעתי דרך הבלוג של טים סטאמר):
Blogging was and still is, an act of sharing; it is about having a point of view and most importantly, having a connection.
גם קרטיק פראבו מגיב להרהורים של קוטקי. הוא מנסה להגדיר מהי הכתיבה לבלוג ומתקשה להגיע לתשובה חותכת. מבחינתו התכונה החשובה ביותר של הבלוג היא העובדה שהוא עוסק בכתיבה, וכמו עם כל כתיבה, זה דורש חשיבה, ועריכה, והתמדה. מהבחינה הזאת, הכלים שהיום יורשים את הבלוג מעודדים את הפאסיביות שהבלוג בתחילת דרכו שלל:
Later as people realised that blogging was not just about choosing a peppy website name, a snazzy visual theme and cool widgets; and that you actually had to write good, interesting content, most people gave up. The blogging fad died, slowly and painfully, exactly because people realised that blogging was about writing — and that it demanded hard work, lots of thought, sometimes multiple edits, just like ‘real’ writing. Most people who had jumped on the blog bandwagon were simply not prepared to do this work. It is much easier to follow on Twitter, ‘like’ on Facebook, reshare on Google+, than it is to create and write interesting content yourself. We have become passive followers rather than active creators.
בתחילת ינואר גם דייוויד ויינברגר פרסם מאמרון ארוך על מות הבלוג. במאמרון שלו ויינברגר איננו מזכיר את המאמרון של קוטקי, אם כי נדמה לי שקרש הקפיצה להרהוריו הוא יום עיון בהרווארד בו עלו כמה מאותן הנקודות שקוטקי העלה. ויינברגר מתאר כמה מהנחות היסוד אודות הבלוג לעומת הכתיבה העיתונאית – הנחות שאפיינו את הבלוג כאשר הוא פרץ לתודעה שלנו לפני כ-15 שנים. בין היתר הוא מציין את השיח לעומת הכתיבה הפסקנית:
Some bloggers posted without engaging, but the prototypical blogger treated a post as one statement in a continuing conversation. That often made the tone more conversational and lowered the demand that one present the final word on some topic.
על אף העובדה שהדלילות בפרסום מאמרונים בבלוג הזה בחודשים האחרונים איננה קשורה לנקודות שבמאמרון של קוטקי, אני מניח שהקושי שלי לכתוב כאן עורר בי הרצון להתייחס לדבריו. עבורי, הבלוג ממלא את התפקיד שקורי דוקטורו תיאר לפני כ-12 שנים:
שתים-עשרה שנים מאוחר יותר, ההסבר של דוקטורו עדיין מיטיב להמחיש את הערך המוסף של הכתיבה – ההרהור הפנימי שבאמצעותו אנחנו מצליחים להפוך את דבריהם של אחרים שאנחנו קוראים למשהו שעבר את עיבוד האישי שלנו, למשהו משלנו:
Blogging gave my knowledge-grazing direction and reward. Writing a blog entry about a useful and/or interesting subject forces me to extract the salient features of the link into a two- or three-sentence elevator pitch to my readers, whose decision to follow a link is predicated on my ability to convey its interestingness to them. This exercise fixes the subjects in my head the same way that taking notes at a lecture does, putting them in reliable and easily-accessible mental registers.
אינני יודע אם דוקטורו היה הראשון להשתמש בדימוי הזה, אבל בהתחשב בכך שדבריו נכתבו עוד כשהבלוג היה תופעה די חדשה, אני מוכן לייחס לו את הראשוניות. עם זאת, עבור בלוגרים רבים היום הדימוי כמעט מובן מאליו. אני יכול להעיד שמבחינתי הבלוג הוא הזירה שבה אני בוחן את שטף הרעיונות שאני פוגש בקריאה שלי ברשת. אין ספק שהרבה ממה שמתפרסם חוזר על עצמו ואיננו מחדש דבר. אבל לא פעם גם ניסוח מקורי של רעיון נדוש יכול להפרות את החשיבה. העיקר הוא העיבוד האישי שהכתיבה מזמין. בתקופות שבהן אינני מצליח לכתוב אני חש דריכה במקום, העדר התפתחות. אפילו אם בסופו של הכתיבה שלי הפיתוח של הרעיון שאני מבקש לבטא מתגלה כרחוק מלהיות מעמיק, תהליך הכתיבה משמעותית מאד. ובנוסף, הכתיבה שלי עושה אותי לשותף פעיל בדיון מתמשך.

אני מבין את ג’סון קוטקי. אני מבין שעבור רבים הכלים שהוא רואה כתחליף לבלוג עונים על הצורך. אם המטרה היא בסך הכל הפצה של קישורים, הבלוג בהחלט איננו הכלי האולטימטיבי. יתכן וכלים שמאפשרים העברת מסרים קצרים ומהירים נבנים מפני שזה בעצם מה שאנחנו רוצים, מפני שאנחנו מוכנים להסתפק בכך. ואין ספק שהכלים האלה מאפשרים שיתוף. אבל אני חושש שהשיתוף הזה מפרה הרבה פחות. מפני שהם אינם מדרבנים את הקורא לגבש לעומק את ההתייחסות שלו לנושא הנידון, הם גם אינם מצליחים לקדם את הדיון הציבורי. נדמה לי שבשביל זה אנחנו עדיין זקוקים לבלוג.

הרהורים (שוב) על הבלוג

כאשר תקופה ארוכה של דממה עוברת על הבלוג הזה עולה אצלי שאלה בלתי-נמנעת – על מה לכתוב כשאני חוזר לכתיבה. הנסיון מלמד שהתשובה ה-“נכונה” די פשוטה – לא כל כך משנה על מה, החשוב הוא פשוט להתחיל לכתוב. אבל אין זה אומר שאין כאן בעיה. הרי רוב המאמרונים שאני כותב כאן מתחילים בהתייחסות שלי לדברים שמתפרסמים במקורות אחרים, והעובדה שתקופה שקטה עוברת על הבלוג איננה אומרת שגם שקט במקורות הרבים שאחריהם אני עוקב. לעתים קרובות כאשר אני מצליח לחזור לכתיבה, היצע הדברים שאליהם אני יכול להתייחס גדול כל כך שאינני מצליח לכתוב מפני שאינני יודע היכן להתחיל.

בזמנים כאלה גם מתעוררים אצלי הרהורים בנוגע למהות הכתיבה לבלוג. בתקופות שבהן קשה להתמיד בכתיבה לבלוג קשה לא לשאול אם יש בכלל טעם במאמץ. פעמים רבות בעבר ציינתי שעבורי הבלוג הוא בראש ובראשונה מרחב שמאפשר לי להבהיר את מחשבותיי לעצמי. נכון, יש משהו קצת פרדוקסאלי בשימוש בכלי ציבורי על מנת לגבש עמדה אישית, אבל אני מזמן “התגברתי” על הסתירה הזאת. אינני יכול לקבוע מה נכון עבור אחרים, אבל עבורי הידיעה שמה שנכתב כאן אולי ייקרא על ידי אחרים מדרבנת אותי לדייק (או לפחות לנסות לדייק) במה שאני כותב; היא מחייבת אותי לנסות להסביר את עצמי בצורה הברורה ביותר שאני יכול. ואם בעקבות זה הדברים שאני כותב מעוררים דיון, או עוזרים לאחרים להבהיר את מחשבותיהם לעצמם, אני בוודאי לא אתנגד. אבל שוב, מדובר בערך מוסף לרווח העיקרי, שהוא אישי.

בחודש האחרון (כן, בזמן שבגלל מספר סיבות היה לי קשה לכתוב כאן) שני בלוגרים שאני קורא פרסמו מאמרונים על נושא הבלוג. טום ויטבי ביקש להסביר למה הוא מקווה שעוד ועוד מורים ומנהלים יפתחו בלוגים. ויטבי מעיד על עצמו שכאשר הוא התחיל לנהל בלוג לפני כשנתיים וחצי הוא לא תיאר לעצמו שהוא יצליח להתמיד בו. והוא מוסיף שעל אף התגובות הרבות שהגיעו לבלוג שלו, הערך העיקרי של הבלוג היה ערך עצמי:

What I learned and appreciate more than any other thing that I get from blogging is that I write for me. It is a reflective, personal endeavor. I made the choice to open my blog to public scrutiny. I encourage comments to my ideas, to affirm, or further reflect on those ideas based on the reader comments. Testing my ideas in public is testing I can believe in.
כצפוי, דברים אלה של ויטבי מהדהדים אצלי. כאשר אני עובר על המאמרונים שוויטבי פרסם בחודשים האחרונים אני מגלה שאני מסכים כמעט עם כל דבר שהוא כותב. אבל דווקא ההסכמה הזאת גורמת לי לא מעט אי-נוחות. אין זה מפני שמפריע לי שאני מסכים עם אחרים (או שהם מסכימים איתי), אלא מפני שקשה מאד למצוא משהו במאמרונים של ויטבי שחורג מהדעות הרווחות של הציבור שהוא מייצג. הדבר הזה אולי נשמע טיפה מוזר – הרי ויטבי מביע לא מעט ביקורת כלפי החינוך האמריקאי היום, ומצביע על דרכים יעילות וכדאיות לנצל את התקשוב. אבל הביקורת שלו “נורמטיבי” למדי, ורוב דבריו הם מהסוג שיוצרים הנהון ראש וטפיחה על שכם שאכן אנחנו בכיוון החינוכי הנכון.

נוצר הרושם שעל אף העובדה שויטבי כותב שהכתיבה לבלוג היא פעולה רפלקטיבית ואישית, הוא מכוון את דבריו למרחב נוח ובטוח. עבורי, לפחות, כאשר סוקרים את המאמרונים של ויטבי יש משהו תמוה בהסבר שלו על ערכו של הבלוג:

The whole idea of Connected Educators is to break down the barriers that have prevented us from exchanging ideas in a big way. Technology has provided us the tools to share and collaborate in astounding ways. We do that on a daily basis with existing content. Blog Posts provide us with: original thought, new ideas, questions, reflections, and much, much more.
אני משוכנע שוויטבי כותב את הדברים האלה בכנות, אבל אני חושש שהמציאות שונה מהדרך שבה הוא תופס אותה. יותר מאשר אנחנו זוכים למחשבה מקורית, לרעיונות חדשים, ולשאלות, במאמרונים שלו (ושל רבים אחרים) אנחנו זוכים להדהוד חוזר על עמדות שכבר התגבשו והפכו לנחלת הכלל. אין בזה פסול – לא פעם החזרה הפומבית על דעות מחזקת אותן ומגבשת את קהילת האוחזים בהן. אבל בשלב מסויים הדברים נעשים נדושים ויגעים. אפשר, ובעיני צריך, לקוות ליותר.

ד’ארסי נורמן מנסה להשתחרר מהנדוש, ומהנטייה לכתוב את מה שקהל קוראיו מצפה (ואפילו רוצה) לקרוא. הדבר איננו קל. בין היתר הוא מנסה לעשות זאת על ידי התעלמות מוחלטת מהסטטיסטיקה על הכניסות לבלוג. הוא איננו בודק אלו מאמרונים “פופולאריים” יותר ואלו פחות. הוא כותב:

And that has been surprisingly liberating. I have no idea how many people subscribe to my blog. I have no idea how many people read it. Which means that I have to do it for myself, even if I’m aware that others can follow along.
זאת גם הסיבה שמידי פעם הוא סוגר את התגובות בבלוג. הוא איננו רוצה שהתגובות האלו ישפיעו על מה שהוא בוחר לכתוב:
To pay attention to that audience is to try to repeat previous successes, and to possibly improve on them, rather than to explore new and uncharted territory.
על אף העובדה שבוודאי ברור שאני מעדיף את הגישה של נורמן על הגישה של ויטבי, אינני רוצה להסיק מסקנות גורפות. הבלוג יכול למלא מגוון תפקידים. לא יהיה זה מוצדק לקבע אותו לסוג אחד של הרהור או רפלקציה. אבל כקורא בלוגים כפייתי, אני יכול להעיד שכאשר אני מחליט להכניס בלוג זה או אחר לתוך קורא ה-RSS שלי ההחלטה הזאת מושפעת בעיקר מהתחושה שכותב הבלוג מוכן לבחון את הדעות, ואת המוסכמות, של עצמו, ולא רק לחזור על מה שקוראיו מצפים לקרוא.

אם יש רצון …

יש לי רשימה ארוכה של נושאים שאליהם אני רוצה להתייחס בבלוג הזה, וכמעט מדי יום הרשימה מתארכת. נכון להיום, שלושה מאמרונים נמצאים בשלבים שונים של כתיבה, והם נדחפים הצידה כאשר משהו אחר, לא בהכרח מעניין יותר אבל אולי בולט או חם יותר, תופס את העין שלי. אינני כותב את הדברים האלה כתירוץ. מידי פעם חלק מהבלוג הזה מנסה לשקף את תהליך הכתיבה לבלוג ולא לעסוק בתוכן החינוכי-תקשובי שהוא, באופן די מובן מהווה המוקד שלו. (דווקא אחד מהמאמרונים שלא נכתב כעת עוסק בהשפעת הבלוג על כותבו.) הקורא רואה את התוצר שאני מחליט לפרסם. דברים שאינם מגיעים לפרסום עשויים להיות לא פחות מעניינים (ולא פעם הם ממש מרתקים). כמו-כן, מה שגורם לנושא מסויים להבשיל עד לפרסום ולנושא אחר להתייבש עוד בשלב הטיוטה מעניין מאד וראוי להתייחסות. ולמה אני כותב את כל זה? נדמה לי שהמבוא הזה בא בעיקר על מנת להסביר (או לפחות לתרץ) לעצמי למה דווקא המאמרון הזה מופיע עכשיו בבלוג במקום דברים אחרים שחשבתי שאצליח לפרסם.

אבל אם בשלב הזה כבר התחלתי במבוא מהסוג הזה, אני חש צורך להמשיך ולהוסיף עוד הרהור. נדמה לי שמספר פעמים בעבר התוודיתי שלעתים קרובות ב-“סוף” תהליך הכתיבה המאמרון שמתפרסם כאן מפתיע אותי. באמצעות הכתיבה (והחיפוש אחר קישורים נוספים שמחזקים או מפריכים את הרעיונות שצצים בראש תוך כדי תהליך הכתיבה) אני מסיק “מסקנות” שונות מאד מאלה שחשבתי שאפרסם כאשר התחלתי בכתיבה. התהליך של חשיבה לתוך הדף/הצג דורש ממני לבחון את עצמי, ולא פעם הנורה שנדלקה מעל לראש כאשר קראתי משהו ואמרתי לעצמי “על זה אני רוצה לכתוב” מתחלפת באחרת תוך כדי הכתיבה ובסיומה. אינני בטוח שזה קורה הפעם, אבל עצם העובדה שאני מתייחס כאן לנושא שונה ממה שלפני יומיים חשבתי שאכתוב עליו כאשר מצאתי כמה דקות שקטות לעצמי, הוא גם היבט של התהליך הזה.

דרך מאמרון חדש בבלוג של לארי קובן הגעתי למאמרון של מיכאל גולדשטיין שהתפרסם לפני כשבועיים בבלוג Starting an Ed School. גולדשטיין הוא המייסד של בית ספר צ’רטר נחשב מאד בבוסטון, והיום הוא עוסק בבחינת אלטרנטיבות להוראה המסורתית. לשם זה, הוא מלווה פרויקט בבתי ספר במדינת טקסס. לפרויקט בטקסס היבטים רבים. גולדשטיין מתמקד באחד מאלה – ניסוי שבה תלמידי כיתות ו’ ו-ט’ זוכים לשעות רבות של בערך 250 טיוטורים בתנאים של טיוטור אחד לכל שני תלמידים. הוא מצטט כתבה עיתונאית שסוקרת מחקר שנערך על הניסוי. הכתבה, והמחקר, התייחסו בחיוב רב לניסוי:

Fryer’s research found that the tutoring – pairing one tutor with two students – was extremely effective, equating to between five and nine extra months in school.
גולדשטיין מנסה לאתר דרכים מועילות לקדם תלמידים. עם זאת, חשוב לו, כמובן, שהדרכים האלו יהיו כדאיות מבחינה כלכלית. הוא כותב:
If computer-based tutoring could get anywhere CLOSE to the effect of human tutoring, of course we’d propose computer tutoring! Much, much cheaper. And computer tutoring [is] so durned hot right now.

Houston created a natural experiment. Only 6th and 9th graders got MATCH-style human tutoring, and that’s where scores rose. Kids in every other grade got computer tutoring, along with a longer day and different teachers, yet test scores didn’t move that much.

עד כאן, על אף העובדה שלדעתי בתי ספר צ’רטר אינם מציעים אלטרנטיבות ראויות לחינוך הציבורי, אין שום דבר בתיאור של גולדשטיין שאפשר להתנגד לו. הרצון שלי להטמיע את התקשוב לתוך בתי הספר איננו נובע מרצון למצוא תחליף זול למורים. כמו-כן, אינני מופתע לגלות שהתערבות אישית על ידי טיוטור מול תלמיד אפקטיבית יותר מאשר הושבת תלמיד מול מחשב שמאמן אותו בתרגיל אחר תרגיל. אם זאת המסקנה של הניסוי בטקסס אני מקווה שמערכות החינוך ילמדו ממנו.

המאמרון של קובן, ודרכו המאמרון של גולדשטיין, עוררו אצלי מחשבות רבות. שאלתי את עצמי שאלה היפותטית – אם היה לי תקציב כמעט בלתי-מוגבל האם הייתי מעדיף להשקיע אותו בעזרה כמעט אישית לכל תלמיד או במחשב נייד לכל תלמיד. אבל אפילו כשאלה היפותטית היא איננה מעניינת כל כך. ברור שאחת הסיבות שבגללן המערכת מעוניינת במחשבים היא מפני שהמחשב מהווה “פתרון” זול בהרבה ממורה לכל תלמיד. אבל לא נראה לי שהרהורים כאלה מצדיקים מאמרון. מה שכן הצדיק התייחסות כאן היתה פיסקה אחרת במאמרון של גולדשטיין:

Computers are great for helping people learn what they want to learn. They’re not particularly good at getting someone to learn something they do not want to learn. For that, you need very skilled people (teachers and tutors) who can build relationships, use that to generate order and effort from kids, and then turn that effort into learning. A computer needs to start on “third base” — take effort and flip that into learning.
במילים אחרות, אם עמדת הזינוק שלנו היתה תלמידים בעלי מוטיבציה ללמוד, יש המון שאפשר היה לעשות באמצעות התקשוב. אבל אין סיבה לצפות שהכנסת התקשוב לתוך סביבה שאיננה מעוררת רצון ללמוד תשנה משהו באופן משמעותי.

לכאורה זה היה מקום הגיוני לסיים את המאמרון הזה. אבל תגובה למאמרון של גולדשטיין הובילה אותי להערה מעניינת ביותר של ג’ון תומפסון בבלוג School Matters. תומפסון מרים גבה בנוגע לנתונים שגולדשטיין הביא בעקבות המחקר על הניסוי בטקסס. (חשוב כאן לציין שהסקירה שלי על כלל הנושאים הקשורים לניסוי איננה מעמיקה. למזלי פורמט הבלוג מאפשר לי להוסיף קישורים שמאפשרים לקורא לבדוק את הדברים בעצמו.) על המחקר תומפסון כותב:

Fryer reported that over 7,000 students were enrolled in nine schools, and that all results were based on the sample of students who remained in school long enough to take the spring tests. He did not reveal how many students took those tests. Or if Fryer did, I could not find it.
אם התוצאות החיוביות של הניסוי התבססו על מספר התלמידים שלמדו עד למבחנים בסיום שנת הלימודים, אך התעלמו מהעובדה שאחוז מכובד של התלמידים נשרו מבית הספר עוד לפני מועד המבחנים, יש כאן הטייה משמעותית. יתכן אפילו שההישגים המרשימים שנבעו מהעזרה הצמודה של הטיוטורים פחות מרשימים מאשר גולדשטיין מציג אותם.

אם זה נכון יתכן שאנחנו שוב עדים לנסיון של חסידי בתי ספר צ’רטר למכור משהו שהרבה פחות מרשים מאשר הפרסום שלהם צובע אותו. אבל נדמה לי שגם אם זה המצב, אין זה ממעיט מחשיבות ההערה של גולדשטיין שהמחשב יכול לסייע רבות ללמידה … אם רוצים ללמוד.

הפסקה

לפני חודש, ויל ריצ’רדסון, אחד הבלוגרים החינוכיים הבולטים ביותר, הודיע שאחרי עשר שנים של כתיבה לבלוג שהגיע זמן … לשנות. ריצ’רדסון איננו מפסיק לכתוב לבלוג, אבל במקום להתמקד במאמרונים ארוכים, מה שאולי אפשר לכנות מאמרוני הגות, הוא רוצה לעסוק בכתיבה “קצרה” יותר, כתיבה שממוקמת אי-שם בין מאמרוני בלוג “מסורתיים” (כאילו שיש דבר כזה) לבין הודעות קצרות ב-Twitter. ריצ’רדסון כותב ששני סוגי הכתיבה האלו, בהם הוא עסק רבות, אינם קולעים למה שהוא רוצה לעשות:
I hope to be sharing out on a regular basis not only the long form writing that my old blog was built upon but also shorter snips with more concise comment, that space between my blog and my Twitter account. Both have left me frustrated of late, so I’m hoping this will [be] closer to that sweet spot that I’m looking for.
לשם זה ריצ’רדסון פתח בלוג חדש על תשתית Tumblr, סביבה שמאפשרת פרסום מהיר של קטעים שבהם נתקלים באתרים אחרים. אפשר לטעון שבלוג הוא בלוג הוא בלוג, ושמה שקובע את אופיו של הבלוג הוא התוכן. אבל לא על התוכן לבדו. גם הצורה של הבלוג משפיעה על אופיו. רבים מהמאמרונים הראשונים של ריצ’רדסון בתשתית החדשה בנויים מקטעי טקסט שהוא מצטט עם תוספת קטנה של משפטי התייחסות משלו, ואפשר להגיד ש-Tumblr “מזמין” כתיבה כזאת. נדמה לי שלפורמט הזה ריצ’רדסון חותר, אם כי הוא עדיין בוחן את האפשרויות. הופיעו מאמרונים שהם בסך הכל ציטוט, ואילו בזמן האחרון (אחרי רק חודש) הוא דווקא מאריך בהערות משלו. עלי להודות שהסגנון הזה די הגיוני בעיני. במשך זמן לא קצר התנסיתי במשהו דומה בבלוג אחר משלי “על קצה ה…“, בלוג שבמידה רבה תיפקד כמחברת אישית שהיתה פתוחה לאחרים.

דווקא מפני שהסגנון “החדש” של ריצדרדסון מוכר לי, ואפילו מקובל עלי, אני חש צורך לציין שלא כל כך נוח לי עם השינוי. (חשוב לי גם להדגיש שאני יכול מאד להבין את תחושת השחיקה שבאה אחרי עשר שנים של כתיבה מאד אינטנסיבית.) על אף העובדה שאני שמח שהוא מוצא דרך ביטוי “רחבה” יותר מאשר Twitter (וגם שהוא כנראה לא מצליח לא להאריך), לטעמי הכתיבה ב-Tumblr טלגרפי מדי. יש תחושה של העברת מידע ממקום למקום ללא הערך המוסף של ההתייחסות האישית. שוב, “כתיבה” מהסוג הזה איננו פסול, ואפילו יש לו מקום במכלול הסביבה המידעית הדיגיטאלית שאנחנו מעצבים לעצמנו. יש, הרי, אנשים שמצטיינים באיתור קישורים מעניינים, וכשהם מפרסמים את מה שהם מוצאים דרך Twitter הם תורמים מאד לאלה מאיתנו שעוקבים אחריהם. אבל אני בכל זאת רוצה יותר. אם נסתכם בהעברת קישורים, בלי להסביר למה הקישור מעניין או כדאי, קיימת סכנה שהבאר יתייבש. מישהו, הרי, צריך לכתוב את המאמרונים שאליהם אנחנו מקשרים. מישהו צריך להגות את הרעיונות שסביבם אנחנו מקיימים דיון. אני יכול להבין למה היום ריצ’רדסון מעדיף למקם את עצמו אי-שם באמצע של הרצף של ליבון רעיונות, אבל אני חושש שאם אחרים (שיש להם מה להציע בצד הרעיוני) יעשו כך, אנחנו נצמצם את המרחב הציבורי ונפסיק לנהל את הדיון. אפשר אולי להגיד שיש כאן דוגמה ל-Tragedy of the Commons עליו כתב גארט הרדין לפני כארבעים שנה. אם כולנו ניקח מהקופה הציבורית בלי להכניס משהו משלנו לתוכה (וכאן הכוונה איננה חומרית אלא רעיונית) אנחנו עשויים לגלות שלא נשארת “קופה” שממנה אנחנו יכולים להמשיך לקחת. וכמובן שכדי להוסיף “ערך מוסף” לרעיונות שצומחים אצלנו מישהו צריך לשתול את רעיונות הבסיס שאליהם אפשר להוסיף.

כזכור, ריצ’רדסון פרסם את המאמרון שלו לפני חודש. לא כתבתי עליו אז מפני שרציתי לשמור את הכתיבה שלי עליו לעכשיו. והסיבה היא שגם אני יוצא להפסקה. הכתיבה אכן שוחקת. בנוסף, היא באה על חשבון פעילויות אחרות. אני צריך לאגור כוחות. עם זאת, כפי שציינתי מספר פעמים, יש לי בעיה – אני זקוק לכתיבה לבלוג כדי לעשות סדר בראש, ולכן אפילו אם אני רוצה להפסיק, כאשר אני עושה זאת אני מרגיש שמשהו חסר לי.

אבל למשך החודש הקרוב אני לא אחיה בעברית, וספק אם אמצא הזדמנויות לקרוא את הדברים שעליהם אני רוצה להגיב, או את הזמן לכתוב עליהם. צריכים לבקר אצל משפחה וחברים, ולהקדיש זמן לאחרים שבצדק לא יראו בעין יפה התבודדות מול המסך כדי לבדוק מה חדש בתקשוב החינוכי. סביר להניח שאחרי הספקה של חודש לא יהיה קל לחזור לכתיבה, ואולי אצטרך להסתגל שוב להרגל הכתיבה. אבל לעת עתה … להתראות בעוד חודש (אם כי אולי אפתיע את עצמי).

לא על השיתופי לבדו

לא אפתיע אף קורא אחד אם אציין שאחד הנושאים שבמיוחד מעסיקים אותי בנוגע לתקשוב החינוכי הוא מקומו של הבלוג בתהליך הלמידה. לאור זה, מובן מאליו ששמחתי לראות בבלוג של גילה לוי עצמון דיווח על הרצאתה של נעמי פורת על הבלוג החינוכי בכנס מיט”ל. (הכנס נערך לפני כשלושה שבועות. לא השתתפתי, ואני מתנצל לאלה שלא פגשתי, ואיתם לא שוחחתי על כוס קפה, או את הרצאותיהם לא שמעתי. בסיום שנת הלימודים הידיים מלאות בעיסוקים רבים מדי, ולפעמים צריכים לוותר על כנסים. אבל בגלל זה, שמחתי מאד שלוי עצמון פרסמה את הדיווח שלה.) לוי עצמון כותבת שפורת דיווחה על הקשר בין השימוש באסטרטגיות חשיבה מסדר גבוה לבין הכתיבה לבלוג. פורת מצאה שככל שמרבים לכתוב לבלוג, השימוש באסטרטגיות כאלה עולה. לוי עצמון מדווחת שבתשובה לשאלות פורת השיבה:
הבלוג הוא הקול האישי של הלומד
התשובה הזאת מעלה הרהור אצל לוי עצמון בנוגע למשמעות של הבלוג בתרבות לימודית שמדגישה את השיתוף. לוי עצמון איננה מתכחשת לחשיבות של השיתוף, אבל היא מציינת שאין לוותר על החשיבה העצמאות והמקורית:
הבלוג, ככלי פדגוגי נותן את הבמה כולה לאדם אחד בלבד, לכותב. אחרים יכולים להגיב ואפשר לנהל שיחה דרך התגובות, אבל “בעל הבית” הוא הכותב לבדו. ההבנה שיש לך טריטוריה פרטית משלך לומר את כל העולה על לבך (להזכירכם, בתחום המקצועי כיון שמדובר בבלוג לימודי), היא לדעתי מעצימה מאד.
כמעט מידי יום כלי תקשובי חדש פורץ לתוך הסביבה החינוכית. הכלי החדש דוחק את זה שעדיין לא הספיק להתיישן הרחק מהתודעה. הכלי של אתמול כבר איננו נחשב. נכון להיום, Twitter ו-Facebook מעוררים הרבה יותר עניין מאשר הבלוג שכבר נתפס כמיושן. אי-לכך, לפורת וללוי עצמון מגיעה תודה גדולה מאד. הן מזכירות לנו מה באמת מיוחד בבלוג. כמו שכותבת לוי עצמון:
מנקודת מבט פדגוגית הבלוג הלימודי מצהיר: “אתה חשוב ואנו מאמינים שיש לך דברים חשובים לומר בכל שבוע”.
לא תמיד יש ללומד “דברים חשובים לומר”. כמו-כן, הוא איננו תמיד מצליח לנסח את דבריו בצורה משכנעת. אבל ככל שהוא יתאמן בכתיבה, וככל שהוא יעמיד את מחשבותיו לביקורת קוראיו, וילמד לנסח את המחשבות האלה בצורה מדוייקת, כך דבריו יהפכו יותר ויותר לחשובים – גם בעיני קוראיו וגם בעיני עצמו.