קטגוריה: למידה מותאמת אישית

לפני שבוע חברתי לחיים העבירה אלי כתבה קצרה בפייסבוק שמדווחת על נסיון של בית ספר בלונדון – כיתה שמתנהלת באופן מלא באמצעות ה-AI. לפי הדיווח:

A private school in London, David Game College, has introduced the UK’s first AI-only classroom, charging around $35,000 or £27,000 per year. In this futuristic setup, students learn core subjects like English, maths, biology, chemistry, and computer science through advanced AI systems and VR headsets, completely replacing traditional teachers.

חיפוש דרך גוגל מעלה כ-50 כתבות אודות הכיתה הזאת ב-David Game College. הכתבות האלו מבוססות (או לגמרי מעתיקות) כתבה ב-Business Insider מחודש אוגוסט 2024 (כן, מלפני תשעה חודשים) תחת הכותרת:

This high school is replacing teachers with ChatGPT and AI tools to personalize learning for some students

הכתבה מביאה את דבריו של ג'ון דלטון, אחד המנהלים של בית הספר שמסביר:

Students will benefit enormously from AI-powered adaptive learning, which allows every student to learn at their own pace rather than having to keep pace with a class, which often progresses too quickly for some students and too slowly for others.

דלטון גם פרסם כתבה באתר EdTech Innovation Hub (בספטמבר 2024) שבה הוא מרחיב על התוכנית. בכתבה הזאת מעט מאד פרטים על התוכנית עצמה והרבה יותר "הסברים" על כיצד גישת הפרסונליזציה באמצעות ה-AI יכולה לקדם את הלמידה של כל תלמיד ותלמיד. מעניין לציין שבכתבה של דלטון המילה ChatGPT, או כל סוג אחר של מודל שפה גדול (Large Language Model) איננה מופיעה. מה שכן מופיע, שש פעמים בשינויי לשון קלים, הוא AI-driven adaptive learning. דלטון עצמו מדגיש את זה. הוא כותב שהכיתה הנסיונית מחברת בין פלטפורמות טובות של למידת מכונה לבין מאגרים של חומרי הוראה איכותיים, ומוסיף:

This is augmented by our own proprietary technology and systems, which allow us to analyse and produce detailed data about each student’s performance and behaviour on the platforms.

טענה זאת של דלטון מזכירה מאד, אם כי עם קצת פחות יומרה, את דבריו של חוסה פריירה (Jose Ferreira) , מייסד חברת Knewton, משנת 2015 (ציטטתי אותו כאן ב-2019) כאשר הוא הסביר את דרך הפעולה של החברה שלו:

We think of it like a robot tutor in the sky that can semi-read your mind and figure out what your strengths and weaknesses are, down to the percentile.

יש, כמובן, טעם להוסיף שהבטחותיו של פריירה על יכולות הניבוי של הכלים שהחברה פיתחה, ובעקבות זה גם ההבטחה לקדם את הלמידה של תלמידים, נחלו כשלון חרוץ. החברה, שנוסדה ב-2008 ובמהלך השנים גייסה מעל 150 מיליון דולר, נמכרה ב-2019 במכירת חיסול של כ-17 מיליון דולר. זה היה כשלוש שנים אחרי שפריירה עזב אותה.

גם אם Knewton כבר שייך לעבר, הציפייה שהנתונים לא משקרים ודרכם אפשר יהיה לשפר ולזרז את הלמידה עוד איתנו. ההשתכללות המתמדת של כלים לאיסוף נתונים ופיענוחם ממשיכה לעורר תקוות שבדרך הזאת אפשר לקדם כל תלמיד ותלמיד. בראיון וידיאו שמופיע בכתבה על הפרויקט ב-SkyNews דלטון מציין שיש הרבה מורים טובים, כולל, כמובן, בבית הספר שלו. אבל:

if you really want to know exactly why a child is not learning I think the AI systems can pinpoint that more effectively

מזה אפשר להתרשם שלפי דלטון הלמידה היא כנראה בסך הכל תהליך של העברת מידע בדרך כלשהי וקליטתו אצל הלומד. כיתת ה-AI של בית הספר של דלטון אמורה לשכלל (ובוודאי גם לזרז) את הקליטה הזאת באמצעות התאמה אישית של החומרים שמוגשים לתלמידים וקצב הגשתם. ממה שהוא מתאר ניתן להסיק שמרכיבים רגשיים ו/או חברתיים משניים לתהליך הזה, אם כי כבר היום לא חסרים כלים שלטענת מפתחיהם מסוגלים להעריך את מידת הריכוז של הלומד ומסוגלים בדרכים שונות להחזיר אותו לערנות אם זה מתבקש.

אבל הפעם הנקודה המעניינת ביותר כאן איננה ההיסטוריה המתמשכת של הבטחות שכנראה אינן מתגשמות. מה שבמיוחד מעניין היא העובדה שאי-שם בדרך ה-ChatGPT הצליח להשתרבב לתוך הכותרת. הרי כפי שציינתי, דלטון בכלל לא הזכיר את ה-ChatGPT, ובחיפושים שערכתי לא מצאתי שבבית הספר בכלל טענו שה-AI שלהם היא של מודל שפה גדול. ובכל זאת צריכים להודות שהאזכור בכותרת מאד הגיוני. היום ההתייחסות הכמעט בלעדית ל-AI, כולל AI בחינוך, היא לכלים של מודלי שפה גדולים, כך שכמעט לא זוכרים שלא לפני יותר מדי שנים כאשר התייחסו ל-AI הכוונה היתה ללמידת מכונה (machine learning). למידת המכונה התמקדה באיסוף וניתוח של כמויות אדירות של נתונים אודות לומדים על מנת למפות את הדרכים היעילות ביותר להגיש להם חומרי למידה כדי לקדם את הלמידה שלהם (דוגמת היומרה של Knewton). ה-AI הזאת, אם היא בכלל היתה AI, הובילה את הפרסונליזציה, ההתאמה האישית. ולפי כל מה שמתואר בפרויקט של David Game College זה סוג ה-AI שבשימוש אצלם.

לזכות ה-AI בחינוך, אם של כלי LLM או של למידת המכונה היותר "מסורתית", מרבים להדגיש שבאמצעותה מתאפשרת הוראה איכותית לרבים. הרי אם בעבר רק עשירים יכלו לרכוש מורה פרטי עבור ילדיהם, כלי התקשוב של היום מאפשרים לכל אחד, ללא קשר לרמה הסוציו-אקונומית, לזכות בליווי אישי. לפי התפיסה הזאת ה-AI בעצם מאפשרת שוויון הזדמנויות לכולם. ההבטחה הזאת מאד קורצת, ואפשר לקוות שאי-שם בעתיד היא תתגשם. עם זאת, כאשר ההשתתפות בכיתה הנסיונית של David Game College עולה כ-$35,000 לשנה, קשה לחוש שהשוויון בדרך. זאת ועוד: לשנה הראשונה של הפרויקט התכנון היה ל-20 תלמידים (יחד עם מלווה אנושי "מקצועי" אחד, אגב), אבל כתבה על הפרויקט מינואר 2025 מדווחת שהכיתה נפתחה עם שבעה תלמידים בלבד. נדמה שעם כיתה של שבעה תלמידים שמשפחותיהם מסוגלים להוציא סכום גדול כל כך (שהוא כנראה $13,000 מעל המחיר ה-"ממוצע" של בית ספר פרטי באנגליה) אפשר להגיע להישגים מרשימים גם בלי כלי AI ואולי גם בלי תקשוב בכלל.

מעבר ליומרה אשר בפתיחת כיתה כל כך יקרה קשה למצוא משהו ייחודי, או אפילו מעניין במיוחד, בכיתה הנסיונית של David Game College. אבל נדמה שבאיחור של כתשעה חודשים עצם השימוש במילת הקסם AI הביא לכך שמישהו חזר להתעניין בו. ואכן, מבחינתי מה שמעניין כאן איננו הפרויקט עצמו (וספק אם הוא באמת "הראשון"), אלא עצם העובדה שמתעניינים בו.

בדיקה שערכתי בבלוג הזה מראה שהזכרתי את חברת Knewton, חברה שפיתחה תשתית ללמידה מותאמת אישית, שמונה פעמים. הפעם הראשונה היתה ביולי 2013. כבר באותו מאמרון ראשון הרמתי גבה בנוגע ליומרה של יזמי החברה. מאז לא מצאתי סיבה לסגת מהספקנות (בלשון המעטה) שהבעתי כלפיה. כאן בבלוג, ובמסגרות נוספות, נהגתי לצטט את חוסה פריירה (Jose Ferreira), המייסד של Knewton, שהתרברב שבעתיד הלא רחוק הכלי שהחברה מפתחת יאפשר לה למסור לתלמיד מה כדאי לו לאכול לארוחת בוקר, בהתאם לשיעורים שהוא לומד באותו יום, כדי למקסם את הלמידה שלו (ראו כאן, למשל).

Knewton היתה בין היזמויות הבולטות ביותר בתחום הלמידה המותאמת אישית, אם כי נדמה לי שהיה נכון יותר לכנות את הגישה שלה "הוראה מותאמת אישית". הרי, הכלי לא שחרר את התלמיד לעסוק בתחומים שמעניינים אותו, אלא ביקש להתאים את קצב מסירת המידע שהמערכת קבעה כדרוש לתלמיד ליכולת הקליטה שלו. בעיני הבעיה של הכלי לא היתה רק בעובדה שהוא לא עבד (אם כי הוא באמת לעולם לא עבד), אלא שביסודו של דבר הוא לא היה חינוכי.

כאשר כתבתי על החברה בפעם האחרונה, באוקטובר 2018, היה כבר ברור שהמציאות איננה תואמת את ההבטחה. אותו מאמרון סקר דיון ציבורי שאורגן על ידי EdSurge על התרומה של למידת מכונה (machine learning) לחינוך. בדיון ההוא מדען data של Knewton הודה שעל אף הציפיות הגדולות, ההבטחה עדיין רחוקה מלהתממש. ועל אף ההודעה הזאת החברה לא נסוגה מה-"חזון" של ייעול העברת ה-"ידע" הדרוש לתלמיד.

השבוע למדנו שהמו"ל החינוכי Wiley רכש את כל נכסי החברה – בסכום שלא פורסם אבל תואר כמכירת חיסול. במהלך השנים Knewton גייסה מעל $180 מיליון, כנראה על הבטחה ויומרה מלבד. משקיעים הוקסמו מההגזמה הפרועה של החברה וציפו לרווחים נאים. אבל בסוף הם גילו מה שמבקרים חינוכיים טענו כבר שנים.

באוקטובר 2015, בתגובה לכתבה על Knewton באתר NPR שבו המייסד פריירה הכריז:

We think of it like a robot tutor in the sky that can semi-read your mind and figure out what your strengths and weaknesses are, down to the percentile.

מיכאל פלדשטיין טען שמדובר בתרופת סרק (snake oil). פלדשטיין, כמובן, לא היה היחיד לטעון כך, אבל כצפוי הדעה המלומדת של אנשי חינוך לא שכנעה את המשקיעים.

ועכשיו מה שכבר מזמן היה ברור לאנשי חינוך סוף סוף נהיר גם למשקיעים שהפסידו כסף רב בתקוות השווא לכלי קסם שיאפשר להושיב כל תלמיד מול מסך מחשב ו-"ללמד" אותו בקצב האישי שלו. כתבה על המכירה ב-Inside Higher Ed מביא את דבריו של פיל היל (שותף של פלדשטיין) שמעלה את הסברה שלו בנוגע לרכישה:

The company simply didn’t work out, that’s the long and short of it. My guess is that the pressure to sell was driven by investors who realized the jig was up.

אבל העובדה שהיום Knewton איננה אלא צל של עצמה, איננה אומרת שאין יזמים חדשים שחולמים את אותו החלום. יש בוודאי לא מעטים שעוד מתכוונים להגשים אותו.

ג'ון וורנר, גם ב-Inside Higher Ed, מודה שההודעה על Knewton גורמת לו מידה מסויימת של שמחה לאיד, לא רק בגלל ההגזמה אשר בטיעונים של פריירה, אלא מפני שהרעיון הבסיסי של קידום הלמידה באמצעות ניתוח אלגוריתמי של נתונים מסיביים מתבסס על חדירה לפרטיות התלמיד ומצמצם את הלמידה למדידה של נתונים שאינם באמת משקפים למידה:

Often, even if the technology worked exactly as advertised it looks corrosive, as with the latest trend to track “biometric” inputs to see if students are “paying attention.” Attention is not a proxy for learning, but because it’s what can be tracked, we treat it that way.

וורנר מציין שברוב הגדול של היזמויות ה-"חינוכיות" המטרה היא להחליף את המורה, והוא מדגיש שחשוב להתנגד למהלך הזה, מהלך שלרוב, כפי שציינתי כאן מספר פעמים, מוצע עבור אוכלוסיות נחלשות ולא עבור מי שיכול לשלם בעד חינוך איכותי אמיתי.

לפני שלוש שנים, חצי שנה אחרי הביקורת שלו כלפי Knewton התפרסםה, מיכאל פלדשטיין חש צורך למתן את הביקורת שלו כלפי יזמויות חינוכיות. הוא הבהיר שלא כל יוזמה היא אחיזת עיניים. הוא כתב:

if you want better learning science, then don’t push vendors out of academe. Instead, push them in. Make them show their work. Make them subject their research to peer review. Vendors should be accountable for their claims.

הוא בוודאי צודק. לא כל מי שמבקש להרוויח בחינוך באמצעות כלים או פרויקטים דיגיטליים עושה זאת מתוך התעלמות מהידע הרב על למידה שנצבר במהלך הדורות. הרצון להרוויח איננו הופך יוזמה לפסולה. אך מה לעשות, ופעמים רבות מדי הבטחות ריקות ללא ביסוס מחקרי או תיאורטי מגייסות כסף רב ובהמשך (כמה מפתיע!) הן נכשלות בגדול. פלדשטיין, אגב, התייחס להשכלה הגבוהה, שם הסיכוי למצוא אנשי אקדמיה שיזהו את הבלוף גדול יותר מאשר ב-K12. אבל ההמלצה של פלדשטיין הגיוני עבור שתי הזירות – לא להסתנוור מהחומר הפרסומי אלא לדרוש נתונים והוכחות. לעתים קרובות מדי הבלוף מתגלה מאוחר מדי לא רק מפני שהוא נמסר במעטפת של סמכותיות ובטחון מופרז, אלא מפני שהאחראים לחינוך רוצים להאמין שמה שמוכרים להם היא באמת תרופת פלא, ואין להם הכלים להבדיל בין השניים.

הסיפור של Knewton הוא אמנם איתות לכך שסופן של לפחות חלק מהיזמויות המפוקפקות בחינוך עתידות להיעלם, אבל אפשר להיות בטוחים שיש אחרות שמחכות להזדמנות למלא את החלל שנוצר. אולי לא אצטרך לכתוב שוב על Knewton, אבל לצערי יהיו וודאי אחרות שעליהן אצטרך לכתוב דברים דומים.

לפני חצי שנה כתבתי כאן על מחאה של תלמידים בבית ספר בברוקלין שמאסו מהשימוש ב-Summit Learning Platform בבית הספר שלהם. התלמידים טענו שבמקום ללמוד בכיתה (או לפחות לשבת בכיתה) עם המורה שלהם הם ישבו שעות ארוכות מול מחשב וקיבלו "שיעורים" שעל פי רוב הסתכמו בהעברה יבשה של מידע ובחינות תכופות שבדקו אם המידע אכן נקלט. וכמיטב ה-"למידה מותאמת אישית", כאשר המידע לא נקלט כמו שצריך הוא הועבר אליהם שוב ושוב, בקצב שיתאים ליכולת הקליטה של התלמיד, עד שהבחינות אכן אישרו שהתלמיד "למד". המאמרון ההוא קישר לכתבה ב-New York Post בה אחד התלמידים תיאר את השיטה, ואת אחת הדרכים שהוא ועמיתיו סיגלו לעצמם כדי להתמודד איתה:

Kids can re-take tests until they pass — and look up the answers, he added: “Students can easily cheat on quizzes since they can just copy and paste the question into Google.”

נדמה לי שאין צורך לחזור ולתאר שוב את השיטה. עשיתי לזאת במאמרון הקודם. מספיק אולי לציין שמה שאנשי ה-Summit Learning Platform מפרסמים על השיטה שלהם רחוק מאד ממה שהתלמידים חווים כאשר הם פוגשים אותה בשיעורים עצמם. אבל אם כך, למה לכתוב שוב על Summit? השבוע כתבה על התכנית התפרסמה בניו יורק טיימס, ובכתבה הזאת גילינו שלא רק בניו יורק התלמידים מוחאים נגד השיטה. הכתבה מדווחת על מחאה במדינת קנזס, והפעם המחאה איננה אצל התלמידים בלבד, אלא גם אצל הוריהם. לפי הטיימס המחאות התחילו בחודש ינואר:

In the nearby town of Wellington, high schoolers staged a sit-in. Their parents organized in living rooms, at churches and in the back of machine repair shops. They showed up en masse to school board meetings. In neighborhoods with no political yard signs, homemade signs with dark red slash marks suddenly popped up.

אבל גם זה איננו במיוחד חדש. במאמרון הקודם קישרתי לכתבה ב-Washington Post מ-2017 שדיווחה על תלונות של הורים במספר מדינות כלפי השיטה – בעיקר סביב בעיות של פרטיות המידע שנאסף על התלמידים, אבל גם בנוגע לדרך ההוראה/למידה. לכן, שוב נשאלת השאלה – מה הטעם להתייחס שוב ל-Summit? התשובה שלי לשאלה קשורה לדרך שבה מובילי התכנית בוחרים להשיב לביקורת.

לא מדובר בתשובות הצפויות כמו זאת של מנהל בית ספר תיכון בקנזס שעובד עם Summit הטוען שדווקא הרוב הגדול של ההורים מרוצים. טענה כזאת (שלפי הכתבה עצמה נראית מוטעית) די צפויה. הטענה של מפקח המחוז מעניינת יותר:

“Change rarely comes without some bumps in the road,” said Gordon Mohn, McPherson’s superintendent of schools. He added, “Students are becoming self-directed learners and are demonstrating greater ownership of their learning activities.”

יש כאן חיבור בין שתי טענות. מצד אחד תמיד קשה לקבל שינויים, ומצד שני מפני שהשיטה מפתחת עצמאות אצל התלמידים להורים, שהם רגילים להוראה מסורתית, קשה לזהות את השינוי החיובי ולהסתגל אליו. ציטטה מדיאן טבנר (Diane Tavener), אחד ממייסדי Summit, מחדדת את הנקודה הזאת עוד יותר. טבנר מציינת שהתכנית מאפשרת לתלמידים "למשחרר את הכוח אשר בתוכם" ואז מוסיפה:

“There’s people who don’t want change. They like the schools the way they are,” she said. “The same people who don’t like Summit have been the sort of vocal opposition to change throughout the process.”

במילים אחרות, אם אתה מתנגד ל-Summit אתה מתנגד לשינוי, ומתקשה לראות ששינוי נחוץ ורצוי. צריך להיות ברור שבימינו ההתנגדות לשינוי נחשבת אחד הפשעים החמורים ביותר. אחד ההורים שמתנגדים ל-Summit מבטא היטב את האמביוולנטיות שהוא חש, אמביוולנטיות שהקשתה עליו להתנגד לתכנית:

“You want your kids to be innovators. You want them to be on the cutting edge of what’s next.”

ואין ספק שתכנית כמו Summit, המופצת לרוב בשכונות עוני ובערים עניות, מנגנת על הנקודה הזאת. הבעיה היא, כמובן, שהמציאות איננה תואמת את ההבטחה. אחד ההורים סיכם:

"It sounded great, what they sold us," Mr. Smalley said. "It was the worst lemon car that we've ever bought."

אבל כזכור, מי שמתנגד לתכניות כמו Summit מזוהה כמתנגד לקדמה. בימינו קשה לחשוב על תיאור גנאי חריף יותר מאשר להיקרא "לודיטים" – אותם פועלי ענף הטקסטיל באנגליה בתקופת המהפכה התעשייתית אשר תוך חשש לפרנסתם השחיתו מכונות אריגה אוטומטיות. כמעט בושה להיות מזוהה איתם. לפני מספר שנים, בכנס שעסק בהשפעת טכנולוגיות חדישות על החינוך הבעתי את החשש שה-Uberization של ההשכלה הגבוהה תפגע בסגל הזוטר באוניברסיטאות ובמכללות. העירו לי שגם נהגי כרכרות הסוסים התנגדו למכוניות והטיחו בי שאני סתם מתנגד לקדמה. בעבר הטענה הזאת הצליחה להשתיק ביקורת, אבל נדמה שהיא כבר איננה עובדת. אבל לקברניטי עמק הסיליקון קשה להבין שהורים בערים קטנות בקנזס אינם מרוצים מהמתנה שהם מבקשים להעניק לילדיהם (כאשר באותו הזמן, כמובן, הם עצמם אינם מוכנים שילדיהם ילמדו לפי התכנית הזאת). עבורם ההסבר האפשרי היחיד הוא ההתנגדות לקדמה.

על הכתבה הזאת בניו יורק טיימס יובל דרור צייץ:

המחשבה שעמק הסיליקון יכול לפתור את מצוקות העולם ולמצוא פתרון טכנולוגי לכל בעיה, זולגת בהדרגה אך במהירות גם למערכת החינוך.
בארה"ב זה נגמר בילדים זומבים ובמרד של הורים.
הבעיה: אינסוף יוזמות, רעיונות ומהלכים פדגוגיים בישראל שמתים לחקות את אמריקה הגדולה.

אני אמנם מזדהה עם רוח הציוץ, אבל קצת מוזר שדרור מוצא שהגישה זולגת עכשיו לתוך מערכת החינוך. הרי היא זורמת כבר שנים רבות ומזמן היא הצליחה לתקוע יתד בחינוך. למזלנו, כבר זמן רב אנשי חינוך לא מעטים שדוגלים בשימוש בטכנולוגיות בחינוך, ורחוקים מאד מלהיות מתנגדים לקדמה, מתריעים על כך (בצדק חמי רמיאל מגיב שהוא כתב דוקטורט על הנושא הזה). דווקא עם כל הביקורת שלי כלפי מערכת החינוך בישראל אני נוטה לחשוב שבישראל המרדף העיוור אחר כל יוזמה חינוכית של עמק הסיליקון איטי וחלש יותר מאשר בארה"ב.

ומה שבטוח, מעודד ללמוד שוב שיש תלמידים והורים (וגם מורים) שאינם מסתנוורים מהמתנות הנוצצות שעמק הסיליקון מבקש להעניק להם.

כתבה מה-10 לנובמבר באתר של ה-New York Post דיווחה על הפגנה של תלמידים של בית הספר Secondary School for Journalism אשר בברוקלין. כ-100 מתלמידי בית הספר (כיתות ט' עד י"ב) יצאו מכיתותיהם ומבית הספר במחאה על כך שחלק ניכר מיום הלימודים שלהם מבוסס על ה-Summit Learning Platform. במקור Summit היתה רשת של בתי ספר עם דגש חזק על עבודה אישית מול מחשבים. בהמשך, עם תמיכה נלהבת של יזמים טכנולוגיים (ביל גייטס תרם כסף רב) הרשת זכתה לתשומת לב רבה בעיתונות ובציבור. היום הקרן של מארק צוקרברג ואשתו פריסילה צ'אן היא בין התורמים המרכזיים. כתבה באתר EdTech מחודש מרץ של 2016 דיווחה על החיבור של צוקרברג לבתי הספר של Summit: צוקרברג גייס מהנדסים של פייסבוק לעבוד על פיתוח התשתית הטכנולוגית שבהמשך הופצה לבתי ספר רבים ברחבי ארה"ב.

עיון באתר של Summit Learning עשוי לשכנע שמתכנני הפרויקט הצליחו לפצח את חידת ההוראה והלמידה. אנחנו למדים שמדובר בגישת הוראה (instructional approach) אשר:

gives students the opportunity to reach their full potential and teachers the tools they need to meet the needs and interests of each student

האתר מביא את דבריו של מורה אחד שמלמד במסגרת התכנית. קשה לא להדבק מההתלהבות אשר בדברים:

It is going to be challenging, but already I can see how much our students appreciate being the directors of their own education and having choices, challenges and personalized support every day.

כולנו מעדיפים להציג את עצמנו באור מחמיא ולכן לא מפתיע (וגם לא פסול) שהקטעים האלה משקפים את האידיאל ולא בהכרח את המציאות. אבל צניעות מעולם לא היתה בין התכונות הבולטות של מובילי הפרויקט. לא רק שהם טוענים שהתכנית מצליחה, הם גם משוכנעים שהם מתווים את עתיד החינוך.

כפי שהיה אפשר לנחש, למידה מותאמת אישית (personalized learning) נמצאת במרכז הגישה. בכתבה ב-EdTech מ-2016 שמתארת את התכנית אנחנו קוראים:

Another core principle is personalized learning. Instead of listening to teachers lecture, students have time each day to learn at their own pace, choosing the topics and lessons that fit with their learning goals.

התמונה שמצטיירת בראש מהדברים האלה היא של תלמידים בעלי מוטיבציה פנימית מרוכזים וממוקדים בפרויקטים שמעניינים אותם, כאשר תוך כדי כך, כמובן, הציונים שלהם במבחנים סטנדרטיים הולכים ומשתפרים. אפשר גם להניח שהתלמידים האלה מחייכים במהלך היום ושהבטחון העצמי שלהם הולכת ומתעצמת. אבל עבור התלמידים ב-Secondary School of Journalism זה איננו המצב. הכתבה ב-New York Post מצטטת תלמיד אחד:

“It’s annoying to just sit there staring at one screen for so long,” said freshman Mitchel Storman, 14, who spends close to five hours a day on Summit classes in algebra, biology, English, world history, and physics. “You have to teach yourself.”

רצוי להדגיש שהרעיון של ללמד את עצמנו איננו בהכרח רעיון רע, אבל הלמידה באמצעות התוכנה של Summit היא לקראת מבחנים שבודקים אם נשמר המידע עד למבחן ולא על מנת להעמיק את ההבנה. אותו תלמיד גם מסביר שקל לרמות במבחנים מול המחשב – אפשר פשוט להעתיק את השאלה ולהדביק אותו לתוך גוגל, וכך לקבל את התשובה.

תלמידה אחרת מציינת שהמורים בבית הספר לא קיבלו הדרכה נאותה בפרויקט והתוצאה היא בזבוז זמן גדול:

“It was bad enough that we were lost, the teachers were lost,” Kelly said. “We have done absolutely nothing in that class.”

הביקורת כלפי Summit איננה חדשה. כבר מספר שנים הורים מעלים חששות בנוגע לפרטיות התלמידים (כתבה מספטמבר, 2017 ב-Washington Post היא דוגמה טובה לכך), ולא מעט מורים טוענים שהבטחות התכנית רחוקות מלהתממש. אבל למיטב ידיעתי, המחאה של התלמידים בברוקלין היא הפעם הראשונה שהתלמידים עצמם מוחים נגדה. לאור ההכרזות הרבות על הטבעיות אשר בה בני נוער מסתדרים בסביבה הדיגיטלית אפשר היה לצפות שהתלמידים, שגדלים לתוך עולם של מסכים, ישמחו ללמוד באמצעות Summit. יתכן שאם המציאות היתה כפי שהתכנית מוצגת באתר שלה כך היה. אבל מתברר שהבטחות לחוד ומציאות לחוד.

אחוז גדול של התלמידים בבית הספר בברוקלין, כמו רוב התלמידים שעליהם מופעלת תכנית Summit, באים מרקע סוציו-אקונומי נמוך. וכמו שקורה לעתים קרובות בפרויקטים דיגיטליים שמקדמים "למידה מותאמת אישית", הכוונה איננה להכוונה עצמית אלה לשעות ארוכות לבד מול מסך המחשב בהכנה לקראת מבחנים. רצוי לזכור שבתי הספר שאליהם אנשי עמק הסיליקון שמפתחים פרויקטים כמו Summit שולחים את הילדים שלהם שונים מאד מבתי הספר שמשתתפים בתכנית. בבתי הספר של ילדיהם באמת מקבלים יחס אישי, ובעמק הסיליקון פופולארי מאד להמעיט עד למינימום את הזמן מול המסכים. אבל זה לעשירים. הציפיה היא שאותם תלמידים (והוריהם) "טעוני הטיפוח" שמקבלים את Summit יגידו תודה על הדאגה אליהם ועל החינוך ה-"איכותי" שמגישים להם. אבל מתברר שאי-שם בדרך התלמידים האלה למדו לא רק להתמודד עם העולם הדיגיטלי, אלא למדו גם לעמוד על שלהם ולדרוש משהו טוב יותר.

שנת הלימודים נפתחה, ואחרי תקופה ארוכה של שקט כאן הגיע הזמן לשאול את השאלה הנצחית – "בשביל מה?". הכוונה איננה "בשביל מה בית הספר?" – שאלה שהיא בהחלט לגיטימית בעיני, אבל בכל זאת גדולה עלי. ה-"בשביל מה?" שלי הרבה יותר ממוקדת: האם יש בכלל טעם לפרסם רשימה הולכת ומתארכת של תלונות כלפי המציאות המדאיגה של התקשוב בחינוך היום? מה שהיום נחשב "טכנולוגיה חינוכית" שונה באופן מהותי ממה שבזמנו, לפני יותר משני עשורים, משך אותי לתחום. אולי פשוט הגיע הזמן להודות שהנביחות של הכלב הזה בכלל לא השפיעו על השיירה שלא רק עברה, אלא דהרה בכיוון אחר.

פעם הכיוון היה לרוחי. זמינות ה-WWW פתחה את בית הספר למקורות מידע מעבר לספר הלימוד וכלי Web 2.0 הרחיבו את הסביבה הלימודית מעבר לכיתה הפיסית. שני אלה בישרו על העצמת הלומד, וההעצמה הזאת התאימה לגישות חינוכיות שביקשו להעמיד את התלמיד במרכז. אבל כבר זמן די רב היישומים הדיגיטאליים שפותחו בהמשך לא גוייסו להעצמה, אלא להקניה יעילה יותר. ה-"למידה מותאמת אישית" אמנם לפעמים קורצת לכיוון של הרחבת הבחירה של הלומד, אבל על פי רוב ביסודו של דבר הכוונה היא להתאים את התלמיד לחומר הנלמד. והכלים שהיום עומדים לרשות המערכת כדי לעשות זאת חזקים עשרות מונים מדפי ווב או בלוגים פשוטים. היום יש שפע של נתונים ואלגוריתמים שמסוגלים לנתח את קשיי הלמידה של התלמיד כדי לשפר את יכולת הקליטה שלו. אולי יש מי שמוצא בכך ברכה, אבל לא לילד הזה פיללתי.

בספרו מ-2015 Machines of Loving Grace ג'ון מרקוף מתאר שתי מגמות מתחרות במהלך ההיסטוריה של התפתחות התקשוב. הוא מכנה אותן AI מול IA – המחשב ככלי של הבינה המלאכותית מול המחשב ככלי שמסייע לאדם להרחיב את היכולות השכליות שלו. שתי המגמות האלו אינם בהכרח לגמרי מנוגדות זו לזו – לפעמים המדענים והמהנדסים שפיתחו אותן עבדו באותם מכוני מחקר. מרקוף מתאר מאבק מתמשך בין הגישות, כאשר היום הוא רואה את ידה של ה-AI, במיוחד בזכות שילוב ה-big data עם הרובוטיקה, על העליונה. יותר ויותר האדם מוצא את עצמו מיותר בתוך עולם טכנולוגי שמתפקד באופן עצמאי.

בשנים הראשונות של חדירת האינטרנט לחינוך גישת ה-IA, ה-augmented intelligence, היתה הגישה המובילה (מדובר באחרי דעיכת ההתלהבות מקופסאות סקינר למיניהן). המאגר האדיר של ה-WWW ושל מנועי חיפוש שזירזו את הגישה למידע הזה היו ביטוי לכך. אבל היום, אפילו כאשר לכאורה אלגוריתמים אמורים לסייע למורים ולא בהכרח להחליף אותם, ה-AI, ה-artificial intelligence, שולטת. ואולי יותר מאשר בכל מקום אחר זה בא לביטוי באותה "התאמה אישית" שאני חוזר אליה שוב ושוב.

לפני חודש, בבלוג שלו, פיטר גרין ציין שהיום ההתאמה האישית איננה מסתפקת באיתור ובזיהוי קשיי ההבנה של התלמיד, אלא מבקשת גם לחדור לתוך העולם הרגשי של התלמיד:

So we're seeing attempts to mine other sorts of data. NWEA, the company that brought us the MAP test, now offers a feature that tells you whether or not the student taking the computer test is engaged or not. They believe that by analyzing the speed with which a student is answering questions, they can determine whether or not said student is trying. During test time, the teacher dashboard will toss up a little warning icon beside the name of any not-trying-hard-enough student so that the teacher can "redirect" the student.

בהמשך המאמרון גרין מתאר מיזמים עוד יותר בעייתיים (מומלץ מאד להכיר אותם). אבל לפני הדוגמאות האלה הוא מעיר הערה שנראית לי קולעת מאד לבעייתיות של יישום ה-AI בחינוך:

That is more redundant than creepy; many teachers perform a similar analysis and intervention with a technique called "looking with their eyes."

במילים אחרות, התקשוב של היום מאפשר משהו שכל מורה טוב ידע לעשות. אפשר לטעון שבעזרת הטכנולוגיה המלאכה הזאת נעשית טוב יותר (טענה שמאד מוטלת בספק) אבל מה שחשוב כאן הוא המגמה של הוצאת המורה האנושי מתוך תהליך ההוראה, וראיית התלמיד ככלי ריק שיש למלא ב-"ידע" בדרך היעלה ביותר. חשוב להבין שלא מדובר במשהו יוצא דופן, אלא בגישה המעוגנת היטב בתפיסת ה-AI. אפשר לראות זאת בציוץ די אירוני שג'ונתן נוליס (Nolis), "מדען דאטה" עצמאי, העלה בחשבון ה-Twitter שלו לפני מספר ימים:

The most underrated algorithm in data science is “go talk to people who deal with the problem every day and learn from them.”

במילים אחרות, מי צריך בני אדם כאשר יש אלגוריתמים שמסוגלים לנתח את הנתונים – נתונים שלפי חסידי ה-AI בוודאי אמינים יותר מאשר מראית עין או משמע אוזן.

האם אני מגזים? הרי ללא ספק אפשר לדלות מידע חשוב מהנתונים שאלגוריתמים מפותחים יכולים לנתח עבורנו. גארי קספרוב הבין שאין ביכולתו לנצח את Deep Blue או את תוכנות השחמט שבאו בעקבותיה. אבל הוא גם גילה שאם הוא עובד בשיתוף פעולה עם תוכנת שחמט התוצאה היא צוות מנצח. זאת כנראה הגישה שבכתבה חדשה ב-Washington Monthly:

Why More Colleges Should Treat Students Like Numbers

הכתבה מדווחת על הנסיון של האוניברסיטה של דרום פלורידה שמנתחת את שלל נתוני הסטודנטים במגמה לעזור להם לסיים בהצלחה את לימודיהם. קשה למצוא פגם במטרה כזאת, אבל בכל זאת יש משהו קצת תמוה בכמה מהקביעות שבכתבה, לדוגמה:

Students who log on to the LMS, download materials, click on lectures, and contribute to discussions are much less likely to drop out than students who don’t. Student engagement can now be measured in real time.

קביעה כזאת דומה מאד להערה של גרין שמורים יכולים ללמוד הרבה על התלמידים שלהם אם פשוט יצפו בהם ברצינות. אודרי ווטרס רואה כאן ביטוי ל-"חוק" של ג'וסטין רייך. נדמה לי שרייך ביטא אותו לראשונה בכתבה ב-Education Week משנת 2014:

Students who do stuff will perform better on stuff than those who don't do stuff.

וספק אם באמת יש צורך באלגוריתם משוכלל כדי להגיע למסקנה מרעישה כזאת.

לפני שנים רבות קהילת התקשוב בחינוך נהגה לטעון שהפדגוגיה חייבת להוביל את הטכנולוגיה. הטענה נשמעת מאד הגיונית, אם כי אני מניח שכבר אז ידענו שיותר מאשר מדובר בהובלה היה זה ענין של הדדיות שבה הטכנולוגיה מאפשרת דברים שאולי לא יכלו לבוא לביטוי פדגוגי במציאות טכנולוגית אחרת. באותה תקופה הטכנולוגיות הדיגיטאליות החדשות יכלו "להוביל" אותנו ליישום תפיסות פדגוגיות שהיה קשה יותר לממש בלעדיהן. וכאן ההבחנה של מרקוף עוזרת לנו להבין את הבעיה שלי עם הכיוון הנוכחי של התקשוב החינוכי.

הטכנולוגיות של עז היו טכנולוגיות IA, והן סייעו בקידום גישה חינוכית שהעצימה את הלומד, שעודדה לו לקחת פיקוד על הלמידה של עצמו. לעומת עז, הטכנולוגיות המובילות של היום, אלה שמכונים AI (גם אם לא פעם הכינוי מוטעה) מסתמכות על אלגוריתמים כדי לייעל את מלאכת ההקניה, והן עושות זאת תוך צמצום הנגיעה האנושית. יתכן מאד שה-AI מייעל את מלאכת ההוראה. אבל היא כמובן איננה שואלת אם זה החינוך שאנחנו רוצים. זאת שאלה שעליה רק בני אדם יכולים לענות. לצערי, במציאות התקשובית של היום, מציאות שבה אנשי טכנולוגיה ואנשי חינוך לכאורה משתפים פעולה, איננו מוצאים מספיק אנשים שאפילו שואלים את השאלה הזאת. ולכן נדמה לי שאצטרך להמשיך לכתוב כאן.

במאמרון הקודם שהתפרסם כאן הבאתי ציטוטים שתיארו את ההתייחסות של עולם העסקים כלפי מערכת החינוך. בקיצור, רבים ממובילי עולם העסקים רואים במערכת החינוך פס ייצור של העובדים העתידיים של העסקים שלהם. הציטוטים שהבאתי הם מימינו, אבל אין קושי למצוא ציטוטים דומים מלפני חמישים ומאה שנים. ציינתי גם שללא ספק אחד התפקידים שהחברה בכללותה מטילה על החינוך הוא ההכשרה לעולם העבודה – לא בהכרח כדי לשרת את המעסיקים, אלא באופן כללי כדי שהאדם הבוגר יוכל להתפרנס. למערכת החינוך מספר תפקידים, והבעיה עם הציטוטים שהבאתי איננה שהם נאמרו בכלל – הם הרי בסך הכל די צפויים – אלא שהגישה שהם מבטאים היא הרווחת היום, הגישה שנותנת את הטון למערכת החינוך באופן כללי.

זמן קצר אחרי פרסום אותו מאמרון קראתי מאמרון חדש בבלוג של לארי קובן. מידי פעם קובן מביא כתבות של אנשי חינוך אחרים, וכך היה הפעם. הוא פרסם כתבה של ליי מקגויגן (Leigh McGuigan), המנהל של Vertus High School במדינת ניו יורק, בית ספר שמקדם, כנראה בהצלחה רבה, בני נוער שנפלטו ממסגרות חינוכיות אחרות.

במאמרון הקודם לא הזכרתי "למידה מותאמת אישית", אבל בציטוטים שהבאתי אפשר היה למצוא הזדהות עם פירוש אחד של המונח – התאמת התלמיד למערכת באמצעות כלים שיאפשרו להקנות לו את מה שהמערכת מבקשת להקנות ביעילות המירבית. כידוע, לפי דעתי הפירוש הרצוי של המונח שונה מאד. לטעמי, כדי להיקרא "אישי", המצב הרצוי הוא התאמת המערכת לצרכי התלמיד ולמה שמעניין אותו. מקגויגן ניצב, בצורה די ברורה, לצד הפירוש הראשון, שהוא, כידוע, הרווח ביותר בקרב המובילים בתחום התקשוב החינוכי היום.

מקגויגן מסביר שחלק נכבד מהלימודים בבית הספר שלו מתנהלים כלמידה מותאמת אישית – במובן ההקנייתי של המונח. במשך שעות ארוכות התלמידים יושבים מול מחשבים כאשר האלגוריתמים של תוכנות ה-"הוראה" קובעות את קצב ההקנייה. מקגויגן מצדיק את הסידור הזה עם הסבר שבעיני די בעייתי, אבל במידה לא קטנה גם הגיוני. הוא מסביר שבחייהם כבוגרים הרוב המכריע של התלמידים שלו יעבדו במשרות שדורשות מהן למלא הוראות, ויהיו להם אפשרויות מצומצמות ביותר לבטא יצירתיות או לעסוק במה שמעניין אותם. בעיניו, לפחות עבור התלמידים בבית הספר שלו, ה-"התאמה האישית" האחרת, זאת שמאפשרת לתלמידים לקבוע מה מעניין אותם, איננה מכינה אותם למציאות שהם יפגשו אחרי בית הספר. הוא כותב:

An undue focus on “engagement” personalization risks students not building the broad body of secure, automatic knowledge and skills they’ll need to succeed in college, and that they may not develop the self-control and grit to independently weather challenges, setbacks, and annoyances. Our students need a great deal of practice in that stuff which we might call “the basics.” We’ve found that we can’t let them just rely on their strengths or follow their preferences if we’re going to help them master those.

החינוך שמקגויגן מתאר שונה מאד מזה שאני רוצה לקדם. עם זאת, קשה להתווכח עם העובדה שהוא מעוגן במציאות – עגומה ככל שתהיה. (ואני מודה שהדגש הפופולארי היום על פיתוח חשיבה יזמית מתעלם מהעובדה הפשוטה שאחוז נכבד ביותר של יזמי העתיד יגלו שהיזמויות שלהם ייכשלו ושאם הם ירצו להתפרנס הם יצטרכו למצוא עבודות דומות יותר לאלה שלקראתם מקגויגן מכשיר.)

מקגויגן מסיים את המאמרון שלו עם קביעה שכצפוי די צורמת לי:

Personalization done right can help cultivate self-control and self-motivation, the characteristics that students will need in the real world. But personalization done wrong risks graduating students who are ill-equipped to succeed in the real world, lack important knowledge and skills—and of doing all this because it’s trying to answer the wrong question. I hope we’re not experimenting on our students to satisfy our theologies, as they won’t get many second chances.

אני בטוח שמקגויגן פועל מתוך דאגה אמיתית לתלמידים שלו. הוא רוצה שהם יוכלו להתפרנס ולדאוג למשפחות שהם יקימו. קשה להתווכח עם הדאגה הזאת. זאת ועוד: הוא בהחלט יכול לטעון שהחינוך שאליו אני שואף מבוסס על שקר מפני שהוא איננו מכין תלמידים לעולם שהם עתידים לפגוש אחרי לימודיהם.

לא בכדי הבלוג הזה משתדל להתמקד בסוגיות הקשורות לתקשוב בחינוך. מן הסתם הוא גם גולש לסוגיות חברתיות רחבות יותר (ואינני מסתיר את העובדה שיש לי דעות "חברתיות" מאד מוצקות). על אף הדעות האלו אני מעדיף להצמד לנושאים שבהם אני יותר בקי ומשתדל לא לגלוש מעבר להם. לטוב או לרע, את המלאכה הזאת אני משאיר למוצלחים יותר ממני. ונדמה לי שהווידוי הזה מוביל לשאלה: כיצד זה קשור לבעיה שלי עם דבריו של מקגויגן?

ברור לי שכל עוד החברה תמשיך להתנהל כפי שהיא מתנהלת היום, יש מידה גדולה מאד של צדק בגישה של מקגויגן. הרי אנשים צריכים לאכול, וכדי לאכול הם צריכים להרוויח כסף. הטענה של מקגויגן היא שצורת ההוראה שבה הוא נוקט תאפשר לתלמידים שלו לעשות זאת כשיתבגרו. לעומת זאת, ממש לא ברור שצורת ההוראה (וכאן אפשר לכתוב "החינוך") שבה אני דוגל מיטיבה עם אותם תלמידים שעשויים למצוא את עצמם בתחתית הסולם החברתי. (למען האמת, גם כך וגם כך הם יהיו בתחתית.) להגנתי אני יכול לטעון שאני גם קורא לשינוי חברתי מקיף שישנה את המצב שבו מישהו צריך להשאר אי-שם בתחתית. אבל אינני יכול להגיד ביושר שהעתיד שאני מאחל לו באמת מתקרב. ולכן בצער עלי להודות שקשה לי להתווכח עם הטענה של מקגויגן.

כאשר מתייחסים ל-"למידה מותאמת אישית" אפשר להתרשם שמדובר בגירסה חדשה של חכמי הודו העיוורים והפיל. כל מי שמנסה להגדיר מהי "למידה מותאמת אישית" נוגע בפן שונה של המונח ומשוכנע שהוא תפס אותו במלואו. זה קורה גם לי, אם כי אני כמובן משוכנע שתפיסתי את המונח היא אכן הנכונה. נסיון לעשות קצת סדר בבלגן לא יכול להזיק. עם זאת, נדמה לי שבסופו של הנסיון הזה במקום שאצליח להבהיר אני רק אוסיף בלבול. אבל גם זה משהו. בנושא מורכב כזה מי שמתיימר להביא פתרונות משלה את עצמו. אני מקווה שלפחות אוכל להצביע על כמה מההיבטים שהופכים את הסוגיה לבעייתית.

אם נחפש את התפיסה הקלאסית של ההתאמה האישית בחינוך נדמה לי שנמצא אותה במורה הפרטי של בני האצולה. אריסטו, שהיה המורה הפרטי של אלכסנדר מוקדון, הוא בוודאי הדוגמה המוכרת ביותר. החונך האישי מופיע בעוד סיפורים רבים, לדוגמה באגדה על המלך ארתור שהוכשר למלוכה על ידי הקוסם מרלין (אם כי לפחות בגירסה של E.B. White ארתור לא היה מודע לייעודו). בימיו המוקדמים של שילוב המחשב לתוך מערכות החינוך חלק מההבטחה של מערכות כמו PLATO היה שהן מסוגלות להציע לכולם את מה שבעבר רק העשירים יכלו לקבל.

אבל ההדרכה האישית הזאת הניחה, כהנחת יסוד, שהמורה הממוחשב "יילמד" את מה שהמערכת החינוכית קבעה שהתלמיד צריך לדעת. במקרים של בני האצולה יתכן שזה באמת היה המצב. הרי הנסיך היה צריך ללמוד למשול, וסביר להניח שזה גם מה שהוא רצה ללמוד. אבל כאשר מערכות חינוך נפתחו לכלל האוכלוסייה בחברה ההמונית (ואולי גם הדמוקרטית) כבר לא היה מצב של התאמה "אישית". המדינה קבעה מה הדור הצעיר צריך ללמוד, וההתאמה האישית לא היתה התאמה לרצונות של הלומד, אלא התאמה לקצב וליכולת הלמידה של הפרט. ההתאמה לא שירתה את הלומד כך שהוא יוכל לכוון את הלמידה של עצמו. במקום זה היא שירתה את המערכת שנעזרה בה כדי להקנות את הידע הדרוש לכמה שיותר לומדים ביעילות המקסימלית.

כאשר ההתאמה האישית פגשה את הדיגיטאליות (ללא קשר לחינוך) היתה קריצה כלפי הדמוקרטיזציה של הנגישות למידע. היה נדמה שמתרחשת חזרה להתאמה לרצונות של הלומד. די להזכיר שאחד ממנועי החיפוש הראשונים נקרא Ask Jeeves. השם הזה רמז על מטפורה של שוויון הזדמנויות. מעכשיו כל אחד, ללא קשר לרמתו הסוציו-אקונומית, יכול לקבל משרת פרטי בדיוק כמו אצל העשירים. זה המשיך לבוא לביטוי במערכת ההמלצות של Amazon, ו-Netflix הרחיב את הגישה הזאת לתחומי בידור נוספים. לפחות למראית עין ההתאמה האישית של החברות האלה היא התאמת ההיצע לרצונות שלנו. נוצר עבורנו משרת אישי שפעל ללא לאות כדי לאתר את מה שעשוי לעניין אותנו. קשה להתלונן על שירות כזה, וכזכור בשנים הראשונות של אמזון מעטים מאיתנו היו מודעים לבעייתיות של איסוף המידע אישי שהיה דרוש על מנת שהשירות הזה יוכל למלא את ייעודו.

אבל מה שמתאים לשוק הצריכה איננו בהכרח מתאים למערכת חינוכית. שמחנו שאמזון ידע להתאים בין הרצונות שלנו כקוראים לבין ההיצע האדיר שבקטלוג שלו. זה רחוק מבטוח שהיכולת של מערכת חינוכית להתאים חומרי למידה לקצב הקליטה של כל תלמיד משמח באותה מידה. הרי התאמה אישית לקצב הלמידה, תוך קביעה מראש של מה שכל אחד צריך ללמוד, איננה נותנת ביטוי לבחירה. הקול של הרוב הגדול של חסידי ההתאמה האישית במערכות חינוך היה "קול אמזון", אבל הידיים היו ידי מערכת נוקשה שהעמידה כמטרה אחידות בהישגים. כפי שאליוט סולוואי וקתי נוריס ציינו במאמרון שהם פרסמו לפני מספר שבועות:

Actually, personalized learning – the kind where machine learning feeds students their next bite of information — is actually personalized instruction. 

נדמה לי שמעטים יפסלו לגמרי את השימוש בכלים דיגיטאליים כדי לנתח את הצרכים הלימודיים של התלמיד, אבל מדובר כאן במידה, ובדרך שבה זה נעשה. הצילומים הצבעוניים והחביבים של כיתות של רשת Rocketship אינם יכולים להסתיר שמה שמתרחש בכיתות האלו היא "הוראה מותאמת" שמטרתה היא להבטיח שהתלמידים יצליחו במבחנים. הלמידה ה-"אישית" שמתבצעת בכיתות האלו, במקום להעמיד את התלמיד במרכז הופכת את התלמיד למוצר. יש כאן דוגמה מצויינת לאותה "התאמה" שסולוואי ונוריס מבקרים. הבעיה היא שרבים מאלה שדוגלים בהתאמה אישית באמצעות התקשוב רואים ב-Rocketship מודל חיובי.

ולמרבה הצער, נדמה לי שהצלחת ההתאמה האישית של Netflix מסייעת לתפיסה הזאת. לפני כתשעה חודשים ציטטתי כאן ממאמר של גרט ביאסטה (Gert Biesta) משנת 2005 – Against Learning. על אף הכותרת של המאמר שלו, ביאסטה לא התנגד ל-"למידה". מה שהפריע לו היה התהליך שכבר אז הוא הבחין בו של השתלטות השוק על הלמידה. הוא התריע שבמקום שאנשי חינוך יהיו אחראים לקבוע כיצד נכון ורצוי לקדם את תלמידיהם, זירת הלמידה נעשית לשוק שמציע מרכול מגוון וכל אחד בוחר מה מתאים לו. ביאסטה טען ש:

Parents send their children to school because they want them to be educated, but it is up to the professional judgement and expertise of the teacher to make decisions about what this particular child actually needs. Here lies a fundamental difference between what we could call the market model and the professional model. (ע. 59)

יותר מעשור אחרי המאמר הזה אפשר לראות עד כמה מודל השוק השתלט על החינוך. הרי היום כאשר מדברים על "למידה מותאמת אישית" (ולא על "הוראה מותאמת אישית") הדרישה היא ליצור מערכת בחירות דוגמת Netflix שמצליח לבטל את המקצועיות של איש החינוך. אני חושש שהחיבור של "הוראה מותאמת אישית" שמסתווה כ-"למידה" עם "שוק" הלמידה על בסיס כמו Netflix אינו מבשר טובות ללמידה שאני מאחל לה.

לפני כשבועיים נערך ה-ASU + GSV Summit. בליל האותיות הזה דורש קצת פיענוח. ASU הוא Arizona State University. למיטב ידיעתי מדובר באוניברסיטה מאד מוערכת הנחשבת לאחת החדשניות ביותר בארה"ב (ואני מודה שאינני יודע כיצד זה נמדד). GSV הם ראשי התיבות של ה-Global Silicon Valley – גוף שקצת קשה להדגיר. לפי כתבה ב-Business Week:

GSV is a family of connected businesses focused on three complementary disciplines: Investments, Strategic Services and Media. These collective businesses are united by an obsession with finding, investing in and partnering with the most dynamic growth companies in the world…the ones they call the Stars of Tomorrow.

מדי שנה נערכת ה-"פסגה" של שני הגופים האלה, וזאת של חודש אפריל היתה השמינית. כתבה ב-EdSurge שדיווחה על הפסגה מסרה ש:

the ASU+GSV Summit, now in its 8th year, is fueled by nonstop mingling and convening. This is the edtech industry’s premier financial conversation, packed with more than 4,100 people and 350 CEOs.

מתוך התיאור הכללי הזה אפשר לנחש שהחינוך והלמידה היו שחקני משנה בה, ואילו שאלות של עסקים תפסו את מרכז הבמה. ואכן, הסקירה של EdSurge מתמקדת בהיבט הזה. כמה מכותרות המשנה של הכתבה ממחישות את זה היטב:

• העיסקה הגדולה של השבוע
• מתי לקנות, מתי למכור
• מובילים ומזעזעי מערכות

ובכל זאת, אם מציינים שה-"שיח הכספי" הזה הוא הבכיר בתחום הטכנולוגיה החינוכית עדיין אפשר לצפות שידברו גם על למידה. ואכן, כך היה. כתבה באתר של ASU מתייחסת לדיון שהתנהל בנושא החם של "למידה מותאמת אישית". אבל אותה כתבה מעלה (לפחות אצלי) תמיהה לא קטנה. הכתבה מוסרת:

The education-technology experts discussed the challenges that exist in developing technology-based tools and systems at scale. Primary to the discussion was the notion of personalization, and how K-12 and higher education institutions can implement technology without losing the personalization that is integral to successful learning outcomes.

עד היום, ופעמים רבות מאד, מומחים בתחום הטכנולוגיה החינוכית טענו שביכולתן של טכנולוגיות דיגיטאליות, באמצעות איסוף מאסיבי של נתונים וניתוחם, אפשר יהיה להגיע לכל תלמיד. במילים אחרות, בדרך הזאת לא "מאבדים את ההתאמה האישית" אלא סוף סוף משיגים אותה. והנה, אותם מומחים מתמודדים עם "אתגרים" שהמרכזי אשר בהם הוא איך להגיע לכל תלמיד וסטודנט. קשה לא לחוש שאי-שם בדרך מישהו גילה שההבטחות הגדולות של אותם מומחים נתקלו במציאות. (רצוי גם לשים לב למונח "learning outcomes" – אולי "תוצאות הלמידה", אם כי התרגום הזה איננו מספק. מה מבדיל בין "למידה" לבין "תוצאות הלמידה"? אחד הוא תהליך שבא לביטוי במהלך החיים. האחר מתבסס על מדידה מדויקת ומדקדקת מתמדת. "תוצאות למידה" מתאימות מאד לעולמם של יזמים "חינוכיים" שמכניסים עוד ועוד אמצעי מדידה לתוך המערכת.)

פיליס לוקט, מייסדת Leap Innovations שמקדם בתי ספר צ'רטר עתירי טכנולוגיה בשיקגו, הנחתה את הדיון המדובר. הכתבה מביאה הערה משלה:

Part of the challenge is that the development is happening so far away from the needs of our educators and our students, and then we wonder why adoption is so slow.

נדמה לי שההיסטוריה של טכנולוגיות חינוכיות אכן מאמתת את האמירה הזאת. אבל לא ברור אם לוקט מכוונת אותה כלפי אותם מומחים שאת הדיון שלהם היא הנחתה. הרי העדר הכרות עם ההיסטוריה של הטכנולוגיה החינוכית (כן, אני יודע, אני מציין את הנקודה הזאת לעתים קרובות מדי) הוא מאפיין מרכזי של המחדשים שאיתם היא ישבה.

העדר הראייה ההיסטורית הזאת מופיעה בסקירה הקצרה שאודרי ווטרס ,שנכחה בפסגה, העלתה לאתר שלה. ווטרס מביאה מספר דוגמאות מהרצאות ומשיחות שהיא שמעה במקרה בפסגה. הדוגמאות האלו מעידות על חוסר הכרות עם ההיסטוריה. לדוגמה היא מספרת שהיא שמעה יזם אוסטרלי טוען:

up ‘til two years ago, Australia didn’t do anything related to ed-tech.

יותר מכל דבר אחר, ההערה הדי מדהימה הזאת מצביעה על בורות. פרויקט ה-1:1 הראשון בבית ספר, לפני יותר מ-25 שנים, היה באוסטרליה, וה-Moodle כמובן גם בא משם. אבל יזמי הטכנולוגיה החינוכית בעקביות ממציאים את הגלגל.

ווטרס גם מזכירה לנו את הפרשה של האוניברסיטה של וירג'יניה משנת 2012 כאשר חברי הוועד המנהל דרש את פיטוריה של נשיאת האוניברסיטה אחרי שהם למדו, דרך העיתונות הפופולרית, על התנופה הגדולה של קורסי MOOC. חברי הוועד שאלו למה זה לא קורה אצלם, וחששו שהמוסד שלהם איננו צועד עם הזמן. הם בכלל לא ידעו, וגם לא טרחו לבדוק, שהאוניברסיטה שלהם היתה בין המובילות בתחום שילוב הדיגיטאליות לתוך קורסים.

אבל על אף העובדה שאני נהנה לקרוא את העקיצות של ווטרס, וכמוה כואב את היומרנות שכנראה זרמה חופשי בפסגה, אני מוצא את עצמי שואל אם היא באמת ציפתה למשהו אחר. הרי רצוי לזכור שב-EdSurge ציינו שמדובר ב-edtech industry’s premier financial conversation. צריך להיות ברור שהדגש היה על הכסף, ולא על החינוך.

באיחור של קצת יותר מחודש אני מגיע למספר קישורים שסימנתי לעצמי כראויים להתייחסות אבל איכשהו מצאו את דרכם לתחתית הערימה. זה קורה. תמיד יש יותר מדי לקרוא, ומתוך היותר מדי הזה יש גם הרבה שעליו כדאי לכתוב. אבל מה לעשות ועדיין יש רק 24 שעות ביום. במקרה הספציפי הזה יש עוד סיבה לדחיית ההתייחסות: בסופו של דבר מדובר בנושא שאני מרבה לכתוב עליו כאן. בכלל לא ברור שיש טעם שאני (או כל קורא שאולי מגיע לדפים האלה) אתייחס כאן שוב ליוהרה המוגזמת של אלה שמבקשים "לחדש" את החינוך באמצעות התקשוב.

ובכל זאת, כאשר נתקלים במשבש שמודה בפומבי שהשיבוש התורן שלו איננו מניב את התוצאות הצפויות, יש כאן אירוע די חריג ויש טעם להתייחס. לפני קצת יותר מחודש, ב-EdWeek, ריק הס פרסם את הווידוי המרשים ביותר של לארי ברגר, היום אחד המנהלים הבכירים של Amplify. כזכור, עד לפני כשנתיים Amplify שיווק טבלט שהיה אמור לאפשר "למידה מותאמת אישית" לתלמידים, תוך פיקוח צמוד של מורים. החברה עברה מספר גלגולים והיא כבר לא משווקת את הטבלט. הדגש היום הוא על יישומים ללימוד קשת רחבה של נושאים, תוך "התאמה אישית" כמובן.

הס כותב שהוא הזמין את ברגר להשתתף בדיון בנושא "למידה מותאמת אישית" (personalized learning) שבו השתתפו מספר אנשים פעילים בתחום. ברגר לא היה יכול להגיע למפגש, ולכן הוא שלח מכתב שהס מביא בכתבה שלו. במכתב ברגר סוקר את הכשלונות של Amplify ושל מיזמים דומים. בין היתר הוא כותב:

Until a few years ago, I was a great believer in what might be called the "engineering" model of personalized learning, which is still what most people mean by personalized learning. 

ברגר מתאר את השלבים אשר במודל הזה:

• מיפוי של כל מה שתלמידים צריכים ללמוד
• בעקבות הערכת הידיעות של התלמידים, מיקומו של כל תלמיד במפה במקום המתאים לו
• הכנת ספרייה ענקית של עצמי למידה, תוך הכנת אלגוריתם לבחון מה מתאים לכל תלמיד
• שימוש של התלמידים באותם עצמים שהוכנו להם
• הערכה חוזרת של התלמידים ומיפויים מחדש וחזרה על התהליך

הוא מוסיף שאם המפה ועצמי הלמידה יזכו לשימוש של מיליוני תלמידים האלגוריתמים ייעשו יותר ויותר מדויקים כך שעם הזמן כל המערכת תיעשה יותר ויותר מדויקת ומוצלחת. אבל אז ברגר מודה:

I spent a decade believing in this model—the map, the measure, and the library, all powered by big data algorithms.

Here's the problem: The map doesn't exist, the measurement is impossible, and we have, collectively, built only 5% of the library.

במה שנראה כהתקף צניעות מאד לא אופייני למשבשים בחינוך ברגר לא רק מודה בכשלון של מה שהוא מכנה ה-engineering model. הוא גם מעלה כיוון שונה שיאפשר התקדמות לקראת המטרה של "למידה מותאמת אישית", כיוון שהוא מציג בשאלה שהוא מציב לפני המשתתפים באותו מפגש:

What did your best teachers and coaches do for you—without the benefit of maps, algorithms, or data—to personalize your learning?

אין לי ספק שברגר הוא אדם חכם ומוכשר, ואני מוכן להאמין שהוא באמת ובתמים רוצה לקדם את הלמידה של תלמידים. אבל דווקא בגלל זה יש משהו די מדהים בשאלה שהוא שואל. הרי מיליוני דולרים הושקעו בפרויקט של Amplify ובפרויקטים דומים, מתוך תחושת בטחון גדולה (וכנראה גם מופרזת) שהמפות והאלגוריתמים והנתונים יובילו את החינוך אל המנוחה והנחלה. והנה, מיליוני דולרים מאוחר יותר צצה אפשרות זולה בהרבה, ושאלה שאפשר היה לשאול הרבה קודם – מה עשו מורים טובים על מנת "להתאים" את הלמידה לכל תלמיד.

בבלוג שלו לארי קובן מתייחס לווידוי של ברגר. קובן מציין שלפני שנים הוא פגש את ברגר והתרשם מאד ממנו. אבל זה איננו מונע ממנו לזהות נקודת תורפה משמעותית מאד בתפיסה היזמית של מחדשים חינוכיים, במיוחד של אלה שמבקשים לקדם פתרונות טכנולוגיים. קובן מציין את העובדה שמשום מה רבים מאד מתקשים להפנים – שמערכות חינוך מורכבות מאד, ואם באמת רוצים לחולל שינוי יש צורך להבין את האינטראקציה של המציאות הפוליטית, החברתית והכלכלית והשפעתן על החינוך. כהרגלו, הוא גם מזכיר את הראייה קצרת הטווח של המחדשים:

those confessing their errors about solving school problems seldom looked at previous generations of reformers seeking major changes in schools. They were ahistorical. They thought that they knew better than other very smart people who had earlier sought to solve problems in schooling

שוב, אין באמת חדש כאן, מלבד גילוי הלב אשר בווידוי של ברגר. אבל סביר להניח שזה לא ישנה הרבה. הרי הקצב המסחרר שבו הדיגיטאליות ממשיך להתפתח כמעט מבטיח שיש עוד מחדשים שכבר עטים על החינוך, מוכנים להסביר שבעצם האלגוריתמים של השנים האחרונות לא התבססו דיים על הבינה המלאכותית שעכשיו עומדת לרשותם. שוב אין צורך להביט אחורה וללמוד מהעבר. ולכן בוודאי התהליך הזה שוב יחזור על עצמו.