קטגוריה: שיבוש החינוך

אני מודה שזה די מוזר. אני עוסק בתקשוב החינוכי כבר יותר משלושים שנה, ועל אף האכזבות אני עדיין נאמן לתקווה ששימוש נבון בכלים דיגיטליים יכול לקדם למידה הומניסטית איכותית. והנה, בשנים האחרונות נדמה שהרוב הגדול של מה שאני כותב כאן (בבלוג שהוא כבר כמעט בן 20) מצביע על הפגמים של התחום. לפעמים נדמה שהכתיבה כאן היא היפוך של פרשת בלעם – תחילה באתי לברך אך על פי רוב אני יוצא מקלל. פעם אחר פעם אני מביע אכזבה על כך שבמקום שהכלים החדשים שחודרים לתוך הכיתה ישפיעו באופן משמעותי וחיובי על הלמידה, הם מקבעים דרכי הוראה ולמידה מיושנות. אפשר אולי להבין זאת כדוגמה משכנעת של You Always Hurt the One You Love. אבל אפילו אם הביקורת שאני מביע כאן מוצדקת, החזרה המתמדת עליה נעשית כבר מוגזמת. הרי לגיטימי לשאול אם אין לי ביקורת גם על המתנגדים לתקשוב בחינוך. והנה, על מנת לאזן טיפה את הדברים, הגיע הזמן להשמיע קצת ביקורת על המבקרים.

אינני זוכר את המסלול המדויק. היה זה בוודאי דרך קישור בתוך קישור אחר שהגעתי, בחודש שעבר, למאמרון ב-Substack של זוג שגר בקנדה – פקו ורות גסקובסקי (Peco and Ruth Gaskovski) שלקריאת כותרתו דווקא ציפיתי שאני עשוי להזדהות:

Learning, Fast and Slow: Why AI will not revolutionize education

כידוע, אינני רואה ב-AI מושיע חינוכי, והקריצה בכותרת לעבודתם של טברסקי וכהנמן עוררה את הסקרנות שלי. אבל די מהר הציפיה למשהו מעמיק התבדתה. התרשמתי שהמטפורה של מהר ולאט במסגרת של הלמידה איננה אלא תירוץ לעטוף גישות למידה מיושנות בלבוש אופנתי. הזוג גסקובסקי בעצם ביקש לנגוח בשימוש ב-AI בחינוך, ובתקשוב באופן כללי, בטענה שלמידה "אמיתית" מתרחשת תוך עשיית מאמץ. כבר מספר פעמים בעבר כתבתי שעל אף הכמיהה ללמידת האינסטנט של Neo ("אני יודע קונג פו!") של רבים ממחייבי התקשוב, התפיסה הזאת בעייתית ואפילו מגוכחת. אבל אין זה אומר, כפי שהזוג גסקובסקי שואל:

Should education even be disrupted? What if there is nothing wrong with the fact that we need human teachers, physical books, and classrooms of students who sometimes struggle with learning, but mostly, eventually, figure things out, develop their tortoise legs, and start to run like hares? Maybe we’ve hit the ceiling with how easy education can be, or ought to be?

רצוי לפרק טיפה את הפיסקה הזאת שמורכבת משלוש שאלות, ולא מעט הנחות יסוד לצידן. בנוגע לשיבוש החינוך, לפחות כפי שרבים מחברות ההיי-טק תופסים את הנושא, אני עשוי להסכים עם הזוג גסקובסקי. הרי ברוב המקרים ה-"שיבוש" איננו באמת תורם ללמידה טובה או משמעותית יותר אלא רק מהווה שינוי אדרת. זאת ועוד: ביסודו של דבר (לפחות לפי תפיסתי), השימוש בכלים דיגיטליים בכיתה איננו אמור להפוך את הלמידה לקלה יותר (או למהירה יותר). הוא צריך להציע אפשרויות לראייה אחרת, מגוונת ועשירה יותר, של כיצד תלמידים פוגשים חומרי למידה. הדיגיטליות איננה מבטלת את ההתמודדות עם חומרי למידה אלא מעשירה אותה.

אינני מכיר את הזוג הזה, אבל מעיון ב-Substack שלהם אני מתרשם שהם אנשים נחמדים שבאופן כללי חשים שטכנולוגיות חדישות פוגעות ביכולת של בני אדם לבטא את האנושיות שלהם. דעתם איננה דעתי, אבל אני יכול להבין את דאגתם. עם זאת, הביקורת שלהם כלפי ה-AI מצביעה על הכרות פשטנית ביותר עם תחום התקשוב החינוכי. המצב הזה נכון עבור רבים. לצערי הם כנראה שבויים בתפיסה מיושנת, ורומנטית, של מהי למידה.

נוצר הרשום שהזוג גסקובסקי טוען שעד לשיבושים של הדיגיטליות, תהליכי הלמידה במערכות החינוך הקיימות היו תקינים. אבל אפילו בדיקה שטחית של תוצאות במבחנים של מערכות החינוך הנוכחיות מראה שמה שנעשה עד היום איננו מוביל להישגים מרשימים במיוחד. וזה ללא התייחסות לסוגיות כמו פיתוח החשיבה הביקורתית שבהן הישגי החינוך ה-"מסורתי" עוד יותר בעייתיים.

לא בהתכוון (לפחות כך אני מתרשם) דבריהם של הזוג גסקובסקי משקפים את התפיסה המסורתית והשמרנית של הלמידה שמתבטאת היטב בשמו של אחד הספרים של מקס רפרטי (Max Rafferty), מי שבשנות השישים של המאה הקודמת היה המפקח הכללי של בתי הספר של קליפורניה – Suffer, Little Children. די בצדק רפרטי כבר מצא את דרכו לפח האשפה של ההיסטוריה החינוכית (ואני מניח שרק אלה שכמוני היו בקליפורניה באותן שנים בכלל זוכרים אותו). בעיני רפרטי המאמץ, הסבל, וגם האתגר מחוברים אלה לאלה. בלי הסבל (שנובע בין היתר מהחובה לעוסק בדברים שאינם מעניינים אותם) תלמידים אינם לומדים. נדמה לי שמעטים היום, כולל הזוג גסקובסקי, מזדהים עם גישה "חינוכית" כזאת.

אבל לא קל להשתחרר מתפיסה כזאת, ואני מתרשם שהביטול, לכאורה, של המאמץ והצורך לשקוד על ה-"חומר" הוא מה שמפריע להם בנוגע ל-AI בחינוך. אם באמצעות ה-AI אפשר "לכתוב" חיבור בעזרת הקלקה על כפתור בלבד, הם כנראה מרגישים שזה מוציא את האתגר מתהליך הלמידה; שזה מונע מהתלמידים to figure things out. גם אם יש מידה של אמת במקרה הספציפי הזה, יש כאן ראייה מצומצמת ביותר כלפי תחום התקשוב החינוכי בכללותו. גם אם השימוש הנפוץ בכלים תקשוביים היום רחוק מלהיות מיטבי, זה איננו סיבה לשלול את הכלים האלה באופן כללי. הדיגיטליות מאפשרת המחשות איכותיות, מזמינה שיתוף פורה בין לומדים, וגישה כמעט בלתי-מוגבלת למקורות מידע. כל אלה יכולים לעורר סקרנות וענין.

באופן מתמיד השימוש הנבון של התקשוב בחינוך מוצא את עצמו בין הפטיש לסדן: מצד אחד הציפיה המסורתית של בתי הספר שתלמידיהם יעמדו בדרישות המערכת ויקבלו ציונים טובים במבחנים הסטנדרטיים שהם, לטוב ובעיקר לרע, המדד של הלמידה (וזאת על אף העובדה שכמעט כולם מבינים שהקשר בין הציונים במבחנים האלה לבין למידה של ממש הוא, במקרה הטוב, רופף ביותר). ומצד שני ההיצע ההולך ומשתכלל של כלים תקשוביים שבאמצעותם, כך חברות ההיי-טק מבטיחות, יעזרו לתלמידי בתי הספר להצליח בלימודיהם, גם אם כמעט ואין עדות מחקרית שמאמתת את ההבטחות האלו. נוצר מרדף בלתי-פוסק אחר כלים חדשים שבמקרים רבים אינם מסייעים כלל ללמידה. ולתוך כל זה מצטרפת ה-AI, עם הבטחה גם לייעל ולשפר את הלמידה, ואולי מעל לכל, לעשות אותה קלה יותר.

במרדף הזה רק חברות ההיי-טק מרוויחים. הרי במקרה הטוב מפתחי הכלים האלה אדישים לחששות של המורים שהשימוש בכלים האלה מבטל את העבודה העצמית של הלומדים, ואילו במקרה הפחות טוב אותם מפתחים שמחים למכור כלים נוספים שיבדקו את מקוריות עבודות התלמידים, וכך להרוויח משני הצדדים. בין שני אלה ספק אם מתרחשת הרבה למידה של ממש.

דווקא במציאות הזאת אפשר להבין את הכמיהה של אנשים כמו הזוג גסקובסקי למציאות חינוכית מסורתית. הם הרי דוגלים בלמידה הומניסטית ואיכותית, וחושבים שהם מזהים אותה בתקופה פשוטה וברורה יותר שכבר איננה. הבעיה היא, כמובן, שהנוסטלגיה מעוורת אותם לעובדה שהלמידה של אז לא באמת תאמה את התמונה האידילית שמצטיירת בזכרונם.

פעמים רבות בבלוג הזה כתבתי שההתלהבות כלפי החדש מעוורת אותנו לעובדה שבפועל חידושים טכנולוגיים אינם מצליחים להשפיע באופן מהותי על תהליכי הוראה ולמידה. אני מודה שלא תמיד הייתי עקבי בקביעה הזאת. היו זמנים, לרוב בשנים המוקדמות של הבלוג, בהם טענתי שהרשת והדיגיטליות יחוללו שינוים גורפים בתהליכים האלה. אבל השנים האחרונות הן עדות לכך שעל אף חידושים רבים באינטרנט ובדיגיטליות בסופו של תהליך החינוך נשאר פחות או יותר כפי שהיה.

היום אנחנו מוצפים ביזמויות דיגיטליות עם מעט מאד שינוי לצידם. אבל לפני שלושים שנה, כאשר הדיגיטליות והרשת פרצו לתוך חיינו, תחזית של איום קיומי על ההשכלה הגבוהה לא נראתה כתגובה מופרכת. ב-1995 אלי נועם חזה שההשכלה הגבוהה כפי שעד אז הכרנו אותה היתה ניצבת מול איום כזה. במאמר שהפך לקלסיקה, אם כי לא ברור אם מרבים לקרוא אותו, הוא כתב על:

Electronics and the Dim Future of the University

כבר אז הוא הזהיר:

Thus, while new communications technologies are likely to strengthen research, they will also weaken the traditional major institutions of learning, the universities. Instead of prospering with the new tools, many of the traditional functions of universities will be superseded, their financial base eroded, their technology replaced and their role in intellectual inquiry reduced.

נועם, אז וגם היום פרופסור לכלכלה באוניברסיטת קולומביה, פסק:

This is not a cheerful scenario for higher education.

עם הזמן, אחרים זיהו תהליך דומה, אם כי רבים מאלה דווקא שמחו לקראת המשבר שהם חזו. ב-2013 קלייטון כריסטנסן ניבא שלאור תהליך החדשנות המשבשת (disruptive innovation) שהוא הגה יותר מחצי מהמוסדות להשכלה הגבוהה בארה"ב ייעלמו תוך עשור. (אם נועם כבר חזה את הסכנות שאורבות להשכלה הגבוהה שני עשורים לפני הנבואה של כריסטנסן, מותר לשאול אם אותן סכנות נובעות מהחדשנות המשבשת או פשוט מתהליכים שדורשים זמן ממושך להבשיל.) ההתרעה של נועם על הסכנה להשכלה הגבוהה לא עוררה התייחסות רבה. לעומתו הנבואה של כריסטנסן עוררה התלהבות גדולה אצל יזמים שזיהו הזדמנויות להציע מה יכול לבוא במקום ההשכלה הגבוהה המסורתית.

אנחנו עכשיו עשור אחרי הנבואה של כריסטנסן. ההשכלה הגבוהה אמנם עדיין ניצבת מול קשיים רבים, אבל לא נראה שהיא נמצאת בשכנת הכחדה כפי שחסידי כריסטנסן ציפו (ואולי אפילו קיוו). כצפוי, עם השנים כריסטנסן ושותפיו מיתנו את הנבואה שלהם. בכתבה ב-Forbes חמש שנים אחרי הנבואה הראשונה, מיכאל הורן (Michael Horn), שותפו הקרוב של כריסטנסן, סקר את המצב בהשכלה הגבוהה ושינה קצת את התחזית. הוא שאל:

Will Half Of All Colleges Really Close In The Next Decade?

וטען שאפילו אם קצב ההכחדה איטי מהצפוי, התהליך עוד מתרחש. היום אנחנו מוצפים בתחזיות גורפות ונדמה שתוחלת החיים של ההתעניינות בתחזיות השונות קצרה מהזמן שבו תחזית זאת או אחרת אמורה להתממש. אבל יש בכל זאת מי שבודק. כך עשה דרק נויטון (Derek Newton), גם ב-Forbes, בספטמבר 2021. נויטון בדק את הנתונים על מוסדות להשכלה הגבוהה, והמסקנה הברורה שלו באה לביטוי בכותרת הכתבה שלו:

Ten Years In, We Are Still Nowhere Close To Massive College Closures

טוב שבודקים את הנבואה של כריסטנסן (וגם טוב שרואים שהוא טעה), אבל לא הייתי חש צורך להתייחס לנושא הזה עכשיו לולא ראיתי מטפורה מעניינת שמרטין וולר (Martin Weller) העלה לבלוג שלו לפני חודש.

וולר התייחס לסוגיה מצומצמת יותר, ולא לעתיד ההשכלה הגבוהה בכללותו. הוא הרהר על החזרה לשגרה בהשכלה הגבוהה לאחר הקורונה ועל מגוון התגובות שהחזרה הזאת עוררה. כידוע, היו כאלה ששמחו שסוף סוף אפשר לזנוח את ה-"למידה מרחוק" לטובת ההרצאה הפרונטלית המסורתית, ולעומתם היו כאלה שטענו שמדובר בקו שבר ושכבר אי-אפשר לחזור למה שהיה. כל צד התבצר בעמדה שלו – אם לחזרה לשגרה ואם לנטישה. וולר בחן את התגובות השונות באמצעות מטפורה קצת יוצאת דופן – הבית רדוף הרוחות.

לדבריו, לז'אנר הזה בעיה אינהרנטית – על מנת לשמור על מתח במהלך כל הסיפור הגיבורים שנכנסים לבית הרדוף צריכים לפעול בניגוד להגיון ולהמשיך לשהות בו על אף העובדה שכבר מהסימנים הראשונים של הרוחות ברור שעדיף לנטוש אותו. וולר מונה מספר סיבות שבגללן השוהים בוחרים לא לברוח: אולי קיימת מגבלה פיזית שחוסמת את דרכם – אולי הבית נעול או מבודד (וללא טלפון כמובן) כך שאי אפשר לצאת; או אולי קיים קשר רגשי למקום, או כבר הושקע בו כסף רב כך שקשה לקבל את ההחלטה לעזוב.

אבל וולר מביא עוד סיבה פשוטה יותר שהיא די משכנעת, סיבה שהוא מכנה התגובה העצלה:

Often though it is just lazily ignored or brushed over with excessive scepticism – sure the walls were bleeding last night but hey, that stuff doesn’t happen, let’s ignore it.

וולר מזהה תגובה דומה אצל קברניטי ההשכלה הגבוהה. הוא מסביר שלאחרונה הוא נתקל בצילומים של אולמות הרצאה ריקים, וגם במספר שרשורים ב-Twitter שמדווחים על המצב הזה. הוא מציין שאלה מתארים מציאות שהנהלות האוניברסיטאות כנראה מסרבות לראות. לפי הטענה הזאת המוסדות אינם מצליחים להתמודד עם הבעיה לא בגלל חסימה פיזית כמו בבית רדוף הרוחות, אלא מפני שעל אף העובדה שההנהלות רואות שהקירות מדממים (אין אף אחד באולמות ההרצאה) הן פשוט אינן מאמינות שהתהליך הזה באמת מתרחש.

המוסדות מוצאים את עצמם במצב מביך. מצד אחד הסטודנטים, הוריהם, וגם הממשל טוענים שהם מעוניינים בחזרה ללימודים פנים אל פנים, אבל הרצונות אינם תואמים את מה שקורה בשטח. הכיתות ואולמות ההרצאות נשארים ריקים. כולם אמנם מצהירים שעדיף הרצאות פנים אל פנים לעומת הלמידה מרחוק, אבל:

at the day-to-day level students are making micro decisions about attendance – if the lecture capture is good enough, then maybe that commute to the uni, getting out of bed, or giving up extra time is not a worthwhile trade-off.

וולר מזהה בתגובות של המוסדות תגובה כמו זאת כלפי הבית רדוף הרוחות – ההשקעה בקיים כבר גדולה מדי כדי לערוך שינוי עכשיו; "זה מה שאנחנו מכירים" ולכן זה גם מה שנמשיך לעשות.

עבור וולר המצב הזה איננו מתאר את התגובה לחזרה לפנים אל פנים בלבד. הוא תקף עבור מגוון נושאים שאיתם ההשכלה הגבוהה צריכה להתמודד – הערכת עבודות של סטודנטים בעידן ה-AI, למשל. כמו רבים אחרים הוא מהרהר בשאלה די בסיסית – כיצד להמשיך להעניק חינוך ראוי לסטודנטים תוך הסתגלות למציאות החדשה.

כאשר קראתי את תיאור התגובה העצלה של וולר נזכרתי בתחזית האימים של נועם. הכתובת על הקיר, והיא נמצאת שם כבר 40 שנה. יכול להיות שהעובדה שהנבואה הגורפת של כריסטנסן לא התממשה גורמת לבטחון יתר, לתחושה שהכל יכול להמשיך כמו שהיה. הבעיה היא שנועם בכל זאת זיהה סדקים משמעותיים בקירות ההשכלה הגבוהה שזועקים לטיפול. ומשום מה התגובה הנפוצה ביותר היא פשוט להתעלם מהם, גם אם ברור שזאת איננה התגובה העדיפה.

הרשעת אליזבת הולמס, מייסדת Theranos, החודש מעניקה לנו הזדמנות להרהר על ההבטחות החלולות של חברות הזנק שביכולתן לחולל מהפכות בשלל תחומי החיים. מרי ג'ו מדה (Mary Jo Madda), ב-EdSurge, מכירה בכך שגם בחינוך יש הבטחות כאלה ושואלת:

Who Is the Theranos of Education?

מדה מדגישה שהבעיה העיקרית בפרשת Theranos היתה שהחברה סיכנה את הבריאות של לקוחותיה הפוטנציאליים. אבל היא גם מציינת שהיתה הונאה כספית והרעיונית כלפי הלקוחות והיא מודעת לעובדה שזה קורה גם בחינוך. מדה מציינת ש:

problematic edtech companies with grand visions and little follow-through don’t just affect the investors pouring funds into the space; they also potentially put learners into compromising situations.

על אף העובדה שהסכנה בחינוך איננה סכנה בריאותית, יש בכל זאת סכנה, וטוב שמדה מתייחסת אליה. הכתבה שלה מתמקדת בשתי יזמויות שבעיניה ראויות אולי שיוכתרו בכבוד המפוקפק של ה-Theranos של החינוך – AltSchool ו-Knewton. שתי החברות האלה, שכמובן זכו לכסף רב ממשקיעים שקיוו להגדיר מחדש את הלמידה ואת בית הספר (או לפחות להרוויח תוך כדי הנסיון) הן דוגמאות מצויינות של הרצון של עמק הסיליקון להמציא מחדש את החינוך. הכתבה של מדה פורסמה במרץ 2022, אבל הכתובת היתה על הקיר די מזמן, ומדה מגיעה למסקנה הקודרת לגבי החברות האלה די באיחור.

מדה, אגב, איננה מוסרת לנו שבפברואר 2015 היא פרסמה כתבה על AltSchool ב-Edsurge שבה קשה למצוא מילה של ביקורת. מאוחר יותר, ביולי אותה שנה, הופיעה כתבה נוספת שלה (באתר Bright), וגם בה היא מספרת לנו על חוויית הלמידה הייחודית והחיובית שמתרחשת שם. למען האמת, קשה לכנות את הכתבה הזאת "כתבה". מדובר באוסף של 12 צילומים המלוּוים במספר משפטים שמתארים את החוויה הייחודית של AltSchool. לצד הצילומים של ילדים מחייכים היא מספרת לנו על למידה באמצעות פרויקטים, ועל כיצד טכנולוגיות דיגיטליות אוספות נתונים על הפעילויות של התלמידים על מנת למקסם את חוויית הלמידה האישית של כל תלמיד.

היום, ב-2022, ההתייחסות של מדה שונה מאד. עכשיו היא רואה ב-AltSchool נסיון שמלכתחילה היה מיועד לכשלון. היא מצטטת יזם טכנולוגי שמתאר את הבעיה המרכזית של יזמויות כאלה:

“Here’s technology coming to save this industry with its incredible promises that often lack an understanding of how things work in unique and specific industries, pedagogies and dynamic jurisdictions.”

הציטטה הזאת כנראה נאמרה לקראת הכתבה הנוכחית. אבל היו כאלה שאמרו דברים דומים, ועוד יותר ביקורתיים, לפני שנים. אני, למשל. ב-2015, בהתייחסותי ל-AltSchool, כתבתי:

נדמה לי שיותר מכל דבר אחר באה לביטוי כאן היומרה היזמי ההיי-טקי שמסוגלת להמציא את הגלגל מפני שהיא משוכנעת שאף אחד לפניה לא הגה דברים דומים.

מדה יותר ביקורתית כלפי Knewton. חשוב לציין שבאופן כללי העיתונות החינוכית השמיעה לא מעט ביקורת כלפי היוזמה הזאת, אם כי ב-EdSurge הדיווחים היו לרוב סביב הכסף הרב שהמיזם גייס. בדצמבר 2016, כאשר חוסה פריירה (Jose Ferreira), מייסד החברה, פרש ממנה, EdSurge דיווח שעד אז החברה גייסה מעל $150 מיליון. באותה כתבה מציינים שפריירה זכה ללא מעט ביקורת, אבל אין בה שום רמז לכך שהיתה כאן אחיזת עיניים דוגמת Theranos. דווקא בסיום הכתבה יש ציפייה, תוך התייחסות די חיובית, שפריירה עוד ייראה בסביבה החינוכית.

בהתייחסויות ל-Knewton ב-EdSurge הביקורת היתה די מוצנעת, וזה על אף העובדה שרבות מהצהרותיו של פריירה על היכולות של הכלים שהחברה פיתחה היו עד כדי כך מוגזמות שקשה היה להתייחס אליהן ברצינות. (אני מודה שכמה מהצהרותיו שירתו אותי היטב במספר הרצאות שלי על היומרה של יזמים בתחום הטכנולוגיה החינוכית.) הכתובת היתה על הקיר אבל זה לא מנע מהחברה לגייס מיליונים. היום מדה כותבת:

Either way, there is a moment of learning that anyone can take away from these failed fake-it-until-you-make-it storylines. The similarities between AltSchool and Knewton are telling—investors can and should focus on investing in former educators who understand what students and teachers really need—and hold higher standards for their education investments.

היזמויות האלה – AltSchool ו-Knewton – היו שונות זו מזו, אבל שתיהן התאפיינו באיסוף של נתונים כדי "להכיר" טוב יותר את הלומד וכך להעניק לו "חוויה" לימודית ייחודית. AltSchool טענה שבאמצעות צפייה מתמדת בפעילות התלמיד היא תוכל לנתח כיצד הוא לומד וכך לקדם אותו, ואילו Knewton היתה משוכנעת שהכמות האדירה של נתונים שהיא אוספת אודות התלמידים תהפוך לאיכות וכך אפשר יהיה למקסם את הלמידה של כל תלמיד ותלמיד באופן אישי. שתי החברות אופיינו ביוהרה די מדהימה בנוגע למה שהן חשבו שהן יכלו לחולל בחינוך.

היוהרה הזאת היתה צריכה להיות ברורה וגלויה לכל מי שעקב אחריהן. אבל ל-EdSurge, וללא מעט גופים "חינוכיים" אחרים, נדרש זמן רב עד אשר האסימון נפל והם הבינו שהמלך ערום. לעומתם, היו כאלה שהתריעו. לפני ארבע שנים, עם צאתו של ספר על Theranos, כתבתי כאן שאפשר למצוא דוגמאות דומות גם בחינוך, ובין המועמדים הרבים הראויים לתואר הזה ציינתי את AltSchool, את Knewton, ואת הטבלט Amplify. כל אחת מהיזמויות האלה, בצורה זאת או אחרת, טענה שהיא בדרך להמציא מחדש את החינוך ו/או להציל אותו. טוב לדעת שהיום ב-EdSurge מודעים לבעיה של יוזמות "חינוכיות" שהן מלאות יומרה אבל ריקות מתוכן חינוכי של ממש. רק חבל מאד שנדרש זמן ארוך כל כך עד שמכירים בזה.

אין הרבה נקודות אור בתקופת הקורונה. מבחינתי האישית יש אולי אחת – אני מצליח לקרוא יותר ספרים. אחד מאלה הוא Tinkering Toward Utopia מאת לארי קובן (Larry Cuban) ודיוויד טאיאק (David Tyack) – ספר שקראתי לפני די הרבה שנים, אבל חזרתי אליו עכשיו בעקבות מאמרון שקובן פרסם לפני כשבועיים בבלוג שלו. הספר, וגם המאמרון של קובן, ראויים להתייחסות כאן, ואני מקווה לכתוב עליהם בקרוב. קובן כותב שהוא חזר לספרו עכשיו לא רק מפני שהשנה מציינים 25 שנים לפרסומו, אלא מפני שבתקופת הנוכחית עמדות שנשמעות כלפי רפורמות בחינוך דומות לאלה שהוא וטאיאק בחנו בספרם. קובן כותב שהוא שם לב שעל אף התנופה הגדולה להוראה מרחוק הוא איננו מזהה רצון של ממש לרפורמה בחינוך:

This absence of even a soft breeze of reform tells me that parents and employers want schools to be the way they were before we could even spell coronavirus.

התובנה העגומה הזאת של קובן החזירה אותו לספר כדי לבדוק את ההיסטוריה של רפורמות בחינוך. כפי שציינתי, בקרוב אני מקווה לכתוב על אותו מאמרון (ועל הספר). אבל תוך כדי הקריאה החוזרת נתקלתי בהתייחסות קצרה לכריס וויטל (Chris Whittle) והמיזם שלו (שכמובן היה אמור לחולל מהפכה בחינוך). קובן כותב:

When the businessman Christopher Whittle decided to create a network of hundreds of for-profit schools, his original design team included only one experienced public educator. He was confident, however, that his high-technology, market-sensitive schools would provide a template of reform for all elementary and secondary education. He called his business venture the Edison Project because he claimed that his schools would be as superior to the average public school as a lightbulb is to a candle. (עמ' 110)

ה-Edison Project של וויטל התחיל ב-1992, עוד לפני הפריצה הגדולה של האינטרנט לתוך חיינו. חשתי צורך ללמוד יותר על וויטל, ובערך היחסית מצומצם עליו בוויקיפדיה למדתי ש:

Whittle has been criticized, including by Jonathan Knee, a Columbia Business School professor and author of Class Clowns: How the Smartest Investors Lost Billions in Education, for large expenditures at his companies.

לא הכרתי את הספר, אבל שמו הדליק אותי והחלטתי שאני חייב לקרוא אותו. על הספר הזה אני כותב כאן.

ג'ונתן ני (Jonathan Knee) מקדיש כל אחד מארבעה הפרקים הראשונים של ספרו משנת 2016 לכשלון מחפיר אחר של נסיון של משקיעים עשירים להרוויח בגדול בחינוך. ארבעה אנשי העסקים המרכזיים שבפרקים האלה נחשבו למצליחנים גדולים בתחום הפיננסי, אבל החדירה שלהם לתחום החינוך נגמרה בהפסדים גדולים ובכשלון חרוץ. הפרק הראשון בספר מוקדש לוויטל והכשלון שלו.

אני מודה שבמידה לא קטנה נמשכתי לספר מתוך ציפייה לחוש שמחה לאיד. הרי ידוע שאין לי אהדה יתרה למשבשים שרואים בחינוך קרקע פורייה לרווחים. ציפיתי שקריאת הספר תעניק הזדמנות ליהנות מהמפלות הכספיות של כמה מאלה. ואכן, מדובר במפלות.

קובן כתב שוויטל העסיק רק אדם אחד בעל נסיון בחינוך הציבורי, וגיליתי שהמצב אצל המשקיעים האחרים שסוקרו בספר היה דומה. ברור שהם קפצו לתוך החינוך בלי להכיר את התחום. אבל הספר בכלל לא נכתב מזווית חינוכית, ובעיני ני העדר ההכרות עם עולם החינוך לא היה הטעות המרכזית של המשקיעים. ני מנתח את הכשלונות האלה מזווית עסקית, ומצביע על טעויות רבות. דווקא מהזווית החינוכית הוא די סלחני. בפרק המסכם של הספר הוא כותב:

Although true motives are often difficult to discern, most of the money-losing ventures profiled here were animated in part by a genuine desire to improve education. (עמ' 203)

הקביעה הזאת די מוזרה בעיני. התקשיתי למצוא בספר את הרצון הכן הזה. לא ברור מה עורר את ההתייחסות הסלחנית הזאת. במקום זה, הרושם המרכזי שמתקבל מקריאת ארבעה סיפורי הכשלון שבספר הוא של העדר גורף של אכפתיות כלפי החינוך. המשקיעים שעליהם ני כותב העבירו מאות מיליוני דולרים מחברה אחת לאחרת בציפייה להרוויח בגדול (או בשלבים המאוחרים של חלק מהמקרים כדי להפסיד כמה שפחות). תוך כדי כך היה נדמה שהם הביעו אדישות רבה כלפי מטרות חינוכיות. הם לא שאלו כיצד הפרויקטים שלהם יעזרו להשיג המטרות חינוכיות כלשהן, ללא קשר לאיכות או לכדאיות אותן מטרות.

ספרו של ני מלא במונחים מעולם הכלכלה שאינני בקיא בהם. אני בטוח שהוא מבין בעולם הזה ושהביקורת שלו כלפי ההשקעות השונות, הפיצולים של חברות, הרכישות של חברות, ועוד, מוצדקת. אבל הספר איננו עוסק בחינוך ובקושי מתעניין בו. הוא כנראה מכוון לסטודנטים לכלכלה או למנהל עסקים, בתקווה שבאמצעות סיפורי הכשלון שהוא מביא הם לא יפלו לאותם פחים שלכדו אנשי עסקים מוצלחים ועשירים. בעיני ני הכשלונות שהוא מתאר נבעו מטעויות של אי-הבנה בסיסי באופי השוק:

A look at the major LBO restructurings in the education sector just since 2010 reveals billions of losses shared across most key segments of the industry. The investors represent a veritable who’s who of international private equity, hedge, pension, and sovereign wealth funds. What most had in common, however, was little expertise in the industry. (עמ' 219)

פעמים בודדות ני כותב שעל מנת שהשקעה בחינוך תצליח חשוב להבין את העולם של הורים, של מורים, ושל מנהלים. הפעמים האלה בקושי מגיעות למס שפתיים (די בצדק ני רואה אמירות על "השכלה לכולם" או הצהרות חזון ריקות מתוכן דומות כחסרות חשיבות). נדמה שהקרוב ביותר שהוא מגיע לעידוד מעורבות של גורמים חינוכיים של ממש בעסקים שהמשקיעים יוזמים הוא הביקורת שלו כלפי המשקיעים שאפילו התקשו למנות מנכ"לים ומנהלים כספיים עם הכרות אפילו בסיסית עם עולם החינוך. עבור ני המטרה היא להרוויח כסף, וכדי לעשות זאת אפשר להסתפק במנהלים שכבר הצליחו לעשות כסף, אם כי עדיף בחינוך; אין צורך להעזר או להתייעץ באנשים שעוסקים בזה יום-יום בשטח. הוא אמנם כותב (עמ' 230):

More broadly, the failure of these business ventures has given credible fodder to those who resist the active participation of for-profit enterprises in the educational sphere.

אבל במשפט הזה הוא בעצם מביע אכזבה מהרושם שנוצר מפני שהמשך המצב הזה יקשה על משקיעים עתידיים. בעיני ני ההתעלמות מאוכלוסיות חשובות כמו מורים איננה טעות מבנית. הוא פשוט מצר על כך שההתעלמות הזאת הביאה להעדר אימון של הציבור ביושר הכוונות של המשקיעים.

שמחתי על ההזדמנות לצחוק על המעידות הכספיות של המשקיעים העשירים שעליהם ני כותב, אבל הצחוק כמובן מהול בעצב. ני סבור שאפשר גם להשפיע לטובה על החינוך וגם להרוויח כסף. אני בטוח שהוא צודק. אבל בעיניו פעילות כלכלית שמשפיעה בחיוב על החינוך אך מפסידה כסף תיחשב לכשלון, ואילו פעילות כלכלית שמרוויחה אך גם גורמת נזק לחינוך עדיין תיחשב להצלחה. בנקודה העקרונית הזאת דרכינו, כמובן, נפרדות.

קצת הופתעתי לקרוא את הכותרת של כתבה חדשה באתר Hacker Noon – אתר אשר עוסק בעיקר ביזמות במדיה ובטכנולוגיות חדישות. מזמן התרגלתי לפגוש בעיתונות כותרות שמבטיחות, באופן מוגזם, השפעה ענקית ומיידית של טכנולוגיות חדישות על החיים שלנו. לעומת אלה, הכותרת של הכתבה הזאת, מאת יזם יחסית מצליח, Lucas DiPietrantonio, היתה די צנועה:

How EdTech Will Transform 2020's University Experience

המילה transform היא פועל יחסית ניטרלית. על הספקטרום של מילים שמתייחסות לשינוי נדמה לי שהיא ממוקמת אי-שם באמצע בין change הסתמית לבין disrupt (שיבוש) היומרנית – מילה ששגורה היטב בקרב היזמים. בכתבות מהסוג הזה התרגלתי לקרוא על שיבוש – הרי ידוע שהעוסקים בחידושים טכנולוגיים, ולא רק בחינוך, מאד בטוחים ביכולתם לחולל מהפכות. לכן השימוש במילה התפלה transform תפס אותי, אם כי גיליתי שהיא מופיעה בכותרת בלבד, ולא בגוף הכתבה. כמו-כן, שיבוש (disrupt) מופיעה רק פעמיים – מספר די מצומצם, אם כי הפעמים האלו הן בהתחלה ובסוף, כאילו לרמוז לו שבכל זאת מדובר בשינויים נרחבים מאד. כותב הכתבה כנראה כן מתכוון למשהו עוצמתי יותר מאשר סתם שינוי.

מעניין שבכתבה שלפי כותרתה מתייחסת לעתיד הקרוב, כותב הכתבה מסתמך על מקורות שאינם חדשים. אפשר היה לצפות שכאשר מנבאים על שיבוש הקוראים יוצפו בדוגמאות חמות מהתנור, והפעם, לפחות עבור מי שמכיר את תחום התקשוב בחינוך, הדוגמאות כמעט נדושות. (הטענה שפתאום כל התנאים מתגבשים יחד כדי ליצור מסה קריטית איננה מופיעה בכתבה.)

הכותב מספר לנו, למשל, שהרוב המכריע של מורים ומנהלים משוכנעים בנחיצות של התקשוב. המקור לידיעה הזאת הוא סקר שנערך על ידי Common Sense Media בשנת 2013. משום מה הוא איננו מוסר לנו שהסקר נערך בקרב מורים ומנהלים ביסודי ובעל יסודי. הוא איננו מסביר את הקשר (אם בכלל יש) בין דעתם של מורים בבתי ספר לפני כמעט עשור לבין השינויים שאמורים להתרחש בהשכלה הגבוהה. זאת ועוד: הוא איננו מביא ממצא חשוב אחר מאותו הסקר – האחוז של המורים שבאמת השתמשו בכלים תקשוביים בהוראה שלהם היה נמוך בהרבה מהאחוז שראו חשיבות באותם כלים.

אנחנו גם קוראים על הנסיון ב-Georgia Tech שבו פיתוח של תוכנת Watson של IBM שימש כאחד מעוזרי ההוראה בקורס עם 400 סטודנטים במדעי המחשב. בזמנו, ב-2016, הקורס זכה לכותרות רבות, במיוחד מפני שהסטודנטים לא הבחינו שהם מתכתבים עם AI. מהנסיון הזה כותב הכתבה מסיק שאפשר להרחיב אותו:

It is clear that students are ready and willing to have a bot that can assist with questions in the classroom, but some companies are taking things even farther by helping guide students through the college admissions process.

אבל מעניין שמאז הכותרות הרבות ש-Jill Watson, אותה AI, קיבלה, כמעט ולא קוראים על נסיונות חדשים בתחום הזה. יתכן שהנכונות והרצון של הסטודנטים, או הכדאיות בעיני ההנהלות, קטנים בהרבה ממה שרוצים שנחשוב.

במקרה של DiPietrantonio, הכיוון של Jill Watson הוא בהחלט כיוון שכדאי להתקדם בו. הוא כותב על יוזמה של החברה שבעלותו שמרחיבה על השימוש בבוטים:

Darkroom’s own tool, Spark, that we created for the University of North Carolina, personalizes the student onboarding experience—making it easier for students to locate helpful information relevant to their character traits, academic interests, and career goals. 

יש כאן הרבה מילים יפות, אבל מהמילים, או מהאתר המקושר, קשה לראות מה הם השינויים הגורפים שאמורים להתרחש בחוויה האוניברסיטאית.

יש בכתבה גם דוגמאות יחסית מעודכנות, אבל מעבר לקריצה ל-blended learning, הדוגמאות מתאפיינות בכך שהן עוסקות בצד הניהולי של המוסדות ולא בתהליכי הוראה או למידה. במילים אחרות, אם טכנולוגיות חדישות אכן מסוגלות לחולל שינוי מהותי בהשכלה הגבוהה, השינויים האלה כנראה אינם קשורים ללמידה עצמה, אלא להתייעלות של המערכת.

מעניין שבמשפט הפותח של הכתבה DiPietrantonio טוען שעל אף העובדה שידוע שתחום החינוך משתנה לאט, היום ההתפתחויות בתקשוב החינוכי:

are starting to make themselves felt

נדמה לי שכל מי שנכנס לתחום התקשוב החינוכי טוען כך. ומשום מה אנחנו כמעט תמיד מוצאים את עצמנו אי-שם בהתחלה. קלייטון כריסטנסן פרסם את ספרו Disrupting Class לפני יותר מעשור, וגם הוא לא היה הראשון להבטיח לנו שהתקשוב ישבש את בתי הספר ואת ההשכלה הגבוהה. לאור זה אפשר היה לצפות שהיום אנחנו צריכים להיות כבר די רחוקים מההתחלה שעליה DiPietrantonio כותב.

בשלב הזה מתבקש לשאול: אם מדובר בכתבה שלא לומדים ממנה משהו משמעותי על כיצד התקשוב מחולל שינוי בהשכלה הגבוהה (או לא), למה להקדיש לה כל כך הרבה מילים? יד על הלב, קשה לי לענות על השאלה הזאת. יכול להיות שהנושא כבר נבחן מספיק (או אפילו יותר מדי) אבל בעיני חשוב להמשיך להסב את תשומת הלב לדלות של ההתייחסות היזמית לכלל נושא הלמידה וההשכלה. בשבח התקשוב DiPietrantonio טוען שביכולתם של כלים תקשוביים לייעל את חווית הלמידה, לשפר את הנגישות (הוא איננו מסביר לְמה) ולהגיש משאבים חדשים לסטודנטים. ואם כל זה איננו מספיק אמורפי, הוא מוסיף שהגישה לכלים תקשוביים מכינה את הסטודנטים לחייהם בחברה העתידית. הוא גם מבקש להרגיע אותנו שהוא איננו זונח את הפן האנושי. הוא מציין שהכלים שעליהם הוא כותב מצמצמים את הצורך במנחים אנושיים וכך חוסכים זמן – גם לסטודנטים וגם לסגל ולהנהלה. אבל הוא מוסיף שאין הכוונה להוציא את הקשר האנושי מחוויית הלמידה, אלא על ידי כך לשחרר אותנו לעסוק במה שבאמת חשוב.

בסופו של דבר, במקום לשכנע שהתקשוב החינוכי מחולל שינוי בהשכלה הגבוהה הוא מצליח לשכנע שהוא בקושי מבין על מה הוא כותב.

בחודש יוני השנה מאקס ונטייה (Max Ventilla), המייסד של AltSchool, פרש מניהול החברה שלו. עם הפרישה דווח גם על תפנית של החברה – במקום חברה הפותחת רשת של בתי ספר שמשלבים טכנולוגיות דיגיטליות באופן אינטנסיבי, מעתה החברה תתמקד במכירת הטכנולוגיות "חינוכיות" לבתי ספר. לא דיווחתי על התפנית הזאת. הרגשתי שהיה מיותר להמשיך לכתוב על השינויים ש-AltSchool עוברת. הרי בחודש פברואר דיווחתי על שינויים במיקוד החברה, והכתובת כבר היתה על הקיר. כבר אז (ועוד לפני-כן) היה ברור שההבטחה המוגזמת של המיזם – שהוא יחולל מהפכה בחינוך – לא תתגשם. הרגשתי שכבר כתבתי מספיק פעמים על AltSchool ושהתייחסות לחדשות של סוף יוני על עזיבתו של ונטייה אינה אלא שמחה לאיד מיותרת.

מתברר, אבל, שפספסתי משהו מעניין במיוחד שאירע סביב השינוי הזה ב-AltSchool, משהו שנחשפתי אליו רק לפני שבוע כאשר נלי בולז (Nellie Bowles) כתבה עליו בניו יורק טיימס. בכתבה בולס בוחנת את דפוסי ההתנהגות הראויים בעיני יזמים ומשקיעים בעמק הסיליקון כלפי מיזמים שנכשלים. היא מסכמת את הגישה הזאת במשפט הפותח של הכתבה שלה:

The first rule of Silicon Valley venture capital is never insult a start-up.

עיקר הכתבה מתמקד בתגובה לציוץ של ג'ייסון פלמר, בעל חברת הון סיכון, לדיווח בעיתונות על הפרישה של ונטייה מהחברה שלו. הציוץ עורר זעם רב בקרב יזמים ומשקיעים כאחד. פלמר כתב:

$174M lessons here. We passed on @Altschool multiple times, mainly because disrupting school was a terrible strategy, but also b/c founders didn’t understand #edtech is all about partnering w/existing districts, schools and educators (not just “product”)

סביר להניח שלקוראים מתחום החינוך הביקורת של פלמר די סתמית. הרי בסך הכל הוא כתב שני דברים די בסיסיים – שהשיבוש איננה דרך טובה לשנות את החינוך, ושאם רוצים להשפיע בחינוך חשוב להתחבר למוסדות ולאנשי חינוך ולא סתם לשווק מוצר ולצפות לניסים. אם הייתי רואה את הציוץ של פלמר כאשר הוא התפרסם אני בטוח שהתגובה שלי היתה להנהן בראש ולעבור הלאה. פלמר אמנם צדק, אבל רבים אחרים אמרו ואומרים את הדברים האלה. אין צורך לעשות מזה עניין.

אבל מה שמעניין כאן איננו הציוץ של פלמר, אלא התגובות שהוא עורר. פלמר כנראה הפר את אחד הכללים המקודשים ביותר של עמק הסיליקון – הוא ביקר "אחד משלנו", ועשה זאת בשעה שהכשלון היה חשוף לעיני כל. כך לא עושים. התגובות לפלמר היו מהירות וחריפות (אפשר לראות אותן בשרשור לציוץ המקורי). העובדה שהביקורת של פלמר היתה מוצדקת בכלל לא שיחקה תפקיד בפרשה. היזמים של עמק הסיליקון זיהו בגידה באתוס שלהם. בעיני עצמם, הרי, הם הגיבורים של המערבון החדש. בזכותם, ובזכות הסיכונים שהם מוכנים לקבל על עצמם, פורצים גבולות ומתיישבים בשטחים חדשים.

די מהר פלמר הבין שהוא חצה גבול. היות וכמה מהתגובות ב-Twitter המליצו לעולם לא לפנות אליו לבקש מימון לרעיון, יכול להיות שהוא גם חשש מנידוי מקהילת המשקיעים. בולס כותבת שהתגובות עשו את שלהן ופלמר הפנים את המסר:

For him, it was “a reminder,” he said, that tech entrepreneurs truly believe they are saving the world. He wanted to be clear now that he truly believes this, too. They were right. His tweet was very bad. He has been chastened.

יש נימה של חרטה בווידוי של פלמר, כאילו הוא עבר "חינוך מחדש" נוסח המהפכה התרבותית של סין ועכשיו הוא מיישר קו עם המדיניות הרשמית. עם זאת, אפשר אולי למצוא בו אירוניה מרומזת, כאילו רק כלפי חוץ הוא מודה שהוא סטה מהקו הישר. קשה לדעת. מה שכן בא לביטוי, כולל בציוצים שבאו אחרי שפלמר התנצל על דבריו, הוא הזעם של קהילת היזמים. אלה ראו בדבריו התקפה על הגיבורים האמיתיים של תרבות המערב – היזמים. בעיני המגיבים האלה אסור לבקר את אלה שמעיזים להרוויח תוך לקיחת סיכונים, במיוחד אם בסוף הם נכשלים. בשרשור התגובות לציוץ המקורי של פלמר יש מעל 100 תגובות. הרוב המכריע של המגיבים מגנים אותו, ורק בודדים מעיזים להזכיר שפלמר צדק בדבריו ושמלכתחילה המודל החינוכי של AltSchool היה אוסף לא מוצלח של סיסמאות נדושות מהול בטכנולוגיות דיגיטליות יקרות. אבל למען האמת, הרוב הגדול של המגיבים בכלל לא התעניינו במודל החינוכי של AltSchool. עבורם הנושא לא היה הכשלון של מיזם לשיפור בתי הספר (ללא קשר לכך שהוא היה צפוי מראש), אלא הטלת הספק באתוס היזמי.

אודרי ווטרס, באיגרת השבועית שלה, מתייחסת לכתבה של בולס. כבר מהיווסדו של AltSchool ווטרס פרסמה עליו ביקורות נוקבות. לכן אין להיות מופתעים שהיא מדגישה שפלמר צדק בביקורת שלו:

AltSchool was a terrible idea. It was obviously a bad investment. Its founder had no idea how to design or run a school. He had no experience in education — just connections to a powerful network of investors who similarly had no damn clue and wouldn’t have known the right questions to ask if someone printed them out in cheery, bubble-balloon lettering. It’s offensive that AltSchool raised almost $175 million.

אבל היא מוסיפה נקודה חשובה. היא מציינת שהיה גורם נוסף שתרם להפצת החזון של AltSchool. בנוסף לקהילת היזמים שהזרימה כסף לרעיון וכך עודדה סיקור רב בעיתונות, גם העיתונות החינוכית, ולא מעט אנשי חינוך, נהרו אליו בהתלהבות וכך הפיצו את הנרטיב של AltSchool:

It’s offensive that so many ed-tech journalists carried the company’s water, touting its innovative and disruptive potential.

את רוב האשמה לכך שנדרשו מספר שנים (במקום רק שבועות) לנפץ את הבועה של AltSchool אפשר לזקוף לאתוס השיבוש הרווח בעמק הסיליקון. אבל נשאר מספיק לחלק גם לאחרים, ולא מעטים בחוגים חינוכיים שאימצו את החזון של AltSchool גם נושאים במידה מכובדת של אחריות.

תומס ארנט (Thomas Arnett) הוא עמית מחקר בכיר במכון Clayton Christensen, מכון שמטרתה המוצהרת היא שיפור העולם באמצעות חדשנות משבשת. כריסטנסן עצמו מוכר היטב כהוגה הראשי של רעיון החדשנות המשבשת, ובשנת 2008 הוא היה השותף הבכיר בכתיבת הספר שהביא את הרעיון למגרש החינוכי – Disrupting Class. כתבתי כאן מספיק פעמים על החדשנות המשבשת כך שצריך להיות ברור שאינני חסיד של התפיסה – לא בחינוך, ולא באופן כללי. מספר חוקרים הראו שיש בה פגמים רבים, ובשדה החינוך בכלל לא ברור אם שלל השיבושים שמתיימרים להביא לשיפור אכן משפרים משהו מלבד הרווחים של המשקיעים. אבל כריסטנסן והמכון שלו חזקים ביחסי ציבור, ורעיון השיבוש נשאר פופולארי, כולל בחינוך. לפני חודש ארנט פרסם מאמר באתר של מכון כריסטנסן שיום לאחר מכן התפרסם גם באתר Education Next:

There’s a reason why teachers don’t use the software provided by their districts

במאמר הזה ארנט מבקש להסביר תופעה קצת מביכה שזכתה לאחרונה לפרסום: חשבונות רבים לתוכנות לימודיות שנרכשו על ידי מחוזות חינוך ברחבי ארה"ב אינם מנוצלים בבתי הספר. לפי סקר אחד עד 70% מהחשבונות של תוכנות לימודיות אינם זוכים לשימוש אצל המורים. בקרוב ל-1200 מילים ארנט מבקש להסביר למה זה קורה, אם כי בשלושים מילים בלבד בפיסקה השנייה הוא נוגע בנקודה המרכזית:

To be clear, not all software is high quality, which means teachers may have good reason to not adopt some software products that fail to deliver positive student learning outcomes.

אכן, מפקחי מחוזות רבים מסתנוורים ממשווקי התוכנות (שכמעט תמיד מאד יקרות) שמבטיחים לשפר באמצעותן את הלמידה של התלמידים (למידה שנמדדת, כמובן, על ידי מבחנים סטנדרטיים). על פי רוב המורים מעדיפים לאמץ יישומים חינמיים, וגם אם אלה אינם בהכרח משפרים את הלמידה הם לא יוצרים גרעון תקציבי. אבל ארנט איננו מסתפק בהסבר הפשוט הזה. הוא הרי אמון על שיבוש שדורש אימוץ טכנולוגיות יקרות, והוא מחפש הסברים אחרים – הסברים שבמידה רבה נראים כתירוצים מתחכמים כדי לא להודות באמת הפשוטה שהוא ציין ממש בהתחלה.

כדי לעשות זאת ארנט קודם כל מכריז שיש תוכנות איכותיות שחבל לא לנצל. עם קביעה כזאת באמת קשה להתווכח. אכן, יש. אבל ארנט איננו מציין אילו הן, או מהו אחוז האיכותיות לעומת כלל ההיצע, והוא אפילו איננו מסביר מה לדעתו מבחין בין תוכנה איכותית לתוכנה מיותרת. במקום זה ההמשך של כל המאמר מוקדש להסברים אפשריים לכך שתוכנות איכותיות (יהיו אשר יהיו) אינן מנוצלות.

ארנט מתאר שלוש משימות כלליות שמאפיינות מורים שמבקשים לשפר את הלמידה של תלמידיהם (הוא מכנה אותן "jobs"). בעיני יש חפיפה די גדולה בין השלוש, אבל אציג אותן לפי ארנט: המורים האלה (1) מחפשים אמצעים שיעזרו להם לשפר את בית הספר, (2) רוצים כלים שיעוררו ענין אצל התלמידים, ו-(3) מבקשים כלים שיביאו לתיקון דרכי ההוראה הכושלות כך שהתלמידים ילמדו טוב יותר. ארנט מעלה את הסברה שמי שאמור לשכנע את המורים להשתמש בתוכנות שנרכשו איננו מצליח לשכנע שאכן הן עונות על הצרכים האלה. אבל המסקנה איננה שהתוכנות אינן עונות על הצרכים, אלא שאם רוצים להחדיר אותן לתוך בתי הספר דרוש מסע שכנוע טוב יותר. ארנט כותב:

To meet their Job to Be Done, software providers need to start by offering an evidence-based set of practices that will help schools improve on key metrics. Then, once they’ve made the case for new instructional methods, they can discuss how software tools help to facilitate those methods.

סביר להניח שארט מכיר את שוק התוכנות, אבל משום מה הוא קובע שמשווקי התוכנות אינם משווקים אותם בדרך הנכונה – הם אינם מסבירים כיצד מה שהם מוכרים באמת משפר את ההוראה ואת הלמידה. התיאור הזה איננו תואם את המציאות שאני מכיר – מתערוכות בכנסים, מחומר פרסומי, וגם מאין ספור כתבות מטעם שלכאורה אמורות להיות אובייקטיביות אבל משום מה נקראות כפרסומות לכל דבר. ארנט כותב שתוכנות איכותיות שנרכשות על ידי מפקחי המחוזות ומחולקות לבתי הספר אינן עונות בצורה טובה על הצרכים של המורים. אבל ה-"הסבר" הזה בעייתי. צריך היה להיות ברור שהאיכות של "תוכנה איכותית" נקבעת מעצם העובדה שהיא כן עונה על הצרכים. נדמה שארנט מתפתל כדי למצוא "הסברים" כאשר הוא כבר יודע את התשובה האמיתית. הוא קובע:

In short, software only gets used in classrooms when it meets a Job to Be Done for teachers.

אבל אם כך, תוכנה שאיננה עונה על הצרכים איננה תוכנה איכותית.

במקום לתרץ את העדר השימוש של תוכנות בבתי הספר הגיוני יותר פשוט להסיק שהתוכנות המשווקות אינן איכותיות. חשוב לי להבהיר כאן שאני משתדל להתייחס לתוכנות לפי התפיסה החינוכית של המשווקים, ולא לפי הציפיות החינוכיות או הלימודיות שלי, שלעתים קרובות שונות מאד מאלו של מפקחי המחוזות. אבל גם כאשר אני מעריך אותן לפי ההבטחות של המשווקים עצמם, פעם אחר פעם מתברר שההבטחה להביא לשיפור במבחנים סטנדרטיים איננה מתממשת.

בשנת 2001 לארי קובן פרסם ספר שסקר את השימוש בטכנולוגיות חדישות בבתי הספר. כבר בשם הספר התיזה של קובן היה ברור:

Oversold and Underused – Computers in the Classroom

לפני כשבוע, בבלוג שלו, קובן פרסם את המאמר של ארנט. הוא פרסם אותו במלואו ללא שום הערות. עם זאת, הוא שינה פרט קטן משמעותי: הוא שינה את השם. קובן נתן לו את הכותרת:

Oversold and Underused: Software in Schools (Thomas Arnett)

אינני יודע למה קובן התכוון בשינוי הקטן הזה. יתכן שכוונתו היתה פשוטה – להראות שהמאמר של ארנט הוא המשך למה שהוא עצמו טען לפני כמעט עשרים שנה. ארנט אמנם טוען, כמו קובן, שהתוכנות אינן זוכות למספיק שימוש, אבל להבדיל מקובן הוא איננו טוען למכירת יתר. לכן אפשר אולי לזהות בשינוי הכותרת עקיצה ביקורתית – עקיצה שהיא מבוזבזת על ארנט. יתכן שקובן רומז שדבר לא השתנה מאז שספרו התפרסם (ואולי אפילו שארנט לא קרא אותו). קובן עצמו איננו אומר. לעומת זאת תגובה של קוראת אחת בבלוג שלו איננה מסתירה מידה מכובדת של ציניות כלפי ארנט:

The marketing of tech is way out of proportion to the necessity for its use in every situation.

אבל הקביעה הזאת, קביעה שבוודאי ברורה לרוב המורים, כנראה איננה ברורה לארנט. הוא הרי אמון על חדשנות משבשת, ולפי התפיסה הזאת הטכנולוגיה איננה סתם מסייעת להוראה או ללמידה. השיבוש בהכרח מביא לשינוי בסדר גודל רחב. וכגודל הכמיהה לשיבוש גודל האכזבה כאשר הוא איננו מתרחש. זאת ועוד: לפי התפיסה הזאת מי שאיננו מאמץ את ההיצע הטכנולוגי מעכב את השינויים הדרושים בחינוך. ארנט ושותפיו לא רק רוצים למכור טכנולוגיות. הם רוצים לחולל שינוי מהותי באמצעותה. הם רואים את עצמם כחוד החנית בשינוי המיוחל, אפילו אם המטרה רחוקה מלהיות ברורה. עד עכשיו הם מצליחים לשכנע רבים מהמפקחים ומקובעי המדיניות החינוכית בנחיצות סדר היום שלהם, אבל הם אינם רוצים להכיר בעובדה שמורים רבים נשארים ספקניים. זה מסביר את השמיניות שארנט עושה כדי להסביר את מה שדי מובן מאליו – שהרבה יותר מדי מהתוכנות שהמשבשים מבקשים להכניס לבתי הספר ולכיתות פשוט אינן עוזרות להוראה וללמידה. גם אם המחוזות רוכשים את התוכנות, המורים אינם רואים בהן צורך. כל הכבוד למורים.

כבר מראש אני מודה – הפעם לא יהיה כאן חדש. לא ייכתב כאן משהו שלא הדגשתי מספר פעמים בעבר. ובכל זאת, לפעמים אני נתקל באמירה שמזקקת דרך חשיבה בצורה כל כך מוצלחת שחבל לא לצטט אותה. וכך הפעם.

מצאתי שבארבע שנים האחרונות לא קישרתי כאן לבלוג של ד'ארסי נורמן (D'Arcy Norman), אם כי בין 2009 ו-2014 עשיתי זאת שמונה פעמים. בשנים האחרונות נורמן לא הרבה לפרסם בבלוג שלו, והדגשים בבלוג שלי היו שונים משלו. סיבות אלו יכולות להסביר את העדר הקישורים אליו כאן. עכשיו ראיתי לנכון להביא קטע ממאמרון קצר בבלוג של נורמן מלפני שבועיים.

נורמן מתייחס לכתבה ארוכה ב-The New Yorker על אנתוני לוונדובסקי (Anthony Levandowski) המוכר כאחד האנשים המובילים בתחום הפיתוח של מכוניות אוטונומיות. לוונדובסקי נחשב דוגמה ומופת של האתוס של עמק הסיליקון, או כדוגמה מאד בולטת של פגמיו – תלוי במי שואלים. רבים רואים בו התגלמות האתוס של move fast and break things, אפילו יותר ממארק צ'וקרברג. ב-2016 הוא עזב את גוגל לטובת Uber. בשתי החברות הוא עסק במכוניות אוטונומיות, ובגוגל חשדו שכאשר הוא עבר ל-Uber הוא לקח איתו מידע סודי. התנהל נגדו משפט בנושא, וב-2017 הוא פוטר מ-Uber מפני שהוא לא מסר מידע רלוונטי למשפט כפי שנדרש. לוונדובסקי הוא ללא ספק ממוקד מטרה, ונדמה שהוא מתמצת את הגישה של "המטרה מקדשת את האמצעים". נורמן מביא דברי לוונדובסקי שמופיעים בסוף הכתבה ב-The New Yorker:

“The only thing that matters is the future,” he told me after the civil trial was settled. “I don’t even know why we study history. It’s entertaining, I guess—the dinosaurs and the Neanderthals and the Industrial Revolution, and stuff like that. But what already happened doesn’t really matter. You don’t need to know that history to build on what they made. In technology, all that matters is tomorrow.”

בעקבות הדברים אלה נורמן מהרהר שהם:

make[s] me wonder how much of this ethos is already pervasive in Silicon Valley Edtech

אינני טוען שלוונדובסקי אופייני למובילים בתחום התקשוב החינוכי היום. הוא ללא ספק מקרה קיצוני וחריג בגישתו ובהתנהגותו. ובכל זאת יש לא מעט דמיון בינו לבין מה שאנחנו פוגשים במשבשי החינוך (שמשבשים על מנת להציל אותו, כמובן): העדר התעניינות בהיסטוריה, אפילו עד כדי התכחשות לחשיבות שלה, והתמקדות כמעט בלעדית במה שעושים היום (או מחר). אפשר למצוא את הגישה הזאת אצל רבים בעמק הסיליקון שלכאורה מבקשים ליצור חינוך יש מאין. האתוס של לנוע מהר ולשבור דברים יכול להיות קטלני בכבישים. כמו-כן, אנחנו עדים לכך שהבטחון המופרז של קברניטי עמק הסיליקון מוביל לשיבושים מדאיגים מאד במרקם החברתי והפוליטי. לא קשה להבין שגישה כזאת בחינוך יכולה להיות הרסנית לפחות באותה מידה.

להיות ממוקד מטרה איננו בהכרח פסול, אבל לעתים קרובות מדי, כמו אצל לוונדובסקי, המטרות של עמק הסיליקון אינן מעמידות את האדם במרכז. נורמן מעמיד את הגישה של לוונדובסקי מול הגישה של רנדי בס (Randy Bass), חוקר ומרצה מוערך בתחום הפדגוגיה באוניברסיטת ג'ורג'טאון. במאמר שהתפרסם בחודש אוקטובר ב-Change בס מדגיש שהטכנולוגיה צריכה לעזור לאדם לבטא את האנושיות שבו:

Technology can best improve education by helping us distinguish ourselves from machines and to make that distinction itself fundamental to the “project” of education.

התרגלנו לשמוע על אי-אילו חידושים בשדה החינוך שזוכים לכותרת של "ה-Uber של החינוך" או "ה-Netflix של החינוך". המיזמים שזוכים לשמות האלה בדרך כלל מאופיינים ב-"חידושים" שמבקשים לשבש את הקיים, תוך העתקת פיתוחים טכנולוגיים מתחומים זרים לחינוך. הם כמובן גם מבטיחים לנו שהשיבוש יטיב עם התלמידים (תוך הבאת רווחים נאים ליזמים). אבל במקרים רבים מדי העצמת האנושי שבנו איננה ניצבת כמטרה מרכזית, אם בכלל. ספק אם להחשב "ה-Uber של החינוך" הוא באמת מחמאה, ובוודאי לא אם רואים במישהו כמו לוונדובסקי דמות לחיקוי.

באיחור של קצת יותר מחודש אני מגיע למספר קישורים שסימנתי לעצמי כראויים להתייחסות אבל איכשהו מצאו את דרכם לתחתית הערימה. זה קורה. תמיד יש יותר מדי לקרוא, ומתוך היותר מדי הזה יש גם הרבה שעליו כדאי לכתוב. אבל מה לעשות ועדיין יש רק 24 שעות ביום. במקרה הספציפי הזה יש עוד סיבה לדחיית ההתייחסות: בסופו של דבר מדובר בנושא שאני מרבה לכתוב עליו כאן. בכלל לא ברור שיש טעם שאני (או כל קורא שאולי מגיע לדפים האלה) אתייחס כאן שוב ליוהרה המוגזמת של אלה שמבקשים "לחדש" את החינוך באמצעות התקשוב.

ובכל זאת, כאשר נתקלים במשבש שמודה בפומבי שהשיבוש התורן שלו איננו מניב את התוצאות הצפויות, יש כאן אירוע די חריג ויש טעם להתייחס. לפני קצת יותר מחודש, ב-EdWeek, ריק הס פרסם את הווידוי המרשים ביותר של לארי ברגר, היום אחד המנהלים הבכירים של Amplify. כזכור, עד לפני כשנתיים Amplify שיווק טבלט שהיה אמור לאפשר "למידה מותאמת אישית" לתלמידים, תוך פיקוח צמוד של מורים. החברה עברה מספר גלגולים והיא כבר לא משווקת את הטבלט. הדגש היום הוא על יישומים ללימוד קשת רחבה של נושאים, תוך "התאמה אישית" כמובן.

הס כותב שהוא הזמין את ברגר להשתתף בדיון בנושא "למידה מותאמת אישית" (personalized learning) שבו השתתפו מספר אנשים פעילים בתחום. ברגר לא היה יכול להגיע למפגש, ולכן הוא שלח מכתב שהס מביא בכתבה שלו. במכתב ברגר סוקר את הכשלונות של Amplify ושל מיזמים דומים. בין היתר הוא כותב:

Until a few years ago, I was a great believer in what might be called the "engineering" model of personalized learning, which is still what most people mean by personalized learning. 

ברגר מתאר את השלבים אשר במודל הזה:

• מיפוי של כל מה שתלמידים צריכים ללמוד
• בעקבות הערכת הידיעות של התלמידים, מיקומו של כל תלמיד במפה במקום המתאים לו
• הכנת ספרייה ענקית של עצמי למידה, תוך הכנת אלגוריתם לבחון מה מתאים לכל תלמיד
• שימוש של התלמידים באותם עצמים שהוכנו להם
• הערכה חוזרת של התלמידים ומיפויים מחדש וחזרה על התהליך

הוא מוסיף שאם המפה ועצמי הלמידה יזכו לשימוש של מיליוני תלמידים האלגוריתמים ייעשו יותר ויותר מדויקים כך שעם הזמן כל המערכת תיעשה יותר ויותר מדויקת ומוצלחת. אבל אז ברגר מודה:

I spent a decade believing in this model—the map, the measure, and the library, all powered by big data algorithms.

Here's the problem: The map doesn't exist, the measurement is impossible, and we have, collectively, built only 5% of the library.

במה שנראה כהתקף צניעות מאד לא אופייני למשבשים בחינוך ברגר לא רק מודה בכשלון של מה שהוא מכנה ה-engineering model. הוא גם מעלה כיוון שונה שיאפשר התקדמות לקראת המטרה של "למידה מותאמת אישית", כיוון שהוא מציג בשאלה שהוא מציב לפני המשתתפים באותו מפגש:

What did your best teachers and coaches do for you—without the benefit of maps, algorithms, or data—to personalize your learning?

אין לי ספק שברגר הוא אדם חכם ומוכשר, ואני מוכן להאמין שהוא באמת ובתמים רוצה לקדם את הלמידה של תלמידים. אבל דווקא בגלל זה יש משהו די מדהים בשאלה שהוא שואל. הרי מיליוני דולרים הושקעו בפרויקט של Amplify ובפרויקטים דומים, מתוך תחושת בטחון גדולה (וכנראה גם מופרזת) שהמפות והאלגוריתמים והנתונים יובילו את החינוך אל המנוחה והנחלה. והנה, מיליוני דולרים מאוחר יותר צצה אפשרות זולה בהרבה, ושאלה שאפשר היה לשאול הרבה קודם – מה עשו מורים טובים על מנת "להתאים" את הלמידה לכל תלמיד.

בבלוג שלו לארי קובן מתייחס לווידוי של ברגר. קובן מציין שלפני שנים הוא פגש את ברגר והתרשם מאד ממנו. אבל זה איננו מונע ממנו לזהות נקודת תורפה משמעותית מאד בתפיסה היזמית של מחדשים חינוכיים, במיוחד של אלה שמבקשים לקדם פתרונות טכנולוגיים. קובן מציין את העובדה שמשום מה רבים מאד מתקשים להפנים – שמערכות חינוך מורכבות מאד, ואם באמת רוצים לחולל שינוי יש צורך להבין את האינטראקציה של המציאות הפוליטית, החברתית והכלכלית והשפעתן על החינוך. כהרגלו, הוא גם מזכיר את הראייה קצרת הטווח של המחדשים:

those confessing their errors about solving school problems seldom looked at previous generations of reformers seeking major changes in schools. They were ahistorical. They thought that they knew better than other very smart people who had earlier sought to solve problems in schooling

שוב, אין באמת חדש כאן, מלבד גילוי הלב אשר בווידוי של ברגר. אבל סביר להניח שזה לא ישנה הרבה. הרי הקצב המסחרר שבו הדיגיטאליות ממשיך להתפתח כמעט מבטיח שיש עוד מחדשים שכבר עטים על החינוך, מוכנים להסביר שבעצם האלגוריתמים של השנים האחרונות לא התבססו דיים על הבינה המלאכותית שעכשיו עומדת לרשותם. שוב אין צורך להביט אחורה וללמוד מהעבר. ולכן בוודאי התהליך הזה שוב יחזור על עצמו.