פעמים רבות בבלוג הזה כתבתי שההתלהבות כלפי החדש מעוורת אותנו לעובדה שבפועל חידושים טכנולוגיים אינם מצליחים להשפיע באופן מהותי על תהליכי הוראה ולמידה. אני מודה שלא תמיד הייתי עקבי בקביעה הזאת. היו זמנים, לרוב בשנים המוקדמות של הבלוג, בהם טענתי שהרשת והדיגיטליות יחוללו שינוים גורפים בתהליכים האלה. אבל השנים האחרונות הן עדות לכך שעל אף חידושים רבים באינטרנט ובדיגיטליות בסופו של תהליך החינוך נשאר פחות או יותר כפי שהיה.
היום אנחנו מוצפים ביזמויות דיגיטליות עם מעט מאד שינוי לצידם. אבל לפני שלושים שנה, כאשר הדיגיטליות והרשת פרצו לתוך חיינו, תחזית של איום קיומי על ההשכלה הגבוהה לא נראתה כתגובה מופרכת. ב-1995 אלי נועם חזה שההשכלה הגבוהה כפי שעד אז הכרנו אותה היתה ניצבת מול איום כזה. במאמר שהפך לקלסיקה, אם כי לא ברור אם מרבים לקרוא אותו, הוא כתב על:
כבר אז הוא הזהיר:
Thus, while new communications technologies are likely to strengthen research, they will also weaken the traditional major institutions of learning, the universities. Instead of prospering with the new tools, many of the traditional functions of universities will be superseded, their financial base eroded, their technology replaced and their role in intellectual inquiry reduced.
נועם, אז וגם היום פרופסור לכלכלה באוניברסיטת קולומביה, פסק:
This is not a cheerful scenario for higher education.
עם הזמן, אחרים זיהו תהליך דומה, אם כי רבים מאלה דווקא שמחו לקראת המשבר שהם חזו. ב-2013 קלייטון כריסטנסן ניבא שלאור תהליך החדשנות המשבשת (disruptive innovation) שהוא הגה יותר מחצי מהמוסדות להשכלה הגבוהה בארה”ב ייעלמו תוך עשור. (אם נועם כבר חזה את הסכנות שאורבות להשכלה הגבוהה שני עשורים לפני הנבואה של כריסטנסן, מותר לשאול אם אותן סכנות נובעות מהחדשנות המשבשת או פשוט מתהליכים שדורשים זמן ממושך להבשיל.) ההתרעה של נועם על הסכנה להשכלה הגבוהה לא עוררה התייחסות רבה. לעומתו הנבואה של כריסטנסן עוררה התלהבות גדולה אצל יזמים שזיהו הזדמנויות להציע מה יכול לבוא במקום ההשכלה הגבוהה המסורתית.
אנחנו עכשיו עשור אחרי הנבואה של כריסטנסן. ההשכלה הגבוהה אמנם עדיין ניצבת מול קשיים רבים, אבל לא נראה שהיא נמצאת בשכנת הכחדה כפי שחסידי כריסטנסן ציפו (ואולי אפילו קיוו). כצפוי, עם השנים כריסטנסן ושותפיו מיתנו את הנבואה שלהם. בכתבה ב-Forbes חמש שנים אחרי הנבואה הראשונה, מיכאל הורן (Michael Horn), שותפו הקרוב של כריסטנסן, סקר את המצב בהשכלה הגבוהה ושינה קצת את התחזית. הוא שאל:
וטען שאפילו אם קצב ההכחדה איטי מהצפוי, התהליך עוד מתרחש. היום אנחנו מוצפים בתחזיות גורפות ונדמה שתוחלת החיים של ההתעניינות בתחזיות השונות קצרה מהזמן שבו תחזית זאת או אחרת אמורה להתממש. אבל יש בכל זאת מי שבודק. כך עשה דרק נויטון (Derek Newton), גם ב-Forbes, בספטמבר 2021. נויטון בדק את הנתונים על מוסדות להשכלה הגבוהה, והמסקנה הברורה שלו באה לביטוי בכותרת הכתבה שלו:
Ten Years In, We Are Still Nowhere Close To Massive College Closures
טוב שבודקים את הנבואה של כריסטנסן (וגם טוב שרואים שהוא טעה), אבל לא הייתי חש צורך להתייחס לנושא הזה עכשיו לולא ראיתי מטפורה מעניינת שמרטין וולר (Martin Weller) העלה לבלוג שלו לפני חודש.
וולר התייחס לסוגיה מצומצמת יותר, ולא לעתיד ההשכלה הגבוהה בכללותו. הוא הרהר על החזרה לשגרה בהשכלה הגבוהה לאחר הקורונה ועל מגוון התגובות שהחזרה הזאת עוררה. כידוע, היו כאלה ששמחו שסוף סוף אפשר לזנוח את ה-“למידה מרחוק” לטובת ההרצאה הפרונטלית המסורתית, ולעומתם היו כאלה שטענו שמדובר בקו שבר ושכבר אי-אפשר לחזור למה שהיה. כל צד התבצר בעמדה שלו – אם לחזרה לשגרה ואם לנטישה. וולר בחן את התגובות השונות באמצעות מטפורה קצת יוצאת דופן – הבית רדוף הרוחות.
לדבריו, לז’אנר הזה בעיה אינהרנטית – על מנת לשמור על מתח במהלך כל הסיפור הגיבורים שנכנסים לבית הרדוף צריכים לפעול בניגוד להגיון ולהמשיך לשהות בו על אף העובדה שכבר מהסימנים הראשונים של הרוחות ברור שעדיף לנטוש אותו. וולר מונה מספר סיבות שבגללן השוהים בוחרים לא לברוח: אולי קיימת מגבלה פיזית שחוסמת את דרכם – אולי הבית נעול או מבודד (וללא טלפון כמובן) כך שאי אפשר לצאת; או אולי קיים קשר רגשי למקום, או כבר הושקע בו כסף רב כך שקשה לקבל את ההחלטה לעזוב.
אבל וולר מביא עוד סיבה פשוטה יותר שהיא די משכנעת, סיבה שהוא מכנה התגובה העצלה:
Often though it is just lazily ignored or brushed over with excessive scepticism – sure the walls were bleeding last night but hey, that stuff doesn’t happen, let’s ignore it.
וולר מזהה תגובה דומה אצל קברניטי ההשכלה הגבוהה. הוא מסביר שלאחרונה הוא נתקל בצילומים של אולמות הרצאה ריקים, וגם במספר שרשורים ב-Twitter שמדווחים על המצב הזה. הוא מציין שאלה מתארים מציאות שהנהלות האוניברסיטאות כנראה מסרבות לראות. לפי הטענה הזאת המוסדות אינם מצליחים להתמודד עם הבעיה לא בגלל חסימה פיזית כמו בבית רדוף הרוחות, אלא מפני שעל אף העובדה שההנהלות רואות שהקירות מדממים (אין אף אחד באולמות ההרצאה) הן פשוט אינן מאמינות שהתהליך הזה באמת מתרחש.
המוסדות מוצאים את עצמם במצב מביך. מצד אחד הסטודנטים, הוריהם, וגם הממשל טוענים שהם מעוניינים בחזרה ללימודים פנים אל פנים, אבל הרצונות אינם תואמים את מה שקורה בשטח. הכיתות ואולמות ההרצאות נשארים ריקים. כולם אמנם מצהירים שעדיף הרצאות פנים אל פנים לעומת הלמידה מרחוק, אבל:
at the day-to-day level students are making micro decisions about attendance – if the lecture capture is good enough, then maybe that commute to the uni, getting out of bed, or giving up extra time is not a worthwhile trade-off.
וולר מזהה בתגובות של המוסדות תגובה כמו זאת כלפי הבית רדוף הרוחות – ההשקעה בקיים כבר גדולה מדי כדי לערוך שינוי עכשיו; “זה מה שאנחנו מכירים” ולכן זה גם מה שנמשיך לעשות.
עבור וולר המצב הזה איננו מתאר את התגובה לחזרה לפנים אל פנים בלבד. הוא תקף עבור מגוון נושאים שאיתם ההשכלה הגבוהה צריכה להתמודד – הערכת עבודות של סטודנטים בעידן ה-AI, למשל. כמו רבים אחרים הוא מהרהר בשאלה די בסיסית – כיצד להמשיך להעניק חינוך ראוי לסטודנטים תוך הסתגלות למציאות החדשה.
כאשר קראתי את תיאור התגובה העצלה של וולר נזכרתי בתחזית האימים של נועם. הכתובת על הקיר, והיא נמצאת שם כבר 40 שנה. יכול להיות שהעובדה שהנבואה הגורפת של כריסטנסן לא התממשה גורמת לבטחון יתר, לתחושה שהכל יכול להמשיך כמו שהיה. הבעיה היא שנועם בכל זאת זיהה סדקים משמעותיים בקירות ההשכלה הגבוהה שזועקים לטיפול. ומשום מה התגובה הנפוצה ביותר היא פשוט להתעלם מהם, גם אם ברור שזאת איננה התגובה העדיפה.