טוב מדי מכדי להיות אמיתי

בבלוג הזה אני משתדל להתייחס לשאלות “הגדולות” של התקשוב החינוכי. אני בוחן כיצד הדיגיטליות והרשת משפיעים על הלמידה, ולעתים קרובות מדי אני מביע אכזבה מכך שההשפעה הזאת איננה כפי שקיוויתי, ואפילו ציפיתי, לפני שלושים שנה כאשר נכנסתי לתחום. אבל לפעמים יש עניינים שהם רחוקים מלהיות גורליים ובכל זאת מאירים היבט מעניין של התחום, ומידי פעם יש טעם לבדוק גם אותם. דוגמה מהסוג הזה הוא דוח על סקר מעניין שהופיע בדואר שלי לפני שבוע.

היה זה כנראה בחודש מרץ השנה שעל מנת לקבל גישה לדוח שחשבתי שיעניין אותי מילאתי טופס, ובעקבות זה התחלתי לקבל דואר מ-FlexPoint Education. כמו רבים אחרים, דואר רב מאד מוצא את דרכו אלי ובדרך כלל קריאת הכותרת מספיקה כדי להחליט אם להמשיך לקורא או לזרוק אותו ישר לפח. מפני שהפח בדואר שלי מתרוקן באופן אוטומטי אחרי שלושים יום אינני יודע כמה דברי דואר, אם בכלל, קיבלתי מ-FlexPoint מאז. אם קיבלתי, כולם הגיעו לפח. אבל לפני שבוע קיבלתי מהם דואר שעורר את הסקרנות שלי – דיווח על סקר תחת הכותרת:

New survey reveals the teacher-student connection is stronger online than in-person.

כאדם שרואה לא מעט חיוב בהוראה המקוונת, היה לי ברור ארצה לקרוא את הדואר הזה. הוא היכל קישור לסקר עצמו – אוסף של 15 שאלות שהופנו למורים שמלמדים בקורסים של FlexPoint. תקציר הסקר הסביר ש:

A survey conducted by Florida Virtual School (FLVS) in August 2021 revealed that online teachers feel they can better connect with students and parents in an online setting when compared to in-person instruction – allowing them to offer more individualized attention and understand their true learning needs.

אינני יודע הרבה על FlexPoint מעבר לכך שהוא זרוע של Florida Virtual School – מערכת של כ-180 קורסים המועברים דרך הרשת. מדובר בבית ספר אמיתי המוסמך לתת קרדיט, וציון, לתלמידים שלומדים במסגרתו. לרוב מדובר בתלמידים אשר לומדים מהבית (home schooling) או תלמידים בבתי ספר גשמיים שמבקשים להשלים קורסים כדי לסיים את לימודיהם. בית הספר נגיש, ללא עלות, לתושבי מדינת פלורידה, ובתשלום למי שגר מחוץ למדינה. הוא קיים כבר מ-1997 עם קורסים שמותאמים לתלמידים מגיל הגן ועד סיום תיכון.

אינני מכיר את ה-Florida Virtual School אבל העובדה שהוא קיים שנים רבות מעניקה לו, בעיני, מידה לא קטנה של קרדיט. עם זאת, חיפושים ברשת אינם מעלים מידע ברור בנוגע לאיכות ההוראה או הלמידה בבית הספר. מצאתי דעות חיוביות ושליליות (ראו, למשל, כאן ו-כאן). אני נוטה יותר להאמין לצד הביקורתי, אבל המטרה שלי כאן איננה לחפש פגם בבית הספר. מה שמעניין אותי הוא הסקר שנראה לי, בלשון המעטה, בעייתי.

מתוך ממצאי הסקר אנחנו למדים, למשל, שמעל 96% מהמורים שהשתתפו בסקר היו בדעה שההוראה המקוונת מאפשרת להם קשר טוב יותר עם הורי תלמידיהם. אחוזים כאלה מתאימים יותר לקוריאה הצפונית מאשר לסקר אמין. גם ממצאים נוספים הם בעלי אחוזי סבירות רצון גבוהים מאד מההוראה מרחוק. יותר מ-85% מהנסקרים, למשל, בדעה שההוראה המקוונת מאפשרת תקשורת טובה יותר, ובתדירות גבוהה יותר, עם התלמידים. אחוז דומה של המורים בדעה שהם יכולים להעניק יותר עזרה אישית מאשר בבית ספר רגיל.

אין לי סיבה להתווכח עם הנתונים האלה. אני אמנם משמיע ביקורת רבה כלפי התקשוב החינוכי וכלפי ההוראה המקוונת, אבל אני גם משוכנע שיכולים להיות להם לא מעט יתרונות על ההוראה הפנים אל פנים. ואם כך, למה שארים גבה בנוגע לנתונים כל כך חיוביים? התשובה לשאלה הזאת די פשוטה: קשה להתייחס לסקר כזה ברצינות. הסקר, שכזכור כלל 15 שאלות:

was administered to all Florida Virtual School teachers across all grade levels to gather their perspectives on teaching in an online school environment.

במילים אחרות, הסקר נערך אצל אותם מורים שעובדים במסגרת ה-Florida Virtual School, ודווקא אצל אותם מורים שממשיכים לעבוד במסגרת הזאת. סביר להניח שמורים שהיו ביקורתיים כלפי בית ספר כבר עזבו אותו כך שלמי שנשאר נטייה גדולה לדעה חיובית. בסופו של דבר ה-Florida Virtual School בדק את עצמו ופירסם נתונים מאד מחמיאים. אם הנתונים לא היו מחמיאים ספק אם הסקר בכלל היה מתפרסם. בעצם, יש כאן פרסומת במסווה של בדיקה מדעית. קשה לחשוב שכל זה באמת יכול לשכנע מישהו – אפילו מי שמוצא חיוב בלמידה המקוונת. דווקא בעיני קורה ההפך: פרסום סקר כזה מציג את התחום כחובבני ורחוק ממבוסס מחקרית.

בבלוג הזה אני מרבה לנקוט עמדה. אמנם אני משתדל לבחון לעומק את הנושאים שעליהם אני כותב, אבל אני יודע שלא פעם ההתייחסות שלי נובעת יותר מהדעה שכבר גיבשתי מאשר מהעובדות. התוצאה היא, לפעמים, שטחית. נדמה לי שכך קורה עם כולנו. אינני מתיימר להיות איש מחקר, אלא אדם עם דעה שמתגבשת מהנסיון בשטח ומהחומרים הרבים שאני פוגש. ודווקא כאן הבעיה שלי עם הסקר של FlexPoint. אני מוכן להאמין שאיכות ההוראה ב-Florida Virtual School איננה גרועה יותר, או טובה יותר, מאשר במסגרות לימודיות אחרות – עם בבית ספר פיסי או בצורה מקוונת. אבל אם כך, למה אני משקיע זמן רב כל כך על סקר שולי שבאופן די ברור איננו אלא פרסומת זולה? האם באמת היה צורך לחפש דיווחים ברשת על איכות ההוראה והלמידה בבית הספר? האם בכלל היה טעם להתייחס לפרסומת זולה במסווה של סקר? אבל אני עונה לעצמי שאכן, היה נחוץ. תחום התקשוב החינוכי חשוב לי מדי בכדי לא להגיב לחומר כל כך רדוד. בעיני פרסום סקר שטחי כמו זה של FlexPoint משתקף על תחום התקשוב החינוכי בכללותו. גוף שמוכן להתפאר בסקר כזה נותן שם רע לתחום כולו. ולכן חשוב שמי שמבקש להגן על התחום ישמיע את הביקורת הזאת. הרי, תחום שהמוניטין שלו מתבסס על סקר כל כך רדוד ובלתי-אמין זקוק לבדק בית.

כן, אבל …

על אף העובדה שלאחרונה עולה החשש שהקדמנו עם ההכרזה על סיום תקופת הקורונה, הגיוני שאנשי חינוך מבקשים עכשיו לסכם את מה שלמדנו ממנה. כך עושה סטיבן מינץ (Steven Mintz) שלפני כשבועיים פרסם כתבה ב-Inside Higher Ed תחת הכותרת:

What the Pandemic Should Have Taught Us About Effective Teaching

מינץ, מרצה להיסטוריה באוניברסיטה בטקסס, איננו היחיד, וגם לא הראשון, לנסות להסיק תובנות בנוגע להוראה ולמידה בעקבת המגפה. רבים בבלוגוספירה החינוכית, וגם בעיתונות הפופולרית, מבקשים לעשות זאת. רבים מדגישים שאסור לחזור למה שהכרנו לפני הקורונה ומבקשים לתאר מה אפשר לשנות. כצפוי, רוב המאמרונים שמתפרסמים על הנושא הזה מייצגים אג’נדה חינוכית ברורה (אני מודה, אני נמנה עם אלה). המגפה משמשת לכותבים האלה קרש קפיצה לקידום שינויים פדגוגיים שלדעתם היו רצויים הרבה לפני הקורונה. נדמה לי שהכתבה של מינץ שונה. במידה רבה היא אובייקטיבית ונטולת אידיאולוגיה. במקום זה היא מציגה תובנות כלליות מאד, והיא עושה זאת בצורה ניטרלית ומסודרת. מינץ מציין ארבע נקודות ראשיות שאנחנו צריכים, או היינו צריכים, ללמוד:

      • ההוראה המקוונת דורשת מאמץ
      • סטודנטים בקורסים מקוונים מאבדים את הקשר לרצף הלמידה מאד בקלות
      • בקורס מקוון ההיבטים החברתיים והרגשיים חשובים באותה מידה של תכני הקורס עצמו
      • קשה מאד לשמור על קצב מתאים (בנקודה הזאת מינץ איננו מציין שמדובר בקורס מקוון)

אחרי מספר משפטי הרחבה על כל אחת מהנקודות האלו מינץ מוסיף תשע נקודות הקשורות לאתיקה בהוראה המקוונת – נושאים כמו מתן הזדמנות שווה, פרטיות, קניין רוחני, ועוד. גם הנקודות האלו כלליות ביותר.

אין לי ויכוח עם אף אחת מהנקודות שמינץ מעלה. על פי רוב הן נכונות והגיוניות. אבל יש בכל זאת משהו מוזר במה שהוא כותב. הרי היה ראוי ואף צפוי שאנשי חינוך היו נחשפים להן עוד הרבה לפני המגפה. לגבי הנקודה הראשונה – שההוראה המקוונת דורשת מאמץ – אפשר אולי לטעון שלפני הקורונה מעטים התנסו בה ולכן אולי רבים לא הספיקו להפנים עד כמה מדובר במלאכה קשה. אבל לפי כותרתה, הכתבה של מינץ עוסקת בתובנות על ההוראה האפקטיבית בכללותה, והוא אפילו מדגיש ש:

Creating an engaging, interactive course is hard enough in person. It’s all the tougher online.

כך שצריך להיות ברור שהנקודה הזאת איננה מתייחסת רק לסביבה המקוונת.

אני מתקשה לתאר לעצמי מורים ו/או מרצים שבאמת מבקשים להיות מורים אפקטיביים שאינם מודעים לכך שמדובר במלאכה קשה – אם בפנים אל פנים או אם בצורה מקוונת. כך גם עם התובנה השנייה של הקושי לשמור על רצף הלמידה. מינץ, אגב, מודע לכך. הוא כותב, למשל:

But don’t delude yourself: even in in-person classes, students withdraw and disengage. Hopefully, we’ve discovered the importance of keeping students engaged and motivated and ensuring that they participate actively in their own learning.

מה שברור למינץ היום היה יכול (וגם היה צריך) להיות ברור לאנשי חינוך מזמן. בעצם, מינץ נעזר בתובנה שהוא הסיק על הסביבה המקוונת בזמן המגפה כדי לשקף את המציאות שהיינו צריכים להיות מודעים לה עוד בימים ה-“רגילים”. זה לגיטימי לחלוטין, אבל בכל זאת די מביך. אם הנקודות האלו שמינץ מעלה נעשות ברורות רק בעקבות הקורונה ראוי שנודה למגפה. אבל זה גם סימן שהמצב בחינוך היה הרבה יותר עגום מאשר אפילו רואי השחורות שבינינו חשבו. אולי זה טוב שהמפגה האירה את עינינו למה שאפשר וצריך לשנות בחינוך, אבל אם זה קורה לנו רק עכשיו, ובנקודות כל כך בסיסיות, צריכים לשאול איפה היינו ומה עשינו עד עכשיו. למה היינו זקוקים למגפה כדי להיוודע לדברים שבכלל לא הוסתרו מאיתנו?

חשוב להדגיש שלא דרושה ראייה מיוחדת כדי לזהות את הנקודות שמינץ מעלה. לא צריכים להיות יחידי סגולה כדי להבין שהן בבסיס של כל “הוראה אפקטיבית”. יתכן שכאשר מדובר בהוראה מקוונת היו מורים רבים שלא נחשפו למעצבי הוראה או לטכנו-פדגוגים (או כל מינוח עדכני אחר) שיכלו לסייע להם בבניית קורסים לפני הקורונה. יתכן שהם אפילו לא ידעו למי לפנות כדי לקבל הדרכה, אם כי סביר להניח שבכל המוסדות היו אנשים שהציעו את עזרתם באופן גלוי. מעט מאד מורים כנראה שאלו או פנו למקורות שכבר מזמן היו די רבים כדי לדלות מידע או לקבל הדרכה. אבל שוב, הנקודות שמינץ מעלה אינן ייחודיות לסביבה המקוונות. קשה לחשוב על תירוץ לא להיות מודעים להן עוד הרבה לפני הקורונה.

למה לי להתלונן? הרי מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. אבל המחשבה שהיינו זקוקים למגפה כדי להסיק מספר תובנות שביסודו של דבר הן די בנאליות ואפילו מובנות מאליהן בכל זאת די מדכא.

מילה טובה על הלמידה המקוונת

המאמרונים בבלוג הזה מתמקדים, זה זמן רב, ביומרה של הדיגיטליות, בדחף היהיר שלה להמציא את החינוך מחדש תוך ביטול כמעט מוחלט של כל מה שקדם לעידן התקשוב. למרבה הצער, לא חסרות דוגמאות של היומרה הזאת – דוגמאות שיוכלו להזין את הבלוג הזה עוד חודשים רבים. אבל צריך להיות ברור – לא כל מה שנעשה באמצעות התקשוב בחינוך שלילי, ולפעמים ראוי גם להגן עליו מול מי שמבקש לבטל את תרומתו לתהליכי ההוראה והלמידה. ולכן הגיע הזמן למילה טובה. אני מניח שזה איננו מפתיע שהמילה הטובה הזאת באה כתגובה למאמר שטוען שהלמידה המקוונת לעולם לא תוכל להחליף את ההוראה פנים אל פנים. מתברר (אם לא ידענו את זה קודם) שמבקרי התקשוב בחינוך, בדומה לרבים מהמחדשים הדיגיטליים, לפעמים נאחזים בגישות פשטניות למדי.

רוברט דאניש (Robert Danisch), מרצה לתקשורת באוניברסיטה של ווטרלו אשר בקנדה פרסם מאמר קצר ב-The Conversation:

The problem with online learning? It doesn’t teach people to think

מהכותרת קל להבין את התלונה של דאניש. הוא כותב שהוא מבסס את הביקורת שלו על הגישה החינוכית של ג’ון דיואי ועל ההבחנה בין “ידע של מה” לבין “ידע של איך”. לפי דאניש, ההוראה המקוונת עוסקת ב-“מה” – בהעברה של גוף ידע לסטודנט, במקום ב-“איך” – פיתוח יכולת החשיבה העצמאית והביקורתית של הלומד. אין חדש בטענה הזאת, אם כי לפי דאניש תקופת המגפה חידדה עד כמה המצב הוא שחור/לבן, לרעתו של פיתוח החשיבה הביקורתית:

The COVID-19 pandemic has made it even easier to reduce teaching to knowledge dissemination and to obscure other, equally important, forms of education that help students be better citizens, thinkers, writers and collaborators.
These other forms of education are the cornerstone of human flourishing and democratic participation.

הטענה הזאת של דאניש די מוזרה. הרי נדמה לי שכמעט כל מי שאני מכיר שבמהלך שנים רבות עסק בתקשוב בחינוך ביקש להתמקד יותר בפיתוח החשיבה מאשר בהעברה של ידע. יתרה מזאת, הם ראו בתקשוב, כולל הלמידה מרחוק, אמצעי לשינוי, דרך לשחרר את החינוך מהעיסוק הכמעט בלעדי ב-“מה”. אבל דאניש, כנראה, איננו מכיר את מי שאני מכיר. הוא כותב:

Remote learning is well suited to the kinds of education that focus on abstract theoretical knowledge and not “know-how.” And this is exactly the problem with those forms of learning — and why we ought to resist being seduced by them.

דאניש חושש שהמחקרים שמצביעים על העדר הבדלים משמעותיים בין למידה פנים אל פנים לבין למידה מקוונת מעוורים אותנו להבדל הגדול בין שני אמצעי הלמידה:

An isolated 18-year-old, staring at a computer, can learn what a text is supposed to mean but will have a much harder time learning how to perform a careful interpretation.

הביקורת על דאניש לא איחרה לבוא, בעיקר בשני שרשורי Twitter שבהם אנשי חינוך רבים הגיבו. באחד מאלה קורא אחד כותב שהתלונה המרכזית של הסטודנטים שלו בנוגע לקורס המקוון שהוא לימד בתקופת הקורונה היתה שהקורס היה קשה מפני שהוא גרם להם לחשוב. קורא אחר סיכם את מה שלהערכתו הביא את דאניש לכתוב את המאמר שלו:

Summary for those choosing not to read it “I’ve been forced to teach online for a year. I’ve not engaged my students or know how to. I’ve also not read anything by experts in the field, but let me use old theories of (f2f) learning to explain why it doesn’t work”.

בשרשור האחר קורא אחד כתב שאמנם המאמר די גרוע, אבל יש בכל זאת צורך להראות היכן דאניש טועה. לזה קורא אחר משיב:

I feel like I have been rebutting things like these for the last 12 years.

במילים אחרות, די בחשיפה לפעילות החינוכית המתוקשבת של אנשי חינוך רבים כדי לגלות שמה שדאניש רואה כבלתי-אפשרי כבר קיים זמן רב. התקשוב החינוכי במתכונתו הנוכחית הרוויח בכבוד את הביקורת הרבה שמושמעת כלפיו. אבל הפעילות היום-יומית של אנשי חינוך רבים מוכיחה שהפסילה המוחלטת של ההוראה המקוונת כאמצעי לפיתוח חשיבה ביקורתית מופרכת.

יכולתי לסיים את המאמרון הזה כאן, אבל תוך כדי עריכתו נתקלתי בכתבה נוספת – הפעם ב-Chronicle of Higher Education. הכתבה מדווחת על אריק מזור (Eric Mazur) מרצה פופולרי מאד לפיסיקה בהרווארד שבתקופת המגפה התנסה בהוראה מקוונת. מזור מוכר היטב בזכות סרטונים של שיעורים שלו שעלו ל-YouTube לפני שנים (כתבתי עליו כאן עוד ב-2012). לפי הכתבה, ההתנסות של מזור היתה מאד חיובית:

“I have never been able to offer a course of the quality that I’m offering now,” he says. “I am convinced that there is no way I could do anything close to what I’m doing in person. Online teaching is better than in person.”

אפשר לטעון (וכך אני מרבה לעשות) שהנסיון של מזור מושפע מאוכלוסיית הסטודנטים שלו. עם נתוני הפתיחה של סטודנטים בהרווארד הסיכוי להצלחה מראש די גדול. לא כל מה שמצליח בהרווארד יצליח במסגרות אחרות. ובכל זאת, נדמה שהנסיון של מזור מפריך את הטענות של דאניש. מזור העלה סרטון ל-Vimeo בו הוא מתאר את הקורס, את מטרותיו, את ארגונו וגם את ההערכה של הלומדים. בכתבה הוא מציין נקודה מאד חשובה:

None of this has been easy, of course. As Mazur put it, he spent a “monstrous amount of time” putting the course together this year. But he’s so convinced of how valuable this model is that he asked Harvard to allow him to keep teaching online this fall.

בהוראה המקוונת, כמו עם כל הוראה, בלי תכנון לפרטי הפרטים זה פשוט לא הולך.

להוראה המקוונת, כמו לתקשוב בחינוך באופן כללי, בעיות רבות. לא קשה למצוא בה נקודות התורפה רבות. אבל הביקורת של דאניש – ביקורת שיש מאחוריה תפיסה פדגוגית חיובית אבל כנראה נובעת מהעדר הכרות עם מה שקורה בשטח – איננה תורמת לשיפורה. ההוראה המקוונת ראויה לביקורת איכותית יותר.

לא לצפות לשינויים מפליגים

הצצה אפילו חפוזה לתוך הבלוג הזה מאמתת משהו שאמנם הייתי מודע לו, אך בכל זאת לא חדר מספיק לתודעתי – עברו יותר משלושה חודשים מאז שפרסמתי כאן מאמרון. לא חסרים הסברים ו/או תירוצים למצב הזה. במשך התקופה הממושכת הזאת עסקתי, למשל, במספר עניינים אחרים שמילאו את זמני. בנוסף לכמה פרויקטים אני גם מילאתי את שעות הבוקר בקריאה של די הרבה ספרים (רובם לא קשורים לחינוך) במקום בכתיבה, ובהמשך היום הקדשתי זמן להאזנה למוסיקה, לרוב מתוך אוסף הג’ז המכובד שלי שהוזנח במשך הרבה יותר מדי זמן. וכן, אני מודה שגם צפיתי בהרבה טלוויזיה וגם הרשיתי לעצמי לבזבז שעות ב-Twitter.

אבל אלה אינן הסיבות היחידות להעדר הפעילות שלי כאן. במהלך החודש וחצי הראשונים של תקופת הדממה הזאת התחלתי לכתוב מספר מאמרונים, וחלק מאלה אפילו התקרבו לסיום. אבל בסופו של התהליך לא מצאתי טעם בפרסומם. מאז, במשך יותר מחודש, על אף העובדה שהמשכתי לקרוא מאמרונים וכתבות שעסקו בתקשוב בחינוך, ואפילו חיברתי להם תגובות בראש שלי, לא הצלחתי לשכנע את עצמי שפרסום מאמרונים שלי באמת יתרום משהו לשיפור המצב העגום של החינוך בתקופת הקורונה.

הרי לרוב מה שהתפרסם במהלך התקופה הזאת היה “more of the same”: היו שכתבו שכאשר נצא ממשבר הקורונה אנחנו נבין שעלינו ליצור חינוך אחר – חינוך, אגב, שבו התקשוב ימלא מקום מכובד ואפילו מרכזי, ולעומתם אחרים כתבו שאולי התקשוב יחדור יותר לתוך החינוך, אבל לא נראה שינויים משמעותיים בדרכי ההוראה והלמידה. כבר בתחילת המגפה כתבתי שלמרבה הצער אני נמצא בקבוצה השנייה הזאת, ובשלב מסויים פשוט לא מצאתי טעם בלחזור ולציין את זה שוב ושוב (ושוב). נדמה לי שיותר מכל דבר אחר (יחד עם העובדה שכאשר במשך תקופה ממושכת מפסיקים לכתוב נעשה יותר ויותר קשה להתחיל שוב) זה מה שהביא לשתיקה הממושכת כאן. לא מצאתי טעם להצטרף לוויכוח שכבר מזמן מיצה את עצמו, וככל שהימים עברו אפשר להגיד שהתחלתי לשכוח שיש לי בלוג.

בנסיון לחדש את הכתיבה כאן – גם אם אני יודע שהשפעת הכתיבה שלי מזערית – אני מבקש להביא כאן את דבריו של סקוט מקלוד (Scott McLeod) שלפני כשבועיים שפרסם מאמרון תחת הכותרת:

Why most schools won’t ‘reinvent’ themselves after the pandemic

מקלוד ותיק מאד בתחום התקשוב החינוכי, אם כי עיקר העיסוק החינוכי שלו מתמקד במנהיגות חינוכית. יש לו הכרות טובה וארוכת שנים עם בתי ספר ועם שילוב התקשוב בהם, וגם אם אינני מסכים עם כל מה שהוא כתב במהלך השנים, אני מאד מעריך את הנסיון ואת הידע שלו. מקלוד מציין שבשלב מוקדם יותר של המגפה הוא כתב על האפשרות שהיא תחולל שינויים חיוביים בחינוך, אך ככל שהוא הרהר על הנושא הוא נעשה יותר ויותר ספקן לגבי הסיכוי לשינויים מהותיים או משמעותיים. הוא מסביר:

One reason is the continued unwillingness of many (most?) school systems to reconsider even a small iota of what they do. Tragically, we continue to see traditional systems of education being shoehorned into virtual or blended delivery systems (tip: having kids complete electronic worksheets from home is not systemic ’transformation’). And we’ve seen a large number of administrators completely ignore the unrealistic demands that they’re placing on their own educators, particularly in hyflex environments where teachers are supposed to simultaneously serve students in their rooms and at home.

הסיבות האלו די מובנות, ואינן שונות מאלה שנאמרו לפני חודשים רבים. אבל מקלוד מביא סיבה נוספת שבעיני מאד משכנעת – למנהלים, למורים, ולהורים פשוט אין כבר כוח לשיבוש נוסף. הוא מסביר שמנהיגים חינוכיים שלאחר תקופת הקורונה יבקשו להוביל שינויים חדשניים יעמדו מול קהילות שעדיין נמצאות תחת הלם שיבושי הקורונה ונמצאות באפיסת כוחות מהנסיון להתמודד איתם. הוא מתאר לעצמו כיצד קהילת המורים וההורים יגיבו להצעה להמשיך לבצע שינויים נוספים:

I can just imagine the reactions now: “OMG, are you kidding? MORE disruption on top of what we’ve already experienced? No thanks!”

מקלוד מסיק שהטוב ביותר שאליו אפשר לצפות הוא שינויים זעירים. הוא כותב שאולי יהיו מספר בתי ספר שינסו לאמץ את התקשוב כדי לקדם דרכי הוראה מקוריות, ויהיו בוודאי מספר מורים שיקבלו על עצמם את האתגר של שינוי בדרכי ההוראה שלהם, אבל על פי רוב הרצון הרווח, והחזק ביותר, יהיה פשוט לחזור למה שהכרנו לפני המגפה, ולמה שבאופן נוסטלגי יזהו כתקופה שקטה, ויפה, יותר.

חשוב לזכור שעל אף העובדה שלצד הביקורת, העיתונות הרבה להציג את תקופת הקורונה כשעתו היפה של התקשוב החינוכי מפני שהיא אפשרה המשך של משהו דומה ללימודים (באמצעות מה שמכנים הוראה מרחוק) בזמן שבתי הספר הפיסיים היו סגורים. אבל על פי רוב התפקיד שהתקשוב מילא היה העתקת המוכר הפיסי למרחב המקוון, ואילו ה-“הישגים” של התקשוב היו בנושאים כמו פיקוח במבחנים. יותר מאשר “הישג” כזה מחולל שינוי בחינוך הוא מקבע אותו בדפוסים מסורתיים. אמנם לא מעט חברות שמוכרות טכנולוגיות לבתי הספר הרוויחו יפה בתקופת הקורונה, אבל רווחים של חברות טכנולוגיות אינם עדות לשיפור בהוראה או בלמידה.

למרבה הצער, נדמה לי שהתחזית של מקלוד מציאותית הרבה יותר מאשר התחזית של אלה שחושבים (ומקווים) שהיציאה מהקורונה תוביל לחינוך אחר. ובכל זאת, אשתדל כאן להמשיך לבחון אם, וכיצד, הדבר עוד אפשרי.

הזנב ממשיך לכשכש בכלב

כבר מזמן זה איננו חדש, ובוודאי לא צריך להפתיע. ובכל זאת, לפעמים נתקלים בסיפור שממחיש עד כמה הטכנולוגיה, שלכאורה אמורה לשרת את ההוראה ואת הלמידה, מצליחה להקשות עליהן. וכאשר זה קורה לליסה ליין, אשת חינוך שבמהלך השנים תרמה רבות לשימוש הנבון בטכנולוגיות דיגיטליות בחינוך, אנחנו זוכים לתובנות עגומות.

לפני מספר שנים המכללה שבה ליין מלמדת עזבה את השימוש ב-Moodle ואימצה את Canvas. בגלל המעבר הזה ליין מצאה את עצמה מנסה למצוא דרכים לגרום ל-Canvas להציג את הקורסים המקוונים שלה בדרך שנראית לה מתאימה לשיטות ההוראה שלה ולתכנים שהיא מלמדת. כבר מספר פעמים בבלוג שלה ליין כותבת על הקשיים שבהם היא נתקלת. אבל בשבוע האחרון המצב החמיר ממש עד שהוא הביא את ליין להכריז:

It’s not just about Canvas. It’s about the decline of Western education as we know it.

ללא ספק יש כאן אמירה חריפה, ועל פניה היא גם נראית מוגזמת. כיצד כלי LMS פופולרי, מוגבל ככל שיהיה, יכול להוות סכנה לחינוך? כזכור, ליין איננה מתנגדת לשימוש באינטרנט בחינוך. להפך, היא דווקא חלוצה של ממש בשילוב כלים מתוקשבים בהוראה. ליין כותבת שעם פתיחת שנת הלימודים החדשה סטודנטים רבים פונים אליה ואומרים שהם לא הגישו עבודות בזמן מפני שבדף הכניסה שלהם ל-Canvas הם לא ראו שיש מטלות שצריכים להגיש. מתברר שהסטודנטים אינם נכנסים ישירות לאתרי הקורסים שלהם, אלא רק לדף הראשי של מערכת Canvas ושם הם רואים, עבור כל הקורסים שלהם, רשימה של העבודות שעליהם להגיש. סטודנטית אחת שלחה לליין צילומי מסך (מהטלפון שלה, כמובן) שמראים שלא הופיעו שם הודעות על מטלות שיש להגיש. ליין כותבת:

And it suddenly hit me. The process she’s accessing, the To-Do List, lists all the tasks for all the classes a student takes. It thus disaggregates the courses entirely. She’s no longer taking my History class, or a Sociology class. She’s just doing work, clicking links, crossing things off a list.

בעצם, ליין מתארת מציאות לימודית חדשה – הסטודנטים אינם לומדים קורסים מסויימים, אלא פשוט מבצעים משימות תלושות הקשר. הם פוגשים רשימה כוללת שאיננה קשורה לרצף למידה מוגדר, אלא פשוט מכילה את מכלול המשימות של כלל הקורסים שלהם. ובדרך הזאת כל המשימות שליין בונה מאבדות את הרצף הלימודי שהיא מקפידה לתכנן ובמקום זה נעשות שוות ערך, ושוות ערך עבור כל הקורסים שהסטודנט לומד. הסטודנטים כבר אינם רוכשים ידע שהמרצה מבנה כדי להוביל להבנה, אלא פשוט מבצעים מטלות.

ליין כותבת שפונים אליה אם שאלות כמו “מופיע אצלי שיש להגיש את הבוחן על הרצאה, אבל על מה הבוחן?”. היא מוסיפה שהיה הגיוני להשיב “על ההרצאה, כמובן”, אבל אז היא תופסת שאם הם אינם מבקרים באתר הקורס הסטודנטים אינם רואים את ההרצאה, ומפני שההרצאה איננה משימה עם תאריך הגשה היא איננה מופיעה ברשימת המטלות. היא כותבת:

In an age when we worry that students don’t read whole books, we have something here that is much worse. How can they do sequential and scaffolded learning when the system won’t let you scaffold?

קורא אחד מעיר שמזווית מסויימת אפשר לראות ברשימת המשימות המאוחדת של Canvas יישום של “למידה ממוקדת סטודנט” (student centered) – הרי הרשימה מרכזת את מלוא המשימות עבור הלומד שעכשיו יכול לבחור למה להתייחס. ליין מבינה את כוונת ההערה, אבל היא משיבה שה-“ממוקדות” הזאת משטיחה את הלמידה ומונעת ראייה רחבה על תחום הלימוד.

ליין איננה מוותרת בקלות, והיא משתדלת להבנות את סביבת הלמידה הטובה ביותר שהיא יכולה עבור הסטודנטים שלה. זאת ועוד: היא מציינת שהיכולת להמצא בתוך הקורסים שלה תמיד היתה נקודה לגאווה עבורה. במאמרון שהתפרסם מספר ימים מאוחר יותר היא כותבת:

My navigation in my courses has always been my pride. Students frequently mention on evaluations the ease of getting around the course, the knowledge of knowing what is due and when, the way the class hangs together. One Canvas feature, the To-Do list on the app, has put an end to all of that.

במאמרון הזה היא מעלה מספר רעיונות שלדעתה יכולים אולי לאלץ את Canvas לפעול בצורה קרובה יותר למה שהיא רוצה. בין האפשרויות האלה יש, למשל, הטמעת פרקי הקריאה שלה בתוך iframe שיופיע באותו הדף של הבוחן הקצר שהוא המטלה שכן מופיעה ברשימת המטלות. אבל פתרון מהסוג הזה מצריך עבודה רבה, ואי אפשר לדעת אם Canvas פתאום יפסיק לתמוך בשימוש ב-iframe.

הבעיה איננה שלליין אין רעיונות כיצד לעצב את אתרי הקורסים שלה כך ש-Canvas תשרת אותה כפי שהיא רוצה. היא אפילו איננה העבודה המאומצת הדרושה על מנת לעקוף את ברירות המחדל של הכלי (שמביאה לתוצאות שהן רחוקות מלהיות מספקות). הבעיה היא שביסודו של דבר Canvas מכתיב דרך עבודה, תפיסה לימודית, מסויימת. ליין כותבת:

The questions I’ve received indicate that few use the Notifications, which is where all my Announcements would appear. These don’t appear on the To-Do list, implying that reading them is not something one needs To Do.

במילים אחרות, הכלי רומז לסטודנטים שאין צורך לקרוא את פרקי הקריאה וגם לא את ההודעות/הנחיות/הסברים כדי לבצע את המטלות בצורה מוצלחת.

חשוב להוסיף שגם בימי השימוש ב-Moodle ליין לא התלהבה יתר על המידה מאפשרויות הכלי. כמו-כן, רבים מאיתנו בישראל שהתנסינו ב-edX הרגשנו שהוא כופה עלינו דרך עבודה מסויימת שאיננה לטעמנו. במילים אחרות, הבעיה איננה רק Canvas. ועף אף העובדה שבאופן כללי אינני מתלהב ממערכות LMS, לא יהיה זה נכון להגיד שהבעיה היא השימוש ב-LMS. אין שום פסול במערכת שמרכזת חומרי למידה ומגישה אותם בדרך יעילה, ואפילו לא במערכת שעוקבת אחרי הפעילות של סטודנטים. הבעיה נמצאת בכך שההיבטים של ה-LMS שזוכים לפיתוח הם המרכיבים הטכנולוגיים שמייעלים את הניהול ואת המעקב. בסופו של דבר מגלים, כמו שקורה לליין, שההיבטים הטכנולוגיים האלה הופכים לעיקר והתכונות החינוכיות הולכות לאיבוד.

מה, שוב!

כן, אני יודע. בזמן האחרון אני מקדיש יותר מילים לתלונות על השתלטות עולם העסקים, ובמיוחד עסקים תקשוביים, על החינוך מאשר ללמידה באמצעות התקשוב עצמה. יתכן שבחודשים האחרונים לא רק כתבתי (מספר פעמים!) דברים דומים למה שאני כותב עכשיו, אלא אפילו כתבתי את אותן המילים. ובכל זאת, לפעמים קשה להתאפק. כך קרה כאשר בסריקה חפוזה על הכותרות החדשות באתר ReadWrite, אתר שבעבר קראתי בעיון והיום זוכה מקסימום לדקות אחדות כל שבוע, מצאתי את הכותרת:

ידעתי שאצטרך לקרוא את כל הכתבה.

מידי פעם ReadWrite מתייחס לעניינים בתחום החינוך, ודווקא בגלל זה הכותרת הזאת היתה קצת תמוהה. מסגרות של למידה מקוונת קיימות שנים רבות, ואתר כמו ReadWrite מודע לכך, ואף סקר אותן בעבר. ואפילו אם בעבר היותר רחוק הלימוד המקוון לא לגמרי המריא, בעבר היותר קרוב פרויקטים כמו האקדמיה של קהאן או “מהפכת” קורסי ה-MOOC כיכבו בכתבות של האתר, כך שלא ברור למה האתר מתייחס להמראה שבכותרת כדבר שאמור להתרחש רק עכשיו. דווקא כותרת המשנה של הכתבה הבהירה את המצב:

How political candidates’ education plans could benefit Silicon Valley
הנה, עכשיו הבנתי: לא מדובר בחינוך או בלמידה מקוונים שעשויים לזכות בעדנה חדשה (או מחודשת). המיקוד איננו בחינוך שעומד להרוויח, אלא ביזמים בעמק הסיליקון. הכתבה מסבירה שלקראת הבחירות של 2016 המועמדים השונים מדגישים את חשיבות החינוך ואת הצורך להנגיש אותו לכל. הדגש הזה עשוי לעודד את מערכות החינוך השונות לפתח פרויקטים מקוונים, ופותח פתח לפרויקטים של למידה מקוונת מחוץ למערכות הקיימות לחדור לתחום. לא לפני יותר מדי זמן כאשר דיברו על “חינוך” כולם הבינו שהכוונה היתה להשכלה וללמידה על כלל היבטיה. אבל היום כאשר מדברים על “חינוך” מצטיירת בראש תמונה של פרה חולבת בידיהם של יזמים בעמק הסיליקון.

מהכתבה ברור שמשהו חשוב בתחום עומד לקרות:

After a long ramp-up and slow, but steady growth, the online education trend could finally be poised to take its place within academia’s hallowed halls.
אבל כזכור, כאשר ב-ReadWrite כותבים “חינוך” לא כל כך קל להבין למה הכוונה. הכתבה מציינת שמועמדים משתי המפלגות הגדולות מעוניינים בקורסים מקוונים על מנת להוזיל את הוצאות הלימוד של סטודנטים, ושהם רוצים לאפשר קבלת הלוואות לסטודנטים לא רק במוסדות “רגילים” אלא גם בפרויקטים של למידה מקוונת. נדמה לי שכולם מסכימים שחשוב להוזיל את שכר הלימוד (ואת שלל ההוצאות על ספרי הלימוד ועוד), אבל משום מה קשה להתרשם שטובת הסטודנטים נמצאת במרכז הדאגה של כותב הכתבה. אנחנו קוראים:
For employers looking for skilled talent, that could open up the floodgates, as students may freely pursue higher learning without fear of deep debt.
שוב, זאת מטרה מבורכת. אבל מהמשך אותה פיסקה אנחנו מגלים שבעצם מה שחשוב באותה הוזלה היא שפרויקטים מקוונים למיניהם יוכלו להרוויח סטודנטים שעד עכשיו לא יזכו להלוואות, ובאופן כללי מהוזלת הלימודים:
For entrepreneurs interested in an emerging sector, education may be ready to move from the fringe to the center of the action.
הכתבה מציינת בחיוב מערכות למידה שהציונים בהן אינם מבוססים על הנוכחות בכיתה אלא ביכולת של הלומד להראות שליטה בחומר הנלמד; מה שמכונה “מבוסס כשירות” (competency based). גם בגישה הזאת אין פסול, אבל יש כאן הנחה סמויה. בעצם, לא מדובר בהשכלה הגבוהה הקלאסית ששואפת להרחבת אופקים, שחושפת את הלומדים לתחומים ולרעיונות שלא היו מוכרים להם. במקום זה יש כאן הכשרה מקצועית, במיוחד לקראת אותם המקצועות להם עמק הסיליקון זקוק. בעצם, היזמים של העמק עומדים להרוויח פעמיים – פעם אחת הפרויקטים שלהם, בגלל האפשרות של סטודנטים לקבל הלוואות, יזכו להפצה רחבה, ופעם שנייה כאשר בוגרי הפרויקטים האלה יתאימו לצרכי ההעסקה שלהם, בלי המטען המיותר של ההשכלה הגבוהה המסורתית.

קל למצוא כאן את הכדאיות לעמק הסיליקון, אבל יותר קשה למצוא כיצד כל זה תורם לחינוך.

משום מה, זה איננו מפתיע

כאשר ההיסטוריה של הלמידה המקוונת תיכתב בוודאי יתנהל ויכוח בין ההיסטוריונים שכותבים אותה. יהיו כאלה שיטענו שהגורם המרכזי בפיתוח הקורסים האלה ופריחתם היו אנשי חינוך שראו באינטרנט אמצעי למינוף הלמידה ומציאת אמצעים ליצירת חוויה לימודית שונה מהמקובל. לעומתם, אחרים יטענו שקשיים כלכליים של מוסדות להשכלה הגבוהה דרבנו את אנשי המנהל לעודד קורסים כאלה כדרך לצמצם הוצאות כספיות. במשך העשור ויותר שבו אני קשור לנסיונות לבנות קורסים מקוונים בהשכלה הגבוהה ראיתי את התרומות של שתי הגישות האלו. לפעמים הם פעלו בשיתוף פעולה, ולפעמים זו נגד זו.

בתיאור די גס אפשר להגיד שאלה שדגלו בתפיסה חינוכית אחרת מהמקובל הפגינו אדישות כלפי שאלות תקציביות. היה להם ברור שחינוך איננו אמור להיות מרכז רווח, אלא שחינוך מיטבי מצריך השקעה כספית גדולה. מצד שני, אנשי המנהל לא התנגדו לנסיונות חינוכיים חדשים, אבל בעיניהם הכדאיות של קורסים מקוונים היתה בסיכוי לחסוך כסף. עוד לפני עידן ה-MOOC, למשל, אלה שאלו למה בכל מכללה מלמדים את אותם הקורסים, כאשר קורס אחד גדול שמועבר בצורה מקוונת היה חוסך כסף, הן במשכורות והן בחומרי למידה. (בנוסף, סטודנטים גם הביעו את רצונם לחסוך בנסיעות היקרות למוסדותיהם.)

היום כמעט בכל המוסדות קורסים מקוונים הם חלק מהתפריט המוצע. עם זאת, הקורסים האלה דומים יותר לקורסים בהתכתבות מאשר למשהו שמציע חוויה לימודית ייחודית. בנוסף, ההנהלות גילו שגם אם הקורסים האלה מביאים לחסכון, בנייתם יקרה, כך שלא בטוח שההשקעה הראשונית, והמאמץ, כדאיים. נכון להיום נדמה לי שזה המצב בנוגע לקורסים מקוונים בהשכלה הגבוהה – הם חלק אינטגראלי מהמוסדות האלה, אבל אי אפשר לצפות שהם יהוו מקור לחידושים לימודיים. ולאור המציאות המתמשכת הזאת, לא ברור אם יש בכלל טעם לעסוק בשאלה מה משפיע יותר על התפתחות קורסים מקוונים. אבל לפני זמן קצר גוף קנדי שעוסק בלמידה מרחוק, Contact North, עורר את הנושא מחדש (לפחות עבורי) כאשר הוא פרסם סקירה על מחקרים שבחנו אם וכיצד הלמידה המקוונת תורמת לחסכון כספי. הסקירה בוחנת כ-20 מחקרים, חלקם חדשים, וחלקם מלפני עשור ויותר (ממש היסטוריה עתיקה במונחים של האינטרנט בחינוך).

כבר במבוא של הסקירה (שהיא 14 עמודים בסך הכל) מחברי הסקירה מתייחסים למתח בין שני הגורמים המשפיעים על קורסים מקוונים:

Any consideration of cost-effectiveness or savings inevitability links back to concerns for quality as the development and delivery of well designed online learning can involve considerable investment. Cost implications are more likely to be linked to increased productivity than direct savings.
ואולי הדבר המעניין ביותר בסקירה הוא שהמתח הזה בא לביטוי פחות או יותר בכל המחקרים שנסקרו. במילים אחרות, אפשר להגיד שעל אף העובדה שבמשך העשור האחרון מוסדות להשכלה גבוהה אימצו קורסים מקוונים בצורה די מאסיבית, עדיין רחוק מלהיות ברור אם הקורסים האלה משיגים את המטרות שמציבים להם. יתרה מזאת, עדיין אין תמימות דעים בנוגע למטרות האלו. יש עדיין מי שמקווה שהקורסים יקדמו למידה אחרת, ומי שמקווה שהם בסך הכל יחסכו כסף. המסקנה שכותבי הסקירה מביאים בסוף איננה מפתיעה:
The consensus seems to be that no amount of research will ever result in a ‘yes’ or ‘no’ answer to the question of whether or not online learning saves money while maintaining quality.
למען האמת, זאת מסקנה מאד הגיונית. כאשר אין הסכמה בנוגע למטרות, גם קשה מאד להגיע להסכמה בנוגע להשגת המטרות הלא ברורות האלו.

נושא שמתעקש לא להעלם

כבר כתבתי שהיה נדמה לי שמבחינתי מיציתי את הטיפול בשאלות סביב התיאוריה של קלייטון כריסטנסן בנוגע לחידושים משבשים בחינוך. אבל משום מה, התיאוריה ממשיכה להרים את הראש. מאמר בגליון החדש של ה-Washington Monthly בוחן את העתיד של מוסדות להשכלה גבוהה לאור הצלחתם של מייזמים שמציעים קורסים מקוונים במחיר עממי. מייזמים כאלה תואמים את התיאור של כריסטנסן – תחילה הם זעירים וצדדיים למלאכת ההוראה, וקשה לחשוב שהם מסוגלים להתמודד מול קולג’ים ואוניברסיטות ממוסדים. אבל עם הזמן הם משכללים ומשפרים את השירות שהם מציעים, ולקוחות שאינם יכולים לרכוש השכלה במחיר הגבוה שהאוניברסיטה דורשת מתחילים לראות בהם אלטרנטיבה כדאית.

עיקר המאמר עוסק בחברה בשם StraighterLine שמציעה קורסים ללא הגבלה תמורת $99 לחודש. כמובן שאחת הבעיות המרכזיות של מייזם מהסוג הזה היא קבלת הסמכה מגוף שיכול לאשר שהקורסים שלו נחשבים לקראת לימודי תואר. StraighterLine מצליח לקבל אישורים, אם כי יש לא מעט התנגדות לכך ממוסדות קיימים. קל להרים גבה כלפי “מוסדות” כאלה, אבל חשוב לזכור שלא כל מוסד להשכלה גבוהה הוא Harvard או Yale, ולא כל קורס הוא הרפתקה אינטלקטואלית שמרחיבה את אופקיו של הסטודנט. עשרות אלפי סטודנטים לומדים בקורסים שבסך הכל משרתים את המטרה של רכישת מקצוע שאולי מבטיח משכורת סבירה. ועבור הסטודנטים האלה, קורסים דרך StraighterLine הם פתרון כלכלי הגיוני.

המאמר מוצא דמיון בין מה שקורה היום לעיתונים לבין מה שעתיד לקרות בקרוב למוסדות להשכלה גבוהה. העיתון הציע לקוראיו שלל שירותים שונים – לא רק החדשות, אל גם פרסומות, מידע על אירועים עתידיים, תשבצים, ועוד. בנוסף, החדשות שקראנו סובסדו על ידי המפרסמים שהיו זקוקים לעיתון כאחד האמצעים היחידים להפצת הפרסומות שלהם. ידוע לכולנו שהאינטרנט שיבש את ההסדר הזה, ועיתונים רבים מוצאים את עצמם בסכנת סגירה. במוסדות להשכלה גבוהה קורסים לקראת תואר ראשון ממלאים את התפקיד הכלכלי של הפרסומות – הכסף שנכנס לאוניברסיטה מהקורסים האלה (שהם על פי רוב זולים להפקה) מפרנס, למשל, את המחקר. לפי המאמר:

Like Craigslist, StraighterLine threatens the most profitable piece of a conglomerate business: freshman lectures, higher education’s equivalent of the classified section. If enough students defect to companies like StraighterLine, the higher education industry faces the unbundling of the business model on which the current system is built. The consequences will be profound.
התהליך שמתרחש כאן מכונה unbundling – פירוק החבילה, והוא בהחלט מאיים על האוניברסיטה כפי שאנחנו מכירים אותה היום. עם זאת, האינטרנט מלמד שמקצוע העיתונאי יכול לשרוד ללא העיתון, ויתכן שאפשריים גם לימודים גבוהים ללא אוניברסיטה. השיבוש מאיים על המוסד שנהנה מהמערכת כפי שהיא קיימת היום, ולא בהכרח על הרעיון (עיתונאות, למידה) עצמו.

אין שום דבר פסול בכך שלימודים יתרחשו מחוץ למערכת המוכרת של היום. טים סטאמר כותב על המאמר הזה ב-Washington Monthly ומעיר:

Of course, it all depends on what you’re looking for from a college education.

If all a person needs is the information and credits, $99 a month and working entirely online is certainly a good way to go.

וזה נכון, אם כי אפשר לקוות שאין זה כל מה שסטודנטים מחפשים. ובאמת, רכישת ידע, ו/או מקצוע, איננה הסיבה היחידה שבגללה אנשים הולכים לאוניברסיטה. ולא מדובר רק במחקר החשוב שנתמך על ידי שכר הלימוד. מוסדות להשכלה גבוהה הם סביבה חברתית שבה, למשל, אפשר למצוא שותף לחיים, או בילוי נעים. הם מקיימים פעילות ספורטיבית שלעתים קרובות חשובה מאד לקהילה שבה הם נמצאים, ויש להם עוד תפקידים מעבר להוראה הטהורה. וכמובן שעבורי “המידע והקרדיטים” אינם כל מה שאדם צריך.

גם כאן יש הקבלה לעיתונים ולעיתונאות. החיבור ההיסטורי בין שני אלה היה אולי מקרי ולא מכוון, אבל העובדה שהעיתון הרוויח כסף אפשרה לו לממן עיתונאות חוקרת ועצמאית. עם התקפלותם של עיתונים רבים, גם הפונקציה של עיתונאי חוקר נמצאת בסכנת הכחדה. יתכן שפירוק החבילה של ההשכלה הגבוהה, למרות שהוא ייטיב עם הסטודנט שישלם פחות כסף, יביא לצמצום המחקר, ולמיגור ההשכלה לתחומים “פונקציונאליים” בלבד. אין זה החזון של הרוב מאיתנו שעוסקים בתקשוב בחינוך, ואפשר לקוות שגם עם מייזמים כמו StraighterLine אכן ישנו את הדרך שבה רוכשים ידע, השיבוש שהוא יגרום לתחומים לימודיים אחרים לא יהיה שלילי מדי.

התלמידים חולים בבית … ורוצים ללמוד?

דרך מאמרון קצר של קרל פיש הגעתי לבלוג קבוצתי של כמה מהמורים מבית הספר של פיש. בבלוג הזה אן סמית, מורה לכישורי שפה, כותבת על ההשפעה הבלתי-צפויה של מחלת השפעת על הכיתה. סמית כותבת שכל יום היא פותחת את השיעור ב-“שלום לכולם”, אבל היא שמה לב שמספר המשיבים ב-“שלום סמית” הולך ופוחת. בקיצור – יש לא מעט תלמידים חולים. על מנת לאפשר לתלמידים שאינם מגיעים לכיתה להתעדכן לגבי המתרחש בה, היא הציעה לכיתה להשתמש ב-Skype.

היה לי קצת מוזר לקרוא שתלמידיה של סמית אינם מכירים את השימוש ב-Skype. הרי בפעמים האחרונות שאני פתחתי Skype מצאתי שאני אחד מבין בערך 14 מיליון משתמשים אחרים שמחוברים באותו רגע, ולכן הגיוני לטעות ולחשוב שכולם מכירים את הכלי. סמית עצמה כותבת שהיא נחשפה לכלי במסגרת של קורס בו היא למדה לפני שנה, ולכן ההכרות שלה עם הכלי קשורה לצרכים חינוכיים. אבל הייעוד הבסיסי שלו איננו, כמובן, חינוך, אלא פשוט תקשורת, אפילו אם לא צריכים להתאמץ כדי לחשוב שאפשר להשתמש בו כדי לשמור על קשר עם תלמידים נעדרים מהכיתה בגלל מחלה.

אין חדש בגיוס התקשוב לשם הוראה/למידה מרחוק במצבים שבהם תלמידים אינם יכולים להגיע לבית הספר – אם מסיבות של מחלה, או, כמו שנפוץ מדי אצלנו, מסיבות בטחוניות. לאור זה, אין שום דבר מיוחד בדיווח של סמית. אבל מה שמרשים בדיווח שלה איננו סתם השימוש בכלי, אלא העובדה שהתלמידים שנשארו בבית שמחו על ההזדמנות להשתתף בשיעור. סמית מדווחת על מקרה אחד ספציפי שבו ארבעה תלמידים חולים התחברו מהבית – שניים עם מצלמות ועם מיקרופונים, ושניים שיכלו רק לעקוב אחר המתרחש בכיתה אבל לא להשתתף באופן פעיל. סמית כותבת (וגם פיש מצטט):

What was really impressive was the students’ willingness to be connected back into our class when they are at home feeling crummy. They want to participate, they want to stay in touch, they want to continue to learn and aren’t letting the flu get in their way.
יש כאן מקרה ברור של טכנולוגיה שמשרתת את הלמידה. אבל גם ברור שהשיעור עצמו, והנכונות של סמית ליצור פעילות שתעניין את התלמידים, הם העיקר. בתגובות לדיווח של פיש על המקרה הזה קורא אחד מציין שבמחוז שלו מעודדים את המורים להכין שיעורים שאפשר יהיה ללמד דרך הרשת, וזאת, לפי דבריו, על מנת שאם תלמידים יפסידו ימי לימודים לא יצטרכו לשמור את בתי הספר פתוחים ימים מיותרים, וכך יחסכו כסף. פיש משיב:
I think the hard thing is going to be how to make these meaningful, relevant, worthwhile lessons because – unfortunately – I think the easiest things to transfer online are often also the least effective, low-level thinking lessons. Doing this well is probably going to take more time, planning and resources than most folks might be willing to give to it.
אכן, אולי קל להעביר שיעור פרונטאלי רגיל דרך האינטרנט, אבל ספק אם שיעור כזה יגרום לתלמידים חולים בבית להעדיף את השיעור על הטלוויזיה, או על הגלישה ברשת. לעומת זאת, סביר מאד להניח שעם מורים טובים, כמו אן סמית, שאינם מסתמכים על התקשוב אלא מגייסים אותו לצרכים חינוכיים, זה לא כל כך קשה.

טוב שהידיעה הופכת לנחלת הכלל

כאשר כותרת מהניו יורק טיימס – In Study, Online Education Beats Classroom – הופיעה בקורא ה-RSS שלי הבקר היה צפוי שמיד אקליק כדי לקרוא במה מדובר. אבל לא ציפיתי שאגלה שמדובר במחקר שנערך תחת חסות משרד החינוך האמריקאי שעליו כבר כתבתי לפני חודש וחצי. טיפה מוזר לי שכתבי הטיימס לענייני חינוך מצאו את המחקר הזה רק עכשיו, אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. כאשר המחקר התפרסם יחסית מעטים בבלוגוספירה החינוכית התייחסו אליו. לאור העובדה שבלוגרים שעוסקים בתקשוב בחינוך מעוניינים להבליט התייחסויות חיוביות לתקשוב וללמידה מקוונת, ההתייחסות הדלילה הזאת היתה טיפה מוזרה. אפילו אלה שכן הזכירו את המחקר לא התרגשו במיוחד. ג’ורג’ סימנס, למשל, הקדיש רק פיסקה קצרה לדיווח על המחקר, וציין:
The questions we ask in research are sometimes more interesting than the findings…
הכתבה בטיימס די קצרה, ואיננה מעמיקה. אין בה טענה שלמידה מקוונת מהווה מהפכה חינוכית. אולי אפילו ההפך. מצוטט בה האחראי ללימודים מקוונים באוניברסיטה באריזונה, אדם שבהחלט מעוניין לקדם קורסים כאלה, המודה שנכון להיום הפדגוגיה בקורסים האלה די סתמית:
Universities – and many K-12 schools – now widely use online learning management systems, like Blackboard or the open-source Moodle. But that is mostly for posting assignments, reading lists, and class schedules and hosting some Web discussion boards.
לצערי, הערכת המצב הזאת נראית לי די אמינה. ואם חלק ניכר מקורסים מקוונים אינם מנצלים את התקשוב בדרכים מקוריות, יש טעם לשאול למה המחקר מגלה שתלמידים וסטודנטים לומדים בהם (טיפה) טוב יותר. כאשר כתבתי על המחקר הזה לראשונה הדגשתי שתי נקודות – בלמידה המקוונת הזמן שהלומד מקדיש למפגש אישי עם חומרי הלמידה כנראה גדול יותר מאשר בקורס פנים אל פנים, ובנוסף, קורסים כאלה מכילים מרכיבים של חשיבה רפלקטיבית שעוזרים לסטודנטים להפנים את הנלמד. הנקודות האלו זוכות רק לרמז בכתבה בטיימס, ובעצם אין בה ממש הסבר לנתונים שבמחקר.

אבל הסבר זה או אחר חשוב פחות מאשר העובדה הפשוטה שכתבה כזאת מופיעה בניו יורק טיימס. אינני יודע למה הבלוגוספירה החינוכית לא הגיבה בהמונים לכתבה, אבל אין ספק שכתבה אחת בניו יורק טיימס מפיצה את המסר לציבור הרחב הרבה יותר טוב ממספר בלוגים. תוך יום היו יותר מ-70 תגובות לכתבה באתר הטיימס. לעתים קרובות התגובות לכתבות בענייני חינוך בעיתונות הכללית רדודות לדמי. הפעם התרשמתי מרמתן. הדיון שהתנהל בתגובות היה ער מאד, והרוב המכריע של התגובות היו ענייניות ושקולות. מעניין לציין שכמעט 20% מהמגיבים ציינו שהמחקר איננו בהכרח מצביע על הישגים בלימודים בעקבות הלמידה מקוונת, אלא שאולי מראש האוכלוסיה שבוחרת ללמוד בקורסים מקוונים מורכבת מאנשים בעלי נטייה להשקיע יותר בלימודיהם. כפי שכותב מגיב אחד:

Isn’t it a self-selecting group that would want to learn online? Could this be a reason why those taking online courses do better? There’s a certain drive and motivation necessary to force yourself to learn something you don’t have to.
ואפילו אם זה נכון (ויש בטענה הזאת לא מעט הגיון), טוב שהממצאים של המחקר הזה מגיעים לקהל רחב. ככל שמידע על הכדאיות של למידה מקוונת זוכה לחשיפה רחבה, צורת הלמידה הזאת תוכר יותר ויותר כאופציה לימודית לגיטימית.

עדכון:

רגעים ספורים בלבד אחרי פרסום המאמרון שמתי לב שאתר כלכליסט מתייחס למחקר הזה, והגיע אליו דרך הכתבה בניו יורק טיימס. בכלכליסט התייחסות מעניינת שמתמקדת בפער ההולך וגדל בין אלה שיכולים ללמוד בצורה מקוונת, לבין אלה שנדונים להמשיך ללמוד בשיעורים פרונטאליים בבתי ספר שהם פחות מוצלחים. יש כאן בעיה אמיתית, אם כי היא איננה קשורה ישירות למחקר עצמו.