חידוש “חינוכי” צפוי … וכצפוי מאכזב

לפני כחצי שנה, בחודש מרץ, בתגובה לכתבה שהופיעה באתר Getting Smart, כתבתי כאן על השימוש ב-NFTs בחינוך (לפי ויקיפדיה, מדובר ב-“אסימון חסר תחליף” אם כי נדמה לי שהשם בעברית עוד יותר מעורפל ומסורבל מאשר השם באנגלית). ציינתי אז (די כצפוי) שלא מצאתי בדוגמאות אשר בכתבה שום שימוש חינוכי, ואילו בעיני הדוגמאות שכן הובאו בלבלו (ביודעין או שלא ביודעין) בין חינוך לבין מסחר.

לפני קצת יותר מחודש, בצורה דומה (ובעיני בצורה הרבה יותר מוצלחת), מיכאל פלדשטיין (Michael Feldstein) העלה לבלוג שלו מאמרון על Web 3 ועל בלוקצ’יין בחינוך. היה זה המאמרון השני של פלדשטיין בנושא, אחרי שבחודש פברואר הוא כתב עליו לראשונה. התכוונותי לכתוב על המאמרונים האלה כאן, אבל הכוונות הטובות נדחקו הצידה עד שהמשימה הזאת פשוט חמקה ממני. המאמרונים של פלדשטיין היו (כרגיל) מצויינים, וספק אם מה שאני כותב כאן באמת מוסיף. ובכל זאת ….

במאמרון מחודש פברואר פלדשטיין הגיב לכתבה של רבקה קניג (Rebecca Koenig) שהופיעה ב-EdSurge בחודש ינואר. כנהוג אצל EdSurge, קניג ביקשה לבחון כיצד חידושים טכנולוגיים יוכלו להשפיע על החינוך. היא שאלה:

What Could Web3 Mean for Education?

הכתבה של קניג היתה מעמיקה יותר מאשר זאת שהופיעה ב-Getting Smart, אבל במידה לא קטנה זה היה מפני שהכתבה ההיא היתה כל כך שטחית כך שמלכתחילה הרף שהוצב היה מאד נמוך. לשבחה יצוין שקניג היתה מודעת לעובדה שהתנופה לבלוקצ’יין איננה רק “חינוכית”. על הבלוקצ’יין היא כתבה, למשל:

It’s an ecosystem that could transform schools—sites for teaching and learning—into marketplaces—sites for buying and selling.
And that raises questions. Among them: Are crypto-entrepreneurs imagining better systems for education—or just systems that pay off better financially for themselves?

התשובה שלי לשאלה הזאת די ברורה, ועל פי רוב זאת גם התשובה של פלדשטיין שמצהיר שהוא מתקשה להבין מהו Web 3, או כיצד הדבר המעורפל הזה אמור להשפיע על החינוך. פלדשטיין רחוק מלהיות משוכנע שהשפעתו יכולה להיות חיובית. לדעתו הבלוקצ’יין איננו מוסיף לביזור החינוך (כפי שמצדדיו מבטיחים) מעבר למה שאפשר להשיג בלעדיו היום, והוא מוסיף:

As far as I can tell, Web3 solves the wrong problems for education. I could easily be missing something. It wouldn’t be the first time and it won’t be the last. But none of the ideas I’ve heard so far make much sense.

המאמרון של פלדשטיין די ארוך, אבל מאד מומלץ לקרוא אותו – גם בגלל הביקורת הברורה והמנומקת שבו, וגם מפני שביקורתו העוקצנית והצינית עושה את הקריאה לתענוג. הוא מסיים את המאמרון בעקיצה מהנה:

Maybe something good will come out of all this that I don’t see coming. For now, I suggest sitting it out and waiting for Web4. Which I hear is going to be awesome and is going to change everything. It will be self-driving, have 5G, and William Shatner will show us how it works live, from space, without having his wig float away.

אבל זה רק המאמרון הראשון, מסוף פברואר. בתחילת יולי, בעקבות התכתבות שלו עם קורא שניסה להבהיר לו את ערך הבלוקצ’יין, הוא פרסם מאמרון המשך. והפעם … העוקצנות עוד יותר חריפה. ואחרי כל הביקורת (ששוב, תענוג לקרוא) הוא מסכם שהוא היה צריך להכין מאמרון בן משפט אחד:

I still don’t get it.

אבל אין זה אומר שבדרך זאת או אחרת אין התקדמות (או אולי “התקדמות”) בתחום השימוש בבלוקצ’יין בחינוך. במאמרון שלי שהתייחס לכתבה באתר Getting Smart מחודש מרץ, הבאתי את התחזית של מארק קובן שטען שכאשר ספרי לימוד יופקו כ-NFTs:

Digital textbooks can be resold and royalties can be collected for each resale.

יש כאן, כמובן, אותו בלבול בין חינוך לבין מסחר שאליו גם אני וגם פלדשטיין התייחסנו, אבל הבלבול הזה איננו מונע מהתחזית של קובן להתגשם. וכך קורה שלפני כשבועיים כתבה באתר The Guardian מסרה לנו ש:

Pearson plans to sell its textbooks as NFTs

קובן הוא ללא ספק איש עסקים הרבה יותר מוצלח ממני, ולכן היה סביר להניח שלפחות במקרה הזה הוא יראה את הנולד טוב ממני. אני מוריד לפניו את הכובע. אבל שיהיה ברור, הקשר בין התוכנית הזאת של Pearson לבין החינוך מקרי בהחלט. ספרי לימוד יקרים מאד. בגלל זה סטודנטים שמשלמים כסף רב כדי לרכוש אותם מבקשים למכור את ספריהם המשומשים וכך לחסוך קצת כסף. מאותה סיבה, כמובן, סטודנטים חדשים שמחים לקנות ספרים משומשים. לעתים קרובות המו”לים של ספרי לימוד מוציאים מהדורות חדשות עם שינויים זעירים בלבד בציפייה שהמרצים יחייבו את השימוש במהדורות האלו, וכך יהיה קשה יותר לסטודנטים למכור את המהדורות הישנות שאצלם. והנה, ב-Pearson מזהים את הערך ה-“חינוכי” של ה-NFT שמבטיח לחברה רווח אפילו מהמכירה של ספר משומש. הכתבה ב-The Guardian מצטטת מכתבה בבלומברג שמצטטת את אנדי בירד, לשעבר מנכ”ל דיסני, והיום מנכ”ל Pearson:

“In the analogue world, a Pearson textbook was resold up to seven times, and we would only participate in the first sale,” he said, explaining that “technology like blockchain and NFTs allows us to participate in every sale of that particular item as it goes through its life”.

לא ברור אם הסטודנטים באמת ילמדו טוב יותר, אבל אין ספק שהמו”ל ירוויח יותר. וזאת כמובן רק ההתחלה. בסיום הכתבה אנחנו זוכים לתחזית ורודה (לפחות עבור Pearson):

And Bird is already exploring how other new technologies might be used by the company: he has a “whole team” working on “the implications of the metaverse and what that could mean for us”, he said.

גם פלדשטיין מזכיר את ה-metaverse, אם כי מזווית שונה מאד. במאמרון השני שלו הוא כותב:

The amount of venture money pouring into EdTech for Web3, the Metaverse, and other silliness without any real understanding of it makes me retch.

אני מניח שמיותר לציין שכאשר מנכ”ל Pearson מתייחס להשלכות של Web 3 ושל ה-metaverse הוא איננו רואה נגד עיניו את הלמידה של סטודנטים, אלא את הרווחים העתידיים של החברה שלו. קצת מביך לציין שהציניות של פלדשטיין מתגמדת מול זאת של בירד.

קשה להגיד שמשהו השתנה במהלך ההעדרות

כמעט שלושה חודשים עברו מאז שפרסמתי מאמרון כאן. יש לא מעט הסברים ו/או תירוצים שיכולים להסביר את ההפסקה הארוכה הזאת, אבל ספק אם הם באמת מעניינים. עם זאת, יש טעם לציין שככל שהזמן עובר נעשה יותר ויותר קשה לחזור לכתיבה. אם כותבים, רצוי לעשות זאת באופן די קבוע. אחרת מה שפעם היה הרגל נעים הופך למעמסה.

אבל יש, בכל זאת, תירוץ אחד שכן ראוי לציון כאן. במהלך חלק מהתקופה הזאת עסקתי באינטנסיביות בנקיונות. הנקיונות האלה כללו נבירה לתוך ערימות מכובדות ביותר של כתבות ומאמרים בנושא התקשוב החינוכי – ניירות שנאספו אצלי במהלך השנים. מצאתי מאמרים מלפני חמש שנים, מלפני עשר שנים, מלפני 15 שנים ואפילו יותר. עבור הרוב הגדול של אלה הצורך בנקיון, וכמו-כן הצורך בעוד מקום לשמירה של ניירות חדשים יותר (שבוודאי ביום מן הימים אצטרך לזרוק), הביא לכך שזרקתי המון. אבל לפני שיכולתי להרשות לעצמי לזרוק היה עלי לעיין בניירות, או לפחות לקרוא את הכותרותיהם. וכאשר עשיתי זאת מצאתי שהיה קשה מאד לנחש את השנה שבה המאמרים השונים התפרסמו. במידה רבה מאד הם עסקו באותם הנושאים שבהם התקשוב החינוכי עוסק היום – אוריינות דיגיטלית, פרטיות, ה-LMS, וכלים, כלים, כלים. וכמובן גם בהבטחה הגדולה שהדיגיטליות והרשת מהוות עבור החינוך. כמו-כן, מתברר שבמידה רבה גם אז השמענו את אותה הביקורת כלפי התקשוב החינוכי שאנחנו משמיעים כלפיו היום.

ודווקא תוך כדי הנקיון, כאילו לשכנע אותי שלפחות בנוגע לתקשוב החינוכי קהלת צדק, דיוויד ווילי (David Wiley) פרסם מאמרון בבלוג שלו:

Everything Old is New Again: Textbooks, The Printing Press, The Internet, and OER

רוב הפעילות של ווילי מתמקד במשאבים לימודיים פתוחים (Open Educational Resources) אבל יש מאחוריו שנים רבות של פעילות בתחום התקשוב החינוכי בכללותו כך שהוא מכיר היטב את התחום. במאמרון שלו הוא מתייחס למציאות המוכרת שכל כמה שנים התקשוב החינוכי צריך להמציא את עצמו חדש:

Even within learning design / instructional technology / educational technology graduate programs there’s a bit of a joke that every decade or so someone invents a new technology that causes the field to spontaneously forget everything it ever knew – because how could it possibly apply to the new medium?

חשוב להבין שווילי איננו בין מקטרגי הרשת. הוא רואה חיוב רב באינטרנט. במאמרון הוא מדגיש שהאינטרנט “טרנספורמטיבי” בחיינו – אם לטוב או אם לרע. אבל הוא כותב שעל אף העובדה שהשפעת הרשת על חיינו גדולה מאד, הוא איננו מזהה השפעה גדולה בחינוך:

I think it’s fair to say that the impact of the internet on teaching has – writ large – been shockingly small. There are, of course, exceptional cases where people are doing genuinely novel and amazing things with the internet in support of student learning. But I would argue that it’s the exception and not the rule in higher education.

שלא יהיו אי הבנות: ווילי איננו אומר, כמו רבים אחרים, שבמשך מאה או מאתיים שנה, עד להגעתו של האינטרנט, שום דבר לא השתנה בחינוך. טענתו היא שהאינטרנט לא הצליח להשפיע על החינוך כפי שאפשר היה לחשוב, או לצפות, שיקרה.

הציפייה הזאת, ציפייה שלפי ווילי לא התגשמה, מעוררת אצלו שאלה: מה היתה השפעתם של ספרי הלימוד (ה-textbooks) על ההוראה כאשר אלה, בעקבות הדפוס, נעשו זמינים לסטודנטים. האם הזמינות של ספרי לימוד מודפסים שינתה את דרכי ההוראה שהיו נהוגות לפני הדפוס? ווילי מצא שאין מקורות רבים על הנושא הזה, אבל הוא מצא ספר אחד על השימוש בספרי לימוד באירופה סביב תחילת תקופת הדפוס. מתוך הספר הזה הוא מביא מספר עדויות על כך שעל אף הזמינות של ספרים לא יקרים המרצים המשיכו להרצות את הטקסטים שלהם – אותם טקסטים שעכשיו הופיעו בדפוס – והם ציפו שהסטודנטים שלהם ירשמו את מה שהם דיקלמו. העדויות האלו מביאות אותו לקבוע:

So to answer my original question. What was the impact of the world’s greatest information technology – the printing press – on teaching? In the case of lecture texts, the impact appears to have been negligible.

קשה לא להרגיש שהנבירה לתוך העבר של ווילי מעניקה לנו קצת פרספקטיבה. מתברר שהרשת איננה הטכנולוגיה הראשונה שלכאורה מאפשרת לנו שינוי אך בפועל משנה מעט מאד. אני מודה (ויש עדויות) שלפני עשרים שנה אני ציפיתי שחדירת האינטרנט לתוך החינוך תערער את הנחות היסוד שלנו בנוגע לדרכי ההוראה והלמידה ולהתנהלות הכיתה. על אף העובדה שעדיין מקננת בי התקווה שכך אכן יקרה, נדמה לי שכאשר אנחנו מביטים מעבר לטכנולוגיות הדיגיטליות הנוצצות שמסנוורות אותנו, אנחנו מבינים שווילי צודק. ואולי בגלל זה הסקירה ההיסטורית שהוא ערך יכול לנחם אותנו. הרי לא מדובר בטכנולוגיות דיגיטליות בלבד. מתברר שכך היה גם עם הדפוס, ומי יודע, אולי גם עם המצאות פורצות דרך שבאו לפניו.

פעמים רבות בערימות הדפים שעליהם עברתי (ושחלק גדול מהם זרקתי) נתקלתי בניסוחים של “הפדגוגיה צריכה להוביל את הטכנולוגיה”. ספק אם מישהו בעולם החינוך חושב, או חשב, אחרת, וזאת על אף העובדה שהציפייה שבאופן קסמי טכנולוגיות חדשות יחוללו שינוי פדגוגי טבועה בנו היטב. המבט ההיסטורי של ווילי ממחיש עד כמה קשה ליישם אמירה שנראית כל כך פשוטה והגיונית. יתכן שהוא גם יכול להסביר למה לא היה צורך לשמור רבים מהמאמרים שמצאתי בעת הנקיון. אולי הוא גם מסביר למה לא קרה אסון שלא כתבתי כאן במשך כמעט שלושה חודשים.

האם הבינה המלאכותית המשוחררת תתפרע?

סטיבן קראשן הוא פרופסור אמיריטוס בבית הספר לחינוך של האוניברסיטה של דרום קליפורניה. הוא גם בלשן עם פרסומים רבים על תהליך רכישת הקריאה. דרך סטיבן דאונס הגעתי לסדרה של מאמרונים שקראשן פרסם בימים האחרונים שמתייחסים לחוברת PDF חדשה בת 60 עמודים על בינה מלאכותית בחינוך שפורסם על ידי חברת פירסון:

פירסון נחשבת החברה הגדולה ביותר בעולם בענייני חינוך. במשך שנים היא היתה בין המו”לים הגדולים ביותר של ספרי לימוד, ובשנים האחרונות היא חודרת לתחום המבחנים המקוונים. היום היא מרחיבה את העיסוק ה-“חינוכי” שלה – במידה רבה בכיוון של שילוב של מבחנים לתוך ספרי לימוד דיגיטאליים. נדמה לי שהחוברת החדשה אמורה לשקף את הכיוון הזה, ולהצביע על לאן המגמה הזאת עשויה להתפתח.

כפי שכבר אפשר היה להתרשם בעבר, אינני בין אוהבי פירסון. בגלל זה אוזני היתה קרויה לביקורת החריפה של קראשן על החוברת. אבל דווקא גם בגלל זה ראיתי לנכון לקרוא את החוברת במלואה ולהתרשם ממנה בעצמי ולא סתם לאמץ את הגישה של קראשן באופן עיוור. כזכור, מדובר בחוברת בת 60 עמודים, אם כי שליש מהם מכילים איורים או כותרות, הקדמות וביבליוגרפיה. גם בטקסט עצמו יש שוליים מאד רחבים. קל להסיק שבמידה רבה מדובר בחוברת פרסומית. זאת ועוד: מחברי החוברת מגדירים את הבינה המלאכותית בחינוך (AIEd) בצורה מאד רחבה כך שהיא כמעט חופפת לכל מה שנעשה בתקשוב בחינוך באופן כללי. בנוסף, דוגמאות רבות בחוברת יונקות מנסיונות ה-CAI מלפני דור ויותר, כך שבמידה רבה ה-AIEd נתפסת כ-CAI המסורתי שהיום משתכללת בעזרת תוספת של ניתוח נתונים. לפי מחברי החוברת, בלב ה-AIEd:

is the scientific goal to “make computationally precise and explicit forms of educational, psychological and social knowledge which are often left implicit.” In other words, in addition to being the engine behind much ‘smart’ ed tech, AIEd is also a powerful tool to open up what is sometimes called the ‘black box of learning,’ giving us deeper, and more fine-grained understandings of how learning actually happens (for example, how it is influenced by the learner’s socio-economic and physical context, or by technology.)
חשוב לשים לב שהקטע באותיות נטויות שבטקסט למעלה לקוח ממאמר של ג’ון סלף משנת 1999. במילים אחרות, ל-AI החינוכי של פירסון שורשים עמוקים בהוראה הממוחשבת המסורתית. מחברי החוברת אמנם מתייחסים להתפתחויות ולשינויים בעולם התקשוב, אבל לכל אורכה שורשי ה-CAI מורגשים. קראשן רגיש מאד לרמזים האלה, ונדמה לי שהרגישות הזאת מוצדקת.

במאמרון הראשון בסדרה קראשן מצטט מעמוד 36 של החוברת:

With ongoing AIEd analysis of a student’s learning activities, there will be no need for the stop-and-test approach that characterises many current assessments. Instead of traditional assessments that rely upon evaluating small samples of what a student has been taught, AIEd-driven assessments will be built into meaningful learning activities, perhaps a game or a collaborative project, and will assess all of the learning (and teaching) that takes place, as it happens.
הקטע הזה אמנם מזכיר משחקים ופרויקטים שיתופיים, אבל בעיני קראשן אלה רק כיסוי למעקב מתמיד. קראשן מזכיר לנו שלפי החזון של פירסון:
new competency-based programs, now in development, will replace standardized testing
הוא מציין שבתגובה לתלונות של הורים על המספר ההולך וגדל של מבחנים שמוטלים על ילדיהם בפירסון התחילו לדבר על צמצום מערך המבחנים. אבל לפי קראשן הצמצום הזה נובע משילוב המבחנים לתוך ספרי הלימוד עצמם. הוא טוען שהחזון של פירסון איננו פחות מעקב, אלא ההפך – התלמידים “יזכו” להיבחנות מתמדת:
Imagine: real time data always available from every classroom on the planet.

This will make testing fever worse than ever. We can expect daily reports about schools, school districts, states and countries announced on radio, television, newspapers, and on dedicated internet websites, just like sports news, announcing how much progress has been made in mastering modules. This will result it even more testing pressure on the schools.

בעמוד 34 של החוברת המחברים מתארים כמה מההתערבויות שה-AIEd מאפשרת (קראשן מצטט רק חלק מהפיסקה הזאת):
The increasing range of data capture devices – such as biological data, voice recognition, and eye tracking – will enable AIEd systems to provide new types of evidence for currently difficult to assess skills. For example, a practice-based learning experience that incorporates elements of problem solving or collaboration might be assessed using a combination of data sources including voice recognition (to identify who is doing and saying what in a team activity) and eye tracking (to explore which learner is focusing on which learning resources at any particular moment in time).
מצד אחד המידע שנאסף מההתערבויות האלו בוודאי יכול למפות את הידע ואת הכישורים שתלמידים רוכשים, אבל קשה לא להרגיש שהתלמיד נמצא תחת זכוכית מגדלת (במקרה הטוב) במהלך כל יום הלימודים, וגם כל הזמן שספר הלימוד נמצא בידיו. קראשן, שמלכתחילה איננו סומך על כוונות פירסון, מהרהר שיותר מאשר המעקב הזה מיועד לעזור לתלמיד, זאת בעצם דרך לפקח עליו. כמו-כן, מפני שפירסון אוספת ואוגרת עוד ועוד מידע (חשוב, בוודאי) אודותיו, והמידע הזה שימושי רק אם הוא מרוכז תחת מטריה אחת, זאת דרך להבטיח שבמהלך לימודיו כל חומרי הלימוד שלו יבואו מפירסון:
This and other intrusions are designed to make sure students are focused on just the task in front them right now, and are participating in exactly the way the Pearson wants them to participate.
אחרי קריאת החוברת כולה, וגם את כל המאמרונים של קראשן שהתייחסו אליה (יש ארבעה) שאלתי את עצמי אם החששות של קראשן מוצדקים. הרי על אף בעייתיות לא מבוטלת, נדמה לי שיותר מאשר החוברת חושפת תכניות זדוניות של פירסון, היא מציגה התייחסות די לא מעמיקה, אפילו רדודה, של החברה לשילוב “הבינה המלאכותית” לתוך החינוך. ואולי במקום חזון פשוט יש כאן חומר פרסומי שתופס טרמפ על מונח חם בחדשות כדי לגרום לנו לחשוב שהמרכול הדי משומש שמוכר לנו כבר שנים רבות הוא בעצם חדש ומהפכני.

נכון לפרסום המאמרון הזה כמעט ולא מצאתי התייחסויות אחרות לחוברת של פירסון. אינני יודע אם זה מפני שרבים טרם ראו אותו, או מפני שמי שקרא אותו לא התרשם ולא הרגיש שיש טעם להתייחס. ב-Education Week טום ונדר ארק פרסם מאמרון בו הוא כינה את החוברת “חשובה”. היה צפוי שהחוברת תמצא חן בעיני ונדר ארק. אפשר להגיד שכותרת המאמרון שלו:

היתה כמעט צפויה – ונדר ארק ידוע כאחד שמתלהב מהיוזמות הדיגיטאליות של חברות גדולות. אין בכך שום פסול, אם כי במקום שהמאמרון שלו יתייחס לחוברת וירחיב על הרעיונות שבה הוא פשוט מתקצר אותה.

באתר של NPR אנייה קמנץ כותבת על החוברת וגם מדווחת על ראיון שהיא ערכה עם אחת מכותביה. ההתייחסות של קמנץ ביקורתית, אבל להבדיל מקראשן היא איננה מוצאת כוונות נסתרות בעייתיות. קמנץ מציינת שכאשר מדובר בהקניית יכולות רגשיות סביר להניח שמורים אנושיים טובים יותר מאשר מכונות ואלגוריתמים, אבל בעיניה אין זה אומר שבחינוך תמיד יעדיפו אנשים על מכונות. היא כותבת:

to beat people out for jobs, computer systems don’t necessarily have to be better at those jobs…. Because they work, more or less, for free.
מחברי החוברת אינם מבטלים את מקומם של המורים בנעשה החינוכי. הם אפילו מדגישים ששילוב מוצלח של הבינה המלאכותית בחינוך דורש שיתוף פעולה עם מורים. ובכל זאת, מורגש שבעתיד במקרה הטוב המורים עשויים לסייע לאלגוריתמים יותר מאשר האלגוריתמים לשרתו את המורים. קמנץ בוודאי צודקת כאשר היא מציינת שכתוצאה מהצלחת ה-AIEd, אם כי לא בהכרח מהחזון שלה, ההשפעה של המורים (האנושיים) על תהליך הלמידה תצומצם. היא צודקת גם בקביעה שעם חדירת ה-AIEd אנחנו עתידים לראות ריבוד מעמדי: תלמידים ממשפחות בעלות אמצעים יזכו למורים אנושיים ואילו תלמידים עניים ישבו מול צגי מחשב והתקדמותם בלימודים תיקבע על ידי אלגוריתמים.

הביקורת של קמנץ איננה חריפה כמו זאת של קראשן. היא אמנם מזהה נקודות מדאיגות בחוברת של פירסון, אבל להבדיל מקראשן היא איננה חוששת לשלום תלמידי בתי הספר אם וכאשר הרעיונות שבחוברת ייושמו. אבל כאשר מצרפים את הביקורת של קמנץ לזאת של קראשן התמונה העתידית של הבינה המלאכותית בחינוך נראית הרבה פחות נוצצת מאשר זאת שחברת פירסון מציירת. דווקא לא צריכים להיות פרנואידיים על מנת להרגיש שסדר היום האלגוריתמי של הבינה המלאכותית בחינוך עלול להרע לתלמידי בתי הספר.

משהו “קטן” חסר בספרי הלימוד הדיגיטאליים של היום

אינני יכול לטעון, כמו מר ז’ורדן, ב-“גם הוא באצילים” של מולייר, שלא ידעתי שאני מדבר פרוזה. במה הדברים אמורים? אני חייב להודות שהרבה לפני שספר הלימוד הדיגיטאלי נעשה למצרך הכרחי בכל כיתה בכל בית ספר, עסקתי בחומרים דיגיטאליים שהיום זוכים לשם הזה. אחד מאתרי האינטרנט הראשונים שעליהם עבדתי, לפני כמעט 20 שנה, היה יחידת לימוד דיגיטאלית. (אמנם לא קראנו לו כך אז, אבל היום הוא ללא ספק ייחשב כך.) יכול להיות שהוא היה בעצם פרק אחד מתוך ספר, ומכלול הפרקים של אותו פרויקט בוודאי יכול להחשב ספר לימוד דיגיטאלי.

מה היה בספר הזה? הרוב הגדול היה טקסטים (בעברית ויזואלית, אם מישהו עוד זוכר את היצור המוזר הזה!). אבל היו גם תמונות, ומספר נסיונות ב-“פעילות אינטראקטיבית”. והיו בו אפילו הצעות לפעילויות ושאלות מנחות שיכלו להוות פעילות לימודית לתלמידים. נדמה לי שכל אלה אכן מצדיקים התייחסות לאתר ההוא כספר לימוד דיגיטאלי, או לפחות גירסה ראשונית של מוצר כזה. אבל מעבר למרכיבים האלה, היה בו עוד משהו שאז נחשב למרכיב חשוב מאד, אבל משום מה לא מוזכר הרבה בנוגע לספרי הלימוד הדיגיטאליים של היום – הוא היה מסמך מאד היפרטקסטי.

ספרי הלימוד הדיגיטאליים של היום עדיין מכילים טקסטים מודפסים – קשה בלי זה. כמו-כן, יש בהם הרבה יותר מרכיבים גראפיים מאשר בעבר. הם מכילים סרטונים ומה שבעבר זכה לכינוי “מולטימדיה”. אמנם יש בהם קישורים למידע מחוץ למסגרת הטקסט ה-“מרכזי” או ה-“רשמי” (אם כי לא מספיק בעיני), אבל כמעט לא מוצאים בהם היפרטקסט “פנימי”, היפרטקסט שמזמין קפיצה אסוציאטיבית לחלקים שונים של הטקסט. אין בהם קישורים שפותחים נתיבים מרובים ואלטרנטיביים למידע אשר בספר. היפרטקסט מהסוג הזה כנראה כבר איננו במודה.

עבור יחידות המידע שעליהם עבדנו לפני שנים ההיפרטקסט היווה מרכיב מרכזי. חשבנו שיצירת מסלולים מרובים לקריאת הטקסט תאפשר לתלמיד להכנס לתוך הנושא מהנקודות שמושכות ומעניינות אותו. כמו-כן, חשבנו שלהבדיל מטקסט ליניארי שעצם צורת הייצוג שלו רומז שיש דרך אחת נכונה להבין את הכתוב, טקסט היפרטקסטי מאפשר לתלמיד לבחון את התוכן מזוויות שונות, ועל ידי כך להגיע לתובנות משלו. קריאה היפרטקסטית, כך קיווינו, תהיה קריאה פעילה שתעודד את התלמיד למלא תפקיד פעיל בבניית טקסט שלם מחלקים נפרדים. ביסודו של דבר, יחידת לימוד היפרטקסטית היתה אמורה לאפשר הבנייה אישית. מובילי המערכת החינוכית של היום אמנם מרבים להזכיר מונחים כמו הבנייה, אבל היא איננה זוכה ליישום רב בשטח. למרבה הצער, העלמת ההיפרטקסט כמרכיב חשוב בספרי לימוד דיגיטליים היא עדות לכך.

ספר הלימוד איננו הבעיה

לפני שבוע דוד ורליק דיווח שהאחייניות שלו, שנמצאת לקראת סיום לימודיה בחשבונאות, כתבה ליד צילום שהיא העלאתה באינסטגרם שהיא מעולם לא חשבה שהיא תשמח לקבל ספרי לימוד. ורליק, שמעורב בתקשוב החינוכי שנים רבות ומבקש למצוא דרכים שבהן התקשוב יכול לשנות את חינוך, מבין אותה. האחיינית שלו מתכוננת למבחנים, והוא כותב שעל אף העובדה שהמידע שנחוץ לה בוודאי נמצא באינטרנט, היא באמת זקוקה לספרי הלימוד. הסיבה לכך פשוטה:

the right answers for that exam are not on the Internet. You can count on that.
דבריו של ורליק אינם כתב הגנה על ספרי לימוד (מודפסים או דיגיטאליים), אלא אמירה שמטרות החינוך כפי שמערכת החינוך מגדירה אותן מחייבות את השימוש בספרי הלימוד. ורליק מסביר:
A textbook, as a product of packaged content, is essential when we are tasked to learn the right answers — when we are being certified in some way as having x knowledge or y skills. But in my opinion, based on my own rather peculiar career, this is not education. It’s training.
אין צורך לבחון את הקרירה של ורליק להבין את כוונתו. הבעיה איננה שבעידן שבו אמצעים דיגיטאליים רבים ומגוונים זמינים לכולם מערכות החינוך ממשיכות להעמיד ספרי לימוד במרכז תהליך ה-“למידה”. הבעיה יסודית יותר: כל עוד תפקיד התלמיד מוגדר כרכישת המידע שמופיע בספרי הלימוד, ספרי הלימוד הם האמצעי הטוב (וההגיוני) ביותר להשיג את המטרה. בניסוח של ורליק:
If preparing our children for their future means certifying them based on a measure of their remembered knowledge or certifying schools/teachers based on the measured knowledge of their students, then bring on the books, the bigger the better.
לכאורה מערכות החינוך מדגישות את “כישורי המאה ה-21” מפני שאלה נחוצים כדי להכין את התלמידים של היום לעתיד שונה מזה שמכירים היום. נדמה לי שהיכולת למצוא תשובות מתוך ספרי לימוד איננה נמנית בין הכישורים האלה. אבל כפי שוורליק מבהיר, לא כל כך משנה באיזו מאה אנחנו נמצאים – ספרי לימוד כפי שאנחנו מכירים אותם כבר שנים רבות יישארו האמצעי המתאים ביותר להשיג את ה-“למידה” שאליה המערכות באמת מתכוונות.

אם זאת הכוונה של ספר לימוד דיגיטאלי, אולי המודפס עדיף

בימים אלה נערך בלאס וגאס אחת התערוכות החשובות של טכנולוגיות חדשות, ה-CES – תערוכת האלקטרוניקה לצרכן. בתערוכה הזאת חברות רבות, ביניהן הבולטות והידועות ביותר, חושפות את המוצרים החדשים שלהן לציבור. בעיתונות הטכנולוגית קיימת ציפייה גדולה לקראת התערוכה, והיא זוכה לסיקור רב. אינני יודע באיזו תדירות חברות שעוסקות במוצרים “חינוכיים” מציגות ב-CES, אבל השנה McGraw-Hill, מו”ל מאד חשוב בתחום ספרי הלימוד, חשף ספר לימוד דיגיטאלי חדש שראוי להתייחסות.

לפי הדיווחים במספר אתרים ה-“ספר” החדש, ש-McGraw-Hill מכנה אותו SmartBook, עשוי ל:

break the centuries-old tradition of books as linear experience
אני כמובן, בעד. או לפחות חשבתי כך, עד אשר המשכתי לקרוא את הדיווחים. מתברר שהרצון שלי להתגבר על הליניאריות של הספר איננו בדיוק תואם את הכוונה של המו”ל. אמנם באחד הדיווחים שקראתי מתארים את ספרים החדשים “אינטראקטיביים”, אבל נדמה לי שתיאור של כתבה אחרת קולע יותר למציאות כאשר היא מכנה את הספרים “adaptive” – “מסתגלים”. וכיצד (או למה) הספרים האלה מסתגלים?:
All readers essentially see the same textbook as they read for the first five minutes. But as a reader answers review questions placed throughout the chapter, different passages become highlighted to point the reader to where he or she should focus attention.

“It changes what is normally a static product to something that’s individualized to the learner,” said Ulrik Christensen, Chief Executive of Area9, the McGraw-Hill partner that developed the technology behind SmartBook.

אינני מבין גדול בתשתיות טכנולוגיות, אבל נדמה לי שמה שמתרחש כאן הוא תהליך של בקרה על הקריאה של התלמיד; בקרה שמתבססת על אלפי, אם לא מיליוני, נתונים שהמערכת אוספת מקוראים רבים. הנתונים האלה מאפשרים ל-“ספר” (או למערכת שנמצאת מאחוריו) לנתח את קצב ההתקדמות של התלמיד ובעקבות הניתוח הזה, לקבוע את מסלול ה-“למידה” הטוב ביותר עבורו. שוב מהכתבה, מסד הנתונים האדיר שעומד לרשות המערכת מאפשר לו:
to chart the most efficient path to learning a subject area, Mr. Christensen said. “Everything that you do is being tracked and it assesses you throughout” the questions and answers in each chapter, he said.
כתבה אחרת מנסה להסביר לנו מה קורה כאשר התלמיד קורא ב-“ספר” החדש. בין היתר:
Instead of having to quiz yourself, your SmartBook will assess your knowledge as you read, highlighting content and concepts that students need to master.
נדמה לי שיש כאן עדות להנחה בסיסית, הנחה שהיא אולי כל כך “מובנת מאליה”, הן למו”ל והן לכותבי הכתבות, שאין צורך לציין אותה. בוני המערכת הזאת כנראה חושבים שאפשר להגיד שהתלמיד למד אם הוא הצליח להפנים את מה שנמצא בספר. מערכת כזאת איננה דרך למידה חדשה, אלא פשוט שכלול של מודל ההוראה המסורתית, מודל שבו התפקיד של בית הספר, של הספר, ושל המורה הוא לדאוג לכך שהתלמיד קולט כל מה שמנסים להעביר אליו. אין לי ספק שמבחינה טכנולוגית מדובר במערכת מרשימה ביותר, אבל בסופו של דבר היא משרתת תפיסה חינוכית שאיננה תואמת כיצד אנשים באמת לומדים.

יכול להיות שבסיום הקריאה ב-“ספר” חדש כזה לא יהיה צורך במבחן. הרי כאשר תלמיד קורא “ספר” כזה עצם הגעתו לעמוד האחרון מהווה הוכחה שהוא “למד” – אחרת, הוא כנראה לא היה מגיע לסוף. אם כך, כמתנגד למבחנים סטנדרטיים אולי היה עלי לראות “ספר” כזה כדבר חיובי? אין חשש. כאשר אני מביע התנגדות למבחנים סטנדרטיים הכוונה שלי איננה להוריד אותם מסוף תהליך של למידה על ידי כך שהופכים את כל הלמידה למבחן אחד גדול. אני יודע שתלמידים רבים מתקשים להבין את מה שכתוב בספרי הלימוד שלהם (ואני אפילו מוכן להודות שבמקרים רבים רצוי שהם כן יבינו). אבל אני מעדיף את הקשיים האלה על מערכת טכנולוגית משוכללת שרואה בתלמיד כלי ריק שאפשר לתכנת כך שהוא יקלוט ביעילות את מה שמופיע בספר.

הזדמנות, או שירת ברבור?

לפני שבוע התייחסתי כאן להכרזה של חברת אפל על חדירתה לתחום ספרי הלימוד. הבעתי את התחושה שבמקום לקדם את החינוך בכיוונים של יותר הכוונה עצמית של הלומדים, הספרים האלה מקבעים את החינוך במודל המסורתי של “העברת ידע” ממקור מוסמך לתלמידים ולסטודנטים שתפקידם מסתכם ב-“רכישת” הידע הזה – לפחות עד למבחן. ציינתי שאפל אמנם משלמת מס שפתיים לקידום החינוך, אבל ההסכמים שלה עם המו”לים הגדולים, והאחוזים הניכרים שהיא לוקחת לעצמה ממכירת ספרים שכותבים עצמאיים יפיקו באמצעות הכלים שלה, רומזים שקידום החינוך משני אצלה לרווחים כספיים.

גם דייוויד ווילי (שיבקר בשבוע הקרוב בישראל במסגרת כנס צ’ייס) איננו מתלהב מהמהלך של אפל. אבל במאמרון שהוא פרסם לפני שבוע הוא מעדיף לראות את חצי הכוס המלאה, ואפילו יותר מרק חצי. הוא כותב:

From my perspective, the announcement is an outright win for advocates of affordability and open textbooks.
על פניו, המהלך של חברת אפל מבשר רעות למשאבים “פתוחים”. הוא הרי מרכז יותר ויותר חומרי לימוד בידי המו”לים הגדולים והמפיצים שלהם. מה יכול לגרום לווילי, שהוא אחד ממובילי תחום ה-OER – משאבים חינוכיים פתוחים, להביע אופטימיות כלפי המהלך הזה?

ווילי מתאר את המהלך של כניסת אפל לשוק ספרי הלימוד, מהלך שלדבריו היה צפוי. הוא מזהה בו שלושה שלבים:

  • שכירת כוכבי אקדמיה שיכתבו ספרים נוצצים ומושכים
  • קביעת בעלות על הספרים האלה בידי אפל
  • הפצת הספרים בחינם כדי לעודד רכישת עוד ועוד מכשירי iPad

לפי ווילי, התוצאה הצפויה של התכנית הזאת החרידה את המול”ים הגדולים. כדי למנוע הפצה בחינם, הם הסכימו להפיק ספרי לימוד דיגיטאליים עם סרטונים והמחשבות ועם מידה מסויימת של אינטראקטיביות, ולמכור את הספרים (דרך אפל) במחיר של $15.

ולמה זה מעורר אופטימיות אצל ווילי? הוא מסביר:

Now, if video-based, multimedia-rich, interactive textbooks are only worth $14.99 to the big publishers, what are relatively static, text-based books with a few photos worth to them? Answer: The Apple event was the big publishers’ public announcement that they are ceding the traditional textbook market to OER creators and others.
ווילי מכריז ששנת 2012 היא השנה שבה המו”לים הגדולים ויתרו על ספר הלימוד ה-“מסורתי”. הוא מסביר שכאשר המו”לים מוכנים למכור את הספרים שלהם במחיר נמוך כל כך, אחרי שנים רבות שבהן המחירים היו הרבה יותר גבוהים, הם בעצם מודים (בניגוד למה שטענו במשך שנים) שהמחיר איננו מדד של איכות. ווילי מוסיף ש-$15 לספר אמנם נראה כמחיר זול, ולכן אפשר לחשוב שמערכות חינוך יסכימו לשלם את המחיר הזה. אבל הוא מזכיר לנו שלפי התנאים של אפל יהיה צורך לקנות ספרים מחדש כל שנה, וכמובן שעל מנת לקרוא את הספר צריכים לקנות iPad שעולה בערך $500. מול המחיר הכולל הזה ווילי מציין שהמחיר של ספרי לימוד “פתוחים” בגירסה מודפסת הוא בערך $5, ובתפוצה דיגיטאלית – חינם (ואפשר לקרוא אותם על כל מכשיר דיגיטאלי).

כל זה מביא את ווילי למסנקה שהמהלך של אפל טוב למשאבים פתוחים:

The publishers have validated our argument that very inexpensive books can still be high quality by pricing their own books under $15, but they have still managed to price themselves out of the market through their protectionism (forced repurchase every year) and lock-in on the $500 iPad platform.
ווילי מסיים את המאמרון שלו בנימה אופטימית. אבל שבוע לאחר מכן, במאמרון נוסף, האופטימיות הזאת מהולה במידה לא קטנה של חשש. השינוי הזה נובע בעיקר מהכרזה מאותו שבוע של שר החינוך האמריקאי שעד שנת 2017 מערכת החינוך של ארה”ב תעבור באופן מלא מחומרי לימוד מודפסים לחומרי לימוד דיגיטאליים. (ההכרזה הזאת היא, כנראה, סיבה למאמרון נוסף על ספרי לימוד דיגיטאליים שייכתב בקרוב.) ולמה ההכרזה הזאת גורמת לשינוי בהתייחסותו של ווילי? הוא כותב:
Sure, there are “traditional” OER textbooks available for free. But when you could have video, multimedia, simulations, and interactive assessments for $15, why would you take a traditional book (whether print or video) even if it is free?
כאשר הממשל מכריז שעידן הספרים המודפסים מגיע לקיצו, ובתי ספר יחויבו לעבור לספרים דיגיטאליים, השאלה המרכזית נעשית לשאלה של יכולתם של ספרי לימוד “פתוחים” להתחרות במה שהמו”לים (ואפל) ימכרו לבתי הספר:
How will our beloved OER (90% text, 9% still images, 1% video) compete against what the publishers are turning out then, especially if the prices stay in the teens?
ווילי מצביע על התחומים שבהם לדעתו ספרי לימוד “פתוחים” חייבים להתפתח אם ברצונם להתחרות – בעיקר בכיוון של כלים להערכה שגם הם יהיו “פתוחים”. במאמרון הנוסף הוא איננו נראה אופטימי, ולאור זה כותרת המאמרון איננה מפתיעה: 2017: RIP, OER?.

מאוחר יותר באותו יום הוא כותב שוב – הפעם כדי להבהיר שהוא לא התכוון להגיד שאין עתיד למשאבים פתוחים, אלא להתריע שקיימת סכנה כזאת:

The RIP in 2017 only happens if the field does nothing to produce diagnostic, adaptive OER that support student learning at least as well as the systems produced by big publishers.
ווילי משוכנע שעוד אפשר לעשות משהו. נקווה שהוא צודק.

מה בין ספר לימוד דיגיטאלי וחינוך?

מידי פעם (אולי אפילו לעתים קרובות מדי) אני מנצל את ההזדמנות של הופעת כלי תקשובי חדש לעקוץ טיפה בעמיתים בקהילת התקשוב בחינוך. רבים מדי מאלה יוצאים בתופים ובמחולות לקראת כל דבר חדש, ומזדרזים להכריז שהנה, הכלי החדש הזה “ישנה את החינוך”. כך קרה, לפחות באופן חלקי, השבוע כאשר חברת אפל חשפה את iBooks Author, כלי שאמור להפוך את מלאכת הכנת ספרי לימוד לקלה ביותר. מספר לא קטן של בלוגרים חינוכיים מרעיפים שבחים על הכלי. על פי רוב הם חוזרים על הפרסומים של אפל שמספרים לנו שמעכשיו כל אחד יוכל להפיק ספר לימוד דיגיטאלי מאיר עיניים, ספר גדוש לא רק בטקסט ובתמונות אלא גם בסרטונים, בהמחשות למיניהן, ועוד הרבה. לאור השבחים האלה אני מוצא את עצמי מרים גבה ושואל בספקנות “האמנם?”. נדמה שבסרט הזה כבר היינו.

מבצע השכנוע שאכן מדובר במהפכה בחינוך מתחיל עם הפרסומים של אפל. בדף פרסום אחד אנחנו קוראים:

Immersive, interactive, and engaging, textbooks on iPad offer an experience that will capture students’ imaginations and take learning to a whole new level.
ואם האמירה שהספרים האלה מביאים את הלמידה לרמה חדשה איננה מספיק, בדף אחר אנחנו זוכים לטיפה של פרספקטיבה היסטורית:
For hundreds of years, textbooks have put a world of knowledge in the hands of students. But while the way people learn has changed dramatically, the traditional textbook has stayed the same.
הטקסטים האלה, כמובן, הוכנו על ידי אנשי פרסום ושיווק. עם זאת, אי אפשר להתכחש לעובדה שאיכות המוצרים של אפל מצדיקה רבים מהשבחים שמרעיפים על החברה. לכן, התרגלנו לכך שכאשר החברה מפתחת יישום או כלי לתחום חדש שאליו היא חודרת, היא באמת משנה ומשדרגת אותו. לאור זה, די טבעי להאמין לפרסומים של החברה, גם אם ברור שהם מוגזמים.

נכון להיום, נדמה לי שאפל הוציאה רק ספר לימוד אחד (או לפחות חלק מספר אחד) שבו אפשר לראות את פלאי ספר הלימוד הדיגיטאלי על גבי ה-Ipad, ספרו של אי. או. וילסון – Life on Earth. זכיתי לקרוא/לעיין בספר. אין ספק שהוא מרהיב. נעים להחזיק את ה-“ספר” בידיים, לדפדף בו בעזרת תנועות יד פשוטות, לצפות בצילומים ובסרטונים, לרשום מספר הערות על גבי הטקסט, ולגרד בראש ולתהות – מה מתוך כל זה מהווה את עתיד החינוך. מבחינה טכנולוגית ועיצובית הספר אכן נהדר, אבל ה-WWW גדוש בטקסטים מעניינים שאפשר לקרוא, ויש גם שפע של סרטונים והמחשות. כבר שנים אנחנו מכירים “ספרים” מהסוג הזה על גבי דיסקים. ה-“חידוש”, אם אכן יש כאן, הוא בכך שה-“ספר” מופיע באריזה מושכת המותאמת לטבלט, ובכך מעניקים לנו חווית קריאה/עיון כוללת. בנוסף, וכאן אני מסכים שיתכן מדובר בהתפתחות משמעותית, אם ניתן להאמין לפרסומים, היישום החדש שאפל מפיצה בחינם מאפשר לכל אחד להפיק ספר כזה. ספק רב אם “כל אחד” יכול להפיק ספר לימוד דומה לדוגמה של אפל, ספר שהושקע בו המון כדי להציג את יכולות הסביבה ולעורר תאבון. עם זאת, סביר להניח שהכלי שאפל מפיצה קל לשימוש, וגם שהספרים שמפיקים באמצעותו אכן יהיו מרשימים, אפילו אם הם בוודאי לא ישתוו לדוגמה של אפל.

אבל אלה טענות שאפשר לכנות אותן “שטחיות”. הרי העובדה שעדיין לא למדנו לנצל את יכולות הכלי איננה סיבה לשלול אותה. הבעיה הרבה יותר יסודית. בבלוג שלו דייוויד תורנברג מיטיב לתאר את הבעיה העיקרית. היא סוקר את היחס החיובי של אפל לחינוך במהלך השנים, יחס שמשום מה מגיע עכשיו לקץ:

Then along comes the iPad – a potential game changer being driven into schools by the students themselves. Scratch, an amazing programming environment for kids (and grownups) developed by Mitch Resnick’s group at the MIT Medialab, was REMOVED from the iTunes store. And now, the offerings of the old guard publishers will be featured. The message is clear – “school is fine the way it has always been – now buy some new toys that require no changes in the system at all.”

This didn’t happen by accident. Careful thought went into Apple’s perspective on how tablets should be used by children. Today they decided that the iPad should be a costly version of the Amazon Kindle Fire. While this may be a lucrative move on Apple’s part, it destroys any semblance of Apple caring one whit about real learning. It is as if Dewey, Piaget, Papert and other giants in the field had never been born.

בסך הכל אנחנו זוכים לספר לימוד מהסוג שהכרנו במשך דורות. אינני טוען כאן שאין מקום חשוב בתהליך הלמידה לספרי לימוד שמרכזים את המידע ה-“דרוש” לתלמיד/לסטודנט. אבל הנצחת המקום הזה בתהליכי הוראה ולמידה בוודאי איננו מהווה חידוש או מהפכה. אם במהפכה מדובר, בצעם יש כאן הפיכת-נגד שמחזירה אותנו לדפוסי הוראה/למידה שעם חשיפת מערכות החינוך לאינטרנט לפני כ-15 שנה היה נדמה שאנחנו משתחררים מהם.

תורנברג איננו שולל את השימוש בספרי לימוד בבתי הספר. לפני שנה, באתר Edutopia, הוא פרסם כתבה בה הוא מונה מספר יתרונות של ספרי לימוד פתוחים לעומת מקביליהם המסחריים (והיקרים הרבה יותר), לדוגמה יכולת עדכון ועריכה מהירים. אפשר לטעון, כמובן, שהכלי שאפל מפיצה דווקא תואם את התפיסה של ספרי לימוד פתוחים ומקל על הפצתם. אולי נגלה שכך המצב, אבל נכון לעכשיו לאפל חוזים עם מו”לים גדולים שאינם מעוניינים בחומרים פתוחים, אלא פשוט רוצים להשתלט על שוק ספרי הלימוד הדיגיטאליים. ושוב, הנסיון לרכז את כל המידע הרלוונטי לתלמיד בתוך ספר אחד משרת תפיסה חינוכית מיושנת, תפיסה שעליה היה נדמה שבעזרת ה-WWW אנחנו מתגברים.

זאת ועוד: בתגובה לכתבה של תורנברג ב-Edutopia ויקי קוב מצביעה על אחת הבעיות העיקריות של ספרי-לימוד, אם במודל הישן או ב-“פתוחים”. קוב כותבת שבספרים האלה אין ביטוי לקול של המחבר. היא כותבת:

The assumption is that free open-source material on the web is equivalent to textbooks and that is probably true. They are both equally badly written.
קוב עובדת בגוף בשם Interesting Non-Fiction for Kids, גוף שמפיץ ספרים שאפשר באמת ללמוד מהם. על הסופרים שאל ספריהם אפשר להגיע דרך האתר היא כותבת:
They use their skill and craft to present information through the lens of singular intellects, making the nonfiction genre an eye-opening experience in human communication.
אבל הספרים האלה, על אף העובדה שהתכנים של רבים מהם מותאמים לסטנדרטים שהיום נחשבים לחשובים כל כך במערכות חינוך, אינם מהסוג שאפשר להנחות את התלמידים לקרוא פרק מסויים בשיעורי בית, או למצוא את התשובה לשאלה ספציפית בעמוד כלשהו. הם ספרים שבאמת לומדים מהם, אבל לא ברור שבעיני מערכות החינוך הם “ספרי לימוד”.

כאשר לפני כמעט 30 שנה חברת אפל חשפה את מחשב המקינטוש היא עשתה זאת עם פרסומת שהיום נחשבת לקלאסיקה. בפרסומת הזאת היא הכריזה:

On January 24th, Apple Computer will introduce Macintosh. And you’ll see why 1984 won’t be like “1984.”
למרבה הצער, היום, עם חשיפת iBooks2 ו-iBooks Author החברה איננה יכולה להשמיע טיעון כזה. במקום זה, הרבה יותר נכון להגיד שנראה שבאמצעות הכלי החינוך היום אמנם יותר דיגיטאלי, אבל במהותו נשאר כפי שהיה.

האם לזה קוראים “מהפכה”?

בסיום הדיווח של דפנה ליאל בחדשות של ערוץ 2 של יום חמישי (12.1) על הצעת חוק לאפשר לתלמידים להביא מכשירים דיגיטאליים לבית הספר, ליאל אומרת:
הצעת החוק נועדה לתת מענה לשנים הקרובות, שבמהלכן מהפכת המחשוב של משרד החינוך עדיין לא תגיע לכל בתי הספר.
לאור המשפט הזה אולי קצת מיותר לציין שקשה למצוא איזושהי מהפכה חינוכית בתוך הצעת החוק. ובכל זאת, נדמה לי שחשוב להדגיש את זה. עיקר הדגש של הצעת החוק, של חברת הכנסת עינת וילף, הוא כנראה כלכלי: ספרי לימוד הם יקרים. הנחת היסוד של החוק היא שהפקת ספרים דיגיטאליים ורכישתם זולות יותר מהפקת ורכישת ספרים מודפסים. בכסף שיחסכו אפשר יהיה לרכוש את המכשירים שעל גביהם יקראו את הספרים הדיגיטאליים. הטיעון הזה איננו חדש, ולמיטב ידיעתי יש בו גרעין לא קטן של אמת, ללא קשר ליתרונות האפשריים האחרים שספרי לימוד דיגיטאליים יכולים להעניק לתהליכי הוראה ולמידה.

ובכל זאת, יש משהו טיפה מוזר בניסוח המשפט של ליאל. החוק מציע שתלמיד יוכל להביא מכשיר דיגיטאלי לכיתה ולהשתמש בו שם. אם כך, מה יהיה אחרי מהפכת המחשוב? האם אז יחכה לכל תלמיד מכשיר דיגיטאלי (רכוש משרד החינוך) בתוך בית הספר כך שלא יהיה צורך שהוא יביא את שלו? אולי מישהו רואה בכך מהפכה, אבל בעיני תהיה זאת נסיגה. אין ספק שנכון להיום יש משהו בתפיסה של Bring Your Own Device (הבא את המכשיר האישי שלך) שפוגעת בשוויון ההזדמנויות, מהסיבה הפשוטה שלא כולם יכולים להביא משהו. אי לכך, אם באמצעות החוק נוצר מצב שבו משאבים יופנו למי שזקוק להם מפני שלא יהיה צורך לטפל במי שכבר יש לו, יש בו מרכיב חיובי וחשוב. אבל אפשר לקוות שהתפיסה של BYOD צומחת לא רק משיקולים כלכליים, אלא גם משיקולים חינוכיים.

(במאמר מוסגר אולי חשוב לציין כאן שכאשר מושל קליפורניה לשעבר, ארנולד שוורצנגר, ביקש לקדם ספרי לימוד דיגיטאליים במדינתו, השיקולים שלו היו כלכליים בלבד. בנוסף, על פי רוב המו”לים הגדולים יהיו המרוויחים הגדולים של המעבר לספרי לימוד דיגיטאליים.)

אבל נדמה לי שצריכים לשאול כאן שאלה אחרת בנוגע ל-“מהפכת המחשוב” שכנראה עתידה להגיע למערכת החינוך. ההתייחסות בכתבה של ליאל למכשירים דיגיטאליים – מחשבים ניידים, טבלטים, וקוראים למיניהם – היא אל מכשירים שמאפשרים גישה לספרי הלימוד (ובמקרה הטוב, להמחשות או לתרגולים שבתוך הספרים). במילים אחרות, יש עדיין סמכות יודעת כל שמופקדת על העברת הידע אל התלמיד, אבל הסמכות הזאת מבינה היום שאמצעי ההעברה שעמדו לרשותה עד היום אינם מספיק יעילים, ולכן יש צורך בחדשים. על אף מס השפתיים למיומנויות המאה ה-21 (המפוקפקות בלאו הכי) כמו יצירתיות וחדשנות, חשיבה ביקורתית, או שיתוף, שלכאורה חבויות בדיגיטאליות וחיכו לעידן שלנו כדי לצוץ על פני השטח, המהפכה שהמשרד מציע היא בסך הכל מהפכה של ספרי לימוד בגירסה דיגיטאלית. לאחר המהפכה הזאת התלמידים כנראה יביאו את המכשירים שלהם לבית הספר כדי לשבת בשקט בכיתה ולקרוא את הפרק שבוודאי יכלו לקרוא גם בבית. מי יודע – אולי, מפני שהתצוגה הדיגיטאלית תהיה כל כך מעוררת התעניינות, בכלל לא יהיה צורך במורה בכיתה.

היה נדמה לי שחדירת התקשוב לתוך מערכת החינוך היתה אמורה לאפשר גישה למקורות שונים ומגוונים, לקשר תלמידים בכיתה אחת לאחרים בעיר, ואפילו בארץ, אחרת, לפתוח בפניהם אמצעי פרסום שיהפכו אותם ללומדים פעילים. במקום אלה, התלמידים שלנו יזכו בספרי לימוד דיגיטאליים שיהפכו את התרמילים שלהם לקלים יותר. בדרך למהפכת המחשוב במערכת החינוך אני כנראה פספסתי משהו.

ואולי ספרי הלימוד העתידיים אינם …

מה עוד אפשר להגיד על ספר הלימוד של העתיד? על אף העובדה שנכון להיום סקרים מראים שסטודנטים אינם נוהרים אחר ספרי לימוד דיגיטאליים ודווקא מעדיפים להמשיך להחזיק ספרים מודפסים ביד, ברור לכולם שהדיגיטאליות תשלוט גם בשוק ספרי הלימוד. אבל כדרכם של מנצחים, חסידי הספר הדיגיטאלי אינם מסתפקים בנצחון – הם צריכים להראות שמשאת נפשם, ספר הלימוד הדיגיטאלי, עולה בכל תחום אפשרי על הספר המודפס.

דייוויד ורליק כותב השבוע על ספרי לימוד דיגיטאליים, וכדרכו הוא מזמין את קוראיו להצטרף אליו ולמנות את המאפיינים של הספרים האלה שעושים אותם לעדיפים על ספרים מודפסים. התוצאה היא טבלה שמראה שפחות או יותר בכל נקודה אפשרית (ורליק מציין 12) אין בכלל תחרות בין שני סוגי הספרים. בין הנקודות שבהן הוא משווה בין שני הספרים:

  • ספר הלימוד ה-“ישן” המותאם לסטנדרטים, ואילו ספר הלימוד ה-“חדש” מותאם לצרכים ולנסיון של משתמשיו
  • הסמכות היא מרכיב מרכזי של ספר הלימוד ה-“ישן”, ואילו הסמכות של ספר הלימוד ה-“חדש” נרכשת בזכות הסיוע שהוא מעניק לתהליך הלמידה
  • ספר הלימוד ה-“ישן” יוצר תחושה של בטחון, ואילו ספר הלימוד ה-“חדש” מפתיע, ומגרה ללמידה חדשה
  • ספר הלימוד ה-“ישן” מתיימר להיות נטול הטיות אידאולוגיות, ואילו ספר הלימוד ה-“חדש” מכיר בעובדה שיש בו הטיות כאלו

עלי להודות שבמידה לא קטנה אני מסכים עם ההבחנות האלו, ועם אחרות שוורליק מציין. אבל התמונה הכוללת שמצטיירת מהטבלה של ורליק היא של ספר לימוד תלוש מהמסגרות הלימודיות הקיימות. ורליק איננו מתייחס לעבודה שמערכות חינוך אינן משוחררות מהטיות אידאולוגיות, ולאור זה ספרי לימוד ביודעין מציגים תפיסת עולם מסויימת כנכונה (ונקייה מהטיות). הוא משבח את ספר הלימוד החופשי מסטנדרטים, ומצליח להתעלם מהעובדה שהמערכת עדיין דורשת את הסטנדרטים האלה. הוא אדיש לכך שמערכות לימוד רוצות ליצור תחושה של בטחון אצל הלומדים בו, ולא לזעזע אותם.

אני בטוח שוורליק מייחל לכך שספר הלימוד ה-“חדש” יחולל שינוי משמעותי בדרכי למידה והוראה. שוב, אשמח גם אני אם כך יקרה. אבל המאפיינים של ספר הלימוד ה-“חדש” שוורליק מביא במאמרון שלו אינם אינהרנטיים לספרים דיגיטאליים. יותר מאשר אלה משקפים תכונות ייחודיות של הדיגיטאליות הם משקפים תפיסה חינוכית, ולא נראה לי שהתפיסה הזאת עומדת להשתנות אצל קובעי המדיניות החינוכית בקרוב. למרבה הצער, סביר להניח שספרי הלימוד ה-“חדשים” שורליק מייחל להם יהיו לא יותר מאשר גירסאות דיגיטאליות של מה שאנחנו מכירים היום.