לפעמים בהחלט אפשר ללמוד מנתונים!

מי שקורא את הבלוג הזה (אם אכן יש מישהו שעושה זאת) עשוי להתרשם שאני בז למגמה של איסוף נתונים וניתוחם בחינוך. חשוב לי להבהיר שזה איננו נכון. אני אמנם ספקן בנוגע ליכולת של המחקר הכמותי להבהיר דברים חשובים בנוגע לאפקטיביות של תהליכי הוראה ולמידה למיניהם, אבל אם וכאשר מחקרים כאלה מצביעים על מה מוצלח ומה פחות אינני מתכחש למידע הזה, גם אם הוא סותר את התפיסות החינוכיות שלי. מה שאני מרבה לבקר כאן הוא הנסיון לגייס את האיסוף המסיבי של נתונים, וניתוחים באמצעות למידת המכונה (machine learning), על מנת לנבא את ההצלחה או את הכשלון של תלמידים, או על מנת לבנות תוכניות לימודים מותאמות אישית לכל תלמיד. זאת ועוד: במרבית המקרים שבהם האמצעים האלה כן מצליחים לזהות צעדים טובים ויעילים מתברר שאותם צעדים היו ברורים למורה המנוסה ללא הגיוס המסיבי של כוח מחשוב.

כאשר איסוף הנתונים משרת את שיפור ההוראה והלמידה הוא בוודאי מוצדק. תמיד רצוי למצוא קורלציה בין גורם כלשהו ותוצאה לימודית – ובמיוחד אם אפשר לזהות לא רק קורלציה, אלא השפעה ברורה של אותו גורם על הישגי הלמידה. זה כמובן מה שלמידת המכונה (ואחותה הפחות או יותר תאומה, הבינה המלאכותית) מנסה לעשות. התקווה של ה-AI היא שסוד שאיננו נגלה לעין מסתתר אי-שם בנתונים, סוד שיתגלה רק על ידי איסוף וניתוחם, כך שבאופן קסמי אותה AI תביא לשיפור בציוני כל התלמידים במבחנים סטנדרטיים. (כאן המקום לציין שעל אף העובדה שאינני מוצא קשר משמעותי בין ציונים במבחנים סטנדרטיים לבין למידה של ממש אני יכול להבין למה משתמשים בציונים האלה כמדד של הלמידה.) הנסיון הכמעט אובססיבי למצוא את הגורמים המוסתרים, גורמים שרק מחשב חזק יכול למצוא, מעוור את המחפשים לגורמים “פשוטים” יותר, גורמים שזיהויים איננו דורש כוח חישובי אדיר.

על גורם כזה נמסר השבוע בכתבה על מחקר חדש באתר של אוניברסיטת ליידס (Leeds) אשר באנגליה. כותרת הכריזה:

Skipping breakfast linked to lower GCSE grades

הכתבה מתייחסת למחקר של חוקרים מליידס שהתפרסם החודש בכתב העת Frontiers in Public Health. יש להודות שכותרת כזאת איננה באמת “חדשות”. הקורלציה הזאת די מוכרת, והחוקרים עצמם אינם טוענים שהם גילו משהו שאיננו ידוע. במשפט הפותח של המחקר שלהם הם כותבים:

Studies indicate that breakfast positively affects learning in children.

במילים אחרות, אין במחקר הזה גילוי פורץ דרך, אלא חיזוק של משהו שכבר מזמן ידוע. גם אני דיווחתי מספר פעמים על הקורלציה הזאת. לפני כשנתיים קישרתי כאן למאמרון של פיטר גרין שדיווח על מחקר בארה”ב שהצביע על קשר בין תלמידים רעבים לבין קשיים בלימודים. וגם בפברואר השנה כתבתי על מאמר של חוקר אנגלי שהתייחס למחקר שהצביע גם הוא על הקשר הזה.

מה ששונה במחקר החדש הזה לעומת המחקרים הקודמים הוא ההתמקדות בארוחת בוקר. הכתבה מצטטת את החוקרת הראשית של המחקר שבאופן מאד ברור מכריזה:

Our study suggests that secondary school students are at a disadvantage if they are not getting a morning meal to fuel their brains for the start of the school day.

אם הקורלציה בין רעב והישגים כבר ידועה, מה כן חשוב במחקר החדש הזה? ידוע שהתזונה של תלמידים ממשפחות ברמה סוציו-אקונומית נמוכה נחותה לעומת התזונה של עמיתיהם ממשפחות ברמה סוציו-אקונומית גבוהה. לאור זה אפשר היה לשער שהנתון של אי-אכילת ארוחת בוקר איננו אלא חלופה של רמה סוציו-אקונומית שידועה כמדד די מהימן של הסיכויים להצליח בלימודים. המחקר הזה דווקא ניסה לבודד את נושא ארוחת הבוקר מהתמונה החברתית הכללית של התלמידים, ובדק תלמידים שאכלו, וגם שלא אכלו, ארוחות בוקר מאותה רמה סוציו-אקונומית. החוקרים מציינים ש:

Low/middle socio-economic status (SES) adolescents who rarely consumed breakfast were significantly less likely to achieve higher Mathematics grades compared to low/middle SES adolescents who frequently consumed breakfast.

במילים אחרות, המחקר מצא שבתוך אוכלוסייה דומה היתה לארוחת הבוקר השפעה חיובית על הלמידה (או לפחות על הציונים במבחנים). למידע הזה יכול להיות השפעה משמעותית מאד על הלמידה בבתי הספר, וזאת במיוחד לאור הקביעה של אותה חוקרת שבאנגליה ש:

an estimated half a million children [are] arriving at school each day too hungry to learn

פיטר גרין, במאמרון שלו מלפני שנתיים שקישר למחקר האמריקאי, סיים עם קביעה מבישה – שעוד היום אנחנו עדיין זקוקים ל:

actual proof that students do better when they are well fed.

זה היה נכון לפני שנתיים, וזה נכון גם היום. מדובר בסוג הקורלציות שאפשר למצוא גם בלי השקעה של מיליוני דולרים וכוח מחשוב מסיבי. ובכל זאת, טוב לדעת שהחוקרים בליידס ממשיכים לעקוב אחר הקשר הזה, ועוד יותר חשוב, שהם ממשיכים להביא אותו לתודעת הציבור. בוודאי לא היה מזיק לו האנשים שמשקיעים הון בתקשוב מתקדם כדי למצוא מה גורם להצלחה בלמידה היו משקיעים לפחות חלק מהכסף שלהם לדאוג לכך שתלמידים לא יגיעו רעבים לבית הספר.

נפלאות ה-“מחקר” בעסקים

כידוע, המחשבים, ובמיוחד הטלפונים הניידים, שלנו “לומדים” מההקלקות שלנו על מנת להציע לנו עוד ועוד מאותו הדבר. אי לכך בהצעות שאני פוגש בזרם החדשות שלי בטלפון מופיעות כתבות רבות שעוסקות בטכנולוגיות בחינוך. למען האמת, רבות מדי. בדרך כלל עיון חטוף בכותרת מספיק כדי לדעת אם יש טעם לקרוא את ההמלצות האלו, כאשר פעמים רבות התשובה היא שאין. אבל דווקא מפני שאני מעיין בחדשות דרך הטלפון כאשר יש לי זמן פנוי, אם משהו תופס את העין יש סיכוי טוב שאני כן אקרא. וכך קרה עם כתבה ב-Forbes שכותרתה הכריזה:

The Revolutionary Impact Of Immersive Technology On Education

כבר מזמן למדתי לא להתרגש יתר על המידה ממילים כמו “השפעה מהפכנית” בכותרות של כתבות שעוסקות בטכנולוגיות בחינוך, אבל הפעם, לצד המהפכה נוסף עוד מונח מעורר התרגשות – “immersive technology” שכותב הכתבה מגדיר כשילוב של מציאות מדומה ומציאות רבודה. קשה היה לעמוד בפיתוי. רק לפני מספר שנים אלה בהחלט נחשבו לדבר הגדול הבא, כך שעבור אדם כמוני שעוסק בתקשוב בחינוך כותרת כזאת מבטיחה, אפילו מחייבת, קריאה.

מדובר, כזכור, בכתבה ב-Forbes, ולכן אין זה מפתיע שיחסית מוקדם בכתבה אנחנו לומדים על הפוטנציאל הכלכלי של טכנולוגיות בחינוך. מספרים לנו ש:

the Education Technology (EdTech) industry is set to reach $252 billion by 2020, growing at a 17% annual rate.

זאת ועוד: חלקו של ה-immersive כנראה אמור לתפוס חלק ניכר מהסכום המשמעותי הזה. בנוסף, אנחנו לומדים שלפי ה-OECD משרות רבות (14%) עתידות לעבור אוטומציה מלאה ואילו עבור עוד 32% מהמשרות השפעת האוטומציה תהיה משמעותית. לכן הכתבה מכריזה:

It is imperative, therefore, that education systems adapt to ensure students are equipped with the right skills to survive in our changing world.

וכל זה בא כהקדמה לעיקר הכתבה – הנסיון לשכנע אותנו שאותן טכנולוגיות immersive הן אלו שיבטיחו שהסטודנטים של היום ירכשו את הכישורים הדרושים למחר, וכמובן תוך כדי פיתוח שוק מאד רווחי.

כצפוי, הכתבה מבטיחה לנו שביכולתן של טכנולוגיות immersive לשפר את החינוך. כעדות לכך מביאים ציטוטים מתוך סקירה של ה-New Jersey Institute of Technology שמוצאת ש:

augmented reality has the potential to revolutionize learning in primary and secondary schools more than any other technology has done in the recent past

המשפט הזה הוא כנראה מסקירה שנערך ב-2017 (אין קישור בתוך הכתבה). הוא מופיע מספר פעמים בווב, בעיקר במסגרת של אינפוגרפיקה נחמדה שהוכנה על ידי ה-NJIT. כמו רוב האינפוגרפיקות היא כבדה במשפטים הצהרתיים, ודי חלשה בתוכן של ממש. בסיומה מופיעה רשימת מקורות. אחד מאלה, אם אכן הצלחתי למצוא אותו, הוא סקירת ספרות אקדמית על השימוש במציאות רבודה, משנת 2014. הסקירה מוצאת יתרונות וגם חסרונות במציאות רבודה, וכאופייני לסקירות מהסוג הזה מציינת את הצורך בהמשך המחקר. (באינפוגרפיקה מופיע רק URL שהיום מוביל לדף ראשי של ה-Journal of Educational Technology & Society שמתפרסם באוניברסיטה בטאיוואן. בעזרת קצת בילוש הצלחתי למצוא מאמר שהוא כנראה הסקירה ששימש את מכיני האינפוגרפיקה). המקורות האחרים הם מהסוג של התלהבות מ-Pokemon Go והציפייה שאפשר לשלב אותו בכיתה. אינני טוען שאין מקום למציאות רבודה בתהליכי הוראה ולמידה, אבל אני כן תוהה כיצד מנתונים די שטחיים כמו אלה שבאינפוגרפיקה מצליחים להצהיר על פוטנציאל מהפכני.

בשביל זה יש, כמובן, המחקר, והכתבה מגייסת שניים. אחד מאלה מביא לנו נתון מאד מרשים:

One study in the US has shown that the introduction of technology makes 87% of students more likely to attend class and 72% of them more likely to participate.

כתבתי “מרשים”? נדמה לי שאפילו מרשים מדי. איך מגיעים לתוצאות כל כך מעודדות? התשובה נמצאת בכך שמדובר במחקר משנת 2009 שנערך בקורס אחד עם בערך מאה סטודנטים. ובאילו טכנולוגיות מדובר? המחקר בדק קורס פרונטלי שבו השתמשו במשהו דומה לקליקרים כדי לרכז תגובות של סטודנטים למידע שנמסר דרך מצגת פאוורפוינט. כפי שעורכי המחקר מסבירים:

Interactive Technology involves the classroom use of individual response pads by students to answer questions posted via PowerPoint.

במילים אחרות, לא רק שמדובר במחקר קטן מאד מלפני עשור (שבמונחים של תקשוב זה כמעט היסטוריה עתיקה) אלא שהאינטראקטיביות שבמחקר שונה לחלוטין מזו שכותב הכתבה מבקש לקדם. בנוסף, די מפליא שהיינו זקוקים ל-“מחקר” כדי לזכות בגילוי המרעיש שסטודנטים שמחים להשתמש בטכנולוגיות בשיעור.

והמחקר השני? כנראה שמדובר בסקר שנערך על ידי גוף שמשווק בטיחות דיגיטלית (חומת אש) לגופים שונים, כולל בתי ספר. התוצאות פורסמו בדצמבר 2017 באתר של The Knowledge Academy, גוף שעוסק בהכשרה מקצועית בתחומי העסקים והטכנולוגיה. הכתבה ב-Forbes איננה מקשרת למקור, אבל חיפוש פשוט מעלה שתי כתבות (1 ו-2) שמדווחות על הסקר. שתי הכתבות כמעט זהות, אבל רק אחת מקשרת אליו … שוב עם URL שאיננו נפתח. הכתבה ב-Forbes מביאה לנו תוצאה מרשימה ביותר של הסקר:

a staggering 96% of teachers believe technology has had a positive impact in the way children participate and learn in lessons.

אז מה יש לנו כאן? Forbes פונה לקהילת העסקים. הוא מזהה תחומים מתפתחים ומצביע על שווקים שכדאי להשקיע בהם. והנה, עכשיו הוא מזהה פוטנציאל אדיר ב-immersive technology בחינוך. למען האמת, אין כאן חדש. יתכן אפילו שמי שחיכה להמלצה של Forbes כבר איחר את הרכבת. אבל זה איננו מה שמעניין אותי כאן. מה שמעניין הוא המקורות הדי מפוקפקים שעליהם כתבה כזאת מסתמכת. לא פעם מפצירים באנשי חינוך שהחינוך צריך להתנהל כמו עולם העסקים. והנה, אחד מכתבי העת המוערכים ביותר בעולם העסקים מצביע על השוק החשוב והמתפתח בטכנולוגיות חינוכיות – ה-immersive technology – ומחזק את התחזית שלו באמצעות מחקרים ונתונים שעליהם נדמה שכל איש חינוך מכובד היה צוחק. ולמרות זה, נדמה שהחינוך מוכן להיות מובל על ידי עשירי הטכנולוגיה במקום לסמוך על עצמו.

לפעמים המחקר מאשר את השכל הישר

אינני זוכר בדיוק כיצד הגעתי למאמר של קית טוני (Keith Tunney) ב-Journal of Education for Teaching:

Humanising as innovation in a cold climate of [socalled-evidence-based] teacher education

אני יודע שזה היה לפני שבועיים, אבל מעבר לכך – אינני יודע. יכול להיות שזה היה דרך ציוץ של מישהו שאחריו אני עוקב, או דרך קישור באחד הבלוגים שאני קורא, או אולי פשוט מצאתי קישור אליו בדף ווב שאיכשהו התגלגלתי אליו. איך שלא יהיה, משהו בכותרת משך אותי, והחלטתי לאתר אותו דרך הספרייה ולקרוא אותו. לפי השם שערתי שאמצא במאמר התייחסות לשימוש בנתונים בחינוך, וציפיתי גם להתייחסות לדיגיטליות כך שבמידה לא קטנה הוא השיק לכמה מהתחומים שמעסיקים אותי. כמו שקורה לעתים די קרובות, גיליתי שהתוכן עניין אותי פחות מאשר ציפיתי. המאמר מעניין, אבל לטעמי בעייתי. מדובר בנסיון להראות שמול האווירה הקרה והמנוקרת של איסוף נתונים וניתוחם עדיף להציג נרטיב שבאמצעותו אפשר לקבל תמונה מקיפה ומלאה יותר על תלמידים ועל הלמידה שלהם. בשבחו את הנרטיב על פני הנתונים טוני טוען שאם אנחנו באמת רוצים לקדם את התלמיד כאדם עלינו לראות אותו לא דרך הסטטיסטיקה אלא כמכלול של סיפורים. אינני מתנגד לגישה הזאת. להפך, אני מאד מסכים איתה. אבל הרגשתי שעל מנת להבהיר את הנקודה החשובה, ובמידה לא קטנה המובנת מאליה, טוני מגייס רטוריקה אקדמית כבדה. לטעמי הלשון האקדמי של המאמר היתה מיותרת ואפילו פגעה ברעיון הבסיסי.

זה כמובן איננו סיבה לפסול את המאמר. לא כל מה שאנחנו קוראים מלהיב אותנו או גורם לנורה להידלק מעל לראש או מביא אותנו לצהול בקול רם “איזה יופי!”. וחשוב אולי להוסיף שבביבליוגרפיה של המאמר מצאתי מספר מאמרים שנראים לי כדאיים לקריאה בהמשך. אבל הנקודה החשובה היא שהיה משהו במאמר שכן תפס אותי.

בשלב מסויים במאמר טוני מדווח על מחקרים שנערכו על ידי גופים רשמיים באנגליה שבחנו את הכדאיות של תכנית לארוחות חינם ותכנית של הגשת ארוחות בקר בבתי הספר לתלמידי כיתות יסוד. הוא כותב:

An econometric study into universal FSM by the National Centre for Social Research (NatCen, 2012) found that over a period of two years children made an additional two months’ progress in comparison to a control group. This concurs with similar gains in attainment found for breakfast programmes by the Institute for Fiscal Studies (IFS, 2017). In comparing the evidence offered by these two studies, the IFS study (2017) focused mainly on outcome measures such as attainment, attendance, and behaviour, whereas additionally, the National Centre for Social Research [NatCen] (2012, no page) pilot study included qualitative case studies to ‘document the experiences and views of teachers, pupils and parents/carers’. 

טוני דווקא מביא את הנתונים המרשימים האלה על ההתקדמות הלימודית של התלמידים במסגרת דיון על סוגי הנתונים שנחשבים משמעותיים בעיני מערכות החינוך. הוא כותב שפרויקטים כאלה בדרך כלל נערכים לפי ההשפעה שלהם על הישגים לימודיים בלבד. אבל הוא טוען שצריכים גם לקחת בחשבון שלפרויקטים כאלה ערך אנושי בסיסי. ומעבר לכך הוא מסביר שבפרויקטים האלה היה ערך נוסף: היה בהם ערך חברתי בכך שהתלמידים ישבו יחד כדי לאכול והם גם תרמו לשיפור הקשר בין ההורים לבין בתי הספר. לדעתו, כאשר מתמקדים בהישגים הלימודיים בלבד הערך ההומניסטי הבסיסי אשר בפרויקטים האלה הולך לאיבוד. טוני מדגיש שהבדיקה הסטטיסטית הקרה מפספסת את מה שהסיפור הנרטיבי מסוגל להראות.

אני מסכים איתו. ללא ספק יש כאן נקודה חשובה. אבל דווקא תוך כדי ההקפדה על הראייה ההוליסטית הרחבה נתון סטטיסטי לא פחות חשוב הולך לאיבוד. מערכות חינוך עסוקות מאד בבדיקה של האפקטיביות של התערבויות רבות ומגוונות. רבים טוענים, למשל, שציונים של תלמידים משתפרים כאשר מאריכים את הזמן שבו התלמיד נוכח בכיתה (ולכן הם מצדיקים קיצור ההפסקות בבתי הספר). יש גם מי שטוען שהציונים משתפרים כאשר מורים מקדישים זמן שיעור למבחני הכנה לפני מבחנים חשובים . ויש, כמובן, קבוצה שלמה שמבקשת להראות (או לפחות מקווה להראות) שהשימוש בכלים טכנולוגיים דיגיטליים בכיתה משפר את הלמידה. החיפוש אחר התערבויות שישפרו הישגים לימודיים הוא תעשייה שלמה. והנה, דרך טוני אנחנו מגלים שיש לפחות שני מחקרים שמראים שתלמידים שזוכים לארוחות מזינות מצליחים ללמוד טוב יותר מאשר תלמידים רעבים. מי היה מנחש!

פעם זה העסיק את התקשוב החינוכי?

בפברואר של 2012 מחוז מורזוויל (Mooresville) במדינת צפון קרולינה זכתה לכתבה מתלהבת בניו יורק טיימס. הכתבה הכריזה שהמחוז:

has quietly emerged as the de facto national model of the digital school

הכתבה סקרה את שלוש השנים הראשונות של פרויקט במחוז שבמרכזו חלוקת מחשב נייד לכל תלמיד. ללא ספק התוצאות היו מרשימות. בשלוש השנים האלו אחוז מסיימי התיכון במחוז עלה מ-80% ל-91%. במבחנים הסטנדרטיים 88% מהתלמידים עמדו בסטנדרטים הדרושים בקריאה, במתמטיקה ובמדעים לעומת 73% בתחילת הפרויקט. בנוסף, על אף העובדה שמחשבים ניידים נמסרו לכל התלמידים, המחוז עדיין דורג די נמוך מבחינת ההוצאות הכספיות עבור כל תלמיד. זאת ועוד: מנהל המחוז לא זקף את ההישגים לקסם כלשהו שהמחשבים חוללו:

“This is not about the technology,” Mark Edwards, superintendent of Mooresville Graded School District, would tell the visitors later over lunch. “It’s not about the box. It’s about changing the culture of instruction — preparing students for their future, not our past.”

באופן די ברור מדובר היה בהצלחה גדולה, ומורזוויל הפכה ליעד עליה לרגל של מפקחים שרצו ללמוד מהנסיון.

הפרויקט לא נשכח, אבל לפי החיפושים שלי מעט מאד התפרסם על מורזוויל מאז 2013. לפחות עד לפני שבוע. לפני שבוע ה-Hechinger Report דיווח באריכות על מחקר שנערך על הפרויקט על ידי מארי הול (Marie Hull) וקתירין דוך (Katherine Duch). המחקר, שהתפרסם לפני חודש בכתב העת Educational Evaluation and Policy Analysis, סוקר שבע שנים במורזוויל – החל מ-2006, כשנה לפני תחילת הפרויקט, ועד סוף 2013. ג’יל ברשאי, כותבת הכתבה, מציינת שהמסקנה הברורה ביותר של המחקר היא שעל אף העובדה שהושגו הישגים אמיתיים, ההתלהבות של 2012 היתה מוגזמת. על מסקנות המחקר ברשאי כותבת:

The first is that Mooresville didn’t reap any special academic benefits from using laptops in the first three years. Modest gains started to emerge in 2012, four years after the district began its laptop program. In year five, the only sustained benefit was in math.

הול ודוך אינן טוענות שהפרויקט נכשל. הן מציינות שדווקא ב-2012, שנת הכתבה בניו יורק טיימס, אכן היתה עליה בציוני התלמידים, ושהעלייה הזאת היתה משמעותית בהשוואה לתלמידים במחוזות אחרים שלא קיבלו מחשבים ניידים. אבל הן מוסיפות שכבר ב-2013 הפער הזה הצטמצם.

אין לי הכישורים לבדוק את איכות המחקר, אבל אני בהחלט התרשמתי מהנסיונות של החוקרות לבודד את השפעת השימוש במחשבים ניידים ממגוון הגורמים האחרים שיכלו להשפיע על הישגי התלמידים. כבר בתקציר המחקר הן כותבות:

A limitation of this study is that we cannot distinguish which aspects of the program were most important in improving student outcomes.

כמו-כן, אפשר להתרשם שהן בהחלט רואות חיוב בפרויקטים של מחשב נייד לכל תלמיד. במבוא של המאמר שלהם הן כותבות:

The results in the paper provide new evidence that one-to-one technology programs are an effective means to raise student achievement. However, there may be a short-term adjustment period before gains are realized.

הול ודוך מזהירות שכאשר המחשבים הניידים נעשים לחלק יום-יומי של הפעילות הבית ספרית וכבר אינם בגדר חידוש, השפעתם פוחתת. זאת אחת הסיבות שהן מדגישות שחשוב לעקוב אחר פרויקטים מהסוג הזה לטווח הארוך (ויש לציין שתופעה של “ההשפעה החיובית של החדש” מוכרת היטב).

אין בכל זה משהו שצריך להפתיע אותנו. אם לפני כעשור העוסקים בתקשוב החינוכי היו צמאים למחקרים שיראו שאכן השימוש במחשב בכיתה תורם ללמידה (גם אם הלמידה הזאת מוגדרת על ידי תוצאות במבחנים סטנדרטיים), כבר לפני מספר שנים מחקרים כאלה סוף סוף התחילו להתפרסם. רובם, כמו המחקר החדש הזה, זיהו הישגים צנועים, והם גם הדגישו שללא הכשרה מקצועית אצל המורים ואווירה מעודדת בבית הספר הטכנולוגיה לבדה לא תוכל לחולל שינוי.

אבל מה שבמיוחד מעניין בכל הסיפור הזה הוא התחושה שהוא שייך לתקופה שרחוק מאחורינו. נדמה לי שהיום רק למעטים איכפת ממחקרים כאלה. יש עדיין אנשים שמשוכנעים ששילוב המחשב לתוך בית הספר פוגע בלמידה, אבל על פי רוב כולם מבינים שהמחשב האישי הוא פשוט הטכנולוגיה הנוכחית שעומדת לרשות החינוך, ושכמו עם כל טכנולוגיה אחרת אפשר לנצל אותה בצורה מושכלת, או בצורה פחות מושכלת. הכתבה ב-Hechinger Report מסכמת ש:

Mooresville remains an example of how laptops in schools can work well “when they’re well done,” that is, thoughtfully planned out by school administrators and accompanied by a lot of training for teachers.

ומסקנה כזאת בכלל איננה מפתיעה … אבל היא גם איננה מלהיבה. כמעט מתבקש לשאול “אז מה?”.

אין סיבה להתווכח עם המסקנות של המחקר. הן סבירות, ולאור הנסיון המצטבר הן מתקבלות על הדעת. אבל נודף ממנה ריח של היסטוריה עתיקה. אמנם במהלך המאמרון הזה התייחסתי למחשב הנייד בתור “הטכנולוגיה הנוכחית”, אבל בעידן של איסוף וניתוח כמויות מאסיביות של נתונים ושל הבינה המלאכותית המחשב הנייד כמעט דומה יותר ללוח הגירים מבחינת החידוש שהוא מביא לחינוך. אם פרויקטים כמו זה של מורזוויל עדיין מהווים דגם לחיקוי, לא כל שכן בסיס למחקר, זה רק למעטים. ההתאמה האישית (personalization), הפופולרית כל כך היום, בכלל איננה מוזכרת בכתבה בניו יורק טיימס מ-2012. במקום זה, הדגש היה על הסביבה הלימודית בכללותה:

Mooresville’s laptops perform the same tasks as those in hundreds of other districts: they correct worksheets, assemble progress data for teachers, allow for compelling multimedia lessons, and let students work at their own pace or in groups, rather than all listening to one teacher. The difference, teachers and administrators here said, is that they value computers not for the newest content they can deliver, but for how they tap into the oldest of student emotions — curiosity, boredom, embarrassment, angst — and help educators deliver what only people can.

היעד שאנשי החינוך של מורזוויל הציבו לעצמם – להתחבר לרגשות הבסיסיים ביותר של תלמידיהם – בקושי מעסיק את אלה שמבקשים להחדיר עוד ועוד טכנולוגיה לתוך הכיתה היום. למרבה הצער, המציאות התקשובית של היום שונה לחלוטין. יותר מאשר ההצצה לתוך הפרויקט היפה של מורזוויל מעוררת הערכה, היא דומה לגילוי של תיבת זמן שהוטמנה באדמה אי-שם בעבר הרחוק.

אולי ראייה היסטורית צרה, אבל לא בעיה אתית

אין זה סוד שיש מעט מאד מחקר שמצליח להראות שהכנסת כלים תקשוביים לתוך בתי הספר מובילה לשיפור בלמידה. עם זאת, ברור לכולם שהעדר מידע מחקרי משכנע איננו מאט את קצב אימוץ הכלים האלה. מחוז חינוכי שאיננו מצטרף לחגיגה הדיגיטאלית ייחשב למפגר ואדיש לצרכי השעה (וצרכי תלמידיו) וכנראה שבגלל זה אף אחד איננו מחכה להוכחה מחקרית. מקטרגי המרדף אחרי התקשוב בחינוך ממשיכים לציין שאין מידע מחקרי שמראה שזה מועיל, אבל הכלים האלה, למטרות שמתגוונות ומשתנות, ממשיכים להכנס למערכת. אולי בגלל זה לפני כשבועיים הקטרוג הזה זכה לביטוי חדש וקצת מפתיע.

בכתבת דעה ב-Teachers College Record שמתפרסם מבית הספר להוראה של אוניברסיטה קולומביה מ’ או’ תירונאראיאנן (Thirunarayanan), מרצה באוניברסיטה בפלורידה, טען שאימוץ כלים תקשוביים בבתי הספר לפני שאלה מוכיחים את ערכם הוא מעשה לא-אתי. (עד לפני כמה ימים הגישה לכתבה של תירונאראיאנן היתה פתוחה. כעת היא מחייבת תשלום. במאמרון של לארי קובן מצוטטים חלקים נרחבים ממנה.) הוא כותב שההרהור הזה עלה אצלו לאחרונה בעקבות השתלמות מקוונות בנושא עריכת מחקר על נבדקים אנושיים בה הוא השתתף:

As I read the materials in different modules of the online training, it dawned on me that the way that technologies such as computers, smart boards, tablets, and apps are integrated into the teaching and learning process without any research done to determine their impact on student learning should be considered unethical.
תירונאראיאנן עורך השוואה בין כלים תקשוביים בכיתה לבין השימוש בתרופות שלא עברו בדיקות מספיק מחמירות. הוא טוען שברפואה קיימת מערכת של הגנות שמונעת את ההפצה של תרופות לא יעילות (או מזיקות), אבל בחינוך מערכת כזאת איננה קיימת:
When it comes to technology integration, no testing or research is done upfront to determine if they help students learn. Such products are typically purchased by schools and used in classrooms before educators start conducting research to determine if they are effective. This is akin to providing treatment using drugs whose effects have not yet been studied. Both are unethical. Not to mention the millions of dollars that are spent every year by schools to acquire these technologies, just so the leaders of these schools can claim that their schools are on the “cutting edge.”
לארי קובן מבקר את האימוץ הבלתי-מבוקר של טכנולוגיות לתוך הכיתה. הוא משמיע את הביקורת שלו כבר שנים. במידה לא קטנה דבריו של תירונאראיאנן דומים לאלה שקובן מרבה להשמיע. במאמרון בבלוג שלו קובן מציין זאת. הוא כותב שהדרך שבה משווקים מוכרים כלים לבתי ספר לפני שהכלים האלה עוברים בדיקה מספקת (ובעקבות הביקורת שהם מקבלים, משפרים את המוצרים שלהם) דומה מאד לבדיקה של תרופות על שפני נסיון אנושיים. אבל הוא גם כותב שהוא איננו מקבל את ההשוואה בין הרפואה לבין החינוך, והוא מזכיר לנו שאמצעי הוראה שהם מקובלים היום לא נבחנו “מחקרית” לפני שהוכנסו לכיתה:
But, then, I think of the many instructional practices that have been used for centuries such as textbooks, worksheets, blackboards, and homework that underwent no tests then or now.
קובן צודק, ובעיני לא תקיף מספיק. יש טעם לשאול את תירונאראיאנן ממתי הוא מזהה את הצורך לבדוק את האימוץ של כלים “חדשים”. הוא מצביע על המחשב ועל הטבלט, אבל אולי צריכים לשאול אם העט הכדורי נבדק מספיק לפני שהרשו את השימוש בו בכיתה. ומה לגבי העפרון? אישית, אני משוכנע שרוב הכיסאות שעליהם תלמידים יושבים בבתי הספר מזיקים ללמידה שלהם, אבל אין זה אומר שהספסל שקדם להם תרם ללמידה טובה יותר (וגם הוא לא נבדק מחקרית). זאת ועוד: נדמה לי שאפשר להראות שהכיתה החד-גילית (age-graded classroom) שורדת בזכות הסטיכיה יותר מאשר בזכות יעילותה, ואין קשר ברור בין הישגים לימודיים והמבחנים הסטנדרטיים הנפוצים היום – אבל ספק אם אלה נבדקו מחקרית לפני שהפכו למקובלים בחינוך.

בהשוואה של תירונאראיאנן בין הרפואה והחינוך יש בעיה נוספת: יחסית בקלות אפשר להגדיר את מטרות הרפואה – למנוע חולי, ולרפא מחלות. ומפני ששתי המטרות האלו די ברורות, על פי רוב אפשר לבחון אם תרופה זאת או אחרת משיגה את המטרה. אבל לא כך לגבי החינוך, תחום שבו לא רק שאין הסכמה בנוגע למטרות, אלא גם אין הסכמה לגבי כיצד ניתן למדוד אם אכן המטרות האלו הושגו. אי-לכך, ספק אם אפשר לקבוע שהתוצאות של מחקר זה או אחר על היעילות של כלים תקשוביים בחינוך יתקבלו בצורה אובייקטיבית על ידי מחנות חינוכיים שונים.

הצצה לתוך קורות החיים של תירונאראיאנן מראה שהוא עוסק בטכנולוגיות למידה, כך שהוא בוודאי איננו זר לתקשוב בחינוך. אבל למרבה הצער, הוא כנראה איננו מצליח להפנים את האמירה הנצחית של אלן קיי:

טכנולוגיה היא כל דבר שלא היה בנמצא כשנולדת
וכך יוצא שהוא מחייב התייחסות ייחודית לכלים תקשוביים בחינוך במקום לראות בכלים האלה חוליה נוספת ברצף של טכנולוגיות שבמהלך הדורות החינוך מאמץ.

אין ספק שלא פעם תחום התקשוב בחינוך סובל מהתלהבות יתר כלפי כלים חדשים, כך שהרצון לאמץ כלים חדשים גוברת על הנכונות לבחון לעומק את כדאיותם. אבל אם קיימת בעיה אתית באימוץ הכלים האלה היא איננה בהעדר בדיקה מחקרית מעמיקה, אלא בדרך שבה אנשי חינוך מרשים לעולם העסקים והמסחר לקבוע את סדר היום של החינוך.

למה שלא נצטט אותה?

מאמרון של ליסה ליין שהתפרסם השבוע הזכיר לי את ההרהורים שהעליתי כאן לפני כשלושה שבועות בעקבות מאמרון של סטיב ווילר על המעמד המשתנה של בלוגים באקדמיה. ציינתי שווילר חש שיותר ויותר אקדמאיים מקבלים את הבלוג כמקור מידע לגיטימי. כצפוי, אני בירכתי על ההתפתחות הזאת. עם זאת, אינני משוכנע שכתבי עת אקדמיים רבים באמת מוכנים לכלול בלוגים בביבליוגרפיות של המאמרים שהם מפרסמים.

ליין מלמדת היסטוריה במכללה בדרום קליפורניה. בנוסף להוראת ההיסטוריה היא גם מנחה מרצים בשימוש בתקשוב בעבודתם. יש לה נסיון רב בהוראה בקורסים מקוונים ובשילוב התקשוב בתהליכי למידה באופן כללי. הבלוג שלה הוא מקור עשיר להתייחסויות מעניינות הן להוראת ההיסטוריה והן לשילוב התקשוב בהוראה ובלמידה. המאמרון החדש שלה מכיל רשימה של תכונות שבעיניה מאפיינים את המרצה החדשן בתחום ההוראה המקוונת.

קל להסכים עם שבע התכונות שברשימה של ליין. היא מונה, למשל, פתיחות – הנכונות לשתף אחרים בנסיונות, הבנה של היסודות התיאורטיים של הלמידה המקוונת, השתתפות בגופים מקצועיים שעוסקים בתקשוב, ועוד. הנקודה האחרונה שלה אולי המעניינת ביותר:

An understanding that online teaching is its own discipline.
אחרי שהיא מונה את התכונות הרצויות ליין מוסיפה רשימה נגדית – תכונות שבעיניה מעידות על העדר של יוזמה חדשנית. באופן כללי מדובר בתכונות שמצביעות על התייחסות ללמידה מקוונת כלא יותר מאשר שימוש בנאלי בסביבת LMS. הנקודה האחרונה ברשימה השנייה מקבילה לאחרונה ברשימת ה-“חיובית”:
A perception that online teaching is a mode of instruction, a venue, an alternative, the future, or a field of knowledge that begins with technology instead of pedagogy.
הרשימה של ליין מוצאת חן בעיני, אם כי אינני יכול להגיד שאני מוצא בה משהו חדש או מעורר התרגשות. למען האמת, היא בקושי מעוררת בי רצון לכתוב עליה כאן. ואם כך, למה אני כן עושה זאת?

אני עוקב אחר הבלוג של ליין בערך שנה וחצי. במשך הזמן הזה קראתי מאמרונים רבים שלה, במגוון רחב של נושאים הקשורים לתקשוב בהוראה ובלמידה. רבים מאלה הרשימו אותי מאד (וקישרתי אליהם כאן מספר פעמים). בגלל ה-“הכרות” הזאת איתה אני משוכנע שהרשימות שבמאמרון שלה מבוססות על נסיון ועל חשיבה מעמיקה. אי אפשר להגיד שהרשימה “אקדמית”. היא איננה מבוססת על סקירת ספרות או על מחקר שהיא עצמה ערכה, וליין איננה מצטטת מקורות מוסמכים. בגלל זה אפשר להגיד שבצורה האופיינית לבלוגים ליין בסך הכל מעלה הגיגים. אבל ההכרות שלי איתה גורמת לי לסמוך על מה שהיא כותבת יותר מאשר על רשימה דומה שחוקרים שאינני מכיר היו אולי מפרסמים. תחום הלמידה המקוונת מושך חוקרים רבים, וכתבי עת רבים מפרסמים מאמרים על נושאים כמו התכונות של המורה המקוון. יתכן שגם אלה משקפים נסיון בתחום, אם כי לעתים קרובות מדי אני מתרשם שיותר מאשר מאמרים כאלה משקפים הכרות עמוקה עם התחום, הם נובעים מרצון לפרסם מאמר בכתב עת אקדמי.

האם המאמרון של ליין ראוי להכלל בתוך רשימה ביבליוגרפית של מאמר שעוסק בלמידה מקוונת? מבחינת התוכן, יתכן, אך מבחינת הסגנון אפשר לענות שלא. אין בו שום סממנים מקובלים שיכולים לתקף אותו. כזכור, הוא איננו יותר מאשר הגיגים. אבל יש בו תיקוף מסוג אחר, אם כי תיקוף שאיננו נראה למי שיעיין בו כמאמרון נפרד, תלוש מהבלוג של ליין. התיקוף הזה בא לביטוי כאשר אנחנו מבינים שליין רכשה לעצמה סמכות בתחום הלמידה המקוונת בזכות מכלול ההתייחסויות שבבלוג שלה. אם בעתיד חוקר כלשהו יבקש לסקור את הספרות על התכונות הרצויות למורה מקוון אני מכיר מספר מקורות אקדמיים שהוא יוכל לצטט. ואין לי ספק שהרשימה של ליין משתווה עליהם, אם לא יותר מזה, כמקור ראוי.

האם הבלוג זקוק להסמכה אקדמית?

במידה לא קטנה עלייתן של רשתות חברתיות, עם האפשרות לעדכן על המתרחש אצלנו ולהמליץ על קישורים אינטרנטיים מעניינים כמעט בזמן אמת כרסמה בפופולאריות של הבלוגים. כלי שרק לפני שנים ספורות נחשב לדבר החם ביותר פינה את מקומו לכלים חדשים, ומיידיים, יותר. יתכן שהירידה בפופולאריות הזאת לוותה בעלייה מקבילה בהערכה של אנשי אקדמיה כלפי בלוגים. אם בעבר הבלוג נתפס כחסר עומק וקל דעת, מול הכלים החדשים של מיקרו-בלוגים ומסרים מיידיים פתאום הוא נראה כשקול, רציני, ומכובד. עדות לכך ניתן למצוא במאמרון בבלוג של סטיב ווילר, מרצה בטכנולוגיות למידה באוניברסיטה פלימות שבאנגליה, שהגיע אלי לפני בערך שבועיים דרך עמי סלנט.

ווילר מכיר בעובדה שלא מעט user generated content איננו בעל ערך רב, אבל הוא מדגיש שיש גם לא מעט “תוכן” כזה שהוא כדאי מאד. ווילר משוכנע שבלוגים יכולים למלא תפקיד חשוב בעבודה אקדמית. כדי לבחון את המקום האפשרי הזה, הוא בוחן שלוש תכונות שבעיניו מהוות מקור הביקורת כלפי הבלוג באקדמיה: העדר הערכת עמיתים, הבעת דעה רבה מדי, ומעט מדי אמינות בהשוואה למאמרים שעוברים הערכת עמיתים.

לפי ווילר גם בלוגים זוכים להערכת עמיתים, אם כי בדרך שונה מהערכת העמיתים האקדמית המקובלת. מדובר בהערכת עמיתים בלתי פורמלית דרך התגובות של קוראים:

I certainly think long and hard about what I write on this blog, because with between 1000-2000 views per day, and a stream of comments coming in from those who either agree or disagree with my views, I sure feel as though I am being peer reviewed.
ומה בנוגע להבעת דעה בבלוגים? האם אין זה פוסל את מהימנות הבלוג כמסמך “מחקרי”? ווילר טוען שבימינו מחקר איננו רק איסוף נתונים וניתוחם. היום המחקר איננו חופשי מהבעת דעה:
We can no longer argue that research is all about statistical analysis, because there are so many qualitative, narrative and experimental forms of methods available to us as researchers, so who is to say that blogging is not a valid means of research?
בעניין האמינות ווילר כותב שהבלוג ניחן בסוג אחר של אמינות מאשר האמינות של המחקר האקדמי המסורתי. האמינות הזאת נרכשת באמצעות קהילת הקוראים שמתקבצת סביב קבוצות של בלוגים שדנים על נושא משותף:
Blogs can become a rallying point – a tribal totem – around which people can come to terms with ideas, change their approach, exchange best practice, and generally engage with their community of practice. It is a lot more intimate than the community that gathers around a peer reviewed journal article.
ווילר גם כותב שהבלוג “מיידי” יותר מאשר המחקר האקדמי. הוא איננו טוען שיש יתרון במיידיות הזאת (או ההפך), אלא רק מציין את ההבדל הזה, תוך רמז שבחינוך יש מקום גם לבלוג וגם למאמר האקדמי שעבר הערכת עמיתים מסורתית.

יש לא מעט שמשכנע בדבריו של ווילר. בתחום החינוך הבלוגים צועדים לא פעם לפני המחקר. לעתים קרובות הם המקום שבו התנסויות חינוכיות, הן טכנולוגיות והן פדגוגיות, מקבלות ביטוי ראשון, לפני שהאקדמיה מחליטה שכדאי לבדוק אותן. כמו-כן, הבלוגים מהווים מרחב שבו אנשי שדה ואנשי תיאוריה יכולים להפגש, מרחב שבו ניתן לפתח ולבחון רעיונות חדשים. עם זאת, יש משהו קצת מוזר מאמרון של ווילר. דבריו נקראים כמו כתב הגנה על הבלוג, אבל היום כבר קשה למצוא מישהו שתוקף אותו. בעצם, הבלוג איננו זקוק להגנה של ווילר. המאמרון של ווילר חדש, אבל הוא מהסוג שלקראת סיום קריאתו בודקים את תאריך הפרסום מפני שחשים שקראנו את זה פעמים רבות בעבר. הוא כאילו פורץ לתוך דלת פתוחה – והדלת היא של בית שדייריו כבר עברו ממנו. אין היום תחרות בין הבלוג לבין המאמר האקדמי. הבלוג איננו דופק על דלת האקדמיה ומתחנן שירשו לו להכנס. הבלוג איננו צריך לדפוק על דלתות – כבר מזמן נתנו לו להכנס. היום הוא פשוט עוד אמצעי כתיבה/פרסום לגיטימי שעוזר לנו לעשות סדר בעולם, ובראשים, שלנו. גם אם דבריו של ווילר נכונים, לא ברור אם הם בכלל נחוצים.