למה תלמידים אינם יודעים ללמוד מטקסטים דיגיטאליים?

טיפה להפתעתי, שמתי לב שהפעם האחרונה שהתייחסתי כאן לשאלות של קריאה ו/או כתיבה דיגיטאלית לעומת הכתיבה ביד והקריאה על הנייר היתה לפני יותר מחצי שנה. הדבר מפתיע מפני שהתחושה הכללית שלי היא שהנושא נמצאת באופן תדיר בכותרות. התחושה הזאת גרמה לי להתלבט אם בכלל יש טעם לכתוב על הנושא שוב עכשיו, הרי אפילו אם פער של חצי שנה בין התייחסויות בהחלט סביר, לא ברור שיש מה לחדש. באופן כללי, השאלה הבסיסית נשארת כפי שהיתה: האם הלמידה של תלמידים שקוראים טקסטים על גבי המסך טובה באותה מידה (או, סליחה, רעה באותה מידה) כמו הלמידה של תלמידים שקוראים מטקסטים מודפסים. יש מחקרים שרומזים שלמודפס יש יתרון, אבל מול אלה יש גם עדויות שככל שעובר הזמן מיומנויות הקריאה והכתיבה הדיגיטאליות נרכשות עד שבעתיד הלא רחוק לא יהיה הבדל מהותי בין הלמידה בסביבה הדיגיטאלית לעומת המודפסת. אבל גם אם אין “חדש”, לפעמים אפשר לראות את הנושא באור קצת שונה, ונדמה לי שיש אור כזה במאמרון חדש של ג’ף אוטכט.

לפני כשבועיים אוטכט כתב שמרבים לשאול אותו אם הוא חושב שצריכים לזנוח לחלוטין ספרים מודפסים. אני מניח שכל מי שעוסק בתקשוב בחינוך פגש את השאלה הזאת לפחות מספר פעמים. נדמה לי ש-“תשובה” ראויה עשויה להיות “למה בכלל חושבים שאני חושב כך?”, אבל אוטכט משיב בצורה אחרת, עם תשובה שבהחלט נראית לי. הוא מציין שאם מדובר בספרי קריאה, ממש לא איכפת לו, ושכל אחד יבחר את הפלטפורמה העדיפה אליו. עם זאת, בשדה החינוכי יש יתרונות לספרים דיגיטאליים על גבי ספרים מודפסים שהתוכן שלהם מתיישן מהר מאד. בעיניו אין כאן יתרון שהוא בהכרח יתרון מנצח, אבל הוא מוסיף:

But here’s the thing…no matter where you are in your own transition into a digital reading world we all read more digitally. Emails, Facebook, News, this blog post (unless you printed it off). Just sit back and reflect for a moment how much of your day is reading digital text. Even if you like to read before bed you probably read more online during the day.
התוספת הזאת מאד חשובה. הרי היום חלק מכובד של הקריאה של רבים מאיתנו מתרחשת על גבי מסכים, ולכן השאלה של מה עדיף הופכת כמעט ללא רלוונטית. השאלה היותר רלוונטית היא האם התלמידים שלנו רוכשים את המיומנויות הדרושות כדי שהם באמת ילמדו מהקריאה ה-“דיגיטאלית” שלהם. גם זאת, כמובן, איננה שאלה חדשה. אנשי חינוך רבים מתמודדים איתה, אם כי לא תמיד בהצלחה. במאמרון שלו אוטכט מצטט מכתבה באתר MindShift שהתפרסמה לפני שלושה חודשים, כתבה שבין שורותיה אפשר אולי לזהות חלק משמעותי של בעיית ההתמודדות.

חלק ניכר מהמאמרון ב-MindShift מתייחס לנסיון של מארק פנינגטון, מורה בקליפורניה המתמחה במיומנויות קריאה וכתיבה. פנינגטון מזהה יתרונות וגם חסרונות לשתי הפלטפורמות השונות. לגבי הנייר הוא מציין יתרון חשוב:

“You can write on the text right there,” noting that if students aren’t allowed to write in textbooks, they can use small sticky notes that come off easily. “You can also flip back and forth very easily, and spatially, there are advantages to print media.”
הוא יודע, כמובן, שבטקסט דיגיטאלי, על גבי המסך, אפשר למרקר ולהוסיף הערות, אבל…:
When Pennington’s seventh graders took the Smarter Balanced Assessment in English Language Arts on new Chromebooks last April, Pennington didn’t teach them how to use the test’s annotation feature. Students would have been able to highlight reading passages and take notes on the text to help them answer test questions. He thought it was too complicated for them to learn how to use well in time for the test.
במילים אחרות, המרקור, והוספת הערות, לתוך טקסטים דיגיטאליים אינם פעולות שמובנות מאליהן. אפשר ללמוד את השימוש בהם, אבל ברוב המקרים רצוי שמישהו יילמד את המיומנויות האלו. הבעיה היא שבלוח הזמנים הצפוף של בתי הספר העמוס במבחנים סטנדרטיים שבאמצעותם מדרגים את התלמידים ואת בתי הספר, קשה למצוא את הזמן ללמד את המיומנויות החשובות האלו לתלמידים, וזאת על אף העובדה שהן יכולות לסייע רבות להצלחה באותם מבחנים. מעניין לציין כאן שהפרשה העגומה של רכישת מכשירי iPad לכלל התלמידים בבתי הספר של לוס אנג’לס התחילה עם הרצון של מובילי המחוז להכשיר את התלמידים להתמודד עם המבחנים הממוחשבים שנעשים לחובה בבתי הספר. רק מאוחר יותר המחוז גילה שהקלדת תשובות לתוך מכשירי ה-iPad מסתירה את השאלות שעל המסך (ולכן היה צורך בהוצאה של מיליוני דולרים נוספים על רכישת מקלדות נפרדות).

אוטכט ביקורתי כלפי מערכות החינוך שאינן מקדמות למידת המיומנויות הדרושות כדי שתלמידים יוכלו ללמוד בהצלחה מטקסטים דיגיטאליים. הוא כותב:

There are a ton of things that are built into most online reading platforms that are never taught to students. Or we try to teach them the same way as we did in a print world and that doesn’t work.
הוא משוכנע שלא רק התלמידים, אלא גם המורים אינם לומדים את המיומנויות האלו. יתכן שהוא צודק, אם כי לפחות בישראל (ואני מניח במקומות רבים בעולם המערבי) מוסדות להכשרת מורים כן רואים חשיבות ברכישת מיומנויות דיגיטאליות. דווקא אם הבנתי אותו נכון, בסיום המאמרון שלו אוטכט רומז שהעובדה שבעתיד הקרוב תלמידי בתי הספר יצטרכו להבחן במבחנים דיגיטאליים רבים נותנת מקום לאופטימיות – הרי בתי הספר יצטרכו ללמד את המיומנויות הדיגיטאליות. אבל יתכן שמה שנראה כאופטימיות איננה אלא ציניות. ואם כן, אפשר להבין למה. גם כאשר (בעתיד הלא רחוק) מבחנים ייערכו על תשתיות דיגיטאליות, ספק אם מערכות החינוך ימצאו את הזמן ללמד את המיומנויות הדרושות – דרושות לא רק לעבור את המבחנים, אלא פשוט להיות אדם משכיל בעולם הדיגיטאלי.

לא נוסטלגיה; תיעוד

יש רשימה ארוכה של נושאים חשובים שראויים להתייחסות כאן, אבל ביקור קצר בספריה בקיבוצי ביום שישי האחרון העלה אצלי את הרצון לכתוב על משהו שהוא אולי פחות חשוב, אבל בכל זאת מעניין.

הספריה של הקיבוץ עוברת שינויים. הכרטסת מוחשבה כבר לפני מספר שנים, אבל עכשיו משלימים את המעבר למחשוב ואין כבר צורך ברהיט המיושן שמכיל את הכרטיסים. מי שרוצה למצוא ספר מסויים יכול לפנות ישירות למחשב כדי ללמוד היכן במדפים הוא נמצא, ואם הוא פנוי להשאלה. לפני בערך עשור צילמתי מספר כרטיסי השאלה מספרים הוצאו מהספריה. נהגתי להציג אותם בהרצאות ולהסביר שמדובר בגלגול מוקדם של רשת חברתית – באמצעות העיון בכרטיס יכולנו לגלות מי כבר קרא את הספר שאנחנו שוקלים אם לקרוא, וגם כמה זמן הוקדש לקריאתו. היתה זאת, הרבה לפני פייסבוק, דרך לסמן Like.

הכרטסת שעכשיו מוציאים מהספריה מילאה תפקיד שונה, וכזכור, היום הקטלוג הממוחשב מהווה דרך יעילה יותר להגיע לספר. הכרטסת מעץ כבר איננו נחוץ, והוא עובר לארכיון. יש טעם להציג את הרהיט, אפילו אם זה רק בארכיון, אבל תכולתו, הכרטיסים עצמם, ממש מיותרים, והם הובאו לפח.
ספק אם יש מישהו שבוכה על התהליך הזה. אפילו מי שטוען שאי-אפשר לוותר על ריח הספר המודפס, או טוען שהחזקת ספר ביד מעניק לקורא חוויה ייחודית שאין לו תחליף בספר הדיגיטאלי, בוודאי רואה ערך במחשוב הכרטסת. אבל גם מי שרואה חיוב בהתקדמות הדיגיטאלית יכול להרגיש שמשהו אובד. אלכס מדריגל, בכתבה שהתפרסמה ב-The Atlantic לפני חודש, מבחין בין הספר כאוסף מילים לבין הספר כחפץ – חפץ שמכיל “מידע” רב מעבר למשמעות של המילים שנמצאות בו:
The growth of digital bandwidth means that it will fall to our moment – this early 21st century – to decide the long-term future of this print record. We are unlikely to lose the books as bags of words. But we might very well lose them as objects.

That’s because libraries are in a tough spot. Few people check out 19th-century books. The volumes are weird looking to a modern reader, and their typesets seem designed to cause eyestrain. So, librarians—being aware of this unpopularity, as well as their own never-very-big budgets – might decide that they should either put these books in deep storage or get rid of them altogether, after scanning their innards.

מדריגל איננו שולל את מפעל הדיגיטציה של גוגל, אבל הוא מזכיר לנו שגם כאשר באמצעות הדיגיטציה ספרים רבים נעשים הרבה יותר נגישים מאשר היו בעבר, חלק מהמידע שבהם – אולי ההערות שקוראים רשמו בתוכם, אבל אולי פשוט כתמי אוכל שטפטפו לדפים כאשר הקורא אכל תוך כדי קריאה – יאבדו. ואולי אי-שם בעתיד דווקא מידע כזה יעניין אותנו, ויוכל לשפוך אור על תרבות הקריאה שלנו.

כרטסת הספריה איננה הספרים שבמדף. רובנו סבורים שהמידע שבכרטיסים משמעותי פחות מאשר התוכן של הספרים עצמם. עם זאת, גם הכרטיסים מספרים סיפור. לפני עשרים שנה ניקולסון בייקר פרסם מאמר ארוך בו הוא מחא על פינוי הכרטסות של ספריות אקדמיות והחלפתן בקטלוגים ממוחשבים. (המאמר, “Discards”, מופיע באוסף מאמרים של בייקר – “The Size of Thoughts“.) באותה תקופה מערכות החיפוש של הקטלוגים הממוחשבים היו די פרימיטיביות, ובייקר הביא דוגמאות לבעייתיות של הקטלוגים הממוחשבים והקשיים שבהם נתקלים כאשר מחפשים מקורות דרך מילות מפתח. עשרים השנים האחרונות ראו שיפורים ושכלולים רבים באיתור דיגיטאלי של מידע בספרים ובספריות. רבים מהחששות של בייקר התבדו – כלי החיפוש של היום בהחלט מוצלחים. אבל בנקודה כלל תרבותית יש עדיין תוקף לדבריו. בייקר מבקש מאיתנו לראות את הספריה לא כאמצעי למטרה, כדרך להגיע לידע, אלא כמקלט לספרים שהיום אולי אף אחד איננו מתעניין בהם, אבל שאי-שם בעתיד עשויים להיות בעלי ערך, במיוחד מפני שמה שאנחנו רואים כחשוב עשוי להשתנות:

Again, lest we become confused and forgetful, the function of a great library is to sort and store obscure books. This is above all the task we want libraries to perform: to hold on to books that we don’t want enough to own, books of very limited appeal, unshielded by racks of Cliffs Notes or ubiquitous citations or simple notoriety. A book whose presence you crave at your bedside or whose referential or snob value you think you will need throughout life, you buy. Libraries are repositories for the out of print and the less desired, and we value them inestimably for that. The fact that most library books seldom circulate is part of the mystery and power of libraries. The books are there, waiting from age to age until their moment comes. And in the case of any given book, its moment may never come – but we have no way of predicting that, since we are unable to know now what a future time will find of interest.
בייקר, שבכתיבה הבדיונית שלו מסוגל למקד את המבט על פרטים קטנים ומדויקים, מציין שדרך העיון בכרטיסים שבכרטסת ניתן ללמוד לא רק על התפתחות בשיטות המיון, אלא גם על השימוש במכונות כתיבה שונות, ואפילו, דרך כתמי השמן והדיו שעליהם, אלו כרטיסים זכו לעיון רב יותר מאשר אחרים. יתכן ובמצעד אל הדיגיטאלי אין ברירה – יחד עם הרווחים הרבים שהדיגיטאליות מקנה לנו, תכונות מוחשיות יאבדו לנו. סביר להניח שאנחנו מוכנים לוותר על היכולת לפענח חלק מהרגלי הקריאה של דורות קודמים באמצעות כתמי הדיו שעל כרטיסי הכרטסת. בסך הכל הכרטסות הראשונות הופיעו בספריות רק לקראת סוף המאה ה-19 (כפי שאנחנו לומדים בוויקיפדיה) כך שבממדים היסטוריים האובדן הזה איננו גדול כל כך.

אבל בעידן שבו הדיגיטאלי הופך כמעט לדת, בעידן שבו מעקמים את האף כלפי כל דבר השייך לעידן הדפוס, כדאי לשים לב לתלונות של בייקר. הוא מזכיר לנו שהמעבר לדיגיטאלי איננו מביא רק רווח. אנחנו גם מפסידים משהו. מותר לנו להחליט שאנחנו מוכנים לשלם את המחיר (ועל פי רוב אני מוכן לעשות זאת), אבל אל לנו לחשוב שאין מחיר בכלל. הסיפור שכתמי השמן מהידיים של המדפדפים בכרטסת מספרים איננו הסיפור המרתק ביותר, אבל עדיין עלינו להודות שבמקרה הזה הדיגיטאלי מרדד את המידע שמגיע אלינו.

ועוד דבר אחד: תחילה היה לי ברור שאסתפק בצילום של קרטוני הכרטיסים שהובאו לפח. אבל אחרי יום של הרהור חזרתי אל הפח והעמסתי קרטון אחד, עם כמה מאות כרטיסים, לבגז’ של המכונית שלי. אין לי מושג מה אעשה איתם (ואני בוודאי אינני מעז להכניס אותם הביתה) אבל בינתיים הם שמורים לא רק כצילום, אלא בצורה המוחשית ביותר.

ואולי זה רק עניין של זמן … וקצת הקניית מיומנויות

לפני מספר שבועות האזנתי לוובינר שבו ד”ר גל בן-יהודה הרצתה על מחקר שהיא ערכה (יחד עם פרופ’ יורם עשת). המחקר בדק עד כמה סטודנטים שקראו מאמר מודפס, וסטודנטים שקראו את אותו המאמר על גבי מסך, זכרו והבינו את מה שקראו. הסטודנטים חולקו לשתי קבוצות – המודפס והדיגיטאלי – וחצי מהסטודנטים של כל קבוצה הונחו למרקר את המאמר תוך כדי קריאה – אם על הדף המודפס, או באמצעים דיגיטאליים. מתברר שעל אף העובדה שהסטודנטים שקראו על גבי המסך חשבו שהם רכשו את החומר הנלמד בהצלחה, במבחן לאחר הקריאה התוצאות הראו שהם דווקא זכרו פחות מעמיתיהם שקראו, ומרקרו, על גבי הנייר.

אין ספק שממצא כזה חשוב מאד למערכות חינוך שמבקשות להחליף ספרים מודפסים בבתי הספר בגירסאות דיגיטאליות. כמו-כן, הוא גם מציב שלט אזהרה מול אלה מאיתנו שעוסקים בתקשוב בחינוך – הרי לפחות על פניו הוא מעמיד בסימן שאלה את הכדאיות של הדיגיטאליות כמרכיב מרכזי בתהליך הלמידה. אם אנחנו לומדים יותר טוב כאשר הספר המודפס נמצא בידינו, אולי הנהירה אחרי הדיגיטאלי מוטעית ביסודה. אז מה עושה מי שבכל זאת סבור שיש יתרונות לקריאה על גבי המסך? מחפש תירוצים (או לפחות הסברים), כמובן.

נדמה לי שלא כל כך קשה למצוא הסברים (ולקוות שאכן לא מדובר בתירוצים). הסבר אפשרי אחד נמצא בעובדה שהקריאה הדיגיטאלית (ובמיוחד הקריאה לשם הלימוד) עדיין חדשה – גם עבור הלומד, וגם עבור מי שמלמד באמצעות טקסטים דיגיטאליים. כבר ב-2007 יורם עשת ערך מחקר חוזר למחקר שהוא ערך חמש שנים לפני-כן שביקש לבחון את מיומנויות הקריאה הדיגיטאלית של אוכלוסיות גיל שונות. הוא מצא שהפערים בין האוכלוסיה המבוגרת והאוכלוסיה הצעירה, פערים שבלטו במחקר הראשון, הצטמצמו מאד בשני. הפער שבמחקר הראשון כנראה פשוט נבע מכך שהמבוגרים עדיין לא הספיקו להתרגל לקריאה על גבי המסך:

The significant improvement among all age-groups and their matched control group, in the “operational” literacy skills (i.e. photo-visual and lateral skills according to Shneiderman,1998), suggests that usability and experience, and not cognitive development, has a central role in determining the nature of the observed changes.
דיווח על מחקר נוסף של עשת ושותפים נמצא בבטאון “עד כאן” של האוניברסיטה הפתוחה משנת 2012. החוקרים שתלו מספר שגיאות לתוך טקסטים שהוגשו לנבדקים. החוקרים ציפו שהנבדקים שקראו על גבי הנייר ימצאו, ויתקנו, יותר שגיאות מאשר הנבדקים שקראו באופן דיגיטאלי. כותרת הכתבה רמזה על הציפיה הזאת, וגם על התוצאה הפחות צפויה:
בעצם, שאלת הפער בהבנה בין טקסט מודפס לבין טקסט דיגיטאלי היא היבט נוסף של הוויכוח סביב השאלה האם הסביבה הדיגיטאלית (ובמיוחד האינטרנטית) פוגעת ביכולת שלנו לקרוא טקסטים ארוכים (או אקדמיים). זה איננו ויכוח חדש. אולי הביטוי המוכר ביותר שלו הופיע במאמר של ניקולס קאר משנת 2008 – ?Is Google Making Us Stupid. אבל עוד בשנת 2000, במסגרת של סימפוזיון באתר The Edge, קית דבלין, מרצה בסטנפורד, העלה את הסברה ש:
We may be moving toward a generation that is cognitively unable to acquire information efficiently by reading a paragraph. They can read words and sentences  such as the bits of text you find on a graphical display on a web page  but they are not equipped to assimilate structured information that requires a paragraph to get across.
יתכן ומדובר בבעיה רצינית מאד, אם כי הדעות עדיין חלוקות. המוח, הרי, מאד גמיש. סטיבן פינקר, בראיון שהתפרסם בתחילת החודש, הביע את דעתו. לפי פינקר, הטענה שבעקבות עלייתם של המסרונים והשימוש ב-Twitter אנחנו מאבדים את היכולת שלנו להתבטא במשפטים שלמים, ולהבין טקסטים ארוכים, נובעת מהבנה מוטעית בנוגע לדרכים שבהן הלשון פועלת:
I have no patience for the idea that because texting and tweeting force one to be brief, we’re going to lose the ability to express ourselves in full sentences and paragraphs. This simply misunderstands the way that human language works. All of us command a variety of registers and speech styles, which we narrowcast to different forums. We speak differently to our loved ones than we do when we are lecturing, and still differently when we are approaching a stranger. And so, too, we have a style that is appropriate for texting and instant messaging that does not necessarily infect the way we communicate in other forums. In the heyday of telegraphy, when people paid by the word, they left out the prepositions and articles. It didn’t mean that the English language lost its prepositions and articles; it just meant that people used them in some media and not in others. And likewise, the prevalence of texting and tweeting does not mean that people magically lose the ability to communicate in every other conceivable way.
לפני כחודש גם דניאל וילינגהם התייחס לנושא, וכבר בהתחלת המאמרון שלו הוא הדגיש שהיות ועדיין אין מספיק נתונים כדי לקבוע, דעתו, כמו זאת של כל אחד אחר, איננה אלא ניחוש. וילינגהם מציין שמחקרים דווקא מראים שההבנה בעקבות קריאת טקסטים לימודיים דיגיטאליים איננה שונה מזאת של קריאת טקסטים מודפסים. הוא מקשר למכתב שכתב למערכת של Science שהתפרסם בשנת 2012. במכתב (שמכיל הפניות למקורות) הוא כותב:
Recent research shows that college students learn equally well from e-readers or printed text (4–6), but electronic textbooks carry a cost in efficiency. Reading electronic textbooks takes longer, on average, than reading print, and many students report higher levels of fatigue upon completion (7, 8).
וילינגהם, אגב, מעלה נקודה מאד מעניינת. הוא כותב שנוהגים להדגיש שיכולת הריכוז שלנו – היכולת לעקוב אחר עלילה ארוכה או אחר טענה מורכבת – נפגעת כתוצאה מהטקסטים הקצרים שאליהם התרגלנו. אבל:
If so, habitual Web users should have a hard time understanding complex narratives not just when they read, but in television and movies. No one should have watched The Sopranos, with its complicated, interweaving plotlines.
ברור שאני כבר גולש מהנושא (או לפחות מהנושא שבו פתחתי). הרי השאלה המקורית לא היתה האם איבדנו את היכולת לקרוא ולהבין טקסטים ארוכים, אלא האם הקריאה על גבי המסך, עם או בלי כלי עזר כמו מרקור, אפקטיבית ללמידה באותה מידה של הקריאה על גבי הנייר. ובכל זאת, נדמה לי שדבריהם של פינקר ושל וילינגהם, כמו התוצאות של המחקרים הישנים של עשת, רומזים לנו שפשוט מוקדם מדי לקבוע. בנוסף, צריך להיות לנו ברור שהציפיה שנוכל לזרוק תלמידים לתוך ים הדיגיטאליות ולצפות שהם יוכלו לשחות בו איננה מציאותית. גל בן-יהודה אומרת משהו דומה כאשר במהלך הרצאתה היא מכריזה:
לא ברור האם לא כדאי ללוות את הצעד המהפכני הזה גם בבדיקה מה בעצם הילדים מבינים כאשר הם קוראים מאותם ספרים דיגיטאליים ואיך אפשר לסייע להם בעצם ללמוד טוב יותר מהספרים הדיגיטאליים.
לסייע. אכן, אולי ממש כאן קבור הכלב, וחשוב להדגיש ששנים רבות של נסיונות להטמיע את התקשוב רומזות לנו שזה צריך להיות ברור. מיתוס הילידים הדיגיטאליים הטעה אותנו לחשוב שמיומנויות השימוש הנבון בכלים דיגיטאליים נרכשות באופן טבעי, או לפחות בקלות. אבל הנסיון מלמד אחרת. אולי תלמידים, וגם מבוגרים, מתקשים להפיק תועלת לימודית מהקריאה של טקסטים דיגיטאליים, ומהשימוש בכלים שאמורים לעזור להבנה, מפני שאין זה מספיק סתם לתת להם מרקר ביד. פול מונהיימר, במאמרון בבלוג שלו מתחילת החודש, מחדד את הנקודה הזאת.

מונהיימר כותב על כתבה שהופיעה ב-Atlantic המדווח על נסיונם של מרצה ושל עוזרת ההוראה שלו בקורס לפסיכולוגיה באוניברסיטת פרינסטון. בעקבות התרשמותה של עוזרת ההוראה שהיא זכרה את החומר הנלמד טוב יותר כאשר היא רשמה הערות ביד על הנייר במקום להקליד אותן לתוך המחשב שלה, השניים ערכו ניסוי על הסטודנטים שלהם. בשעת ההרצאה קבוצה אחת של סטודנטים רשמה הערות על נייר, וקבוצה אחרת רשמה באופן דיגיטאלי. הם מצאו שהסטודנטים שרשמו על הנייר זכרו את החומר טוב יותר. מונהיימר איננו משוכנע שהמסקנה הנרמזת בכתבה נכונה. הרי:

Note-taking needs to be taught just as reading, writing, and scientific investigation need to be taught. Telling students to take notes is probably worse than not saying anything because at least if a lecturer says nothing, the students might remember something interesting from the talk.
במחקר של בן-יהודה הסטודנטים שקראו על גבי המסך הונחו להשתמש בכלי המרקור שבתוך Acrobat Reader – כלי די פשוט. יתכן שהמחקר היה הפעם הראשונה (ואולי גם היחידה) שבה הם השתמשו בכלי הזה. יכול להיות שעם אימון ותרגול, וגם הדרכה על הדרכים הטובות ביותר לרשום הערות, השימוש בכלי היה יעיל יותר, ותוצאות הסטודנטים במבחן בסוף היו משתפרות. סביר להניח שכלי מרקור שמשתמשים בו בפעם הראשונה, ומבלי לקבל הדרכה על דרכים יעילות לרישום הערות, איננו מניב תוצאות אפקטיביות.

הממצאים של בן-יהודה בהחלט מזכירים לנו שלא כל מה שדיגיטאלי בהכרח מועיל בחינוך. אבל הדיגיטאליות לא רק לא תציל את החינוך, היא גם לא תהרוס אותו. מעבר לכך, חשוב לא להכנע לנטייה לחשוב שבאופן טבעי (או אולי “פלאי”) סטודנטים ותלמידים יבינו כיצד להשתמש בכלים דיגיטאליים לצרכי למידה. אולי הנקודה המרכזית שעלינו לזכור מכלל המחקרים המוזכרים כאן היא שאם אנחנו רוצים שירכשו מיומנויות ללמידה בסביבה הדיגיטאלית עלינו לקחת חלק פעיל בהקנייתן.

אפשר היה לצפות ליותר

דרך אזכור בפורטל מס”ע הגעתי אתמול למאמרון קצר של ג’וסטין פארימן שתיאר:

כאחד שמעריך מאד את העבודה של פורטל מס”ע (אפילו אם משום מה הם לפעמים רואים לנכון לקשר גם לדברים שאני כותב, דבר שלא בהכרח מצביע על איכות), שמחתי להקליק על המאמרון המומלץ, בציפיה לזכות בכמה תובנות מעניינות. מצאתי מאמרון קצר שבסך הכל הקדיש לכל אחת משלוש המגמות המוזכרות שלושה משפטים קצרים. על אף העובדה שאני מסכים שהנקודות שצויינו:

  • תכנים דיגיטאליים
  • הפצה מאסיבית
  • התאמה אישית של הלמידה

חשובות מאד, לא למדתי שום דבר שלא הייתי מוצא בדפי הפרסום של חברה שמבקשת להפיץ חומרי או אמצעי לימוד דיגיטאליים. אבל כן מצאתי משהו מעניין שהופיע בתחתית המאמרון:

Source: Knewton
במילים אחרות, כותב המאמרון (שהוא גם מייסד החברה שבאתרו המאמרון מופיע) ליקט את המידע הדליל (עד מאד) שהוא פרסם ממקור אחר. השלב הבא עבורי היה, כמובן, לבדוק את המקור.

ממה שהצלחתי למצוא, המקור הוא infographic באתר של Knewton – חברה שמתמחה במה שאפשר לכנות “למידה מסתגלת” (adaptive learning), כאשר באמצעות ניתוח הפעילות הלימודית של התלמיד אפשר להתאים עבורו תכנית לימודים אופטימלית (בתיאוריה, כמובן). Knewton פועלת בשיתוף עם רוב המו”לים הגדולים בתחום החינוך. נדמה לי שהחזון שלה היא גלגול חדש של ספר הלימוד – ספר (דיגיטאלי, כמובן) שיכיר אישית את התלמיד שפותח אותו ו-“יידע” להגיש לו את החומר הדרוש בצורה שתתאים לקצב הלמידה של אותו תלמיד.

ה-infographic עצמו אכן מזכיר את שלוש המגמות שעליהן פארימן כותב. שניהם מדגישים שהמגמות האלו יכולות לשפר תוצאות לימודיות (improve learning outcomes). כמאמר מוסגר הניסוח הזה די משונה, ונדמה לי שהוא נגזר מתחום אחר מאשר החינוך. אפשר, הרי, פשוט להגיד “משפר למידה” או אולי “מגביר את ההבנה של התלמיד”. אבל משום מה, מדגישים את ה-“תוצאות”, ה-outcomes, כאילו מדובר בתהליך מהונדס שבאמצעות כיוונון מדויק של הכנסת חומרי הגלם ועיבודם אפשר להשיג תוצר משובח יותר.

כדאי גם לשים לב שמיד מתחת לכותרת ה-infographic מוסרים לנו ש:

Education is a 7 Trillion Dollar Industry
יתכן ש-Knewton באמת ובתמים מעוניין לשפר את הלמידה, אבל ציון גודל השוק, וההכרזה בהמשך שעכשיו שעת הכושר של האינטרנט לשבש את החינוך, רומזים שהרווח עומד מאד גבוה בסדר היום שלה.

אינני בא בטענות כלפי פארימן. המוצר של החברה שלו, תוסף שהופך אתר WordPress ל-LMS שבאמצעותו אפשר ללמד ולנהל קורסים מקוונים, בהחלט מרשים (אם כי, כמובן, אני בדעה שהדגש על “ניהול” קורסים במקום על העצמת הלמידה העצמית הוא טעות). פארימן מפרסם מאמרונים קצרים בבלוג של החברה שלו בתדירות מאד גבוהה, ושוב, גם אם לדעתי אלה דלים מאד מבחינת התוכן, ברור לי שזאת דרך לגיטימית להראות ללקוחות שלו שהוא בקיא במתרחש בתחום התקשוב בחינוך. גם כלפי Knewton אין לי טענות. היא בסך הכל פרסמה את ה-infographic שלה כדי לשכנע שכדאי להשקיע בשוק הדיגיטאליות בחינוך, ויתכן מאד שזאת דרך פעולה אפקטיבית. אבל עצוב, ואפילו מדכא, לראות שהתכנים שבשני המקורות האלה נשארים ברמה של סיסמאות, וכל כך נטולי מחשבה חינוכית של ממש.

הבחנה טובה, אבל אולי כבר לא רלוונטית

לפני כשבועיים, בבלוג שלו, ג’ף אוטכט פרסם מאמרון על שני פרויקטים לשימוש במכשירי iPad בבתי הספר. מספר ימים אחרי-כן הוא שוב כתב על הנושא, וציין שהוא עושה זאת מפני שדבריו עוררו מספר תגובות ולכן הוא ראה לנכון להמשיך להבהיר את גישתו. במאמרון הראשון אוטכט ערך השוואה זעירה בין שני פרויקטים – אחד שלדבריו מתייחס למכשירי הטבלט ככלי שמזמין פעילות יצירתית אצל התלמידים, והאחר שבסך הכל מחליף את ספרי הלימוד המודפסים בספרים דיגיטאליים. העדפתו של אוטכט מאד ברורה. שני משפטים במאמרון השני מתארים אותה היטב:

Connected devices don’t replace textbooks… they destroy them. The last thing I want my students to do is to have a connected device and then have a traditional textbook on it.
אוטכט דבק בגישה הזאת כבר שנים. ציטטתי אותו כאן לפני חמש וחצי שנים כאשר הוא הציג ארבע שאלות שלדעתו יש לשאול כדי להעריך את השימוש בכלים דיגיטאליים, וכדאיותם, בכיתה (לפני שלוש שנים, במסגרת טיפה אחרת, הבאתי את השאלות האלו שוב, בעברית):
  1. Is the technology being used “Just because it’s there”?
  2. Is the technology allowing the teacher/students to do Old things in Old ways?
  3. Is the technology allowing the teacher/students to do Old things in New ways?
  4. Is the technology creating new and different learning experiences for the students?
במאמרונים החדשים אוטכט ממחיש את הבדלי הגישה של בתי הספר שהוא מביא באמצעות מודל SAMR – החלפה (substitution), הגברה (augmentation), שינוי (modification), הגדרה מחדש (redefinition). המודל הזה מבקש להציג את הרמות השונות שבהן התקשוב בבית הספר יכול לבוא לביטוי. טבלה (מאתר של ג’ני לוקה) מראה את סולם השימוש לפי המודל:

מודל SAMR מוצא חן בעיני. יש דמיון בינו לבין השאלות שאוטכט שאל בעבר, ובקלות אפשר לראות בו המשך הגיוני לאותן שאלות. נדמה לי שהוא נותן ביטוי לשלבים השונים שבהן בית ספר עובר כאשר הוא מאמץ את התקשוב, עד שהשימוש הזה נעשה שקוף. דבר זה בא לביטוי בתיאור של מודל SAMR באתר על טכנולוגיה בחינוך שהוכן על ידי מורים בבית ספר תיכון במדינת מיין שמשתמשים במודל:
As one moves along the continuum, computer technology becomes more important in the classroom but at the same time becomes more invisibly woven into the demands of good teaching and learning.
במילים אחרות, ככל שמצליחים ליישם את המודל, התקשוב נעשה יותר ויותר מובן מאליו וכבר אין צורך לשאול כיצד אפשר לשלב אותו – הוא פשוט משולב בכל התרחשות לימודית.

עד אשר נתקלתי בו בבלוג של אוטכט לא הכרתי את מודל SAMR. ערכתי כמה חיפושים על מנת ללמוד עליו יותר, ונדמה לי שעל אף פרסומים רבים בנושא של ראובן פואנטדורה (Puentedura) יוצר המודל (כאן, למשל), הוא איננו נפוץ במיוחד. במקור אחד קראתי שהמודל קיים כבר משנות ה-90 המאוחרות, אם כי התיעוד הברור הראשון שמצאתי עבורו הוא מ-2009. אני מניח שעל מנת להקלט ברבים מודלים בתחום החינוך זקוקים, בנוסף לרעיון מעניין, לשיווק מוצלח, ומודל SAMR כנראה לא קיבל כזה. כפי שציינתי, הוא מוצא חן בעיני, אם כי מצד שני אינני בטוח שהוא מוסיף משהו להבנה שלנו שלא היה ברור גם בלעדיו. (זה ללא ספק נכון גם עבור מודלים שכן זוכים לפרסום, אבל אלה כנראה זכו לשיווק טוב יותר.)

כזכור, אוטכט מחדד את ההבדלים בין הגישות לשימוש בטבלטים של בתי הספר שעליהם הוא כותב. עם זאת, סביר להניח שההבדלים אינם עד כדי כך חדים. באופן כללי בתי הספר נמצאים על רצף של גישות שימוש. בית הספר שלפי אוטכט משתמש במכשירי ה-iPad בעיקר כמצע לספרים דיגיטאליים בוודאי גם מאפשר, לפעמים, שימוש יצירתי יותר, ובית הספר שאת השימוש שלו אוטכט משבח איננו תמיד עסוק בפעילות יצירתית. אבל אני חושש ששתי דוגמאות השימוש האלה שייכות כבר לעבר. השאלות שבזמנו אוטכט שאל, והשלבים השונים שבמודל SAMR, הם המשך לשימוש שהכרנו לפני עשור ויותר כאשר התקשוב חדר לתוך בתי הספר. מותר, כמובן, לתרגם את השימוש הזה מהמחשב אל הטבלט. זה לגיטימי, ואפילו הגיוני. אבל יותר ויותר היום הטבלט בכיתה ממלא תפקיד אחר, תפקיד שבעיני מאד בעייתי – איסוף וניתוח של נתונים על הפעילות הלימודית של התלמיד על מנת להכין לו, עד כמה שאפשר, תכנית לימודים מותאמת אישית. מכשירי ה-Amplify הם הדוגמה הבולטת ביותר לשימוש הזה.

לפני שבוע הניו יורק טיימס פרסם כתבה ארוכה על מכשיר ה-Amplify. (לכאורה הכתבה עוסקת במכשירי טבלט בחינוך באופן כללי אבל הרוב המכריע שלה מתמקד בפרויקט פיילוט של ה-Amplify במחוז במדינת צפון קרולינה.) כותב הכתבה מתקשה להחליט אם הוא בוחן את הפרויקט לעומק בעין ביקורתית, או פשוט מפיץ פרסומת למכשיר. לפעמים הוא מעלה שאלות קשות, אבל מתקבל הרושם שהוא מוכן להסתפק בתשובות הסתמיות שהוא מקבל מהאנשים שהוא מראיין. בין המרואיינים מופיע, כמובן, יואל קליין, מנהל פרויקט ה-Amplify שכידוע שייך ל-News Corp של רופרט מורדך. וקליין, כצפוי, חוזר על המנטרה שהחינוך מקולקל ושצריכים לשבש אותו, ומדגיש שביכולתו של טבלט ה-Amplify לעשות זאת.

אי אפשר לשלול את ה-Amplify באופן מוחלט – הרי ביסודו של דבר הוא טבלט שמכיל אפשרויות לימודיות רבות. כמו-כן, אין ספק שאנשים מוכשרים מאד מפתחים אותו, והם בוודאי מביאים רעיונות טובים לטבלט. אבל מאחורי ה-Amplify נמצאת גישה חינוכית די מגובשת, והגישה הזאת באה לביטוי בכתבה. אנחנו קוראים, למשל:

The teacher’s tablet also has an app blocker and monitoring functions that can see and control what’s happening on student tablets, and a one-touch classroom-control feature to lock their screens, replacing whatever was on them with an eye symbol and the phrase “Eyes on Teacher.”
ובנוגע לאיסוף הנתונים על ההתקדמות הלימודית של כל תלמיד אנחנו קוראים:
This growing stream of information, which can be analyzed down to individual keystrokes, yields a picture that will eventually progress in complexity from, say, a list of words a student looks up to a profile of metacognitive skills — like the ability to concentrate — and in time to a full-blown portrait of a developing mind. In theory, each student will generate the intellectual equivalent of a fantastically detailed medical chart.
מספיק פעמים בעבר (כמה פעמים זה “מספיק” אם זה איננו מחולל שינוי?) הדגשתי שבעיני בסופו של תהליך המעקב המדוקדק הזה ישנה את החינוך באופן מהותי. בהמשך הדרך נגלה שהחינוך כבר איננו אמנות, עם מורה המבקש לסייע לתלמיד להגשים את הפוטנציאל הגלום בו, אלא מלאכה טכנית שפועלת לפי תסריט שנקבע מראש כאשר המורה בסך הכל מתווך בין התלמיד לבין היעד שנקבע עבורו על ידי המערכת.

זה נושא שאני עוד אחזור אליו (שוב ושוב). הרי אם זה הכיוון שבו התקשוב החינוכי היום מתפתח, חשוב ביותר להמשיך להתריע נגדו. אם זה אכן הכיוון, הוא מגמד כל דבר אחר. יתכן וההבחנה של אוטכט בין התקשוב כבסך הכל תחליף לכלים ישנים בפעולות לימודיות מוכרות לבין השימוש בתקשוב כדי ליצור פעילות חינוכית מסוג חדש, טובה ככל שתהיה, כבר איננה רלוונטית. מודל SAMR והשאלות של אוטכט יכולים לעזור לנו לזהות את הכיוון הרצוי של התקשוב החינוכי, אבל השתלטות מכשירים כמו ה-Amplify והתפיסה החינוכית שבסיס הפיתוח שלו עלולות להפוך את ההבחנה הזאת לנחלת העבר.

הוכחה שהדיגיטאלי עולה על המודפס

תחילה, קצת רקע. בערך פעם בשבוע אני נפגש עם ידידה בת 80 ועוזר לה להפיק תועלת מהמחשב ומהאינטרנט. ה-“שיעורים” שלנו מאד מהנים, ואני לומד הרבה על הדרך שבה אדם ללא נסיון עם המחשב מתחיל לצלול לתוך המידע האדיר שנחשף אליה בזכות הגישה לרשת. דרך גוגל היא מוצאת ביקורות על ספרים שהיא קראה (או רוצה לקרוא), והיא מחפשת מידע (בעיקר בוויקיפדיה) על אנשים, על מקומות, ועל תופעות שמוזכרים בספרים האלה. עד לפני כמה שנים היא יכלה לנסוע לאוניברסיטה תל אביב כדי להאזין להרצאות במגוון רחב של נושאים שעניינו אותה. היום הנסיעות האלה מפרכות מדי, אבל עושר ההרצאות באוניברסיטה הפתוחה, באוניברסיטה תל אביב, ובאוניברסיטה העברית שהיא מוצאת ב-YouTube (וגם שהיא מוצאת דרך TED) מחליף את הנסיעות האלו בצורה מאד משביעת רצון.

בעלה בן 90, והעיניים שלו בוגדות בו. הוא אוהב לקרוא, אבל מתקשה לעשות זאת. אחד הבנים שלהם רכש לו iPad וגם מספר ספרים שהוא העלה עליו כך שאולי כך, עם אותיות גדולות מאד, הוא יוכל להמשיך להנות מהקריאה. מידי פעם אני מתיישב לידו כדי לעזור לו להמצא ברזי ה-iPad – כיצד חוזרים למסך הראשי, כיצד פותחים את האפליקציה של “הארץ”, ובעיקר, כיצד לקרוא את הספרים שהבן הטעין. זה הולך לאט, אבל מתברר שגם בטוח.

לפני כמה ימים, כאשר ביקרתי אצלו, הוא הראה לי שהוא מסיים לקרוא ספר על ה-iPad, ספר שהוא התחיל, אבל לא היה יכול לסיים, במהדורה מודפסת. הוא הראה לי שהאותיות במסך היו מסודרות כך שהופיעו ארבע או חמש שורות של טקסט בכל מסך, והוא הצביע על הספר המודפס, שישב מתחת ל-iPad ותמך בו כך שהוא יישב בזווית מתאימה לקריאה (הוא מתקשה לסדר את המכסה של ה-iPad שאמור לענות על אותו צורך). אכן, הספר הדיגיטאלי היה “פתוח” לפניו, באחד העמודים האחרונים שבו. אגב, הוא סיפר לי בהתלהבות שמדובר בספר מצויין.

אז זהו. לפי הצילום אפשר להיווכח שהספר הדיגיטאלי אכן עולה על המודפס. אבל אפשר לראות שבכל זאת הדיגיטאלי נשען על המודפס.

משהו “קטן” חסר בספרי הלימוד הדיגיטאליים של היום

אינני יכול לטעון, כמו מר ז’ורדן, ב-“גם הוא באצילים” של מולייר, שלא ידעתי שאני מדבר פרוזה. במה הדברים אמורים? אני חייב להודות שהרבה לפני שספר הלימוד הדיגיטאלי נעשה למצרך הכרחי בכל כיתה בכל בית ספר, עסקתי בחומרים דיגיטאליים שהיום זוכים לשם הזה. אחד מאתרי האינטרנט הראשונים שעליהם עבדתי, לפני כמעט 20 שנה, היה יחידת לימוד דיגיטאלית. (אמנם לא קראנו לו כך אז, אבל היום הוא ללא ספק ייחשב כך.) יכול להיות שהוא היה בעצם פרק אחד מתוך ספר, ומכלול הפרקים של אותו פרויקט בוודאי יכול להחשב ספר לימוד דיגיטאלי.

מה היה בספר הזה? הרוב הגדול היה טקסטים (בעברית ויזואלית, אם מישהו עוד זוכר את היצור המוזר הזה!). אבל היו גם תמונות, ומספר נסיונות ב-“פעילות אינטראקטיבית”. והיו בו אפילו הצעות לפעילויות ושאלות מנחות שיכלו להוות פעילות לימודית לתלמידים. נדמה לי שכל אלה אכן מצדיקים התייחסות לאתר ההוא כספר לימוד דיגיטאלי, או לפחות גירסה ראשונית של מוצר כזה. אבל מעבר למרכיבים האלה, היה בו עוד משהו שאז נחשב למרכיב חשוב מאד, אבל משום מה לא מוזכר הרבה בנוגע לספרי הלימוד הדיגיטאליים של היום – הוא היה מסמך מאד היפרטקסטי.

ספרי הלימוד הדיגיטאליים של היום עדיין מכילים טקסטים מודפסים – קשה בלי זה. כמו-כן, יש בהם הרבה יותר מרכיבים גראפיים מאשר בעבר. הם מכילים סרטונים ומה שבעבר זכה לכינוי “מולטימדיה”. אמנם יש בהם קישורים למידע מחוץ למסגרת הטקסט ה-“מרכזי” או ה-“רשמי” (אם כי לא מספיק בעיני), אבל כמעט לא מוצאים בהם היפרטקסט “פנימי”, היפרטקסט שמזמין קפיצה אסוציאטיבית לחלקים שונים של הטקסט. אין בהם קישורים שפותחים נתיבים מרובים ואלטרנטיביים למידע אשר בספר. היפרטקסט מהסוג הזה כנראה כבר איננו במודה.

עבור יחידות המידע שעליהם עבדנו לפני שנים ההיפרטקסט היווה מרכיב מרכזי. חשבנו שיצירת מסלולים מרובים לקריאת הטקסט תאפשר לתלמיד להכנס לתוך הנושא מהנקודות שמושכות ומעניינות אותו. כמו-כן, חשבנו שלהבדיל מטקסט ליניארי שעצם צורת הייצוג שלו רומז שיש דרך אחת נכונה להבין את הכתוב, טקסט היפרטקסטי מאפשר לתלמיד לבחון את התוכן מזוויות שונות, ועל ידי כך להגיע לתובנות משלו. קריאה היפרטקסטית, כך קיווינו, תהיה קריאה פעילה שתעודד את התלמיד למלא תפקיד פעיל בבניית טקסט שלם מחלקים נפרדים. ביסודו של דבר, יחידת לימוד היפרטקסטית היתה אמורה לאפשר הבנייה אישית. מובילי המערכת החינוכית של היום אמנם מרבים להזכיר מונחים כמו הבנייה, אבל היא איננה זוכה ליישום רב בשטח. למרבה הצער, העלמת ההיפרטקסט כמרכיב חשוב בספרי לימוד דיגיטליים היא עדות לכך.

אם זאת הכוונה של ספר לימוד דיגיטאלי, אולי המודפס עדיף

בימים אלה נערך בלאס וגאס אחת התערוכות החשובות של טכנולוגיות חדשות, ה-CES – תערוכת האלקטרוניקה לצרכן. בתערוכה הזאת חברות רבות, ביניהן הבולטות והידועות ביותר, חושפות את המוצרים החדשים שלהן לציבור. בעיתונות הטכנולוגית קיימת ציפייה גדולה לקראת התערוכה, והיא זוכה לסיקור רב. אינני יודע באיזו תדירות חברות שעוסקות במוצרים “חינוכיים” מציגות ב-CES, אבל השנה McGraw-Hill, מו”ל מאד חשוב בתחום ספרי הלימוד, חשף ספר לימוד דיגיטאלי חדש שראוי להתייחסות.

לפי הדיווחים במספר אתרים ה-“ספר” החדש, ש-McGraw-Hill מכנה אותו SmartBook, עשוי ל:

break the centuries-old tradition of books as linear experience
אני כמובן, בעד. או לפחות חשבתי כך, עד אשר המשכתי לקרוא את הדיווחים. מתברר שהרצון שלי להתגבר על הליניאריות של הספר איננו בדיוק תואם את הכוונה של המו”ל. אמנם באחד הדיווחים שקראתי מתארים את ספרים החדשים “אינטראקטיביים”, אבל נדמה לי שתיאור של כתבה אחרת קולע יותר למציאות כאשר היא מכנה את הספרים “adaptive” – “מסתגלים”. וכיצד (או למה) הספרים האלה מסתגלים?:
All readers essentially see the same textbook as they read for the first five minutes. But as a reader answers review questions placed throughout the chapter, different passages become highlighted to point the reader to where he or she should focus attention.

“It changes what is normally a static product to something that’s individualized to the learner,” said Ulrik Christensen, Chief Executive of Area9, the McGraw-Hill partner that developed the technology behind SmartBook.

אינני מבין גדול בתשתיות טכנולוגיות, אבל נדמה לי שמה שמתרחש כאן הוא תהליך של בקרה על הקריאה של התלמיד; בקרה שמתבססת על אלפי, אם לא מיליוני, נתונים שהמערכת אוספת מקוראים רבים. הנתונים האלה מאפשרים ל-“ספר” (או למערכת שנמצאת מאחוריו) לנתח את קצב ההתקדמות של התלמיד ובעקבות הניתוח הזה, לקבוע את מסלול ה-“למידה” הטוב ביותר עבורו. שוב מהכתבה, מסד הנתונים האדיר שעומד לרשות המערכת מאפשר לו:
to chart the most efficient path to learning a subject area, Mr. Christensen said. “Everything that you do is being tracked and it assesses you throughout” the questions and answers in each chapter, he said.
כתבה אחרת מנסה להסביר לנו מה קורה כאשר התלמיד קורא ב-“ספר” החדש. בין היתר:
Instead of having to quiz yourself, your SmartBook will assess your knowledge as you read, highlighting content and concepts that students need to master.
נדמה לי שיש כאן עדות להנחה בסיסית, הנחה שהיא אולי כל כך “מובנת מאליה”, הן למו”ל והן לכותבי הכתבות, שאין צורך לציין אותה. בוני המערכת הזאת כנראה חושבים שאפשר להגיד שהתלמיד למד אם הוא הצליח להפנים את מה שנמצא בספר. מערכת כזאת איננה דרך למידה חדשה, אלא פשוט שכלול של מודל ההוראה המסורתית, מודל שבו התפקיד של בית הספר, של הספר, ושל המורה הוא לדאוג לכך שהתלמיד קולט כל מה שמנסים להעביר אליו. אין לי ספק שמבחינה טכנולוגית מדובר במערכת מרשימה ביותר, אבל בסופו של דבר היא משרתת תפיסה חינוכית שאיננה תואמת כיצד אנשים באמת לומדים.

יכול להיות שבסיום הקריאה ב-“ספר” חדש כזה לא יהיה צורך במבחן. הרי כאשר תלמיד קורא “ספר” כזה עצם הגעתו לעמוד האחרון מהווה הוכחה שהוא “למד” – אחרת, הוא כנראה לא היה מגיע לסוף. אם כך, כמתנגד למבחנים סטנדרטיים אולי היה עלי לראות “ספר” כזה כדבר חיובי? אין חשש. כאשר אני מביע התנגדות למבחנים סטנדרטיים הכוונה שלי איננה להוריד אותם מסוף תהליך של למידה על ידי כך שהופכים את כל הלמידה למבחן אחד גדול. אני יודע שתלמידים רבים מתקשים להבין את מה שכתוב בספרי הלימוד שלהם (ואני אפילו מוכן להודות שבמקרים רבים רצוי שהם כן יבינו). אבל אני מעדיף את הקשיים האלה על מערכת טכנולוגית משוכללת שרואה בתלמיד כלי ריק שאפשר לתכנת כך שהוא יקלוט ביעילות את מה שמופיע בספר.