לא תמיד המחשבים אשמים

במהלך הקיץ הזה תכננתי לכתוב מספר מאמרונים שלא צמחו מקריאת בלוגים אחרים, אלא מקריאת מספר ספרים. עכשיו, כאשר שנת הלימודים כבר התחילה, אני רואה שהתכנון הזה איננו מתממש. אפשר לקוות שזה יקרה בעתיד הלא רחוק, אבל נדמה לי שחלון ההזדמנויות מצטמצם – מה לעשות, ולאחרונה די הרבה שראוי להתייחסות התפרסם (וגם כאן הפיגור הולך וגדל). כנראה שאין מנוס מאשר להניח את התכניות בצד, ולהתיישב מול המקלדת, ולהתחיל לכתוב.

טים סטאמר מגיב לכתבה על מחקר חדש שנערך אצל סטודנטים באוניברסיטה בקנדה. כיאה לכתבות מהסוג הזה בעיתונות הפופולארית, הכותרת איננה משאירה מקום לספק:

המסקנה של עורכות המחקר די ברורה – סטודנטים העסוקים במחשבים הניידים שלהם בשעת הרצאה קולטים/זוכרים הרבה פחות מאשר אלה שיושבים בשיעור עם עט ומחברת. זאת ועוד: מתברר אפילו שהריכוז של סטודנטים שנמצאים בקרבת מקום של סטודנטים שהם עסוקים במחשבים ניידים נפגע.

לא צריכים להתאמץ יותר מדי כדי להבין שסטודנטים שעסוקים במשחקי מחשב או בפייסבוק כאשר הם אמורים להאזין להרצאה אינם מרוכזים בשיעור עצמו. לא היינו זקוקים למחקר כדי להסיק את המסקנה הזאת, אם כי קשה לבוא בטענות כלפי מי שמנסה לאמת את הסברה הזאת – הרי זה בדיוק מסוג המחקרים שזוכים לכותרות. אבל כיצד להסביר את ההשפעה השלילית שיש לעיסוק הזה על סטודנטים אחרים, סטודנטים שלכאורה מבקשים להתמקד במתרחש בשיעור? אפשר לטעון שהמשיכה של מה שמופיע על הצג חזקה כל כך עד שהסטודנטים אינם יכולים לעמוד (או לשבת) מולה, כך שעל אף כוח הרצון העז הגירוי מתגבר, ועיניהם אינן משתחררות מהמסכים סביבם. יתכן, אם כי יש גם אפשרות נוספת – שהשיעור עצמו איננו מעורר מספיק עניין, כך שעיני הסטודנטים שאצלם אין מסכים פתוחים בכל זאת נודדות, ובסופו של דבר מתרכזות על המסכים של עמיתיהם.

זאת איננה המסקנה של החוקרות. הן משייכות את הבעיה למולטיטסקינג, וטוענות שעל אף העובדה שסטודנטים חושבים שהם מסוגלים לעסוק במספר עניינים בעת ובעונה אחת, המחקר שלהן מוכיח אחרת. אישית, לא נראה לי שיש צורך לגייס הסבר כמו מולטיטסקינג. אמנם קשה להתמקד במספר נושאים בו זמנית, אבל יש הסבר פשוט יותר – כאשר השיעור שבו הסטודנטים אמורים להתמקד איננו מעורר אצלם מעורבות מספיק גדולה, קשה להם להתרכז בו. זאת ועוד: מקריאת המחקר מתקבל הרושם שהחוקרות רואות בסטודנטים האחראים הבלעדיים לשמירה על הריכוז בשיעור. בכתבה על המחקר מסבירים לנו את גישת החוקרות:

While Sana and Weston are not calling for a ban on laptop use in classes, they do hope students consider that goofing off on their computers can affect their peers seating around them.
במילים פשוטות, הן מנסות לעורר רגשות אשם אצל הסטודנטים שאינם מרוכזים בשיעור על כך שהעיסוק שלהם במשחקים או בפייסבוק פוגע לא רק בלמידה שלהם, אלא גם בעמיתיהם. בעצם, הן אומרות: “אולי לא משנה לכם שאתם לא לומדים כמו שצריך, אבל תחשבו על עמיתיכם שסובלים מהעדר הריכוז שלכם!”. אבל אם כבר מפזרים את האחריות בין כל הנוכחים, מותר גם לשאול אם לפחות חלק מהאחריות הזאת נמצאת אצל המרצים, או בשיטת הוראה שאיננה מצליחה לשמור על ריכוז הלומדים כך שקל כל כך להסיח את דעתם.

יש עוד נקודה שראויה להתייחסות כאן. בדיקת מידת הריכוז של הסטודנטים, גם אצל אלה שעסקו בכלים הדיגיטאליים, וגם אצל אלה שעיניהם נדדו למסכים הקרובים, נעשתה באמצעות מבחן “אמריקאי” קצר. במבחן הזה ציוני הסטודנטים שהיו עסוקים במחשבים שלהם היו הנמוכים ביותר, והציונים של אלה שהיו בקרבת הסטודנטים עם המחשבים היו נמוכים מאלה שלא הושפעו מהמחשבים של אחרים. אבל חשוב לציין שמדובר במבחן “נקודתי”. במחקר לא מצאתי נתונים על הציונים הסופיים של קבוצות הסטודנטים השונות בקורס. איננו יודעים אם אותם סטודנטים שלא היו “מרוכזים” בשעת שיעור בסופו של דבר גם קיבלו ציונים נמוכים בקורס עצמו. יתכן שדווקא הסטודנטים האלה, למשל, הלכו הביתה או לספריה אחרי השיעור והתיישבו כדי לעבור על תוכן השיעור, ובסופו של דבר קיבלו ציונים גבוהים בקורס.

כזכור, ספק אם היינו זקוקים למחקר הזה כדי לדעת שסטודנטים שמשחקים משחקי מחשב, או בודקים את חשבונות הפייסבוק שלהם, בשעת הרצאה אינם מרוכזים מספיק בשיעור עצמו. אבל זה כמובן איננו מונע מהעיתונות הפופולארית להציף אותנו בכותרות שמעוררות חששות בנוגע להשפעה השלילית של התקשוב על הסטודנט. במידה לא קטנה, הנסיון לעורר חששות אינו אלא התשליל של הנסיון של חברות הטכנולוגיה לשכנע אותנו שהתקשוב יביא ישועה בחינוך. בשני המקרים, קצת יותר ראייה מפוקחת לא יכולה להזיק.

מילה טובה על הסח הדעת

לא האזנתי למוסיקה בזמן שהכנתי את המאמרון הזה. אני מאד אוהב את אוסף הג’אז שלי, ובשמחה הייתי מוצא יותר הזדמנויות להקדיש לו יותר זמן איכות. אבל כאשר אני בוחר להאזין לתקליט (או לדיסק) ובאותו הזמן מנסה (לא תמיד בהצלחה) גם לכתוב, אני מגלה שהמוסיקה הופכת לצלילי רקע בלבד, ואני הרי רוצה להקשיב, לא רק לשמוע. הלוואי והמצב היה אחר. בסופו של דבר, מפני שאני משתדל להקדיש זמן רב לכתיבה, אינני מצליח להאזין למוסיקה כפי שהייתי רוצה.

יתכן שזה פשוט מפני שבלתי-אפשרי לעשות שני דברים בעת ובעונה אחת. אבל ברור שזאת התייחסות מאד פשטנית לנושא של multitasking. אני הרי מסוגל לשמוע מוסיקת רקע בזמן שאני כותב. זאת איננה בעיה. הבעיה מתחילה כאשר אני מנסה לעשות שני דברים שהם ראויים לריכוז מקסימאלי. ושיהיה ברור – בזמן שכתבתי את המאמרון הזה לא סגרתי את עצמי מגירויים או מעיסוקים אחרים. ההפך הוא הנכון. תוך כדי הכתיבה נזכרתי במספר משימות משפחתיות שהיו עלי לבצע, ורשמתי לעצמי לטפל בהן; שמתי לב שדואר הגיע, ואפילו הצצתי בו; כאשר מחשבה מסויימת התקשתה להתגבש למילים ברורות הרשיתי לעצמי לקרוא מאמר מעניין. אבל אפילו התיאור הזה איננו תיאור נכון של תהליך הכתיבה, מפני שלא כתבתי את המאמרון הזה רק מול המקלדת וצג המחשב. כתבתי אותו תוך כדי נהיגה, בזמן שצפיתי בחדשות בטלוויזיה, כאשר הכנתי ארוחת ערב, וגם במקלחת. הוא התגבש אצלי תוך כדי ביצוע מגוון פעולות יום-יומיות.

אולי אין זה הוגן לתאר את תהליך הכתיבה הזאת כדי להראות שאנחנו נמצאים במצב תמידי של multitasking. הרי אפילו ניקולס קאר יודע שכך אנחנו עושים. בספרו החדש The Shallows קאר מרחיב על הרעיונות שהוא העלה במאמרו Is Google Making Us Stupid?, ועם הופעת הספר הוא גם פרסם מספר מאמרים בעיתונות. בפורום ב-New York Times מתחילת החודש קאר מדגיש שהיכולת שלנו לעסוק בפעולות מרובות היא דווקא דבר חיובי:

The ability to juggle tasks, to keep track of different streams of information simultaneously, is one of the human brain’s great strengths.
בשביל קאר הבעיה איננה שאנחנו עושים יותר מדבר אחד בעת ובעונה אחת, אלא שהמציאות הדיגיטאלית המתוקשבת של היום יוצרת עומס יתר, יוצרת מצב שבו היכולת שלנו לתפקד ביעילות נפגעת. ריבוי הגירויים גורם להסחת הדעת. ואכן, בזמן האחרון התפרסמו מספר מחקרים שמחזקים את הטענה הזאת. סטיבן ג’ונסון, גם ב-New York Times, מרים גבה כלפי הטענה הזאת. הוא מודה שהעיסוק הבו-זמני בפעולות רבות יכול להזיק לאיכות העשייה, אבל הוא מבקש לבחון את הנזק מול התועלת, ולראות את בעיית ריבוי הגירויים בהיבט תרבותי רחב יותר:
These studies are undoubtedly onto something — no one honestly believes he is better at focusing when he switches back and forth between multiple activities — but they are meaningless as a cultural indicator without measuring what we gain from multitasking.
אירא סוקול, בבלוג שלו, מתקשה להתייחס ברצינות לטענות של פגיעה ביעילות שב-multitasking. הוא כותב שסביר להניח שרבים מאלה שקראו את הכתבה על הנושא ב-New York Times בוודאי עשו זאת תוך כדי ביצוע מספר פעולות נוספות:
The New York Times is writing that story for an audience that is eating breakfast, riding the subway, opening mail at their desk, listening to a meeting in their conference room. Probably more are multi-tasking than not.
סוקול מצטט פיסקה מתוך המאמר של ג’ונסון שמצביע על כך שריבוי הגירויים, במקום להוביל להסחת הדעת, דווקא מעודד את ההתפתחות התרבותית:
It’s no accident that most of the great scientific and technological innovation over the last millennium has taken place in crowded, distracting urban centers. The printed page itself encouraged those manifold connections, by allowing ideas to be stored and shared and circulated more efficiently. One can make the case that the Enlightenment depended more on the exchange of ideas than it did on solitary, deep-focus reading.
וכמובן שאם הייתי מנתק את עצמי מזרם הכתיבה/הקריאה בנושא – זרם שמדרבן ומכוון, שמעלה סימני שאלה וסימני קריאה, שמזין את המחשבות שלי עם אלה של אחרים – לא יכולתי לכתוב את המאמרון הזה. ועכשיו, אם אמצא דרך לעצור, או לפחות למגר, את המחשבות האלו, אולי אוכל לאפשר לעצמי שעה אחת של האזנה מרוכזת וממוקדמת, וללא הפרעות, למוזיקה שאני אוהב.

לנצל את הסחת הדעת ללמידה

במשך החודשים האחרונים עקבתי בעניין רב אחר הבלוג של mollybob, מסטרנטית אוסטרלית בתחום החינוך והתקשוב בחינוך. היא מרבה לכתוב על סביבות למידה אישיות (PLEs), ולטעמי ההתייחסויות שלה בנושא הן בין המעניינות ביותר שאני פוגש. כבר זמן מה אני רוצה להביא כמה מההערות שלה בנושא, יחד עם מספר התייחסויות נוספות שאספתי לאחרונה. אבל משהו אחר ש-mollybob כתבה בבלוג שלה השבוע, בנושא ה-multitasking, מאד הדהד אצלי, וראיתי לנכון לכתוב על זה עכשיו, ולדחות את הטיפול ב-PLEs להזדמנות אחרת.

מידי פעם אני מדווח כאן על מחקרים שלכאורה מוכיחים שבעצם אין דבר כזה “מולטיטסקינג”. למען האמת, אין חדש בטענה הזאת. אני נוהג לצטט את לינדה סטון שטוענת שאיננו עוסקים במספר מטלות בעת ובעונה אחת, אלא שבאופן קבוע אנחנו מפזרים את הקשב שלנו על גבי מספר רב של נושאים. היא מכנה את ההתמקדות המפוזרת הזאת continuous partial attention. לאחרונה ציטטתי דברים שכתבו קתי דייווידסון והוארד ריינגולד בנושא הזה. אולי מפני ש-mollybob כותבת על הנושא גם מהיבט הלומד וגם מהיבט המציג, היה נראה לי שחשוב גם להביא את דבריה. כמבוא להצגת שני ההיבטים האלה היא מכריזה שלדעתה לא מדובר בבעיה של ממש:

I have a different take on it, I don’t consider it a problem, I just consider it the way the world is, and [it’s] our responsibility in either of the below roles to deal with it in the way that’s most productive for us.
היא כותבת שהרבה לפני התקשוב היה לה קשה להקדיש את מלוא הריכוז שלה למתרחש בשיעור או בהרצאה בלבד, ושמחשבותיה תמיד גלשו לעניינים אחרים (לרוב לאוכל). דווקא היום, התקשוב עוזר לה להשאר קרובה יותר לנושא הנידון:
Now, even though I have more things to multitask with, I tend to make my multitasking more efficient, and less about food. If I am multitasking during a presentation, there is a greater likelihood that those other tasks actually pertain to what’s going on in the room than anything else.
אני יכול להזדהות איתה. אישית, אין לי מחשב נייד, ולכן לא היו לי הרבה הזדמנויות לגלוש או לעסוק ב-backchanneling כאשר נוכחתי בהרצאות. אבל אני יכול להעיד שכאשר כן היו לי הזדמנויות כאלה, ניצלתי אותן לבדוק נושאים שעלו תוך כדי ההרצאה. גם אם לא הקדשתי את מלוא תשומת הלב למרצה, התקשוב אפשר לי לעסוק בנושא ההרצאה בצורה מורחבת ומעשירה. mollybob מודה שזה לא תמיד מה שקורה – לפעמים היא מנצלת את התקשוב לצרכים פחות כשרים. אבל זה לא שונה בהרבה מהתקופה הקדם-תקשובית בה לא פעם השעמום השתלט עליה והמחשבות טיילו.

היא מודה שכאשר היא מציגה או מדרכיה, המראה של “מאזינים” שמביטים יותר במחשבים שלהם מאשר בה די מאיים. אבל היא רואה בזה סימן שהיא כנראה לא מצליחה להחזיק את תשומת הלב של הנוכחים, ולכן מדובר במשוב חשוב. בנוסף, היא כותבת ש-backchannel פעיל (ולא גלישה מתוך שעמום) יכול לכוון אותה להתמקד בצרכים של האנשים שהיא מדריכה. (נכון להיום, נדמה לי שבארץ, או לפחות בקהילה החינוכית בארץ, כמעט אין נסיון בשימוש ב-backchannel, אבל סביר להניח שנפגוש אותו בקרוב.) היא מכריזה:

I don’t find a backchannel rude. I don’t even find other multitasking rude, I find it symptomatic of needing what we learn to be relevant and engaging in an already too busy and distracting world.
אין ספק שהעולם שלנו מלא בגירויים שיכולים להסיח את הדעת, והתקשוב בהחלט מוסיף לגירויים האלה והופך אותם לנגישים ביותר. אבל לא מדובר רק בגירויים שמסיחים את הדעת, אלא גם בכאלה שמושכים אותה, ולא פעם לטובה. קל מדי לשלול את גירויים האלה, ולהגדיר אותם כהפרעות. אבל אם בכוונתנו לשרוד בעולם המתוקשב, כדאי לנו ללמוד לקבל אותם, ולהתמודד איתם בדרך מועילה.

מרבה עיסוקים, מרבה …?

ממצאים של מספר מחקרים של השנים האחרונות רומזים שהיכולת שלנו לבצע מספר פעולות בעת ובעונה אחת, לעסוק ב-multitasking, קטנה בהרבה ממה שרבים מסנגורי התקשוב והדיגיטאליות אוהבים לחשוב. מחקר חדש בכיוון הזה התפרסם לאחרונה, וכצפוי, הוא זכה לסיקור רב בעיתונות, בדרך כלל עם דגש על כך שה-multitasking איננו יעיל, ואפילו מזיק ליעילות. הכתבה בניו יורק טיימס, לדוגמה, נשאה את הכותרת:
מחקרים קודמים העמידו בספק אם התופעה בכלל קיימת. מצאו, למשל, שפשוט אי-אפשר לעסוק ביותר מדבר אחד בעת ובעונה אחת, ושבעצם איננו עוסקים ב-multitasking, אלא בקפיצה ממשימה למשימה. מחקרים כאלה גילו שהקפיצה בין משימות פוגעת בתפוקה – אנחנו מבצעים את כל המשימות פחות טוב מאשר אם היינו מבצעים אותן בנפרד. המסקנה המרומזת היא שעדיף לטפל במשימה אחת עד הסוף לפני שעוברים לאחרת. יתכן מאד שיש הגיון רב בעצה הזאת, אבל ספק אם דבר כזה אפשרי, ולא מפני שבחיים המודרניים כל כך הרבה קורה, אלא מפני שאנחנו תמיד מצבעים פעולות מרובות בו-זמנית. איננו מפסיקים לנשום כאשר אנחנו קוראים ספר, וכאשר אנחנו אוכלים איננו מתרכזים בלעיסת האוכל בלבד – המחשבות שלנו רצות סביב מספר רב של נושאים, וסביר להניח שאנחנו גם נמצאים בדיון עם השותפים שלנו לשולחן. אין ספק שמסוכן לשלוח ולקרוא הודעות SMS בשעת הנהיגה, אבל ההאזנה לרדיו תוך כדי נהיגה איננה מפריעה, ואם אנחנו לא מביטים ארוכות בבני השיח שלנו, גם שיחה בעת הנהיגה איננה פוגעת ביכולת שלנו להתמקד בכביש.

גם קתי דייווידסון מרימה גבה בנוגע לממצאי המחקר. היא מצטטת את דבריו של ד”ר קליפורד נס, אחד ממבצעי המחקר, שמופיעים בכתבה באתר ה-BBC:

The shocking discovery of this research is that [high multitaskers] are lousy at everything that’s necessary for multitasking.
דייווידסון שואלת “האמנם?”. בעיניה, דווקא איבוד מהיר של הריכוז סביב נושא מסויים יכול להחשב כיתרון:
But, hey! I’m a blogger. I know you multitasking, media-stacking, netsurfing, always-on readers lose attention quickly. Does that make you worse at multitasking – or better?
דייווידסון מביאה דוגמה מעצמה. היא ביקשה לקרוא את המחקר עצמו, ולא רק את הכתבות בעיתונות. לשם כך היא חיפשה אותו דרך אתר הספריה באוניברסיטה שלה, וכאשר היא לא מצאה אותו בכוחות עצמה היא פנתה להצ’ט עם ספרן שהיה אופציה באתר. היא הסבירה לספרן מה היא רצתה, ותוך שבע וחצי דקות המחקר הגיע אליה. דייווידסון כותבת על מה שקרה אצלה במשך אותן שבע וחצי הדקות:
In that time, I was watching my twitter account, checked in on Facebook, was listening to MIA (boom boom boom . . . ). (I charted that too.) But I was also looking out the window, finishing a yoghurt, looking out the window again trying to see if the hummingbird was back, looking at the clock (keeping time), flexing my toes (a new pilates exercise), typing, noticing that my coffee cup was empty, thinking about a meeting this afternoon, reminding myself to send the air conditioner repair man a check, and thinking about writing this blog . . . and I am positive I have not listed one-one hundredth of the external and internal distractions in my life. I sort. We all do. All the time. And we sort among a range of sensory, emotional, physical, and media options, most of which we aren’t aware of because we sort so effectively.
דייווידסון גם קראה את כל המחקר (הגישה היא לפי מנוי בלבד) ושמה לב למשפט אחד שמעמיד את נושא ה-multitasking באור קצת אחר. החוקרים אמנם כותבים שהם מצאו שאצל אלה שנחשבים multitaskers כבדים יש נטייה להיסח הדעת, אבל הם גם כותבים שיתכן שבעתיד ימצאו שיש יתרונות לתפקוד שלעת עתה נחשב כלקוי.

התפתח דיון ער בתגובות למאמרון, ודייווידסון עצמה מוסיפה הערה בנוגע למקום של הטכנולוגיה בסוגיה הזאת:

… we disrupt and interrupt and distract ourselves all the time, even without technology. It’s great to have something to blame, though, for our distraction, and technology has been the scapegoat at least since the Industrial Revolution and perhaps since the invention, say, of the wheel.
נדמה לי שהיא צודקת – לעתים קרובות הטכנולוגיה ממלאת כאן תפקיד של השעיר לעזאזל. אבל צריכים להודות שהתקשוב איננו רק ממלא את תפקיד הגירוי שקשה להפסיק, של הגורם שבגללו אנחנו מתקשים להתמקד בנושא אחד. במידה רבה טכנולוגיות התקשוב של היום הן חברתיות, וחלק ניכר מה-multitasking שלנו הוא הקליטה והשידור של מסרים חברתיים. הווארד ריינגולד כותב היום על המפגש ההכרחי בין כלים תקשוביים לבין כישורים מידעניים, מפגש שמתרחש היום במרחב חברתי:
More and more, knowing where to direct your attention involves a third element, together with your own attentional discipline and use of online power tools – other people. Increasingly, most of the recommendations that make it possible to find fresh and useful signals amid the overwhelming noise of the Internet are social media – online networks that make possible social exchange and relationship. Tuning and feeding our personal learning networks is where the internal and the technological meet the social.
יתכן ויש סכנות לא מעטות ב-multitasking, אבל בלעדיו, בלי הזרם הבלתי-פוסק של גירויים שהוא מציע לנו, ספק אם היינו יכולים לנצל כראוי את שפע המידע שנמצא במרחב האינטרנט.

רוח נעימה נושבת בקיץ

בין הסממנים של תקופת הקיץ אפשר לזהות מאמרים בעיתונים מכובדים שעוסקים בתחלואי האינטרנט. המאמרים האלה בוודאי נכתבו גם בקיץ הקודם, וגם בקיץ שלפניו, וסביר להניח שנמשיך לפגוש אותן בקיצים הבאים. מה לעשות, ובעונת המלפפונים צריכים למצוא משהו שטיפה יזעזע אותנו, ומערכות העיתונים עדיין חושבות שסכנות האינטרנט מסוגלות לעשות זאת.

מאמר חדש בלוס אנג’לס טיימס מגלה שתיבות הדואר האלקטרוניות המפוצצות שלנו הן בעיה שגובה מחיר כבד ביעילות בעבודה, וגם בחיים הפרטיים שלנו. אינני מטיל ספק בכך שהחיים המודרניים שלנו יוצרים לחצים שמשפיעים, לעתים קרובות לרעה, על איכות החיים שלנו. כמו-כן, למחשב ולאינטרנט תפקיד חשוב בחיים המודרניים האלה. אבל במאמר של הטיימס לא מגלים לנו נתונים חדשים מדאיגים, אלא פשוט ממלאים את העיתון עם “חדשות” ישנות. בגירסה המקוונת של המאמר (זאת שאני קראתי) אפילו מופיעה הבהרה שמספרת לנו שמחקר שמצוטט בו איננו עומד להתפרסם בחודש אוקטובר כפי שכתוב בגירסה המודפסת, אלא התפרסם כבר בשנת 2005.

קתי דייווידסון כותבת על המאמר הזה בבלוג שלה. היא איננה מתכחשת לעובדה שלא פעם אנחנו חשים שהדואר האלקטרוני משתלטת עלינו. אבל היא איננה מיישרת קו עם הקביעה שהדואר האלקטרוני משבשת את כושר הריכוז שלנו ומביאה לירידה בפריון העבודה. היא כותבת:

Email means our attention is constantly interrupted. We’re less productive. Actually, all studies I know show there is nothing that contributes more to lack of productivity than monotony. We’re even learning that a monotonous job shortens your life. Truly.
דייווידסון מספרת על ניסוי שהווארד ריינגולד עורך בכמה מהקורסים שהוא מלמד. הוא מבקש מהסטודנטים שלו לסגור את עיניים, וגם את המחשבים ואת הסלולאריים שלהם. בתנאים האלה הוא מבקש מהם לעקוב אחרי הלך המחשבה שלהם. דייווידסון מציינת שהסטודנטים של ריינגולד מגלים משהו שבוודאי כולנו יודעים – שהמחשבות אינן הולכות בקו ישר, ואין התמקדות במחשבה אחת. היא מוסיפה:
Diversion is relaxing, reviving, refreshing. It renews synaptic connections, springs up that much-vaunted and necessary neural plasticity. I don’t think multi-distraction (as I call it) is a bad thing at all. We thrive on it. And we need to learn when we want and need distraction. The key here, as in all things (see, Mama told you this!) is self-control and self-determination about when to be distracted. It’s a good thing, but be strategic about it.
לאור הביקורת הרבה שהושמעה לאחרונה בעניין הבעייתיות שב-multitasking, הגישה של דייווידסון מאד מרעננת. יכול להיות שבאמת אין ביכולתנו לעסוק ביותר מדבר אחד בעת אחת. אבל אין זה אומר שהסח הדעת הוא תמיד דבר שלילי. לפעמים הוא יכול לסייע לנו לבצע משימה.