האם באמת לשם כך ההשכלה הגבוהה?

בסוף חודש מרץ השנה ג’ייסון וינגארד (Jason Wingard) התפטר באופן די פתאומי מהנשיאות של אוניברסיטת טמפל (Temple) שבעיר פילדלפיה אחרי כהונה של פחות משנתיים. וינגארד מוכר כאחד שביקש לקדם שינויים מפליגים בהשכלה הגבוהה. כתבה מהשבוע ב-Chronicle of Higher Education מוסרת שב-2021, בנאום כניסתו לתפקיד, הוא הכריז:

Temple will lead the education revolution…. The future of work is disruption. The future of learning is change.

לפני שנה, תוך כדי כהונתו בטמפל, וינגרד פרסם ספר – The College Devaluation Crisis – שבו הוא טען שעל ההשכלה הגבוהה להתאים את עצמה לצרכי שוק התעסוקה. הגישה הזאת מתוארת היטב בכתבה באתר הרשמי של טמפל שדיווחה על פרסום הספר:

After extensive research, he (וינגארד) determined that if university systems did not adapt to employers’ needs, higher education would be bypassed in favor of alternate sources of training.

כשבוע אחרי ההתפטרות, בכתבה ארוכה ב-Chronicle of Higher Education, פרנסואה פורסטנברג (Francois Furstenberg), פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת ג’ונס הופקינס, כתב על גישתו של וינגארד ועל הקשר בין השוק לבין האוניברסיטה על פי הגישה הזאת. ההתפטרות לא גרמה לפורסטנברג להזיל דמעה, וזאת מפני שבעיניו הגישה הזאת היא דוגמה בולטת של:

Higher Ed’s Grim, Soulless, EdTechified Future

עם זאת, הוא לא ראה בהתפטרות סוף פסוק בנוגע לסוג השינויים שווינגארד מבקש לחולל בהשכלה הגבוהה. לפי פורסטנברג, וינגארד אמנם כבר איננו נשיא האוניברסיטה, אבל:

He’s out, but his vision lives on.

גישתו של וינגארד איננה קשורה ישירות לשילוב התקשוב בהשכלה הגבוהה, אבל בין התפיסה החינוכית שלו לבין התפיסה התקשובית הרווחת היום בחינוך יש מספר נקודות השקה. בנוסף, בספרו וינגארד מתאר בחיוב רב מספר יזמויות דיגיטליות שמקדמות את ההכשרה לעולם התעסוקה. אלה, בעיניו, מבטאות את הכיוון הרצוי עבור ההשכלה הגבוהה בכך שהן מסייעות להתאים את כישורי הסטודנט לצורכי המעביד. לאור זה חשוב לבחון את התפיסה שלו, ולהבין למה פורסטנברג רואה בה סכנה.

בפרק הראשון של ספרו החדש וינגארד מציג את הבעיה – הלימודים לתואר האקדמי של היום אינם מעניקים לסטודנט את הכישורים הדרושים לתפקד בעולם התעסוקה:

The debunking and subsequent devaluation of the college degree is the result of the shift to a new world of work, one requiring a different set of skills that are not attainable during four years of college and that thus must be acquired in other ways.

פורטסנברג מבקר את הגישה הזאת ובאופן כללי רואה באותן “דרכים אחרות” סכנה. הוא מסביר שלפי וינגארד ההשכלה הגבוהה צריכה להתרחק מתוכניות לימודים מסורתיות ובמקום זה לאמץ פדגוגיות אלטרנטיביות שמדגישות מיומנויות שאפשר לשווק למעסיקים. לשם כך הוא ממליץ על יבוא קורסים שפותחו על ידי גורמים חיצוניים לתוך האוניברסיטה ועל אימוץ אלטרנטיבות טכנולוגיות זולות כתחליף לסגל הוראה אנושי יקר. מכל זה אפשר להבין שלפי וינגארד תפקידו של ההשכלה הגבוהה היא להכשיר את הסטודנט לצרכי המעסיק, כאשר הטכנולוגיות הדיגיטליות עומדות לרשות הגשמת החזון הזה. פורסטנברג כותב:

Happily, to Wingard’s view, solutions are at hand: ed-tech enterprises that deploy online platforms, apprenticeships, bootcamps, gig skilling, and self-guided courses to develop marketable competencies validated by alternative credentials like nanocertificates, digital chips, and microbadges.

פורסטנברג מתאר את “עולם החינוך האלטרנטיבי” שבתפיסה של וינגארד כעולם שמתפקד על פי תפיסות כלכליות צרות. לפי התפיסה הזאת הסטודנט צריך לראות את עצמו כיזם שבאופן מתמיד מנסה לזהות אפשרויות תעסוקתיות ומשקיע באותם הכישורים שיאפשרו לו להתחרות בהצלחה בשוק העבודה. אף אחד, כמובן, איננו מתכחש לכך שהיכולת למצוא עבודה טובה ומפרנסת היא בין היעדים של הלמידה בהשכלה הגבוהה. אבל וינגארד מצמצם את עולם ההשכלה לצורך הזה בלבד, כאשר המעסיק הוא זה שנותן את הטון וקובע את הצרכים, ועל הסטודנט ליישר קו עם המציאות הזאת.

פעם אחר פעם בספרו וינגארד מדגיש את הצורך באותם קישורים שיתאימו לצורכי השוק. הוא מסביר שמבחינה היסטורית ערכו של התואר האקדמי נחלש כאשר המעסיקים הבינו שתוכניות הלימודים המסורתיות הפסיקו להתאים לייצור המוצרים ולמתן השירותים שהם מספקים. אבל לאור זה מעניין שעוד בפרק הראשון של הספר וינגארד מתייחס למחקר משנת 2015 שבחן את המוכנות של מקבלי תואר למקום עבודתם בעיני המעסיקים, וכתב:

What disappointed the employers were the college graduates’ abilities to apply knowledge and skills in real-world settings, their critical thinking skills, and their written and oral communication skills—areas in which fewer than three in ten employers thought recent college graduates were well prepared, according to the AACU study.

אלה, הרי, אותם הכישורים שלימודי מדעי הרוח המסורתיים יכולים לחזק – אותם לימודים שעליהם פעם אחר פעם וינגארד כותב שההתמקדות בהם גורמת נזק לאפשרויות התעסוקה של הסטודנט. וינגארד מודע לסתירה הזאת. בפרק 4 של ספרו, בעקבות שיחה עם יזם חינוכי-תקשובי, הוא מכיר בחשיבות הלימודים האלה, אם כי בצורה די מסויגת:

As relevant as the liberal arts may still be in the workplace, college programs will also have to offer specific workplace credentials.

במילים אחרות, מתברר שהמעסיקים עצמם, יותר מווינגארד, מודעים לחשיבות של הכישורים שמדעי הרוח מעניקים לסטודנט, ובעל כורחו וינגארד נאלץ להכיר בכך.

הכתבה החדשה ב-Chronicle of Higher Education שהוזכרה בתחילת המאמרון הזה מתארת מספר קשיים ובעיות שהתעוררו במהלך הקדנציה של וינגארד. הבעיות האלו הן עדות לכך שההתנגדות של חלק מסגל האוניברסיטה לשינויים שלמענם וינגארד פעל לא היתה הסיבה היחידה, או אפילו המרכזית, שהביאה להתפטרותו. (אפשר אפילו לטעון שאני בסך הכל תופס טרמפ על ההתפטרות כדי לכתוב, שוב, את דברי התוכחה האלה.) פורסטנברג מודע למציאות הזאת, וכמו שהוא מציין בתחילת הכתבה שלו, החזון הזה עוד חי. על וינגארד ועל דעותיו הוא כותב:

That he long thrived and ascended the upper ranks of academe is one more sign, if any were needed, that his views cohere with those of the university presidents, CEOs, and financiers who sit on university boards, and the bipartisan policymakers who have collectively spent the last several decades hollowing out the country’s great public systems of higher education.

אין בהתפטרות של וינגארד נצחון עבור אלה שמבקשים לשמור על השכלה גבוהה נאמנה למטרות רחבות יותר מאשר איוש משרות בשוק העבודה. הכוחות שווינגארד מייצג עדיין חזקים בשטח והם עדיין מבקשים להפוך את ההשכלה הגבוהה לפס יצור של עובדים עתידיים לפי דרישות השוק. לפי וינגארד זה יעודה. הכותרת של כתבה שהוא פרסם באוגוסט 2022 ב-Inside Higher Ed מצהירה:

Higher Ed Must Change or Die

ולפעמים קשה לדעת איזה משתי האפשרויות האלה וינגארד ושותפיו לדרך מעדיפים. ללא ספק ההשכלה הגבוהה ניצבת מול בעיות גדולות שדורשות שינויים. אבל השינויים שאליהם הם מכוונים הם מהסוג שעבורם אפשר להגיד שהיה צורך להרוג את החולה על מנת להציל אותו.

פורסטנברג כותב שללא קואליציה רחבה שתתייצב מול כוחות השיבוש שווינגארד הוא נציגם, החזון שלו ושל שותפיו יצליח לעצב את ההשכלה הגבוהה ככלי שרת של שוק העבודה. הכוחות האלה יגייסו, כמובן, את התקשוב כדי לקדם את המטרה הזאת. חשוב שהנאמנים ליעדים אחרים של ההשכלה הגבוהה יעמדו איתן מול המתקפה המתמשכת הזאת.

משנה מקורות משנה יעוד?

במרץ, 2015 אתר EdSurge פרסם כתבה שכותרתה:

Why Edtech Companies Fold

הכתבה סקרה שלוש יוזמות בתחום התקשוב בחינוך שהודיעו שהן נסגרות. שתיים מאלה אף זכו לעזרה ועידוד של Imagine K12, שבאותה תקופה היה אולי המאיץ המוביל ביזמות חינוכית (והיום הוא חלק מ-Y Combinator), דבר שהיה צריך לאותת שמדובר בחברות עם סיכוי טוב להצליח. כבר עם תחילת הכתבה EdSurge ניסה למקד את הבעיה:

What happened? Yes, it’s hard for edtech companies to raise money. But these edtech company founders have concerns that run deeper–to growth, to market potential, and to the harsh realities of whether “free” or “freemium” products can transform into sustainable business plans.

המשך הכתבה חיזק את הרושם שנוצר בתחילתה – הסיכוי להצליח או להכשל מונח בעיקר ביכולת לגייס כסף, אם ממשקיעים או ממשתמשים, שבלעדיה אי אפשר להאריך ימים. מדובר בהסבר מאד הגיוני, ובכל זאת נקודה די מהותית נעדרת מהדיון. בכתבה כמעט ולא היתה התייחסות לכדאיות החינוכית של היוזמות; לא בחנו אם הן ממלאות תפקיד ייחודי שאינו זוכה למענה מיוזמות אחרות, או אם הן בכלל נחוצות בחינוך.

הכשלון של מספר יוזמות איננו סימן שאין סיכוי להרוויח מתחום התקשוב החינוכי. בתחילת 2019 EdSurge תיאר את מפת ההשקעות בתחום וציין שב-2018 הוא זכה ל-$1.45 מיליארד. בנוסף, מאז תחילת העשור היתה מגמה ברורה של גידול מתמיד. עם זאת, אותה כתבה ציינה מגמה נוספת – אמנם יותר ויותר כסף מושקע לתחום, אבל הכסף הולך למספר הולך ופוחת של יוזמות:

Investors are pouring more money into the edtech industry, but across fewer companies. In other words, they’re cutting fewer—but bigger—checks.

EdSurge עצמה היתה אחת היוזמות שמוקדם בעשור הזה זכו לכסף של משקיעים. הוא נוסד ב-2011 כשהוא זיהה נישה שנראית מתאימה להשקעה – דיווחים על מצב שוק היוזמות של התקשוב החינוכי. משקיעים שהתעניינו בשוק החינוכי, ויחד איתם גם לא מעט אנשי חינוך שעסקו בתקשוב, ראו ב-EdSurge מקור מידע חשוב, כך שהיתה סיבה טובה לקיומו. בנוסף, האתר קידם ידיעות רבות מטעם של מגוון חברות שרצו לפרסם את עצמם – עוד מקור חשוב להכנסות. EdSurge מעיד על עצמו:

It has raised more than $8 million from a mix of investors, including edtech stalwarts Reach Capital and GSV Capital, along with Chinese juggernaut TAL Education. Over the years, the startup also received millions in grants from nonprofits and foundations, including the Chan Zuckerberg Initiative, NewSchools Venture Fund and the Bill and Melinda Gates Foundation, to produce stories and hold convenings on various topics impacting the future of education.

בהשוואה לכמה מהיוזמות שעליהן EdSurge דיווח הסכום שהוא קיבל לא היה כסף גדול, אבל מצד שני מדובר בפלטפורמה יחסית פשוטה – אתר ואיגרת שבועית. לחברה בסך הכל כ-30 עובדים. אבל EdSurge היה חברה לכוונת רווח, והוא כנראה לא הצליח במטרה הזאת. לפני שבוע הוא הודיע שה-International Society for Technology in Education (ה-ISTE) רכש אותו, והיות וה-ISTE הוא גוף ללא כוונת רווח אפשר להבין ש-EdSurge נכשל במשימה הכלכלית שלו – להביא רווח למשקיעיו. כתבה באתר שמדווחת על השינוי מתייחסת לקשיים, אבל איננה מציינת כשלון. במקום זה מוסרים לנו ש-EdSurge מצטרף לשורה של גופים עיתונאיים שאינם לכוונת רווח. מנכ”לית החברה מסבירה:

What this arrangement gives us is an opportunity to focus on the work—not just focus on paying the bills, not just focus on survivability

לא נמסר כמה ISTE שילם עבור EdSurge, אבל מעריכים שבעקבות המכירה בעלי המניות לא יקבלו תשואה על השקעתם.

מאז אמצע 2012 האיגרת השבועית של EdSurge מגיעה אלי לדואר, ולעתים יחסית קרובות אני מקליק ממנה אל הכתבות שמופיעות באתר. מעט מדי מאלה עוסקות בשאלות חינוכיות, להבדיל מדיווחים על עסקאות למיניהן, ורבות מהן, כזכור, הן פרסומיות.

כמו EdSurge, ה-ISTE עוסק בתקשוב בחינוך. הכנס השנתי שלו מוכר היטב, אם כי הוא ידוע יותר בזכות תערוכת המציגים הענקית שלו מאשר הדיונים החינוכיים שמתנהלים בו. בנוסף הוא מפרסם סטנדרטים לשימוש בתקשוב בבתי הספר ובאופן כללי פועל כדי לקדם את השימוש בתקשוב בחינוך. לא ברור מה גוף כמו ה-ISTE ירוויח מהרכישה של EdSurge, ואני מתרשם ש-EdSurge רצה להימכר יותר מאשר ISTE רצה לקנות, אם כי בסופו של דבר הוא כמובן מצא כדאיות ברכישה. ההודעה לעיתונות של ה-ISTE על הרכישה מצטטת את מנכ”לית EdSurge שמסבירה את המעבר מחברה לכוונת רווח לחברה ללא כוונת רווח:

at this stage, the nonprofit structure has major advantages in helping us work with foundations and serve the edtech community as effectively as possible

נדמה לי שהדרך הברורה ביותר לפרש את האמירה הזאת היא שהכסף של המשקיעים ב-EdSurge אזל, ואם בסידור החדש הוא כבר איננו צריך לחולל רווח הוא יכול לנשום לרווחה.

לפי ה-ISTE ו-EdSurge השינוי לא ישפיע על מה ש-EdSurge מפרסם, ולפחות לעתיד הקרוב נדמה לי שזה נכון. לטעמי עדיף חברה ללא כוונת רווח, חברה שלא תהיה מושפעת מהציפיות של משקיעים לחולל רווח. עם זאת, סביר להניח ש-EdSurge ימשיך לפרסם כתבות מטעם של חברות היי-טק ואלה לא יהיו שונות בהרבה מפרסומות. במילים אחרות, נדמה לי שהשינוי המשמעותי ביותר מהמהלך הזה הוא שאלה שהשקיעו ב-EdSurge הפסידו קצת כסף.

הכתבה משנת 2015 על הכשלון של חברות בתחום התקשוב החינוכי הסתיימה באקורד חיובי. אחד היזמים שלא הצליח עם המוצר שלו הכריז ש:

The edtech market is far from mature…. We ain’t seen nothing yet. There’s going to be innovation in entirely different directions.

הוא בוודאי צדק. כבר היום היוזמות בתחום התקשוב החינוכי שונות מאלה של לפני חמש שנים. ובכל זאת יש משהו שלא השתנה. כאשר מגייסים כסף ממשקיעים הם מצפים לקבל תשואה, ורצוי כמה שיותר מהר. EdSurge ציין את זה עבור אחרים, ועכשיו הוא כנראה למד את זה על בשרו. זה שיעור שחשוב ללמוד, אם כי לטעמי יש שיעור שעוד יותר רצוי ללמוד. אמנם חשוב לפנות למשקיעים שיכולים לממן פרויקט, אבל חשוב לא פחות, ולדעתי יותר, לפנות גם למורים ולבתי הספר ולהציע להם משהו שבאמת נחוץ להם. EdSurge מילא תפקיד פחות או יותר חשוב בנוף היזמי של התקשוב החינוכי – אם כי לא מספיק חשוב כדי שהוא ימשיך להרוויח. היום, כאשר הוא כנראה חופשי מהצורך לרצות את המשקיעים שלו, אפשר לקוות שהוא יוכל למלא תפקיד שחשוב לקהילה החינוכית.

מסוכן לערער על נרטיב השיבוש

בחודש יוני השנה מאקס ונטייה (Max Ventilla), המייסד של AltSchool, פרש מניהול החברה שלו. עם הפרישה דווח גם על תפנית של החברה – במקום חברה הפותחת רשת של בתי ספר שמשלבים טכנולוגיות דיגיטליות באופן אינטנסיבי, מעתה החברה תתמקד במכירת הטכנולוגיות “חינוכיות” לבתי ספר. לא דיווחתי על התפנית הזאת. הרגשתי שהיה מיותר להמשיך לכתוב על השינויים ש-AltSchool עוברת. הרי בחודש פברואר דיווחתי על שינויים במיקוד החברה, והכתובת כבר היתה על הקיר. כבר אז (ועוד לפני-כן) היה ברור שההבטחה המוגזמת של המיזם – שהוא יחולל מהפכה בחינוך – לא תתגשם. הרגשתי שכבר כתבתי מספיק פעמים על AltSchool ושהתייחסות לחדשות של סוף יוני על עזיבתו של ונטייה אינה אלא שמחה לאיד מיותרת.

מתברר, אבל, שפספסתי משהו מעניין במיוחד שאירע סביב השינוי הזה ב-AltSchool, משהו שנחשפתי אליו רק לפני שבוע כאשר נלי בולז (Nellie Bowles) כתבה עליו בניו יורק טיימס. בכתבה בולס בוחנת את דפוסי ההתנהגות הראויים בעיני יזמים ומשקיעים בעמק הסיליקון כלפי מיזמים שנכשלים. היא מסכמת את הגישה הזאת במשפט הפותח של הכתבה שלה:

The first rule of Silicon Valley venture capital is never insult a start-up.

עיקר הכתבה מתמקד בתגובה לציוץ של ג’ייסון פלמר, בעל חברת הון סיכון, לדיווח בעיתונות על הפרישה של ונטייה מהחברה שלו. הציוץ עורר זעם רב בקרב יזמים ומשקיעים כאחד. פלמר כתב:

$174M lessons here. We passed on @Altschool multiple times, mainly because disrupting school was a terrible strategy, but also b/c founders didn’t understand #edtech is all about partnering w/existing districts, schools and educators (not just “product”)

סביר להניח שלקוראים מתחום החינוך הביקורת של פלמר די סתמית. הרי בסך הכל הוא כתב שני דברים די בסיסיים – שהשיבוש איננה דרך טובה לשנות את החינוך, ושאם רוצים להשפיע בחינוך חשוב להתחבר למוסדות ולאנשי חינוך ולא סתם לשווק מוצר ולצפות לניסים. אם הייתי רואה את הציוץ של פלמר כאשר הוא התפרסם אני בטוח שהתגובה שלי היתה להנהן בראש ולעבור הלאה. פלמר אמנם צדק, אבל רבים אחרים אמרו ואומרים את הדברים האלה. אין צורך לעשות מזה עניין.

אבל מה שמעניין כאן איננו הציוץ של פלמר, אלא התגובות שהוא עורר. פלמר כנראה הפר את אחד הכללים המקודשים ביותר של עמק הסיליקון – הוא ביקר “אחד משלנו”, ועשה זאת בשעה שהכשלון היה חשוף לעיני כל. כך לא עושים. התגובות לפלמר היו מהירות וחריפות (אפשר לראות אותן בשרשור לציוץ המקורי). העובדה שהביקורת של פלמר היתה מוצדקת בכלל לא שיחקה תפקיד בפרשה. היזמים של עמק הסיליקון זיהו בגידה באתוס שלהם. בעיני עצמם, הרי, הם הגיבורים של המערבון החדש. בזכותם, ובזכות הסיכונים שהם מוכנים לקבל על עצמם, פורצים גבולות ומתיישבים בשטחים חדשים.

די מהר פלמר הבין שהוא חצה גבול. היות וכמה מהתגובות ב-Twitter המליצו לעולם לא לפנות אליו לבקש מימון לרעיון, יכול להיות שהוא גם חשש מנידוי מקהילת המשקיעים. בולס כותבת שהתגובות עשו את שלהן ופלמר הפנים את המסר:

For him, it was “a reminder,” he said, that tech entrepreneurs truly believe they are saving the world. He wanted to be clear now that he truly believes this, too. They were right. His tweet was very bad. He has been chastened.

יש נימה של חרטה בווידוי של פלמר, כאילו הוא עבר “חינוך מחדש” נוסח המהפכה התרבותית של סין ועכשיו הוא מיישר קו עם המדיניות הרשמית. עם זאת, אפשר אולי למצוא בו אירוניה מרומזת, כאילו רק כלפי חוץ הוא מודה שהוא סטה מהקו הישר. קשה לדעת. מה שכן בא לביטוי, כולל בציוצים שבאו אחרי שפלמר התנצל על דבריו, הוא הזעם של קהילת היזמים. אלה ראו בדבריו התקפה על הגיבורים האמיתיים של תרבות המערב – היזמים. בעיני המגיבים האלה אסור לבקר את אלה שמעיזים להרוויח תוך לקיחת סיכונים, במיוחד אם בסוף הם נכשלים. בשרשור התגובות לציוץ המקורי של פלמר יש מעל 100 תגובות. הרוב המכריע של המגיבים מגנים אותו, ורק בודדים מעיזים להזכיר שפלמר צדק בדבריו ושמלכתחילה המודל החינוכי של AltSchool היה אוסף לא מוצלח של סיסמאות נדושות מהול בטכנולוגיות דיגיטליות יקרות. אבל למען האמת, הרוב הגדול של המגיבים בכלל לא התעניינו במודל החינוכי של AltSchool. עבורם הנושא לא היה הכשלון של מיזם לשיפור בתי הספר (ללא קשר לכך שהוא היה צפוי מראש), אלא הטלת הספק באתוס היזמי.

אודרי ווטרס, באיגרת השבועית שלה, מתייחסת לכתבה של בולס. כבר מהיווסדו של AltSchool ווטרס פרסמה עליו ביקורות נוקבות. לכן אין להיות מופתעים שהיא מדגישה שפלמר צדק בביקורת שלו:

AltSchool was a terrible idea. It was obviously a bad investment. Its founder had no idea how to design or run a school. He had no experience in education — just connections to a powerful network of investors who similarly had no damn clue and wouldn’t have known the right questions to ask if someone printed them out in cheery, bubble-balloon lettering. It’s offensive that AltSchool raised almost $175 million.

אבל היא מוסיפה נקודה חשובה. היא מציינת שהיה גורם נוסף שתרם להפצת החזון של AltSchool. בנוסף לקהילת היזמים שהזרימה כסף לרעיון וכך עודדה סיקור רב בעיתונות, גם העיתונות החינוכית, ולא מעט אנשי חינוך, נהרו אליו בהתלהבות וכך הפיצו את הנרטיב של AltSchool:

It’s offensive that so many ed-tech journalists carried the company’s water, touting its innovative and disruptive potential.

את רוב האשמה לכך שנדרשו מספר שנים (במקום רק שבועות) לנפץ את הבועה של AltSchool אפשר לזקוף לאתוס השיבוש הרווח בעמק הסיליקון. אבל נשאר מספיק לחלק גם לאחרים, ולא מעטים בחוגים חינוכיים שאימצו את החזון של AltSchool גם נושאים במידה מכובדת של אחריות.

לא ל-“משתמש” הזה פיללנו

לפני כחודש אבי ורשבסקי, מנכ”ל MindCet, פרסם כתבה:

הכתבה עוסקת בעיקר בנושא השיבושיות, אבל היא מתמקדת בהבחנה החשובה בין Schooling ל-Learning. כפי שוורשבסקי מציין, אין מילה מקבילה ל-Schooling בעברית, אבל נדמה לי שהכוונה ברורה – לצד הלמידה שמתרחשת אצל הפרט קיימת גם “בית-ספריות” שאיננה “אישית” אלא מתייחסת לקבוצת לומדים כאוכלוסייה שצריכה לרכוש כמות מוגדרת של “ידע” בצורה מסודרת ומאורגנת. ורשבסקי מסביר:
טכנולוגיות ה-schooling הם טכנולוגיות הבאות לשרת בראש ובראשונה את בית הספר, ואת האופן שבו הוא מתנהל. ככאלה הם מחזקות ומנסות לסייע למבנה הקיים של בית הספר.
במילים אחרות, הוא מבחין בין שתי זירות שונות של רכישת ידע – בית הספר, שמהווה מסגרת ברורה ואפילו נוקשה, ומולו הלמידה שאיננה בהכרח קשורה למסגרות קיימות ויכולה להתרחש בכל מקום. לפי ורשבסקי, נקודת המוצא של ה-learning:
אינה מבנה בית הספר או הצרכים של המערכת, אלא תהליך הלמידה עצמו
כפי שטענתי פעמים רבות בדפים האלה, עבורי, ועבור אנשי חינוך רבים שביקשו להכניס טכנולוגיות דיגיטאליות לתוך החינוך, התקשוב היווה אמצעי שדרכו אפשר היה להחדיר לתוך בית הספר מרכיבים של למידה עצמית, הבנייתית, פתוחה יותר. מהבחינה הזאת המעבר מ-“בית-ספריות” ל-“למידה” פתוחה יותר, למידה שאיננה מתוחמת בדרישות המערכת או תכנית לימודים שהוכתבה מלמעלה, הוא דבר מבורך. אבל יתכן שיש בכל זאת גבולות לאותה ברכה.

לפני מספר ימים, דרך ציוץ בחשבון ה-Twitter שלו, נודע לי שלפני קצת זמן חמי רמיאל פרסם מאמר מאד מעניין בכתב העת Discourse. במאמר רמיאל מעמיד את ההבחנה בין ה-schooling לבין ה-learning באור קצת אחר ומחייב אותנו לבחון עד כמה באמת מדובר בברכה. הוא כותב על:

במאמר שלו רמיאל סוקר את התצפיות שהוא ערך ב-MindCet במסגרת כתיבת הדוקטורט שלו. לפי רמיאל, גם אם יש חיוב במעבר מהבית-ספריות אל הלמידה, יש בו גם בעייתיות. הוא מתמקד במינוח שמתלווה לשני המונחים השונים – ה-schooling מתייחס לסטודנט, ואולי ה-learning מתייחס למשתמש (ה-user). לשתי המילים מרחבים סמנטיים שונים. כאשר הסטודנט הופך למשתמש:
the relations between them (מי שהם עכשיו “משתמשים”) and the system are described in terms of services, consumerism, usability and efficiency (עמ’ 2)
המינוח של רמיאל מסתמך על הבחנה בין חינוך (education) לבין למידה (learning) של גרט ביאסטה (Gert Biesta). לא הכרתי את ביאסטה עד עכשיו, אבל בעקבות המאמר של רמיאל כבר קראתי כמה מאמרים שלו וגם איתרתי כמה ספרים שכתב. במאמר משנת 2005, Against Learning, ביאסטה בוחן את השינויים החברתיים שהובילו לעליונות של המונח learning בשיח החינוכי. הוא מבקר את השינוי הזה, אם כי הוא איננו שולל אותו. ובכל זאת, הוא מזהה בשינוי הזה בעיה – כאשר הדגש הוא על learning המעשה החינוכי הופך לעסקה כלכלית שבה הצרכן רוכש את הלמידה הדרושה לו מספק הלמידה. ביאסטה מהרהר:
whether the educational process itself can be understood – and should be understood – in economic terms, that is, as a situation in which the learner has certain needs and where it is the business of the educator to meet these needs. (עמ’ 58)
לאור ההבחנה הזאת אפשר להבין שהגדרת הלומד כ-“משתמש” פועלת בניגוד לתפיסה “מסורתית” יותר (ואולי “תרבותית” יותר) של חינוך, תפיסה שבה תהליך החינוך הוא תהליך של הפנמה של ערכי יסוד ובניית תשתית תרבותית. כאשר הלומד הופך ל-“משתמש” הוא קובע לעצמו מה חשוב לו ללמוד במנותק ממערכת ערכים שה-“חינוך” מבקש להעניק.

ביאסטה מחדד את הנקודה הזאת. הוא מסביר שבמסגרת חינוכית ה-“לומד”, אם מדובר בתלמיד צעיר או בסטודנט מבוגר יותר, מבקש ללמוד על מנת לגלות מה מעניין אותו ומהן הצרכים שלו:

a major reason for engaging in education is precisely to find out what it is that one actually needs – a process in which educational professionals play a crucial role because a major part of their expertise lies precisely there. (עמ’ 59)
רמיאל, בעקבות ביאסטה, טוען שבמעבר מסטודנט למשתמש המומחיות של המורה הולכת לאיבוד, או מאבדת את משמעותה. במקום זה נוצרת מערכת שמגישה למשתמש את מה שהוא “מבקש”, ללא התייחסות לשאלה אם זה באמת מה שהוא צריך. רמיאל מזהה שתי “מגבלויות” שבאות לביטוי בפרויקטים שיוצאים מהחממה של MindCet כתוצאה מהדגש על המשתמש – המסחוּר של המוצר הלימודי, וההכרח שהמוצר יהיה דיגיטאלי. מגבלויות אלו גורמות להעדר התחשבות במטרות חינוכיות שאינן ניתנות להערכה כספית, ובסופו של דבר הערך ה-“לימודי” של המוצר נמדד על ידי המידה שבה הוא מצליח לשמור על עניין אצל המשתמש ועל מעורבותו בו:
Engagement can be understood in the light of MindCet’s directors’ explanations: if ‘we are talking about users and market’ our main goals become ‘catch the learner’s attention,’ make him stay and give him the user experience. This is a very different kind of student, no longer one in need of guidance and education from a system based on pedagogical methods and principles, but as one that the product is built for – his or her need, desire and choice – for his engagement as a user. (עמ’ 9)
בסופו של דבר, הפרויקטים שיוצאים מהחממה אולי “לימודיים” עבור הפרט, אבל חסר בהם מרכיב חינוכי כלל תרבותי.

מהכרותי עם לפחות כמה מאנשי MindCet אני יכול לקבוע שמדובר באנשי חינוך שמעוניינים לקדם את הלמידה במובן החיובי ביותר של המילה. עבורם, בהבחנה בין ה-schooling לבין ה-learning הנאמנות הראשונית שלהם היא כלפי ה-learning מפני שהם משוכנעים שה-schooling כבר איננו מתאים למציאות של היום. אמנם נכון להיום בית הספר מהווה המסגרת שבה הלמידה מתרחשת, אבל הם שואפים למציאות שבה הלמידה יכולה להתרחש בכל מקום ובכל עת. ברמת הפרט אני משוכנע שמדובר בשאיפה חיובית. אבל רמיאל מחייב אותנו לבחון אם תוך מה שנראה כמו הבחנה חיובית נמצאות גם הנחות סובייקטיביות שמשפיעות על הדרך שבה אנחנו מגדירים לעצמנו את מטרות החינוך. מצד אחד יש חיוב רב בהרחבת המרחב החינוכי מעבר לתחום בית הספר. אבל כאשר מתלווה להרחבה הזאת זיהוי הלומד כ-“משתמש” קיימת סכנה שנגדיר את הלמידה כלא יותר מאשר רכישת ידע אצל הפרט יותר עבור צרכי השוק מאשר צרכי האדם. כמו-כן, אנחנו עלולים לאבד את המרכיבים הערכיים של החינוך. וזאת אכן סכנה אמיתית ומדאיגה.

סוף סוף שיבוש של ממש!

בכתבה ב-TechCrunch שהתפרסמה לפני כשבוע רייאן קרייג, אחד המנהלים של חברת השקעות בשם University Ventures, מונה כמה מההבטחות שהושמעו בעבר בנוגע לתקשוב בחינוך. מהפתיחה של כתבה אפשר היה לחשוב שמדובר בביקורת שאני כתבתי:

For nearly 30 years, pundits have predicted that education technology would disrupt higher education. Online courses will reduce costs and create unprecedented access to higher education, so the argument goes. Likewise, adaptive learning will improve — or replace — the art of teaching as the right digital content is delivered at the right time to each individual learner.
ללא ספק יש במשפטים הראשונים האלה נימה ביקורתית, אפילו לעג. נוצר הרושם שכותב הכתבה למוד נסיון ויודע שהתקשוב החינוכי שוב ושוב מבטיח יותר מאשר הוא מסוגל לקיים. ובגלל זה איננו צריכים להיות מופתעים שהפיסקה השנייה פותחת עם משפט שמחזיר אותנו למציאות:
It’s looking increasingly like none of these are the game-changers we expected.
קרייג מסביר שעל אף העובדה שהלמידה המקוונת כבר מאד נפוצה, שכר הלימוד עדיין מאד גבוה, לסטודנטים חובות גדולים, סטודנטים רבים אינם מסיימים את לימודיהם, והפער בין כישורי בוגרי ההשכלה הגבוהה לבין הצרכים של המעסיקים ממשיך לגדול.

ובערך בנקודה הדי מוקדמת הזאת בכתבה מתחיל להיות ברור שאיננו רואים עין בעין. על אף העובדה שאני מסכים עם קרייג בכמה מנקודות הביקורת שהוא מעלה, כאשר הוא מגיע להצעות שלו לשימוש הראוי של התקשוב בחינוך דרכינו נפרדות. קרייג מסביר שבעצם עד היום ציפו שהשינוי שהטכנולוגיה תחולל בהשכלה הגבוהה יהיה שינוי בדרכי ההוראה והלמידה. אבל לפי תפיסתו חיפשו את השינוי במקום הלא נכון. הוא טוען שעלינו לחתור לשינוי לא בדרכי ההוראה והלמידה אלא ב:

the advent of a new digital language that connects higher education and the labor market and, in so doing, exerts profound changes on both.
זאת ועוד: הוא מכריז:
The historic disconnect between higher education and the needs of the labor market is a data problem.
יכול להיות שקרייג צודק שאם נדע לגייס את הנתונים בצורה הנכונה נוכל לגשר בין ההשכלה הגבוהה לבין הצרכים של שוק העבודה. אני חייב להודות שאינני בטוח שבאמת קיים “נתק היסטורי” בין השניים. דווקא לאורך חלק ניכר מההיסטוריה המודרנית הקשרים בין שני אלה היו די הדוקים. אבל לפי קרייג אין התאמה מספקת בין מה שסטודנטים לומדים בהשכלה הגבוהה לבין מקומות העבודה שעתידיים לקלוט אותם. ליתר דיוק, הוא טוען שלמעבידים לא מספיק ברור מי מבין בוגרי ההשכלה הגבוהה הם המתאימים ביותר לצרכיהם. לכן, השיבוש שהוא מייחל לו הוא רתימת ההשכלה הגבוהה לצרכים של שוק העבודה בצורה חלקה כך שלא יפלו טעויות והמעבידים העתידיים לא יגלו שהם העסיקו אנשים שאינם מתאימים לצרכים שלהם.

מהתיאור הזה אני מניח שאפשר להסיק שבעיניי הבעיה איננה הניתוק בין ההשכלה לבין שוק העבודה, אלא ההנחה שמטרת ההשכלה הגבוהה היא לספק עובדים לשוק. קרייג מתאר ארבע דרכים שבהן הטכנולוגיה משנה את היחסים בין החינוך לבין שוק העבודה. אלה מתמקדות בשיפור הנתונים שאפשר לקבל אודות הלומד, ובהגדרה ברורה יותר של המאפיינים הדרושים למשרות עבודה שונות. הוא מדגיש גם שכאשר ההשכלה הגבוהה תתמקד יותר בכשירויות (competencies) ספציפיות ופחות בקבלת תואר (מה שהוא מכנה the level of the terminal credential) גם הסטודנט וגם המעביד יידעו מי מתאים לאילו משרות. בסופו של דבר הוא מסביר שההתפתחויות הטכנולוגיות האלו:

will close the gap between higher education and the labor market and usher in a new era in human capital.
קרייג איננו רוצה שנקבל את הרושם שהוא רואה את ההשכלה הגבוהה במונחים של עלות-תועלת בלבד. הוא כותב שעל אף התהליך שהוא מתאר, מדעי הרוח אינם צריכים להעלם. אבל גם כאן ההסבר שלו תועלתני למדי:
It may be that liberal arts courses provide high-value competencies that predict career success across many professions.
לקראת סיום הכתבה שלו קרייג כותב שבעקבות השיבוש שיתרחש בהשכלה הגבוהה בעקבות ההתייחסות לכשירויות שהוא מתאר יהיה עלינו לעמוד על המשמר כדי להגן על התפקיד שההשכלה הגבוהה ממלאת בחברה האזרחית. אני דווקא חושש שאם לא נעמוד על המשמר לפני-כן, לא תהיה לנו חברה אזרחית שעליה נוכל להגן.

והפעם – שיבוש נטול חינוך באופן מוחלט

בדרך כלל היזמים שמציבים לעצמם מטרה של “שיבוש החינוך” אומרים לנו שהם עושים זאת על מנת לשפר אותו (אמירה שמזכירה את הקצין האמריקאי במלחמת וייטנאם שהכריז שהיה צורך להרוס את הכפר על מנת להציל אותו). אפילו אם קשה להאמין שבאמת איכפת להם על החינוך ועל הלמידה, השמעת הכוונה הזאת בכל זאת מרגיעה – לפחות יש כוונות טובות. אבל מה עלינו להבין כאשר בכלל לא מצהירים על כוונה חינוכית?

לפני מספר ימים מיכאל הורן פרסם מאמרון באתר של edSurge בו הוא מנתח את הכשלון של פרויקט ה-Amplify של News Corp של רופרט מורדוך. המאמרון מלא ביקורת כלפי מיזם ה-Amplify, אך ראו זה פלא – הביקורת עוסקת באופן גורף בטעויות העסקיות של המיזם, וכמעט בכלל איננה מזכירה את פגמיו החינוכיים/לימודיים. נדמה לי שהורן בכלל איננו רואה פגמים חינוכיים/לימודיים. הוא מציין שחברת News Corp השקיעה מעל מיליארד דולר ב-Amplify והצליחה לבנות:

what its management team considered gold-standard products complete with a rich multimedia, gamified curriculum that won plaudits from experts all over.
אינני יודע מיהם המומחים שהתלהבו מה-Amplify. כאשר הכלי הושק לפני כשנתיים וחצי הוא זכה לכותרות רבות בעיתונות, אבל זה היה די מזמן. מאז ההתייחסות לכלי (להבדיל מההתייחסות לבעיות העסקיות של החברה) היתה די דלה. פרויקט הדגל של ה-Amplify נערך במחוז אחד במדינת קרולינה הצפונית שם נרכשו כ-15,000 טאבלטים. דווח אז על בעיות טכניות רבות. אינני בקיא בלומדה שפותחה על ידי החברה עבור ה-Amplify, אבל נדמה לי שהתפרסם הרבה יותר על הכוונות לפתח משחקים מאשר על המשחקים עצמם.

חשוב להורן להציג את ה-Amplify ככלי איכותי כדי שהוא יכול להסביר שכשלונו לא נבע מבעיות בטאבלט או ביישומים שפותחו, אלא מפני שהחברה לא דבקה לעקרונות של השיבוש. הורן “מסביר”:

But there was a big problem: Schools weren’t buying en masse what Amplify was selling. A winning strategy had not emerged. For the most part, Amplify was playing a sustaining innovation game—not a disruptive one—against well-established content providers.
המסקנה המתבקשת די ברורה – האיכות של הכלי, או מידת התאמתו לתהליכי למידה רצויים, איננה רלוונטית. מה שחשוב בעיני הורן הוא זיהוי ההזדמנות העסקית. ולדעתו הצוות של ה-Amplify לא היטיב לעשות זאת. לפי הורן הצוות פיתח כלי שהתאים לתנאים הקיימים בחינוך והתנאים האלה כבר זכו לטיפול על ידי גופים קיימים. לכן הכלי שלהם, ללא קשר לאיכותו, לא היה מסוגל להתחרות. ומה כן היה על הצוות לעשות? היה עליו ליצור מוצר משבש, מוצר שהיה מכתיב מציאות חדשה.

הורן בעצם טוען שמערכות החינוך של היום זקוקות לשיבוש לא מפני שהן אינן משיגות את המטרות החינוכיות שלשמן הן קיימות (אם כי הוא בוודאי יטען גם את זה) אלא מפני שיזם שרוצה להרוויח על גדול יצליח לעשות זאת רק אם הוא ישבש את החינוך. מדבריו משתמע שהחינוך עצמו איננו חשוב – מה שחשוב הוא ההזדמנות העסקית שהשיבוש יכול להציע.

לשם ההגינות יש טעם לציין שהמאמרון של הורן מופיע בקטגוריה של edTech business של edSurge. בגלל זה אפשר אולי להבין למה הדגש בו עסקי ולא הלימודי. אבל גם כאשר נבין את זה אין מנוס מלהכיר בעובדה שהגישה של הורן רווחת אצל יזמים רבים שבמקרה הטוב משלמים מס שפיים לחינוך וללמידה אבל מתעניינים רק בשוק האדיר שהחינוך מהווה. סביר להניח שיזמים שבוחנים את האפשרות לפתח מוצרים למערכות החינוך יקראו את המאמרון של הורן ויבינו שהכשלון של Amplify נבע מפעילות עסקית מוטעית או מהבנה לא נכונה של תהליך השיבוש ללא קשר להיבטים הבעייתיים של המוצר עצמו (שאחד המרכזיים שבהם היה השליטה על הכיתה שנבנתה לתוך הכלי עצמו – לטעמי גישה אנטי-חינוכית).

לפני שלושה חודשים באתר של The Lamp, גוף שעוסק בפיתוח אוריינות כלפי המדיה, אמילי לונג פרסמה מאמרון על הכשלון של Amplify. בין היתר היא ציינה שהערכה אמיתית כלפי החינוך לא היתה טבועה באופן ממשי בתודעתה של חברת האם של Amplify. משום מה העובדה הבסיסית והדי גלויה לעין הזאת לא נראתה חשובה להורן. לונג סיכמה את המאמרון שלה:

In general, we should be suspicious any time a corporation not designed with education at its core wants to teach our kids. As more and more tech and media corporations angle their way into classrooms with ‘free’ devices and ‘free’ curricula, we may see this tale repeat itself.
זה אכן חשד די מוצדק, ואני חושש שלונג גם צודקת בתחזית שלה שבעתיד נראה עוד מקרים דומים למה שקרה עם Amplify. ועל אף העובדה שפעמים רבות בהיסטוריה ניסו לנהל את החינוך כאילו הוא עסק מסחרי, לא יזיק להזכיר שוב ושוב שביסודו של דבר החינוך איננו “עסק” ואיננו אמור להתנהל כמו עסק.

יו! מתברר שהתחום הזה “קשה”!

עוד בשנות ה-80 של המאה הקודמת (ולמען האמת, גם הרבה לפני-כן) יזמים מעולם התעשייה השמיעו ביקורת כלפי הדרך שבה בתי ספר מתנהלים. הם טענו שאם בתי הספר רק ילמדו מהנסיון שלהם, ויתנהלו כמו מפעלים עסקיים, אפשר יהיה לפתור את בעיות החינוך. במבוא לספרו משנת 2004 “The Blackboard and the Bottom Line” לארי קובן מביא את סיפורו של אחד היזמים האלה שהיה בטוח שהוא יודע מה בתי הספר צריכים. ג’יימי וולמר הוכר אז כמייצר הגלידה הטובה ביותר בארה”ב, והוא הוזמן להרצות מול כנסים של מורים ומנהלים, כאשר המסר שלו היה פשוט: צריכים להעתיק את הידע הניהולי שהוא ואחרים רכשו בעסקים לבתי הספר. מדובר בסיפור קלאסי שזכה לפרסום רב – סיפור האוכמניות. אפשר למצוא אותו פעמים רבות ברשת, גם כטקסט, וגם כסרטון שבו וולמר מספר על האירוע (בסרטון הזה וולמר אומר שהמפגש המדובר התרחש בשנת 1990, ואילו קובן כותב שזה אירע בסוף שנות ה-80). הוא מופיע גם בעברית, אם כי רק פעמים מעטות – לדוגמה באתר של הסתדרות המורים משנת 2005.

אותו מפגש שעליו וולמר מספר היה ההתחלה של מסע מתמשך שלו, מסע שנמשך עוד היום. הוא משקיע רבות בפרויקטים לשיפור בתי הספר, אבל הוא גם יודע מה שלא הבין אז. במילים שלו:

למדתי שבית ספר איננו עסק.
אבל למה אני נזכר בסיפור הזה עכשיו? יכול להיות שעדיין מוקדם מדי לזהות מגמה, אבל לפי כתבה ב-TechCrunch מלפני כשבועיים, יתכן ויש האטה בהשקעות של יזמים ושל חברות הזנק לתחום של התקשוב בחינוך. מוסרים לנו שבמהלך 2014 $1.2 מיליארד גויס לתחום הטכנולוגיות בחינוך, ואילו השנה, גם אם אנחנו רק במחציתה, הסכום שגויס נמוך מזה באופן משמעותי. הכתבה ב-TechCrunch מנסה למצוא הסבר להאטה הזאת, ובין היתר אנחנו קוראים:
Few industries have been as seductive, or as frustrating, for technology investors as the business of education. For people who make their living by financing technological solutions to problems consumers and businesses often never knew they had, the glaring inefficiencies in education today represent a tempting target.
רצוי להתעכב רגע על המשפטים האלה. הרי מספרים לנו שתחום החינוך הוא גם מפתה, אבל גם מתסכל. הפיתוי נובע מ-“חוסר היעילות הבולט” שהוא כנראה גם מה שקורץ למשקיעים. הרי מי יכול לטפל בבעיות של “חוסר יעילות” טוב יותר מאשר אנשי עסקים?

אבל מתברר ששוני מבני, אולי אינהרנטי, בין עולם העסקים לבין עולם החינוך מקשה על היכולת של אנשי העסקים לפתור את בעיות החינוך. הכתבה מצטטת אחד המשקיעים הבולטים בתחום הטכנולוגיה בחינוך שמסביר את הבעיה:

In many cases they (בתי הספר) don’t seem to show the sense of urgency that the corporate world does. That has something to do with why the level of investment goes up and down.
האשמה, כנראה, נמצאת בבתי הספר, ובעולם החינוך באופן כללי, מפני שהם אינם מבינים עד כמה אנשי העסקים באמת רוצים להציל אותם, ולכן אינם חשים את דחיפות הנושא. והתוצאה היא שלא מעטים מהמשקיעים שוקלים שוב את ההשקעות שלהם. נוצר הרושם שהמשקיעים מחליטים להעניש את החינוך, ואומרים לו: “אם אינכם מוכנים לאפשר לנו רווח גדול ומהיר על ההשקעה שלנו נצטרך להשקיע במקום אחר”.

כאשר ג’יימי וולמר נכנס לראשונה לתחום החינוך הוא היה בטוח שיצליח בקלות ובמהירות להציע פתרונות. הוא גילה שאם הוא באמת רוצה להשפיע כדאי לו ללמוד על החינוך, ועל ההבדל בין עולם העסקים ועולם החינוך. משום מה, אינני מתרשם שהדור החדש של אנשי עסקים שרואים בתקשוב החינוכי הזדמנות לשנות את החינוך, וכמובן גם להרוויח (לא בהכרח בסדר הזה), מסיקים את המסקנה המתבקשת הזאת. וולמר החליט שהוא נשאר לטווח הארוך, החלטה שכנראה איננה רווחת אצל הדור החדש של היזמים. בסיום הכתבה ב-TechCrunch אותו המשקיע שצוטט קודם מנסה לתאר את הלך המחשבה של המשקיעים שמתאכזבים מתחום החינוך:

I don’t think that investment in education-related technologies is over, but I think there’s some hesitancy. Some people stuck in companies that have taken too long to get to scale are saying, ‘Geez! This education technology segment is tough.
בהתחשב בעובדה שהכניסה המאסיבית של משקיעים ושל חברות הזנק לתוך תחום החינוך והטכנולוגיה בחינוך התחילה רק לפני שנים מעטות, יש טעם לשאול מה בעיניהם נחשב כתקופה סבירה עד שיראו רווח מההשקעה שלהם. נדמה לי שהיה צריך להיות מובן מאליו שהחינוך הוא תחום שדורש סבלנות והתמדה. אבל אפשר לפחות לברך על כך שכמה מהמשקיעים האלה מתחילים להבין שמדובר בתחום קצת יותר מורכב מאשר חשבו תחילה.

אוי לנו מהזמנים הטובים!

לטעמי, סוף המאה הקודמת ותחילת הנוכחית היתה התקופה המעניינת ביותר להיות איש חינוך שעוסק בתקשוב. בשנים ההן ה-WWW התבסס כמקור מידע אדיר ופריחתם של כלי Web 2.0 פתחו עבור מורים ותלמידים נתיבי ביטוי ותקשורת שהזמינו שינויים משמעותיים בדרכים שבהן בתי הספר מתנהלים, מורים מלמדים, ותלמידים לומדים. אינני מטיל ספק בכך שגם היום יש אפשרויות חדשות ואתגרים חינוכיים מרתקים, אבל במידה רבה מדי התקשוב הפך לאוסף כלים שמשרתים את חיזוק הקיים במקום להזמין את יצירת החדש. פעמים רבות בעבר הבעתי את האכזבה שלי מכיוון ההתפתחות הזאת. אבל בין אכזבה לבין מה שאולי אפשר לכנות תדהמה יש פער גדול, ודי נדהמתי מהכותרת של כתבה שהתפרסמה לפני שלושה שבועות באתר Entrepreneur אליה הגעתי דרך ציוץ של MindCet:

הכתבה נכתבה על ידי מיכאל סטייטון, שותף ב-LearnCapital. מאתר החברה אנחנו לומדים ש:
LearnCapital is a venture capital firm focused exclusively on funding entrepreneurs with a vision for better and smarter learning.
יתכן שהיום הגדרה כזאת ממקמת את החברה כארגון חינוכי, והראייה לכך היא ההצהרה על החזון של “למידה טובה וחכמה יותר”. אבל נדמה לי שבכל זאת רצוי להקפיד על הגדרות ברורות, ולפי מיטב הבנתי מדובר בסך הכל בחברה שמשקיעה בחברות הזנק בתחום החינוך. חשוב אולי להוסיף שהיא עושה זאת בציפייה שבעתיד הלא יותר מדי רחוק ההשקעה שלה תהפוך לרווח. סביר להניח שחברות ההזנק שיוכלו להראות שהתלמידים שלומדים באמצעות היוזמות שלהן יהיו רווחיות יותר מאשר אלה שלא, ולכן אפשר להסיק שיש להן עניין בלמידה. ובכל זאת לשם הדיוק עדיף בעיני לציין שלא מדובר בגוף חינוכי.

זאת ועוד: במהלך ההיסטוריה הקשרים של החינוך הציבורי עם עולם העסקים היו מעורבים. מצד אחד ראשי חברות גדולות ראו בבתי הספר בית גידול לעובדיהם העתידיים, אך מצד שני הנסיון לנהל בתי הספר כמו בתי חרושת או כבתי עסק נכשל פעם אחר פעם. (ההיסטוריה הזאת מתוארת היטב בספרו של לארי קובן The Blackboard and the Bottom Line – Why Schools Can’t Be Businesses.) הציפייה שעולם העסקים יוכל להרוויח מהחינוך איננה חדשה, אבל נדמה לי שההתייחסות לבתי הספר כמרחב שממנו אפשר לדלות עוד ועוד רווחים כספיים היא גישה חדשה שפותחה רק בעידן חברות ההזנק הטכנולוגיות.

קשה להאשים את סטייטון בהתעניינות יתרה בעניינים חינוכיים. מורגש היטב שההתייחסות שלו היא לפן העסקי. די קרוב לתחילת הכתבה הוא מכריז ש:

disruption in the education and learning market is in its infancy and cries out for further innovation
אמנם לפעמים אפשר לזהות אצל כמה מאלה שמדברים על שיבוש שהם מבקשים לחולל שינוי חיובי בדרכי ההוראה והלמידה, אבל קשה להתרשם שהרצון לשינוי הוא אשר מניע את סטייטון. בהמשך הכתבה הוא מונה:
a few key reasons why entrepreneurs should focus their efforts on disrupting the education market and getting a piece of the proverbial $4.6 trillion pie.
אמנם בין הסיבות שהוא מביא יש הטענה שהאוכלוסיה של אלה שרוצים ללמוד הולכת וגדלה, אבל ספק אם יש כאן גישה שרואה בהשכלה ערך בפני עצמה. סטייטון משייך את הרצון בלימודים איכותיים לתחכום של הורים שמבינים שילדיהם יזדקקו להשכלה. די ברור שהוא בסך הכל מזהה כאן אוכלוסיה עם אמצעים כספיים שיהיו מוכנים להוציא כסף רב עבור חינוך ילדיהם. ואם ההורים מוכנים לשלם, היזם יוכל להרוויח. אבל בין זה לבין שיקול “חינוכי” המרחק די רב, והטענה הזאת היא היחידה בין אלה שסטייטון מביא שאפילו מתקרבת לעולם החינוך.

צ’רלס דיקנס פתח את ספרו “בין שתי ערים” במשפט הנצחי “זה היה הטוב שבזמנים, זה היה הרע שבזמנים…“. אמנם פתחתי את המאמרון הזה עם וידוי שמבחינתי התקופה המעניינת והמאתגרת ביותר עבור התקשוב החינוכי כבר מאחורינו, אבל אני בטוח שיש עדיין סיכוי להתחדשות התחום. אך מול הסיכוי הזה ניצבת הגישה הצינית של יזמים כמו סטייטון אשר אינם קשורים כלל וכלל לחינוך, אלא רואים בלמידה ובבתי הספר לא יותר מאשר פרה חולבת. כאשר קוראים כתבה כמו זאת של סטייטון שנטולה אמירה חינוכית כלשהי קשה לא להרגיש שהמשפט של דיקנס מתאים גם לתקשוב החינוכי היום.

משום מה, אינני מרגיש אשם

דרך ציוץ של MindCet שראיתי הבקר הגעתי להודעה מלפני יותר מחדש של EdSurge שקישר לכתבה ב-Wired. בזמן הרב שעבר מאז אותה כתבה התפרסמו מספר כתבות ומאמרונים שנראים לי ראויים להתייחסות, אבל מפני שהכתבה הזאת הצליחה להרגיז אותי חשתי שאפילו באיחור די מכובד יש טעם להתייחס.

הכתבה ב-Wired מוסרת לי ש:

יש לי רק בת אחת שעוד במערכת החינוך, וגם היא יוצאת ממנה מאד בקרוב. אבל אני חייב להודות ששילוב התקשוב בבית הספר בו ילדי למדו היה די צולע. במהלך השנים ציפיתי, או לפחות קיוויתי, לשימוש מורחב ונבון יותר. ובכל זאת, אפילו אם לא פעם חשבתי שאני יכול לעודד שימוש פעילה יותר בתקשוב, לא תיארתי לעצמי שהמצב הנוכחי הוא באשמתי.

מחבר הכתבה ב-Wired, ג’ייסון טנז, מסביר שעד לא מזמן הבירוקרטיה החינוכית היוותה המחסום העיקרי לשילוב התקשוב בבתי הספר:

For the last couple of decades, entrepreneurs and academics have struggled to find ways [to] bring some of the Internet’s disruptive force to the education system — only to be stymied by predictably sclerotic bureaucracies and overcautious government agencies.
אבל כאשר יזמי הטכנולוגיה החינוכית מצאו את הדרך לעקוף את הבירוקרטיה הם מצאו את עצמם מול מחסום חדש – ההורים:
But in recent years, entrepreneurs have started making an end run around administrators and taking their products directly to teachers and parents. By targeting individual users, the thinking goes, they can get their products into the hands of the people who use it, instead of slogging through arcane procurement processes.
אינני מעריץ גדול של המערכות הפורמליות או של אנשי המנהל, ואני משוכנע שהם עשו לא מעט טעויות בנוגע להטמעת התקשוב במערכות החינוך. אבל אני חייב להודות שמשפטים כאלה מסוגלים לעורר אצלי אהדה כלפיהם. הרי טנז מסביר שאנשי חברות ההזנק לא הצליחו להחדיר את המוצרים שלהם לתוך המערכת כאשר הם פנו לקובעי המדיניות, ולכן הם החליטו לפנות ישירות למורים ולהורים בציפיה שאלה יתלהבו מהכלים שהם מציעים ויפעילו לחץ על המערכת לאמץ אותם.

נדמה לי שהתסריט הזה איננו תואם את המציאות. חברות ההזנק רשמו לעצמם הצלחות גדולות כאשר הם מכרו את מרכולתם למנהלי מערכות החינוך ששמחו ללכת שבי אחרי כל דבר שדבקה בו הילה של חדשנות. אבל אפילו אם יש אמת בטענה, המשך דבריו של טנז משבש אותה עוד יותר. הוא מסביר שההורים מתייחסים בזהירות יתר לשאלות של אבטחת המידע של ילדיהם, ושהזהירות הזאת פוגעת ביכולת של התקשוב לחולל פלאים בחינוך, כפי שעשה ביתר תחומי החיים:

Let’s be honest. If we were always this cautious about data, the Internet economy as we know it would never exist. Many of the innovations of the last couple of decades have sprung directly from our willingness to blithely let Google track our web activity or post photos of our families on Facebook or share our innermost thoughts with the world on Twitter or allow apps to know where we are at any given moment.
טנז מוכן להודות שהחינוך שונה מתחומי חיים אחרים, וזה משום שאנחנו מאד דואגים לילדים שלנו. לזכותו ייאמר שהוא איננו שולל את הדאגה הזאת ומבין שהיא יכולה להשפיע על היחס שלנו כלפי הטכנולוגיה בחינוך:
We may know — deeply believe — that technology can have a miraculous impact on the education system, but we can’t help but become at least somewhat driven by our worst fears. We worry that the decisions we make today will have unintended consequences that follow our children for the rest of their lives.
לא ברור אם טנז רואה בדאגה הזאת רגש מוצדק או סתם שריד של תפיסה מתקופה שכבר עברה. כך או כך, ברור לו שאנשי חברות ההזנק צריכים ללמוד להתמודד איתה ולהתייחס אליה בכבוד – אם לא משום סיבה אחרת מאשר רק כך הם יוכלו למכור את מרכולתם. קשה לא להתייחס לגישה של טנז במידה לא קטנה של ציניות. הרי גם אם הוא מצדיק את דאגת ההורים משתמע שהתייחסות של כבוד כלפי דאגתם היא בעיקר אמצעי לפתיחת הדלת להחדרת הכלים שהיזמים מבקשים להחדיר לתוך בית הספר. משתמע מדבריו שהיזמים צריכים ללמוד להבין את דאגות ההורים, אבל ההורים בכל זאת אשמים בגלל חשש היתר שלהם.

יש כאן ביטוי למתח אמיתי שקיים בין שתי גישות – מצד אחד הדאגה לילדים (או לפחות למידע שלהם) ומצד שני השאיפה להפיק הון מה-“שוק” החינוכי. אבל הדבר הבולט ביותר בכתבה של טנז איננו המתח הזה, או ההמלצה שהורים (ומורים) יפסיקו לחשוש כל כך. מה שבולט הוא ההעדר המוחלט של התייחסות ללמידה (או להוראה).

המסר הכללי הוא שאם רק נשתחרר (לפחות טיפה) מהחששות המוגזמות שלנו הטכנולוגיה תוכל להפעיל את קסמה גם בחינוך. אבל לצד ההמלצה הזאת אין שום התייחסות למה הטכנולוגיה באמת אמורה לעשות. רומזים לנו שאיסוף נתונים על תלמידים וניתוחם יאפשרו למידה טובה יותר. הכתבה גם מדווחת על כיצד חששות ההורים מקשים על חברה שיצרה כלי לשיפור התקשורת בין הבית לבין בית הספר לשווק את הכלי שלה. אבל מעבר לשתי הדוגמאות האלו, הרושם הוא שלטנז אין מושג מה התקשוב בכלל יכול, או צריך, להציע לחינוך. אבל מה זה משנה. הרי זה איננו מה שחשוב. מה שחשוב הוא שהחינוך מציע לתקשוב שוק אדיר שאפשר לחלוב.

כאשר המהפכה החינוכית נעשית מיושנת

במאמרון הקודם כאן ניסיתי לבחון את המרדף הבלתי-פוסק של העוסקים בתקשוב בחינוך אחר מה שיחולל מהפכה בחינוך. הדגשתי שמאפיין חשוב של רבים מהמהפכנים ה-“חינוכיים” הוא העדר של הכרות עם ההיסטוריה של החינוך ועם הנסיונות לאמץ טכנולוגיות חדשות בחינוך. אבל למי יש צורך בהיסטוריה כאשר אפשר להמציא, פעם אחר פעם, מהפכות חדשות? הרי ממש תוך כדי הכנת המאמרון ההוא גיליתי שיתכן שהמהפכה החינוכית שהטכנולוגיות הדיגיטאליות מחוללות כבר מפסיקה להיות המהפכה החמה, ובעצם צריכים לחפש אותה במקום אחר. בתחילת החודש eCampus News העלה כתבה חדשה בה נמסר לנו ש:

אני מודע מאד לערבוביה במונחים שקיימת בתחום החינוך. תחת הכותרת הכללית “חינוך” לפעמים מתכוונים ללמידה, ולפעמים להוראה, ובאופן כללי מתייחסים למה שמתרחש בתוך בית הספר, ולא ללמידה הרבה שמתרחשת יום-יום מחוץ למסגרות פורמליות. לאור זה שינוי במינוח שבכותרת הזאת איננו בהכרח מבשר על שינוי בתפיסה. אפשר לטעון במידה לא קטנה של צדק, למשל, שהתקשוב בשנותיו הראשונות דווקא שאף להביא לשינוי בתהליכי הלמידה של הלומד. בגלל זה, שימת הדגש היום על הלומד איננו בהכרח מסמלת שינוי משמעותי, או מהפכני, בחינוך.

אבל עיון קצר בכתבה מראה שהמהפכה שאליה הכותרת רומזת איננה בלמידה, וגם לא בהוראה. למען האמת, נדמה לי שהיא בכלל איננה מתייחסת למקום של התקשוב באלה. במקום זה היא מתמקדת בפיתוחים הטכנולוגיים החדשים שבאמצעותם יזמים יוכלו לתפוס נתח נכבד מהשוק החינוכי אדיר הממדים, ולהרוויח בגדול. לפי כותרת המשנה של הכתבה:

New report suggests investors should focus on companies servicing the “Learner Revolution,” which creates pathways of success that guide individual students
הנה, עכשיו מתברר שהדגש איננו בלומדים, אלא במשקיעים. כמו-כן, התקשוב איננו כלי שמסייע בלמידה או בהוראה, אלא כלי בידי היזם שמבין שהיום החינוך הוא מכרה זהב.

הכתבה ב-eCampus News מבוססת על דוח של גוף בשם Education Design Lab. בדוח מסבירים שעד היום הכסף הרב שזרם לתקשוב החינוך בהשכלה הגבוהה הופנה לשני מוקדים מרכזיים – למוסדות מקוונים ולמערכות LMS בסיסיות, ולכלים כמו עיבוד וניתוח נתונים שמשרתים את המערכות האלו. לפי הדוח, הכיוונים המקוריים האלו היו די צפויים, אבל עכשיו (איך לא?) צפויה מהפכה מורכבת יותר:

Now that venture capital has flooded most of the obvious ideas, the third wave of investment opportunities will be more complex — a revolution that will be more transformative. The set of companies poised to break out will refine and utilize platforms — software, mobile, analytical — to create products and services that will reach out to individual learners, define pathways for their success, and travel down that path with them. Let’s call it the “learner revolution” characterized by accessible, affordable, customizable, transparent services from post-secondary providers, be they old school or new school.
רבות מחברות ההזנק שהדוח סוקר מזהות בעיות אמיתיות בהשכלה הגבוהה של היום, אם בדרכי ההוראה, בשכר הלימוד הגבוה, או באי-התאמה של בוגרי המוסדות להשכלה גבוהה למקומות העבודה שלכאורה מחכים להם. אם החברות האלו חושבות שביכולתן להרוויח מהפתרונות שהן מציעות לבעיות האלו אין בכך שום פסול. וכזכור, אינני מרבה להגן על ההשכלה הגבוהה שללא ספק ניצבת מול בעיות רבות היום.

אבל אפשר ללמוד הרבה לא רק מהפתרונות הטכנולוגיים המוצעים, אלא גם מהסגנון של החברות שמציעות אותם. והרושם הכללי שמתקבל הוא שכאשר החברות האלו מתייחסות להשכלה הגבוהה הן אינן רואות בהשכלה הזאת הרחבת האופקים התרבותיים של הסטודנט, או דרך ראויה לפתח באזרח תחושה של שייכות פעילה בחברה. במקום זה, לחברות ההזנק שמפתחות אמצעים המותאמים לאותה “learner revolution” שבכתבה ובדוח, הגדרה מאד מצומצמת של ה-“למידה” שבה הן עוסקות. כפי שהדוח מסביר, הן מבקשות להתאים את הלומד לשוק העבודה:

Employers report that would-be workers have the required degrees but lack attributes like ability to work in groups, communication skills, and emotional maturity. They are looking to colleges to be more like placement firms, sending them young, energetic, skilled workers who they can plug in more quickly.
מציטוט מהמייסד של אחת החברות שהדוח מזהה כבחזית המהפכה החדשה הזאת, אפשר להבין את היחס של הדוח למצב ההשכלה הגבוהה היום:
Everyone sees how broken higher education is, and what a bubble it is, but no one knows how to break it.
כאשר הן מפוצצות את הבועה, הרי, החברות האלו אינן מתכוונות לתקן את הבעיות של ההשכלה הגבוהה, או לשפר את מצבה. הן מצפות שכאשר העוגה שכעת נמצאת בידי המוסדות עצמן תתפרק הן יוכלו לתפוס כמה שיותר מהפרוסות.

בכתבה ב-eCampus News אנחנו קוראים ש:

Investors agree that higher education is currently in a position to go through great change in the coming years, leaving the door open to the refinement of higher education through the learner revolution.
אינני מתיימר להיות איש עסקים (הרי היום אני בקושי איש חינוך!). יתכן מאד שאנשי העסקים שמזהים הזדמנויות עסקיות בפיתוח כלים טכנולוגיים שיקדמו את ה-“learner revolution” צודקים, והם עתידים להרוויח בגדול. אבל אני רחוק מלהיות משוכנע שהרווח שלהם יהיה גם הרווח של ההשכלה כפי שאני מבין אותה.