חזרתו של ניאו?

מארק פרנסקי (Marc Prensky) הוא אבי המונח Digital Natives – אותם ילידים דיגיטליים שבמשך שניים נאמר שעצם קיומם מחייב מערכת חינוכית שונה מאשר זאת שאנחנו מכירים היום (או אתמול). ב-2001, במאמר הראשון שבו הוא תבע את המונח הוא הכריז:

Today’s students are no longer the people our educational system was designed to teach.

פרנסקי המשיך להסביר שבזכות הזמינות של הכלים הדיגיטליים שעומדים לרשות הדור החדש:

It is now clear that as a result of this ubiquitous environment and the sheer volume of their interaction with it, today’s students think and process information fundamentally differently from their predecessors.

קשה לאמוד את הנזק שהמצאת ילידים דיגיטליים בעלי דרכי החשיבה הכל כך שונות מאלו של קודמיהם הסבה למערכות החינוכיות שניסו ליישר קו עם הטענה הזאת. אמנם מחקר אחרי מחקר הפריך אותה (ראו, למשל, מחקריו של מארק בולן [Mark Bullen]) אבל אחיזתה במסגרות חינוכית נשארה די איתנה. במשך השנים פרנסקי המשיך להלל כמעט כל טכנולוגיה חדשה, ולכן היה צפוי שהופעת ChatGPT תעורר אצלו התפעלות נוספת. ואכן, עם פתיחת השנה הזאת הוא כתב:

Prepare for many of your old ideas about learning to die.

אני חייב להודות שגם לנוכח ChatGPT אינני מבין למה “הרעיונות הישנים” שלי בנוגע ללמידה עומדים להיכחד. לא ברור למה הכלי הזה, קוסם ככל שיהיה, צריך לגרום לי להפסיק לחשוב שהלמידה מתבצעת תוך כדי התנסות ואינטראקציות – עם מידע, עם אנשים אחרים ועם עצמי. אבל פרנסקי חייב לראות דברים ממבט אפוקליפטי. הוא כנראה מתקשה לראות דקויות זעירות שאינן זוכות לכותרות בעיתון.

תפיסתו של פרנסקי בנוגע ללמידה נראית לי די מוזרה, ואני מתרשם שהוא מתבלבל בין ללמוד משהו לבין לדעת משהו. זאת כנראה הסיבה שבהמשך לאותה הכרזה הוא מרחיב:

Do you enjoy painting or drawing—no more need to spend time learning how—just speak what you imagine and want to see. Do you like producing photographs? No more need to ever pick up a device, just describe the photo you want. Do you like to write—fiction or non-fiction? No more need to ever write a first draft (or possibly even a second.)

לפי הדוגמאות שהוא מביא כאן אפשר להסיק שאין מה ללמוד, וגם אין צורך ללמוד. הרי פשוט מספיק לתת פקודה ומשרת ה-AI שלנו כבר יעשה את העבודה בשבילנו. (לפני כ-25 שנים זה היה הרעיון שעמד מאחורי מתן השם Ask Jeeves לאחד ממנועי החיפוש המוקדמים – כמו אצל האצולה הבריטית, לכל אחד מאיתנו יהיה משרת פרטי.) אבל מעבר לבעיה שהגישה הזאת של פרנסקי מבטל את ההנאה אשר בלגלות משהו, גם מבחינת השימוש ב-AI הוא לחלוטין חוטא מהאמת. ידידה אמנית מקדישה שעות רבות לעבודה עם Midjourney ועם Dall-E 2. אני צפיתי בערך ב-25 מה-“ציורים” שהיא חוללה באמצעות הכלים האלה. הציורים שהיא בחרה להראות לי היו בסך הכל קומץ קטן מתוך המאות שנוצרו תוך כדי שכלול ההנחיות שהיא מסרה לכלי. אני ראיתי רק את אלה שהתקרבו למה שהיא רצתה להשיג. מדובר בעבודה מאומצת מאד שמשלבת את למידת הכלי עם רקע עשיר באמנות. לא רק שפרנסקי איננו מבין שכדי להשיג תוצאות ראויות דרושה השקעה גדולה, הוא כנראה גם איננו מזהה את החדווה אשר בלמידה הזאת. את אלה הוא מבטל לטובת למידת אינסטנט.

גם בארץ יש לנו נביאים בנוגע ללמידה. בפוסט בפייסבוק בעקבות הופעת ChatGPT ד”ר אייל דורון פוסק:

בית-ספר סיים את תפקידו ההיסטורי.

מעניין שמיד אחרי המשפט הזה דורון מוסיף שכבר שנים הוא “מנסה להסביר את זה”. התוספת הזאת כמובן מעלה שאלה מעניינת: אם כבר הרבה לפני הופעת ChatGPT כבר היה מצב שבו בית הספר סיים את תפקידו, למה בתי הספר המשיכו לחכות עד עכשיו כדי לסיים את תפקידם באופן סופי? במשך שנים רבות היו לא מעט טכנולוגיות דיגיטליות שתקעו מסמר אחרי מסמר בארון המתים של בית הספר, אבל משום מה הוא סירב להשאר בקבר. התשובה איננה מסובכת מדי, והיא איננה קשורה לכשלונות (או להצלחות) הטכנולוגיה. מתברר שלבית הספר מגוון תפקידים בחברה. הוא משתנה ומסתגל (לפעמים בהצלחה, ולפעמים לא כל כך) בהתאם לדרישות השונות והמשתנות של גורמים שונים אשר בחברה. הראייה הצרה של דורון גורמת לכך שהוא חושב שלבית הספר פונקציה אחת בלבד, והוא טוען שעבור אותה פונקציה בית הספר סיים את תפקידו. לזכותו של דורון ראוי לציין שהוא פוסק שבית הספר צריך להתמקד ביצירתיות מפני שה-AI יעשה את כל יתר הדברים טוב יותר. אבל בסך הכל יש כאן פוסט גנרי שמתאים לכל טכנולוגיה חדשה, ומתקבל הרושם שדורון פרסם אותו בעיקר מפני שמתוך כל הרעש סביב ChatGPT היה לו חשוב להזכיר לנו שגם הוא כאן.

אין חדש בהצהרות פסקניות על הלמידה ועל בית הספר כמו אלה של פרנסקי ושל דורון. הרעיון די נפוץ בתרבות המערבית. הגיגיו של פרנסקי על כך שאין צורך להקדיש זמן כדי ללמוד משהו מסוים מזכירים, למשל, כיצד ניאו, ב-The Matrix, “למד” תוך ישיבה בכיסא והכריז: I know Kung Fu!.

ידיעת אינסטנט כנראה אוגפת את השלבים המעצבנים של בדיקה, שקילה, טעייה, ופעולות נוספות שהן, כך נדמה, המרכיבים בסיסיים (והמאד מהנים) של הלמידה. והשאיפה לידיעת אינסטנט איננה נחלתו של סרט בדיוני כמו The Matrix בלבד. בהרצאת TED משנת 2014 ניקולס נגרופונטה (Nicholas Negroponte) חזה עתיד די דומה לזה של ניאו:

“My prediction is that we are going to ingest information—we’re going to swallow a pill and know English and swallow a pill and know Shakespeare,” he says. “It will go through the bloodstream and it will know when it’s in the brain and, in the right places, it deposits the information.”

בזמנה התחזית הזאת של נגרופונטה זכתה לכותרות. אני אישית ציטטתי אותה שלוש פעמים – בבלוג הזה ב-2016, ושוב ב-2018, ופעם נוספת ב-2016 במסגרת אינטרנטית אחרת. אבל ספק אם מעבר להתייחסויות הביקורתיות האלו יש מי שזוכר אותה. היו לנגרופונטה לא מעט נבואות שהתממשו, אך גלולת הלמידה, לפחות נכון לעכשיו, איננה נראית באופק. לעומת אותה גלולה, ChatGPT הוא, כנראה, פריצת הדרך שהחוזים ייחלו לה. הסכר נפרץ. אפשר שוב להוציא את הנבואות הגרנדיוזיות מהנפטלין ולספר שוב על כך שהרעיונות הישנים שלנו על הלמידה עומדים להכחד. אבל הבעיה איננה שיש רעיונות ישנים. הבעיה היא שיש כנראה אי-הבנה לגבי מה זאת בכלל למידה.

האם באמת הסוף?

שוב תקופה ארוכה של שקט בבלוג הזה, ואני חייב להודות שהופתעתי לגלות שזמן כל כך ממושך עבר ללא מאמרון חדש. דווקא במשך התקופה הזאת סימנתי לעצמי מספר לא קטן של נושאים שנראו לי מתאימים, ואפילו חשובים, להתייחסות כאן, אבל היה קל (וכנראה קל מדי) לעסוק בעניינים אחרים. כבר מספר פעמים בעבר הרהרתי אם יש עדיין משהו שבאמת מעניין בתחום התקשוב החינוכי שמצדיק את המשך ההתייחסות כאן, ולכן אולי מתאים שאכתוב עכשיו על שני פרסומים שגם הם עסקו בדעיכה של התחום.

לפני כמעט שבועיים אודרי ווטרס (Audrey Watters) הכריזה שהיא מפסיקה לפרסם בבלוג שלה שעוסק בחינוך – Hack Education. לווטרס מספר סיבות אישיות שמשפיעות על ההחלטה הזאת, אבל יש גם סיבה הקשורה ישירות לחינוך. במאמרון בבלוג האישי שלה היא מסבירה שהיא הגיעה למסקנה שיסודות התחום פשוט רקובים:

Some folks will say yes, the technology is bad — if we just had better technology then everything’d be okay. Others will say that it’s our educational practices that suck — if we just had better pedagogies, then everything technological would fall into place. Both camps still insist that the future is “digital,” and as such, are trapped in a story that will never get them to “better” because the foundations will always be rotten.

המשפטים האלה מסבירים את ההחלטה שהיא פרסמה ב-Hack Education תחת הכותרת The End, ובו, כפי שהכותרת רומזת, היא מודיעה שהיא מפסיקה לכתוב על התקשוב החינוכי. היא כותבת שההחלטה הזאת התקבלה בעקבות המכירה של המחשבון הגרפי המצוין – Desmos – לחברה פרטית:

Now that the company has been acquired, I don’t have an answer when someone asks me that “gotcha” question (האם יש משהו בתקשוב החינוכי שמוצא חן בעיניה) . You got me: “Nope. There’s not a goddamn thing.” And that certainly means it’s time for me to step away from ed-tech for good.

אפשר להבין את מורת רוחה של ווטרס. הרי מספר רב מדי של פעמים גם אני קבלתי על כך שהיום איכותו של כלי טכנולוגי חינוכי אינה נמדדת לפי ערכו הלימודי אלא לפי סכום הכסף שהוא מצליח לגייס. אבל בכל זאת נדמה לי שמהמכירה של כלי נחמד ועד לביטול הגורף של כל תחום התקשוב החינוכי המרחק די רב. (אגב, אני חייב להודות שלא ברור לי למה ההתעקשות על כך ש-“העתיד הוא ‘דיגיטלי'” גורמת לכך שאלה שטוענים זאת “לכודים” בסיפור שמונע שיפור, אבל זה נושא למאמרון אחר.)

עבור קוראי הבלוג של ווטרס הכתובת היתה על הקיר זה זמן רב. מזה שנים רבות ווטרס, כמו רבים אחרים מאיתנו, ביקורתית מאד כלפי התקשוב החינוכי. אבל היא בכל זאת ראתה נקודות אור. במאמרון מלפני תשע שנים שהיא פרסמה בעקבות פגישה עם סימור פפרט היא הצביעה על כיוון חיובי:

Read Mindstorms. No, really. I insist. Step away from ed-tech until you’ve done so. Read Mindstorms, then come back and let’s talk.

(ווטרס, אגב, איננה טוענת לראשוניות על ההכרזה הזאת. את זאת היא מייחסת לברט ויקטור (Bret Victor) בכתבה שלו משנת 2012, Learnable Programming.)

אבל לפני כשנה, שכאשר הספר שלה – Teaching Machines – יצא לאור, היה ברור שהיחס של ווטרס כלפי פפרט השתנה וההתלהבות כלפיו דעכה. (עדיין לא קיימתי את הבטחתי, לפחות לעצמי, להעלות כאן ביקורת על הספר של ווטרס. גיליתי שאני כנראה אחד מהמעטים, לפחות בקהילת התקשוב החינוכי, שלא התלהב מהספר, ונראה לי חשוב להסביר למה.) בספר היא מכלילה את פפרט, ואת התפיסה הקונסטרוקטיביסטית בכללותה, עם תפיסות מכניסטיות אחרות שהיא שוללת (עמ’ 260):

But how the LOGO turtle expressed its “thinking” was arguably as much a behavioral act as it was a reflection of any sort of cognitive progress. And if this is the type [of] thinking — “computational thinking” — that children are supposed to see as a model for their own, then it appears that epistemology is recast. It’s not simply that the educational system is a machine in this technocratic vision; the mind is one too.

נוצר מצב שבו ווטרס מורידה את המסך על כל התקשוב החינוכי. אין לה אף מילה חיובית להגיד על התחום, ואם כך, הגיוני להפסיק להיות המוכיחה בשער. במקום זה עדיף פשוט לסיים את הכתיבה על התחום.

על אף העובדה שהוא איננו מזכיר את ווטרס, ולא מתייחס לאף מקרה ספציפי, נדמה לי שצמד המאמרונים של ג’ים גרום (Jim Groom) שהתפרסמו יום ויומיים אחרי הודעת הפרישה של ווטרס, נכתבו בתגובה לדבריה. גרום כותב שקשה לראות אנשים טובים, אנשים בעלי חזון, עוזבים את התחום – אם על ידי burn-out ואם על ידי sell-out. אבל הוא טוען שהתקשוב החינוכי עוד חי ובועט:

I think about all the amazing people I have worked with in this field and I can honestly say that edtech’s not dead yet.

גרום מודע לכך שהדגש על רווחים שולט היום בתחום, וזה איננו לרוחו. במאמרון השני הוא כותב:

More recently when folks talk about edtech it’s often associated with venture capital buy-outs, start-ups, and the broader LMS market.

אבל להבדיל מווטרס שרואה רק את המרדף אחר הכסף אצל יזמים שבשום בפנים ואופן אינם מקדמים את הלמידה, גרום רואה גם קהילה של אנשי חינוך שמנסים לעשות משהו חינוכי של ממש:

Folks who continue to [do] good work, edtechs that I deeply respect who reside far from the maddening crowd of the financials of firms that have little to no interest in the transformative power of augmenting teaching and learning—despite the claims they make.

ואכן, יש קהילה כזאת. למרבה הצער היא די ממוגרת, השפעתה על החינוך נעשית מזערית, והיא איננה זוכה לפרסום כמו ההשקעות הענקיות בהמצאות חדשות שטוענות, למשל, שהן מתחברות למוח של התלמיד כדי להבטיח שהוא קולט את החומר הנלמד. הראוותני תופס את הכותרות, גם אם ספק אם יש בו ערך חינוכי של ממש. מערכות החינוך נמשכות אל אלה ואילו הפעילות הצנועה והיום-יומית של אנשי חינוך שמבקשים לגייס את הדיגיטליות כדי לקדם את הלמידה כמעט איננה נראית.

אבל הבעיה המרכזית אצל ווטרס איננה שהיא נכנעת ליזמים וסוגרת את בסטה. דווקא את זה אני יכול להבין. השחיקה היא פחות או יותר בלתי-נמנעת. בעיני הבעיה היא שווטרס איננה מוכנה ליישר קו עם העובדה שמערכות חינוכיות, בהגדרתן, משרתות את הערכים ואת הציפיות של החברה שבתוכה הן פועלות. אני מאד מכבד את אי-הנכונות הזאת, אבל אני גם מבין שזאת עמדה משתקת. גרום, כמו ווטרס, מבקר בחריפות את מערכות החינוך הקיימות. אבל הוא בכל זאת מסמן לעצמו מרחב שבתוכו אפשר לפעול לשינוי. ווטרס היא ללא ספק צודקת שזאת איננה שעתו היפה של התקשוב החינוכי. הפיתוחים הטכנולוגיים הרווחים היום אינם מקדמים את הלמידה כפי שהיא ורבים אחרים היו רוצים לראות אותה. אבל זה איננו צריך להפתיע. הוא דווקא די צפוי. ונדמה שהתגובה העדיפה היא זאת של גרום – להתמקד בפרויקטים צנועים ששוחים נגד הזרם, ומצליחים לקדם את הלמידה, אפילו במעט, כפי שהוא היה רוצה לראות אותה.

הוויכוח נמשך – אם למישהו עוד אכפת

יש נושאים בתחום התקשוב שמלווים אותנו שנים ארוכות – כמו, למשל הוויכוח סביב השאלה אם עדיף לסכם שיעורים באמצעות העט והנייר או בצורה דיגיטלית. לפני כחודש וחצי דניאל וילינגהם (Daniel Willingham) צייץ שרשור ציוצים שהזכיר לנו שמדובר בנושא שעליו הדעות עדיין חלוקות. הוא פתח:

Laptops vs handwritten notes? The research continues to be inconsistent.

למען האמת, בשלב הזה של שילוב המחשב לתוך הסביבה החינוכית, חשבתי שהנושא הזה כבר איננו מעסיק אותנו. יש מרצים שטוענים שעצם נוכחות המחשב הנייד (שלא לדבר על הטלפון ה-“חכם”) בשיעור מפריעה למהלך השיעור, ואפילו פוגעת ביכולת הלימוד של הסטודנט. יש גם אלה שטוענים שהעיסוק של סטודנטים במכשירים הדיגיטליים שלהם מסיח גם את דעתם של סטודנטים אחרים שדווקא מעוניינים להתרכז בשיעור, ובגלל זה הם אוסרים על השימוש בהם בשיעור. יכול להיות שיש צדק בטענה הזאת. כבר ב-2014 קליי שירקי (Clay Shirky), אדם מאד מתוקשב שכתב רבות על הטוב והחיובי אשר ב-Web 2.0, העיד שלגבי ההוראה שלו הוא קיבל החלטה קשה ואפילו מוזרה. הוא כתב:

I have just asked the students in my fall seminar to refrain from using laptops, tablets, and phones in class.

אבל המקרה של שירקי איננו קשור לדרך המועדפת לסיכום של שיעור, אלא בבעיה של קשב והיסח הדעת. היום, בעידן הקורונה, כאשר אחוז משמעותי של השיעורים ממילא מתנהל מרחוק, השאלות של מידת הריכוז של הסטודנט במתרחש בשיעור אינן מתמקדות בכלי שאיתו הסטודנט מסכם את השיעור. כמו-כן, אין אפשרות להנחות את הסטודנטים לסגור את המחשב – הרי הם זקוקים לו כדי להשתתף בשיעור.

לאור המציאות הזאת, יכול להיות שמדובר בוויכוח סרק. ובכל זאת, וילינגהם צודק – במהלך השנים התנהל ויכוח, ואפילו ויכוח חריף, וכל צד התבצר בדעתו. בשרשור שלו וילנגהם מקשר לחמישה מחקרים שונים, כולם מהעשור האחרון, ואכן, המסקנות רחוקות מלהיות חד-משמעיות. יש מי שמוצא יתרון בכתב היד, ויש מי שמוצא שההקלדה לתוך המחשב הנייד עדיף. יריית הפתיחה בדיון היה כנראה מחקרם של מולר ואופנהיימר (Mueller & Oppenheimer) מ-2014. במחקר הזה הם מצאו יתרון לסיכום בכתב היד. אבל ב-2019 מורהד (Morehead) ניסתה לשחזר את אותו המחקר, והתקשתה להסיק מסקנה ברורה. בלשון די עדינה היא קבעה:

Based on the present outcomes and other available evidence, concluding which method is superior for improving the functions of note-taking seems premature.

יכול להיות שהמחקר של מורהד היה צריך לגרום להכרזה על תיקו ולהביא להפסקת אש. אבל הסוגיה המשיכה לעורר ענין. ב-2021, אורי (Urry) ויותר מ-80 שותפים ניסו גם הם לשחזר את המחקר של מולר ואופנהיימר. וכמו מורהד, גם הם לא הצליחו להגיע למסקנה ברורה. הם כתבו:

Overall, results do not support the idea that longhand note taking improves immediate learning via better encoding of information.

האם משהו השתנה בין 2014 ל-2019 ו-2021? המכשירים הדיגיטליים בהחלט השתנו, וגם השתפרו, אבל ספק אם יש ביכולות המשופרות של אלה להביא לכך שהיום סטודנטים מצליחים לרשום סיכומי שיעורים בצורה טובה יותר עם כלים דיגיטליים מאשר לפני פחות מעשור. אבל משהו אחר כן השתנה. ככל שמכשירים דיגיטליים הפכו לחלק מהיום-יום שלנו יכולת ההקלדה – אם בהקלדה עיוורת, ואם בשתי אצבעות על הטלפון ה-“חכם” – השתפרה ונעשתה למיומנות נפוצה. סטודנטים היום כבר יודעים להקליד במהירות מספיק סבירה כך שההקלדה במכשיר דיגיטלי איננה מהווה מכשול לחשיבה מהירה. אפשר להקשיב לנאמר בשיעור וגם לסכם, מבלי לנסות לרשום מילה במילה (שלפי מספר מחקרים מעכב את יכולת הלמידה).

בשלב הזה בהכנת המאמרון הזה מצאתי את עצמי שואל שאלה שבזמן האחרון עולה כאן לעתים די קרובות: “למה?”. האם יש טעם לעסוק בסוגיה שבמידה רבה שייכת יותר לעבר מאשר להווה? אינני חייב לפרסם משהו כאן, ולכן אין בושה בלגנוז את מה שכתבתי (זאת לא תהיה הפעם הראשונה) ולא לפרסם דבר. אבל תוך כדי ההתלבטות ראיתי שגם דונלד קלארק (Donald Clark) העלה את הנושא הזה בבלוג שלו. בסוף ינואר הוא שאל (וגם ענה):

Is handwriting better than typing for note taking? Surprisingly, it’s not!

כמו וילינגהם, גם קלארק מתייחס למולר ואופנהיימר, ולנסיון של מורהד לחזור על אותו ניסוי. הוא איננו מזכיר את אורי, אבל במקום זה הוא מביא מחקר שהתפרסם ממש השנה של ווֹייר (Voyer) – מחקר שטרם קראתי במלואו. בתקציר המאמר של ווֹייר אנחנו למדים שהמחקר הנוכחי הוא מטה-ניתוח שבדק 36 מחקרים בנושא של סיכום שיעורים באמצעות כתב היד או בדרך דיגיטלי. והמסקנה?:

Overall, results showed a mean effect size (mean estimated g = -0.008, 95% CI: −0.18, 0.16) that was not significantly different from zero, suggesting no effect of notetaking approach.

מכל זה המסקנה של קלארק די הגיונית: כתיבת סיכום של שיעור במילים של הסטודנט עצמו חשוב יותר מאשר האמצעי אשר בו נערך הסיכום. הוא מציין שהגמישות בעריכה, בשמירה, ובנגישות של הסיכום הדיגיטלי מעניקות לו יתרון, אבל נדמה שהוא איננו רואה חשיבות בהמשך הוויכוח. במקום זה הוא מדגיש:

Note taking is not an end in itself, merely the start of a learning journey.

המסקנה ההגיונית הזאת עומדת בניגוד לסיכום בתקציר של המאמר של ווֹייר. אחרי שהוא מציין שהבדיקה שלו לא העלתה הבדלים משמעותיים הוא מציין:

Nevertheless, more research is required to identify moderators that might account for variability in the findings. Work using large representative samples of all ages is particularly needed.

אבל נשאלת השאלה אם זה באמת נכון. נדמה לי שאפשר לסכם שבשלב הזה הנושא מיצה את עצמו. מי שרוצה לסכם בכתב יד מוזמן לעשות זאת, וכך גם מי שמעדיף לסכם באמצעות מכשיר דיגיטלי (אם כי רצוי להיזהר מהיסח הדעת, במיוחד כאשר השיעור נעשה משעמם). ואולי אנשי המחקר יוכלו להתפנות לנושאים בוערים יותר.

יש בכל זאת מי שמרוויח

אחד הנושאים שעולים שוב ושוב סביב השפעת מגפת הקורונה על החינוך הוא כמות ה-“למידה” שתלמידי בתי הספר “מפסידים”. ההערכות שונות, אם כי באופן עקבי נדמה שכולם משוכנעים שהלמידה נפגעה, ויש גם אלה שמתריעים על נסיגה אצל התלמידים. לא ברור מה זה באמת אומר. האם האפקטיביות של ההוראה מרחוק, דרך ה-Zoom, היתה ירודה, ולכן אי אפשר היה להספיק את כל מה שהיה מתוכנן שהתלמידים ילמדו? או אולי השהות הממושכת של התלמידים בבית, מחוץ לבתי הספר הפיסיים, גרמה להם לשכוח דברים שהם כבר למדו? באופן כללי כל הערכה כזאת בעייתית. הרי גם כאשר התנאים הם אופטימליים – המורה מצוין, עזרי הלימוד משובחים, הכיתה ממושמעת – לא ברור כיצד מודדים למידה. לטוב או לרע, יש מוסכמה הטוענת שהמערכת זקוקה למבחנים כדי לדעת אם התלמידים באמת למדו את מה שהמערכת ציפתה שילמדו. אבל כדי שמבחנים כאלה יהיו אמינים הם צריכים להיערך בתנאים שמבודדים משתנים כמו ההשפעה החיובית או השלילית של הבית בזמן שלמדו שם בגלל הקורונה.

מדינות רבות מבקשות לבדוק את מצב הלמידה, או ליתר דיוק, את גודל הפסד הלימודים. אתר האינטרנט של תחנת טלוויזיה של מדינת פלורידה מדווח על מערך מבחנים כזה במדינה. הכתבה מצטטת את מנכ”ל משרד החינוך של המדינה:

“The science and data told us that we were likely to see an exacerbation of achievement gaps, those students who are traditionally disadvantaged for a variety of reasons are likely to suffer the most,” said J. Alex Kelly, the chief of staff for the Florida Department of Education. “The data we are seeing in Florida and in other places are that the poor and marginated tend to suffer the most when schools are closed.”

זה איננו צריך להפתיע. גם מבחינת הגישה למחשבים ולאינטרנט, וגם מבחינת היכולת של המשפחה והסביבה לעזור, היה צפוי שאוכלוסיות חלשות יסבלו יותר מאשר אוכלוסיות מבוססות. אבל האם המדינה באמת זקוקה למבחנים כדי לבדוק את גודל הפער או הפיגור שנוצר? בכתבה מדווחים שפלורידה מאריכה את תקופת המבחנים – כנראה כדי לאפשר לבתי הספר לצמצם את הפערים. אבל יש דרכי הערכה אחרות. סביר להניח שהמורים עצמם מסוגלים להעריך את מצבם של התלמידים שלהם בלי המבחנים. יוצא שהתלמידים מפסידים פעמיים – פעם ראשונה מפני שבתי הספר היו סגורים, ופעם שנייה מפני שצריכים להתכונן למבחנים במקום לנצל את הזמן שבו הם חוזרים לבתי הספר כדי ללמוד. סטיבן סינגר (Steven Singer) טוען שלסדר העדיפויות המוזר הזה שמעמיד את המבחן מעל ללמידה של ממש יש הסבר פשוט, ועצוב. מאמרון חדש בבלוג שלו נפתח עם הצהרה שבאופן מכוון מבקש להיראות אבסורדי:

We’ve got to be able to tell how badly the pandemic is affecting student learning.
So let’s give standardized tests.

לפי סינגר, יותר מאשר הזמן שמוקדש למבחנים, שבסך הכל יגלו את מה שצריך להיות ברור לכל – שבדרכים ובמידות שונות המגפה פגעה בכולם, הדגש על מתן מבחנים הוא בעצם מענק כספי לחברות הגדולות שמפיצות את המבחנים האלה. סינגר מסביר:

States spend more than $1.7 billion every year on testing. In 45 states, assessments at the primary level alone cost taxpayers $669 million.

זאת ועוד: בנוסף למבחנים החברות האלו משווקות חומרי לימוד משלימים שאמורים לשפר את תוצאות התלמידים במבחנים. סינגר מעלה את הסברה שיש להן אינטרס באחוז גבוה של נכשלים כדי שאפשר יהיה למכור עוד ועוד מחומרי העזר.

אבל אין צורך להתפס בתיאוריות קשר כדי להבין שבזמן שהתלמידים הפסידו היו אחרים שהרוויחו. ב-Chronicle of Higher Education גולדי בלומנסטיק (Goldie Blumenstyk) סוקרת את המצב הנוכחי בהשכלה הגבוהה ומציינת שדווקא בתקופה שבה מוסדות נאלצות לקצץ בתקציביהם, ההשקעות בטכנולוגיות “חינוכיות” הולכות וגדלות:

Ed-tech companies raised a record $2.2 billion in venture and private-equity capital across 130 deals in 2020, according to EdSurge, which tracks those figures in its funding database. Last year’s total was up nearly 30 percent over the $1.7 billion invested in 2019, across 105 deals. And that doesn’t count the additional hundreds of millions invested already in 2021, or the potential gusher of new capital being raised by education-focused private-equity funds or by the now-trendy Wall Street vehicles known as SPACs, or special purpose acquisition companies, that have no actual operations (yet).

בלומנסטיק איננה שוללת את האפשרות שחלק מהכסף הרב הזה יושקע בפרויקטים כדאיים, אבל היא כן מדגישה שמעט מאד כסף מושקע בפרויקטים שמבקשים לבחון מה אפקטיבי ומה לא. נוצר מצב שבו חברות טכנולוגיות מבקשים לשווק את מוצריהם למוסדות חינוך בעיקר מפני שהם חדשים, ולא מפני שהם באמת מסייעים להוראה וללמידה.

אכן, זאת כנראה תקופה מבטיחה עבור משקיעים בטכנולוגיות חינוכיות. לפני שבועיים EdSurge דיווח על רכישת NearPod על ידי Renaissance Learning בסכום של $650 מיליון. יש לי הכרות מצומצמת בלבד עם NearPod אבל מההכרות הזאת אני מתקשה להבין כיצד כלי שהוא בסך הכל נחמד יכול להיות שווה סכום כל כך גדול. אבל תקופת הקורונה הגבירה את הביקוש בכלים שמבטיחים שיעורים מן המוכן, וזה דבר ש-NearPod מציע. מנכ”ל החברה מצוטט בכתבה:

The pandemic really accelerated the need for teachers to find ways to continue doing things that were once easily done in classrooms

השינוי הזה בדרכי ההוראה מעניק הזדמנויות ליזמים. כך גם עם מייסד אקדמיית קהאן. פיטר גרין (Peter Greene) כותב על יוזמה חדשה של סלמן קהאן – מערך חינמי של הדרכה אישית (tutoring). קהאן מדגיש (כצפוי) שיש כאן מענה לשעות הלימוד הרבות שהלכו לאיבוד בגלל המגפה. אמנם במקרה הזה מדובר ביוזמה ללא מטרת רווח, אבל כפי שגרין מציין, לשותפים של קהאן במיזם החדש רקורד מכובד בקידום החינוך הפרטי. סביר להניח שהמשקיעים ימצאו הדרך להרוויח ממנו, ותוך כדי כך הם גם יביאו לצמצום החינוך הציבורי הממלכתי. גרין מזכיר לנו שעל אף ההערכה הרבה שקהאן זוכה לה בציבור הרחב, הערך הלימודי של האקדמיה שלו רחוק מלהיות מוכח:

Sal Khan is the co-founder of this; the guy who somehow convinced people that canned instruction that will never clarify itself, take questions, or do anything except repeat, is revolutionary. Sigh. If you stood in your classroom and just repeated a lecture or demo, and every time a student asked a question you just said the exact same thing you just said, you’d be spending time in the principal’s office. But do the same thing on YouTube and now you’re a visionary.

גרין כותב עם מנה גדושה של ספקנות ועוקצנות, אבל נדמה שהיא די מוצדקת. יש מי שעתיד להרוויח מהשפעת הקורונה על החינוך, וזה כנראה לא יהיו התלמידים והלמידה.

רגע! למה בכלל עורכים חיפוש?

לפני חודש כתבתי כאן על הקושי בהקניית מיומנות חיפוש המידע באינטרנט. במאמרון ההוא ציינתי שהבעיה איננה העדר היכולת של מורים ללמד כיצד מחפשים (אם כי לפעמים גם זאת בעיה) אלא תפיסה כלל תרבותית שאיננה מעודדת חיפוש לשם הלמידה. הבחנתי בין החיפוש על מנת לקבל תשובה לבין החיפוש על מנת לעורר סקרנות, לגרות את הרצון ללמוד משהו שאיננו ידוע לנו. מורים יכולים לפתח ולעודד את החיפוש לשם הלמידה, ורצוי שכך יעשו. אבל טכנולוגיות החיפוש, והדרך שבה הן זוכות לשימוש בתרבות הרחבה, מכוונות אותנו ל-“תשובות” ברורות על חשבון הלמידה. המאבק להקנות גישה שונה איננו פשוט בכלל.

הרצון בתשובות איננו בהכרח פסול. אם ברצוננו לבדוק איזו קבוצה ניצחה במשחק אתמול החיפוש הפשוט יביא לנו את המידע המבוקש (אם כי למען האמת הטלפונים שלנו לומדים אחרי אילו קבוצות אנחנו עוקבים ומביאים לנו את המידע מבלי שנצטרך לחפש). באופן דומה, אם אנחנו רוצים לדעת את המרחק לעיר מסוימת מספיק להקליד “מרחק בין XXX ל-XXX” ולקבל תשובה. גם אין צורך לזכור (או ללמוד) את ערי הבירה של המדינות. תוך שניות יש לנו התשובות. הבעיה מתחילה כאשר איננו מחפשים “תשובה” אלא מבקשים לבחון היבטים שונים של נושא ולשם כך זקוקים למקורות מידע מגוונים, או כאשר אנחנו מעוניינים להכיר התייחסויות שונות לסוגיה מעניינת.

אמנם יש טעם רב בחיפושים כדי להרחיב את הידיעות או להכיר סוגיות חדשות אבל, כפי שהראיתי במאמרון הקודם על החיפוש, לעתים קרובות מדי גוגל מקצרת את התהליך. נדמה, אפילו, שהיא איננה מעוניינת שנערוך חיפושים לעומק, ובמקום זה היא מגישה לנו תשובות מהירות. הרושם הזה התחזקה שוב כאשר קראתי כתבה קצרה באתר Insider שבו:

A search expert at Google reveals 3 common mistakes that can prevent you from getting the best search results

הכותרת עוררה בי ציפיות. הרי בעיני “התוצאות הטובות ביותר” אינן התשובות המהירות אלא התוצאות שמגרות לגילוי נוסף, וחשבתי שכך הכוונה גם אצל המומחה אשר בכתבה. למרבה הצער, די מהר גיליתי שטעיתי.

הכתבה מביאה שלוש מהתובנות הראשיות של דניאל רוסל (Daniel Russell), מדען מחקר בכיר בתחום איכות החיפוש בגוגל. רוסל ערך תצפיות רבות בהן הוא עקב אחר הרגלי החיפוש של גולשים שהשתמשו בגוגל למצוא מידע. הציפיה שלי היתה גדולה. הרי נשמע די מבטיח לקרוא תובנות של מומחה בעקבות התצפיות שלו על משתמשים … עד שקראתי הלאה.

קשה להגיד שההצעה השנייה הרשימה אותי. רוסל ממליץ, למשל, לא להיות יותר מדי ספציפי בחיפוש. הכוונה שלו כאן היא שאין להכניס את התשובה המצופה לתוך שאלת החיפוש כדי שלא ייווצר מצב שבו תוצאות שהן אולי נכונות, אבל אינן תואמות את החיפוש, לא יופיעו בתוצאות. רוסל מסביר:

“You wouldn’t want to prejudice a jury,” Russell said. “So likewise, you shouldn’t put terms into your query that prompt Google to give you a specific type of answer.”

אפשר היה לנסח את הדברים אחרת, ובאופן פשוט יותר: אם אנחנו כבר יודעים את התשובה, למה אנחנו בכלל מחפשים אותה?

גם ההצעה השלישית קצת תמוהה. רוסל ממליץ לא לדלג על תוצאות רק מפני שהן מכילות מילים שאינן מוכרות לנו. הוא מביא כדוגמה אדם שאחר חיפושיו הוא עקב. בתוצאות של חיפוש שאותו אדם ערך הופיעה מילה שהוא לא הכיר … ובגלל זה הוא דילג על התוצאה הזאת. רוסל מסביר שבעצם אותה מילה תיארה את התופעה שהאדם חיפש, ולכן הוא פספס את התשובה המבוקשת. עבור רוסל זה ממחיש שאין לוותר על תוצאות כאלו. במקום סתם לדלג רוסל מציע אסטרטגיה די הגיונית – לערוך חיפוש על המילה הלא מובנת. מעניין שמומחה חיפוש איננו מסביר שלגוגל פקודת חיפוש בדיוק לצורך הזה – define:word-to-be-defined. לא ברור למה רוסל איננו מסביר את המהלך הפשוט, והדי בסיסי, הזה.

אבל שמרתי את הטוב ביותר לסוף – התובנה הראשונה של רוסל שבעיני ממש ממחישה את הבעייתיות אשר בהמלצות שלו. לפי הכתבה:

One Google search usually isn’t enough to become well-educated on a topic, says Russell, particularly if it’s an issue that’s complex or broad.

אי אפשר להתווכח עם קביעה כזאת, אם כי ספק אם היינו זקוקים למומחה בחיפוש כדי לשכנע אותנו שאם רוצים להכיר נושא לעומק לא רצוי להסתפק בחיפוש אחד. רצוי, אבל, לשים לב למילים “בדרך כלל” אשר במשפט. האם מתוך זה עלינו להבין שלפעמים כן אפשר להסתפק בחיפוש אחד כדי להיות מושכל דיו בנושא כלשהו? ומה עושים על מנת כן להרחיב את הידיעות בנושא? בסוגיה הזאת רוסל מתגלה כאחד המחמירים. לדעתו חשוב לערוך:

at least two searches on a given subject to get a more comprehensive and complete view of the topic at hand.

אולי עלינו להגיד תודה שאומרים לנו לא להסתפק בחיפוש יחיד. אבל כאשר מומחה לענייני חיפוש מידע, בעל תפקיד בכיר בגוגל, מכריז שאנחנו זקוקים “לפחות לשני חיפושים” כדי לקבל תמונה מקיפה על נושא, נעשה ברור שמבחינה כלל תרבותית הנושא של חיפוש מידע נתפס בצורה שונה, כמעט בתכלית, מהדרך שבה אני מבין אותו. ולא קשה להבין למה תלמידי בתי הספר מתקשים להבין שמהות חיפוש המידע באינטרנט איננה על מנת לקבל תשובות, אלא להרחיב אופקים.

לפעמים הטכנולוגיה מקשה על הלמידה

על פי רוב אינני אוהב מאמרונים המבוססים על רשימות. לעתים קרובות מדי אפשר לתת להן את הכותרת “10 דרכים להגיד פחות או יותר את אותו הדבר”, ומספר הפריטים ברשימה נעשה חשוב יותר מאשר התוכן והגיוון. לעומת זאת, מאמרונים של טרי הייק (Terry Heick), שלעתים קרובות בנויים מרשימות, גם מכילים רעיונות טובים שכדאי להחשף אליהם. כמו המון אתרים אחרים, האתר של הייק מדגיש את השימוש בטכנולוגיות בתהליכי הוראה ולמידה, אבל להבדיל מרבים אחרים הוא עושה זאת בעין ביקורתית. לפני חמש שנים כתבתי כאן על מאמרון של הייק בו הוא בחן כיצד החיפוש באמצעות גוגל משפיע על דרכי החשיבה של תלמידים. הוא ציין אז שגוגל (וגם ויקיפדיה) הם כלים נפלאים שעושים את מה שהם אמורים לעשות. אבל הוא הוסיף:

it’s misunderstanding the technology itself that causes problems.

במילים אחרות, התלמידים שלנו מסתבכים כאשר אנחנו מנחים אותם להתייחס לכלים האלה כמקורות של תשובות, במקום כנקודות זינוק שמהם אפשר להמשיך ללמוד, כמקורות שמזמינים אותנו לשאול שאלות כדי לחתור להבנה. לפני כשבועיים, במאמרון חדש של הייק, הוא הרחיב על הנקודה החשובה הזאת, הפעם במסגרת רשימה שתיארה:

30 Ways To Use Google Search For Critical Thinking In The Classroom

כמו עם כל רשימה מהסוג הזה יש לא מעט דמיון בין הדוגמאות השונות כך שאפשר להבין את העיקר בלי להזדקק לכל שלושים ההצעות. זה באופי של מאמרונים בצורת רשימה. אבל הגישה הכללית מאד חיובית ומתאפיינת בשימוש בתוצאות של חיפוש באמצעות גוגל כפתיחה, כמנוף לחשיבה. הוא ממליץ, למשל:

      • לבקש מהתלמידים לאתר את ההופעה הראשונה של רעיון מסויים
      • לאתר שלושה מקורות שונים של רעיון מסויים ולדרג אותם לפי אמינותם
      • להציג בעיה לארבע קבוצות של תלמידים ולבקש מכל קבוצה להסביר למה היא מצאה את המקור האמינה ביותר בנושא
      • לבחון כיצד ההשלמה האוטומטית משפיעה על תהליך החיפוש.

מה שמאפיין את ההצעות של הייק הוא שהדגש איננו על שימוש בגוגל כדי לקבל את התשובה הנכונה למשהו. במקום זה הוא מבקש לעודד את התלמידים להבין כיצד עריכת חיפוש דרך גוגל משפיעה על מה שהם מגלים ולומדים. לאור זה, בעיני המבוא של הייק מרשים יותר מהרשימה עצמה. הוא כותב שמפני שכל כך הרבה מהמידע שמגיע אלינו מגיע דרך גוגל, גורמים רבים מבקשים להשפיע על התוצאות שאנחנו מקבלים. הוא מסביר:

That leaves education in a sticky place. On one side we have a billion students chomping at the bit for the very information Google provides the pathway to, and on the other side we have a heaving, chaotic digital mass teaming with digital media, social media, and 10,000 new blogs per day.

וזאת הסיבה שלהסתפק בהנחיות טכניות – להכניס שאילתא לתוך תיבת החיפוש ולעיין בתוצאות (הראשונות, כמובן) – איננו עונה על הצרכים הלימודיים האמיתיים של התלמידים:

To provide students with unchecked access to the internet (via Google) creates a sink-or-swim scenario that no longer works in education. To provide too much scaffolding de-authenticates not only the information retrieval process, but ultimately reduces capacity in the students’ digital literacy.

ההצעות שהייק מגיש במאמרון שלו מיועדות לפתח את החשיבה הביקורתית שמוזכרת בכל רשימה של סטנדרטים לחינוך שאנחנו פוגשים היום אבל רק לעתים רחוקות באמת זוכה להתייחסות רצינית ומעמיקה. מטרתן היא לפתח אצל התלמיד את היכולת שלו לנהל את תהליך החיפוש תוך הכוונה עצמית. זאת ועוד: ברור להייק שמרכיב מרכזי בהכוונה העצמית הוא קביעת מטרה – אם התלמיד איננו באמת רוצה לדעת או ללמוד משהו, לא כל כך משנה מה הוא מחפש או מוצא.

אינני עוקב אחר הפרסומים של הייק אלא רק מגיע אליהם מידי פעם. עם זאת, ברור לי שבמהלך חמש השנים בין שני המאמרונים שאליהם אני מתייחס כאן הוא כתב מספר פעמים על החיפוש באמצעות גוגל, גם אם מספר הפעמים שהוא הקדיש מאמרונים לכלי גוגל כמו Google Classroom עולה בהרבה על הפעמים שעוסקות בכיצד החיפוש באמצעות גוגל מכוון את החשיבה. קשה לקבוע את תדירות הכתיבה בנושא הזה מפני שביולי 2018 האתר של הייק כנראה עבר פרסום מחודש והמאמרונים שהתפרסמו קודם לתאריך הזה קיבלו תאריך פרסום חדש. (יש מאמרונים עם תגובות מלפני הפרסום המחודש, וכך אפשר במידה מסוימת לתארך מאמרונים ישנים, אבל כאשר אין תגובות קשה לדעת אם מדובר בפרסום ישן שחודש או באמת במאמרון חדש.) במאמרון מתאריך יולי 2018, אבל אם תגובה מלפני חמש שנים, הייק כותב על ההשפעה של קלות החיפוש באמצעות גוגל על החשיבה של תלמידים:

Put another way, the easier something is to access, the less it is valued. It still may be useful, but the process of seeking information—one so full of learning potential in and of itself—is replaced by smarter keyword searches, and improvement by Google of their own search engine algorithm.

אין זה אומר שצריכים לסבול על מנת ללמוד, או שמבלי לעבור דרך חתחתים המידע שמגיעים אליו לא יוכל להיות יעיל או משמעותי. אבל להבדיל מרבים שמהללים את התרומה של כלים כמו החיפוש של גוגל לחינוך, הייק מודע לכך שמתן תוצאות מהירות לחיפוש איננו בהכרח משרת את הלמידה ואפילו יכול לחבל בה. נעים לראות שהוא גם מציע דרכים לשנות את המצב הזה.

אכן, הכנה לעולם העבודה

אחד ההסברים הנפוצים לצורך בשימוש בכלים דיגיטליים בבתי הספר הוא הטענה שבית הספר צריך להכין את תלמידיו לעולם העבודה שהם יכירו אחרי הלימודים, כאשר הם יצטרכו להתפרנס. ללא ספק ההכנה הזאת היא משימה חשובה שהחברה מצפה מבית הספר למלא, אם כי בשנים האחרונות נדמה שהיא הפכה למשימה הבלעדית. שוב ושוב אנחנו קוראים, למשל, על החשיבות של מקצועות ה-STEM מפני שמשרות העבודה העתידיות נמצאות שם. כצפוי, מעטים שואלים אם זה באמת נכון. לפני כשלושה שבועות אנדרו יאנג (Andrew Yang), יזם אמריקאי די מוכר, היטל ספק באמיתות המצב הזה בציוץ:

8% of US jobs are in STEM fields. 92% are not. If someone thinks they can train 92% of workers for roles presently occupied by 8% of workers they have a rather fanciful view of both people and work.

בשנת 2015 הלשכה לסטטיסטיקות של התעסוקה של ארה”ב פרסמה שמשרות במקצועות ה-STEM היוו 6.2% של כלל משרות העבודה בארה”ב. לאור זה נדמה לי שהנתון שיאנג פרסום בהחלט אמין. אבל קשה לשמוע את הקול שלו, או קולות דומים, מעל הרעש המתמשך שהמקהלה של “כולם צריכים STEM” מזרמת למערכות החינוך.

הקופה במקדונלדס היא אמנם מחשב, אבל אין זה אומר שהקופאי שעומד לידה שעות ארוכות ביום ממלא תפקיד STEM. הוא איננו זקוק לכישורים טכניים מיוחדים, וכך לגבי משרות רבות אחרות. לפי ויקיפדיה בשנת 2018 היו למקדולנדס 1.7 מיליון עובדים. בין אלה יש בוודאי מספר משרות STEM, אבל הרוב המכריע של המשרות איננו דורש את הכישורים האלה. בוולמרט 2.1 מיליון עובדים, וגם עבור הרוב המכריע של אלה אין צורך בכישורי STEM. (אגב, באופן תדיר וולמרט ומקדולנדס מכניסים אוטומציה לתוך החנויות שלהם על מנת לצמצם את ההוצאות שלהם על משכורות. עם זאת, הסיכוי שמי שיאבד את המשרה שלו לאוטומציה יצליח למצוא משרה אחרת במקצועות ה-STEM שואף לאפס.)

מול הדרישה ללימודי STEM לכולם – למידה שבמידה רבה מאופיינת בהרבה הוראה פרונטלית ו-“מסורתית” – יש, כמובן, גם גישה הגורסת שהלמידה צריכה להיות יותר חווייתית. אמצעי אחד להגדלת החוויה בלימודים הוא המשחוק (gamification). הרי כאשר הלמידה נעשית למשחק ההנאה גדלה והסיכוי שהלמידה תהיה מוצלחת גם גדל. אבל כפי שנוהגים להזכיר לנו, החיים, ובוודאי גם העבודה, אינם משחק. אם נרגיל את התלמידים שלנו לצפות שהם תמיד יכלו לשחק אנחנו מסתכנים בכך שהם לא יצליחו להסתגל למציאות של עולם העבודה. כך, לפחות, לפי אחת הגרסות הרווחות בחינוך.

אבל מי אומר שעולם העבודה נטול משחק? כתבה בוושינגטון פוסט מלפני בערך שבועיים מדווחת על נסיון של חברת אמזון לשלב משחקי מחשב לתוך העבודה של רבע מיליון עובדי המחסנים של החברה. מדובר, בינתיים, בנסיון בחמישה מחסנים של החברה:

Developed by Amazon, the games are displayed on small screens at employees’ workstations. As robots wheel giant shelves up to each workstation, lights or screens indicate which item the worker needs to put into a bin. The games can register the completion of the task, which is tracked by scanning devices, and can pit individuals, teams or entire floors in a race to pick or stow Lego sets, cellphone cases or dish soap, for instance. Game-playing employees are rewarded with points, virtual badge and other goodies throughout a shift.
Think Tetris, but with real boxes.

הכתבה מסבירה שהרציונל אחרי פיתוח המשחקים הוא שככל שהעבודה נעשית יותר כמשחק היא נתפסת פחות כעבודה. ויש, אכן, הגיון בתפיסה הזאת, במיוחד אם נזכור שתנאיי העובדים במחסנים של אמזון רחוקים מלהיות נעימים. לכן, אפשר להבין שהמשחקים נועדים להכניס קצת הנאה לתוך יום של מה שבמידה רבה היא עבודת פרך. הכתבה מסבירה:

The games are a response to worker complaints that Amazon’s push for more automation has made laborers feel like cogs in a bigger machine, as they increasingly work alongside robots.

אבל מצד שני, יש למשחקים מטרה נוספת. ככל שהחבילות שאנחנו מזמינים מאמזון מגיעים אלינו יותר מהר אנחנו יותר מרוצים, והסיכוי שאנחנו נזמין עוד חבילות גדל. לכן, להנהלה אינטרס לגרום לעובדים לעבוד כמה שיותר מהר. המחשקים מעודדים תחרות בין העובדים, וכך מדרבנים את העובדים להגביר את קצב העבודה שלהם. לפי הכתבה:

Laborers were required to sharply increase their output as well, from picking 100 items off shelves per hour to 300 items per hour and later nearly 400 per hour, according to employees at several Amazon facilities.

דיווחים על תנאיי העבודה הקשים במחסנים של אמזון מתפרסמים כבר מספר שנים. כתבה ב-Business Insider מפברואר השנה מציירת תמונה די עגומה. העבודה קשה, השעות ארוכות, ואפילו עם ההעלאה במשכורת המינימום באוקטובר לפני שנה שהחברה משלמת לעובדיה, ההכנסה נמוכה. קשה להתפרנס כעובד מחסן באמזון, וספק אם הדרבון להגברת קצב העבודה באמצעות משחקים הוא באמת לטובת העובדים. אבל לפחות שם נמצאות משרות עבודה.

על אף מס השפתיים למשרות ה-STEM, בעתיד הנראה לעין הגידול המשמעותי ביותר במקומות עבודה יהיה בתחומים משעממים ומייגעים כמו עבודה במקדונלדס, בוולמרט, או במחסנים של אמזון. אם זה אומר שאלה התפקידים שלקראתם מערכת החינוך צריכה להכין את תלמידיה, יש דווקא הגיון בהכנסת משחקים לתוך המערכת. הרי זאת הכשרה מתאימה מאד. כשהם יגיעו למחסן של אמזון התלמידים של היום ירגישו ממש בבית.

הופ, ולמדנו!

כתב העת Wired חוגג 25 שנים, ולכבוד אבן הדרך המשמעותית הזאת חלק ממהדורת יום ההולדת מוקדש לכתבות קצרות של 25 אנשים שהעורכים מזהים כמרכזיים לשינויים הטכנולוגיים והחברתיים שהתחוללו מאז תחילת כתב העת. רבים מהכותבים מוכרים היטב, וביניהם סבסטיאן תרון (Sebastian Thrun) שהוביל את פרויקט המכונית האוטונומית בגוגל, ואחרי-כן הקים את Udacity שהיתה בין פלטפורמות קורסי ה-MOOC הראשונות (והיום מזוהה פשוט כחברה שעוסקת בלמידה מקוונת). בחיבור הקצר שלו תרון מתייחס, בין היתר, להתפתחויות אפשריות בתחום הלמידה:

With AI, we could turn people into instant experts. There’s a system for salespeople that can distill how to behave from the highest performers and then present that best behavior to the lower-performing salespeople, who become top agents in, like, a day. So you don’t have to spend 10,000 hours learning something. That can be a super exciting vision. Just imagine you could become a world-class doctor in one day.

החזון של רכישת ידע באופן מיידי איננו חדש. פגשנו אותו לפני כארבע וחצי שנים אצל ניקולס נגרופונטה שבהרצאת TED הכריז:

My prediction is that we are going to ingest information—we’re going to swallow a pill and know English and swallow a pill and know Shakespeare. It will go through the bloodstream and it will know when it’s in the brain and, in the right places, it deposits the information.

גם לפני כמעט שלוש שנים פגשנו את הרעיון הזה – הפעם לא בלבוש של כימיקלים שאנחנו בולעים, אלא של העברת ידע מומחה אל המתלמד באמצעות אלקטרודות:

Dr. Matthew Phillips and his team of investigators from HRL’s Information & System Sciences Laboratory used transcranial direct current stimulation (tDCS) in order to improve learning and skill retention. “We measured the brain activity patterns of six commercial and military pilots, and then transmitted these patterns into novice subjects as they learned to pilot an airplane in a realistic flight simulator,” he says.

כל זה מזכיר, וסביר להניח שזה די בכוונה, את ניאו ב-The Matrix אשר פתאום מגלה “I know Kung Fu!“. השאיפה ללמידה על רגל אחת איננה חדשה. היא מופיעה, אפילו, במקורות שלנו, אם כי שם, להבדיל מהעידן הטכנולוגי שלנו, היא איננה זוכה לייחס אוהד במיוחד. התייחסתי לרעיונות האלה כאן לפני שנתיים וחצי, ואפשר היה לקוות שלא יהיה צורך לעשות זאת שוב. אבל דבריו של תרון מראים לנו שעדיין יש מי ששואף לחזון המפוקפק של “למידה כהרף עין”.

כצפוי, ב-Twitter היו מספר תגובות לחזון הזה של תרון. רוג’ר שאנק העיר:

more nonsense on #AI from Wired; becoming a world class expert requires lots of personal experience; many doctors with many years of experience are still not any good

ואודרי ווטרס הגיבה בצורה דומה, אם כי במילים הרבה יותר חריפות.

תרון הוא ללא ספק מומחה בתחומי ה-AI והרובוטיקה, אבל בחינוך ההישגים שלו צנועים יותר בהרבה. כבר שלוש פעמים בעבר הבאתי כאן קטע מ-2011 ב-Wired עם התחזית של תרון לעתיד ההשכלה הגבוהה, וכיצד קורסי ה-MOOC יחסלו את התחום. הנה הפעם הרביעית:

He’s thinking big now. He imagines that in 10 years, job applicants will tout their Udacity degrees. In 50 years, he says, there will be only 10 institutions in the world delivering higher education and Udacity has a shot at being one of them.

נכון לעכשיו, ועל אף בעיות רבות, לא נראה שההשכלה הגבוהה נמצאת בסכנת הכחדה, ואילו לפני שבועיים TechCrunch דיווח ש-Udacity פיטר כ-5% מעובדיו.

אבל מה שמפריע לי בהכרזה החדשה של תרון איננו היומרה שאין לה כיסוי, או אפילו העקשנות להמשיך להשמיע דברים כאלה. בעייתית יותר בעיני היא ההתייחסות המזלזלת לתהליך הלמידה. תרון איננו היחיד שרואה בהשגת הידע המטרה המרכזית, אולי הבלעדית של הלמידה. וכאשר זאת המטרה, הגיוני שרצוי לנקוט בדרכים המהירים והקלים ביותר. אצל תרון פשוט אין חשיבות לתהליך. אין זה אומר שאני חושב שעדיף לסבול כדי לרכוש ידע. ההפך, אני מבקש לעשות אותו כמה שיותר מהנה. אבל בעיני המטרה איננה עוד ועוד ידיעות. אצלי חשובה הדרך – לא רק מפני שאני רואה בה אמצעי למטרה, אלא מפני שהיא מטרה בפני עצמה. מדבריו של תרון, בדומה לנגרופונטה, וגם כמו ניאו, כמה שיותר פשוט ומהיר יותר טוב.

כמעט בלתי אפשרי לקרוא בדבריהם של משבשי החינוך התקשוביים מבלי להתקל באמירה המיוחסת לאלווין טופלר על הצורך להיות מסוגל ללמוד, לשכוח, וללמוד שוב (באנגלית זה מתנגן הרבה יותר יפה – learn, unlearn, relearn). אין זה המקום לערוך בדיקה של גלגול המשפט הזה, אבל יש בכל זאת טעם לציין שבחיפוש ברשת אחר מקור המשפט מצאתי שמשייכים אותו לשלושה ספרים שונים של טופלר. בדקתי את הספרים האלה, והוא איננו מופיע באף אחד מהם. המשפט הקרוב ביותר לניסוח המקובל מופיע ב-“הלם העתיד” (Future Shock), ושם טופלר מייחס את המשפט (הדומה) למישהו בשם Herbert Gerjuoy. כך או כך, המשפט מבטא תפיסה שאמורה להיות מרכזית לעולם של שינוי תמידי.

אני יכול להבין כיצד רכישת מומחיות תוך יום אחד, אם באמצעות כימיקלים, אלקטרודות, או משהו אחר, יכולה להיות יעילה בעולם משתנה. אלה דרכים יעילות לזרז את ה-relearning הדרושה. אבל בגישה שמקדשת את היעילות חדוות הלמידה הולכת לאיבוד. מערכת חינוכית איננה צריכה לעסוק בשני קילו מתמטיקה וחצי קילו ספרות (וכך לאפשר לניאו הישראלי להכריז “יו! אני מבין את ביאליק!”). היא איננה צריכה לשאוף ללמידה שמסתיימת כאשר העובדות או הידע מוחדרים בהצלחה למוח, אלא ללמידה שתמיד בוחנת את הידע שנרכש, שמעמתת ידע ישן עם ידע חדש, ששואלת שאלות, שמעודדת סקרנות, שמעוררת פליאה ואת הרצון להבין. רבים מאלה שהגיבו לדבריו של תרון צחקו, בצדק, על היומרה שלו. כמוהם, אני גם חושב שיש בהם הגזמה פראית. אבל עוד יותר עצוב לי צרות האופקים שלו בנוגע למטרות הלמידה.

בתי הספר משתנים, אבל המיתוס נשאר

קשה לספור את מספר הפעמים שמחדש חינוכי, בדרך כלל בעל ידע מינימלי בהיסטוריה של החינוך, מכריז שבתי הספר שלנו לא השתנו כבר יותר ממאה או מאתיים שנה. כבר מזמן אין טעם לדווח על ההכרזות האלו – זה נדוש מדי. הן אפילו הפכו לחלק מהפולקלור של השיח החינוכי. אבל לפעמים יש תנאים מיוחדים שמצדיקים את ההתייחסות החוזרת, וציוץ של בטסי דבוס, שרת החינוך האמריקאי, הוא באמת תנאי מיוחד.

נדרשת כאן הבהרה קטנה. כתבתי “מחדש חינוכי”, ואז הזכרתי את שרת החינוך דבוס, וללא ספק יש בכך סתירה לא קטנה. רוב ה-“חידוש” שאליו דבוס קשורה הוא מיגור החינוך הציבורי והעברת תקציבים אדירים לידיים פרטיות שלכאורה יכולות להגיב מהר, ללא כבלים של ביורוקרטיה, למציאות חדשה. וגם ה-“לכאורה” הזאת זקוקה להבהרה. מידת החדשנות של הרוב המכריע של בתי ספר ה-charter שדבוס מעודדת זעירה ביותר. מעבר לנסיון לקבל תקציבים שהיו צריכים להגיע לחינוך הציבורי, העיסוק ה-“חינוכי” של רוב בתי הספר האלה היא להכין תלמידים למבחנים סטנדרטיים. לפעמים ההכנה הזאת נעשית בכוך קטן מול מחשב אישי במקום בשורות מול המורה והלוח, אבל זה עדיין רחוק מאד מ-“חדשנות”.

וזה מביא אותנו לציוץ של דבוס, סמוך להשתתפות שלה בכנס SXSW EDU לפני שבוע:

נראה מוכר? תלמידים מסודרים בשורות. מורה לפני לוח הגיר? שב; לא לדבר; עיניים קדימה. המתינו לפעמון. צעדו לשיעור הבא. הכל בחיינו עבר מעבר לעידן התעשייתי. אבל לרוב החינוך האמריקאי לא עשה זאת.

וכדי לשכנע שכך המצב, היא מעלה שני צילומים זה לצד זה – צילום שחור לבן של כיתה מלפני בערך 50 או 60 שנה, וצילום צבעוני של כיתה של ימינו, והם דומים להפליא. כפי שלא מעט מגיבים ב-Twitter ציינו, הצילום הצבעוני הוא בין הראשונים שמופיעים בחיפוש על “classroom” ב-Google Images, והוא צילום מתוך המאגר של Shutterstock. מדובר בצילום גנרי למדי, וסביר מאד להניח שזאת התמונה שמצטיירת בראשה של דבוס כאשר היא חושבת על תלמידים בכיתה, אבל אין זה אומר שכך כיתות נראות היום. (ספק אם דבוס יודעת כיצד כיתת תלמידים בחינוך הציבורי נראית היום. גם היא וגם הילדים שלה למדו בבתי ספר פרטיים.)

מורים רבים השיבו לדבוס שהצילום של “היום” איננו נראה להם מוכר. התגובות גדושות בצילומים של הכיתות שלהם, צילומים שבהם אפשר לראות מגוון פעילויות – תלמידים עובדים בקבוצות קטנות, תלמידים עורכים ניסויים, ועוד. מורים רבים הזמינו את דבוס לבקר אצלם כדי לראות כיצד נראית כיתה אמיתית. מורה אחת השיבה:

The only time our classrooms look like that are during state mandated testing! We will definitely give up testing in order to keep that from happening!

כמו-כן, מספר מורים אחרים ציינו שצילום של תלמידים שיושבים בשורות מול המורה והלוח אופייני לאותם בתי ספר charter שדבוס מבקשת לקדם.

מערכת החינוך בארה”ב (ולא רק שם, כמובן) באמת זקוקה לשינויים. יש הרבה שאפשר, וגם צריך, לשנות ולשפר. עם זאת, שפע הצילומים שהועלו בתגובה לציוץ של דבוס הם עדות לכך שמורים רבים מלמדים מתוך תפיסות פדגוגיות בריאות ושהם מוצאים דרכים לבטא את התפיסות האלו בכיתות שלהם, גם כאשר הממשל מצמצם את התקציבים. מעניין לציין שכלים דיגיטאליים למיניהם מופיעים אולי בחצי מהצילומים שהועלו בתגובות, ומורים מעטים בלבד הדגישו את השימוש במחשב בדברים שהם כתבו. לתקשוב תפקיד חשוב בחידושים חינוכיים, אבל גם עם מחשבים בכיתה החינוך יכול להיראות כפי שנראה לפני שנים, ומהתגובות אפשר להתרשם שמורים מבינים זאת. מיתוס “החינוך לא השתנה כבר מאה שנה” הוא אכן מיתוס, ויש לא מעטים, ביניהם שרת החינוך האמריקאית, שיש להם אינטרס להנציח אותו. מתברר שמורים בשטח מכירים, ויוצרים, מציאות אחרת.

אז מה אם אני מסכים?

חודשיים שלמים, ממש מסיום השנה האזרחית, הבלוג הזה היה רדום. יש מספר הסברים לכך – רובם קשורים לאירועים אישיים מסוגים שונים. זה איננו תירוץ, וממילא, ספק אם מישהו מלבדי הבחין בדממה הזאת. וכמו בתקופות דממה קודמות, אחרי תקופה מסויימת קצת שוכחים כיצד להתיישב מול המקלדת ולכתוב. קורה שכאשר עוד ועוד זמן עובר, נעשה יותר ויותר קשה לחזור לכושר הכתיבה. ובינתיים ממשיכים להתפרסם דברים מעניינים שמזמינים התייחסות. רשימת הנושאים הראויים לכתיבה הוכלת ומתארכת וקשה לבחור במה להתחיל כדי לחזור לכושר. בסופו של דבר החלטתי לחזור למאמרון שהתחלתי לכתוב לפני חודשיים ולא הצלחתי לסיים.

גם בזה יש בעיה מסויימת, בעיה מהסוג שאני מתמודד איתה כאן לעתים קרובות: הנושא שעליו בחרתי לכתוב הוא הנטייה של קהילת התקשוב בחינוך לחזור על עצמה. בחירה כזאת דווקא מעמידה אותי במצב טיפה מביך – כאשר אני קובל על הנטייה הזאת אני בעצם מוצא את עצמי עושה את מה שעליו אני קובל, הנטייה לחזור על עצמנו. ובכל זאת, הנושא חשוב, ולפני חודשיים, לקראת השנה החדשה, בזמן שבאופן טבעי נהוג להעלות תקוות חדשות, נתקלתי במאמרון שממחזר תקוות ישנות.

לקראת סיום השנה סלביה רוזנטל טולסאנו, בבלוג שלה, פרסמה מאמרון אורח של ד”ר סילבנה סקרסו (Silvana Scarso) שמבקשת להזכיר לנו שהפדגוגיה קודמת לטכנולוגיה. סקרסו כותבת:

The old idea of “tech for tech’s sake’ should be dead by now. A strong movement towards placing learning at the forefront of technology integration has been very “loud” for many years.

אין מה להגיד! שני המשפטים האלה נכונים, אם כי נדמה לי שהסדר שבו הם מופיעים בפיסקה הפותחת של המאמרון צריך להיות הפוך: רבים מאיתנו טוענים, כבר שנים רבות, שהלמידה צריכה להוביל את השימוש בטכנולוגיה, ולכן ראוי ש-“הרעיון המיושן” של טכנולוגיה לשם הטכנולוגיה כבר היה צריך להעלם. אבל משום מה, זה לא קרה. אפשר אולי להגיד שבמקום שהוא ייושם הרעיון פשוט הפך למוסכמה. סקרסו ממשיכה:

It is not about banning cellphones completely or embracing them all the time. It is not about using laptops all the time in the classroom or not using them at all. It is knowing when and how to use each one appropriately for the best impact on student learning.

ושוב – האם יש, אי-שם, איש חינוך שמאמץ כלים דיגיטאליים בעבודתו (אם מרצון ואם מהכרח) שאיננו מסכים, לפחות ברמה של מס שפתיים, באמירה כזאת? בדומה לכך שעם כמעט 20% מהמאה ה-21 כבר מאחורינו עדיין מסבירים לנו שאנחנו צריכים לאמץ את כישורי הלמידה של המאה הזאת, עדיין מסבירים שהפדגוגיה צריכה להוביל את הטכנולוגיה. מתבקשת השאלה – אם עדיין צריכים להגיד את זה, אולי זה באמת לא יושם. ואם הוא לא יושם, לא יזיק לנו לנסות לברר למה.

אני מודה, אין לי תשובה, או לפחות תשובה מוחצת. אבל יש, כמובן, החשודים המיידיים, או לפחות החשודים המיידיים שלי. תחילה, יש ענקי הטכנולוגיה שאיכשהו מצליחים לשכנע את קברניטי החינוך שהכלים הטכנולוגיים שכבר נמצאים בידיהם כבר מיושנים וכדי לקדם את הלמידה צריכים לאמץ כלים חדשים יותר. כאשר באופן תדיר החינוך מותקף בעוד ועוד כלים חדשים, הטכנולוגיה כמעט באופן טבעי תופסת את קדמת הבמה ודוחקת את הפדגוגיה הצידה. קשה, כמובן, לעשות זאת ללא משתפי פעולה, אבל אלה יש בשפע. מפקחים שחוששים להראות מפגרים אחרי המחנה מוכנים לקנות כל דבר חדש, ולעתים קרובות בכלל לא נשאר כסף להטמעת “פדגוגית” של השימוש.

לזה צריכים להוסיף את התפיסה הרווחת שה-“למידה” מתבטאת בציונים טובים יותר במבחנים סטנדרטיים. חלק גדול מהכלים הטכנולוגיים החדשים מכוונים למטרה הזאת, ועל פי רוב הדמיון בין שיפור בציונים לבין למידה מקרי בהחלט. כיצד הטכנולוגיה יכולה להוביל את הפדגוגיה כאשר הפדגוגיה כמעט נעדר כליל מבית הספר?

במהלך המאמרון שלה סקרסו מביאה מספר דוגמאות למצבים שבם שימוש נבון בכלים דיגיטאליים יכול לקדם את הלמידה. היא גם מדגישה שהדוגמאות שהיא מביאה נבנות על גישות פדגוגיות שפועלות גם ללא טכנולוגיות חדישות. היא דוגלת בשילוב של סוגים שונים של כלים. ואכן, מדובר בדוגמאות טובת, אפילו משכנעות. וקשה לא להרגיש שהן גם מיושנות. שיהיה ברור – אינני משתמש במילה הזאת כמילת גנאי. ההפך: מוצא חן בעיני שאיש חינוך מוכן לאמץ דרכי הוראה/למידה על פי כדאיותן ולא על פי המידה שהן חדשות. אבל דווקא כאן אפשר להבין גם למה סקרסו כותבת שרעיון הטכנולוגיה לשם הטכנולוגיה היתה צריכה לעבור מהעולם, וגם למה זה לא קרה. משום מה, סקרסו כנראה עדיין חושבת שהחברות הטכנולוגיות הגדולות, וגם מעצבי המדיניות החינוכית, רואים איתה עין ועין לגבי מהי למידה טובה. צר לי שהמצב איננו כך. הרי אני מזדהה איתה, אבל אני כבר אינני מצפה שהתפיסות החינוכיות שלי ישפיעו על קובעי המדיניות. יתכן שפעם, בעבר הלא יותר מדי רחוק, באמת היתה תנועה קולנית שקראה להעמיד את הפדגוגיה בראש. אבל היום המציאות אחרת.