קטגוריה: מבחנים

לפני כמעט שלוש וחצי שנים אודרי ווטרס (Audrey Watters) שציטטתי כאן פעמים רבות (נדמה לי ש-35 פעמים במשך 15 השנים האחרונות) הכריזה שהיא מפסיקה לעסוק בתקשוב בחינוך. היא קבעה באופן נחרץ שלדעתה התחום רקוב מן היסוד. על אף הסכמתי עם לא מעט מהביקורת של ווטרס, על אותה קביעה הערתי אז ש:

בעיני הבעיה היא שווטרס איננה מוכנה ליישר קו עם העובדה שמערכות חינוכיות, בהגדרתן, משרתות את הערכים ואת הציפיות של החברה שבתוכה הן פועלות.

לווטרס התנגדות עזה (ודי מוצדקת) לחברה המערבית כפי שהיא קיימת היום, ומפני שעל פי רוב התפקיד של מערכות החינוך הוא להבטיח את המשך קיומה של אותה חברה, נוצר מצב שבו אין דבר שהתקשוב החינוכי יכול לעשות שימצא חן בעיניה.

הגט של ווטרס לא האריך ימים. במקום לכתוב על החוליים של טכנולוגיות למידה היא פתחה Substack שעסק בטכנולוגיות הקשורות לבריאות ולכושר גופני. אבל אחרי תקופה יחסית קצרה היא חזרה לכתוב בעיקר על ענייני תקשוב בחינוך, ולאחרונה כמעט באופן בלעדי על ה-AI בחינוך. ליתר דיוק, היא תוקפת אותה בחריפות ובאופן מתמשך, כך שבשלב מסוים כבר מהמשפטים הראשונים של המאמרונים שלה אפשר בקלות לנחש את ההמשך.

לא תמיד הסכמתי עם הביקורת של ווטרס על התקשוב בחינוך, אבל על פי רוב היא היתה שקולה ועניינית. היום נדמה שבעיניה אין שום דבר שה-AI יכולה לעשות שהוא בסדר. אפשר להתרשם שעבורה כלי ה-LLM הם חלק מקשר זדוני שקם על מנת להרוס את האנושות, או לפחות את שארית החופש שעוד נותר לה.

נזכרתי באותה ביקורת מלפני שלוש וחצי שנים כאשר קראתי כתבה חדשה של ווטרס מלפני כשבועיים, כתבה שהפעם, במקום לעסוק ישירות ב-AI עסקה בקריאה המחודשת של חוגים חינוכיים מסוימים בארה"ב לחזור למבחנים סטנדרטיים (standardized testing) בבתי הספר. ווטרס התייחסה לראיון שהעניקה מרגרט ספלינגס (Margaret Spellings), שרת החינוך של ארה"ב תחת ג'ורג' בוש הבן, לדייוויד פרום ב-The Atlantic. ספלינגס מסבירה שהנסיגה בהישגים לימודיים של השנים האחרונות בארה"ב היא תוצאה של בריחה מאחריות של הדור הבוגר, בריחה שבאה לביטוי בוויתור על מבחנים. היא טוענת שההתנגדות למבחנים מוטעית מפני שלדעתה הנכונות להשתמש במבחנים:

leads to accountability for grown-ups, and none of us like that particularly, I guess; it’s just a reality of being an adult and being responsible.

עבור ווטרס הראיון הזה, והדרישה לחזור ולחייב מבחנים סטנדרטיים (שאגב, למיטב ידיעתי מעולם לא הופסקו), מהווה הזדמנות לערוך סקירה היסטורית על השימוש בטכנולוגיות במבחנים. היא טוענת ש:

it’s impossible to separate the history of standardized testing from the history of education technology.

אין לי שום כוונה לסנגר על המבחנים האלה. נדמה לי שמספר פעמים בעבר כתבתי שלדעתי אין קשר ביניהם לבין למידה של ממש, או אפילו לבדיקה של מה באמת נלמד בבתי הספר. אבל עבור ווטרס זאת הזדמנות לקטול את התקשוב החינוכי במלואו. היא מזכירה לנו (וגם מקשרת לדברים שהיא כתבה) שעוד ב-2012 הנושא של בדיקה אלגוריתמית של כתיבת מבחנים של סטודנטים עורר ענין רב:

Perhaps you recall the study, published by University of Akron’s Dean of the College of Education Mark Shermis along with Ben Hamner, a data scientist from a company called Kaggle, that claimed that robots and humans graded pretty much the same: “overall, automated essay scoring was capable of producing scores similar to human scores for extended-response writing items with equal performance for both source-based and traditional writing genre.”

הנושא אכן זכור לי היטב. גם אני, ב-2012, כתבתי על המחקר של שרמיס (וציטטתי את ווטרס). כצפוי, הדגשתי אז שביסודו של דבר הכתיבה היא אמצעי תקשורת. אנחנו כותבים כדי להביע, כדי לשכנע, כדי ליצור קשר, ובגלל זה "קריאת" הכתיבה על ידי מכונה מבטלת את הסיבות שבגללן אנחנו כותבים. לכן, ללא קשר לאיכות הבדיקה הרובוטית, ההסתמכות על הרובוט בעייתית מלכתחילה. עם זאת, בקריאה מחודשת הופתעתי לראות שלא ציינתי משהו נוסף – שההשוואה בין איכות הבדיקה הרובוטית לבין איכות הבדיקה האנושית בעייתית מפני שהבדיקה האנושית עצמה איננה איכותית.

על פי רוב, הבדיקה הרובוטית הופעלה על חיבורים שנכתבו במסגרת מבחני ה-SAT לקראת הקבלה למוסדות להשכלה הגבוהה (וכך כנראה היה במחקר של שרמיס). מספר אנשים כתבו על ההכשרה שהם עברו כדי להיות בודקי המבחנים האלה, ועל העובדה שהם הונחו להקדיש זמן קצר ביותר ל-"קריאה", ובכלל לא להתייחס לתוכן הכתיבה, לפני מתן הציון. טוד פרלי (Todd Farley), שב-2011 פרסם ספר שסקר את 15 השנים שבהן הוא עסק בבדיקת עבודות כאלה, כתב ב-Huffington Post על ההשוואה בין הבדיקה האנושית והרובוטית. הוא שאל אם אפשר בכלל להתייחס ליכולת של המכונה לתת ציון כמו שעושה הבודק האנושי כהישג. הרי, ההישג ה-"מרשים" הזה בסך הכל מראה:

that automated essay scoring engines are able to spew out a number that “by and large” might be “similar” to what a bored, over-worked, under-paid, possibly-underqualified, temporarily-employed human scorer skimming through an essay every two minutes might also spew out.

במילים האחרות, ובדומה לביקורת על ההשכלה הגבוהה של ספארו ופלנדי שהבאתי כאן במאמרון הקודם, להגיד שההישג הרובוטי איננו פחוּת מההישג האנושי איננו בהכרח מחמאה.

עבור ווטרס, אין חדש תחת השמש. הכלים לבדיקה רובוטית של כתיבה של סטודנטים מלפני עשור היו המשך ישיר של מכונות ההוראה מלפני בערך מאה שנים, ואינם שונים מגלגולם הנוכחי באמצעות ה-AI. היא כותבת שלכל אורך הדרך:

standardized testing and education technology have worked hand-in-hand to shape thinking, reading, and writing for decades now (derogatory), to reduce students to data points, to see teaching as transmission, and to see grading as a feedback mechanism – everything, everyone reduced to a machine-metaphor.

על אף העובדה (שוב) שאני מסכים עם עיקר הביקורת של ווטרס, הפסילה הגורפת של טכנולוגיות דיגיטליות בחינוך איננה רק מוגזמת, אלא גם מחטיאה למציאות. עוד ב-2013 ווטרס הכריזה "Read Mindstorms" של סימור פפרט, ואף כתבה שמדובר בספר החשוב ביותר בתחום התקשוב החינוכי. במילים אחרות, היא מצאה בו גישה חינוכית חיובית. אבל משהו השתנה, והיום היא מתקשה למצוא משהו בעל ערך בתחום. נדמה שיש אפילו חטא קדמון שמלווה את התחום כבר מתחילתו. הרי לפי ההיסטוריה שהיא בוחרת לספר, האינטרנט והדיגיטליות צמחו מפרויקטים צבאיים, וזה מכתים אותם מן היסוד, כך ששום דבר טוב כבר איננו יכול לצאת מהם. אכן נכון שיש לאינטרנט ולדיגיטליות שורשים בפיתוחים של DARPA וצורכי הצבא האמריקאי, אבל קיימת גם היסטוריה מקבילה של צמיחת הטכנולוגיות האלו מהתרבויות האלטרנטיביות שצמחו בשנות ה-60. (ראו, למשל את ספרו של ג'ון מרקוף  [John Markoff] משנת 2005 – What the Dormouse Said, או זה של פרד טורנר [Fred Turner] משנת 2008 – From Counterculture to Cyberculture). אני בטוח שווטרס מכירה את הספרים האלה, ולכן די ברור שההתמקדות הבלעדית שלה במקורות הצבאיים מגמתית – נסיון להכתים את התחום במלואו. חשוב להדגיש שעל אף האכזבה הגדולה כלפי מה שקרה לאינטרנט בעשור האחרון, הנטייה לפסול את הכלים האלה באופן גורף בגלל זה איננו נאמן להיסטוריה. זה גם פוסל קהילה גדולה של אנשי חינוך שראו, ורואים, בכלים דיגיטליים ובגישה למידע הבלתי מוגבלת שהאינטרנט מאפשר אלטרנטיבה לתפיסה החינוכית שבאה לביטוי בהסתמכות על מבחנים סטנדרטים.

כאשר צופים על נוף התקשוב החינוכי הנוכחי, קשה להתווכח עם הקביעה של ווטרס שמדובר בשממה חינוכית חסרת מעוף ויצירתיות. עם זאת, כאשר היא פוסקת שכך תמיד היה וכך ימשיך להיות, ופוסלת את התחום במלואו, לטעמי היא מפספסת בגדול. מול המגמה של גיוס התקשוב למבחנים סטנדרטיים, ולהוראה לקראת הערכה באמצעות המבחנים האלה, שהיום היא הגישה ה-"חינוכית" הרווחת, עדיין קיימת גישה נגדית – גישה שרואה בתקשוב קרש קפיצה לשינוי, אמצעי ליצירת אפשרויות חינוכיות חדשות. ההתכחשות לגישה הזאת ולנרטיב שונה מזה שלפי ווטרס שולט ביד רמה, חוסמת את פריחתם של ניצני השינוי של חינוך אחר.

אחרי מספר לא קטן של עריכות, המאמרון הנוכחי הזה הצטמצם עד למאמרון יחסית קצר. ספק אם מישהו יתלונן על כך. בתחילת הכתיבה מצאתי את עצמי מתאר את ההיסטוריה של ההשגחה הדיגיטלית במבחנים, אבל הבנתי שתיאור כזה מיותר היות וסקרתי את הנושא הזה באופן די ממצה לפני כמעט שנתיים – כאן ו-כאן.

במאמרונים ההם כתבתי על החדירה לפרטיות, ועל כיצד ההשגחה האלגוריתמית (ולפניה האנושית דרך מצלמת המחשב) יוצרת אצל הנבחן את התחושה שהוא נמצא, באופן תדיר, תחת עין פקוחה. לדעת רבים ההשגחה הזאת מניחה, מלכתחילה, שמטרת הסטודנט איננו להבחן ביושר ובאופן לגיטימי אלא שהוא מחפש דרך לרמות. לא התכחשתי (או לפחות לא באופן מלא) לכך שיש סטודנטים שמחפשים דרכים לרמות, אבל ציינתי שלדעתי הנזק אשר בהשגחה מרחוק, ובמיוחד האלגוריתמית, עולה בהרבה על היתרונות.

ביוני של 2021 כתבתי שוב על נושא ההשגחה במבחנים, וציינתי שמספר מוסדות להשכלה גבוהה החליטו לבטל את ההשגחה האלגוריתמית ובמקום זה להביע אימון ביושר הסטודנטים. אבל לעומת זאת הוספתי שהחברה הסינית שפיתחה את TikTok משווקת מנורת שולחן ביתית שמצלמת את הילד שיושב לידו ומעבירה מידע על מה שהוא עושה להורים. במילים אחרות, לצד האימון של מוסדות מסוימים, הטכנולוגיה "מתקדמת" לקראת פיקוח עוד יותר צמוד ופולשני.

אבל כפי שכבר ציינתי, כל זה כבר ישן. מה שחדש הוא פסק דין של בית משפט פדרלי במדינת אוהיו שעליו דווח לפני שבועיים ב-Chronicle of Higher Education (בנוסף לדיווחים נוספים). סטודנט באוניברסיטה במדינת אוהיו תבע את האוניברסיטה שלו על חדירה לפרטיותו ועל הפרת הזכות אשר בחוק להיות מוגן בפני "חיפושים בלתי סבירים". התביעה הוגשה בעקבות זה שבתחילת מבחן הסטודנט נדרש לסרוק את חדרו עם מצלמת הטלפון שלו כדי שההשגחה תוכל לוודא שאזור המבחן "נקי". השופט פסק ש:

room scans — a component of many online-proctoring services — violate the Constitution.

להגנתה, האוניברסיטה טענה שסריקת החדר נחשב נוהג סטנדרטי בהשכלה הגבוהה והשעל פי רוב הסטודנטים מסכימים לבצע אותה. אבל כזכור השופט פסק לטובת הסטודנט. בנוסף, השופט ציין שהאוניברסיטה לא הגישה ראיות לכך שסריקות מהסוג הזה באמת מסייעות למניעת הרמאות.

ביסודו של דבר המשפט הזה נותן ביטוי לתפיסות חינוכיות שונות ואף מנוגדות. אפשר, למשל, לטעון במידה לא קטנה של צדק שאף אחד איננו מערער על כך שעל מנת להעריך סטודנטים בצורה נאמנה בעת מבחן חשוב לוודא שזה באמת הסטודנט עצמו שנבחן ושהוא איננו נעזר באמצעים שיאפשרו לו, בדרך זאת או אחרת, לרמות. אבל מאחורי ההסכמה הכללית הזאת יש בכל זאת ויכוח סביב השאלה אם המבחן הוא בכלל הדרך הנאותה להעריך למידה. בתקופת הקורונה הוויכוח העקרוני הזה ננטש ובמקומו כמעט כולם התמקדו בשאלות הניהוליות של שמירה על תואר המידות בעת המבחן.

ואולי עכשיו אנחנו עדים לתזוזת המטוטלת בכיוון השני. בעיני חלק נוסף של פסיקת השופט מהווה תפנית חשובה וחיובית בפרשה של ההשגחה האלגוריתמית. בכתבה ב-Chronicle אנחנו קוראים:

The judge also wrote that online proctoring wasn’t the only way for the university to protect academic integrity. “Without question, other procedural safeguards would advance the same purposes — indeed, Cleveland State employs some of them,” he wrote. They include alternatives to tests, like assigning a final project or paper, which “might minimize or eliminate the need for remote scans.” Privacy advocates have also suggested open-book exams and honor codes.

במילים אחרות, השופט שקל את החדירה לפרטיות הסטודנט מול החשיבות של פיקוח על תואר המבחן ופסק לטובת הפרטיות. הוא גם העיר (בצורה די חינוכית שאני מודה די הפתיעה אותי) שקיימות דרכים טובות יותר, ופלשניות פחות, להעריך את הלמידה.

פסק הדין עצמו הוא ללא ספק צעד בכיוון הנכון. וכך גם דברי השופט שהדגישו את הערך החינוכי אשר באמצעי הערכה אחרים. לעתים קרובות מדי אנחנו מאפשרים לטכנולוגיה להכתיב לנו את סדר היום החינוכי. כאשר אנחנו עושים זאת אנחנו מוצאים את עצמנו עסוקים בשאלות של פיקוח בעת מבחן במקום לשאול כיצד אפשר ליצור דרכי הערכה טובות ואמינות יותר. תודה לשופט במשפט הזה שהראה לנו שאפשר להעמיד סדר עדיפויות חינוכי, ואנושי, יותר.

בנובמבר לפני שנה כתבתי כאן פעמיים (כאן ו-כאן) על כלים להשגחה מרחוק במבחנים. ציינתי מספר כלים – מהצפייה בנבחנים על ידי בודקים אנושיים ועד לשימוש באלגוריתמים והבינה המלאכותית (או מה שמתיימר להיות AI) שמטרתם להבטיח שסטודנטים לא ירמו. המאמרונים האלה היו, נדמה לי, בין הראשונים שהתייחסו לנושא הזה בעברית. המשכתי לעקוב אחרי הנושא אבל תוך זמן קצר מה שהתחיל כנושא שנכנס תחת לרדאר והיה צורך להציף אותו נעשה לנושא שזוכה לכותרות רבות בעיתונות הכללית. כמעט אי אפשר היה לאסוף את כל הכתבות שהתפרסמו בנושא, ולמען האמת גם לא היה צורך. התייחסו לנושא ממגוון היבטים – מהיבט הפרטיות של הנבחן, מהיבט ההטיות של האלגוריתמים שהתקשו לזהות סטודנטים לא לבנים וראו בכל חריגה ממה שהוגדר כנורמה נסיון לרמות, מהיבט הנהלות מוסדות החינוך שחשו צורך לפקח על מבחנים שנעשו מרחוק, מההיבט החינוכי שעודד דרכי הערכה מוצלחים יותר מאשר מבחנים, ועוד. ההשכלה הגבוהה לא הצליחה לגבש גישה אחידה לנושא, אבל כל כך הרבה נכתב עליו שכבר לא ראיתי סיבה שאני אמשיך לעשות זאת.

תקופת המגפה היתה, כידוע, שעתה היפה של יזמים חינוכיים-טכנולוגיים למיניהם. לא רק ה-Zoom פרח בעקבות הסגירה הפיסית של מוסדות הלימוד. כלים רבים נוספים זכו לאימוץ. כתבה מקיפה ב-The New Yorker מסוף מאי מציינת שבאופן כללי השימוש בכלים להשגחה במבחנים גדל מאד, כאשר בנוגע ל-Proctorio:

Proctorio’s list of clients grew more than five hundred per cent, from four hundred in 2019 to twenty-five hundred in 2021, according to the company, and its software administered an estimated twenty-one million exams in 2020, compared with four million in 2019.

סביר להניח שהחזרה לשגרה בהשכלה הגבוהה תפגע בהמשך הגדילה של הכלים האלה, אם כי בארה"ב ובאירופה החזרה הזאת איטית ויתכן שמוסדות רבים יגלו שהם אינם רוצים את השגרה שהם הכירו לפני המגפה, כך שההשגחה מרחוק עוד עשויה להתבסס היטב כחלק בלתי-נפרד מההוויה הלימודית.

גם הסטודנטים עשויים לגלות שהם אינם מעוניינים בשגרה הקודמת. בתחילת החודש ג'וסטין רייך (Justin Reich) רמז בציוץ שהלמידה מרחוק היטיב עם סטודנטים רבים שעשויים להסס לחזור למה שהיה:

Students walked out of Plato's Cave this year and saw the light of the sun. They snacked when they were hungry. They peed when the urge struck. They cuddled stuffies. They took naps. What will happen when schools make them stare at shadows again?

אבל לצד ההיבטים החיוביים האלה של הלמידה מרחוק שרייך מציין, חשוב לזכור את ההתנגדות שסטודנטים רבים הביעו כלפי ההשגחה האלגוריתמית. ההתנגדות הזאת היתה עזה מספיק עד שמספר מוסדות ביטלו את החוזים שלהם עם החברות שניהלו עבורם מבחנים. כתבה ב-Vice מנובמבר 2020 דיווחה על מספר מוסדות, ביניהם מוסדות בעלי מוניטין, שכבר אז חיפשו תחליפים להשגחה האלגוריתמית שנחשבת פולשנית מדי. הכתבה הביאה דוגמאות של ההתנגדות של מוסדות, תוך כדי הרצון לבנות אימון בין סגל ההוראה והסטודנטים:

Stanford University and McGill University, in Montreal, both have outright bans on proctoring software. In Stanford’s honor code, the faculty body commits to its “confidence in the honor of its students by refraining from proctoring examinations … [and] will also avoid, as far as practicable, academic procedures that create temptations to violate the Honor Code.”

לעומת זאת יש בכל זאת מוסדות רבים שעדיין אינם רואים דרך אחרת להעריך את הישגי הסטודנטים שלהם מלבד מבחנים, ולכן הם עדיין מזינים את הפריחה ההולכת וגדלה של כלי ההשגחה האלה. ויכול להיות שבסין מוצאים את הדרך להכשיר את השטח להמשך השימוש בהם. הרי אם כבר מגיל צעיר תלמידים יתרגלו להשגחה, סביר להניח שכאשר הם יהיו סטודנטים הם לא יתנגדו להם. כתבה מסוף מאי ב-Wall Street Journal מדווחת ש:

A Smart Lamp That Watches Kids When They Study Is a Hit in China

בכתבה אנחנו למדים שחברת האם של TikTok משווקת מנורה המצוידת בטכנולוגיות רבות. מהתיאור אפשר, אפילו, לשכוח שהיא אמורה (גם) להאיר:

The lamps come equipped with two built-in cameras—one facing the child and another offering a bird’s-eye view from above—letting parents remotely monitor their children when they study. There is a smartphone-sized screen attached to each lamp, which applies artificial intelligence to offer guidance on math problems and difficult words. And parents can hire a human proctor to digitally monitor their children as they study.

הרבה נכתב על הפיקוח הקפדני שחודר לתוך חיי היום-יום של אזרחי סין. יש שטוענים שהתמונה שמצטיירת במערב מוגזמת, ויש גם עדויות שאזרחי סין אינם חשים מאוימים מהעדר הפרטיות שלעיניים מערביות נראה כחדירה פסולה לתחום הפרט. כך או כך, מתיאור המנורה אפשר להתרשם שחברות סיניות מפתחות טכנולוגיות שלעיניים מערביות נראות בעיתיות ביותר. טכנולוגיות אלו מאפשרות פיקוח מתמיד בכל שעות היום, ולא רק במרחב הציבורי אלא גם בתוך הבית הפרטי. הנה, בנוסף לעזרה בשיעורי הבית שהמנורה אמורה להעניק, כבר מגיל צעיר התלמיד שיושב לידה לומד – אם באמצעות טכנולוגיה או אם באמצעות עין אנושית – שהוא תמיד נמצא תחת השגחה.

ואם מכשירים כמו המנורה הזאת יובאו למערב, חברות להשגחה אלגוריתמית כמו Proctorio יכולות להפסיק לחשוש מהתנגדות הסטודנטים. הרי עד שהם יגיעו למוסדות להשכלה גבוהה הם כבר יהיו מורגלים לחלוטין לפיקוח כזה.

אחד הנושאים שעולים שוב ושוב סביב השפעת מגפת הקורונה על החינוך הוא כמות ה-"למידה" שתלמידי בתי הספר "מפסידים". ההערכות שונות, אם כי באופן עקבי נדמה שכולם משוכנעים שהלמידה נפגעה, ויש גם אלה שמתריעים על נסיגה אצל התלמידים. לא ברור מה זה באמת אומר. האם האפקטיביות של ההוראה מרחוק, דרך ה-Zoom, היתה ירודה, ולכן אי אפשר היה להספיק את כל מה שהיה מתוכנן שהתלמידים ילמדו? או אולי השהות הממושכת של התלמידים בבית, מחוץ לבתי הספר הפיסיים, גרמה להם לשכוח דברים שהם כבר למדו? באופן כללי כל הערכה כזאת בעייתית. הרי גם כאשר התנאים הם אופטימליים – המורה מצוין, עזרי הלימוד משובחים, הכיתה ממושמעת – לא ברור כיצד מודדים למידה. לטוב או לרע, יש מוסכמה הטוענת שהמערכת זקוקה למבחנים כדי לדעת אם התלמידים באמת למדו את מה שהמערכת ציפתה שילמדו. אבל כדי שמבחנים כאלה יהיו אמינים הם צריכים להיערך בתנאים שמבודדים משתנים כמו ההשפעה החיובית או השלילית של הבית בזמן שלמדו שם בגלל הקורונה.

מדינות רבות מבקשות לבדוק את מצב הלמידה, או ליתר דיוק, את גודל הפסד הלימודים. אתר האינטרנט של תחנת טלוויזיה של מדינת פלורידה מדווח על מערך מבחנים כזה במדינה. הכתבה מצטטת את מנכ"ל משרד החינוך של המדינה:

“The science and data told us that we were likely to see an exacerbation of achievement gaps, those students who are traditionally disadvantaged for a variety of reasons are likely to suffer the most,” said J. Alex Kelly, the chief of staff for the Florida Department of Education. “The data we are seeing in Florida and in other places are that the poor and marginated tend to suffer the most when schools are closed.”

זה איננו צריך להפתיע. גם מבחינת הגישה למחשבים ולאינטרנט, וגם מבחינת היכולת של המשפחה והסביבה לעזור, היה צפוי שאוכלוסיות חלשות יסבלו יותר מאשר אוכלוסיות מבוססות. אבל האם המדינה באמת זקוקה למבחנים כדי לבדוק את גודל הפער או הפיגור שנוצר? בכתבה מדווחים שפלורידה מאריכה את תקופת המבחנים – כנראה כדי לאפשר לבתי הספר לצמצם את הפערים. אבל יש דרכי הערכה אחרות. סביר להניח שהמורים עצמם מסוגלים להעריך את מצבם של התלמידים שלהם בלי המבחנים. יוצא שהתלמידים מפסידים פעמיים – פעם ראשונה מפני שבתי הספר היו סגורים, ופעם שנייה מפני שצריכים להתכונן למבחנים במקום לנצל את הזמן שבו הם חוזרים לבתי הספר כדי ללמוד. סטיבן סינגר (Steven Singer) טוען שלסדר העדיפויות המוזר הזה שמעמיד את המבחן מעל ללמידה של ממש יש הסבר פשוט, ועצוב. מאמרון חדש בבלוג שלו נפתח עם הצהרה שבאופן מכוון מבקש להיראות אבסורדי:

We’ve got to be able to tell how badly the pandemic is affecting student learning.
So let’s give standardized tests.

לפי סינגר, יותר מאשר הזמן שמוקדש למבחנים, שבסך הכל יגלו את מה שצריך להיות ברור לכל – שבדרכים ובמידות שונות המגפה פגעה בכולם, הדגש על מתן מבחנים הוא בעצם מענק כספי לחברות הגדולות שמפיצות את המבחנים האלה. סינגר מסביר:

States spend more than $1.7 billion every year on testing. In 45 states, assessments at the primary level alone cost taxpayers $669 million.

זאת ועוד: בנוסף למבחנים החברות האלו משווקות חומרי לימוד משלימים שאמורים לשפר את תוצאות התלמידים במבחנים. סינגר מעלה את הסברה שיש להן אינטרס באחוז גבוה של נכשלים כדי שאפשר יהיה למכור עוד ועוד מחומרי העזר.

אבל אין צורך להתפס בתיאוריות קשר כדי להבין שבזמן שהתלמידים הפסידו היו אחרים שהרוויחו. ב-Chronicle of Higher Education גולדי בלומנסטיק (Goldie Blumenstyk) סוקרת את המצב הנוכחי בהשכלה הגבוהה ומציינת שדווקא בתקופה שבה מוסדות נאלצות לקצץ בתקציביהם, ההשקעות בטכנולוגיות "חינוכיות" הולכות וגדלות:

Ed-tech companies raised a record $2.2 billion in venture and private-equity capital across 130 deals in 2020, according to EdSurge, which tracks those figures in its funding database. Last year’s total was up nearly 30 percent over the $1.7 billion invested in 2019, across 105 deals. And that doesn’t count the additional hundreds of millions invested already in 2021, or the potential gusher of new capital being raised by education-focused private-equity funds or by the now-trendy Wall Street vehicles known as SPACs, or special purpose acquisition companies, that have no actual operations (yet).

בלומנסטיק איננה שוללת את האפשרות שחלק מהכסף הרב הזה יושקע בפרויקטים כדאיים, אבל היא כן מדגישה שמעט מאד כסף מושקע בפרויקטים שמבקשים לבחון מה אפקטיבי ומה לא. נוצר מצב שבו חברות טכנולוגיות מבקשים לשווק את מוצריהם למוסדות חינוך בעיקר מפני שהם חדשים, ולא מפני שהם באמת מסייעים להוראה וללמידה.

אכן, זאת כנראה תקופה מבטיחה עבור משקיעים בטכנולוגיות חינוכיות. לפני שבועיים EdSurge דיווח על רכישת NearPod על ידי Renaissance Learning בסכום של $650 מיליון. יש לי הכרות מצומצמת בלבד עם NearPod אבל מההכרות הזאת אני מתקשה להבין כיצד כלי שהוא בסך הכל נחמד יכול להיות שווה סכום כל כך גדול. אבל תקופת הקורונה הגבירה את הביקוש בכלים שמבטיחים שיעורים מן המוכן, וזה דבר ש-NearPod מציע. מנכ"ל החברה מצוטט בכתבה:

The pandemic really accelerated the need for teachers to find ways to continue doing things that were once easily done in classrooms

השינוי הזה בדרכי ההוראה מעניק הזדמנויות ליזמים. כך גם עם מייסד אקדמיית קהאן. פיטר גרין (Peter Greene) כותב על יוזמה חדשה של סלמן קהאן – מערך חינמי של הדרכה אישית (tutoring). קהאן מדגיש (כצפוי) שיש כאן מענה לשעות הלימוד הרבות שהלכו לאיבוד בגלל המגפה. אמנם במקרה הזה מדובר ביוזמה ללא מטרת רווח, אבל כפי שגרין מציין, לשותפים של קהאן במיזם החדש רקורד מכובד בקידום החינוך הפרטי. סביר להניח שהמשקיעים ימצאו הדרך להרוויח ממנו, ותוך כדי כך הם גם יביאו לצמצום החינוך הציבורי הממלכתי. גרין מזכיר לנו שעל אף ההערכה הרבה שקהאן זוכה לה בציבור הרחב, הערך הלימודי של האקדמיה שלו רחוק מלהיות מוכח:

Sal Khan is the co-founder of this; the guy who somehow convinced people that canned instruction that will never clarify itself, take questions, or do anything except repeat, is revolutionary. Sigh. If you stood in your classroom and just repeated a lecture or demo, and every time a student asked a question you just said the exact same thing you just said, you'd be spending time in the principal's office. But do the same thing on YouTube and now you're a visionary.

גרין כותב עם מנה גדושה של ספקנות ועוקצנות, אבל נדמה שהיא די מוצדקת. יש מי שעתיד להרוויח מהשפעת הקורונה על החינוך, וזה כנראה לא יהיו התלמידים והלמידה.

אודה, אני שמח שהמאמרונים שמתפרסמים כאן מעוררים מחשבה, ואולי אפילו הסכמה, אצל אחרים. עם זאת, כפי שציינתי כבר מספר פעמים, על פי רוב המרחב הזה מסייע לי לזכך את החשיבה שלי – חשיבה שנמצאת, כמובן, בהתגבשות מתמדת. דרך הכתיבה אני מבהיר את המחשבות ואת הדעות שלי לעצמי, אבל צריך להיות ברור שגם כאשר אני מסיק כאן "מסקנות" נשארות עדיין שאלות והתלבטויות.

כך היה עם המאמרון הקודם שהתפרסם כאן. הוא היה אצלי בתהליך של דגירה במשך מספר חודשים, וככל שאספתי כתבות הקשורות להשגחה אלגוריתמית היה לי ברור שאני צריך לכתוב על הנושא. אבל היה לי גם ברור שעל אף החדירה לחייהם הפרטיים של סטודנטים שהיא מהווה, הסיכוי לעצור את האימוץ של כלים של השגחה האלגוריתמית קטן מאד. מוסדות לימוד, הרי, לא יוותרו על מבחנים, ובמציאות הנוכחית זה אומר שהם יפנו לאמצעי השגחה, אפילו במחיר של חדירה לתחום הפרט. עדיף היה, כמובן, שבתי הספר והאוניברסיטאות יאמצו דרכי הערכה חלופיות, אבל כפי שכבר כתבתי, הסיכוי שזה יקרה בקרוב קטן מאד.

אבל אם אין לי משהו חדש להוסיף בנושא הזה, למה אני כותב עליו שוב, וזמן קצר כל כך מהמאמרון הקודם? הסיבה איננה קשורה לשינוי בדעה שלי, אלא בשינוי בתחזית הקודמת שלי. השינוי הזה בא בעקבות שתי כתבות שקראתי זמן קצר אחרי שהקלקתי על "פרסום".

הכתבה הראשונה הופיעה באתר Business Insider. על פי רוב כתבות שמתייחסות לתקשוב החינוכי באתרים מעולם העסקים מעלות לי את סעיף. בדרך כלל הן נטולות כל הבנה חינוכית ורק בוחנות כיצד ניתן להרוויח מפיתוחים טכנולוגיים בעולם החינוך. הכתבה הזאת שונה. ממש מהכותרת הארוכה שלה מורגשת גישה שקולה:

Tech companies promised schools an easy way to detect cheaters during the pandemic. Students responded by demanding schools stop policing them like criminals in the first place.

הכתבה מתייחסת בכובד ראש לעמדות של סטודנטים ואנשי סגל שמתנגדים להשגחה האלגוריתמית. מול העמדות האלה היא גם מביאה את דבריו של מנכ"ל Proctorio, אבל היא לא נוקטת עמדה לכאן או לכאן. במקום זה היא הוגנת מאד (אפילו עם נטייה לטובת הטענות של הסטודנטים). זאת ועוד: במשך החודשים האחרונים אספתי קישורים רבים על הנושא הזה, ובכתבה הזאת מצאתי לא רק רבים מאלה שאני אספתי, אלא גם מספר לא קטן של קישורים נוספים שאליהם לא הגעתי. הכתבה היא נקודת זינוק מצוינת למי שמבקש להכיר את הסוגיה הזאת לעומק.

בכתבה השנייה אור קשתי מדווח ב-"הארץ" על חילוקי דעות בין משרד החינוך לבין ראמ"ה. הוא כותב:

הרשות הארצית למדידה והערכה (ראמ"ה), הפועלת במסגרת משרד החינוך, ממליצה למורים שלא לקיים מבחנים מרחוק. זאת, בניגוד לבכירים אחרים במשרד, אשר טוענים כי אפשר וצריך לבחון כך תלמידים, בעיקר בחינוך העל-יסודי, על רקע מועד החורף של בחינות הבגרות האמור להתחיל בעוד כחודשיים.

אם הבנתי נכון את הטענה של בכירי המשרד, הסיבה המרכזית שבגללה בתקופת הקורונה כן צריכים לערוך מבחנים מרחוק היא שבהמשך הדרך יהיו לתלמידים עוד מבחנים ולכן חשוב שהם יתרגלו להבחן. אם מישהו חשב שהקורונה פועלת כמנוף לערוך שינויים בדרכי ההוראה והלמידה בבתי הספר, הנה עדות שזה לא קורה. הרי לפי המשרד אסור לשנות משהו עכשיו כי בקרוב נוכל לחזור למה שתמיד הכרנו.

למען האמת, חילוקי הדעות אינם מפתיעים אותי. אנשי ראמ"ה, או לפחות אלה שאני הכרתי במהלך השנים, הם אנשי חינוך שהלמידה חשובה להם. הם אמנם אמונים על "מדידה" (המונח מופיע בשם הרשות) אבל המדידה הזאת באה על מנת לשפר את דרכי ההוראה והלמידה. מדובר באמצעי ולא במטרה בפני עצמה. זה בא לביטוי בחלופות שלפי קשתי מופיעות במסמך פנימי:

בין השאר ממליצים בראמ"ה לשתף תלמידים בבחירת כלי ההערכה והמדידה; להשתמש במגוון שיטות להערכת מיומנויות (כמו עבודת צוות או למידה עצמית); ולהעדיף חלופות למבחנים המוכרים (כגון מטלות ביצוע, פורטפוליו ועבודות חקר).

קשתי מתאר באופן די ברור את חילוקי הדעות ואת מקורם:

ואולם, הדיונים הנערכים במשרד הציפו גם ויכוח פנימי —  בין אלה הרואים בקורונה הזדמנות לעדכן את התנהלות בתי הספר לבין גורמים שמרניים יותר, המנסים עדיין להיצמד לדפוסים המוכרים, בין השאר בנימוק שמורים ותלמידים כאחד יתקשו להסתגל למציאות חדשה.

המאמרון הקודם שפרסמתי כאן הסתיים בנימה די פסימית. הבעתי את החשש שבתי הספר והמוסדות להשכלה גבוהה לא יאמצו הערכה חלופית ולכן, מפני שהסטודנטים יצרכו להבחן מרחוק, ההשגחה האלגוריתמית תמלא את הצורך הזה. אני כותב את המאמרון הנוסף הזה כדי להביע קצת יותר אופטימיות. האינטרס של אתר Business Insider איננו קידום הלמידה אלא קידום הרווחים של עסקים מסחריים. צריך להיות ברור שההשגחה האלגוריתמית פותחת נתיב מבטיח לרווחים בחינוך. לאור זה מעודד לקרוא כתבה באתר הזה שבוחנת את הנושא בצורה שקולה והוגנת. כמו-כן, נעים (אם כי לא כל כך מפתיע) לקרוא שבמקום לאמץ את ההשגחה מרחוק, ראמ"ה ממליצה על הערכה חלופית. אמנם ההמלצה נעשית, לפחות בחלקה, משיקולים טכניים ותקציביים ולא רק חינוכיים, אבל יש כאן עידוד ברור, ומבורך, של ההערכה החלופית. אכן, שתי נקודות אור.

סביר להניח שהדבר הראשון שעולה לראש כאשר חושבים על הוראה מרחוק בעידן הקורונה הוא ה-Zoom והתלמידים והסטודנטים שיושבים בבית ו-"זוכים" ליום ארוך של שיעורים דרך צג המחשב. העיתונות מלאה בסיפורים על המציאות החדשה הזאת שאליה התרגלנו במהירות שיא. לפי כמה מאלה המורים מצליחים ליצור אוירה חיובית ותומכת כך שהתלמידים מצליחים להתגבר על אי-הנוחות ואפילו ליהנות מהשיעור. אבל יש גם סיפורים אחרים, ונדמה שהם הרוב, שבהם התלמידים והסטודנטים נאלצים לשבת מול צג המחשב שעות ארוכות ומייגעות ללא למידה. במקרה הטוב ה-Zoom הוא ממלא מקום סביר אבל בוודאי רחוק מאד מלהיות פתרון. כתבתי כבר (ואפילו יותר מדי) שבעיני המציאות הזאת די עגומה, ובוודאי איננה מעודדת למידה.

אבל שיעורים הם רק חלק ממכלול הלמידה/הוראה. במרבית מוסדות הלימוד בסיום של קורס יש גם הערכה, וברוב המקרים "הערכה" היא מילה נרדפת למבחן. הצורך להעריך את הלמידה בקורסי MOOC הביא לפריחה בחברות שהציעו פתרונות של השגחה (proctoring) מרחוק במבחנים. עוד ב-2013 ב-Chronicle of Higher Education סטיב קולוביץ (Steve Kolowitz) כתב על כמה מהנסיונות האלו שהיו, כנראה, בין הראשונים. קולוביץ תיאר את ProctorU – חברה שהעסיקה משגיחים אנושיים שישבו שעות ארוכות מול צגי המחשב של החברה וצפו בסטודנטים שנבחנו דרך המחשבים שלהם בבית. הגרסאות המוקדמות של הכלים האלה התבססו על הון אנושי – עובדים שצפו בנבחנים. קולוביץ כתב:

Watching people take tests can be dull work. Three proctors interviewed by The Chronicle said most incidents were routine, often the result of a misunderstanding. But occasionally a student will try to outwit the system—or simply throw proctors for a loop.
One student tried to fool ProctorU by attaching a sticky note just below his Webcam, so that the proctor couldn’t see it. But the proctor caught the student’s eyes drifting to the note and made him hold up a mirror to his monitor, busting him. Now the mirror check is part of the company’s regular protocols.

באופן דומה, עוד ב-2015 האתר Campus Technology דיווח על תוכנית משותפת של edX ו-Arizona State University (הידועה כחלוצה בעניינים תקשוביים) שבמסגרתה הועסקה חברה חיצונית שהתמחתה בהשגחה מרחוק כדי לטפל במבחנים. מדובר היה בהשגחה מרחוק בלבד, ולא בהשגחה מקוונת או פיקוח אלגוריתמי. הכלי המשגיח (המכונה היום RPNow) פעל על ידי הקלטת הסטודנט בחדרו במהלך המבחן ובדיקת ההקלטה על ידי מה שהחברה כינתה certified human proctors. במילים אחרות (ולא מצאתי מידע ברור או מפורט) הקלטות המבחנים נשלחו, כנראה, להודו או לפקיסטן, שם עובדים שקיבלו משכורת רעב צפו בהן כדי לוודא שהסטודנטים לא רימו את המערכת.

אבל בעידן הקורונה, כאשר בכמעט כל בתי הספר והמוסדות להשכלה גבוהה הסטודנטים נמצאים בבית, צריך להיות ברור שאין אפשרות לבסס את ההשגחה על עובדים שצופים בנבחנים – אם בזמן אמת או בהקלטה. גם מספר המבחנים, וגם הפיתוי לנצל את המרחק מעיני הבוחן, גדולים מדי. יש צורך בתוכנות שמסוגלות לצפות בנבחנים ולזהות פעילות חשודה. היום החברה המובילה בתחום הזה הוא כנראה Proctorio שבאתר שלה מצהירה על עצמה בתור:

A Comprehensive Learning Integrity Platform

בתחתית כמעט כל דף של אתר החברה מופיע תיאור מורחב יותר:

Proctorio serves to improve lives by increasing access to quality education. Developing new educational technologies while protecting academic integrity allows institutions to securely deliver high-quality learning to more people than ever before.

אם לתרגם את המילים הגבוהות האלו למונחים יותר יום-יומיים, האלגוריתמים של החברה מצליחים לזהות פעילות חשודה של סטודנטים בעת המבחן. Proctorio, וחברות דומות, כבר אינן זקוקות לעובדים שיצפו בסטודנטים בזמן המבחן, או מאוחר יותר בהקלטות. היא מסבירה שבמקום זה:

Proctorio uses machine learning and facial detection technologies to achieve consistent and reliable monitoring and validation of test-taker identities and activity.

כאשר מספר המבחנים שנערכים מרחוק הולך ותופח אפשר להבין את המוסדות שמחפשים פתרון להשגחה במבחנים שלה. אבל קשה לא להרגיש שיש כאן, כמו עם מספר הולך וגדל של סוגיות הקשורות לנתונים שנאספים דרך הרשת, חדירה מדאיגה לתחום הפרט. לפני חודש כתבתי כאן על כתבה של ג'וסטין רייך (Justin Reich). באותה כתבה רייך הביע חששות כלפי המגמה של השגחה אלגוריתמית, וציון שבעיניו מדובר ב:

a truly insidious development.

הוא הסביר:

Remote-proctoring software has dark origins in the development of malware to secretly control computers remotely. Forcing students to install such malware — connecting their bedrooms to the panopticon — is too high a price to pay for exam security in Psychology 101.

האם המצב כל כך מדאיג כפי שרייך מתאר אותו? האם ההשגחה האלגוריתמית באמת מאיימת על פרטיות הסטודנטים? התשובה כמובן תלויה במי ששואלים. שיי סוואגר (Shea Swauger), ספרן באוניברסיטה של קולורדו, מתנגד באופן חריף להשגחה הזאת. בכתבה ב-Technology Review של MIT הוא מתאר כיצד כלים כאלה פועלים:

When you begin, the software starts recording your computer’s camera, audio, and the websites you visit. It measures your body and watches you for the duration of the exam, tracking your movements to identify what it considers cheating behaviors. If you do anything that the software deems suspicious, it will alert your professor to view the recording and provide them a color-coded probability of your academic misconduct.

הוא מוסיף שפעולות ביתיות ויום-יומיות כמו ילדים שנכנסים לחדר בזמן המבחן או הצורך לצאת לשירותים יכולות להעלות חשד ולהתריע על נסיון לרמות. עוד יותר בעייתית בעיניו היא הנטייה של תוכנות מהסוג הזה להגדיר התנהגויות של אנשים לבנים וסטרייטים כהתנהגויות נורמטיביות וכך להגדיר כל אחד שנראה או מתנהג אחרת מההגדרה הזאת כחריג, ואת ההתנהגויות שלו כחשודות.

כל זה בהחלט נשמע די מאיים, אבל לפי חברת Proctorio הביקורת הזאת מוגזמת. לטענתם הם כן מתחשבים בחריגויות והחדירה לפרטיות איננה משמעותית כל כך. החברה דווקא רואה את עצמה כממלאת תפקיד חיובי וחיוני לציבור. בתגובה לכתבה ב-Inside Higher Ed שהתייחסה לכתבה מוקדמת יותר של סוואגר (מחודש אפריל) החברה מסבירה:

It may be important to note that there is a potential threat to society when students are not expected to meet integrity standards set forth by their institution. The healthcare setting is a prime example of this. When a healthcare provider is not held to the highest standards of academic integrity, people’s lives are at risk. By protecting academic integrity, institutions can rest assured that the value of their degrees, and future patients, are protected. 

במילים אחרות, בכך שהיא פועלת במרץ כדי למנוע רמאות במבחנים החברה בעצם עושה שירות חשוב לציבור. ההשגחה שלה פועלת כביצור אחרון העומד בפני ההפקרות של סטודנטים שלא חוסכים שום מאמץ כדי לרמות. בלי ההשגחה הזאת סטודנטים ירמו, ובגלל זה יעברו את המבחנים שלהם על אף העובדה שהם לא באמת למדו את החומר הנדרש. וכמובן שבהמשך הדרך הסטודנטים האלה יתקבלו למשרות עבודה שהם אינם מסוגלים למלא כמו שצריך, והחברה כולה תשלם את מחיר.

סוואגר מסיים את הכתבה שלו ב-Technology Review בהערה שהיא בעצם תגובה לחזון האימה הזה של Proctorio. הוא מדגיש שלא כל הסטודנטים רמאים, ושהרמאות במבחנים איננה בעיה עד כדי כך נפוצה. לדעתו, במקום לבלש בחשדנות אחר סטודנטים עדיף לסמוך עליהם.

אין לי הרבה נסיון עם השגחה במבחנים ואינני יכול לקבוע עד כמה סטודנטים מנסים לנצל את העדר ההשגחה כדי לשפר את הציונים שלהם בדרכים לא כשרות. ברור לי שזה קורה, אם כי אני נוטה לחשוב שמדובר בתופעה הרבה פחות נפוצה מאשר חברות כמו Proctorio מציגות אותה. כמו רבים אחרים, אני משוכנע שיש דרכים טובות יותר להעריך את הלמידה של סטודנטים מאשר מבחנים. כמו רייך אני מאד חושש מהחדירה לתחום הפרט – חדירה שכבר מזמן הפכה למובנת מאליה ואפילו צפויה ומקובלת. הבעיה היא שלא נראה לי שבעתיד הנראה לעין בתי ספר ומוסדות להשכלה גבוהה יאמצו שיטות הערכה חלופיות. בגלל זה סביר להניח שהם ימשיכו לפנות לחברות כמו Proctorio בשביל "פתרון" לבעיית הרמאות. ואנחנו נמשיך לראות שכלים להשגחה אלגוריתמית, ולא כלים שבאמת יכולים לסייע בתהליך הלמידה, יהיו אלה שמגדירים את התחום של התקשוב החינוכי.

בתחילת החודש Texas Christian University השעתה כתריסר סטודנטים מלימודיהם בטענה שהם רימו בהכנות שלהם לקראת מבחן. לפי האוניברסיטה, הסטודנטים הצליחו לקבל את השאלות למבחן. דיווח על הפרשה הזאת הגיע לאתר של ה-Dallas Morning News, ומשם ל-Chronicle of Higher Education, שם אני קראתי עליה לראשונה. גם אם הדבר בהחלט איננו מקובל, על פי רוב דיווחים על קבלת שאלות למבחן אינם מסוג הדבר שזוכה לכתבה באתר כמו ה-Chronicle of Higher Education. בגלל זה יש טעם לשאול כיצד פרשה שהיא בסך הכל די בנאלית הצליחה לעשות זאת. התשובה נמצאת בכתבה המקורית על הפרשה שהתפרסמה באתר עיתון הסטודנטים של האוניברסיטה:

Chair of Communication Studies Melissa Schroeder said in this case a faculty member learned that questions from an “active test” had been taken “without authorization” and turned in to Quizlet study notes.

במילים פשוטות יותר, הסטודנטים השתמשו בכלי הפשוט והמוכר היטב – Quizlet. אבל "תשובה" כזאת רק מעוררת שאלה נוספת: מה פתאום Quizlet מעורר חשד? מדובר בכלי שמאפשר למשתמשים לחולל משחקים זעירים (בדרך כלל Flash Cards) שעוזרים להם לזכור את החומר הנלמד (או להתכונן למבחן מבלי להקדיש זמן ללימוד החומר של הקורס). הרבה לפני העידן הדיגיטאלי סטודנטים השתמשו בעזרים כאלה. Quizlet איננו עושה משהו מיוחד, ובוודאי לא מציע פדגוגיה חדשה. הוא בסך הכל נותן ביטוי דיגיטאלי לשיטה להכנה למבחנים שהיא מוכרת היטב. ובכל זאת יש בכלי תוספת משמעותית – הכרטיסים שנוצרים על ידי משתמש אחד לצרכים הממוקדים שלו נעשים זמינים לסטודנטים אחרים שאולי רוצים ללמוד את אותם התכנים. ובנקודה הזאת הסטודנטים הסתבכו. האוניברסיטה ראתה בפעילות הסטודנטים התנהגות פסולה ולא אתית. מול הטענה של האוניברסיטה לטי מרטינז, עורכת הדין של כמה מהסטודנטים, תיארה מצב די הגיוני:

According to Martinez, tutors employed by the school directed some of her clients to the Quizlets. Others found the information online, not knowing it would be on the tests.
She claims that previous test questions had been reused without his clients' knowledge.

לפחות באופן חלקי, אפילו להנהלת האוניברסיטה הטענות האלו נראו הגיוניים. חמישה ימים אחרי הדיווח הראשון על הפרשה ה-Dallas Morning News שוב דיווח, הפעם שההשעיות בוטלו, אם כי עדיין נרשמו לסטודנטים ציונים של נכשל. אפשר להגיד שמישהו באוניברסיטה הבין שמדובר בסערה בכוס מים. אבל הסיפור הקטן הזה דווקא מצביע על שינוי משמעותי שהדיגיטאליות מחוללת בהשכלה הגבוהה. הכתבה ב-Chronicle of Higher Education מציינת ש:

Quizlet boasts 30 million active users around the world. Search the name of a specific course and it’s very possible you’ll find a nearly exact replica of your study guide and old test materials.

ואכן, סביר מאד להניח שעבור קורסים רבים לא קשה למצוא אי-שם ברשת, באמצעות Quizlet או בדרכים אחרות, חומרי עזר שיכולים לסייע לסטודנטים להתכונן למבחן. כמו-כן, צפוי גם שבין חומרי העזר האלה יימצאו שאלות למבחנים בקורסים דומים. Quizlet, כמובן (ודי בצדק) מתנער מאחריות. הכתבה ב-Chronicle מביאה את דבריה של נציגה של Quizlet שטוענת:

The misuse of our platform to develop bad habits, such as cheating or cutting corners on assignments, is disappointing.

אבל בכלל לא ברור שיש כאן "הרגל מגונה". הרי יש הבדל עצום בין "רמאות" לבין "לחתוך בפינות". יש בוודאי סטודנטים רבים ש-"חותכים בפינות" בקורסים שלהם בכך שהם מנסים לעבור את הקורס במינימום של השקעה, ו-Quizlet בוודאי יכול לעזור להם לעשות זאת. אבל ב-Quizlet טוענים שהכלים שלהם מיועדים לעזור לסטודנטים ללמוד, ועל אף העובדה שאני מניח שהמטרה המרכזית של החברה היא להרוויח כסף, אין לי סיבה לפקפק בכך שהחרבה חושבת שהכלים שהיא מציעה עוזרים ללמידה. אין סיבה לחשוב שכוונותיה אינן טובות.

בסופו של דבר הנושא המעניין כאן איננו השימוש שהסטודנטים עשו ב-Quizlet, אלא הקושי של האוניברסיטה להבין שהדיגיטאליות מציעה דרכים שונות מהמקובל "ללמוד". עורכת הדין של הסטודנטים טוענת:

In this modern day, it is incumbent for Universities to adapt to changes in technology and for professors to change their tests.

הכתבה ב-Chronicle מצטטת מרצה באוניברסיטה במדינת ניו המפשייר שמחדדת עוד יותר את הנושא. היא מכריזה:

It’s not Quizlet that allows students to go out and find answers to any fact-based question; it’s the internet that allows them to do that easily. Students have taken the technology and used it for what the technology is able to do.

רצוי לזכור שהיום מו"לים של ספרי לימוד מפיקים חומרים דיגיטאליים רבים שזוכים להפצה רחבה, והם מקווים שמרצים ישתמשו בכמה שיותר מהחומרים שהם מפיצים בקורסים שלהם. נוצר מצב שבו יותר ויותר סטודנטים יעלו חומרי עזר ל-Quizlet שיתאימו לסטודנטים ביותר ויותר מוסדות.

בחשבון ה-Twitter שלו רוג'ר שאנק (Schank), שמשתדל לא להחמיץ אף הזדמנות לעקוץ במערכות החינוך המאובנות בעיניו, מגיב לכתבה ב-Chronicle בציניות האופיינית לו:

stop giving tests? nah; then you might have to re-think education; too hard

פרשה כזאת מעידה על כך שההשכלה הגבוהה עדיין מתקשה להתמודד עם המציאות החדשה שהדיגיטאליות יוצרת. יתכן שאי-שם בעתיד היא כן תתמודד, אבל שאנק כנראה צודק שהיא תימנע מלעשות חשיבה לעומק.