טעימות קטנות מהנעשה בכיתות

אינני מלמד בכיתה, ובזמן האחרון אינני מרבה לבקר בכיתות. במידה לא קטנה הניתוק הזה מבית הספר מקשה על מה שאני כותב כאן. קל מאד לעמוד מבחוץ ולתת עצות, קל מדי להשמיע ביקורת. ברור לי שקשה לעמוד מידי יום מול תלמידים ולנסות לעזור להם ללמוד, וגם שקל לשכוח את האמת הבסיסית הזאת. מנקודת תצפית מחוץ לכיתה קל לקטול פעילויות לימודיות כסתמיות או חסרות עניין לימודי. מי ששופט מבחוץ איננו רואה את הקשיים שאיתם מורה בכיתה צריך להתמודד; הוא איננו ער להקשר הלימודי הרחב שבתוכו המורה צריך לפעול. לא תמיד מתחשבים במציאות של כיתה גדולה מדי, של שונות רבה בין התלמידים, של הדרישה ללמד למבחן ועוד. לכן, לא פעם פעילויות לימודיות מתוקשבות שהמורה מתכנן תוך שיקול דעת על צרכי הכיתה שלו נראות לצופה מבחוץ כסתמיות וחסרות ערך. קל יותר לפסוק שפעילות מסויימת נכשלה מאשר לבחון אותה לעומק כדי להבין מה המורה ניסה להשיג.

ולמה כל ההרהורים האלה? שלשום מצאתי את עצמי מתנדנד בין התחושה שהיום כל מורה יכול, לבין המציאות בשטח שמעטים מדי בכל זאת עושים. חשתי צורך להביא דוגמאות משכנעות, דוגמאות יחסית פשוטות שמראות שאכן אפשר. ללא ספק זאת תעודת עניות של הבלוג הזה שכאשר אני מנסה להביא דוגמאות אני מחפש אותן בדיווחים מבלוגים של מורים בחו”ל, ולא מהנסיון של מורים בארץ. כמובן שבמידה מסויימת זה מפני שההכרות מקרוב מבליטה את הפגמים, ולכן קל יותר להתרשם מפעילויות שמתרחשות רחוק מאיתנו. אבל זה גם (כפי שכבר ציינתי) מפני שאינני מרבה לבקר בכיתות, ונכון להיום מעט מדי מורים בארץ מדווחים על הפעילויות המתוקשבות בכיתות שלהם.

בחרתי להביא כאן שתי דוגמאות שונות שבעיני מציגות “קצוות” של פעילות מתוקשבת. אחת די “בסיסית” ולכאורה צנועה. היא ממחישה כיצד בלוגים אישיים יכולים לקדם את מיומנויות הכתיבה של תלמידים. השנייה מתייחסת לרשת עצמה כמרחב למידה, ומראה כיצד התקשוב יכול להוות צוהר לעולם הרחב. בעיניי זאת דוגמה מאלפת, אבל אולי גם רגעית בלבד.

השבוע בריאן קרוסבי פרסם שוב מאמרון שלו מלפני שנה וחצי. במאמרון הזה הוא מתאר פעילות כתיבה באמצעות בלוגים בכיתה ה’. מדובר בתרגיל כתיבה מובנה:

to get my sixth graders re-focused on usage and paragraphing and a few other skills, along with researching and finding information and then reporting it out accurately, I started to design a lesson using “The Important Book” by Margaret Wise Brown.
קרוסבי מסביר שהספר הזה מנחה תלמידים בכתיבה לפי תבנית, כאשר עליהם להבליט את התכונה החשובה של הדבר שעליו הם כותבים. הוא מדגיש שתלמידיו (רבים מהם בני מהגרים שהוריהם לא סיימו בית ספר יסודי) אינם שולטים בכתיבה ולא בחיפוש מידע ברשת, ולכן הוא בנה תרגיל שמחבר בין שני אלה:
I melded the simple pattern from the book with doing research to come up with a way to practice both. I also took into account that students like mine that are lacking in schema often don’t get excited about many topics because they often lack the base understanding that makes things interesting and engaging.
אחרי שהתלמידים כותבים, לפי תבנית, פיסקאות קצרות על נושא שהם “חקרו” הם מעלים אותן לבלוגים שלהם.

נדמה לי שלקריאת התיאור הזה של קרוסבי קל מאד להרים גבה ולשאול “אז מה?”. נעים לגלות שהוא מצא דרך לעודד תלמידים חלשים לכתוב, אבל לא ברור שהתקשוב כאן ממלא תפקיד חשוב בתהליך הזה. עם זאת, קרוסבי מעיר הערה חשובה בנוגע לכך שהוא איננו מרבה לתקן את השגיאות של התלמידים:

Get students published, and they start to edit themselves and want to write more. Require everything to be perfect, and you stifle writing and the willingness to self edit.
אולי באופן טיפה פרדוקסאלי, מה שמרשים בדוגמה הזאת הוא שמדובר בפרויקט מאד צנוע. בדיקה של הכתיבה של התלמידים מוכיחה שקרוסבי אכן צודק – כישורי השפה של תלמידיו חלשים. אבל דווקא בגלל זה יש משהו משכנע בתוצרים, ובתחושת הגאווה של הכותבים שמבצבצת מהם.

שלי בלייק-פלוק כותב (גם השבוע) על פעילות שהוא ערך עם תלמידיו לגיאוגרפיה (כיתה ט’). הוא הציג להם מפה שמתארת את השכיחות של שמות שונים לגזוז בארה”ב. בלייק-פלוק מעיר:

Maps tell a story. And that’s what my Human Geography students and I talked about today. We talked about how you could lay a map of something as seemingly innocuous as how people describe soft drinks over the context of patterns of human habitation and find a telling correlation.
הסיפור שהמפה סיפרה לא היה במיוחד חשוב, אבל בכל זאת די מסקרן. אבל בשלב מסויים בשיעור תלמיד אחד שאל כיצד אפשר לדעת שהמידע במפה מהימן. הכיתה החליטה לערוך בדיקה. דרך Twitter הם שלחו בקשה לרשת – שקוראים ישיבו היכן הם גרים ובאיזו מילה הם משתמשים. תוך זמן קצר הגיעו עשרות תשובות, והתברר שהתשובות תאמו את המפה. אני מניח שהמידע שתלמידיו של בלייק-פלוק רכשו בפעילות הזאת לא עזר להם לענות על שאלות במבחן, אבל לעומת זאת סביר מאד להניח שהדרך שבה הם חקרו את הנושא תרמה להם משהו שילווה אותם עוד זמן רב כלומדים בעולם המתוקשב.

שוב, בדרך כלל אינני מדווח כאן על פעילויות לימודיות בכיתה. (אולי היתה זאת פתיחת שנת הלימודים שדרבנה אותי לשנות טיפה את המוקד הרעיוני ה-“רגיל” של הבלוג הזה.) אבל נדמה לי ששתי הדוגמאות שהבאתי כאן ממחישות שהשימוש ה-“נכון” בתקשוב בכיתה איננו שימוש ראוותני, שיעור לדוגמה שמכינים בקפידה לקראת ביקור של המפקח, אלא שימוש יום-יומי ו-“פשוט”. המטרה הרי היא שהתקשוב יהפוך לחלק אינטגראלי מהחיים שלנו, כך שלא נרגיש צורך להביא דוגמאות.

זה לא בגלל הטכנולוגיה

אין לי ספק שאפשר למצוא פרויקטים לימודיים מוצלחים בבתי ספר רבים, אבל על פי רוב אינני מחפש את אלה, אלא מחכה עד שדיווחים עליהם יגיעו אלי – בדרך כלל דרך בלוגים בקורא ה-RSS שלי. ומפני שהבלוג של קרל פיש מגיע לקורא ה-RSS, קורה שלא פעם הפרויקטים המוצלחים שעליהם אני מדווח באים מבית הספר התיכון במדינת קולוראדו בו הוא עובד כרכז התקשוב. וכך גם הפעם.

לפני בערך שבועיים פיש דיווח על פרויקט של אן סמית, מורה בבית הספר שמלמדת כישורי שפה (במקרה הזה, כנראה, בכיתה ט’). סמית כותבת שבמסגרת לימודיה לתואר שני הוטל עליה להלחין קטע מוסיקאלי. היא פנתה למרצה שלה, גרי סטייגר (שגם הוא מופיע כאן לא פעם) ושאלה אם היא יכולה לערב את הכיתה שלה במשימה, ואם הכיתה יכולה להלחין קטע מוסיקאלי שיבטא את Macbeth של שייקספיר שנלמד בכיתה באותו הזמן. במאמרון בבלוג Learning and Laptops (בלוג משותף למספר מורים בבית הספר) סמית מדווחת על הפרויקט שהתפתח בעקבות העידוד של סטייגר.

היצירה המוסיקאלית שהיא התוצאה של פעילות הכיתה מעניינת, אם כי, בואזני, לא מרשימה במיוחד. אבל התהליך שסמית מתארת, והתגובות הרבות של התלמידים למאמרון שלה, מרתקים. שני אלה, המאמרון והתגובות, מעידים על תהליך למידה מאד משמעותי. התגובות אינן מתייחסות למשימה ולתהליך ביצועה בלבד. יש בהן רפלקציות של התלמידים על התהליך, ומתפתח בהן דיון על מהות ההוראה והלמידה. ניכר בדברי התלמידים שהם מאד מעריכים את המורה שלהם, אבל הם גם אינם חוששים להשמיע דעות שונות משלה.

מורגש גם שהנסיון לתת ביטוי מוסיקאלי לדמויות שבמחזה היווה עבור התלמידים הזדמנות לחקור את הטקסט, והם מדווחים שהנסיון הזה חידד את ההבנה שלהם כלפי הטקסט. לכן, אפילו אם התוצאה המוסיקאלית איננה משכנעת (וזה כמובן עניין של טעם), ברור שהתלמידים לא סתם חיברו מנגינה כדי לצאת ידי חובה. הם צללו לתוך הדמויות ולתוך העלילה ובחרו בקפידה צלילים שבעיניהם באמת ביטאו אותן. סמית, שמודה שההבנה המוסיקאלית שלה מאד מוגבלת, כותבת:

When talking with them about the song, they asked my opinion about a particular part. I said it needs to sound like murder. Tristan responded that murder is an A and C sharp. And then another student, John, responding that we need to put in the key of death which is apparently E flat? As my department members were listening into our conversation they were enthralled with what these kids were doing. They were connecting Lady Macbeth’s descent into evil with music.
רצוי להוסיף שלמורה היה ברור שלא לכל התלמידים היו כישורים מוסיקאליים. לכן, היא חיפשה, ומצאה, תפקידים – כמו לבחור קטעי טקסט מתאימים, או למצוא ביטויים גראפיים של הטקסט – שיאפשרו לכל הכיתה לתרום. בתגובות הרבות בבלוג (יש כמעט 200, ואני מודה שלא קראתי את כולן) מספר תלמידים מתייחסים לחלוקת העבודה הזאת. יש תלמידים שציינו שחלוקת תפקידים כזאת נתנה ביטוי לכל תלמיד, ואילו אחרים ציינו שהיה עדיף לו הם התחלקו לקבוצות קטנות, ובמקום להלחין יצירה אחת, כל קבוצה היתה מלחינה קטע בנפרד.

והיה, אולי כצפוי, דיון על מהות הלמידה. סמית, בתגובה לשאלה של סטייגר, כותבת על התפקיד שלה בתהליך:

The way I see my role as a teacher is all about making those connections for my students and they in turn create further connections for me. Looking at the example of creating this music, I wasn’t a music composer, but I could put the right people in the right place to help me learn as well as the other members of the class.
מספר תלמידים כותבים על הלמידה של עצמם. סטפאני, למשל, כותבת דברים שבדרך כלל קשה לקבל מתלמידים אפילו לפי הזמנה:
I don’t think that a teacher can teach us anything. I think that when we were working on our song, that it wasn’t Smitty that was teaching us, we were teaching each other. It was through Smitty that we had the opportunity to learn though. A lot of the time we are learning from one another, even though we don’t realize it, you know?
בכיתה של סמית יש טכנולוגיה בשפע. בצילומים שמתעדים את תהליך ההלחנה שהיא העלתה לרשת, אפשר לזהות מקרן, מדפסת, ומחשבים ניידים רבים. מהקישורים הרבים לפעילויות שונות שמופיעות בבלוג שלה, ברור גם שסמית משתמשת במגוון כלים דיגיטאליים – בלוגים, ויקיים, ועוד. אבל בנוסף, קירות הכיתה שלה מלאים בפלקטים (בכתב יד) וצילומים רבים. אלה עדות לכיתה שבה המחשב הוא רק אמצעי לימוד אחד מתוך רבים. מורגש שהטכנולוגיה ממלאת תפקיד חשוב, אבל ברור גם שהיא איננה הגורם המרכזי. הטכנולוגיה מסייעת, אבל הלמידה האמיתית מתרחשת בזכות מורה שמחפשת דרכים לעורר עניין בתלמידים שלה. התרשמתי במיוחד מכרזה גדולה שמופיעה באחד הצילומים:
FREE. Every Monday through Friday. KNOWLEDGE. Bring your own containers.
נדמה לי שכאשר כרזה כזאת מתנוססת על קיר בכיתה, התלמידים מבינים שמשהו טוב קורה שם.

לכיתה של סמית, כמו לכיתות רבות אחרות באותו בית ספר, וגם לצוותי מורים שונים שם, יש בלוג. בלוג הכיתה משמש בסיס להנחיות למשימות, לשאלות הבהרה, ולדיון. הוא פעיל מאד. במאמרון מלפני מספר ימים, סמית כותבת שהיא התעייפה מעבודות שהוגשו כמצגות PowerPoint:

Typically, the kids put together a PPT presentation showing what analysis they came to about their word. I have had very interesting presentations and of course, mostly ones that simply regurgitate some information back to the class with no additional insight. BORING….
סמית כותבת שהיא חיפשה כלים אחרים, ומדווחת על מטלה, גם היא בנושא Macbeth, שדרשה מהתלמידים לבחון את השימוש במילים שונות במחזה, כאשר ההנחייה המרכזית בנוגע לכלים היתה “כל דבר חוץ מ-PowerPoint”. התלמידים הכינו ויקיים זעירים, כאשר כל ויקי התמקדה בשימוש במילה אחרת. התוצאות מרשימות, אבל אולי מה שמרשים יותר מכל הוא שמהמטלה הזאת אפשר לראות שהלחנת הקטע המוזיקאלית לא היתה פעילות חד-פעמית או יוצאת דופן. מדובר כאן בכיתה שיש בה למידה מתמדת.

בקטן, אבל על בטוח, יש כאן שינוי חינוכי משמעותי

כמעט פעם בשבוע אני יושב עם ידידה בת 75 ועוזר לה לגלות מה אפשר לעשות עם המחשב שילדיה חשבו שכדאי שיהיה לה. אנחנו לומדים כמה מרזי האופיס, איך להשתמש בדואר אלקטרוני, וכמובן גם את הגלישה באינטרנט. היא תלמידה מצויינת. אולי היא מפנימה את המיומנויות קצת לאט, אבל לעומת זאת היא מיטיבה להבין כיצד הכלים האלה יכולים להשתלב לתוך חייה.

השבוע היא ביקשה עזרה במציאת חומרים באינטרנט על פרשות השבוע. בכוחות עצמה היא הגיעה ל-מקראנט, ומצאה את גליונות נחמה לייבויץ, ואפילו איתרה כמה מאמרים מעניינים. אבל היא רצתה יותר. כיוונתי אותה לויקי “ספר הפרשיות של נווה חנה“, והראיתי לה כיצד בנות בית הספר אספו וערכו מאמרים על פרשות השבוע. כמו-כן, הראיתי לה את מנוע החיפוש הייעודי שראובן וורבר בנה לחיפוש מאמרים על פרשות השבוע שמשולב לתוך הוויקי.

היה ברור שהעבודה של הבנות בנווה חנה לא היתה באותה איכות כמו גליונות נחמה לייבוביץ (הרי אין זה מוצדק להשוות בין השניים). אבל התלמידה שלי מאד התרשמה מהמאגר, ובצדק. וכאשר ראיתי שהיא סימנה אותו במועדפים שלה, והתכוונה להמשיך לפנות אליו, אמרתי לעצמי שקורה כאן משהו מיוחד. מפני שבנות בית הספר העלו את העבודה שלהן לאתר ציבורי, במקום להגיש את העבודה למורה, לקבל ציון, ולשכוח מכל העניין, אדם מן הישוב שאינו מכיר כלל את הבנות מצליח להגיע לפרויקט שלהן ולהעזר בו.

כמובן שאין זה מצב כל כך חדש. פעמים לא מעטות בעבר חיפשנו מידע על אישיות מסויימת, ומצאנו ביוגרפיה שנכתבה על ידי תלמידי בית ספר (שבוודאי בחלקו הגדול היה מועתק). אבל עיון טיפה יותר לעומק הראה שהיו אלה עבודות שהגיעו לאתר כמעט בטעות – עבודות שאולי היה עדיף שהיו מגיעות רק לעיני המורה. במקרה של הוויקי של פרשות השבוע, קרה משהו שבעיני הוא הרבה יותר משמעותי. הבנות הכינו מאגר שמשרת לא רק אותן, אלא מהווה מאגר חיוני לאחרים. וכך יוצא שאדם, ללא כוונות “חינוכיות”, מגיע לעבודה של תלמידות, ומפיק ממנה ערך רב. וכל זה בגלל שינוי מאד קטן – במקום להגיש את העבודות שלהן למורה, העבודות שלהן מופיעות באינטרנט.

מבלי להוריד מערכו של המאגר הזה, אולי בכל זאת צריכים לשאול שאלה בנוגע לקשר של פרויקט כזה לשנת הלימודים. אינני יודע כיצד התבצעה העבודה של הבנות, אבל סביר להניח שכל פרשה טופלה לקראת השבוע של קריאתה. לפחות כך אני מתרשם, מפני שהפרשות שמופיעות בחודשי הקיץ, אחרי סיום שנת הלימודים, עדיין אינן מופיעות במאגר הוויקי. אני מאד מחייב חופשת הקיץ. אני משוכנע שהישיבה בבית הספר במשך כל חודשים השנה איננה בריאה (לא לתלמידים ולא למורים). אבל ראוי שפרויקט טוב ומוצלח כזה יושלם – למרות שקוראים כמה מהפרשות במהלך חופשת הקיץ.

לכבוד החג – דוגמה מעודדת

אן סמית מלדמת באותו בית הספר בקולורדו שבו מלמד קרל פיש. הכיתה שלה היתה אחת הכיתות שהשתתפה בפרויקט שפיש דיווח עליו, בו התלמידים קראו את ספרו של דניאל פינק, והשתתפו במספר פעילויות סביב אותו ספר (בזמנו, דיווחתי על הפרויקט הזה). סמית היא גם המורה הפעילה ביותר (בעצם, היחידה שכותבת באופן קבוע) בבלוג קבוצתי עם עוד כ-10 מורים בבית הספר. עבור כמה מהכיתות שהיא מלמדת היא פתחה בלוגים, אם כי לפחות שנה (כך נראה לי) הבלוג האישי/מקצועי שלה רדום. לפני מספר ימים היא כתבה על תחושת הכשלון שיש לה כלפי הכיתות שהיא מלמדת:
I am in a funk. I know I have done a lot this year with implementing constructivist philosophy in my classrooms, trying to more seamlessly integrate technology into my students’ learning, and growing as a learner myself. However, with that all said, I am in a funk.

How did I get here? I guess, sadly, I am depressed about my students’ achievement and focus in class … I just am feeling like a failure with these kids. No matter the assignment or what I feel like is an engaging activity, if the work isn’t done in class and only in class, they won’t do it.

סמית מביאה מספר דוגמאות שמתארות את ה-“כשלון” שלה. מאחורי הדוגמאות האלו מופיע, פחות או יותר, אותה טענה – היא איננה מצליחה לעורר בתלמידים שלה את הרצון ללמוד, את ההבנה שתשוקת הלמידה היא דבר רצוי. היא שואלת:
How do I get all of my students to see the value in doing a good job, the value of learning? Am I too hard on them? Do I expect too much from them? Should I quit trying to change the world? ….
מכל זה אפשר אולי להבין שמדובר במורה שמציבה לעצמה יעדים גבוהים. הרי תלמידים לא מעטים של סמית אכן מבינים את הערך בלמידה, אבל היא רוצה שכולם יבינו זאת. אפשר אולי ללמוד על סוג המורה שיש לנו כאן משש המטרות שסמית מונה במאמרון כמטרות שהיא קבעה לעצמה לשנת הלימודים הזאת. המטרה השישית הינה: “Change the World”. אמנם סביר להניח שהמטרה האחרונה הזאת לא הושגה, אבל למרות מצב הרוח הקודר שלה שנובע מאי-השגת המטרה הזאת, מתקבל הרושם שחלקים לא קטנים מחמש המטרות הראשונות כן הושגו.

אז מה ניתן ללמוד מכל זה? אני מתרשם שאן סמית היא מורה מצויינת, ובגלל זה, היא גם מורה שלעולם לא תהיה מרוצה ממה שהיא מצליחה להשיג. הסביבה של בית הספר, כפי שמורים רבים לצערם נוכחו לדעת, איננה יוצרת מוטיווציה ללמוד אצל תלמידים רבים. כזכור, למרות שסמית מונה שורה ארוכה של כשלונות, התחושה הכללית היא שמורים אחרים היו מזהים את אותן הכשלונות כהצלחות בלתי-מבוטלות. יכול להיות שעצם העובדה שהמסגרת הלימודית היא בית ספר יוצרת מצב שבו גם המורה הטוב ביותר לא יכול ממש להצליח. ויכול להיות שסמית בכלל אינה מודעת למידת ההצלחה שלה.

באריזונה ממשיכים את הדיון

לפני כשלושה שבועות דיווחתי כאן על פרויקט מרשים מאד שקרל פיש ומורים אחרים בבית ספר תיכון באריזונה מנהלים עם תלמידים בכיתה ט’ בשיעורים לכישורי שפה. דיווחתי שפיש, והמורים האחרים, נעזרים בבלוגים ובוויקיים, בנוסף לדיון באקווריום, כולל עם מומחים מחוץ לכיתה, כחלק מהתייחסות התלמידים לספר של דניאל פינק, A Whole New Mind. מפני שפיש מדווח על השלבים השונים של הפרויקט הזה בבלוג שלו, מתאפשר לנו, הצופים מבחוץ, להציץ במתרחש, ולהתרשם.

בבלוגים של שני המורים שבכיתותיהם מתנהל הפרויקט אנחנו יכולים לקרוא תמליל (אם זאת המילה הנכונה) של הפגישות עם המומחים החיצוניים. חשוב לציין שהפגישה התקיימה בשני מעגלים – מעגל פנימי של אקווריום שהתנהל באמצעות וידיאו, ומעגל חיצוני. התלמידים שהיו במעגל החיצוני כתבו לבלוגים שלהם, וגם שלחו “תגובות” לבלוג של המורה. האורחים, בנוסף להשתתפות במעגל הפנימי גם הגיבו להערות בבלוג.

אינני יודע אם יש אי-שם שידור של הוידיאו עצמו. אבל התעניינתי מאד בדיון שהתנהל על גבי הבלוג. (למען האמת, נדמה לי שבמקרה הזה היה כדאי יותר להשתמש בקבוצות דיון במקום בבלוג, ולא ברור לי למה לא בחרו בכלי הזה.) התעניינתי במיוחד בדיונים בהם השתתף גרי סטייגר מפני שציפיתי שהוא יתייחס לספר של פינק בביקורתיות חריפה. חשבתי שהתלמידים יתלהבו מהספר של פינק, ורציתי לדעת כיצד הם יגיבו לביקורת הדי קטלנית של סטייגר.

לא קל לעקוב אחר התמלילים של התגובות – גם מפני שאין לנו החוט המקשר של המעגל הפנימי, וגם מפני שאין שרשור בתגובות אלא פשוט אוסף של הודעות המאורגן לפי שעת המשלוח. אבל בשני ה-“תמלילים” (מעל 180 תגובות בבלוג של גב’ מוריץ, ו-240 תגובות בבלוג של מר סמית) אפשר למצוא חשיבה מעמיקה שלעניות דעתי איננה אופיינית לתלמידים בכיתה ט’, ובוודאי לא בשעות הלימודים בבית הספר. במקום לתקוף את סטייגר, רוב התלמידים (ותלמידים רבים משתתפים ב-“דיון”) מתמודדים בכובד ראש עם הטענות שלו. הרושם הכללי הוא שהתלמידים הגיעו לדיון מוכנים – שהם קראו את הספר של פינק, וגם את הביקורת של סטייגר שהוגשה להם כחומר רקע.

התפקיד של פיש בכל המערך הזה הוא לרוב כמארגן את הדברים מאחורי הקלעים, אבל בבלוג שלו הוא מביא מקורות נוספים שיכולים לתרום לדיון (לדוגמה, הביקורת של סטייגר על הספר של פינק, ומנגד, ראיון של פינק עם תומס פרידמן [ראיון שמצדיק מאמרון בפני עצמו, אבל ….]). אני מניח שהמורים של הכיתות הגישו את המקורות האלה לתלמידים שלהם באמצעים אחרים, ולכן נדמה לי שפיש עושה זאת בבלוג שלו לא על מנת לכוון תלמידים למקורות האלה, אלא כדי שאנשים שקוראים את הבלוג שלו (ויש לא מעטים) יוכלו לקרוא אותם. בכך הוא ממשיך להרחיב את המעגל, ומראה לתלמידי בית הספר שהנושאים שעליהם הם דנים הם אותם נושאים שמעסיקים מבוגרים רבים.

סטייגר עצמו מגיב למאמרון הזה של פיש ומציין שהוא מאד התרשם מבגרות התלמידים. פיש מוסיף:

It’s been interesting observing the students through this process. When we first started, I’d guess about 80% “agreed” with Pink and perhaps 20% “disagreed” but most of them were pretty quiet about it. As we progressed through our discussions of the book, and with the help of outside bloggers like yourself as well as discussions with their classmates, now many of the students are looking closer at the ideas of the book and aren’t quite as sure. In fact, a few of them have said something similar to, “I don’t know what to think anymore.” Which, for me, is perfect.
לא פעם ציינתי שקשה לצפות שמבוגרים רבים יקראו בלוגים של תלמידים, או יגיבו להם עם הערות משמעותיות, בעלות ערך. יתכן שפרויקט מהסוג הזה יכול להצליח רק מפני שלבלוג של פיש יש קוראים רבים בקרב בלוגרים חינוכיים. אבל אפילו אם כך המצב, אין ספק שהפרויקט הזה, וגלי התגובות שהוא מעורר, מראה את הכוח של התקשוב בחינוך.

דוגמה למופת, עם הרהור לצידה

מידי פעם מתעורר בי החשש שאני משווק בלוגים בכיתה כפתרון קל למלוא תהליכי למידה – כאילו אם רק נפתח בלוגים עם התלמידים שלנו, ונזכיר להם לכתוב בהם מידי פעם, פתאום, באופן פלאי, נזכה בלמידה משמעותית. במספר בלוגים שאני קורא אפשר לחשוב שהכותבים משוכנעים שהטכנולוגיה כל כך מדברת בעד עצמה עד שהמורים יכולים להכניס בלוגים לתוך הכיתה, ולנוח – הלמידה תתרחש בעצמה. כמובן שהדברים אינם כל כך פשוטים. השבוע קרל פיש העניק לנו הזדמנות להציץ לתוך התהליך המורכב הזה ולהתרשם מהמחשבה הרבה שצריכים להשקיע כדי להפעיל תהליך למידה מוצלח. פיש כתב בבלוג שלו על פרויקט בבית הספר שלו, פרויקט שמתנהל במספר כיתות לכישורי שפה בכיתה ט’. מדובר בתהליך מורכב ומושקע.

פיש מדווח שהתלמידים המצטיינים בכיתות לכישורי שפה קוראים את הספר A Whole New Mind מאת דניאל פינק. מתנהלים דיונים על הספר בתוך הכיתות, ואחרי הדיונים התלמידים צריכים לכתוב חיבור על פרק אחד מתוך הספר. בדיון על הספר בכיתה התלמידים משתתפים בתרגילי אקווריום, כאשר התלמידים במעגל החיצוני כותבים רפלקציות לבלוגים שלהם בזמן אמת. ולא רק התלמידים. המורים של הכיתות הזמינו משתתפים נוספים – בלוגרים חינוכיים שהיו מוכנים להשתתף, חברי מערכת החינוך של הרשות המקומית, וגם מחבר הספר עצמו שישתתף בדיון על אחד מפרקי הספר.

לפני כשנתיים פיש סיפר כיצד התגבש הרעיון של השימוש באקווריום בכיתה. הוא הסביר שהוא רצה ליצור חוויה לימודית שבה התלמידים יכלו להיות פעילים יותר:

When I began teaching a senior level English class at Arapahoe, I became frustrated that I was to be the center of their learning. These kids have spent three years listening and watching their teachers teach; why couldn’t they be the expert on a piece of literature? However, I felt that they could not simply teach an entire piece of literature to one another in one week. So one day, I talked to the kids about how I learned in college and the difference it made in my learning to teach something rather than simply sitting back to listen to what my teacher told me to think about a novel. They were truly interested in the challenge of trying out fishbowl. They wanted their education to be different.

הרעיון המשיך להתפתח, וכזכור, בגלגול הנוכחי של הפרויקט התלמידים שבמעגל החיצוני כותבים לבלוגים שלהם. קיימים מספר גירסאות של התרגיל הזה, כולל, למשל, משלוח שאלות מהמעגל החיצוני אל הפנימי באמצעות הבלוגים.

כזכור, תרגיל האקווריום איננו סוף התהליך. התלמידים צריכים להכין חיבור על אחד מפרקי הספר. המורים ממליצים לתלמידים להכין את החיבור על גבי ויקי, או בבלוגים האישיים שלהם. בנוסף, מנחים את התלמידים לתעד את כל התהליך ב-“יומן למידה אישי” – יומן שלפי בחירת התלמידים יכול להיות פרטי או ציבורי. עבור כל אחד מהשלבים האלה של הפרויקט יש דפי הנחייה, ופיש גם פתח ויקי עם תוכנית מפגשי האקווריומים ותיאורים קצרים של הבלוגרים האורחים.

אין ספק שמה שפיש מתאר כאן היא דוגמה מרשימה. אבל מעבר לדוגמה, נדמה לי שהסיפור על האקווריום ועל שילובם של מרכיבים נוספים לתוך התרגיל הזה, מצביע על משהו חשוב נוסף. אני בטוח שיש מורים שתוך כדי החשפותם לבלוגים ולכלים דומים מתחילים לחשוב אחרת על תהליכי למידה ועל התפקיד שלהם כמורים. אבל יש לא מעט מורים (ומן הסתם מדובר במורים ותיקים יותר) שחיפשו, במהלך כל שנות ההוראה שלהם, דרכים לשנות את מוקד הכיתה מהמורה אל התלמיד. עבור המורים האלה, כלים כמו בלוגים היו שלב הגיוני ומתבקש בתהליך הזה. הם אינם משנים את שיטות ההוראה שלהם בעקבות הבלוג אלא, כמו פיש, מגשימים שיטות הוראה שהם מאמינים בהם בעזרת הכלים החדשים. אין ספק שיש גלגלים שמחכים שמישהו ימציא אותם, אבל במקרה הזה לא מדובר בהמצאה של שיטות למידה חדשות, אלא בשכלולן באמצעות כלים חדשים.