קטגוריה: עתיד בית הספר

לפני כ-25 שנים, כאשר עבדתי במחלקה לסביבות למידה חדשניות של האגף לחינוך יסודי של משרד החינוך, הרבו לשאול איתי מה המטרה או הייעוד של המחלקה. אמנם בשנת 2004 פרסמנו חוברת מעניינת, ולאותם הימים (לפחות לדעתי) משכנעת בנוגע לסטנדרטים לשימוש במחשבים בכיתה, אבל התשובה הקבועה שלי לאותה שאלה תמיד היתה "להפסיק להתקיים". הרי היה ברור שהמחשב, וכבר אז גם האינטרנט, ייהפכו לחלקים אינטגרליים של הכיתה, כך שבאותה מידה שלא שואלים אם צריך להיות לוח בכיתה, או האם תלמידים צריכים להצטייד במחברת ובעפרון, לא יישאלו לגבי מחשבים. פעם גם לוח הגירים היה טכנולוגיה חדשה. כל דור והטכנולוגיה שלו.

מידי פעם אני מהרהר בתשובה הזאת ושואל את עצמי האם כבר הגענו למצב שבו אין צורך ביחידות כמו "סביבות למידה חדשניות". אני אמנם עדיין נתקל בלא מעט אנשי חינוך שמתקשים לבצע פעולות דיגיטליות פשוטות ביותר, אבל על פי רוב הדיגיטליות אכן השתלבה באופן מלא לתוך מערכות החינוך. היום קשה לחשוב על מצב שבו יש חינוך "רגיל", ז"א חינוך שאיננו משלב שימוש במחשבים ובכלים דיגיטליים, ולעומתו חינוך "חדש" (או מה שפעם קראו לו, של המאה ה-21). המציאות הנוכחית ברורה – באותה מידה שמשתמשים בלוח ובמחברת, גם משתמשים במחשבים. התקופה שבה השימוש בכלים דיגיטליים נחשב "חדשני" עברה מזמן.

במציאות הדיגיטלית של ימינו הייעוד של גופים כמו "סביבות למידה חדשניות" עבר שינוי. כמובן שכבר לא שואלים אם צריכים דיגיטליות בכיתה. כלים אלה כבר מציפים אותה. השאלה היום היא אלו כלים נדרשים, וכיצד הם משפיעים על ההוראה ועל הלמידה. אולי במהות השימוש הבסיסי של Google Docs איננו שונה מהשימוש ב-Word (כמו שהשימוש ב-Word לא היה שונה, במהות, מהכתיבה על דף נייר) ובכל שאת האפשרות של כתיבה/עריכה בו-זמנית של מספר אנשים יצרה מצב שבו נדרשנו לשאול באילו תנאים הכתיבה/עריכה המשותפת כדאיות; מתי היא תורמת ללמידה ומתי לא. כאשר Second Life פתחה עבורנו את האפשרות של "כיתה וירטואלית" היה הגיוני לבדוק אם כיתה כזאת מציעה חוויה לימודית שונה, בעלת איכויות למידה שונות מאשר בכיתה הפיסית. (נדמה לי שעל אף ההתלהבות הראשונית כמעט כולנו הסקנו שהתשובה היתה שלילית.) באופן דומה, כלים כמו Zoom פתחו אפשרויות של הוראה/למידה ללא קירבה פיסית ונדרשנו לבחון אם הכלים האלו מזמנים דרכי הוראה ו/או למידה חדשות או שונות שלא הכרנו בכיתה הפרונטלית. (גם במקרה הזה, נדמה לי שלמדנו שהרצאה מרחוק נשארת הרצאה.)

הנסיונות הדיגיטליים השונים האלה, ורבים אחרים במרחב החינוכי, הם עדות לכך שתחום התקשוב החינוכי ממשיך להשתנות ככל שהכלים החדשים שנוצרים מאפשרים פעולות לימודיות שהן חדשות או מקוריות (או לכאורה חדשות או מקוריות). לאור זה הגיוני שגופים שאחראים ל-"סביבות למידה חדשניות" ימשיכו לבחון את הכלים האלה – אפילו אם על פי רוב הם מגיעים למסקנה שככל שהדברים משתנים הם נשארים אותו הדבר. כמובן שגם בזה התקשוב החינוכי איננו מחדש. ב-1997, עוד כאשר מחשבים בכיתה נחשבו די חדשים (וחמש שנים לפני שמדינת מיין היתה למדינה הראשונה לחלק מחשב נייד לכל תלמיד בחטיבת הביניים), דייוויד טייאק ולרי קובן (David Tyack ו-Larry Cuban) פרסמו את ספרם הקלאסי Tinkering Toward Utopia. בספר הם בחנו כיצד רפורמות חינוכיות משנות את בתי הספר. לפרק השלישי של הספר הם נתנו את הכותרת "How Schools Change Reforms". במילים אחרות, הם ציינו שבתי ספר אמנם מאמצים שינויים משמעותיים (או נאלצים לעשות זאת), אבל במקום שבתי הספר עצמם השתנו, על פי רוב הם המשיכו לפעול כפי שפעלו לפני אימוץ השינויים. בפרק החמישי של הספר הם בחנו, בין היתר, את ההשתלבות של מחשבים לתוך בתי הספר וסיכמו:

A one-line summary of the situation to date might be: computers meet classroom; classroom wins. (עמ' 126)

בלשון של קהלת אפשר להגיד שהם מצאו שבשדה החינוכי אין חדש תחת השמש.

אבל אפילו אם על פי רוב הקביעה הזאת מתארת את המציאות, לא יהיה זה נכון לקפוץ למסקנה הזאת בנוגע לבינה המלאכותית בחינוך – אם לא משום סיבה אחרת מאשר המהירות העצומה שבה הכלים האלה הצליחו לערער את שלל מערכות החינוך. נכון, גם בהצגה הזאת כבר היינו. הרי עם הפריחה של ה-WWW והגישה הבלתי-אמצעית למידע שהפריחה הזאת אפשרה, לא מעטים שאלו אם בית הספר יוכל למנוע נטישת תלמידים שיבחרו ללמוד בדרכים עצמאיות. אבל נדמה שאם אז היה מדובר בדלת שנפרצה, התחושה היום היא שהחומות מתמוטטות לחלוטין. היום לא רק שואלים אם עדיין אפשר להצדיק את קיומו של בית הספר, אלא מרחיקים לכת ושואלים אם בזכות ה-AI אולי מסגרות לימודיות פורמליות בכללותן מיותרות ונעשו לנחלת העבר.

אך עד לאפוקליפסה העתידית הזאת הוויכוח נמשך, גם אם הוא איננו מחדש דבר. באמצע חודש מרץ ה-Wall Street Journal פרסם כתבה עם הכותרת:

There’s a Good Chance Your Kid Uses AI to Cheat

על אף הכותרת שבוודאי נבחרה כדי למשוך את העין של הורים שחרדים שהכסף הרב שהם מוציאים על השכלת ילדיהם מתבזבז, הכתבה עצמה נטולת התייחסות חדשה ל-AI בחינוך. כלי ה-AI ממשיכים להשתכלל, אבל הטענות שעולות בכתבה הן אותן הטענות שעלו לפני שנתיים וחצי כאשר ה-ChatGPT פרצה לתודעה שלנו. במאמרון שפרסמתי כאן בינואר 2023 סקרתי כמה מהתגובות שעלו אז. חלקן היו מלאות חשש כלפי עתיד ההשכלה הגבוהה, חלקן ביקורתיות כלפי מערכת חינוך שממילא איננה ממש מלמדת, ועוד. קשה להגיד שיש משהו שונה בכתבה החדשה הזאת. נוצר הרושם שהכל כבר נכתב די מזמן ועכשיו פשוט ממחזרים את הדברים כדי למלא כתבות בעיתון. זאת ועוד: יש כמעט 750 תגובות לכתבה, וגם אלה חוזרות על עצמן באופן די מעייף (אני מודה, לא קראתי את כולן). כצפוי, יש מי שמתלונן על העדר היושר של סטודנטים שמשתמשים ב-AI, ואילו אחרים טוענים שהחינוך חייב להסתגל למציאות החדשה שה-AI יוצרת. גם אם אין משהו חדש להגיד, הוויכוח נמשך.

מתוך כל המלל הזה אפשר בכל זאת למצוא קולות שקולים. אחד מאלה הוא מארק וטקינס (Marc Watkins) – מרצה באוניברסיטה של מיסיסיפי בתחומי הכתיבה והרטוריקה. הוא גם מנחה מרצים בשימוש בכלי AI. ב-Substack שלו הוא בוחן מגוון היבטים של ה-AI בחינוך, כמעט תמיד מזווית מעניינת. (וטקינס מצוטט בכתבה ב-WSJ, והוא גם מקשר אליה במאמרון האחרון שהוא פרסם.) וטקינס עוסק בהוראת הכתיבה ובמאמרון החדש שלו הוא מתמקד, בין היתר, בבעייתיות אשר בשימוש בכלים האלה בתהליך הכתיבה. הוא כותב:

ChatGPT's user experience is designed to provide quick, easy answers—which often undermines genuine learning.

אבל הוא גם פתוח לדרכים שבהן כלי AI יכולים לסייע ללמידה. הוא מתאר, למשל, כלי חדש של גוגל –  Career Dreamer. הוא מסביר שהכלי איננו מחולל קורות חיים עבור המשתמש. במקום זה הוא מציג לפניו אפשרויות תעסוקה שונות ופורס לפניו את המיומנויות הנדרשות עבור מקצועות שונים וממפה עבור הסטודנט מה עליו לעשות/ללמוד על מנת להיות מוכן לקריירה שבה הוא מעוניין. וטקינס איננו שולל את האפשרות שכלי AI אכן יתרמו ללמידה. עם זאת, כאשר הוא סוקר את השימוש הרווח בכלי AI היום, קשה לו לא להיות ציני. הוא כותב:

Two and half years since the public release of ChatGPT we’ve gone from feverish talk about true Artificial General Intelligence just around the corner, to using AI to turn our favorite memes into anime characters. Who wouldn’t feel let down?

נדמה שבמציאות הזאת ה-AI איננה מגיעה אפילו לרמה שבה טייאק וקובן היו מכריזים שהכיתה מנצחת. במציאות העגומה הזאת הכיתה בקושי צריכה להרגיש מאוימת על ידי הכלי.

ג'ורג' סימנס (George Siemens) מאד מוכר בתחום התקשוב החינוכי. עוד בשנת 2008, כאשר היה בקנדה, הוא פיתח, יחד עם סטיבן דאונס (Stephen Downes), את תאוריית ה-Connectivism, והנחה את מה שנחשב לקורס ה-MOOC הראשון – Connectivism and Connected Knowledge (CCK08). לפני מספר שנים סימנס התחיל להתמקד בנושאים הקשורים לניתוח הלמידה (Learning Analytics), אבל זמן קצר אחרי-כן הפסקתי לראות את שמו בחומרים התקשוביים שהגיעו אלי. (חשבון ה-Twitter שלו פעיל, אבל לאחרונה הצלחתי, לפחות באופן חלקי, לצמצם מאד את התלות שלי ב-Twitter כך שלא ראיתי הרבה ממה שהוא פרסם שם.)

הבלוג של סימנס מופיע בתוך קורא ה-RSS שלי כבר שנים רבות, אבל כמו עם בלוגים רבים אחרים הוא היה רדום. המאמרון האחרון שהופיע שם היה מספטמבר 2017. ואז, לפני חודשיים, פתאום הופיע מאמרון חדש. (כותב המאמרון זוהה רק כ-admin, ותחילה לא הבנתי שאכן מדובר בפרסום חדש של סימנס.) בירור ברשת מראה שעכשיו הוא פרופסור באוניברסיטה של דרום אוסטרליה, שם הוא מוביל את ה-Centre for Change and Complexity in Learning. גם אם לא עקבתי אחריו, לא חששתי שסימנס לא עסק בחינוך באופן פעיל, ודרך קישורים שבאתר המרכז שהוא מנהל מצאתי מספר פרסומים שמתארים את הפעילות הזאת.

כל החומרים שקראתי היו מעניינים, אבל עניין אותי במיוחד אותו מאמרון ראשון שבו נתקלתי לפני חודשיים:

This Time is Different. Part 1.

אני מודה, כותרות מהסוג הזה מעוררות בי חשש. הרי קשה לספור את מספר הפעמים שהופעתו של כלי חדש זה או אחר גורם לאנשי חינוך להכריז ש-הפעם!, ודווקא אחרי ההכרזות האלו העולם, או לפחות החינוך, כמנהגו נוהג. אני, לדוגמה, התלהבתי מאד מחדירת ה-WWW לתוך החינוך, אבל על אף העובדה שאני עדיין אופטימי, ממבט של היום קשה להגיד שמשהו בחינוך באמת השתנה. עכשיו (אולי כצפוי) סימנס מתייחס ל-AI, אבל הוא מודע לנטייה להגזים וכבר בתחילת המאמרון שלו הוא כותב:

The result is the new hype landscape that will dominate 2023. For those in higher education, it has all the vibes of web 2.0 and MOOCs hype rolled into one. Please update your buzzword bingo cards.

העובדה שסימנס מודע לנטייה להתלהב מכל דבר חדש מחזקת את הנטייה להאמין לו כאשר הוא טוען שהפעם הדברים באמת שונים. זאת ועוד: המאמרון שלו איננו מאמרון של התלהבות וציפיות מוגזמות, אלא מאמרון של אזהרה. הוא כותב שההשכלה הגבוהה ניצבת בפני איום, והוא מתאר את עתיד ההשכלה גבוהה כעתיד שמחייב שינויים מהותיים, דרמטיים ומערכתיים. ולא מדובר בחדירת ה-AI בלבד, אלא במקבץ של התפתחויות שמתחברות יחדיו כדי ליצור את המצב הבעייתי הנוכחי.

השוני שסימנס כותב עליו אכן מערכתי, ומחייב הערכות יסודית. הוא כותב שהתשובה שהאקדמיה תיתן לשאלה של "מה אנחנו עושים עם מידע" מרכזית לעיצובם העתידי של מוסדות ידע. והוא עונה על השאלה שלו:

What are we doing with information? Well, we’re co-creating it. We’re building it in digital networks. We’re politicizing it. We’re sharing it in real time. Information today is digital, networked, and (often) transparent. Increasingly, it will be AI-generated. Universities of the future will mirror the affordances of these digital information opportunities.

לקריאת הדברים האלה מצאתי את עצמי שואל "אבל מה חדש כאן?". הקביעות האלו מאד כלליות, ולא בהכרח חדשות או מקוריות. המילה networks מופיעה פעמיים, אבל כיצד אלה משפיעות על הלמידה איננו זוכה להסבר. לעומת זאת, ה-co-creating כן נראה משמעותי ושונה ממה שאנחנו מכירים היום, וכמו-כן גם השיתוף בזמן אמת.

בהמשך סימנס ממקד יותר את הנושא, ושואל שאלה שמצליחה טוב יותר להסביר למה הפעם שונה:

The key question for university leaders to answer is: “If we were to create a university with today’s tools, technologies, and cultural values, what would it look like?”. Universities would hardly look like the system we have now and few leaders are prepared to seriously confront the implications of this question.

נדמה שזה האתגר שסימנס מעמיד מול האקדמיה היום. הוא כותב שמצד אחד ה-"מידע" משתנה בקצב מהיר וזקוק לעדכון תמידי, ואילו ה-"חינוך" עדיין מתמקד בהוראה ובהערכה של יכולת הזכירה של הפרט במקום להכשיר את הלומד להתמודד עם מרחבים שהם מורכבים ורב-משמעיים. במאמרון הזה סימנס איננו מציע פתרונות, אבל ברור שהוא חושב שדרוש שינוי גורף. השפעת ה-AI היא אמנם נקודת הזינוק שממנה הוא מתחיל לכתוב, אבל ה-AI איננו נושא המאמרון, אלא הצורך בשינוי מערכתי כולל.

כאשר קראתי את המאמרון של סימנס סימנתי אותו כמשהו שאליו ארצה להתייחס כאן, אבל מעבר לעובדה ששמחתי מאד "לפגוש" אותו שוב ולהחשף לחשיבה העכשיווית שלו, לא ידעתי אם יש לי משהו ספציפי להגיד לגביו. הרי בעיקר יש כאן הצהרת כוונות שעדיין נטולת תוכנית פעולה. ולכן הכנסתי את דבריו למגירה, מבלי לדעת אם או מתי אשלוף אותם לכאן.

מאמרון חדש של לארי קובן (Larry Cuban) דרבן את השליפה. קובן כותב על השימוש הנרחב במילה transform בהתייחסות לשינויים במערכות חינוך. בדרך כלל מתרגמים transform כ-"שינוי צורה". התרגום הזה איננו מוטעה, אבל בכל זאת חסר בו משהו. נעדר ממנו הקונוטציה של משהו מקיף או עוצמתי שמתלווה למילה באנגלית. קובן כותב שהמאמרון שלו מתייחס ל:

this over-used, pumped-up word and its implications especially how meaningless it has become in policy-talk.

קובן איננו טוען שלא נערכו שינויים גורפים במערכות חינוך – הוא מונה מספר שינויים כאלה שבעיניו באמת היו משמעותיים ומתאימים להגדרה של transformative. אבל מדובר במקרים שהם באמת היסטוריים, להבדיל מהשימוש הלא במיוחד מרשים של כלי נוצץ חדש. (זה אולי מקום להזכיר את ההכרזה גדושת הציניות של אודרי ווטרס (Audrey Watters) מלפני כשבע שנים ש: The Best Way to Predict the Future is to Issue a Press Release.) קובן כותב שהשימוש המופרז במילה transform פיתח אצלו אלרגיה כלפיה – ואפשר להבין אותו.

קובן מונה מספר שאלות שכדאי להפנות למחדשים חינוכיים למיניהם (קובעי מדיניות, יזמים, משקיעים, ועוד) על מנת לברר אם אכן השינויים שהם מציעים הם באמת מתאימים לתואר של transformative. השאלות די מובנות מעליהם – שאלות כמו אלו בעיות השינוי המוצע אמור לפתור, או על אלו חלקים של המרקם החינוכי/לימודי השינוי אמור להשפיע. וכאן מצאתי חיבור למאמרון של סימנס. סימנס איננו מציג כלים שאמורים לחולל שינויים גורפים (המילה transform מופיעה המאמרון רק בציטוט). הוא בעיקר עוסק בצורך בשינוי ואין בו הצעות אופרטיביות. שאלתי את עצמי אם יש בכלל משהו חדש בניתוח של סימנס, או אם יש כאן בסך הכל עוד קריאה מתוך שרשרת ארוכה של נבואות שאם הן בכלל מתגשמות אז באופן חלקי בלבד. (זכרו, לדוגמה, את הנבואה של אלי נועם שהזכרתי כאן לפני קצת יותר מחודש.)

אבל גם אם לדעתו הכתובת על הקיר וההשכלה הגבוהה ניצבת לפני שינויים גורפים, סימנס איננו עוסק כאן בנבואות. מה שמעסיק אותו הוא כיצד המבנה של ההשכלה הגבוהה מקשה על עריכת השינויים הדרושים. הוא כותב:

My core assertion, to be unpacked in future posts, relates to the inability of universities to respond to and absorb broad systemic change pressures because they are part of a network of networks and system of systems.

אם הבנתי נכון את כוונתו של סימנס, הוא טוען שבגלל מורכבותן מערכות כמו מוסדות להשכלה גבוהה מתקשות להשתנות. במערכות כאלה שינוי חיובי בהיבט אחד של המערכת עשוי להשפיע לרעה על היבט אחר. שינוי שמיטיב עם גורם אחד של המערכת יכול דווקא להזיק לגורם אחר. הראייה המערכתית הזאת, יחד אם ההבנה שבכל זאת המרחב הטכנולוגי מחייב הערכות מחודשת, היא אשר ממקם את סימנס במקום שונה מאלה שטוענים שהכלים החדשים שלהם יחוללו שינוי גורף. יהיה מעניין לראות את המשך ניתוח המצב שלו, לקראת (כך אפשר לקוות) הצעות אופרטיביות. וברמה הבסיסית ביותר, פשוט מעודד לראות שסימנס שוב מפרסם את מחשבותיו.