קול מהעבר – עם אמירה עכשווית

ג’ורג’ סימנס (George Siemens) מאד מוכר בתחום התקשוב החינוכי. עוד בשנת 2008, כאשר היה בקנדה, הוא פיתח, יחד עם סטיבן דאונס (Stephen Downes), את תאוריית ה-Connectivism, והנחה את מה שנחשב לקורס ה-MOOC הראשון – Connectivism and Connected Knowledge (CCK08). לפני מספר שנים סימנס התחיל להתמקד בנושאים הקשורים לניתוח הלמידה (Learning Analytics), אבל זמן קצר אחרי-כן הפסקתי לראות את שמו בחומרים התקשוביים שהגיעו אלי. (חשבון ה-Twitter שלו פעיל, אבל לאחרונה הצלחתי, לפחות באופן חלקי, לצמצם מאד את התלות שלי ב-Twitter כך שלא ראיתי הרבה ממה שהוא פרסם שם.)

הבלוג של סימנס מופיע בתוך קורא ה-RSS שלי כבר שנים רבות, אבל כמו עם בלוגים רבים אחרים הוא היה רדום. המאמרון האחרון שהופיע שם היה מספטמבר 2017. ואז, לפני חודשיים, פתאום הופיע מאמרון חדש. (כותב המאמרון זוהה רק כ-admin, ותחילה לא הבנתי שאכן מדובר בפרסום חדש של סימנס.) בירור ברשת מראה שעכשיו הוא פרופסור באוניברסיטה של דרום אוסטרליה, שם הוא מוביל את ה-Centre for Change and Complexity in Learning. גם אם לא עקבתי אחריו, לא חששתי שסימנס לא עסק בחינוך באופן פעיל, ודרך קישורים שבאתר המרכז שהוא מנהל מצאתי מספר פרסומים שמתארים את הפעילות הזאת.

כל החומרים שקראתי היו מעניינים, אבל עניין אותי במיוחד אותו מאמרון ראשון שבו נתקלתי לפני חודשיים:

This Time is Different. Part 1.

אני מודה, כותרות מהסוג הזה מעוררות בי חשש. הרי קשה לספור את מספר הפעמים שהופעתו של כלי חדש זה או אחר גורם לאנשי חינוך להכריז ש-הפעם!, ודווקא אחרי ההכרזות האלו העולם, או לפחות החינוך, כמנהגו נוהג. אני, לדוגמה, התלהבתי מאד מחדירת ה-WWW לתוך החינוך, אבל על אף העובדה שאני עדיין אופטימי, ממבט של היום קשה להגיד שמשהו בחינוך באמת השתנה. עכשיו (אולי כצפוי) סימנס מתייחס ל-AI, אבל הוא מודע לנטייה להגזים וכבר בתחילת המאמרון שלו הוא כותב:

The result is the new hype landscape that will dominate 2023. For those in higher education, it has all the vibes of web 2.0 and MOOCs hype rolled into one. Please update your buzzword bingo cards.

העובדה שסימנס מודע לנטייה להתלהב מכל דבר חדש מחזקת את הנטייה להאמין לו כאשר הוא טוען שהפעם הדברים באמת שונים. זאת ועוד: המאמרון שלו איננו מאמרון של התלהבות וציפיות מוגזמות, אלא מאמרון של אזהרה. הוא כותב שההשכלה הגבוהה ניצבת בפני איום, והוא מתאר את עתיד ההשכלה גבוהה כעתיד שמחייב שינויים מהותיים, דרמטיים ומערכתיים. ולא מדובר בחדירת ה-AI בלבד, אלא במקבץ של התפתחויות שמתחברות יחדיו כדי ליצור את המצב הבעייתי הנוכחי.

השוני שסימנס כותב עליו אכן מערכתי, ומחייב הערכות יסודית. הוא כותב שהתשובה שהאקדמיה תיתן לשאלה של “מה אנחנו עושים עם מידע” מרכזית לעיצובם העתידי של מוסדות ידע. והוא עונה על השאלה שלו:

What are we doing with information? Well, we’re co-creating it. We’re building it in digital networks. We’re politicizing it. We’re sharing it in real time. Information today is digital, networked, and (often) transparent. Increasingly, it will be AI-generated. Universities of the future will mirror the affordances of these digital information opportunities.

לקריאת הדברים האלה מצאתי את עצמי שואל “אבל מה חדש כאן?”. הקביעות האלו מאד כלליות, ולא בהכרח חדשות או מקוריות. המילה networks מופיעה פעמיים, אבל כיצד אלה משפיעות על הלמידה איננו זוכה להסבר. לעומת זאת, ה-co-creating כן נראה משמעותי ושונה ממה שאנחנו מכירים היום, וכמו-כן גם השיתוף בזמן אמת.

בהמשך סימנס ממקד יותר את הנושא, ושואל שאלה שמצליחה טוב יותר להסביר למה הפעם שונה:

The key question for university leaders to answer is: “If we were to create a university with today’s tools, technologies, and cultural values, what would it look like?”. Universities would hardly look like the system we have now and few leaders are prepared to seriously confront the implications of this question.

נדמה שזה האתגר שסימנס מעמיד מול האקדמיה היום. הוא כותב שמצד אחד ה-“מידע” משתנה בקצב מהיר וזקוק לעדכון תמידי, ואילו ה-“חינוך” עדיין מתמקד בהוראה ובהערכה של יכולת הזכירה של הפרט במקום להכשיר את הלומד להתמודד עם מרחבים שהם מורכבים ורב-משמעיים. במאמרון הזה סימנס איננו מציע פתרונות, אבל ברור שהוא חושב שדרוש שינוי גורף. השפעת ה-AI היא אמנם נקודת הזינוק שממנה הוא מתחיל לכתוב, אבל ה-AI איננו נושא המאמרון, אלא הצורך בשינוי מערכתי כולל.

כאשר קראתי את המאמרון של סימנס סימנתי אותו כמשהו שאליו ארצה להתייחס כאן, אבל מעבר לעובדה ששמחתי מאד “לפגוש” אותו שוב ולהחשף לחשיבה העכשיווית שלו, לא ידעתי אם יש לי משהו ספציפי להגיד לגביו. הרי בעיקר יש כאן הצהרת כוונות שעדיין נטולת תוכנית פעולה. ולכן הכנסתי את דבריו למגירה, מבלי לדעת אם או מתי אשלוף אותם לכאן.

מאמרון חדש של לארי קובן (Larry Cuban) דרבן את השליפה. קובן כותב על השימוש הנרחב במילה transform בהתייחסות לשינויים במערכות חינוך. בדרך כלל מתרגמים transform כ-“שינוי צורה”. התרגום הזה איננו מוטעה, אבל בכל זאת חסר בו משהו. נעדר ממנו הקונוטציה של משהו מקיף או עוצמתי שמתלווה למילה באנגלית. קובן כותב שהמאמרון שלו מתייחס ל:

this over-used, pumped-up word and its implications especially how meaningless it has become in policy-talk.

קובן איננו טוען שלא נערכו שינויים גורפים במערכות חינוך – הוא מונה מספר שינויים כאלה שבעיניו באמת היו משמעותיים ומתאימים להגדרה של transformative. אבל מדובר במקרים שהם באמת היסטוריים, להבדיל מהשימוש הלא במיוחד מרשים של כלי נוצץ חדש. (זה אולי מקום להזכיר את ההכרזה גדושת הציניות של אודרי ווטרס (Audrey Watters) מלפני כשבע שנים ש: The Best Way to Predict the Future is to Issue a Press Release.) קובן כותב שהשימוש המופרז במילה transform פיתח אצלו אלרגיה כלפיה – ואפשר להבין אותו.

קובן מונה מספר שאלות שכדאי להפנות למחדשים חינוכיים למיניהם (קובעי מדיניות, יזמים, משקיעים, ועוד) על מנת לברר אם אכן השינויים שהם מציעים הם באמת מתאימים לתואר של transformative. השאלות די מובנות מעליהם – שאלות כמו אלו בעיות השינוי המוצע אמור לפתור, או על אלו חלקים של המרקם החינוכי/לימודי השינוי אמור להשפיע. וכאן מצאתי חיבור למאמרון של סימנס. סימנס איננו מציג כלים שאמורים לחולל שינויים גורפים (המילה transform מופיעה המאמרון רק בציטוט). הוא בעיקר עוסק בצורך בשינוי ואין בו הצעות אופרטיביות. שאלתי את עצמי אם יש בכלל משהו חדש בניתוח של סימנס, או אם יש כאן בסך הכל עוד קריאה מתוך שרשרת ארוכה של נבואות שאם הן בכלל מתגשמות אז באופן חלקי בלבד. (זכרו, לדוגמה, את הנבואה של אלי נועם שהזכרתי כאן לפני קצת יותר מחודש.)

אבל גם אם לדעתו הכתובת על הקיר וההשכלה הגבוהה ניצבת לפני שינויים גורפים, סימנס איננו עוסק כאן בנבואות. מה שמעסיק אותו הוא כיצד המבנה של ההשכלה הגבוהה מקשה על עריכת השינויים הדרושים. הוא כותב:

My core assertion, to be unpacked in future posts, relates to the inability of universities to respond to and absorb broad systemic change pressures because they are part of a network of networks and system of systems.

אם הבנתי נכון את כוונתו של סימנס, הוא טוען שבגלל מורכבותן מערכות כמו מוסדות להשכלה גבוהה מתקשות להשתנות. במערכות כאלה שינוי חיובי בהיבט אחד של המערכת עשוי להשפיע לרעה על היבט אחר. שינוי שמיטיב עם גורם אחד של המערכת יכול דווקא להזיק לגורם אחר. הראייה המערכתית הזאת, יחד אם ההבנה שבכל זאת המרחב הטכנולוגי מחייב הערכות מחודשת, היא אשר ממקם את סימנס במקום שונה מאלה שטוענים שהכלים החדשים שלהם יחוללו שינוי גורף. יהיה מעניין לראות את המשך ניתוח המצב שלו, לקראת (כך אפשר לקוות) הצעות אופרטיביות. וברמה הבסיסית ביותר, פשוט מעודד לראות שסימנס שוב מפרסם את מחשבותיו.

בתי הספר משתנים, אבל המיתוס נשאר

קשה לספור את מספר הפעמים שמחדש חינוכי, בדרך כלל בעל ידע מינימלי בהיסטוריה של החינוך, מכריז שבתי הספר שלנו לא השתנו כבר יותר ממאה או מאתיים שנה. כבר מזמן אין טעם לדווח על ההכרזות האלו – זה נדוש מדי. הן אפילו הפכו לחלק מהפולקלור של השיח החינוכי. אבל לפעמים יש תנאים מיוחדים שמצדיקים את ההתייחסות החוזרת, וציוץ של בטסי דבוס, שרת החינוך האמריקאי, הוא באמת תנאי מיוחד.

נדרשת כאן הבהרה קטנה. כתבתי “מחדש חינוכי”, ואז הזכרתי את שרת החינוך דבוס, וללא ספק יש בכך סתירה לא קטנה. רוב ה-“חידוש” שאליו דבוס קשורה הוא מיגור החינוך הציבורי והעברת תקציבים אדירים לידיים פרטיות שלכאורה יכולות להגיב מהר, ללא כבלים של ביורוקרטיה, למציאות חדשה. וגם ה-“לכאורה” הזאת זקוקה להבהרה. מידת החדשנות של הרוב המכריע של בתי ספר ה-charter שדבוס מעודדת זעירה ביותר. מעבר לנסיון לקבל תקציבים שהיו צריכים להגיע לחינוך הציבורי, העיסוק ה-“חינוכי” של רוב בתי הספר האלה היא להכין תלמידים למבחנים סטנדרטיים. לפעמים ההכנה הזאת נעשית בכוך קטן מול מחשב אישי במקום בשורות מול המורה והלוח, אבל זה עדיין רחוק מאד מ-“חדשנות”.

וזה מביא אותנו לציוץ של דבוס, סמוך להשתתפות שלה בכנס SXSW EDU לפני שבוע:

נראה מוכר? תלמידים מסודרים בשורות. מורה לפני לוח הגיר? שב; לא לדבר; עיניים קדימה. המתינו לפעמון. צעדו לשיעור הבא. הכל בחיינו עבר מעבר לעידן התעשייתי. אבל לרוב החינוך האמריקאי לא עשה זאת.

וכדי לשכנע שכך המצב, היא מעלה שני צילומים זה לצד זה – צילום שחור לבן של כיתה מלפני בערך 50 או 60 שנה, וצילום צבעוני של כיתה של ימינו, והם דומים להפליא. כפי שלא מעט מגיבים ב-Twitter ציינו, הצילום הצבעוני הוא בין הראשונים שמופיעים בחיפוש על “classroom” ב-Google Images, והוא צילום מתוך המאגר של Shutterstock. מדובר בצילום גנרי למדי, וסביר מאד להניח שזאת התמונה שמצטיירת בראשה של דבוס כאשר היא חושבת על תלמידים בכיתה, אבל אין זה אומר שכך כיתות נראות היום. (ספק אם דבוס יודעת כיצד כיתת תלמידים בחינוך הציבורי נראית היום. גם היא וגם הילדים שלה למדו בבתי ספר פרטיים.)

מורים רבים השיבו לדבוס שהצילום של “היום” איננו נראה להם מוכר. התגובות גדושות בצילומים של הכיתות שלהם, צילומים שבהם אפשר לראות מגוון פעילויות – תלמידים עובדים בקבוצות קטנות, תלמידים עורכים ניסויים, ועוד. מורים רבים הזמינו את דבוס לבקר אצלם כדי לראות כיצד נראית כיתה אמיתית. מורה אחת השיבה:

The only time our classrooms look like that are during state mandated testing! We will definitely give up testing in order to keep that from happening!

כמו-כן, מספר מורים אחרים ציינו שצילום של תלמידים שיושבים בשורות מול המורה והלוח אופייני לאותם בתי ספר charter שדבוס מבקשת לקדם.

מערכת החינוך בארה”ב (ולא רק שם, כמובן) באמת זקוקה לשינויים. יש הרבה שאפשר, וגם צריך, לשנות ולשפר. עם זאת, שפע הצילומים שהועלו בתגובה לציוץ של דבוס הם עדות לכך שמורים רבים מלמדים מתוך תפיסות פדגוגיות בריאות ושהם מוצאים דרכים לבטא את התפיסות האלו בכיתות שלהם, גם כאשר הממשל מצמצם את התקציבים. מעניין לציין שכלים דיגיטאליים למיניהם מופיעים אולי בחצי מהצילומים שהועלו בתגובות, ומורים מעטים בלבד הדגישו את השימוש במחשב בדברים שהם כתבו. לתקשוב תפקיד חשוב בחידושים חינוכיים, אבל גם עם מחשבים בכיתה החינוך יכול להיראות כפי שנראה לפני שנים, ומהתגובות אפשר להתרשם שמורים מבינים זאת. מיתוס “החינוך לא השתנה כבר מאה שנה” הוא אכן מיתוס, ויש לא מעטים, ביניהם שרת החינוך האמריקאית, שיש להם אינטרס להנציח אותו. מתברר שמורים בשטח מכירים, ויוצרים, מציאות אחרת.

לשם מה התקשוב?

לפני שלוש שנים קישרתי כאן למאמרון של קלרנס פישר, מורה בעיירה קטנה במרכז קנדה. פישר מעיד על עצמו שהוא איננו הוגה חינוכי אלא בראש ובראשונה מורה בכיתה. לעומת זאת, מאמרוניו שקראתי במהלך השנים עסקו יותר בשאלות חינוכיות כלליות מאשר בשימוש בכלים בכיתות שהוא מלמד. במאמרון של פישר אותו ציטטתי לפני שלוש שנים הוא כתב על כך שביכולתם של כלים תקשוביים חדשים להוביל ללמידה אחרת, חדשה. אני מניח שפישר עדיין חושב כך, אבל נדמה לי שהתקווה הזאת מהולה היום במידה די גדולה של חשש.

אינני עוקב אחרי הבלוג של פישר באדיקות. לרוב אני מגיע אליו רק כאשר מישהו אחר שאני כן קורא מקשר אליו (מה לעשות, יש יותר מדי בלוגים מעניינים, ומעט מדי זמן). כך קרה לפני כמה ימים, כאשר הגעתי לבלוג שלו אחרי שסטיבן דאונס ציטט קטע מתוך מאמרון חדש של פישר. במאמרון הזה פישר דן במחיר – לא רק הכספי, אלא בעיקר המוסרי – של הכלים התקשוביים שאנחנו משתמשים בהם בחינוך.

פישר כותב שלאחרונה הוא התחיל להתעניין באילו יזמויות חינוכיות זוכות למימון מקרנות הון סיכון, והתוצאות של החיפוש שהוא ערך מאד מדאיגות אותו. הוא מצא שהפרויקטים שמקבלים כסף רב עוסקים בתחום מאד מצומצם של הלמידה:

Each of these companies creates a product (or products) which circle around helping students to learn basic skills. Now, before everyone jumps on me, I understand that basic skills are important. I believe that students need to read and write at higher levels at this point in history than they ever have in the past. What worries me is that the grand majority of new products and investment money in education is not going to companies looking at the “big picture” of education. Again, with the exception of Coursera, none of the companies in my small list are concerned with connecting students in new or better ways. None of them are helping students to become more engaged with the important problems that our society faces. None of them are helping students to become more passionate learners. None of them are focused on creativity. Instead, millions of dollars is being invested in companies who are offering products to help students learn old skills more efficiently.

We talk about changes in education. We talk about a renewed, responsive and changing industry to meet the needs of a globalized, diverse society; but where are the millions of dollars headed in educational technology? To better A, B, Cs and 1, 2, 3s.

פישר איננו היחיד שלאחרונה מעלה הרהורים כבדים בנוגע לכיוון התקשוב החינוכי. לפני שבוע ציטטתי כאן את אודרי ווטרס שביקרה בחריפות את הכיוון הזה. ווסלי פריאר, מורה במדינת אוקלהומה שמעורב כבר שנים רבות בתקשוב החינוכי (ולאחרונה סיים את הדוקטורט שלו) גם השמיע את קולו במקהלה הזאת. לפני שבועיים פריאר הגיב בבלוג שלו לשתי כתבות בשבועון Economist שטענו שהיום, בזכות יזמויות תקשוביות חדשות בחינוך סוף סוף יש סיכוי שההבטחה שכבר שנים משמיעים שהתקשוב ישנה את פני החינוך עשויה להתממש. פריאר מתעמת עם רשימה ארוכה של הטענות שבשתי הכתבות, ובמיוחד עם הטענה שחוק ה-No Child Left Behind מימי ממשל בוש הוא אשר קידם את השימוש בכלים דיגיטאליים חדשים בבתי הספר:
It is incredibly disingenuous and misleading (to choose tactful words) for Economist authors to portray NCLB and RTTT as supporting innovative uses of educational technology in U.S. classrooms, when they have done EXACTLY THE OPPOSITE.
פריאר מבקש להראות שיותר מאשר הכתבות ב-Economist מצביעות על שינויים חיוביים בחינוך בעקבות התקשוב, הן תופסות טרמפ על התקשוב ומבקשות לנגח את החינוך הציבורי בארה”ב ואת איגודי המורים:
Articles like these from the Economist are part and parcel of an ongoing campaign by many “corporate education reformers” in the United States whose true objective is NOT improving learning opportunities for students, but rather destroying our public schools and our system of public education which continues to be a critical part of our representative democracy.
המאמרון של פישר שממנו ציטטתי בתחילת המאמרון הזה הוא השישי להתפרסם בבלוג שלו מאז שהוא שוב נעשה פעיל בחודש יוני, אחרי ארבעה חודשים של שקט. במאמרונים האלה ניכר שפישר חש שמשהו משתנה בתקשוב החינוכי, ושהשינוי איננו לרוחו. יומיים לפני המאמרון ההוא, למשל, פישר הרהר על כך שלפני כעשר שנים הוא שמח לאמץ כלים חינמיים ולא התייחס למחיר הסמוי שמתלווה לשימוש בהם. היום, הוא איננו יכול להתעלם מהמחיר הזה:
The quality and breadth of the tools available in Google apps is undeniable. School districts save millions of dollars by signing up for this program. But what are the other costs of using this single suite of tools? What is the morality of enrolling our students in an advanced twenty first century surveillance program? By having our students sign up for a simple Google account, we enroll our students in the world’s most advanced surveillance – corporate ecosystem. This isn’t a possibility or a vague theory. It’s a proven fact.

Is that worth it?

פישר איננו מתכוון לנטוש כלים דיגיטאליים בעקבות ההרהורים האלה (ואני מניח שהוא גם ימשיך להשתמש בכלים חינמיים) אבל הוא מרגיש שמשהו השתנה, ודי ברור שהוא צודק. כלים כמו טבלט ה-Amplify, ופרויקטים כמו InBloom, שהם בין היזמויות החדשות הגדולות והיקרות ביותר, אמנם נחשבים “חינוכיים”, אבל חלק מרכזי של פועלם הוא איסוף נתונים על תלמידי ארה”ב, ובניית מסד נתונים ענק. פישר צודק שהכסף שמגיע לתקשוב החינוכי מגיע לפרויקטים מהסוג הזה. אפשר, כמובן, לטעון שלא הרבה השתנה בשלוש השנים האחרונות, ושכבר אז הכתובת היתה על הקיר, ושעכשיו פישר פשוט נעשה מודע יותר למציאות. יתכן שזה נכון, אבל נדמה לי שבכל זאת משהו באמת משתנה, ופישר אכן מזהה מגמה בעייתית. הרבה יותר מאשר בעבר התקשוב החינוכי היום מתמקד בהכנת התלמיד למבחן במקום בפיתוח האדם שיוכל להתמודד עם הבעיות של מחר. כמו-כן, הרבה יותר מאשר בעבר נתוני התלמיד חשופים לגורמים ניהוליים. למרבה הצער, אפשר להבין את החששות של פישר.