בעצם, לא מכל מחקר השכלתי

קצת לפני כנסית החג השני נדב שלח לי קישור עם ההערה ש-“אני חושב שהנושא הזה קרוב ללבך”. ואכן, הקישור הוביל לכתבה שדיווחה על סקר שנערך אצל כ-6000 סטודנטים ב-36 קולג’ים קהילתיים בארה”ב – מסוג הסקרים שתמיד גורמים לי לגרד בראש ולשאול “מה בדיוק ניסו לבדוק כאן?”. כבר בכותרת הכתבה קראתי ש:
כזכור, רק לפני שבוע התייחסתי כאן לדבריו של לארי קובן שהזכיר לנו שאין עדות מחקרית ברורה שמראה שהתקשוב משפיע באופן חיובי על הישגים בלימודים. האם הסקר הזה מהווה נקודת אור במנהרה הארוכה והאפלה הזאת? האם עכשיו אפשר להכריז שלפחות בעיני סטודנטים בקולג’ים קהילתיים יש תחושה שהטכנולוגיה מסייעת להם?

כבר מראש עלינו לזכור שמדווחים לנו שסטודנטים חשים שהטכנולוגיה (הכוונה למגוון רחב של אמצעים תקשוביים) משפיעה על הציונים. לא מציינים כאן שיש קורלציה בין השימוש בטכנולוגיה לבין ציונים, אלא רק שהסטודנטים מרגישים שהטכנולוגיה מסייעת לשיפור בציונים. לכן, היה טעם לבדוק קצת מעבר לכותרת ולברר מי ערך את הסקר, ומה הוא גילה. וכאן עלי להודות שאני כמעט מצטער שעשיתי זאת. אני מרבה להדגיש שאינני איש מחקר, וזה משום שלא ניחנתי בתכונות הדרושות כדי לעצב ולבצע מחקר בצורה שיטתית ומעמיקה. עם זאת, נדמה לי שאני מסוגל לזהות מחקר טוב כאשר אני נתקל בו. במקרה הזה אמנם מדובר (רק) בסקר, אבל הפרסומים שמופיעים ברשת (שהם בוודאי פרי של יחצ”נות) מציינים שמדובר ב-“groundbreaking study”, ואם יש כאן משהו “פורץ דרך” או “חלוצי”, יש לנו הזכות לצפות למשהו רציני.

בכתבה שקיבלתי מנדב קראתי ש:

The survey showed that the positive results were strongly tied to proper use of the technology.
אין מנוס מלשאול האם אנחנו באמת זקוקים לסקר אצל 6000 סטודנטים כדי להגיע לקביעה מוזרה כזאת? את המילה “proper” אפשר לתרגם כ-“ראוי”, “נכון”, “נאות”, “תקין”, או “מתאים” (כל התרגומים האלה עולים דרך Google Translate). האם מישהו מבין עורכי הסקר ציפה שסטודנטים ירגישו שהישגים לימודיים טובים יהיו תוצאה של שימוש “לא נכון” בטכנולוגיה?

הסקר נערך על ידי ה-Lone Star College System, מערך קולג’ים קהילתיים גדול מאד במדינת טקסס. בדף ה-Executive Summary אנחנו לומדים שהממצאים יאפשרו לאנשי המנהל של הקולג’ים:

to hear the collective voice of American students and provides invaluable data on students’ needs, desires and dreams and how technology can help them achieve these goals.
אין ספק שזאת מטרה ראוייה, אבל קשה לקרוא לזה תקציר של ממצאי הסקר. הרי, אין כאן ממצאים בכלל. את אלה, אנחנו לומדים, קולג’ים שהשתתפו בסקר יכולים לקבל ללא תשלום. אחרים שרוצים לעיין בממצאים יצרכו לשלם $500, ואם מדובר בגופים פרטיים, $1000. יש כמובן אופציה נוספת – לקרוא את הסיכומים שהוצאו לעיתונות. מספר סיכומים כאלה מופיעים ברשת. האתר Campus Technology, למשל, מביא סיכום. שם מספרים לנו ש:
Key findings in the report reflect students’ desire for reliable, effective technology that is used consistently by instructors:

  • Colleges should not implement technology for the sake of technology;
  • When technology is deployed, make sure that it works; and
  • Faculty members need to know how to use the technology and they should actually use it.
ספק אם מישהו יכול להתווכח עם ממצאים כאלה, ואני מניח שטוב שמישהו אסף את הנתונים שמוכיחים אותם. אבל אני מקווה שהמוסדות שאיתם אני עובד לא ירגישו צורך להוציא $500 כדי לקבל את הדוח המלא.

האם באמת נדע?

נציג דמוקראטי בכיר בקונגרס האמריקאי פרסם השבוע דוח שמכיל הצעות רבות לדרבון (אולי נכון יותר לכתוב “להצלת”?) הכלכלה האמריקאית. מדובר בתוכנית שמציעה להוציא 825 מיליארד דולר על מגוון תחומים – דיור, אנרגיה, תשתיות תחבורה, בריאות, וכמובן גם חינוך. קראתי את תקציר הדוח, אבל אינני בקיא בעניינים כלכליים ואינני בטוח שאני יודע לנתח את החלוקה המוצעת ולקבוע אם מדובר בתוכנית טובה או לא. ממה שאני הצלחתי להבין, הכוונה היא להוציא בערך 140 מיליארד דולר על חינוך – בניית בתי ספר, מלגות להשכלה גבוהה, עזרה לתלמידים עם צרכים מיוחדים, וגם מיליארד דולר לטכנולוגיה בחינוך. (הדוח מופיע במקומות רבים ברשת. אחד מאלה הוא כאן.)

למראית עין, מדובר בסכום מכובד מאד, סכום שיכול לתרום רבות לקידום התקשוב בחינוך. דרין דרייפר איננו כל כך בטוח. הוא הכין גליון אלקטרוני במסמכי גוגל שמכיל את מספר תלמידי בתי הספר בכל מדינה בארה”ב, ומחשב את האחוז של כלל התלמידים בכל מדינה. בהמשך, הוא מחשב עבור המדינה שלו, יוטה, את אחוז התלמידים במחוז בו הוא עובד. דרייפר פועל מתוך ההנחה שהסכום יחולק בין המדינות, ובין המחוזות במדינות, באופן שווה, התאם לאחוז התלמידים בכל מדינה. כמובן שזאת איננה הדרך שבה כספים מחולקים לפרויקטים לתקשוב, ובכל זאת, לשם ההמחשה נדמה לי שיש בה הגיון. לפי החישוב הזה, דרייפר מסיק שכל בית ספר במחוז שבו הוא עובד יקבל קצת יותר מ-$17,000. אולי לא מדובר בסכום זניח, אבל בוודאי לא סכום משמעותי שבאמצעותו אפשר באמת לקדם את התקשוב. אחרי רכישת עשרה מחשבים ושני לוחות “חכמים” בוודאי לא יישאר הרבה כסף לפרויקטים חינוכיים תקשוביים.

גם טום הופמן מתייחס לתוכנית הכלכלית הזאת, וגם בעיניו הסכום של מיליארד דולר שאמור להגיע לתקשוב דומה יותר לטיפה בים מאשר לסכום משמעותי. אבל הופמן גם שואל אם מערכות חינוך יידעו מה לעשות אם הכסף הזה אם וכאשר הוא יגיע אליהן. אם לשפוט לפי נסיון העבר, הוא לא אופטימי:

In tech investment, you need the right technology, and unfortunately, the last eight relatively fallow years in ed-tech investment and research and development have left us relatively unprepared to spend this money wisely. If this is all spent on products you see at the NECC vendor floor, it isn’t going to add up to much. A lot of smartboards and clickers.
הופמן מנחש שהכסף יילך לרכישת חומרה, ולמרות שהוא היה מעדיף להשקיע אחוז מכובד ממנו בפיתוח יישומים על בסיס קוד פתוח, הוא גם מבין שיותר מחשבים בידיהם של תלמידים לא יכול להזיק. אבל נדמה לי שהוא צודק כאשר הוא מכריז שהבעיה איננה בסכום, אם גדול או קטן, אלא במערכת עצמה שאיננה ערוכה להשתמש בסכום כזה בתבונה. כפי שהוא כותב בכותרת המאמרון שלו:

זול הוא לא בהכרח דל

אתמול נתקלתי בדוח מיוחד של eSchool News שעוסק ב-software virtualization, מה שבדרך כלל מכונה אצלנו “המחשב הדל”. הכוונה היא לעמדות מחשב שאינן מצויידות במערכת הפעלה או בדיסק קשיח, אלא פשוט מחוברות לשרתים חזקים שעליהם יושבים יישומים רבים, וגם שטח אחסון רב המאפשר שמירה של מסמכים של תלמידים. במערך כזה, כל מורה, וכל תלמיד, יכול להתחבר לחשבון הפרטי שלו בשרת מכל מסוף מחשב בבית הספר. הדוח הוא כנראה ממאי 2008, אם כי אני בטוח שקיבלתי הודעה אודותיו בדואר רק לפני מספר ימים. הגישה לדוח היא למנויים בלבד, אבל ההרשמה בחינם.

הדוח עצמו הוא מסמך PDF בן שמנה עמודים. בחרתי לכנות אותו כאן “דוח” מפני שבראש כל עמוד מופיעות המילים “eSN Special Report”, והתרגום המקובל של “report” הוא “דוח”. אבל נדמה לי שמתאים יותר פשוט לכנות אותו “מוסף פרסומי”, בהתחשב בעובדה ששלושה מתוך שמונה עמודיו הם פרסומות (והצילומים בדוח תופסים עמוד שלם מהחמישה האלה). בתחתית כל דף מופיעות המילים:

This eSchool Report is made possible with financial support from IBM and Mainline Information Systems.
חלק גדול ממה שאיננו פרסומת בהחלט מעניין. מסבירים לנו שבאמצעות מערכות של מחשבים דלים מחוזות יכולים לחסוך כסף רב מפני שבעיות טכניות, וגם התקנות, מטופלות ברמת השרת המרכזי, ואין צורך שכל בית ספר יתחזק מערך מחשבים באופן עצמאי. כל מה שנדרש ברמת בית הספר הוא להדליק את המחשב. בנוסף, הסיכוי שתלמידים, בכוונה או שלא בכוונה, ישבשו את היישומים במחשבים האלה קטן מאד – הם בעצם לא נוגעים בהתקנות אלא רק משתמשים במה שמותקן במקום אחר.

אם היו שואלים אותי לפני עשור אם חשבתי שמערך של “מחשבים דלים” היה רעיון טוב, בלי היסוס הייתי אומר שלא. הרעיון מעלה אסוציאציות של “מכונות הוראה” שבסך הכל תרגלו תלמידים. אבל המציאות השתנתה. אם המחשבים הדלים של היום מסוגלים לתת גישה ליישומים שתלמידים צריכים, אין לי סיבה להתנגד.

אבל אולי החלק המעניין ביותר של הדוח הפרסומי הזה הוא מה שלא מופיע בו – כמעט אין בכלל התייחסות ללמידה. הדגש הוא על חסכון, על ניהול, ועל יעילות. זאת ועוד – בהתייחסות (אולי היחידה) ללמידה, הדגש הוא על הוראה המותאמת באופן אישי. בפיסקה הראשונה של הדוח אנחנו קוראים:

… many schools are moving toward personalized instruction, where students get to learn at their own pace within the classroom environment. To accomplish true personalized learning, however, “we have to move beyond textbooks,” says Michael King, vice president of IMB’s global education industry. “And the PC, as it stands today, is the wrong model for that.”
דיבורים כאלה בהחלט מזכירים את מכונות ההוראה שכמעט הצלחנו לשכוח.

אין פסול בנסיון לחסוך בהוצאות. זאת דווקא מגמה מבורכת. כמו-כן, אינני מטיל ספק בכך שמערך של שרתים כמו זה שמתואר בדוח יכול לחסוך – גם ברמה של בית הספר, וגם ברמה של המחוז. אבל קשה לא להתרשם שהחסכון של בית הספר הוא הרווח של החברות שמבקשות למכור את הציוד הזה, ושהחלק השני של המשוואה הזאת הוא מה שמעניין את החברות.

אולי אין זה הוגן לערוך השוואה בין הצעה לחסכון ברמת המחוז לבין הצעות לחסכון ברמת בית הספר, או הכיתה. אבל השוואה כזאת ממש מתבקשת בעקבות מאמרון של סילביה מרטינז שהתפרסם אתמול (רק תוך כדי הכנת המאמרון הזה הוא הופיע בקורא ה-RSS שלי). מרטינז כותבת על מאמר של סוזי בוס שהתפרסם ב-Edutopia. המאמר מתארת חמש פעולות שמורים יכולים לנקוט כדי לשלב את השימוש בכלים דיגיטאליים לתוך הכיתות שלהם … ובזול. הפעולות די פשוטות, ואולי אפילו צפויות. ביניהן אפשר למצוא, למשל, איתור דרכים חדשות להשתמש בכלים שכבר ברשותך, או שימוש בהיצע הרב של כלים חופשיים שקיימים על הרשת. אבל ברור שכאן, להבדיל מהדוח של eSchool News, הדגש הוא על למידה. ההצעה החמישית היא “למדו יחד עם תלמידיך”.

אז גם אם ההצעות האלו טיפה פשטניות, יש בהן משהו מאד מרענן. יכול להיות שהנסיון לשווק מחשבים דלים (במחיר גבוה, כמובן) נידון לכשלון מפני שהיום, כמעט כל מחשב שמחובר לאינטרנט נעשה ל-“מחשב דל” בעל גישה לעולם שלם של יישומים, ובזול. ההיצע של כלים כבר כל כך עשיר, שאולי אין כבר צורך במערכות היקרות שחברות הענק מנסות למכור.