קטגוריה: חיפוש

חיפוש מידע ב-WWW היום שונה באופן מהותי מבימים שבם קיבלנו את אותם "עשרה קישורים כחולים" האייקוניים שהכרנו בדף הראשון של תוצאות החיפוש בגוגל. קשה לזכור, ואני מניח שהיום יש רבים שמעולם לא הכירו, את דף התוצאות הזה מלפני דור או שניים – דף שהיווה אשנב למידע שביקשנו לאתר. נדמה שאותו page rank של גוגל באמת היטיב עם הצרכים המיידעיים שלנו כפי שהבנו אותם אז. לא סתם קיבלנו תוצאות שהזכירו את המילה שהקלדנו לתוך תיבת החיפוש (נוסח AltaVista). מפני שהתוצאות דורגו לפי כמות הדפים שקישרו לדף שהוצג, וגם לפי חשיבות ומהימנות אותם דפים, היתה לנו סיבה טובה לסמוך על התוצאות האלו. אפשר, ואולי צריך, לטעון שבאמצעות ה-page rank גוגל צמצמה את אפשרויות החיפוש וביקשה לכוון אותנו ל-"תשובה" ברורה, אבל במידה רבה היתה זאת סיוע של ממש. התוצאות הראשונות שעלו באמת היו מקורות איכותיים כך שמתוך ים המידע האין-סופי של הרשת המתפשטת היה סיכוי טוב שהגענו לתוצאות שאכן ענו על החיפוש שלנו.

מערך החיפוש של גוגל עבר שינויים רבים מאז 1998, ואותם "עשרה קישורים כחולים" כבר שייכים להיסטוריה. אבל חשוב לבחון האם השינויים בחיפוש שגוגל מקדמת היום באמת משפרים את היכולת שלנו להגיע למידע. על אף העובדה שהחיפוש דרך האינטרנט איננו קשור ישירות לחינוך, חשוב להבין שלשינויים האלה השפעה משמעותית על החינוך, או ליתר דיוק, על הלמידה.

סיבה ואידיהנת'אן (Siva Vaidhyanathan), במאמר חדש ב-Boston Review, איננו מתייחס ישירות לקשר, או להעדר הקשר, של השינויים בחיפוש בגוגל ללמידה. הוא בוחן היבטים אחרים של החיפוש של היום. אבל לטעמי הסוגיות שהוא מעלה בהחלט תקפות לשאלות הנוגעות למקום של חיפוש ואיתור מידע בתהליך הלמידה. ואידיהנת'אן מוכר במיוחד בזכות ספרו משנת 2011 The Googlization of Everything and Why We Should Worry. אכן, לפני 15 שנה הוא היה מודאג, והיום הוא מודאג עוד יותר. במאמר החדש הוא מסביר שעם כל הבעייתיות שהוא זיהה בגוגל ה-"ישנה", החיפוש של אז מילא תפקיד חשוב. הוא כותב שגוגל אמנם לכאורה הגבילה אותנו בכך שהיא קבעה עבורנו רשימה של דפים שלדעתה היו המתאימים ביותר לשאלתא שהקלדנו, אבל בכל זאת זכינו ב:

a list of doors onto the wider web. You clicked, and you left Google’s house to visit someone else’s. That mere act of departure, unglamorous as it sounds, was the thread connecting search to the older ideal of the public sphere.

אבל בשם הקידמה גוגל זנחה את החיפוש הישן, והיום אנחנו זוכים ל-AI Overview שמתיימר לאגד מקורות רבים ולהגיש לנו "תשובה" למה שאנחנו מבקשים לדעת. על השינוי הזה ואידיהנת'אן כותב:

The shift from ranking to rendering is not a matter of degree; it’s a matter of kind.

הוא מדגיש שבעבר קיבלנו מגוון אפשרויות, דעות, ופרספקטיבות שונות. הוא קובל על כך שהסינתזה שמוגשת לנו היום פוגעת באותם האתרים שמהם ה-"תשובה" שמוגשת לנו נבנית. הוא מציין שאם איננו מבקרים באותם אתרים שמהם מורכבת ה-"תשובה" אלה לא יוכלו לקיים את עצמם. בדרך הזאת גוגל מחסלת את הווב כפי שהכרנו אותו. אבל הפגיעה איננה רק במקורות, אלא בדרך שבה אנחנו מבינים את העולם. ואידיהנת'אן ממשיך ומסביר שאותו AI Overview מציע לנו הבטחה מפתה:

that the messy, effortful, contestable business of finding things out—comparing sources, noticing bias, tolerating ambiguity, occasionally being wrong and having to revise your view—can be replaced by a single, confident, algorithmically fluent paragraph.

ואכן, ואידיהנת'אן מביא נתונים שמראים שבעידן ה-AI Overview אחוז גדול של ה-"חיפושים" שנערכים דרך גוגל מסתיימים בסקירה הכללית של גוגל בראש התוצאות ואינם ממשיכים הלאה לבדוק את המקורות עצמם.

ואידיהנת'אן איננו חש נוסטלגיה כלפי החיפוש הישן. כזכור, בעיניו גם הוא היה בעייתי. אבל יש בכל זאת הבדל. הוא כותב:

Back then the worry was that Google decided what links you would see; today the worry is that Google decides what you read, in a Google-generated paragraph with no visible author and no stable citation trail—and does so at a scale, and with a fluency, that makes the underlying labor of the open web nearly invisible, even as that labor is being consumed to produce the answer.

חשוב להבין שבמתכוון או שלא במתכוון, עצם הפיכת ה-AI Overview לתוצאה הראשית של פנייה לגוגל מהווה אמירה חינוכית חשובה … ומוטעית: התשובה, ולא השאלה, הוא העיקר; התהליך משנית להגעה לייעד. זאת ועוד: עצם גיבוש אוסף התייחסויות לתוך "תשובה" לכאורה ברורה מהווה גם מסר ללומדים – שהידע קיים במנות ברורות ומגובשות. נדמה לי שסטודנט שמתרגל לקבל מידע ארוז בצורה הזאת גם "מבין" שהעבודות שהוא "כותב" באמצעות LLM נבנות באמצעות אותה התפיסה המיידעי שהוא פוגש כאשר הוא עורך חיפוש. ובמידה לא קטנה זאת תהיה "הבנה" מוצדקת.

במילים אחרות, הפנייה לכלי LLM על מנת להכין עבודה איננה רק בעיה חינוכית, אלא היבט אחד של בעיה כלל תרבותית. אנחנו יודעים שסטודנטים רבים מאד שמחים לקצר תהליכים ולאפשר לכלים האלה להכין עבודות עבורם, וזה על אף העובדה שלא מעט מורים ומרצים מנסים להקנות שימוש מושכל בכלים האלה. ואם סטודנטים בכל זאת בוחרים לפנות ישירות לכלי LLM? נדמה לי שלא יהיה זה נכון לראות בזה רק עצלנות, או סתם רצון להקדיש כמה שפחות מאמץ להכנת העבודות שהם מגישים. חשוב לנו גם להכיר בכך שהעבודות האלו משקפות את המציאות המיידעי הרווחת סביבנו. כאשר המידע שסטודנט צורך הוא מידע שעוּבד (ואפילו לעוס) באמצעות LLM, הוא לומד שאותה הגשה של מידע באופן גנרי שהוא מחולל באמצעות הקלקה על כפתור היא דרך לגיטימית, ואפילו נכונה, להתייחס למידע. אין פלא שכך הוא יעשה כאשר הוא נדרש להגיש משהו.

לפני חודש, באתר The Conversation, שירי מלומד (Shiri Melumad) מרצה במחלקה לשיווק באוניברסיטה של פנסילבניה פרסמה כתבה שסקרה מחקר שהיא, עם שותף, ערכה שהשווה בין "עומק הלמידה" בעקבות מידע שהושג דרך החיפוש המסורתי של גוגל מול מידע שהושג דרך השימוש בכלי AI כמו ChatGPT. מסקנת המחקר מופיעה בכותרת הכתבה:

Learning with AI falls short compared to old-fashioned web search

לא ידעתי מה לצפות מהמחקר הזה, אם כי לא היה קשה לנחש, אפילו מקריאת הכותרת בלבד. הנחתי שמפני שהחיפוש הוא פעולה יחסית אקטיבית המחקר יגלה שהלמידה שמתרחשת דרך חיפוש מידע בגוגל מעמיקה יותר מאשר דרך כלי LLM. עבורי לפחות, קל מאד לאמץ את הקביעה של מלומד שהשימוש ב-LLM, שהיא לרוב נטולת מאמץ, יוצר תחושת "למידה" דלה ושטחית. ואכן מלומד כותבת:

However, a new paper I co-authored offers experimental evidence that this ease may come at a cost: When people rely on large language models to summarize information on a topic for them, they tend to develop shallower knowledge about it compared to learning through a standard Google search.

המחקר, שכזכור מוצא ערך בחיפוש מידע דרך גוגל, התפרסם באוקטובר, ומעניין שפגשתי אותו סמוך למאמרון הקודם כאן בו ציטטתי את ג'וסטין רייך (Justin Reich) שטען שסטודנטים רבים מדי אינם יודעים לערוך חיפוש מידע מושכל דרך גוגל. ללא קשר לביקורת של רייך, אני מעדיף את החיפוש ה-"מסורתי" על השימוש ב-AI אבל דווקא בגלל ההעדפה הזאת הרגשתי צורך לקרוא את המחקר המלא. חששתי שבדומה למחקר של נטליה קוסמינה ב-MIT שגם עליו כתבתי, אגלה שלפחות לטעמי מסקנות המחקר אינן בדיוק נתמכות על ידי המחקר עצמו. לשמחתי, התבדיתי.

מצאתי מחקר שעשה מאמצים לבחון אם באמת יש הבדל בלמידה, או באיכות הלמידה, בין החיפוש ברשת ה-"מסורתי" לבין השימוש ב-AI על מנת לקבל מידע. הוא נבנה מארבעה חלקים שונים. בחלק הראשון, שבו השתתפו מעל אלף סטודנטים, הסטודנטים חולקו לשתי קבוצות שהתבקשו להכין הנחייה לעמית בנושא של גידול גינת ירק. לשם הכנת ההנחיות קבוצה אחת חקרה את הנושא באמצעות חיפושי גוגל "רגילים", ואילו הקבוצה השנייה השתמשה ב-ChatGPT. התוצאות היו ברורות – המשתתפים שערכו חיפושים דרך גוגל לפני שהם הכינו את ההנחיות שלהם הרגישו שהם למדו יותר על הנושא, ובדיקה של מה שהמשתתפים כתבו הראתה תוכן עשיר ומגוון יותר. בחלק השני (עם כ-2000 משתתפים) המשתתפים שוב חולקו לקבוצה של חיפוש דרך גוגל וקבוצה של ChatGPT, אבל היתה כאן אחיזת עיניים מסוימת – בעצם, החוקרים הגישו את אותן התוצאות לשתי הקבוצה, כאשר רק אמצעי ההגעה למידע היה שונה. המשתתפים בקבוצת ה-ChatGPT ציינו שהם למדו פחות מאשר קבוצת הגוגל.

החלק השלישי ביקש לבודד עוד יותר את ההבדלים. 250 משתתפים חולקו לקבוצה אחת שחיפשה דרך גוגל, ולקבוצה שנייה שהשתמשה ב-AI Overview של גוגל. (בניסוי הזה המטלה לא היתה להסביר כיצד לגדל גינת ירק, אלא כיצד לחיות חיים יותר בריאים.) וגם הפעם, התוצאות היו דומות. המעורבות בהכנת ההנחיות של קבוצת החיפוש היתה גדולה יותר, וגם התוצאות היו עשירות יותר. בחלק הרביעי התוצאות של 250 המשתתפים בחלק השלישי הוגשו ל-1500 קוראים שהתבקשו לדרג את איכות המידע שהופיע בסיכומים השונים. ושוב, הסיכומים של אלה שהשתמשו בחיפוש ה-"רגיל" של גוגל נחשבו איכותיים יותר מאשר אלה של ה-AI Overview. (רצוי להדגיש כאן שניסיתי לתמצת בנאמנות מחקר די מורכב, ומומלץ לא להסתמך על הסיכום שלי, אלא לקרוא את המחקר המלא.)

מכל זה נדמה לי שיש כיסוי לקביעה של מלומד שכותבת:

learning from synthesized LLM responses led to shallower knowledge compared to gathering, interpreting and synthesizing information for oneself via standard web links.

דווקא מפני שמראש היתה לי נטייה להסכים עם תוצאות המחקר של מלומד, התוצאות האלה גרמו לי אי-נוחות מסוימת. אנחנו תמיד שמחים למצוא סימוכין לדעות שלנו, וקצת זהירות כלפי מסקנות שאנחנו מעוניינים להסיק איננה יכולה להזיק. כמו-כן, אי-הנוחות קשורה לשאלה חינוכית עתיקת יומין – האם צריכים לסבול (או לפחות להתאמץ) על מנת ללמוד משהו באופן יסודי.

מלומד מציינת שאחד העקרונות הבסיסיים ביותר של פיתוח מיומנויות הוא מעורבות פעילה במה שמבקשים ללמוד. היא כותבת שכאשר הלמידה על נושא כלשהו נעשה באמצעות חיפוש בגוגל:

we face much more “friction”: We must navigate different web links, read informational sources, and interpret and synthesize them ourselves

ואילו כאשר אנחנו פונים ל-LLM העבודה נעשית עבורנו ותהליך הלמידה היא פסיבית. הלומד איננו מעורב אישית בתהליך, והתוצאה היא למידה שטחית. מלומד משתמשת במונח disfluency (אולי "העדר שטף") ומסבירה כיצד הוא מתקשר למחקר שהיא ערכה:

learning through web search involves a particular type of disfluency: the need to engage in trial-and-error navigation among result links, discovering which are suitable for the question at hand, and then interpreting and synthesizing the different pieces of information for oneself.

היה לי מעניין, אגב, לראות שבמראי המקומות של המחקר מלומד מקשרת למאמר משנת 2013 שנחשפתי אליו, נדמה לי, ב-2015 ומאד אהבתי – The Benefits of Cognitive Disfluency מאת אדם אלטר (Adam Alter). מדובר במאמר מאד נחמד, אם כי לא במיוחד מעמיק. הטענה העיקרית של אלטר היא שעל מנת ללמוד משהו רצוי שניתקל במידה מסוימת של קושי. וכאן אי-הנוחות. אינני דוגל בכך שלשם הלמידה מורים ומרצים יאלצו את הסטודנטים שלהם לסבול. ובכל זאת יש הגיון בכך שכאשר אנחנו פוגשים קושי מסוים, או צריכים להשקיע מאמץ, הסיכוי שנפנים את הנלמד גדל.

אבל המצב הזה מעמיד אותי מול שתי דילמות – האם בכלל נכון לגייס כלים טכנולוגיים כדי להקל על לומדים, והאחרת, אם דווקא כין רצוי להקל, למה לחייב כלים מלפני עשור אבל לשלול כלים מקלים, כמו כלי LLM, של היום.

ברור שהחישובית הקלה על הסטודנט, וכך גם כלים נוספים – מבודק האיות בתמלילן ועד לגישה המהירה למידע דרך הרשת. אולי השימוש באלה היה טעות, וכמו שרבים היום טוענים, בסופו של תהליך ההקלות האלה פוגעות ביכולת הלמידה של הלומדים? מבחינתי האישית התשובה שלילית. הרי מול אותן "הקלות" יש גם יתרונות לימודיים ברורים. ה-"הקלות" האלה מאפשרות התמקדות בשטף העבודה (כאשר אין צורך להקפיד על איות, למשל), והן מזמינות הרחבה והעמקה בתחומים רבים. ספק אם היינו רוצים לוותר על אלה ובמקום זה לחייב את הלומדים להזיע יותר, אפילו אם אנחנו מבינים שיש מקרים שבהם ההזעה יכולה להוביל ללמידה טובה יותר.

אבל אם אינני שולל את הכלים התקשוביים של לפני עשור (ויותר), למה אני מתייחס בספקנות כלפי כלים חדשים שגם הם, לפחות לפי מפתחיהם, תורמים המון ללמידה. אולי טעיתי גם לגבי הכלים הישנים? רצוי לשים לב שלאחרונה יש ביקורת די חריפה כלפי כמעט כל דבר "טכנולוגי" בחינוך, שמגיעה אפילו עד לדרישה לסלק את המחשבים מהכיתות באופן גורף. (כמובן שגם העיפרון הוא טכנולוגיה, ויתכן שפעם גם התנגדו לשילובו בכיתה, אבל לא ידוע לי על ביקורת היום כלפי השימוש בעיפרון.) בגלל ההתנגדות הזאת חשוב להגן על הטכנולוגיה. אבל כאשר אנחנו עושים זאת חשוב להבחין בין מה מקדם את הלמידה ומה מעכב אותה. בנוסף למתנגדים לתקשוב יש חברות טכנולוגיות שאינן מבחינות בין מה תורם ומה פוגע ללמידה, והן מבקשות לשכנע אותנו שאי-אפשר לעצור את הקידמה. לכן חשוב להבהיר שמצעד הטכנולוגיה איננו רצף של שיפור מתמשך. הטכנולוגיות שאנחנו מאמצים משקפות את התפיסות ואת הערכים של החברה שלתוכה הן צומחות, וגם את התפיסות ואת הערכים של אלה שמפתחים אותן. החינוך רשאי, ואף צריך, לאמץ מה שיכול לקדם את הלמידה (וכמובן שאין תמימות דעים אצל אנשי חינוך בנוגע מהי באמת "למידה"). המחקר של מלומד, שמתמקד בערך החיובי של עשיית מאמץ, מאיר היבט של טכנולוגיה "ישנה" שדווקא נעדר בטכנולוגיות חדשות שמקלות, ומראה לנו שאין בושה בלא תמיד לצעוד עם ה-"קידמה".

בסביבות חינוכיות נהוג לצטט את ההתייחסות של פבלו פיקאסו לעולם המחשבים:

מחשבים הם חסרי תועלת. הם יכולים רק לתת לך תשובות.

להבדיל מציטטות שמרבים לייחס לאנשים מפורסמים אבל דווקא נאמרו על ידי אנשים פחות ידועים, פיקאסו כנראה באמת אמר את זה, או לפחות משהו מאד דומה. בדיקה של ה-Quote Investigator, שהוא על פי רוב מקור מהימן, מאמתת את הייחוס, אם כי פיקאסו כנראה לא השתמש במילה "מחשבים" אלא "מכונות חישוב". היות והציטוט כנראה מ-1964, אפשר להבין שהמונח של אז שווה ערך למה שאנחנו היום מכנים מחשב.

אני מכיר את האמירה הזאת בערך שלושים שנה. נדמה לי שפגשתי אותה לראשונה ממש סמוך לפריצת ה-WWW לתודעה (והיה בוודאי שם שראיתי אותה לראשונה). חשוב להבין שעל פי רוב, ב-1964 המחשב באמת היה בסך הכל מכונת חישוב. לעומת זאת, בתחילת שנות ה-90 המחשב האישי נעשה לנקודת הכניסה למאגר המידע העשיר – האינטרנט. במילים אחרות, בשנות ה-90 המחשב שפיקאסו הכיר בשנות ה-60 כבר לא נתן "תשובות", אלא פתח עבורנו אפשרויות רבות לשאילת שאלות. לכן, עם כל הכבוד לפיקאסו (טוב, בהתחשב ביחס שלו לנשים אי אפשר להעניק לו את "כל" הכבוד) כאשר גוגל פרצה לתודעה רבים מאיתנו שמחנו להעיר שפיקאסו טעה. המחשב היה למכשיר שעודד את החיפוש ואת החקר.

זה היה המצב במשך תקופה ארוכה. זאת ועוד: במהלך שנים די רבות היינו עדים לתופעה מאד מיוחדת – אתר האינטרנט המוכר והפופולרי ביותר, האתר שעבור רבים היה התגלמות האינטרנט, פעל כצינור לאתרים אחרים. גוגל לא ביקשה להחזיק את המבקרים אצלה באתר הבית לזמן ממושך, אלא דווקא שלחה אותם החוצה ממנה. חשוב להבין עד כמה הרעיון הזה פעל בניגוד להגיון הבסיסי של אתרי אינטרנט שמטרתם היתה להאריך את זמן השהות אצלם. וכזכור, חיפוש מידע באמצעות גוגל היה שונה מאד מה-"תשובות" שעוררו את לגלוגו של פיקאסו. אבל הגלגל הסתובב, ויתכן שהיום פיקאסו שוב צדק.

מתיאו וונג (Matteo Wong) ב-The Atlantic כותב על השינויים בחיפוש של גוגל בעידן ה-AI. הוא מתאר את הפיתוח העכשווי של מה שבגוגל מכנים AI Mode. מדובר במצב שבו אין תיבת חיפוש, ולכן גם אין צורך להקפיד על בחירת מילות חיפוש (מה שפעם קראו "שאילתות"). במקום זה יש chatbot. ומה עושים?:

You ask a question and the AI spits out an answer. Instead of sifting through a list of blue links, you can just ask a follow-up.

מי שעקב אחר השינויים שהתרחשו בחיפוש בשנתיים האחרונות אכן הבין שזה הכיוון שבו הדברים התקדמו. עוד בחודש ינואר מט הונן (Mat Honan) כתב ב-Technology Review של MIT ש:

AI means the end of internet search as we’ve known it

הכתבה של הונן ארוכה וסוקרת את ההיסטוריה של החיפוש באינטרנט. אני מניח שהיום מעטים זוכרים את !Yahoo (שלא היה מנוע חיפוש אלא קטלוג אינטרנטי) ועוד פחות זוכרים את Archie. אבל גם אם ההיסטוריה מעניינת, היא איננה העיקר. הונן מציין את הבעייתיות אשר בתקצירי המידע שה-AI מחוללת היום. במקום לקשר אותנו למקור, ה-AI מתמצתת (לפעמים מילה במילה) את דפי המקור שעליהם ה-"תשובה" שלה מבוססת, אבל היא איננה מפנה אותנו אל הדפים האלה. אנחנו "זוכים" לתשובות נעדרי הקשר (ואיננו מגיעים לדפים שבהם הטקסט המקורי מופיע). הונן מצטט את ליז ריד (Liz Reid), ראש תחום החיפוש בגוגל, שמסבירה את ההבדל בין החיפוש שעד היום הכרנו, לבין מה שגוגל עושה היום באמצעות ה-AI:

For a while what we did was organize web pages. Which is not really the same thing as organizing the world’s information or making it truly useful and accessible to you.

ראיית המרחב העצום של המידע אשר באינטרנט כתשתית שממנה דולים "תשובות" היא גם, ביסודו של דבר, ראייה מצומצמת, מגבילה, ומוטעית של מה שנמצא בו. ה-WWW הוא (עדיין) יצירה אנושית, ומפני שהיא כזאת היא מורכבת מדעות ומהתייחסויות שונות ומגוונות. הפיכת כל זה לתשתית ל-"תשובות" שאפשר להגיש לפי בקשת הפונה מחטיא (לפחות לדעתי) את המהות של המשאב האדיר הזה.

זאת ועוד: היכולת של הכלים האלה להגיש לנו "תשובות" היא לא רק פונקציה של היכולות המשתפרות תדיר של כלי ה-LLM, אלא גם של הכמויות האדירות של מידע אישי אודותינו שגוגל ומטא ואחרים צוברים. באמצעות המידע האישי הזה התשובות שמוגשות לנו מותאמות למי שאנחנו – במה אנחנו מתעניינים, אלו דברים אנחנו קונים, היכן אנחנו נמצאים כעת ועוד. עבור רבים מאיתנו האפשרות לקבל תשובות ממוקדות ומדויקות מצדיקה את הוויתור על הפרטיות שכרוכה בכך. למען האמת, עבור פניות רבות קשה לראות בכך בעיה. עבור החיפוש "מזג האוויר", למשל, קשה להתנגד לקבלת תחזית מדויקת של שלושה הימים הקרובים, ולא רק עבור המקום שבו אנחנו נמצאים כעת אלא גם עבור היכן אנחנו טסים (הכלי הרי יודע שרכשנו כרטיסי טיסה). זה הרבה יותר כדאי מאשר לערוך חיפוש כדי לקבל קישור לאתר שבו עלינו להקליד את העיר המבוקשת כדי לקבל את התחזית. ולהודות באמת, הרוב מאיתנו מזמן ויתרנו על הפרטיות.

אבל יש הבדל גדול בין היעילות שה-AI יכולה להעניק לנו עבור מה שמתרחש ביום-יום שלנו, לבין הפנייה לרשת לשם לימוד נושא. יתכן מאד שבחיי היום-יום שלנו אנחנו שמחים לקבל "תשובות". אבל כאשר אנחנו מבקשים ללמוד משהו (אם במסגרת ממוסדת או באופן עצמאי), מתן תשובות סוגר ותוחם את הלמידה. הוא איננו מעודד סקרנות אלא קוטע אותה. דווקא במסגרת של למידה מה שמעניין אותנו הוא ריבוי האפשרויות, החשיפה לגישות ולפרשנויות שונות ומגוונות. בהערה שבאופן ברור נכתבת עם מידה גדולה של אירוניה הונן מיטיב לבטא את ההבדל בין השניים. הוא כותב:

Who wants to have to speak the language of search engines to find what you need? Who wants to navigate links when you can have straight answers? And maybe: Who wants to have to learn when you can just know?

יתכן מאד שאני שייך לדור שהולך ונכחד, דור שמוצא ערך בעשיית המאמץ לפענח ולהבין, דור שמקבל בברכה ריבוי אפשרויות שמחייבות בירור ובחינה, דור שמאותגר על ידי מגוון גישות. אבל אם בעבר חשבתי שאני מהדור שחשב שפיקאסו טעה, במציאות של היום, מציאות שבה ה-AI משנה את החיפוש באינטרנט ואף מייתרת אותו, אני חושש שהוא דווקא צדק.

הנסיון מלמד שעל אף כל הכוונות שלי להקדיש לפחות חלק מכל קיץ לכתיבה לבלוג הזה, תמיד עולים עניינים אחרים והכתיבה לבלוג נדחקת הצידה. קיוויתי שבמשך הקיץ הזה אצליח לכתוב ביקורות על שני ספרים (שכבר התפרסמו לפני מספר שנים) שקשורים לתקשוב החינוכי. גם אם הספרים כבר אינם חדשים, לטעמי הם חשובים להבנת התחום. לכן בתחילת הקיץ התחלתי לאסוף את הפתקאות שלי ולארגן אותן למשהו פחות או יותר קוהרנטי. אבל כרגיל, הכוונות לא הפכו למעשים, ולקראת סוף הקיץ אני מגלה שהדבר היחיד שהצלחתי לכתוב עבור הבלוג הוא פתיחה יחסית קצרה למאמרון המשך למשהו שפרסמתי כאן עוד בחודש אפריל. את הפתיחה הזאת התחלתי בסוף יוני, ואולי אחרי איחור כל כך ארוך ראוי שהיא פשוט תיגנז. אבל בעיני הנושא עדיין רלוונטי, לא רק בתחום היחסית צר של החינוך, אלא באופן כלל "מידעי". ולכן …

עוד בחודש אפריל (בגירסה המקורית של המאמרון הזה כתבתי "לפני קצת יותר מחודשיים") קבלתי על השילוב של כלים כמו ChatGPT לתוך חיפוש מידע באינטרנט. טענתי שהשילוב הזה עתיד להעניק לנו "תשובות", כאשר צריך להיות ברור שלפי תפיסה חינוכית בריאה "תשובות" אינן המטרה שאליה צריכים לשאוף. טענתי שכלים כמו ChatGPT מגישים לנו מידע שהוא ארוז היטב ובצורה משכנעת, וכתוצאה מכך המחפש איננו חש צורך לשאול אם המידע הזה אכן "אמין" או "נכון" אלא פשוט מקבל אותו כמוסמך. המצב החדש הזה שונה מאשר חיפוש המידע האינטרנטי ה-"מסורתי", אותו חיפוש שעד היום ערכנו באמצעות מנועי חיפוש. בחיפוש ה-"מסורתי" התוצאות של החיפושים שלנו הוצגו כ-"הצעות" – קישורים שמזמינים אותנו להקליק עליהם, וכך לצלול פנימה לתוך מרחבי מידע שונים ומגוונים. קיבלנו על עצמנו את התפקיד של הערכת המידע וגיבוש דעה כלפי התוצאות השונות. בסביבה החינוכית החיפוש הראשוני הזה היה בסך הכל התחלה של תהליך – תהליך שהזמין אותנו לקבוע "דעה" אישית, ויש לקוות מנומקת, על הנושא אותו ביקשנו לחקור. נדרשנו למלא תפקיד פעיל בתהליך איסוף המידע – לשקול את פרטי המידע השונים שקיבלנו ולברור ביניהם לקראת נקיטת עמדה. באותו מאמרון מחודש אפריל הבעתי את דעתי שה-"תשובות" המוגשות לנו דרך טקסט שנוצר על ידי ChatGPT לכאורה מייתרות את שלב ההערכה ובכך מהוות סכנה לימודית מדאיגה.

עד כאן עיקר הטענה שלי באותו מאמרון מחודש אפריל. וכאילו אותה סכנה לא היתה מספיק בעייתית, לקראת סוף יוני, ב-The Verve, ג'יימס וינסנט (James Vincent) תיאר סכנה נוספת – סכנה שאפשר לכנות אותה לא לימודית בלבד, אלא כלל מידעית. הוא ביטא את הסכנה הזאת בכותרת המשנה של הכתבה שלו:

Generative AI models are changing the economy of the web, making it cheaper to generate lower-quality content. We’re just beginning to see the effects of these changes.

הטענה המרכזית של וינסנט היא שכבר היום הרשת מוצפת בטקסטים ובתמונות שהופקו על ידי כלים של Generative AI, ושכבר היום קיימת סכנה שהתפוקה הזאת תעלה על התפוקה ה-"אנושית". אם עד היום כלים של Generative AI "למדו" מטקסטים ומתמונות שהיו "אנושיים" במקור, המצב הזה כבר משתנה וטקסטים רבים שנוצרים על ידי ה-AI נעשים לחלק מכובד ממאגר הטקסטים שעומד לרשות ה-AI. בעיני וינסנט ככל שהתהליך הזה ממשיך איכות המידע שמופק על ידי המערכות האלו תהיה יותר ויותר ירודה. עם זאת, זה לא ימנע מה-Generative AI להפוך למקור ה-"מידע" הראשי ברשת.

אפשר להבין למה מדובר בתהליך כמעט בלתי-הפיך. ה-Large Language Models הפופולריים היום נעזרים במאגר עצום של טקסטים שעליהם אפשר להמשיך לחבר עוד ועוד טקסטים. בתחילת הדרך המאגר הזה הוא, כמובן, כלל הכתיבה האנושית. אבל ככל שהכלים של Generative AI ממשיכים ליצור טקסטים שנעשים לחלק מהמאגר שעומד לרשות אותם מודלים, נוצר מצב שבו האמינות של המאגר הולכת ומצטמצמת. גם אם בתחילת הדרך כלי כמו ChatGPT מתבסס על מידע אמין, עם הזמן מאגר הטקסטים שממנו הוא "לומד" מזדהם, ואמיתוּת הטקסטים שמהם הכלים האלה לומדים מוטלת בספק.

וינסנט בוחן את השינוי הזה – הפקת מידע על ידי בני אדם מול הפקתו באמצעות כלי AI – במספר תחומים שונים. הוא מביא דוגמה מ-Stack Overflow, אתר שבו מתכנתים מעלים ומשיבים על שאלות תכנות. בנוגע לתשובות שה-AI מחולל הוא מצטט מנחים של האתר:

The primary problem is that while the answers which ChatGPT produces have a high rate of being incorrect, they typically look like they might be good and the answers are very easy to produce.

במילים אחרות, מה שנראה אמין נחשב "מספיק" אמין כדי שרבים יסמכו עליו, ודי מהר אנחנו מוצאים את עצמנו גולשים במדרון חלקלק לתוך מאגרי "מידע" שהם רחוקים מלהיות מהימנים.

עבור וינסנט הבעיה, או הסכנה, הגדולה ביותר נמצאת בכוונות של גוגל לשלב את ה-AI לתוך תוצאות החיפוש שלה. הוא כותב שבעקבות שילוב ChatGPT לתוך תוצאות חיפוש של Bing גוגל עורכת נסיונות של החלפת ה-traditional 10 blue links בתקצירים שה-AI מחולל. הוא מביע את החשש שהמשמעות של צעד כזה תהיה בעייתית ביותר. הוא כותב שזה עשוי להשפיע לרעה על אזורים נרחבים של הרשת שאליהם כולנו פונים (ביקורות על מוצרים, מתכונים, חדשות ועוד) ומוסיף:

In the end, Google might kill the ecosystem that created its value, or change it so irrevocably that its own existence is threatened.

כאן, אגב, חשוב לציין שהיתה בעייתיות גם באותם traditional 10 blue links. על אף העובדה שבקלות ובמהירות למדנו לסמוך עליהם, גם הם, והדרך שבה הסדר שלהם נקבע, היוו בעיה לא קטנה מבחינה מידעית.

הדאגה שלי, כמובן, איננה לקיומה של גוגל – היא בוודאי תשרוד ללא קשר לחיפושים שאני אערוך או לא אערוך. הדבר החשוב בעיני הוא איכות המידע שאפשר יהיה למצוא ברשת. לא ברור עד כמה כדאי יהיה ללמד את הסטודנטים שלנו כיצד לערוך חיפושי מידע מושכלים אם כבר מלכתחילה אמיתוּת אותו מידע שאליו הם מגיעים מוטלת בספק. אבל ממילא צריך להיות ברור שמערכות חינוך אינן מתקיימות במנותק מהעולם הסובב אותן, ובימינו "אמת" היא כבר מצרך די נדיר.

על אף המאמצים שלי לא להצטרף לחגיגה סביב ChatGPT וסביב AI באופן כללי, באופן די צפוי הנושא הזה נשאר, כבר זמן ממושך, נושא חם מאד בחינוך. כמות אדירה של התייחסויות מתפרסמת בעיתונות ובבלוגוספירה. כצפוי הרבה ממה שנכתב חוזר על עצמו, אבל קשה בכל זאת לא לנסות לקרוא כמה שיותר – מתוך התקווה, שלעתים קרובות מדי מתבדה, לפגוש משהו באמת מקורי ומעורר מחשבה. כמובן שלגיטימי שכל אחד יכתוב מה שהוא חושב, אבל לפעמים אני מתרשם שמספר הכותבים עולה על מספר הקוראים. כל אחד חושב שהתרומה שלו ייחודית (נו, גם אני) אבל מתקבל הרושם שהכל כבר נכתב. רק לעתים רחוקות אני נתקל בהתייחסות שנראית לי ייחודית או יוצאת דופן, או כזאת שמאירה את הנושא באור שונה מאשר הרווח. וכאשר זה קורה ראוי שאכתוב עליו.

כאשר הוא התפרסם בחודש ינואר פספסתי את המאמרון הזה של דייב קורמייה (Dave Cormier). הוא אמנם הופיע אצלי, וגם הוזכר בדברים שקראתי, אבל זה היה בסך הכל מאמרון אחד מתוך בליץ אדיר של פרסומים אחרים והוא איכשהו חמק ממני. הגעתי אליו לפני שבוע כאשר מרטין וולר (Martin Weller) הזכיר אותו במאמרון חדש שלו. רק אז הקלקתי אליו ושמתי לב שהוא בכלל איננו חדש. קורמייה הוא קנדי ששנים רבות מעורב בנושאים הקשורים לתקשוב החינוכי. הבלוג שלו כמעט תמיד מעניין, אם כי הוא מפרסם בו בתדירות יחסית נמוכה.

קורמייה איננו מתנגד ל-ChatGPT או לכלי AI דומים. הוא מציין שבעיניו ההשפעה של הכלים האלה על החינוך תהיה דומה להשפעת המחשבון על החינוך המתמטי … ואז מוסיף שארבעים שנה אחרי שהמחשבון נכנס לבתי הספר אנחנו עדיין מתווכחים על השפעתו. בהערה הזאת, עוד בתחילת המאמרון, קורמייה מצביע על כך שעל אף עשרות אלפי המילים שכבר נכתבו, עדיין מוקדם מדי לקבוע מה תהיה השפעת ה-AI.

המאמרון של קורמייה איננו עוסק ישירות בשימוש בכלי AI במערכות חינוך, אלא בהשפעתם על עולם הדעת, ובעיקר בכיצד שילובם לתוך כלי חיפוש כמו Bing ו-Google משפיע על עיצוב ההבנה שלנו. הוא מתאר את מה שאולי אפשר לכנות הבנאליות של הידע ומביע דאגה לגבי זה. הוא מתאר כיצד בתקופת הלימודים שלו הוא נהג להגיע למדף מסוים בספרייה כדי למצוא ספר מסוים, וידע ששם הוא ימצא עוד ספרים שקשורים לאותו נושא. בהמשך, השימוש במנוע חיפוש שינה את התהליך הזה, אבל עדיין היה דומה בכך שהחיפוש בגוגל אמנם לא הביא אותו למדף ספציפי בספרייה, אבל תוצאות החיפוש בכל זאת כיוונו אותו למקורות דומים שדרכם אפשר היה לבחון נושא לעומק ממגוון היבטים. מול התהליכים האלה הוא מעמיד את הפנייה ל-ChatGPT לשם חיפוש מידע ומסביר שהתוצאות של בקשת החיפוש יהיו ערבוביה של מידע שמוגש בצורה משכנעת ואפילו פסקנית, והכי חשוב, כבר ארוז. הוא כותב:

The algorithm presents me with the knowledge, already packaged.

קורמייה מדמה את המצב הזה למה שכלי ה-autotune עושה לקולות במוסיקה. ה-autotune חדר לעולם המוסיקה לפני יותר בעשרים שנה, והשימוש בו היום נפוץ ביותר. הכלי מנקה את הקול מטעויות כיוונון זעירות וכך הוא מגיש למאזין צלילים נקיים ונטולי חספוס, ובסופו של דבר נטולי ייחוד מוסיקלי. קורמייה מציין שרבים טוענים שהכלי מוציא את המרכיב האנושי מתוך תהליך יצירת המוסיקה והוא מוסיף ש:

That’s what’s going to happen to our daily knowledge use.

כמו עם autotune שמאפשר לזמרים לזייף ואחר-כך, בהקלקה על כפתור, להפוך את השירה לנקייה, נוחות השימוש בכלי AI בתהליך איתור מידע מייתרת את הצורך לצלול עמוק לתוך נושא כלשהו. הרי למה שנעמיק בחיפוש אחר מידע מדויק כאשר בהקלקה על כפתור אפשר לקבל משהו שמספיק טוב שבהחלט נראה משכנע. קורמייה שואל:

Who is going to pay you to take a week to learn about something enough so you can give an informed opinion when something that looks like an informed opinion can be generated in seconds?

חשוב להדגיש שמה שמפריע לקורמייה איננו שהמידע שמקבלים איננו נכון (אם כי גם זאת ללא ספק בעיה) אלא שהכלי הופך את ההעמקה, את הצלילה לתוך המידע כדי להבין לעומק, לדבר שאין טעם לבזבז עליו זמן. הוא מציין שעבור מומחים בתחומם הפנייה לכלי כמו ChatGPT איננה מהווה בעיה. עבורם חיפוש מידע הוא לשם העשרה מתוך בסיס ידע מוצק, ולא כדי לקבל תמונה כללית. מומחים לא יסתפקו בתוצאות חיפוש שהן ארוזות מראש (ובצורה נאה) שהכלי מגיש להם. אבל קורמייה מדגיש שבמרבית התחומים שבהם הרוב מאיתנו מבקשים לקבל מידע אנחנו טירונים (novices), ונהיה מוכנים לקבל מידע מספיק טוב, גם אם בסופו של דבר הוא שטחי, כל עוד הוא נראה לנו אמין. כמו עם ה-autotune נקבל צלילים נקיים, אבל נטולי ענין. והתוצאה בעולם הדעת, כמו בעולם המוסיקה, תהיה סתמיות משוועת.

שוב, לפי קורמייה הבעיה איננה שקל להטעות אותנו, גם אם זה אכן נכון, אלא שהסקרנות שלנו תסופק כבר ברובד נמוך ופשוט במקום שנבחר לצלול לתוך נושא כדי ללמוד אותו ממש. אפשר לטעון שזה היה המצב גם בחיפושי גוגל פשוטים כאשר על אף העובדה שמוסרים לנו שנמצאו אלפי דפים שבצורה זאת או אחרת "עונים" על השאילתה שלנו הסתפקנו באלה שבדף הראשון בלבד. אבל התוצאות האלו עדיין היו הצעות להעמקה ולא "תשובות". עצם הגשת המידע בצורה מסודרת ולכאורה מוסמכת תגרום לנו לקבל את התוצאות כתשובה במקום כהזמנה להמשך הלמידה.

כמאזינים למוסיקה, אנחנו על פי רוב רוצים בסך הכל לשמוע מוסיקה ערבה לאוזן. ה-autotune אכן מספקת לנו את מה שאנחנו רוצים. הוא משטיח את החספוס ומגישה לנו צליל נקי. אבל מדובר בצליל נקי מדי שבסופו של דבר מלאכותי במקום אנושי. רבים מאיתנו גילינו שעל אף החספוס אנחנו מעדיפים את הצליל האותנטי יותר. אפשר לקוות שכך יהיה גם בנוגע לתוצאות החיפוש שכלים כמו ChatGPT יכולים להגיש לנו.

לפני חודש, בתגובה למאמרון כאן, גיל עמית טען שהביקורת שלי כלפי המיידיות של קבלת תוצאות חיפוש ברשת מוטעית. במאמרון שאליו גיל הגיב ובמאמרון שהתפרסם חודש לפני-כן קבלתי על כך שבתרבות הכללית שלנו, ולכן גם במערכות החינוך, חיפושי מידע מתבצעים תוך ציפייה לתשובה עובדתית ברורה, מהירה וקצרה, וכתוצאה מכך הסקרנות, הרצון לדעת עוד, לגלות קשרים בין גורמים שונים או להרחיב את הדעת מעבר לאותה תשובה מהירה, מצטמצמים כך שהמחפש מסתפק בפיסת מידע פשוטה. במקום שהחיפוש יוביל להרחבת הסקרנות, החיפוש באינטרנטי סוגר ומגביל אותנו למנה דלה של מידע. גיל טען שהתלונה שלי מתכחשת למציאות החיובית – שהזמינות הכמעט מיידית של מידע מזמינה רכישת ידע בממדים שלא היו אפשריים בשום תקופה קודמת. כמו-כן, הוא קבע, במידה די גדולה של צדק, ש:

לא זכור לי כי בעידן טרום הגוגל היתה תרבות ענפה ורחבה (מבחינת מספר האנשים) של חיפוש וסקרנות.

כאשר קראתי את התגובה של גיל היה לי ברור הוא צדק. התגובה שלו הזכירה לי שפעמים רבות בעבר גם אני התבטאתי בצורה דומה. באחת הפעמים האלה, לפני עשור, במסגרת של התייחסת לאמירה של מורי פרופ' משה כספי, כתבתי על חזון זמינות המידע. לפני שנים רבות כספי תיאר מצב אידיאלי שבו נוכל לשלב בין החוויה לבין הידיעה, וכך לתת ביטוי לשני ההיבטים האלה של התודעה שלנו. כספי ציין שהאנציקלופדיה יכולה לתאר לנו בפירוט מרבי מה גורם לכך ששקיעת השמש מעל לים מרשימה כל כך, אבל היא איננה יכולה לחוות את השקיעה. במאמר שכתבתי לספר יובל לכספי שהתפרסם ב-2010 ציינתי שלא רחוק היום שבו המידע על השקיעה תהיה נגישה לנו בלחיצת כפתור מכל מקום, כך שנוכל לחוות את השקיעה וגם להבין אותה בעת ובעונה אחת. הגשתי את המאמר שלי לעורכי ספר היובל ביוני 2007, ממש באותו חודש שבו ה-iPhone הראשון יצא לשוק. מה שתיארתי כחזון כבר אז התחיל להתממש. היום, כמובן, הזמינות הזאת מוכרת היטב ואפילו נדוש, אם כי עבור אלה מאיתנו שזוכרים את התהליך של איתור מידע לפני ה-WWW והסמרטפון, עדיין מדובר בפלא שאיננו מובן מאליו.

רבים אחרים ציינו את פלא זמינות המידע. אליס דרגר (Alice Dreger) בספרה Galileo’s Middle Finger כותבת שההורים שלה, קתולים שמרניים, נטעו בה את התשוקה לידע:

Twice as often as my parents told their four children to go wash, they told us to go look something up. At our suburban tract house on Long Island in the 1970s, our parents shelved the Encyclopædia Britannica right next to the dinner table so we could easily reach for a volume to settle the frequent debates. (עמ' 7)

עבור דרגר היה זה הספר המודפס שתמיד היה בהישג יד. באופן מאד דומה יוחאי בנקלר כותב על הגישה ל-WWW שמלווה את ארוחות הערב בביתו. בספרו The Wealth of Networks הוא מונה רשימה ארוכה של אנשים שסייעו לו בכתיבת הספר, וגם כותב תודה מיוחדת לאביו:

My father, who was swept up in the resistance to British colonialism and later in Israel’s War of Independence, dropped out of high school. He was left with a passionate intellectual hunger and a voracious appetite for reading. He died too young to even imagine sitting, as I do today with my own sons, with the greatest library in human history right there, at the dinner table, with us. But he would have loved it. (עמ' xii)

בקיצור, קשה להמעיט בחשיבות הזמינות הזאת. פעמים רבות בעבר נהגתי לציין שעלינו להתייחס אליה כאחד השירותים הבסיסיים – כמו מים חמים שזורמים בברזים, או חשמל שמדליק את האור בלחיצת כפתור. היום בקושי קורה שאמצא את עצמי במצב שבו אין לי תקשורת זמינה כדי לברר נקודה – חשובה כקלילה. החיפוש באמצעות הסמרטפון נעשה לאנציקלופדיה היודעת כל שמלווה אותנו בכל מקום כך שתוך כדי החוויה אנחנו גם יכולים להרחיב את ההבנה.

אבל אם כך אני חושב, מה קרה שנעשיתי כל כך ביקורתי כלפי השימוש בחיפוש היום? גם אם במקרים רבים מדי בבתי הספר החיפוש איננו משרת את הרחבת הדעת של התלמידים כפי שהיינו רוצים, ספק אם המצב יותר גרוע היום מאשר לפני ה-WWW. (נכון, אם ההפצה הנרחבת של פייק ניוז אפשר לטעון שהמצב כן יותר גרוע, אבל זה נושא למאמרון אחר.) האם באמת אפשר להאשים את ה-knowledge panels שגוגל מעניקה לנו כדי לקצר את הדרך אל המידע המבוקש? בפני עצמם תקצירי המידע האלה אינם פסולים. השימוש בהם כסוף פסוק במקום כפתיחה לחיפוש מתמשך בעייתי, אבל קשה לקבוע שגוגל אכן אשמה בשימוש הזה.

אבל גם זה איננו לגמרי נכון. הרי במידה רבה גוגל כן מעוניינת לתת "תשובות", וזה איננו סתם ממניעים כלכליים מפני שקבלה מהירה של תשובה תגביר את השימוש שלנו בגוגל כך שנצפה ביותר פרסומות או נמסור לה יותר מידע אישי אודותינו. הבעיה היסודית יותר היא שתפיסת העולם הגוגלית מניחה שאכן יש תשובה ברורה לכל שאלה. וחשוב עוד יותר, תפיסת העולם הזאת חודרת לתוך מערכת החינוך.

כתבתי שהתפיסה הזאת "חודרת לתוך מערכת החינוך", אבל אפשר כמובן לטעון שהיא תמיד היתה שם. באופן מסורתי מערכות חינוך ראו את עצמן הסמכות שקובעת מהי האמת. דווקא הופעתו של ה-WWW והיכולת שלנו להגיע למקורות מידע מעבר לספרי הלימוד המוסמכים והמאושרים הם אשר ערערו את הסמכות הזאת. על פניו הייתי צריך לברך על זמינות החיפוש.

ואכן, כך עשיתי. כבר לפני עשרים שנה הייתי בין אנשי החינוך שראו הבטחה גדולה בזמינות המידע שהחיפוש ב-WWW מאפשר. היו גם אחרים שבירכו על הכנסת האינטרנט למערכת החינוך, אבל לא מטעם ערעור הסמכות, אלא כאמצעי לשיפור ההישגים המסורתיים של רכישת הידע המוסמך. במאמר שכתבתי אז ניבאתי שמערכת החינוך אמנם צועדת לקראת האינטרנט, אבל עשויה לגלות שזמינות המידע מכרסמת בסמכות שלה. באופן מסורתי בית הספר והמורה היו המקור לידע, אבל חדירת התקשורת האינטרנטית לתוך הכיתה איימה לחבל במסנן שחצה בין עולם הדעת לבין התלמיד, מסנן שאיפשר לשמור על הסמכות של המערכת.

מאז המון השתנה. המערכת אמנם מתנגדת לנוכחות של הסמרטפון בכיתה אבל ההתנגדות הזאת איננה נובעת מהחשש שמידע לא מוסמך עלולה לזרום לתלמיד אלא מפני שהכלי פוגע בריכוז התלמיד בשיעור. אפשר להגיד שמבחינת הגישה למידע המערכת הצליחה לאלף את הרשת. היום המידע המוסמך זורם בנתיבים שקיבלו אישור. אבל גם לגוגל ולכלים כמו ה-knowledge panel שלה יד באילוף הזה. התלמידים "למדו" שהידע מגיע בפיסות מידע ברורות ומתומצתות ושאין צורך לחפש מעבר לכך. במקום להמחיש לתלמיד שהעולם גדוש במידע ושכדאי להחשף אליה, מערכת החינוך וגוגל חוברות יחדיו להראות לו שקל להגיע למספיק מידע כדי לספק את דרישות המערכת, ולעזאזל עם הסקרנות. נדמה שלמערכת כבר אין מה לחשוש מחיפוש המידע ברשת.

לפני חודש כתבתי כאן על הקושי בהקניית מיומנות חיפוש המידע באינטרנט. במאמרון ההוא ציינתי שהבעיה איננה העדר היכולת של מורים ללמד כיצד מחפשים (אם כי לפעמים גם זאת בעיה) אלא תפיסה כלל תרבותית שאיננה מעודדת חיפוש לשם הלמידה. הבחנתי בין החיפוש על מנת לקבל תשובה לבין החיפוש על מנת לעורר סקרנות, לגרות את הרצון ללמוד משהו שאיננו ידוע לנו. מורים יכולים לפתח ולעודד את החיפוש לשם הלמידה, ורצוי שכך יעשו. אבל טכנולוגיות החיפוש, והדרך שבה הן זוכות לשימוש בתרבות הרחבה, מכוונות אותנו ל-"תשובות" ברורות על חשבון הלמידה. המאבק להקנות גישה שונה איננו פשוט בכלל.

הרצון בתשובות איננו בהכרח פסול. אם ברצוננו לבדוק איזו קבוצה ניצחה במשחק אתמול החיפוש הפשוט יביא לנו את המידע המבוקש (אם כי למען האמת הטלפונים שלנו לומדים אחרי אילו קבוצות אנחנו עוקבים ומביאים לנו את המידע מבלי שנצטרך לחפש). באופן דומה, אם אנחנו רוצים לדעת את המרחק לעיר מסוימת מספיק להקליד "מרחק בין XXX ל-XXX" ולקבל תשובה. גם אין צורך לזכור (או ללמוד) את ערי הבירה של המדינות. תוך שניות יש לנו התשובות. הבעיה מתחילה כאשר איננו מחפשים "תשובה" אלא מבקשים לבחון היבטים שונים של נושא ולשם כך זקוקים למקורות מידע מגוונים, או כאשר אנחנו מעוניינים להכיר התייחסויות שונות לסוגיה מעניינת.

אמנם יש טעם רב בחיפושים כדי להרחיב את הידיעות או להכיר סוגיות חדשות אבל, כפי שהראיתי במאמרון הקודם על החיפוש, לעתים קרובות מדי גוגל מקצרת את התהליך. נדמה, אפילו, שהיא איננה מעוניינת שנערוך חיפושים לעומק, ובמקום זה היא מגישה לנו תשובות מהירות. הרושם הזה התחזקה שוב כאשר קראתי כתבה קצרה באתר Insider שבו:

A search expert at Google reveals 3 common mistakes that can prevent you from getting the best search results

הכותרת עוררה בי ציפיות. הרי בעיני "התוצאות הטובות ביותר" אינן התשובות המהירות אלא התוצאות שמגרות לגילוי נוסף, וחשבתי שכך הכוונה גם אצל המומחה אשר בכתבה. למרבה הצער, די מהר גיליתי שטעיתי.

הכתבה מביאה שלוש מהתובנות הראשיות של דניאל רוסל (Daniel Russell), מדען מחקר בכיר בתחום איכות החיפוש בגוגל. רוסל ערך תצפיות רבות בהן הוא עקב אחר הרגלי החיפוש של גולשים שהשתמשו בגוגל למצוא מידע. הציפיה שלי היתה גדולה. הרי נשמע די מבטיח לקרוא תובנות של מומחה בעקבות התצפיות שלו על משתמשים … עד שקראתי הלאה.

קשה להגיד שההצעה השנייה הרשימה אותי. רוסל ממליץ, למשל, לא להיות יותר מדי ספציפי בחיפוש. הכוונה שלו כאן היא שאין להכניס את התשובה המצופה לתוך שאלת החיפוש כדי שלא ייווצר מצב שבו תוצאות שהן אולי נכונות, אבל אינן תואמות את החיפוש, לא יופיעו בתוצאות. רוסל מסביר:

"You wouldn't want to prejudice a jury," Russell said. "So likewise, you shouldn't put terms into your query that prompt Google to give you a specific type of answer."

אפשר היה לנסח את הדברים אחרת, ובאופן פשוט יותר: אם אנחנו כבר יודעים את התשובה, למה אנחנו בכלל מחפשים אותה?

גם ההצעה השלישית קצת תמוהה. רוסל ממליץ לא לדלג על תוצאות רק מפני שהן מכילות מילים שאינן מוכרות לנו. הוא מביא כדוגמה אדם שאחר חיפושיו הוא עקב. בתוצאות של חיפוש שאותו אדם ערך הופיעה מילה שהוא לא הכיר … ובגלל זה הוא דילג על התוצאה הזאת. רוסל מסביר שבעצם אותה מילה תיארה את התופעה שהאדם חיפש, ולכן הוא פספס את התשובה המבוקשת. עבור רוסל זה ממחיש שאין לוותר על תוצאות כאלו. במקום סתם לדלג רוסל מציע אסטרטגיה די הגיונית – לערוך חיפוש על המילה הלא מובנת. מעניין שמומחה חיפוש איננו מסביר שלגוגל פקודת חיפוש בדיוק לצורך הזה – define:word-to-be-defined. לא ברור למה רוסל איננו מסביר את המהלך הפשוט, והדי בסיסי, הזה.

אבל שמרתי את הטוב ביותר לסוף – התובנה הראשונה של רוסל שבעיני ממש ממחישה את הבעייתיות אשר בהמלצות שלו. לפי הכתבה:

One Google search usually isn't enough to become well-educated on a topic, says Russell, particularly if it's an issue that's complex or broad.

אי אפשר להתווכח עם קביעה כזאת, אם כי ספק אם היינו זקוקים למומחה בחיפוש כדי לשכנע אותנו שאם רוצים להכיר נושא לעומק לא רצוי להסתפק בחיפוש אחד. רצוי, אבל, לשים לב למילים "בדרך כלל" אשר במשפט. האם מתוך זה עלינו להבין שלפעמים כן אפשר להסתפק בחיפוש אחד כדי להיות מושכל דיו בנושא כלשהו? ומה עושים על מנת כן להרחיב את הידיעות בנושא? בסוגיה הזאת רוסל מתגלה כאחד המחמירים. לדעתו חשוב לערוך:

at least two searches on a given subject to get a more comprehensive and complete view of the topic at hand.

אולי עלינו להגיד תודה שאומרים לנו לא להסתפק בחיפוש יחיד. אבל כאשר מומחה לענייני חיפוש מידע, בעל תפקיד בכיר בגוגל, מכריז שאנחנו זקוקים "לפחות לשני חיפושים" כדי לקבל תמונה מקיפה על נושא, נעשה ברור שמבחינה כלל תרבותית הנושא של חיפוש מידע נתפס בצורה שונה, כמעט בתכלית, מהדרך שבה אני מבין אותו. ולא קשה להבין למה תלמידי בתי הספר מתקשים להבין שמהות חיפוש המידע באינטרנט איננה על מנת לקבל תשובות, אלא להרחיב אופקים.

על פי רוב אינני אוהב מאמרונים המבוססים על רשימות. לעתים קרובות מדי אפשר לתת להן את הכותרת "10 דרכים להגיד פחות או יותר את אותו הדבר", ומספר הפריטים ברשימה נעשה חשוב יותר מאשר התוכן והגיוון. לעומת זאת, מאמרונים של טרי הייק (Terry Heick), שלעתים קרובות בנויים מרשימות, גם מכילים רעיונות טובים שכדאי להחשף אליהם. כמו המון אתרים אחרים, האתר של הייק מדגיש את השימוש בטכנולוגיות בתהליכי הוראה ולמידה, אבל להבדיל מרבים אחרים הוא עושה זאת בעין ביקורתית. לפני חמש שנים כתבתי כאן על מאמרון של הייק בו הוא בחן כיצד החיפוש באמצעות גוגל משפיע על דרכי החשיבה של תלמידים. הוא ציין אז שגוגל (וגם ויקיפדיה) הם כלים נפלאים שעושים את מה שהם אמורים לעשות. אבל הוא הוסיף:

it’s misunderstanding the technology itself that causes problems.

במילים אחרות, התלמידים שלנו מסתבכים כאשר אנחנו מנחים אותם להתייחס לכלים האלה כמקורות של תשובות, במקום כנקודות זינוק שמהם אפשר להמשיך ללמוד, כמקורות שמזמינים אותנו לשאול שאלות כדי לחתור להבנה. לפני כשבועיים, במאמרון חדש של הייק, הוא הרחיב על הנקודה החשובה הזאת, הפעם במסגרת רשימה שתיארה:

30 Ways To Use Google Search For Critical Thinking In The Classroom

כמו עם כל רשימה מהסוג הזה יש לא מעט דמיון בין הדוגמאות השונות כך שאפשר להבין את העיקר בלי להזדקק לכל שלושים ההצעות. זה באופי של מאמרונים בצורת רשימה. אבל הגישה הכללית מאד חיובית ומתאפיינת בשימוש בתוצאות של חיפוש באמצעות גוגל כפתיחה, כמנוף לחשיבה. הוא ממליץ, למשל:

• • • לבקש מהתלמידים לאתר את ההופעה הראשונה של רעיון מסויים
    • לאתר שלושה מקורות שונים של רעיון מסויים ולדרג אותם לפי אמינותם
    • להציג בעיה לארבע קבוצות של תלמידים ולבקש מכל קבוצה להסביר למה היא מצאה את המקור האמינה ביותר בנושא
    • לבחון כיצד ההשלמה האוטומטית משפיעה על תהליך החיפוש.

מה שמאפיין את ההצעות של הייק הוא שהדגש איננו על שימוש בגוגל כדי לקבל את התשובה הנכונה למשהו. במקום זה הוא מבקש לעודד את התלמידים להבין כיצד עריכת חיפוש דרך גוגל משפיעה על מה שהם מגלים ולומדים. לאור זה, בעיני המבוא של הייק מרשים יותר מהרשימה עצמה. הוא כותב שמפני שכל כך הרבה מהמידע שמגיע אלינו מגיע דרך גוגל, גורמים רבים מבקשים להשפיע על התוצאות שאנחנו מקבלים. הוא מסביר:

That leaves education in a sticky place. On one side we have a billion students chomping at the bit for the very information Google provides the pathway to, and on the other side we have a heaving, chaotic digital mass teaming with digital media, social media, and 10,000 new blogs per day.

וזאת הסיבה שלהסתפק בהנחיות טכניות – להכניס שאילתא לתוך תיבת החיפוש ולעיין בתוצאות (הראשונות, כמובן) – איננו עונה על הצרכים הלימודיים האמיתיים של התלמידים:

To provide students with unchecked access to the internet (via Google) creates a sink-or-swim scenario that no longer works in education. To provide too much scaffolding de-authenticates not only the information retrieval process, but ultimately reduces capacity in the students’ digital literacy.

ההצעות שהייק מגיש במאמרון שלו מיועדות לפתח את החשיבה הביקורתית שמוזכרת בכל רשימה של סטנדרטים לחינוך שאנחנו פוגשים היום אבל רק לעתים רחוקות באמת זוכה להתייחסות רצינית ומעמיקה. מטרתן היא לפתח אצל התלמיד את היכולת שלו לנהל את תהליך החיפוש תוך הכוונה עצמית. זאת ועוד: ברור להייק שמרכיב מרכזי בהכוונה העצמית הוא קביעת מטרה – אם התלמיד איננו באמת רוצה לדעת או ללמוד משהו, לא כל כך משנה מה הוא מחפש או מוצא.

אינני עוקב אחר הפרסומים של הייק אלא רק מגיע אליהם מידי פעם. עם זאת, ברור לי שבמהלך חמש השנים בין שני המאמרונים שאליהם אני מתייחס כאן הוא כתב מספר פעמים על החיפוש באמצעות גוגל, גם אם מספר הפעמים שהוא הקדיש מאמרונים לכלי גוגל כמו Google Classroom עולה בהרבה על הפעמים שעוסקות בכיצד החיפוש באמצעות גוגל מכוון את החשיבה. קשה לקבוע את תדירות הכתיבה בנושא הזה מפני שביולי 2018 האתר של הייק כנראה עבר פרסום מחודש והמאמרונים שהתפרסמו קודם לתאריך הזה קיבלו תאריך פרסום חדש. (יש מאמרונים עם תגובות מלפני הפרסום המחודש, וכך אפשר במידה מסוימת לתארך מאמרונים ישנים, אבל כאשר אין תגובות קשה לדעת אם מדובר בפרסום ישן שחודש או באמת במאמרון חדש.) במאמרון מתאריך יולי 2018, אבל אם תגובה מלפני חמש שנים, הייק כותב על ההשפעה של קלות החיפוש באמצעות גוגל על החשיבה של תלמידים:

Put another way, the easier something is to access, the less it is valued. It still may be useful, but the process of seeking information—one so full of learning potential in and of itself—is replaced by smarter keyword searches, and improvement by Google of their own search engine algorithm.

אין זה אומר שצריכים לסבול על מנת ללמוד, או שמבלי לעבור דרך חתחתים המידע שמגיעים אליו לא יוכל להיות יעיל או משמעותי. אבל להבדיל מרבים שמהללים את התרומה של כלים כמו החיפוש של גוגל לחינוך, הייק מודע לכך שמתן תוצאות מהירות לחיפוש איננו בהכרח משרת את הלמידה ואפילו יכול לחבל בה. נעים לראות שהוא גם מציע דרכים לשנות את המצב הזה.

טים סטאמר כותב שלפני זמן קצר הוא השתתף בוובינר שבו מרצה מאוניברסיטה קטנה במדינת ניו ג'רסי הסביר כיצד להשתמש בעוזרים וירטואליים כמו Alexa של אמזון וה-Assistant של גוגל בכיתה. סטאמר מדגיש שהוובינר עסק בשימוש, ומעיר:

Notice his thesis was centered on how to use Alexa with students. Not why.

הוא מציין שהמרצה הציג מספר תוספות ל-Alexa שיכולות לסייע למורים בכיתה, אבל לדעתו אלה:

amounted to little more than audible flashcards and quiz-type activities

אפשר להניח שהוא צודק (השקפים של הוובינר נמצאים כאן). בנוסף, וכצפוי, סטאמר מעלה שאלות בנוגע לפרטיות ומה שחברות כמו אמזון וגוגל עושות עם המידע שנאסף על התלמידים שמשתמשים בכלי. הביקורת של סטאמר בהחלט מוצדקת, אם כי אין סיבה להיות מופתעים שהדגש הוא על ה-"איך" ולא על ה-"למה". הרי הרבה לפני הדור החדש הזה של עוזרים המופעלים על ידי הקול התייחסו לטכנולוגיות חדישות והכנסתן לתוך הכיתה כאמצעים משוכללים לעשות את מה שכבר עשו בכיתה. ובכל זאת, השימוש בקול מחדד בעיה לימודית מאד משמעותית, וקצת מוזר לי שסטאמר איננו מתמקד בה. אבל לפני שאגיע לבעיה, זכרון היסטורי קצר:

לפני שנים די רבות, כאשר עוד נהגתי לבקר בבתי ספר, צפיתי שוב ושוב בתלמידים שפנו למנועי חיפוש (אפילו לפני גוגל) כדי למצוא "מידע". בדרך כלל הכוונה היתה למידע שעונה על שאלה שנשאלה על ידי המורה (או שהופיעה בדף עבודה) או מידע שאפשר להעתיק כדי להגיש כעבודה אישית. באותה תקופה מורים נהגו להסביר לתלמידים שלהם שכדי למצוא מידע עליהם להכין שאילתא, ואז להקליק על התוצאות הראשונות. לא היתה התייחסות לפרסומות שהופיעו, ובוודאי לא שוחחו עם התלמידים על מהיכן הגיע המידע שעלה לפניהם דרך החיפוש. (זכור לי שבביקור שערכתי בספרייה עירונית בעיר יחסית גדולה בקליפורניה ספרנית הסבירה לי ש-"אנחנו עושים הרבה מחקר דרך גוגל", והרושם שקיבלתי היה שהיא חשבה שהמידע נמצא אי-שם בתוך גוגל ולא באתרים שאליהם מנוע החיפוש מפנה.) ויותר מכל דבר אחר, אני זוכר שלתלמידים היה ברור שהם מחפשים תשובות לשאלות. החיפוש דרך מנוע החיפוש לא היה הרפתקה לתוך עולם הדעת, אלא פעולה שהם נאלצו לבצע כדי להגיע לתשובה.

מבחינה טכנולוגית הרבה השתנה מאז, אבל מבחינת הכיתה הרבה נשאר כמו שהיה, והמעבר מחיפוש דרך המקלדת לחיפוש קולי מאפשר את הנצחון המוחלט של ה-"תשובות" על איתור מידע מגוון ומעניין. כתבה מלפני כשבועיים ב-Wired מחדדת את ההבדל.

הכתבה סוקרת את הפעילות של חלוץ החיפוש הקולי ויליאם טונסטאל-פדו (William Tunstall-Pedoe). מתברר שטונסטאל-פדו הבין מה שחברות כמו גוגל עדיין לא היו מוכנים להבין – שאנשים אינם רוצים לחפש מידע, אלא פשוט רוצים תשובות. ג'יימס ולאהוס (James Vlahos) כותב שטונסטאל-פדו מאד אהב את המדפים אשר בספרייה, אבל:

as much as Tunstall-Pedoe adored lingering in the stacks, he felt that computers shouldn’t require people to laboriously track down information the way that libraries did. Yes, there was great pleasure to be had in browsing through search results, stumbling upon new sources, and discovering adjacent facts. But what most users really wanted was answers, not the thrill of a hunt.

במילים אחרות, עוד בתקופה שבה היתה התלהבות גדולה ממנועי החיפוש והגישה לעולם אדיר של מידע שהם אפשרו לנו טונסטאל-פדו הבין שבני אדם, וזה כולל, כמובן, גם תלמידים, אינם רוצים להקדיש זמן לחיפוש מידע אלא רוצים תשובות ברורות וקצרות. חשוב להבין שמחוץ לבית הספר זה די הגיוני. אם רוצים לדעת תוצאה של משחק כלשהו, או את שעות הפתיחה של מסעדה, השימוש במנוע חיפוש עשוי להיות די מייגע. ואם נרצה או לא, חלק ניכר מהפעילות ה-"לימודית" בבית הספר מתמקד במתן תשובה עובדתית לשאלה ולכן תלמידים עשויים להעדיף עוזר קולי שמחזיר תשובה ברורה מאשר לעסוק בחיפוש מידע. אך מה לעשות והעוזר הקולי איננו מתאים לאיתור של מגוון התייחסויות לסוגיה בהיסטוריה. הוא איננו מגיש פרשנויות שונות לרומן שקוראים. הוא אפילו איננו משיב עם מספר עובדות אלא עובדה אחת (שאי-שם בדרך נקבעה כתשובה המתאימה), ועדיף כמה שיותר קצרה וברורה.

ולאהוס מסביר שהמענה הקולי של כלי כמו Alexa איננו מאפשר הגשת מגוון אפשרויות. הרי אנחנו איננו קוראים רשימה של קישורים ובוחרים להקליק על אחד מהם, אלא שומעים תשובה ברורה:

One-shot answers were unfashionable back when Tunstall-Pedoe started programming at Cambridge. But that was no longer the case by the time the Echo came out [2014]. In the era of voice computing, offering a single answer is not merely a nice-to-have feature; it’s a need-to-have one.

וזה איננו חשוב אם הצורך קדם לאפשרות או ההפך. כאשר קיימת האפשרות של קבלת תשובה ברורה זה נעשה למה שרוצים. ולאהוס כותב:

According to one market survey, people ask their smart speakers to answer questions more often than they do anything else with them.

וכעדות לכך ולאהוס צייץ:

My kids never talk about Googling something. They say, “Let’s ask Siri!”

וזאת כנראה המציאות החדשה. כבר מזמן הרשת גדושה במידע, והיום הטכנולוגיה מאפשרת התמקדות ישירה וכמעט מידית על המידע שאנחנו סבורים שאנחנו צריכים. אין לי ספק שמדובר בהתקדמות טכנולוגית מדהימה. הרי לא פעם אנחנו באמת זקוקים לתשובות מהירות וברורות. אבל להבדיל מהרחוב או הכורסה בבית, בית ספר אמור להיות מקום של שאלות. הוא אמור להרחיב, לא לצמצם עד לתשובה אחת נכונה. הרצון להכניס עוזר קולי לתוך הכיתה מצביע על הבנה מוטעית של מהות ההוראה והלמידה. אפשר, ורצוי, אחרת.