מידע מכובס היטב?

הנסיון מלמד שעל אף כל הכוונות שלי להקדיש לפחות חלק מכל קיץ לכתיבה לבלוג הזה, תמיד עולים עניינים אחרים והכתיבה לבלוג נדחקת הצידה. קיוויתי שבמשך הקיץ הזה אצליח לכתוב ביקורות על שני ספרים (שכבר התפרסמו לפני מספר שנים) שקשורים לתקשוב החינוכי. גם אם הספרים כבר אינם חדשים, לטעמי הם חשובים להבנת התחום. לכן בתחילת הקיץ התחלתי לאסוף את הפתקאות שלי ולארגן אותן למשהו פחות או יותר קוהרנטי. אבל כרגיל, הכוונות לא הפכו למעשים, ולקראת סוף הקיץ אני מגלה שהדבר היחיד שהצלחתי לכתוב עבור הבלוג הוא פתיחה יחסית קצרה למאמרון המשך למשהו שפרסמתי כאן עוד בחודש אפריל. את הפתיחה הזאת התחלתי בסוף יוני, ואולי אחרי איחור כל כך ארוך ראוי שהיא פשוט תיגנז. אבל בעיני הנושא עדיין רלוונטי, לא רק בתחום היחסית צר של החינוך, אלא באופן כלל “מידעי”. ולכן …

עוד בחודש אפריל (בגירסה המקורית של המאמרון הזה כתבתי “לפני קצת יותר מחודשיים”) קבלתי על השילוב של כלים כמו ChatGPT לתוך חיפוש מידע באינטרנט. טענתי שהשילוב הזה עתיד להעניק לנו “תשובות”, כאשר צריך להיות ברור שלפי תפיסה חינוכית בריאה “תשובות” אינן המטרה שאליה צריכים לשאוף. טענתי שכלים כמו ChatGPT מגישים לנו מידע שהוא ארוז היטב ובצורה משכנעת, וכתוצאה מכך המחפש איננו חש צורך לשאול אם המידע הזה אכן “אמין” או “נכון” אלא פשוט מקבל אותו כמוסמך. המצב החדש הזה שונה מאשר חיפוש המידע האינטרנטי ה-“מסורתי”, אותו חיפוש שעד היום ערכנו באמצעות מנועי חיפוש. בחיפוש ה-“מסורתי” התוצאות של החיפושים שלנו הוצגו כ-“הצעות” – קישורים שמזמינים אותנו להקליק עליהם, וכך לצלול פנימה לתוך מרחבי מידע שונים ומגוונים. קיבלנו על עצמנו את התפקיד של הערכת המידע וגיבוש דעה כלפי התוצאות השונות. בסביבה החינוכית החיפוש הראשוני הזה היה בסך הכל התחלה של תהליך – תהליך שהזמין אותנו לקבוע “דעה” אישית, ויש לקוות מנומקת, על הנושא אותו ביקשנו לחקור. נדרשנו למלא תפקיד פעיל בתהליך איסוף המידע – לשקול את פרטי המידע השונים שקיבלנו ולברור ביניהם לקראת נקיטת עמדה. באותו מאמרון מחודש אפריל הבעתי את דעתי שה-“תשובות” המוגשות לנו דרך טקסט שנוצר על ידי ChatGPT לכאורה מייתרות את שלב ההערכה ובכך מהוות סכנה לימודית מדאיגה.

עד כאן עיקר הטענה שלי באותו מאמרון מחודש אפריל. וכאילו אותה סכנה לא היתה מספיק בעייתית, לקראת סוף יוני, ב-The Verve, ג’יימס וינסנט (James Vincent) תיאר סכנה נוספת – סכנה שאפשר לכנות אותה לא לימודית בלבד, אלא כלל מידעית. הוא ביטא את הסכנה הזאת בכותרת המשנה של הכתבה שלו:

Generative AI models are changing the economy of the web, making it cheaper to generate lower-quality content. We’re just beginning to see the effects of these changes.

הטענה המרכזית של וינסנט היא שכבר היום הרשת מוצפת בטקסטים ובתמונות שהופקו על ידי כלים של Generative AI, ושכבר היום קיימת סכנה שהתפוקה הזאת תעלה על התפוקה ה-“אנושית”. אם עד היום כלים של Generative AI “למדו” מטקסטים ומתמונות שהיו “אנושיים” במקור, המצב הזה כבר משתנה וטקסטים רבים שנוצרים על ידי ה-AI נעשים לחלק מכובד ממאגר הטקסטים שעומד לרשות ה-AI. בעיני וינסנט ככל שהתהליך הזה ממשיך איכות המידע שמופק על ידי המערכות האלו תהיה יותר ויותר ירודה. עם זאת, זה לא ימנע מה-Generative AI להפוך למקור ה-“מידע” הראשי ברשת.

אפשר להבין למה מדובר בתהליך כמעט בלתי-הפיך. ה-Large Language Models הפופולריים היום נעזרים במאגר עצום של טקסטים שעליהם אפשר להמשיך לחבר עוד ועוד טקסטים. בתחילת הדרך המאגר הזה הוא, כמובן, כלל הכתיבה האנושית. אבל ככל שהכלים של Generative AI ממשיכים ליצור טקסטים שנעשים לחלק מהמאגר שעומד לרשות אותם מודלים, נוצר מצב שבו האמינות של המאגר הולכת ומצטמצמת. גם אם בתחילת הדרך כלי כמו ChatGPT מתבסס על מידע אמין, עם הזמן מאגר הטקסטים שממנו הוא “לומד” מזדהם, ואמיתוּת הטקסטים שמהם הכלים האלה לומדים מוטלת בספק.

וינסנט בוחן את השינוי הזה – הפקת מידע על ידי בני אדם מול הפקתו באמצעות כלי AI – במספר תחומים שונים. הוא מביא דוגמה מ-Stack Overflow, אתר שבו מתכנתים מעלים ומשיבים על שאלות תכנות. בנוגע לתשובות שה-AI מחולל הוא מצטט מנחים של האתר:

The primary problem is that while the answers which ChatGPT produces have a high rate of being incorrect, they typically look like they might be good and the answers are very easy to produce.

במילים אחרות, מה שנראה אמין נחשב “מספיק” אמין כדי שרבים יסמכו עליו, ודי מהר אנחנו מוצאים את עצמנו גולשים במדרון חלקלק לתוך מאגרי “מידע” שהם רחוקים מלהיות מהימנים.

עבור וינסנט הבעיה, או הסכנה, הגדולה ביותר נמצאת בכוונות של גוגל לשלב את ה-AI לתוך תוצאות החיפוש שלה. הוא כותב שבעקבות שילוב ChatGPT לתוך תוצאות חיפוש של Bing גוגל עורכת נסיונות של החלפת ה-traditional 10 blue links בתקצירים שה-AI מחולל. הוא מביע את החשש שהמשמעות של צעד כזה תהיה בעייתית ביותר. הוא כותב שזה עשוי להשפיע לרעה על אזורים נרחבים של הרשת שאליהם כולנו פונים (ביקורות על מוצרים, מתכונים, חדשות ועוד) ומוסיף:

In the end, Google might kill the ecosystem that created its value, or change it so irrevocably that its own existence is threatened.

כאן, אגב, חשוב לציין שהיתה בעייתיות גם באותם traditional 10 blue links. על אף העובדה שבקלות ובמהירות למדנו לסמוך עליהם, גם הם, והדרך שבה הסדר שלהם נקבע, היוו בעיה לא קטנה מבחינה מידעית.

הדאגה שלי, כמובן, איננה לקיומה של גוגל – היא בוודאי תשרוד ללא קשר לחיפושים שאני אערוך או לא אערוך. הדבר החשוב בעיני הוא איכות המידע שאפשר יהיה למצוא ברשת. לא ברור עד כמה כדאי יהיה ללמד את הסטודנטים שלנו כיצד לערוך חיפושי מידע מושכלים אם כבר מלכתחילה אמיתוּת אותו מידע שאליו הם מגיעים מוטלת בספק. אבל ממילא צריך להיות ברור שמערכות חינוך אינן מתקיימות במנותק מהעולם הסובב אותן, ובימינו “אמת” היא כבר מצרך די נדיר.

סכנת הדעת הארוזה היטב

על אף המאמצים שלי לא להצטרף לחגיגה סביב ChatGPT וסביב AI באופן כללי, באופן די צפוי הנושא הזה נשאר, כבר זמן ממושך, נושא חם מאד בחינוך. כמות אדירה של התייחסויות מתפרסמת בעיתונות ובבלוגוספירה. כצפוי הרבה ממה שנכתב חוזר על עצמו, אבל קשה בכל זאת לא לנסות לקרוא כמה שיותר – מתוך התקווה, שלעתים קרובות מדי מתבדה, לפגוש משהו באמת מקורי ומעורר מחשבה. כמובן שלגיטימי שכל אחד יכתוב מה שהוא חושב, אבל לפעמים אני מתרשם שמספר הכותבים עולה על מספר הקוראים. כל אחד חושב שהתרומה שלו ייחודית (נו, גם אני) אבל מתקבל הרושם שהכל כבר נכתב. רק לעתים רחוקות אני נתקל בהתייחסות שנראית לי ייחודית או יוצאת דופן, או כזאת שמאירה את הנושא באור שונה מאשר הרווח. וכאשר זה קורה ראוי שאכתוב עליו.

כאשר הוא התפרסם בחודש ינואר פספסתי את המאמרון הזה של דייב קורמייה (Dave Cormier). הוא אמנם הופיע אצלי, וגם הוזכר בדברים שקראתי, אבל זה היה בסך הכל מאמרון אחד מתוך בליץ אדיר של פרסומים אחרים והוא איכשהו חמק ממני. הגעתי אליו לפני שבוע כאשר מרטין וולר (Martin Weller) הזכיר אותו במאמרון חדש שלו. רק אז הקלקתי אליו ושמתי לב שהוא בכלל איננו חדש. קורמייה הוא קנדי ששנים רבות מעורב בנושאים הקשורים לתקשוב החינוכי. הבלוג שלו כמעט תמיד מעניין, אם כי הוא מפרסם בו בתדירות יחסית נמוכה.

קורמייה איננו מתנגד ל-ChatGPT או לכלי AI דומים. הוא מציין שבעיניו ההשפעה של הכלים האלה על החינוך תהיה דומה להשפעת המחשבון על החינוך המתמטי … ואז מוסיף שארבעים שנה אחרי שהמחשבון נכנס לבתי הספר אנחנו עדיין מתווכחים על השפעתו. בהערה הזאת, עוד בתחילת המאמרון, קורמייה מצביע על כך שעל אף עשרות אלפי המילים שכבר נכתבו, עדיין מוקדם מדי לקבוע מה תהיה השפעת ה-AI.

המאמרון של קורמייה איננו עוסק ישירות בשימוש בכלי AI במערכות חינוך, אלא בהשפעתם על עולם הדעת, ובעיקר בכיצד שילובם לתוך כלי חיפוש כמו Bing ו-Google משפיע על עיצוב ההבנה שלנו. הוא מתאר את מה שאולי אפשר לכנות הבנאליות של הידע ומביע דאגה לגבי זה. הוא מתאר כיצד בתקופת הלימודים שלו הוא נהג להגיע למדף מסוים בספרייה כדי למצוא ספר מסוים, וידע ששם הוא ימצא עוד ספרים שקשורים לאותו נושא. בהמשך, השימוש במנוע חיפוש שינה את התהליך הזה, אבל עדיין היה דומה בכך שהחיפוש בגוגל אמנם לא הביא אותו למדף ספציפי בספרייה, אבל תוצאות החיפוש בכל זאת כיוונו אותו למקורות דומים שדרכם אפשר היה לבחון נושא לעומק ממגוון היבטים. מול התהליכים האלה הוא מעמיד את הפנייה ל-ChatGPT לשם חיפוש מידע ומסביר שהתוצאות של בקשת החיפוש יהיו ערבוביה של מידע שמוגש בצורה משכנעת ואפילו פסקנית, והכי חשוב, כבר ארוז. הוא כותב:

The algorithm presents me with the knowledge, already packaged.

קורמייה מדמה את המצב הזה למה שכלי ה-autotune עושה לקולות במוסיקה. ה-autotune חדר לעולם המוסיקה לפני יותר בעשרים שנה, והשימוש בו היום נפוץ ביותר. הכלי מנקה את הקול מטעויות כיוונון זעירות וכך הוא מגיש למאזין צלילים נקיים ונטולי חספוס, ובסופו של דבר נטולי ייחוד מוסיקלי. קורמייה מציין שרבים טוענים שהכלי מוציא את המרכיב האנושי מתוך תהליך יצירת המוסיקה והוא מוסיף ש:

That’s what’s going to happen to our daily knowledge use.

כמו עם autotune שמאפשר לזמרים לזייף ואחר-כך, בהקלקה על כפתור, להפוך את השירה לנקייה, נוחות השימוש בכלי AI בתהליך איתור מידע מייתרת את הצורך לצלול עמוק לתוך נושא כלשהו. הרי למה שנעמיק בחיפוש אחר מידע מדויק כאשר בהקלקה על כפתור אפשר לקבל משהו שמספיק טוב שבהחלט נראה משכנע. קורמייה שואל:

Who is going to pay you to take a week to learn about something enough so you can give an informed opinion when something that looks like an informed opinion can be generated in seconds?

חשוב להדגיש שמה שמפריע לקורמייה איננו שהמידע שמקבלים איננו נכון (אם כי גם זאת ללא ספק בעיה) אלא שהכלי הופך את ההעמקה, את הצלילה לתוך המידע כדי להבין לעומק, לדבר שאין טעם לבזבז עליו זמן. הוא מציין שעבור מומחים בתחומם הפנייה לכלי כמו ChatGPT איננה מהווה בעיה. עבורם חיפוש מידע הוא לשם העשרה מתוך בסיס ידע מוצק, ולא כדי לקבל תמונה כללית. מומחים לא יסתפקו בתוצאות חיפוש שהן ארוזות מראש (ובצורה נאה) שהכלי מגיש להם. אבל קורמייה מדגיש שבמרבית התחומים שבהם הרוב מאיתנו מבקשים לקבל מידע אנחנו טירונים (novices), ונהיה מוכנים לקבל מידע מספיק טוב, גם אם בסופו של דבר הוא שטחי, כל עוד הוא נראה לנו אמין. כמו עם ה-autotune נקבל צלילים נקיים, אבל נטולי ענין. והתוצאה בעולם הדעת, כמו בעולם המוסיקה, תהיה סתמיות משוועת.

שוב, לפי קורמייה הבעיה איננה שקל להטעות אותנו, גם אם זה אכן נכון, אלא שהסקרנות שלנו תסופק כבר ברובד נמוך ופשוט במקום שנבחר לצלול לתוך נושא כדי ללמוד אותו ממש. אפשר לטעון שזה היה המצב גם בחיפושי גוגל פשוטים כאשר על אף העובדה שמוסרים לנו שנמצאו אלפי דפים שבצורה זאת או אחרת “עונים” על השאילתה שלנו הסתפקנו באלה שבדף הראשון בלבד. אבל התוצאות האלו עדיין היו הצעות להעמקה ולא “תשובות”. עצם הגשת המידע בצורה מסודרת ולכאורה מוסמכת תגרום לנו לקבל את התוצאות כתשובה במקום כהזמנה להמשך הלמידה.

כמאזינים למוסיקה, אנחנו על פי רוב רוצים בסך הכל לשמוע מוסיקה ערבה לאוזן. ה-autotune אכן מספקת לנו את מה שאנחנו רוצים. הוא משטיח את החספוס ומגישה לנו צליל נקי. אבל מדובר בצליל נקי מדי שבסופו של דבר מלאכותי במקום אנושי. רבים מאיתנו גילינו שעל אף החספוס אנחנו מעדיפים את הצליל האותנטי יותר. אפשר לקוות שכך יהיה גם בנוגע לתוצאות החיפוש שכלים כמו ChatGPT יכולים להגיש לנו.

ובכל זאת, אי-שם בדרך משהו השתבש

לפני חודש, בתגובה למאמרון כאן, גיל עמית טען שהביקורת שלי כלפי המיידיות של קבלת תוצאות חיפוש ברשת מוטעית. במאמרון שאליו גיל הגיב ובמאמרון שהתפרסם חודש לפני-כן קבלתי על כך שבתרבות הכללית שלנו, ולכן גם במערכות החינוך, חיפושי מידע מתבצעים תוך ציפייה לתשובה עובדתית ברורה, מהירה וקצרה, וכתוצאה מכך הסקרנות, הרצון לדעת עוד, לגלות קשרים בין גורמים שונים או להרחיב את הדעת מעבר לאותה תשובה מהירה, מצטמצמים כך שהמחפש מסתפק בפיסת מידע פשוטה. במקום שהחיפוש יוביל להרחבת הסקרנות, החיפוש באינטרנטי סוגר ומגביל אותנו למנה דלה של מידע. גיל טען שהתלונה שלי מתכחשת למציאות החיובית – שהזמינות הכמעט מיידית של מידע מזמינה רכישת ידע בממדים שלא היו אפשריים בשום תקופה קודמת. כמו-כן, הוא קבע, במידה די גדולה של צדק, ש:

לא זכור לי כי בעידן טרום הגוגל היתה תרבות ענפה ורחבה (מבחינת מספר האנשים) של חיפוש וסקרנות.

כאשר קראתי את התגובה של גיל היה לי ברור הוא צדק. התגובה שלו הזכירה לי שפעמים רבות בעבר גם אני התבטאתי בצורה דומה. באחת הפעמים האלה, לפני עשור, במסגרת של התייחסת לאמירה של מורי פרופ’ משה כספי, כתבתי על חזון זמינות המידע. לפני שנים רבות כספי תיאר מצב אידיאלי שבו נוכל לשלב בין החוויה לבין הידיעה, וכך לתת ביטוי לשני ההיבטים האלה של התודעה שלנו. כספי ציין שהאנציקלופדיה יכולה לתאר לנו בפירוט מרבי מה גורם לכך ששקיעת השמש מעל לים מרשימה כל כך, אבל היא איננה יכולה לחוות את השקיעה. במאמר שכתבתי לספר יובל לכספי שהתפרסם ב-2010 ציינתי שלא רחוק היום שבו המידע על השקיעה תהיה נגישה לנו בלחיצת כפתור מכל מקום, כך שנוכל לחוות את השקיעה וגם להבין אותה בעת ובעונה אחת. הגשתי את המאמר שלי לעורכי ספר היובל ביוני 2007, ממש באותו חודש שבו ה-iPhone הראשון יצא לשוק. מה שתיארתי כחזון כבר אז התחיל להתממש. היום, כמובן, הזמינות הזאת מוכרת היטב ואפילו נדוש, אם כי עבור אלה מאיתנו שזוכרים את התהליך של איתור מידע לפני ה-WWW והסמרטפון, עדיין מדובר בפלא שאיננו מובן מאליו.

רבים אחרים ציינו את פלא זמינות המידע. אליס דרגר (Alice Dreger) בספרה Galileo’s Middle Finger כותבת שההורים שלה, קתולים שמרניים, נטעו בה את התשוקה לידע:

Twice as often as my parents told their four children to go wash, they told us to go look something up. At our suburban tract house on Long Island in the 1970s, our parents shelved the Encyclopædia Britannica right next to the dinner table so we could easily reach for a volume to settle the frequent debates. (עמ’ 7)

עבור דרגר היה זה הספר המודפס שתמיד היה בהישג יד. באופן מאד דומה יוחאי בנקלר כותב על הגישה ל-WWW שמלווה את ארוחות הערב בביתו. בספרו The Wealth of Networks הוא מונה רשימה ארוכה של אנשים שסייעו לו בכתיבת הספר, וגם כותב תודה מיוחדת לאביו:

My father, who was swept up in the resistance to British colonialism and later in Israel’s War of Independence, dropped out of high school. He was left with a passionate intellectual hunger and a voracious appetite for reading. He died too young to even imagine sitting, as I do today with my own sons, with the greatest library in human history right there, at the dinner table, with us. But he would have loved it. (עמ’ xii)

בקיצור, קשה להמעיט בחשיבות הזמינות הזאת. פעמים רבות בעבר נהגתי לציין שעלינו להתייחס אליה כאחד השירותים הבסיסיים – כמו מים חמים שזורמים בברזים, או חשמל שמדליק את האור בלחיצת כפתור. היום בקושי קורה שאמצא את עצמי במצב שבו אין לי תקשורת זמינה כדי לברר נקודה – חשובה כקלילה. החיפוש באמצעות הסמרטפון נעשה לאנציקלופדיה היודעת כל שמלווה אותנו בכל מקום כך שתוך כדי החוויה אנחנו גם יכולים להרחיב את ההבנה.

אבל אם כך אני חושב, מה קרה שנעשיתי כל כך ביקורתי כלפי השימוש בחיפוש היום? גם אם במקרים רבים מדי בבתי הספר החיפוש איננו משרת את הרחבת הדעת של התלמידים כפי שהיינו רוצים, ספק אם המצב יותר גרוע היום מאשר לפני ה-WWW. (נכון, אם ההפצה הנרחבת של פייק ניוז אפשר לטעון שהמצב כן יותר גרוע, אבל זה נושא למאמרון אחר.) האם באמת אפשר להאשים את ה-knowledge panels שגוגל מעניקה לנו כדי לקצר את הדרך אל המידע המבוקש? בפני עצמם תקצירי המידע האלה אינם פסולים. השימוש בהם כסוף פסוק במקום כפתיחה לחיפוש מתמשך בעייתי, אבל קשה לקבוע שגוגל אכן אשמה בשימוש הזה.

אבל גם זה איננו לגמרי נכון. הרי במידה רבה גוגל כן מעוניינת לתת “תשובות”, וזה איננו סתם ממניעים כלכליים מפני שקבלה מהירה של תשובה תגביר את השימוש שלנו בגוגל כך שנצפה ביותר פרסומות או נמסור לה יותר מידע אישי אודותינו. הבעיה היסודית יותר היא שתפיסת העולם הגוגלית מניחה שאכן יש תשובה ברורה לכל שאלה. וחשוב עוד יותר, תפיסת העולם הזאת חודרת לתוך מערכת החינוך.

כתבתי שהתפיסה הזאת “חודרת לתוך מערכת החינוך”, אבל אפשר כמובן לטעון שהיא תמיד היתה שם. באופן מסורתי מערכות חינוך ראו את עצמן הסמכות שקובעת מהי האמת. דווקא הופעתו של ה-WWW והיכולת שלנו להגיע למקורות מידע מעבר לספרי הלימוד המוסמכים והמאושרים הם אשר ערערו את הסמכות הזאת. על פניו הייתי צריך לברך על זמינות החיפוש.

ואכן, כך עשיתי. כבר לפני עשרים שנה הייתי בין אנשי החינוך שראו הבטחה גדולה בזמינות המידע שהחיפוש ב-WWW מאפשר. היו גם אחרים שבירכו על הכנסת האינטרנט למערכת החינוך, אבל לא מטעם ערעור הסמכות, אלא כאמצעי לשיפור ההישגים המסורתיים של רכישת הידע המוסמך. במאמר שכתבתי אז ניבאתי שמערכת החינוך אמנם צועדת לקראת האינטרנט, אבל עשויה לגלות שזמינות המידע מכרסמת בסמכות שלה. באופן מסורתי בית הספר והמורה היו המקור לידע, אבל חדירת התקשורת האינטרנטית לתוך הכיתה איימה לחבל במסנן שחצה בין עולם הדעת לבין התלמיד, מסנן שאיפשר לשמור על הסמכות של המערכת.

מאז המון השתנה. המערכת אמנם מתנגדת לנוכחות של הסמרטפון בכיתה אבל ההתנגדות הזאת איננה נובעת מהחשש שמידע לא מוסמך עלולה לזרום לתלמיד אלא מפני שהכלי פוגע בריכוז התלמיד בשיעור. אפשר להגיד שמבחינת הגישה למידע המערכת הצליחה לאלף את הרשת. היום המידע המוסמך זורם בנתיבים שקיבלו אישור. אבל גם לגוגל ולכלים כמו ה-knowledge panel שלה יד באילוף הזה. התלמידים “למדו” שהידע מגיע בפיסות מידע ברורות ומתומצתות ושאין צורך לחפש מעבר לכך. במקום להמחיש לתלמיד שהעולם גדוש במידע ושכדאי להחשף אליה, מערכת החינוך וגוגל חוברות יחדיו להראות לו שקל להגיע למספיק מידע כדי לספק את דרישות המערכת, ולעזאזל עם הסקרנות. נדמה שלמערכת כבר אין מה לחשוש מחיפוש המידע ברשת.

רגע! למה בכלל עורכים חיפוש?

לפני חודש כתבתי כאן על הקושי בהקניית מיומנות חיפוש המידע באינטרנט. במאמרון ההוא ציינתי שהבעיה איננה העדר היכולת של מורים ללמד כיצד מחפשים (אם כי לפעמים גם זאת בעיה) אלא תפיסה כלל תרבותית שאיננה מעודדת חיפוש לשם הלמידה. הבחנתי בין החיפוש על מנת לקבל תשובה לבין החיפוש על מנת לעורר סקרנות, לגרות את הרצון ללמוד משהו שאיננו ידוע לנו. מורים יכולים לפתח ולעודד את החיפוש לשם הלמידה, ורצוי שכך יעשו. אבל טכנולוגיות החיפוש, והדרך שבה הן זוכות לשימוש בתרבות הרחבה, מכוונות אותנו ל-“תשובות” ברורות על חשבון הלמידה. המאבק להקנות גישה שונה איננו פשוט בכלל.

הרצון בתשובות איננו בהכרח פסול. אם ברצוננו לבדוק איזו קבוצה ניצחה במשחק אתמול החיפוש הפשוט יביא לנו את המידע המבוקש (אם כי למען האמת הטלפונים שלנו לומדים אחרי אילו קבוצות אנחנו עוקבים ומביאים לנו את המידע מבלי שנצטרך לחפש). באופן דומה, אם אנחנו רוצים לדעת את המרחק לעיר מסוימת מספיק להקליד “מרחק בין XXX ל-XXX” ולקבל תשובה. גם אין צורך לזכור (או ללמוד) את ערי הבירה של המדינות. תוך שניות יש לנו התשובות. הבעיה מתחילה כאשר איננו מחפשים “תשובה” אלא מבקשים לבחון היבטים שונים של נושא ולשם כך זקוקים למקורות מידע מגוונים, או כאשר אנחנו מעוניינים להכיר התייחסויות שונות לסוגיה מעניינת.

אמנם יש טעם רב בחיפושים כדי להרחיב את הידיעות או להכיר סוגיות חדשות אבל, כפי שהראיתי במאמרון הקודם על החיפוש, לעתים קרובות מדי גוגל מקצרת את התהליך. נדמה, אפילו, שהיא איננה מעוניינת שנערוך חיפושים לעומק, ובמקום זה היא מגישה לנו תשובות מהירות. הרושם הזה התחזקה שוב כאשר קראתי כתבה קצרה באתר Insider שבו:

A search expert at Google reveals 3 common mistakes that can prevent you from getting the best search results

הכותרת עוררה בי ציפיות. הרי בעיני “התוצאות הטובות ביותר” אינן התשובות המהירות אלא התוצאות שמגרות לגילוי נוסף, וחשבתי שכך הכוונה גם אצל המומחה אשר בכתבה. למרבה הצער, די מהר גיליתי שטעיתי.

הכתבה מביאה שלוש מהתובנות הראשיות של דניאל רוסל (Daniel Russell), מדען מחקר בכיר בתחום איכות החיפוש בגוגל. רוסל ערך תצפיות רבות בהן הוא עקב אחר הרגלי החיפוש של גולשים שהשתמשו בגוגל למצוא מידע. הציפיה שלי היתה גדולה. הרי נשמע די מבטיח לקרוא תובנות של מומחה בעקבות התצפיות שלו על משתמשים … עד שקראתי הלאה.

קשה להגיד שההצעה השנייה הרשימה אותי. רוסל ממליץ, למשל, לא להיות יותר מדי ספציפי בחיפוש. הכוונה שלו כאן היא שאין להכניס את התשובה המצופה לתוך שאלת החיפוש כדי שלא ייווצר מצב שבו תוצאות שהן אולי נכונות, אבל אינן תואמות את החיפוש, לא יופיעו בתוצאות. רוסל מסביר:

“You wouldn’t want to prejudice a jury,” Russell said. “So likewise, you shouldn’t put terms into your query that prompt Google to give you a specific type of answer.”

אפשר היה לנסח את הדברים אחרת, ובאופן פשוט יותר: אם אנחנו כבר יודעים את התשובה, למה אנחנו בכלל מחפשים אותה?

גם ההצעה השלישית קצת תמוהה. רוסל ממליץ לא לדלג על תוצאות רק מפני שהן מכילות מילים שאינן מוכרות לנו. הוא מביא כדוגמה אדם שאחר חיפושיו הוא עקב. בתוצאות של חיפוש שאותו אדם ערך הופיעה מילה שהוא לא הכיר … ובגלל זה הוא דילג על התוצאה הזאת. רוסל מסביר שבעצם אותה מילה תיארה את התופעה שהאדם חיפש, ולכן הוא פספס את התשובה המבוקשת. עבור רוסל זה ממחיש שאין לוותר על תוצאות כאלו. במקום סתם לדלג רוסל מציע אסטרטגיה די הגיונית – לערוך חיפוש על המילה הלא מובנת. מעניין שמומחה חיפוש איננו מסביר שלגוגל פקודת חיפוש בדיוק לצורך הזה – define:word-to-be-defined. לא ברור למה רוסל איננו מסביר את המהלך הפשוט, והדי בסיסי, הזה.

אבל שמרתי את הטוב ביותר לסוף – התובנה הראשונה של רוסל שבעיני ממש ממחישה את הבעייתיות אשר בהמלצות שלו. לפי הכתבה:

One Google search usually isn’t enough to become well-educated on a topic, says Russell, particularly if it’s an issue that’s complex or broad.

אי אפשר להתווכח עם קביעה כזאת, אם כי ספק אם היינו זקוקים למומחה בחיפוש כדי לשכנע אותנו שאם רוצים להכיר נושא לעומק לא רצוי להסתפק בחיפוש אחד. רצוי, אבל, לשים לב למילים “בדרך כלל” אשר במשפט. האם מתוך זה עלינו להבין שלפעמים כן אפשר להסתפק בחיפוש אחד כדי להיות מושכל דיו בנושא כלשהו? ומה עושים על מנת כן להרחיב את הידיעות בנושא? בסוגיה הזאת רוסל מתגלה כאחד המחמירים. לדעתו חשוב לערוך:

at least two searches on a given subject to get a more comprehensive and complete view of the topic at hand.

אולי עלינו להגיד תודה שאומרים לנו לא להסתפק בחיפוש יחיד. אבל כאשר מומחה לענייני חיפוש מידע, בעל תפקיד בכיר בגוגל, מכריז שאנחנו זקוקים “לפחות לשני חיפושים” כדי לקבל תמונה מקיפה על נושא, נעשה ברור שמבחינה כלל תרבותית הנושא של חיפוש מידע נתפס בצורה שונה, כמעט בתכלית, מהדרך שבה אני מבין אותו. ולא קשה להבין למה תלמידי בתי הספר מתקשים להבין שמהות חיפוש המידע באינטרנט איננה על מנת לקבל תשובות, אלא להרחיב אופקים.

לפעמים הטכנולוגיה מקשה על הלמידה

על פי רוב אינני אוהב מאמרונים המבוססים על רשימות. לעתים קרובות מדי אפשר לתת להן את הכותרת “10 דרכים להגיד פחות או יותר את אותו הדבר”, ומספר הפריטים ברשימה נעשה חשוב יותר מאשר התוכן והגיוון. לעומת זאת, מאמרונים של טרי הייק (Terry Heick), שלעתים קרובות בנויים מרשימות, גם מכילים רעיונות טובים שכדאי להחשף אליהם. כמו המון אתרים אחרים, האתר של הייק מדגיש את השימוש בטכנולוגיות בתהליכי הוראה ולמידה, אבל להבדיל מרבים אחרים הוא עושה זאת בעין ביקורתית. לפני חמש שנים כתבתי כאן על מאמרון של הייק בו הוא בחן כיצד החיפוש באמצעות גוגל משפיע על דרכי החשיבה של תלמידים. הוא ציין אז שגוגל (וגם ויקיפדיה) הם כלים נפלאים שעושים את מה שהם אמורים לעשות. אבל הוא הוסיף:

it’s misunderstanding the technology itself that causes problems.

במילים אחרות, התלמידים שלנו מסתבכים כאשר אנחנו מנחים אותם להתייחס לכלים האלה כמקורות של תשובות, במקום כנקודות זינוק שמהם אפשר להמשיך ללמוד, כמקורות שמזמינים אותנו לשאול שאלות כדי לחתור להבנה. לפני כשבועיים, במאמרון חדש של הייק, הוא הרחיב על הנקודה החשובה הזאת, הפעם במסגרת רשימה שתיארה:

30 Ways To Use Google Search For Critical Thinking In The Classroom

כמו עם כל רשימה מהסוג הזה יש לא מעט דמיון בין הדוגמאות השונות כך שאפשר להבין את העיקר בלי להזדקק לכל שלושים ההצעות. זה באופי של מאמרונים בצורת רשימה. אבל הגישה הכללית מאד חיובית ומתאפיינת בשימוש בתוצאות של חיפוש באמצעות גוגל כפתיחה, כמנוף לחשיבה. הוא ממליץ, למשל:

      • לבקש מהתלמידים לאתר את ההופעה הראשונה של רעיון מסויים
      • לאתר שלושה מקורות שונים של רעיון מסויים ולדרג אותם לפי אמינותם
      • להציג בעיה לארבע קבוצות של תלמידים ולבקש מכל קבוצה להסביר למה היא מצאה את המקור האמינה ביותר בנושא
      • לבחון כיצד ההשלמה האוטומטית משפיעה על תהליך החיפוש.

מה שמאפיין את ההצעות של הייק הוא שהדגש איננו על שימוש בגוגל כדי לקבל את התשובה הנכונה למשהו. במקום זה הוא מבקש לעודד את התלמידים להבין כיצד עריכת חיפוש דרך גוגל משפיעה על מה שהם מגלים ולומדים. לאור זה, בעיני המבוא של הייק מרשים יותר מהרשימה עצמה. הוא כותב שמפני שכל כך הרבה מהמידע שמגיע אלינו מגיע דרך גוגל, גורמים רבים מבקשים להשפיע על התוצאות שאנחנו מקבלים. הוא מסביר:

That leaves education in a sticky place. On one side we have a billion students chomping at the bit for the very information Google provides the pathway to, and on the other side we have a heaving, chaotic digital mass teaming with digital media, social media, and 10,000 new blogs per day.

וזאת הסיבה שלהסתפק בהנחיות טכניות – להכניס שאילתא לתוך תיבת החיפוש ולעיין בתוצאות (הראשונות, כמובן) – איננו עונה על הצרכים הלימודיים האמיתיים של התלמידים:

To provide students with unchecked access to the internet (via Google) creates a sink-or-swim scenario that no longer works in education. To provide too much scaffolding de-authenticates not only the information retrieval process, but ultimately reduces capacity in the students’ digital literacy.

ההצעות שהייק מגיש במאמרון שלו מיועדות לפתח את החשיבה הביקורתית שמוזכרת בכל רשימה של סטנדרטים לחינוך שאנחנו פוגשים היום אבל רק לעתים רחוקות באמת זוכה להתייחסות רצינית ומעמיקה. מטרתן היא לפתח אצל התלמיד את היכולת שלו לנהל את תהליך החיפוש תוך הכוונה עצמית. זאת ועוד: ברור להייק שמרכיב מרכזי בהכוונה העצמית הוא קביעת מטרה – אם התלמיד איננו באמת רוצה לדעת או ללמוד משהו, לא כל כך משנה מה הוא מחפש או מוצא.

אינני עוקב אחר הפרסומים של הייק אלא רק מגיע אליהם מידי פעם. עם זאת, ברור לי שבמהלך חמש השנים בין שני המאמרונים שאליהם אני מתייחס כאן הוא כתב מספר פעמים על החיפוש באמצעות גוגל, גם אם מספר הפעמים שהוא הקדיש מאמרונים לכלי גוגל כמו Google Classroom עולה בהרבה על הפעמים שעוסקות בכיצד החיפוש באמצעות גוגל מכוון את החשיבה. קשה לקבוע את תדירות הכתיבה בנושא הזה מפני שביולי 2018 האתר של הייק כנראה עבר פרסום מחודש והמאמרונים שהתפרסמו קודם לתאריך הזה קיבלו תאריך פרסום חדש. (יש מאמרונים עם תגובות מלפני הפרסום המחודש, וכך אפשר במידה מסוימת לתארך מאמרונים ישנים, אבל כאשר אין תגובות קשה לדעת אם מדובר בפרסום ישן שחודש או באמת במאמרון חדש.) במאמרון מתאריך יולי 2018, אבל אם תגובה מלפני חמש שנים, הייק כותב על ההשפעה של קלות החיפוש באמצעות גוגל על החשיבה של תלמידים:

Put another way, the easier something is to access, the less it is valued. It still may be useful, but the process of seeking information—one so full of learning potential in and of itself—is replaced by smarter keyword searches, and improvement by Google of their own search engine algorithm.

אין זה אומר שצריכים לסבול על מנת ללמוד, או שמבלי לעבור דרך חתחתים המידע שמגיעים אליו לא יוכל להיות יעיל או משמעותי. אבל להבדיל מרבים שמהללים את התרומה של כלים כמו החיפוש של גוגל לחינוך, הייק מודע לכך שמתן תוצאות מהירות לחיפוש איננו בהכרח משרת את הלמידה ואפילו יכול לחבל בה. נעים לראות שהוא גם מציע דרכים לשנות את המצב הזה.

מה בין תשובות מהירות ללמידה?

טים סטאמר כותב שלפני זמן קצר הוא השתתף בוובינר שבו מרצה מאוניברסיטה קטנה במדינת ניו ג’רסי הסביר כיצד להשתמש בעוזרים וירטואליים כמו Alexa של אמזון וה-Assistant של גוגל בכיתה. סטאמר מדגיש שהוובינר עסק בשימוש, ומעיר:

Notice his thesis was centered on how to use Alexa with students. Not why.

הוא מציין שהמרצה הציג מספר תוספות ל-Alexa שיכולות לסייע למורים בכיתה, אבל לדעתו אלה:

amounted to little more than audible flashcards and quiz-type activities

אפשר להניח שהוא צודק (השקפים של הוובינר נמצאים כאן). בנוסף, וכצפוי, סטאמר מעלה שאלות בנוגע לפרטיות ומה שחברות כמו אמזון וגוגל עושות עם המידע שנאסף על התלמידים שמשתמשים בכלי. הביקורת של סטאמר בהחלט מוצדקת, אם כי אין סיבה להיות מופתעים שהדגש הוא על ה-“איך” ולא על ה-“למה”. הרי הרבה לפני הדור החדש הזה של עוזרים המופעלים על ידי הקול התייחסו לטכנולוגיות חדישות והכנסתן לתוך הכיתה כאמצעים משוכללים לעשות את מה שכבר עשו בכיתה. ובכל זאת, השימוש בקול מחדד בעיה לימודית מאד משמעותית, וקצת מוזר לי שסטאמר איננו מתמקד בה. אבל לפני שאגיע לבעיה, זכרון היסטורי קצר:

לפני שנים די רבות, כאשר עוד נהגתי לבקר בבתי ספר, צפיתי שוב ושוב בתלמידים שפנו למנועי חיפוש (אפילו לפני גוגל) כדי למצוא “מידע”. בדרך כלל הכוונה היתה למידע שעונה על שאלה שנשאלה על ידי המורה (או שהופיעה בדף עבודה) או מידע שאפשר להעתיק כדי להגיש כעבודה אישית. באותה תקופה מורים נהגו להסביר לתלמידים שלהם שכדי למצוא מידע עליהם להכין שאילתא, ואז להקליק על התוצאות הראשונות. לא היתה התייחסות לפרסומות שהופיעו, ובוודאי לא שוחחו עם התלמידים על מהיכן הגיע המידע שעלה לפניהם דרך החיפוש. (זכור לי שבביקור שערכתי בספרייה עירונית בעיר יחסית גדולה בקליפורניה ספרנית הסבירה לי ש-“אנחנו עושים הרבה מחקר דרך גוגל”, והרושם שקיבלתי היה שהיא חשבה שהמידע נמצא אי-שם בתוך גוגל ולא באתרים שאליהם מנוע החיפוש מפנה.) ויותר מכל דבר אחר, אני זוכר שלתלמידים היה ברור שהם מחפשים תשובות לשאלות. החיפוש דרך מנוע החיפוש לא היה הרפתקה לתוך עולם הדעת, אלא פעולה שהם נאלצו לבצע כדי להגיע לתשובה.

מבחינה טכנולוגית הרבה השתנה מאז, אבל מבחינת הכיתה הרבה נשאר כמו שהיה, והמעבר מחיפוש דרך המקלדת לחיפוש קולי מאפשר את הנצחון המוחלט של ה-“תשובות” על איתור מידע מגוון ומעניין. כתבה מלפני כשבועיים ב-Wired מחדדת את ההבדל.

הכתבה סוקרת את הפעילות של חלוץ החיפוש הקולי ויליאם טונסטאל-פדו (William Tunstall-Pedoe). מתברר שטונסטאל-פדו הבין מה שחברות כמו גוגל עדיין לא היו מוכנים להבין – שאנשים אינם רוצים לחפש מידע, אלא פשוט רוצים תשובות. ג’יימס ולאהוס (James Vlahos) כותב שטונסטאל-פדו מאד אהב את המדפים אשר בספרייה, אבל:

as much as Tunstall-Pedoe adored lingering in the stacks, he felt that computers shouldn’t require people to laboriously track down information the way that libraries did. Yes, there was great pleasure to be had in browsing through search results, stumbling upon new sources, and discovering adjacent facts. But what most users really wanted was answers, not the thrill of a hunt.

במילים אחרות, עוד בתקופה שבה היתה התלהבות גדולה ממנועי החיפוש והגישה לעולם אדיר של מידע שהם אפשרו לנו טונסטאל-פדו הבין שבני אדם, וזה כולל, כמובן, גם תלמידים, אינם רוצים להקדיש זמן לחיפוש מידע אלא רוצים תשובות ברורות וקצרות. חשוב להבין שמחוץ לבית הספר זה די הגיוני. אם רוצים לדעת תוצאה של משחק כלשהו, או את שעות הפתיחה של מסעדה, השימוש במנוע חיפוש עשוי להיות די מייגע. ואם נרצה או לא, חלק ניכר מהפעילות ה-“לימודית” בבית הספר מתמקד במתן תשובה עובדתית לשאלה ולכן תלמידים עשויים להעדיף עוזר קולי שמחזיר תשובה ברורה מאשר לעסוק בחיפוש מידע. אך מה לעשות והעוזר הקולי איננו מתאים לאיתור של מגוון התייחסויות לסוגיה בהיסטוריה. הוא איננו מגיש פרשנויות שונות לרומן שקוראים. הוא אפילו איננו משיב עם מספר עובדות אלא עובדה אחת (שאי-שם בדרך נקבעה כתשובה המתאימה), ועדיף כמה שיותר קצרה וברורה.

ולאהוס מסביר שהמענה הקולי של כלי כמו Alexa איננו מאפשר הגשת מגוון אפשרויות. הרי אנחנו איננו קוראים רשימה של קישורים ובוחרים להקליק על אחד מהם, אלא שומעים תשובה ברורה:

One-shot answers were unfashionable back when Tunstall-Pedoe started programming at Cambridge. But that was no longer the case by the time the Echo came out [2014]. In the era of voice computing, offering a single answer is not merely a nice-to-have feature; it’s a need-to-have one.

וזה איננו חשוב אם הצורך קדם לאפשרות או ההפך. כאשר קיימת האפשרות של קבלת תשובה ברורה זה נעשה למה שרוצים. ולאהוס כותב:

According to one market survey, people ask their smart speakers to answer questions more often than they do anything else with them.

וכעדות לכך ולאהוס צייץ:

My kids never talk about Googling something. They say, “Let’s ask Siri!”

וזאת כנראה המציאות החדשה. כבר מזמן הרשת גדושה במידע, והיום הטכנולוגיה מאפשרת התמקדות ישירה וכמעט מידית על המידע שאנחנו סבורים שאנחנו צריכים. אין לי ספק שמדובר בהתקדמות טכנולוגית מדהימה. הרי לא פעם אנחנו באמת זקוקים לתשובות מהירות וברורות. אבל להבדיל מהרחוב או הכורסה בבית, בית ספר אמור להיות מקום של שאלות. הוא אמור להרחיב, לא לצמצם עד לתשובה אחת נכונה. הרצון להכניס עוזר קולי לתוך הכיתה מצביע על הבנה מוטעית של מהות ההוראה והלמידה. אפשר, ורצוי, אחרת.

(עדיין) אין חדש בחיפוש ברשת?

לפני מספר ימים באתר Edudemic טרייסי וייץ פרסמה מאמרון קצר בנושא מיומנויות החיפוש באינטרנט של תלמידים, או ליתר דיוק, העדר המיומנויות האלה. נושא יכולות החיפוש מעסיק את החינוך כבר משנות ה-90 כאשר ה-WWW ומנועי חיפוש אינטרנטיים התחילו לדחוק את הספריות הצידה והפכו למקום הראשון, ואולי היחיד, שאליו תלמידים פונים כדי למצוא מידע. מאז, לא פוסקות להתפרסם כתבות שקובלות על הכישורים המידעניים הירודים של תלמידים. מאות, אם לא אלפי, כתבות כאלה התפרסמו. וייץ מודעת לזה. היא מתארת את המעבר מהשימוש בספריה לשימוש ב-WWW וטוענת שבעבר מורים הקדישו מאמצים רבים להקניית השימוש הנבון במגוון מקורות. אבל:

… when we made this switch to internet-based resources, we somehow left a gap in education and made no real focus on teaching kids how to find valid, credible, useful resources online. The result is our frequent frustration with a generation of kids who will still type in the word “Egypt” and grab the first search result that pops up on Google when studying anything remotely related to the topic.
לגבי השימוש במנועי חיפוש וייץ אולי צודקת, אבל ספק אם התיאור ההיסטורי שלה מדוייק. אכן, רבים מהתלמידים של היום אוחזים בתוצאה הראשונה של חיפוש בגוגל, אבל גם בעבר הפיסקה הראשונה של הערך על נושא מסויים באנציקלופדיה הספיקה להם. המעבר לאינטרנט אולי החריף את הבעיה, אבל בוודאי לא יצר אותה.

בדרך כלל נהוג להגיד שאין טעם לחפש את האשמים, העיקר לטפל בבעיה. באופן כללי, יש הגיון באמירה כזאת. אבל במקרה הזה, קביעת השימוש במנועי חיפוש כקו פרשת המים בירידה במיומנויות מידעניות אצל תלמידים מובילה להמלצות צפויות ונדושות שאינן מועילות במיוחד. וייץ כותבת:

Getting kids to really focus on what exactly they are searching for, and then be able to further distill ideas into a few key specific search terms is a skill that we must teach students, and we have to do it over and over again. We never question the vital importance of teaching literacy, but we have to be mindful that there are many kinds of “literacies”. An ever more important one that ALL teachers need to be aware of is digital literacy.
ספק אם יש איש חינוך אי-שם שיחלוק על המלצות גנריות כאלה. וייץ מתארת ארבעה “רמות” שצריכים להקנות לתלמידים. גם כאן, אין הפתעות. היא שמה דגש בפיתוח של חשיבה ביקורתית כך שהתלמידים יידעו להגדיר את החיפושים שלהם בצורה מדוייקת וגם להעריך את תוצאות החיפוש כדי לקבוע מה מתאים לצרכים שלהם. גם כאן, אין הפתעות. דווקא ההמלצה הרביעית קצת יוצאת דופן, ואולי באמת כדאית. וייץ כותבת שבמקום שהתלמידים יחפשו בעצמם, לעתים עדיף להגיש להם חומרים מתאימים לצרכים שלהם שהמורה כבר איתר ברשת. היא מוסיפה שכאשר עושים זאת אנחנו חושפים את התלמידים שלנו למקורות איכותיים, וזה עשוי לעזור להם לזהות מקורות כאלה כאשר הם יפגשו אותם בחיפושים שלהם.

אבל אם אין חדש במאמרון של וייץ, אפשר לשאול איזה טעם יש לכתוב עליו עכשיו? ואולי הסיבה היא דווקא מפני שאין חדש. מעניין יותר מאשר ההמלצות עצמן, הוא המניע למאמרון של וייץ. בפתיחת המאמרון שלה וייץ כותבת שלאחרונה היא קראה כתבה בנושא החיפוש אצל תלמידים של קלייב תומפסון ב-Wired, והכתבה עודדה אותה לכתוב. משהו צלצל אצלי כמוכר, ואכן מדובר בכתבה שהתפרסמה לפני שנה, כתבה שאליה התייחסתי סמוך לפרסומה. אינני בא בביקורת כלפי וייץ על כך שרק עכשיו היא ראתה את הכתבה של תומפסון. קורה לכולנו שאנחנו “מגלים” דברים ברשת שחיכו לנו שם זמן ממושך. אין סיבה להתבייש שמגיעים למשהו באיחור, וגם אין טעם להתגאות בכך שהיית שם קודם. אבל בכל זאת יש משהו מעניין כאן. הרי תומפסון כתב לפני שנה על מחקר שהתפרסם ארבע שנים לפני-כן (אם כי הוא לא ציין זאת), וסביר להניח שגם אז אותו מחקר לא “גילה” משהו שלא ידענו. קשה לא להסיק את המסקנה שמעט מאד השתנה במשך השנים האלה בנוגע לפיתוח מיומנויות מידעניות אצל תלמידים.

אין זה אומר שמערכת החינוך איננה מבקשת לקדם חיפוש מידע באמצעות מנועי חיפוש אצל תלמידים. דווקא הנושא עדיין חם ונדמה שכולם מבינים את חשיבותו. אבל כל עוד המערכת תופסת את חיפוש המידע כאמצעי למציאת תשובות לשאלות שהמורה שואל את תלמידיו, לתלמידים לא תהיה סיבה לנבור מעבר לתוצאות הראשונות או לבחון את המהימנות של התוצאות שהם מקבלים. הבעיה איננה בטכנולוגיה או במיומנויות. כפי שכתבתי לפני שנה, המערכת:

איננה מצליחה לעורר את הסקרנות הדרושה כדי להפוך את המיומנויות האלה לשימושיות
ומפני שכך המצב, על אף העובדה שאין שום דבר פסול בהמלצות של וייץ, ספק אם הן יובילו לשיפור משמעותי במיומנויות החיפוש.

החיפוש רק רומז על העיקר

במשך השבוע האחרון גיליתי שהמאמרון האחרון שלי כאן שימש, כנראה, בסיס לדיון של קורס או של השתלמות. קריאת התגובות היחסית רבות שהמאמרון זכה להן רומזת שהמגיבים מכירים זה את זה, ולכן הסקתי שאולי הקריאה והתגובה הן מטלה במסגרת של קורס. אני שמח שאני יכול למלא את התפקיד הזה, אפילו אם אני בטוח שיש מבחר מאמרים אחרים שיכולם לשרת את אותה המטרה טוב יותר. אני בסך הכל העליתי סוגיה ורשמתי מספר הרהורים, וכל אחד רשאי לעשות עם אלה מה שהוא רוצה. ולאור זה נדמה לי שהדעה שלי איננה חשובה. כמובן שנעים לי שאני יכול לשמש אכסניה לדיון פורה עבור אותה קבוצה, אבל שוב – אינני חלק מההמשך הזה. (אגב, נדמה לי שהאירוניה של הנקודה האחרונה שבמאמרון – שהמחקר שעורר, הפעם, את הדיון הוא בעצם מחקר יחסית ישן – הורגשה רק אצלי.)

אבל גם אם אין שום צורך שאוסיף לדיון (ובוודאי שלא אפסוק בו), אני מבקש להצטרף אליו ולהעיר מספר הערות. המגיבים מתמקדים בעיקר בשאלת האחריות: האם מערכת החינוך צריכה להקנות מיומנויות חיפוש בסיסיות לתלמידיה, או …. וכאן הדברים נעשים טיפה סבוכים. או מה? האם, מפני שמנועי חיפוש משתכללים בתדירות גבוהה, ומפני שהיום החיפוש היא בעצם מלאכה קלה מאד, אין צורך שהמערכת החינוכית תקדיש זמן למיומנות הזאת? או אולי מפני שהבעיה איננה מיומנויות חיפוש אלא כישורים הרבה יותר בסיסיים כמו פיתוח הסקרנות והרצון לצלול לעומק של נושא (וכמובן גם “חשיבה ביקורתית”), אי אפשר בכלל לצפות שהמערכת תוכל להקנות את היכולות הדרושות?

ואפשר כמובן להרחיב את תחום הדיון: אחוז נכיר של ידיעותיהם של בני הנוער בנושאי סקס נרכש ברחוב. אם אנחנו מאפשרים לרחוב לחנך בתחום כל כך חשוב, האם אפשר לצפות שמערכת החינוך תנסה לחנך בנושא כמו השימוש במחשב? ואפשר להעמיד את הדברים בצורה הפוכה: אולי בית הספר צריך להיות פעיל יותר בחינוך המיני … וגם בחינוך לשימוש נבון בתקשוב? מערכת החינוך מקפידה להקנות הבנה בזהירות בדרכים, ואם כך, למה לא גם בתקשוב?

מעבר לשאלה במי מוטלת האחריות, במאמרון המקורי ביקשתי להעיר נקודה שבעיני די אומללה – ומשמעותית יותר מאשר השאלה האם בית הספר יכול להקנות מיומנויות למידה. במציאות שבה מרבית שעות ה-“למידה” בבית הספר מוקדשות להעברת מידע יבש מהמורה אל התלמיד כדי שהתלמיד יוכל “להחזיר” את המידע הזה במבחנים סטנדרטיים, קשה לצפות שבית הספר יוכל להקנות מיומנויות מידעניות. פשוט לא נשאר זמן לפיתוח הסקרנות, והסיכוי לעורר תשוקה ללמוד, אם בנושא מסויים ואם באופן כללי, שואף לאפס.

אחת המגיבות למאמרון מתייחסת לנקודה הזאת. היא כותבת שמוטלות על המורים משימות כה רבות כך שלא נשאר זמן ביום הלימודים להקניית מיומנויות חיפוש. אבל המסקנה שלה נראית לי די מוזרה. היא כותבת:

בעיניי, שימוש מושכל בגוגל, דורש הפעלה של שיקול דעתם של התלמידים ו/או הסטודנטים, שזה איננו דבר נלמד, אלא נרכש עצמאית וקיים אצל כל אחד ואחת מאיתנו.
אפשר לקוות שזה באמת המצב, אבל נדמה לי שהמציאות אחרת. אצל רבים מאיתנו יש צורך לעורר (ואולי אפילו לשתול) “שיקול דעת”. דווקא “שימוש מושכל בגוגל” עשוי להיות “נושא” שדרכו ניתן לפתח את שיקול הדעת. הרי השימוש המושכל איננו מסתכם בהיכן להקליק או כיצד לזהות את תוצאות החיפוש. עיקרו נמצא מעבר לפעולות הפשוטות האלו כאשר אנחנו נדרשים להעריך את הכדאיות של מה שאליו הגענו ולהבחין אם הוא משרת אותנו ועונה על הצרכים שלנו. זאת ועוד: מבחינתי האישית, קשה לי להבחין בין “נלמד” לבין “נרכש עצמאית”. אני מניח שההבדל נמצא במילה “עצמאית”, אבל אפשר לטעון שכל למידה היא בסופו של דבר “עצמאית” היות ואיננו יכולים להגיד שמישהו באמת למד משהו עד אשר האדם היחיד מפנים אותו.

עוד מגיבה (אולי אותה מגיבה) נותנת לנו סיבה מעניינת לא ללמד מיומנויות חיפוש במסגרת בית הספר:

אין איזשהו ״מערך״ שיעור לחיפוש בגוגל.
אם הקביעה הזאת נכונה (ונדמה לי שדווקא קיימות יותר מדי מערכים כאלה) האם עלינו להסיק שמפני שאין מערך שיעור שמלמד חיפוש הוא איננו ראוי ללמידה בבית הספר? נדמה לי שהאמירה הזאת רק מחזקת את הטענה שבית הספר איננו עוסק בדברים שהם חשובים באמת.

דיון בשאלות האלו במסגרת של קורס (אם ניחשתי נכון לגבי התגובות למאמרון) הוא סימן מעודד. עם זאת, יש משהו מדאיג בחלק מהתגובות. אני יכול להבין מורים שמרגישים את עצמם מוצפים בתפקידי ההוראה המסורתיים. דרישות המערכת אינן משאירות פתח גדול לעיסוקים “משניים” כמו פיתוח הסקרנות. עדות לכך ניתן למצוא בכתבה בניו יורק טיימס מלפני כשלושה שבועות. בכתבה הזאת מורה שהיוזמות היצירתיות שלה זיכתו אותה בעבר בתואר מורה השנה מביעה את תסכולה. לפי המדדים המקובלים בארה”ב היום בית הספר בו היא מלמדת נחשב כושל, והיא נדרשת להכין את תלמידיה למבחנים:

Ms. Rief worries that a new generation of teachers has been raised on standardized testing and thinks that is the norm. Ms. Rief fears that public schools where teachers are trusted to make learning fun are on the way out. Ms. Rief understands that packaged curriculums and standardized assessments offer schools an economy of scale that she and her kind cannot compete with.
לכן, על אף העובדה שאני יכול להבין את תחושות המגיבים, אני חושש שמה שעולה מתוך התגובות היא כניעה לבית הספר כפי שהוא מתפקד היום. במקום זה הייתי מעדיף לראות חזון שרואה בבית הספר מקום שפותח אופקים. לפני עשור ויותר החזון הזה ליווה את הנסיונות הראשונים לשלב את הכנסת האינטרנט לתוך מערכת החינוך. היתה תחושה שהאינטרנט יוכל לפתוח את בית הספר לכיוונים שהיו אולי רצויים לפני-כן, אבל לא יכלו לבוא לביטוי. היום התקשוב זמין הרבה מעבר למה שתיארנו לעצמנו לפני עשור. אבל בית הספר ממשיך לתפקד כמו שתיפקד לפניו. אני מקווה שאיננו עדים לכך שהמערכת אכן הצליחה לסגל לעצמו את הכלי, תוך כדי התעלמות מהמהות.

אין חדש – בחיפוש, ואולי לא במחקר

ספק עם פרסום של עוד מחקר שמגלה שתלמידים אינם יודעים להעריך את המידע שהם מוצאים דרך מנועי חיפוש באינטרנט יכול להיחשב לידיעה חדשותית. כפי שהדיווח הקצר בפורטל מס”ע על כתבה של קלייב תומפסון באתר Wired מדגיש:
הבעיה מדווחת בספרות המקצועית כבר למעלה מעשור
מה שנדוש בסביבות חינוכיות עשוי להיות חדש בסביבות טכנולוגיות (אם כי זה קצת מפתיע). ומפני שקלייב תומפסון הוא שם מוכר מאד בשדה הטכנולוגי, כתבה משלו, אפילו קצרה, מעוררת ענין. תומפסון כותב בעקבות מחקר שבין היתר עקב אחר הרגלי החיפוש של סטודנטים באמצעות גוגל. במספר מקרים החוקרים היטו את התוצאות ה-“טבעיות” של גוגל כך שהתוצאות הראשונות שהופיעו בדף התוצאות של גוגל היו “טובות” פחות מאשר התוצאות שנקבעו על ידי שיטת ה-Page Rank של גוגל. התברר שהסטודנטים האמינו לגוגל והניחו שמה שהופיע בראש דף התוצאות היה עדיף על מה שהופיע נמוך יותר בדף. המסקנה? הסטודנטים לא הפעילו “חשיבה ביקורתית” כלפי התוצאות, אלא סמכו באופן עיוור על מנוע החיפוש. תומפסון שואל מי אשם במצב הזה, וגם עונה על השאלה שלו:
Who’s to blame? Not the students. If they’re naive at Googling, it’s because the ability to judge information is almost never taught in school. Under 2001’s No Child Left Behind Act, elementary and high schools focus on prepping their pupils for reading and math exams. And by the time kids get to college, professors assume they already have this skill. The buck stops nowhere. This situation is surpassingly ironic, because not only is intelligent search a key to everyday problem-solving, it also offers a golden opportunity to train kids in critical thinking.
אני מניח שכולם מסכימים שהיכולת להפעיל “intelligent search” היא אחת המיומנויות החשובות של ימינו. קשה להגיד ששנים של פרויקטים שמבקשים להקנות מיומנויות חיפוש הניבו פרי רב בתחום הזה. אבל עלינו גם להכיר בעובדה שיכולתם של מנועי חיפוש לאתר את המידע המבוקש משתפרת מיום ליום. ולאור זה, הגיוני שסטודנטים סומכים עליהם. וכמובן יש בעיה גדולה עוד יותר. במקרים רבים מדי המידע שסטודנטים מתבקשים למצוא הוא מידע שלא דורש מהסטודנט לחפש מעבר לתוצאות הראשונות. לא ברור אם תכניות לפיתוח מיומנויות חיפוש יכולות להצליח אם במקרים רבים מדי אין צורך של ממש במיומנויות האלו.

נדמה לי שזה מה שגורם לאלן לווין לא להתרגש מהידיעה שתומפסון מפרסם. לווין שואל אם מורים באמת מבקשים מהתלמידים שלהם למצוא משהו בעל ערך.

“Kids” are given some assignment and want to get it done as fast as possible, to satisfy what is being set in front of them. They give the top results … because the question they are asked to “research” does not matter much to them.

When we talk of searching, we are talking the basic most bottom of the pyramid structure motivational task. Frankly, I don’t care if kids can “search”– I want to know what happens when they seek.

אינני יודע אם כאשר סטודנטים ותלמידים עורכים חיפושים אחר מידע שהם באמת מתעניינים בו באופן אישי הם יעילים או מוצלחים יותר מאשר בסביבה הלימודית. על אף העובדה שאני רוצה לחשוב שהתשובה היא חיובית, אינני בטוח שכך המצב. לעתים קרובות תלמידים בסך הכל מחפשים מידע יבש, תשובות לשאלות שאינן דורשות שיקול דעת או השוואה בין תוצאות. מערכת החינוך איננה מתקשה רק בהקניית מיומנויות חיפוש, או בפיתוח חשיבה ביקורתית. היא גם איננה מצליחה לעורר את הסקרנות הדרושה כדי להפוך את המיומנויות האלה לשימושיות.

ועוד מילה לסיום. בשבוע האחרון מספר אתרים התייחסו לכתבה של תומפסון. אולי כצפוי, רבים ציינו שאין חדש בגילוי שתלמידים סומכים על גוגל באופן עיוור. אבל זה איננו הדבר היחיד שאיננו חדש. ניסיתי לאתר את המחקר שעליו תומפסון כותב. בין ההתייחסויות שאני מצאתי, לא מצאתי קישור למחקר עצמו. היה עלי להמשיך מעבר לדף הראשון של התוצאות בגוגל, וגם לנסות מספר מילות חיפוש שונות. אבל נדמה לי שמצאתי את המחקר … וגיליתי שה-“חדשות” המרעישות בנוגע להרגלי החיפוש של סטודנטים ותלמידים מתבססות על מחקר שהתפרסם בשנת 2007.

האם יישאר בכלל משהו ללמד?

גוגל הודיעה השבוע על השקת תוספת חדשה לשירותי החיפוש שלה (כן, במקרה ששכחנו, בין כל יתר הכלים שהיא מציעה, גוגל גם מעניקה שירותי חיפוש). מעכשיו נוכל לסמן בכוכב תוצאות שמתקבלות מהחיפושים שלנו, וכאשר אי-שם בעתיד נערוך את אותו החיפוש התוצאה המסומנת תופיע בראש רשימת התוצאות. משהו דומה כבר קורה עם הסימניות שאנחנו מסמנים בגוגל – כאשר אנחנו מגיעים לדף שכבר קיים בתוך הסימניות שלנו הכוכב ליד “Bookmarks” בסרגל הכלים של גוגל מופיעה בצהוב. ועכשיו, עם התוספת החדשה לחיפוש, הדף שבחרנו מתוך רשימה של תוצאות יובלט בכוכב בראש הרשימה.

האם אנחנו צריכים את זה? מבחינתי האישית, אם וכאשר אני מגיע שוב לדף מסויים אני די מרוצה לגלות שכבר הכנסתי אותו לתוך הסימניות שלי. לפעמים זה גורם לי לרצות לקרוא שוב מאמר שאני כבר קראתי – הרי אם הוא היה מספיק מעניין כדי “לשמור” אותו, אז אולי הוא גם שווה קריאה נוספת. ולפעמים ההפך עשוי להיות נכון – אם אני מגלה שכבר קראתי דף מסויים, לא אצטרך לעשות זאת שוב (אם אני זוכר מה שכתוב שם). כך או כך, לא מדובר במשהו מרעיד עולמות, אלא בסך הכל במשהו מעניין, ואולי גם נחמד. אבל במקרה של השירות החדש של גוגל לא מדובר בסימניות, אלא בתוצאות של חיפוש שאנחנו מבקשים שיובלטו כאשר אנחנו עורכים שוב את אותו החיפוש. לשם מה אנחנו עשויים לרצות משהו כזה?

הבלוג ReadWriteWeb מעלה סברה מעניינת, ולצערי מאד משכנעת. במקום לסמן דפים בסימניות, או לזכור כתובת שאפשר להקליד לתוך תיבת הכתובת של הדפדפן, גולשים רבים נכנסים ישירות לגוגל, ושם עורכים חיפוש על האתר שאליו הם רוצים להגיע. מדובר בתופעה מוכרת, ונפוצה מאד. כאשר האתר המבוקש עולה בתוצאות, מקליקים על הקישור ומגיעים אליו. גולשים ש-“מחפשים” בדרך כזאת מתייחסים ל-WWW בצורה הבסיסית ביותר, כמעט “פרימיטיבית”. אין כאן נסיון להכיר, קל וחומר להבין, את הסביבה. הווב נשאר סביבה מבלבלת ומאיימת. השימוש ב-“חיפוש” מהסוג הזה נובע מחוסר הרצון, או חוסר היכולת, להכיר את מה שהדפדפן יכול להציע. חשוב להוסיף שבמקרים רבים מה שמחפשים בדרך הזאת הם דפים מוכרים שקל מאד להגיע אליהם. לפי ReadWriteWeb הכוכבים החדשים של גוגל הם סוג של יישור קו עם “שיטת” החיפוש הזאת. מעכשיו, אם גולשים מסמנים בכוכב את הדף הרצוי מתוך התוצאות שהם מקבלים, הם אפילו לא יצטרכו לגלול בתוך התוצאות – מספיק לערוך חיפוש על המונח הרצוי, והתוצאה המועדפת להם תופיע בראש רשימת התוצאות.

חשוב להדגיש (שוב) שחיפוש כזה איננו תורם להכרות מעמיקה או רצינית עם הסביבה האינטרנטית. הוא מתאים לאותם יעדים שאליהם אנחנו רוצים להגיע שוב ושוב, אבל לא מכירים דרכים אחרות לעשות זאת. אבל חייבים גם לשאול מה כל כך רע כאן. אפילו אם אני רוצה ללמד חיפוש כדי שאנשים יוכלו להגיע, באופן מהיר ועיל, למידע שהוא רלוונטי להם, אין זה אומר שהחיפוש צריך להיות קשה או מסובך. הגיוני לקבל בברכה כל כלי שמקל את הדרך אל מידע מבוקש – אפילו אם המחיר של זה הוא משתמשים שבכלל אינם מבינים את הכלים שבהם הם משתמשים.