אולי מחוץ להקשרם, אבל – שלוש דוגמאות מצערות

לפעמים הפרטים הקטנים הם אלה שמסגירים את הבעייתיות של התקשוב החינוכי, או אולי ליתר דיוק, את הציפיות הבעייתיות שתולים בתקשוב. בימים האחרונים נתקלתי בשלוש דוגמאות קצרות כאלה, דוגמאות שאולי אפשר היה לעבור עליהן במהירות, ולא לעשות מהן עניין. ובכל זאת, אני כן עושה מהן עניין, אפילו אם אני גם מתלבט עם עצמי אם באמת היה בזה טעם. הרי כבר ציינתי שמדובר בדוגמאות קטנות.

לפני מספר ימים נמסר ש-AltSchool מתרחב מעבר קומץ בתי הספר שלו בסן פרנסיסקו ובניו יורק ומתכונן לפתוח סניף בשיקגו. כתבתי על AltSchool לפני מספר חודשים, וממה שכתבתי אז צריך להיות ברור שאינני מתלהב ממנו. מעבר לעלות הגבוהה (מאד!) של הלימודים ב-AltSchool, ביקרתי את הדרך שבה בית הספר מגייס את התקשוב כדי לבנות “למידה מותאמת אישית” שהמרכיב ה-“אישי” שבה די מוטל בספק. ואם היו ספקות בנוגע לכך, הכתבה על ההכנות לפתיחת הסניף בשיקגו מביאה את דבריו של מקס ונטייה, מייסד בית הספר, שמסביר:

Personalized education does not mean kids just doing what they want. In fact, quite the opposite
אז עכשיו אנחנו מבינים מה ה-“personalized” איננו, וכבר לא קשה להבין מהו כן – בניית תכנית “אישית” לכל תלמיד כדי שהוא יגיע למה שנקבע כמתאים עבורו או מצופה ממנו. הרמה והקצב “אישיים”, אבל היעד אותו היעד עבור כולם. כמובן שמעולם לא חשבתי שזאת איננה הכוונה, אבל מפי ונטייה זה נשמע “טוב” יותר.

נדמה לי שהיה זה באותו היום שתוך כדי קריאת כתבת פרופיל על שר החינוך האמריקאי ארני דנקאן פגשתי פרסומת של חברת Comcast, שלפי ויקיפדיה היא “תאגיד הכבלים והתקשורת הגדולה בעולם במונחי הכנסה”:

הקלקה על הפרסומת פותחת סרטון YouTube קצרצר שמוסרת לנו שבמסגרת מיזם בשם “Internet Essentials” החברה דואגת להביא תקשורת אינטרנטית מהירה לאיזורים נחלשים בארה”ב. בפני עצמה, מדובר במגמה מבורכת (אם כי סביר להניח ש-Comcast גם מרוויחה מהתרומה החברתית שלה). מה שעניין אותי בפרסומת היתה האמירה החינוכית לכאורה שבזכות התקשורת האינטרנטית גם אחרי יום הלימודים תלמידים יכולים להמשיך ללמוד. האם אנחנו אמורים להבין מהפרסומת שללא אינטרנט בבית תלמידים אינם ממשיכים ללמוד? נדמה לי שהתשובה היא כן – לפחות לגבי ה-“למידה” שהיא המשמעותית והחשובה בעיני Comcast. שוב, קידום תלמידים מאוכלוסיות חלשות הוא מבורך, אבל אין זה אומר שהדרך הנכונה לקדם את התלמידים האלה היא בהארכת יום הלימודים לתוך הבית. אפשר היה לקוות שחיבור אינטרנטי בבית יאפשר לתלמידים האלה להרחיב את אופקיהם מעבר ללימודים הפורמליים של בית הספר, ובוודאי היה רצוי גם לאפשר להם פשוט לשחק. (אולי אחרי יום הלימודים “תלמידים” יכולים לחזור להיות “ילדים”.) בפרסומת הזאת, הניטרלית לכאורה, אנחנו שוב רואים כיצד התקשוב משרת מטרות “חינוכיות” צרות במקום לשמש קרש קפיצה לאפשרויות רחבות יותר.

לדוגמה השלישית הגעתי דרך ציוץ ב-Twitter. הציוץ היה חדש, אבל הוא קישר לכתבה מלפני שלושה חודשים. שם, באתר Edutopia, ציסאנה פלמר מנתה חמישה עשר מאפיינים של המורה של המאה ה-21. הרשימה עצמה, לפחות לטעמי, בנאלית למדי. נדמה לי שפגשנו רשימות כאלה של תכונות כבר … נו, לפחות מתחילת המאה ה-21. וכפי שציינתי כבר יותר מדי פעמים, לא מעטים מה-“מאפיינים” ברשימה תקפים עבור כל הוראה טובה. אבל מאד עניין אותי ה-“הסבר” שבגללו ברור שלמורים של המאה הנוכחית יש תכונות ייחודיות. הכותבת מסבירה לנו שהיא ערכה חיפושים דרך גוגל על “מורה של המאה ה-20” ועל “מורה של המאה ה-19” ולא מצאה, ומזה היא מסיקה:

Obviously, teaching in the 21-century is an altogether different phenomenon; never before could learning be happening the way it is now — everywhere, all the time, on any possible topic, supporting any possible learning style or preference.
מה אוכל להגיד!? לא מספיק שהצלחנו לרוקן את המילים “התאמה אישית” מכל משמעות של בחירה אישית אצל התלמיד עצמו, או שניתבנו את התקשוב בבית לטובת שיעורי הבית שאינם משרתים את הלמידה. אנחנו כנראה הצלחנו גם להגדיר את החינוך של המאה ה-21 כתופעה ייחודית שאין לו מה ללמוד מדורות קודמים של חשיבה חינוכית ופדגוגית. עם גישות כאלה ספק אם לתקשוב החינוכי יש בכלל סיכוי להשפיע באופן משמעותי על החינוך – במאה הזאת, או בכל מאה אחרת.

אבל מה כל כך רע בזה?

כתבה שהתפרסמה ב-Mind/Shift לפני ארבעה חודשים מצאה את דרכה אלי רק לפני מספר ימים. הכתבה עוסקת בבעייתיות אשר בגישה המיידית למידע שהאינטרנט מאפשר. יש אמנם נושאים רבים, אולי חדשים יותר, שהם ראויים להתייחסות, אבל נדמה לי שהנושא הזה, שמלווה את תחום החינוך שנים ובוודאי ימשיך ללוות אותו עוד זמן רב, ראוי להתייחסות גם הוא, והכתבה ב-Mind/Shift מזמנת את ההתייחסות הזאת.

כותרת הכתבה היא אזהרה:

אין ספק – בטחון יתר בחוכמה האישית שלנו יכול להיות בעייתי, ואפילו מסוכן. הוא יכול להוביל לטעויות רבות ויקרות. אבל כאדם שכבר שנים מיומן היטב בחיפוש באינטרנט חשתי שיש משהו מוזר בכותרת הזאת. יש בה הנחה סמויה – שקיים קשר בין המידע שאליו אנחנו מגיעים לבין מידת החוכמה שלנו.

הכתבה מדווחת על מחקר שדוקטורנט באוניברסיטת ייל, מתיו פישר, ערך. פישר הציג שאלות של ידע כללי לקבוצות שונות של אנשים, כאשר קבוצה אחת התבקשה להשיב על השאלות אחרי שהם חיפשו מידע באינטרנט (לא קשור לשאלות שנשאלו) וקבוצה אחת התבקשה להשיב על השאלות ישירות, בלי שלב של חיפוש. פישר מצא שאלה שערכו את החיפושים דרגו את הידע האישי שלהם כגבוה יותר מאשר אלה שלא ערכו חיפוש. במילים של הכתבה:

People who had been allowed to search online tended to rate their knowledge higher than people who answered without any outside sources.
יש כאן תוצאה מאד מעניינת, אבל משהו קצת מוזר קורה כאן שאליו הכתבה איננה מתייחסת. מצד אחד הכותרת מכריזה שאנשים שמחפשים (ואולי גם מוצאים) מידע דרך האינטרנט עשויים לחשוב שהם יותר חכמים. אבל לפי הדיווח בכתבה הנבחנים שערכו חיפושים חשבו שהידע שלהם רב יותר. נדמה לי שכולם יודעים שאין בהכרח קורלציה בין כמות הידיעות לבין מידת החוכמה, אבל משום מה הכתבה איננה מבחינה בין השניים. הבלבול הזה מופיע בכתבה באופן עקבי. למשל כאשר היא מצטטת את פישר:
We think the information is leaking into our head, but really the information is stored somewhere else entirely
האם התחושה שאנחנו יודעים משהו, או אפילו שאנחנו החכמנו, קשורה למידה שבה אנחנו מאחסנים מידע בראשים שלנו? אם המצב באמת היה כך, היינו קובעים את החוכמה לפי מספר הידיעות שאנחנו זוכרים ויכולים לשלוף מהראש. אבל אנחנו יודעים שהמנצח הגדול ב-Jeopardy איננו בהכרח “חכם”. הוא פשוט גדוש במידע (או בידיעות) שהוא יכול לשלוף במהירות – וזה נכון אם המנצח הוא בן אדם, או Watson של IBM. (לא זכרתי כיצד לאיית נכון את המילה Jeopardy, אבל ידעתי שאם אקליד את המילה פחות או יותר קרוב לאיות הנכון בודק האיות של Word יראה לי את האיות הנכון – דוגמה לכך שהידיעה עצמה מאבדת מחשיבותה כאשר אנחנו יודעים כיצד להגיע אליה.)

לפי הכתבה:

The more we rely on the Internet, Fisher says, the harder it will be to draw a line between where our knowledge ends and the web begins.
אבל בכלל לא ברור שיש צורך לקבוע קו כזה. במערכות החינוכיות של ימינו נהוג להדגיש שוב ושוב את “מיומנויות המאה ה-21”. כתבתי פעמים רבות בעבר שהמיומנויות שנכללות תחת הכותרת הזאת אינן שונות מהותית מאלה שהיו נחוצות לאדם מוצלח במאה ה-20 או במאה ה-19, אבל הן בכל זאת זכו לקבלה רחבה בסביבות חינוכיות. בין המיומנויות האלה, בתחום של אוריינות המידע (מונח מעורפל, אבל אנחנו נאלצים ליישר קו גם איתו) תמיד מופיעה היכולת למצוא מידע באופן יעיל. ההנחה מאחורי החשיבות של מיומנות כזאת היא ההבנה שאין צורך, והיום גם אין אפשרות, למלא את הראש בעוד ועוד ידיעות, ולכן התלמיד צריך ללמוד כיצד להגיע למידע הדרוש, ולהיות מסוגל לזהות, בין בליל הידיעות שמציפות אותו, את המידע שהוא צריך. אם כך, טשטוש הגבולות בין ה-“ידע” שלנו לבין ה-“ידע” שנמצא אי-שם במקום נגיש לא רק שאיננו מהווה בעיה, יתכן שהוא אפילו מבורך.

המחקר של פישר נראה לי מחקר מעניין. אני יכול להבין שיש טעם לבדוק כיצד הזמינות של המידע, וכמו-כן גם פעולות החיפוש והאיתור, משפיעות על הדימוי העצמי שלנו, במיוחד בעולם גדוש מידע. הכתבה מתייחסת בביקורתיות כלפי מה שנראה כבטחון מופרז אצל אלה במחקר שחיפשו מידע. אבל אולי רצוי לבחון את הנקודה הזאת מהיבט אחר: שתחושת המסוגלות גדלה אצל אלה שבאופן פעיל עוסקים באיתור מידע. יש כאן רמז לכך שהפסיביות איננה לטובתנו.

לקראת סיום הכתבה יש עוד ציטטה מפישר. הוא מכריז שבגלל המידע הרב שבאינטרנט:

We are not forced to face our own ignorance and ask for help; we can just look up the answer immediately. … We think these features make it more likely for people to consider knowledge stored online as their own.”
במשפטים האלה, כמו ביתר הכתבה, משתמעת ביקורת כלפי השפעת הזמינות של המידע ברשת. אבל למה לנו להעמיד את הפנייה לרשת, או עריכת חיפוש אחר מידע, כמנוגד לבקשת עזרה. הרי המידע שברשת הוא מידע שבני אדם העלו אליה (וה-PageRank של גוגל מתבסס את הכדאיות שמשתמשים אחרים מוצאים במידע הזה) כך שכאשר אנחנו מחפשים מידע אנחנו בעצם נעזרים בהמון אנשים אחרים שהתגייסו לסייע לנו. בדרך הזאת ניתן להגיד שה-Knowledge (לא ברור כאן אם הכוונה ל-“ידע” או ל-“חוכמה”) שנאגר ברשת הוא באמת “שלנו”.

דווקא באופן קצת בלעמי, נדמה לי שיש כאן מחקר שביקש לקלל ויצא מברך.

כיצד מכשירים את הסטודנט של היום לעולם של מחר

הכנת הדור הצעיר לחברה הבוגרת – אם לחברה כפי שהבוגרים הנוכחים מעצבים אותה, ואם לחברה עתידית שקווי המתאר שלה עדיין לא ברורים – היא אחת המטרות המוצהרות של כל מערכת חינוך. נוהגים לטעון שאחת הסיבות המרכזיות לשילוב טכנולוגיות חדישות לתוך מערכת החינוך היא העובדה שהתלמידים של היום יצטרכו להשתמש בטכנולוגיות האלו בעבודות העתידיות שלהם. כפי שאנשי ה-Partnership for 21st Century Skills, בדף על כישורי חיים וקריירה באתר שלהם, ביטאו את זה:

Today’s life and work environments require far more than thinking skills and content knowledge. The ability to navigate the complex life and work environments in the globally competitive information age requires students to pay rigorous attention to developing adequate life and career skills.
כאשר הדברים מוצגים כך, ספק שרבים יתווכחו עם הצורך בטכנולוגיות חדישות בכיתה. הבעיות מתחילות כאשר מנסים לתרגם את הצורך הזה לתכנים, ולדרכי למידה, של ממש. בשלב הזה מתעוררת לא מעט אי-הסכמה. קבוצה לא קטנה של אנשי חינוך, למשל, משמיעים ביקורת די חריפה כלפי השימוש במערכות לניהול הלמידה (LMS) מפני שבעיניהם המערכות האלו מנציחות ניהול מלמעלה ומכתיבות דרך אחידה ללמוד. הם טוענים שצרכי השוק של מחר דורשים יכולת התארגנות אישית, ולא ניהול מלמעלה של הלמידה. לכן המערכות האלו אינן תואמות את הצרכים של התלמידים שייצאו לשוק העבודה בסיום לימודיהם. עד לפני לא הרבה זמן בריאן לם, בלוגר חינוכי קנדי, היה בין הדוגלים בגישה הזאת. הוא כותב:
We live in an era where it is widely believed that we face an epochal challenge to guide our students into an information age of immense complexity, promise, and peril. We expect our students to spend countless hours working on computers. Yet we push their hands-on online engagement into a virtual environment that does nothing to equip them with practical and transferable web skills. Nor are they engaging the world-wide web in a spirit of critical inquiry. They are in a system, they are being managed.
דיווח של עיתונאית שעבדה כפועלת במחסן ענק שמספק סחורות לחברות שמוכרות דרך האינטרנט (כמו (Amazon.com גרם ללם להרהר אם אולי הוא טעה. הוא כותב:
I recently heard a short episode of the science podcast Radiolab entitled Brown Box. In it, reporter Mac McLelland goes to work at Amalgamated Product Giant Shipping Worldwide Inc. one of the mega-warehouses that feed internet retailing. If you are wondering what a fully-rendered data-driven workplace looks like, these people have made remarkable progress in that direction.
הדיווח עצמו מצמרר שיער. מדובר בעבודה מפרכת שדורשת עמידה על הרגליים במשך כל שעות היום, כאשר צריכים למצוא סחורות ולהעביר אותן לאריזה תוך זמן קצר ומוקצב. זאת ועוד: כל שלבי העבודה מתוזמרות כדי לנצל כל רגע – הרבה מעבר למה שפעם ראו כניהול המדעי של פרדריק וינסלאו טיילור. לם כותב שההאזנה לדיווח עוררה אצלו התובנה שמערכות LMS עשויות, דווקא, להוות הכנה נאותה של הדור הצעיר לעולם העבודה של מחר (ואפילו לזה של היום). ה-LMS מכין את התלמיד טוב יותר מאשר מערכות פתוחות שמעצימות את הלומד ומפתחות אצלו עצמאות וחשיבה ביקורתית:
At some point, listening to this episode, I realized I had my perspective aligned completely wrong. Here I was thinking that by confining teaching and learning within a managed and artificial space, we were neglecting to provide an opportunity to develop the skills and critical thinking needed to thrive in an increasingly digitized world.

What I realize now is that by directing our students to adapt to a world in which they can exercise no control over their environment, where every click and eyeball twitch is monitored and analyzed by inscrutable algorithms, we are in fact preparing them for the real world of work (and society) that they will be living in. The Learning Management System is in fact a near-perfect training ground for the life that awaits them.

ההרהור של לם באמת מדאיג, אפילו מדכא, מאד. סביר להניח שלא כל משרות העבודה שיעמדו לרשות התלמידים של היום יהיו כמו אלה המתוארות בדיווח שעליו הוא כותב. עם זאת, רצוי לזכור שבעתיד הלא רחוק סיעוד לזקנים והגשת מזון מהיר יהיו בין המשרות שיזדקקו למספר העובדים הגדול ביותר.

עכשיו ברור לשם מה הכישורים האלה!

לפני כשבוע קיבלתי בדואר עדכון מ-eSchool News בנושא הוראת הכישורים הנחוצים במאה ה-21. עדכונים מ-eSchool News מגיעים אלי לפחות פעם בשבוע, ומפני שלעתים קרובות מאד אלה במידה רבה פרסומיים, אינני נוהג לקרוא אותם ביסודיות. אבל הפעם, הכותרת תפסה את עיני:

מי שכתב את הכותרת הזאת הצליח לחבר בין שלוש מגמות מרכזיות בחינוך היום – סטנדרטים מקיפים, מבחנים שבודקים אם התלמידים עומדים בסטנדרטים האלה, וכישורים דיגיטאליים – בשמונה מילים בלבד. לא יכולתי לא להקליק על הקישור ולבדוק מה כתוב בו.

כצפוי, מצאתי שמציינים שהיום תלמידים נדרשים להפגין חשיבה ביקורתית ואת היכולת למצוא ולהעריך מידע. אבל לא רק בכישורים האלה מדובר. בכתבה הקצרה שאליה הגעתי מצאתי את הניסוח הבא:

The shift toward online exams aligned with the Common Core standards will require much more preparation than simply making sure networks can handle the extra bandwidth constraints and that schools have enough devices for every student.

It also will require students to demonstrate certain digital literacy skills that go beyond the core curriculum, observers say. These include technology operational skills such as keyboarding and spreadsheets, as well as higher-order skills such as finding and evaluating information online.

אפשר לקרוא את המשפטים האלה בדרכים שונות. אפשר לזהות כאן דגש על כישורים של חשיבה מסדר גבוה, עם התייחסות גם לכישורים כמו הקלדה ושימוש בגליונות אלקטרוניים. אבל אפשר גם לזהות כאן מס שפתיים לכישורים של חשיבה מסדר גבוה, כאשר הדגש הוא בעצם על השימוש בכלים דיגיטאליים על מנת להבטיח שהתלמידים יצליחו במבחנים. נדמה לי שההתייחסות בכתבה לרוחב הפס שעומד לרשות בתי הספר, והדאגה למכשיר דיגיטאלי לכל תלמיד, מחזקות את הפירוש השני.

ויש עוד רמזים שהפירוש הזה, למרבה הצער, הוא הנכון: הכתבה מבליטה את היוזמות (ואת המוצרים) של שתי חברות שבונות כלים להערכת המידה שבה התלמידים עומדים בסטנדרטים. בנוסף, מתברר שהקישור לכתבה אמנם נשלח לפני שבוע, אבל זאת הפעם השנייה שקיבלתי אותו. הוא נשלח לראשונה בחודש אפריל. סביר להניח שקיבלתי אותו שוב עכשיו מפני שמועד פתיחת שנת הלימודים הוא זמן מתאים לשיווק של מוצרים. לא השתנה הרבה מאז אפריל, אבל ב-eSchool News מבינים היטב שכאשר שנת הלימודים מתחילה רמת הלחץ של מנהלים ושל מפקחים עולה, ועכשיו הם מחפשים כלים שיאפשרו להם לעמוד בציפיות.

יתכן שהעובדה שאני מוצא שב-eSchool News מדגישים כישורים טכניים חושפת יותר את המגמתיות שלי מאשר זאת של הכתבה עצמה. עם זאת, רצוי לשים לב שעוד בחודש מרץ האתר פרסם כתבה אחרת תחת הכותרת:

הדגש בכתבה הזאת היתה טכנולוגית. היא עסקה בעיקר בשאלות של רוחב פס ותשתיות. אבל היתה בה גם התייחסות לצורך להכין את התלמידים להתמודדות עם המבחנים החדשים. הכתבה הביאה את דבריו של האחראי על מערכות המידע במחוז במדינת מיזורי שהכריז:
“The last thing we need is a drop in scores” that could result from not having enough time to prepare students for the rigor of the exams ….
אני בטוח שאנשי חינוך רבים עובדים קשה כדי לפתח כישורים מידעניים אצל תלמידיהם. אבל אני חושש שקברניטי חינוך רבים רואים חשיבות גדולה יותר בהכנת התלמידים למבחנים הסטנדרטיים שהם חלק בלתי-נפרד מה-Common Core. כמו-כן, מפני שהמבחנים האלה יהיו מקוונים, כאשר מדברים על “כישורים דיגיטאליים” או “כישורי המאה ה-21”, הכוונה איננה לחשיבה ביקורתית, אלא ליכולת של התלמידים להתמודד עם המבחנים המקוונים.

עדות לכך אפשר למצוא בעדכון מהשבוע על המהלך של רכישת מכשירי iPad לכלל התלמידים במחוז לוס אנג’לס. לפני חודשיים וחצי דיווחתי כאן על החלטת המחוז לרכוש את המכשירים. ציטטתי אז קטע מתוך כתבה בטיימס של לוס אנג’לס שהסביר את הדחיפות בקבלת ההחלטה:

Officials said they opposed a delay in part because new state and national tests will be taken on computers, and they don’t want Los Angeles students to lack the necessary experience with them.
כתבה חדשה בטיימס מהשבוע מתייחסת לבעיה שנתקלו בה לאחרונה: המכשירים נרכשו ללא מקלדות, ויתכן שהמקלדות (שעשויות להוסיף קרוב ל-40 מיליון דולר לעלות הרכישה הכוללת) נחוצות – אולי גם ל-“למידה”, אבל בעיקר להתמודדות מוצלחת עם המבחנים:
But that setup (מכשירים ללא מקלדות) might not satisfy the needs of older students writing term papers, for example. And if typing on them proves more difficult, that could frustrate or hinder students as they take new online tests. The device’s touch screen could even obscure portions of a test item that would be visible in its entirety on a full screen.
פעמים רבות בעבר ציינתי שאינני מוצא תוכן ממשי מאחורי אמירות כמו “כישורי המאה ה-21”. אבל נדמה לי שהכתבות ב-eSchool News והנסיון של מחוז לוס אנג’לס עם רכישת מכשירי iPad עוזרים לנו להבין את המונחים האלה טוב יותר. לצערי, אולי היה עדיף לא להבין.

כלי לימודי (כנראה) ללא ביקוש

בזמן האחרון אינני מרבה לכתוב על כלים דיגיטאליים והמקום שהם ממלאים בתהליכי הוראה או למידה. למען האמת, הכלים האלה די הפסיקו להעסיק אותי. נדמה לי שיש שלוש סיבות ראשיות לכך.

  • קודם כל, אני חושש שרבים מדי מאיתנו בתחום התקשוב החינוכי ממשיכים לרדוף אחרי כלים חדשים בתקווה שהכלי הלימודי האולטימטיבי נמצא מעבר לפינה, או שאו-טו-טו מישהו ימציא אותו. קשה לעקור את התקווה הזאת, ואני חייב להודות שעל אף העובדה שאני מבקר אותה, במידה מסויימת אני גם שותף לה.
  • שנית, תחום פיתוח הכלים החינוכיים הפך להיות זירת התגוששות של חברות טכנולוגיות (גם ותיקות וגם סטארט-אופים) שזיהו את החינוך כשוק פוטנציאלי עצום. לכן, אנחנו “זוכים” למבול של כלים שאולי נוצצים, אבל אינם תורמים משהו ייחודי ללמידה מעבר למה שכבר נמצא אצלנו.
  • והסיבה האחרונה, ואולי הבעייתית יותר, הפיתוח של כלים “חינוכיים” דיגיטאליים היום איננו בכיוון של העצמת הלמידה, אלא בכיוון של איסוף נתונים ומעקב. אמנם מוסרים לנו שאיסוף נתונים על תהליך הלמידה (נדמה לי שנכון יותר לכתוב “על הפנמת החומר”) של הלומד מסייע לשכלל את הלמידה של התלמיד, אבל למרבה הצער המציאות אחרת, והיום התקשוב משרת מגמה של ייעול ההוראה ואחידות בהישגים.

אחרי כל הביקורת הזאת יש מקום גם לסיבה חיובית: ככל שהסביבה הדיגיטאלית נעשית לסביבה “טבעית” עבור מורים ותלמידים אנחנו חדלים להתמקד בכלים. אנחנו נעשים קשובים יותר ללמידה שהכלים מאפשרים. כבר שנים אני מייחל למצב כזה בחינוך, ואם הוא אכן מתממש, זה רק לטובה.

אבל דווקא הפעם (אחרי הקדמה ארוכה מדי שאפילו סותרת את מה שנכתב בהמשך) אני כן רוצה לכתוב על כלי, או ליתר דיוק, על העלמותו של כלי. בתחילת החודש הזה חברת גוגל סגרה את ה-Google Reader, כלי שזכה אצלי לשימוש יום-יומי. ספק אם תחזוקת ה-Reader דרש משאבים רבים מחברה כמו גוגל, אבל היא כנראה בכל זאת החליטה שלא כדאי לה להמשיך לתמוך בו. אישית, אני נוטה לחשוב שההחלטה לבטל את הכלי נבעה מתכונה בסיסית שלה, תכונה שפעלה בניגוד לאינטרסים של גוגל: ה-Reader איפשר למשתמשים לקבוע לעצמם איזה מידע מגיע אליהם, ועבור גוגל העצמאות הזאת לא נחשבת ליתרון.

כמעט מיד אחרי שגוגל הכריזה על סגירת ה-Reader צצו מספר אלטרנטיבות, כך שמעבר לתקופת הסתגלות קצרה לכלי חדש הרגלי השימוש שלי ב-RSS לא ניזוקו. אבל להחלטה של גוגל להפסיק לתמוך ב-RSS יש חשיבות הרבה מעבר להרגלי העבודה האישיים שלי.

רעיון ה-RSS קיים קרוב ל-20 שנה, אם כי רק לפני כעשור, כאשר קוראי RSS מבוססי ווב הופיעו, הוא הפך לכלי שימושי של ממש, לכלי בעל השפעה מהותית על הדרך שבה אנחנו מתייחסים למידע הרב שמציף אותנו. הרעיון הבסיסי שמאחורי ה-RSS הוא שהשליטה על המידע שמגיע לקורא נמצאת בידי הקורא עצמו. במקום להכנס לאתר אחרי אתר כדי לראות מה חדש בו, באמצעות ה-RSS הידיעות החדשות באתרים שאחריהם אנחנו מעוניינים לעקוב מגיעות אלינו למקום מרכזי. בעידן של עומס מידע, עידן שבו אנחנו ניזונים מהרשת אבל גם יכולים בקלות ללכת לאיבוד בה, “ניהול הידע האישי” נעשה למיומנות חשובה ביותר, וה-RSS הוא כלי מרכזי במימוש המיומנות הזאת.

מפני שבמידה לא קטנה השימוש ב-RSS נשאר מיומנות נישה, גוגל כנראה הרגישה שהיא יכולה לסגור את ה-Reader. והאמת היא שה-RSS לא הצליח לחדור לציבור הרחב. אולי אני מגזים, אבל נדמה לי שזה אומר משהו חשוב על הגולש ה-“ממוצע”. הגולש הזה כנראה איננו חש צורך ב-RSS, וזה משום שעל אף היצע המידע האדיר שברשת, מספר המקורות שאליהם הוא בוחר להגיע די מצומצם. ומפני שכך, גם בלי כלי כמו RSS הוא איננו נמצא בסכנת טביעה בים המידע. כמו-כן, יתכן שעבור הגולש הזה הצלילה לתוך נבכי הרשת איננה מתבצעת לצרכי למידה, אלא לצרכי בידור בלבד, ובגלל זה אפשר להסתפק בהגעה מזדמנת למקורות במקום לארגן את הסביבה כך שהמקורות מגיעים ישירות אליו.

כך או כך, נדמה לי שלסגירת ה-Google Reader השתמעויות חינוכיות חשובות. אם מערכת החינוך באמת מתיימרת לפתח מיומנויות מידע אצל הלומד, אמצעים להפיכת הרשת למרחב שבו הלומד היחיד מארגן את המידע הרלוונטי לצרכיו צריכים להיות יעד חשוב. אבל כאשר גוגל קוברת את קורא ה-RSS הנפוץ ביותר המערכת “מגיבה” בדממה. קשה לא לחשוב שזה מפני שעל אף מס השפתיים שמשלמים למיומנויות המאה ה-21, קברניטי המערכת אינם תופסים עד כמה ה-RSS היה צריך להיות במרכז הפעילות של הלומד העצמאי.

— —

נדמה לי שיש טעם להוסיף כאן הערה אישית, לא כ-“צרכן” RSS, אלא ככותב בלוג. נכון להיום, ה-RSS הוא האמצעי היחיד שדרכו אני “מפיץ” את המאמרונים החדשים שאני כותב כאן. יכולתי להעזר ב-Twitter, או להעלות הודעות על מאמרונים חדשים ב-+Google (ואם היה לי חשבון פייסבוק, אפשר היה גם שם), אבל נכון לעכשיו, על אף העובדה שזה בוודאי מצמצם את התפוצה, אני משתמש רק ב-RSS. אין לי שום דבר נגד “קהילות”, ואני בהחלט בעד “שיתוף”. אבל אני חושש שבמסווה של המילים היפות האלו חברות ענק מקדמות את סדר היום המסחרי שלהם, ולא את האינטרסים שלי. זה גם איננו עניין של צניעות יתר. אני פועל כך מפני שאני מניח שמי שעוסק בתקשוב בחינוך מבין את החשיבות של ה-RSS, ומשתמש בו כדי לעצב את סביבת הלמידה של עצמו. אם קוראים רוצים לכלול את הבלוג הזה לתוך הסביבה שלהם, אשמח, אבל אני גם מכבד החלטה לא לעשות זאת.

ובכל זאת, אני יודע שבימי Google Reader היו לבלוג הזה מעל 90 מנויים (בכלל לא הפריע לי שקראו את המאמרונים בתוך ה-Reader במקום להקליק לתוך הבלוג; כך אני נוהג לעשות עם רוב הבלוגים שעליהם אני מנוי). היום, אינני יודע אם אותם אנשים עברו לכלי אחר. לא יהיה זה אסון אם אני אכתוב ואף אחד לא יקרא (כי הוא איננו יודע שפרסמתי משהו), אבל בוודאי עדיף שיהיו קוראים. אי-לכך, יכול להיות שאצטרך לשקול אמצעי הפצה נוספים.

קשה להשתחרר מהמונח הזה

פחות או יותר הכרזתי שתיקה כלפי המונח “כישורי המאה ה-21” כאן. למדתי שאין הרבה טעם בלחזור ולנסות להסביר למה אינני אוהב את המונח. פעמים רבות כתבתי שאינני מוצא בו ערך כלשהו, אבל הוא כמובן בכל זאת ממשיך לככב במסמכים ובדיונים הקשורים לתקשוב החינוכי.

ברור שאין ביכולתי למגר את השימוש במונח, ולכן כנראה אין מנוס מאשר לקבל אותו (אם כי, גם לשמור ממנו מרחק). אגב, זה אולי המקום לציין שלפני בערך שנתיים דיווחתי שלפני שנים רבות, לפני שהמונח “מידענות” כבש את החינוך, אני ואחרים באגף לחינוך יסודי דבקנו ב-“טיפול במידע” כמונח מוצלח יותר. הפסדתי בקרב על המונח אז, ואין סיבה לצפות שעכשיו אזכה במאבק על (או ליתר דיוק, נגד) “כישורי המאה ה-21”.

אבל למה להסתפק בשתיקה כאשר אפשר להעזר בהומור? גם לריצ’רד בירן אין אהבה יתרה לשימוש במילים “המאה ה-21” בביטויים חינוכיים, ואת המאבק שלו במילים האלה הוא מנהל באמצעות ההומור. בירן אולי מוכר במיוחד בזכות סידרה ארוכה של תדריכים על כלים של גוגל שהוא פרסם. לפני מספר ימים בבלוג שלו הוא פרסם מאמרון שמכיל:

בירן מסביר שהוא החליט להכין את הרשימה שלו בעקבות רשימה אחרת שהוא קרא:
This afternoon I saw a blog post titled 27 Ways To Be A 21st Century Teacher. 22 of the 27 items in that list could have been 50 years ago. And 24 of the 27 items are things that I did as a sixth grade student in 1990.
בירן חש שהמילים רומזות על משהו חדש, כאשר למעשה יש כאן לא יותר מאשר אריזה חדשה למוצרים ישנים. וזה עורר אצלו רצון להגיב. בסיבה הראשונה שלו הוא כבר מסביר שבעיניו מדובר במונח מיותר:
We live in the 21st Century. If you’re teaching today, you’re a 21st Century teacher.
למען האמת, הטענה הזאת חוזרת על עצמה מספר פעמים, עם שינויים קלים, במהלך הרשימה. באופן מוצהר בירן משתעשע ברשימה. הוא מבקש מאיתנו לצחוק, ולראות עד כמה המילים האלו מגוחכות. עם זאת, יש נקודות ברשימה שלו שאינן רק אירוניות, אלא גם מעוררות מחשבה. למשל:
11. Good teachers have always consulted with other teachers. Twitter didn’t invent professional learning networks, personal learning networks, or professional learning groups.
12. Good teachers have always been life-long learners looking to bring new information into their classrooms. Google didn’t invent that.
בירן, כמובן לא היה צריך לשכנע אותי, ואינני יודע אם הגישה שלו משכנעת אחרים. מה שבטוח, זריקה של הומור ואירוניה לתוך הוויכוח לא יכול להזיק – תמיד נעים לקבל בהזדמנות לצחוק. אבל בסופו של דבר, אני חושש שקולו של בירן, כמו הקול שלי, הוא של הכלב שנובח מול השיירה שעוברת. הבלוג של בירן זוכה לקוראים רבים, ולכן סביר להניח שהפרסומות שמופיעות בו מביאים לו תוספת הכנסות רצויה. בירן איננו בוחר אילו פרסומות יופיעו בבלוג שלו. אלה מגיעות, אני מניח, דרך Google AdWords. אבל מעניין בכל זאת לציין שכאשר אני קראתי את הרשימה שלו אחת הפרסומות היתה של Fresno Pacific University – קולג’ קטן בקליפורניה. הפרסומת מכריזה על קורסים שעוסקים ב:
21st Century Readiness Skills for Teachers & Students
וכך יוצא שבאותו הזמן שריצ’רד בירן מראה לנו עד כמה התוספת של “המאה ה-21” מיותרת בתיאור של העבודה של מורה היום, ואנחנו צוחקים ונהנים, אנחנו גם עדים לכך שספק אם יש סיכוי להוציא את המילים האלה מהלקסיקון החינוכי.

של איזו מאה הלמידה הזאת?

אין זה סוד שאני מתקשה להבין את ההתלהבות שמונחים כמו “למידה של המאה ה-21” או “כישורי המאה ה-21” מעוררים אצל לא מעט אנשי חינוך. מדפי הספרים שלי בבית מכילים ספרים רבים שהתפרסמו די הרבה לפני המאה הנוכחית, ורבים מאלה שעוסקים בחינוך דוגלים בפיתוח היצירתיות, ביכולת להתמודד עם הבלתי-צפוי, במה שמכנים חשיבה ביקורתית, ובעוד סוגיות שאם להאמין להוגים של ימינו, לא היו בנמצא עד התקשוב. כמו-כן, רבים מהספרים האלה מתארים שיטות הוראה/למידה שמשום מה “התגלו” רק לאחרונה.

עצוב לי שלחלקים רבים מקהילת התקשוב החינוכי ראייה היסטורית צרה ומצומצמת. ועצוב לי עוד יותר שהיום במקרים רבים התקשוב בחינוך מגויס ליעדים שהם זרים, ואף מנוגדים, לתפיסה ההבנייתית שבעיני צריכה להנחות את השימוש בו. שני המצבים האלה, כמובן, קשורים זה בזה. במידה לא קטנה, הסבת התקשוב לצרכים של “התאמה לפרט” (לכאורה) ושל מעקב מדוקדק אחר ה-“למידה” של כל תלמיד, נובעת מהעדר הכרות עם ההיסטוריה של החינוך ועם נסיונות חינוכיים חשובים שנערכו בעבר.

אבל זאת איננה הפעם הראשונה שאני מעלה את הרהורים כאלה כאן. לכן, מותר לשאול “מה פתאום שוב עכשיו?”. ואכן, יש סיבה.

לפני שבוע חבר קיבוץ בקיבוצי, בן 96, נפטר. אותו חבר מילא תפקידים רבים בחייו הארוכים. בין היתר, הוא חינך כיתה בבית הספר היסודי של הקיבוץ. בהלווייתו חברת קיבוץ, שבשנים מיד אחרי מלחמת השחרור היתה תלמידה שלו, הספידה אותו. בהספד היא תיארה את שיטות ההוראה שלו, ואת הדרכים שהוא מצא כדי לעורר סקרנות וענין, ולקדם את הלמידה. ההספד מאד ריגש אותי, וביקשתי אישור, הן מהכותבת, והן מהמשפחה, לפרסם אותו כאן – עדות נהדרת לכך של-“למידה של המאה ה-21” שורשים עמוקים בתקופה מוקדמת, ולכאורה דלה, יותר.

שלום לך ז’קו
שלום לך המורה שלנו
שלום לך איש מופת.

לראשונה נפגשנו כשאתה נבחרת להיות המחנך של קבוצת חרמש.
ואנחנו אז, קבוצת ילדים פרועים למדי, “בוגרי” מלחמת השחרור – עלינו לכיתה ג’ ולא ידענו לקרוא ולכתוב.
את השנה שעברה מאז תום המלחמה, בילינו במשחקי מלחמה בתעלות ובבונקרים שנשארו בחצר.
אינני יודעת האם ניתן לך ללמוד בסמינר הקיבוצים כשנקראת לדגל, אך כושר ההמצאה שלך והיצירתיות שאינה יודעת גבול, שמשו אותך היטב.
במקום להכניס אותנו לכיתה, נכנסת איתנו לתעלות ולבונקרים וכך למדנו את נושא הלילה – אסטרונומיה לכיתה ג’. בלילות צפינו בכוכבים מתוך העמדות שהכנו, בבקרים הכתבת לנו את כל תורת ההתמצאות בכוכבים – כך למדנו קרוא וכתוב וגם אסטרונומיה, דרך הידיים.
את הקריאה רכשנו כשהיה עלינו לפענח שידורי מורס וכל מיני כתבי סתר, הודעות מוצפנות ששולחים מעבר לקוי האויב.
בשנה אחת השגנו כל מה שהיינו אמורים ללמוד בשלוש שנים.
לשום נושא לא היתה ממש צורה של בית ספר, אך הלימוד היה מאד אינטנסיבי. את מבנה הצמח, המזיקים ושיטות גידול ירקות, למדנו מפי פרופ’ חצילי ממכון וייצמן. אנחנו תארנו לו במכתבים מפורטים מה קורה בגינה שהקמנו והוא החזיר לנו בתיאור הצמח ולמה הוא זקוק.
אוי לאותו יום כשהזמנו אותו לסיום הנושא ובתום הברכה שנשא הוא הוריד את זקן הפרופסור ועמד שם חבר קבוץ שהתחפש. הסתבר שמשך כל הנושא התכתבנו איתך…..
אהבת לצטט את רוסו שקרא “בחזרה אל הטבע” והיית חדור הרגשת שליחות, ליצור מאיתנו דור בריא ומשוחרר מהתסביכים של הדור שלך. חזרת ואמרת לנו: איזה מזל יש לכם שככה מגדלים ומלמדים אתכם ושהורינו לא זכו לתנאים כאלה … ולנו לא נותר אלא להיות אסירי תודה.
אתה הקמת את משק הילדים במו ידיך – כלובים לחיות ושדה תלתן זרענו ולמדנו לקצור בחרמש – כך הוכשרנו לחיי העבודה המאושרים שנכונו לנו.
איש חרוץ ופעלתן היית עד יומך האחרון. נחוש מאד ללמדנו את ערך עבודת הכפיים מבחן שלא תמיד עמדנו בו.
גולת הכותרת של חיינו היצירתיים היו סיומי הנושא. כל סיום כזה היה אירוע כל קיבוצי שבמרכזו הצגה מושקעת, עם תפאורה ותלבושות ותאורה כמו היינו אחד מגדולי תיאטראות אירופה.
אנחנו כתבנו מחזות ושירים, ציירנו ופסלנו וניגנו, שיחקנו ורקדנו.
איש אשכולות היית. ידעת ואהבת לצטט את הפילוסופים הגדולים ואנשי המדע וכך בנית לנו עולם של אידיאות מנומקות עם דרכים להגשמתן.
לא תמיד הלבשת האידיאות על חיינו צלחה אך כל חיי אני מודה לך על האופקים הרחבים שפתחת בפני והיצירתיות שטיפחת אצלי.
לימים נפגשנו שוב כשמלוינה ואתה אימצתם אותנו ואת ילדינו לנכדים.
מדי שבת – צ’יפס על מדורה, בורקס וכוס קפה אצלכם בגינה. איש שיחה היית, איש העולם הגדול.
ואז מלוינה חלתה ובאו שנים של כאב כשאתה מטפל בה במסירות גדולה.
נפגשנו שוב כשכתבתי מפיך את סיפור חייך. אז הבנתי את מקורות הגידול שלך, את הקשר לתנועה, את עומק האמונה של דור שלם המנסה להגשים אידיאות של עולם חדש ולתרגמן לפרקטיקות של החיים.
אז הבנתי שאמירות שנאמרו לנו בילדותנו, שיקפו את הציפיות הגדולות שנקשרו בדרך גידולנו.
הבנתי את דמות העולם שרצית לברוא ואת הקושי הגדול שלקחת על עצמך.
נוח בשלום – איש עמל שכמוך

נורית מלמד
קיבוץ חצור
24.1.13

אולי כל מילה נוספת מיותרת, ובכל זאת, עוד מילה. שיטות ה-“הוראה” של ז’קו, כפי שהן מתוארות כאן מזכירות את ה-“אני מאמין” החינוכי של ג’ון דיואי שהתפרסם בשנים האחרונות של המאה ה-19. דיואי כתב:
I believe that education, therefore, is a process of living and not a preparation for future living.

I believe that the school must represent present life – life as real and vital to the child as that which he carries on in the home, in the neighborhood, or on the play-ground.

כבר מזמן התקשוב נעשה לחלק בלתי-נפרד מחיי היום-יום שלנו. במונחים של דיואי, הוא חלק מה-“present life” של התלמיד. בגלל זה, אי אפשר לדבר על חינוך בלי להתייחס גם לתקשוב. עלינו להבין שהתקשוב איננו תוספת שמביאים לכיתה כדי לעורר עניין, או כדי לייעל את ההוראה. הוא פשוט חלק אינטגראלי מחיינו ומחיי התלמיד. לפני יותר משישים שנה ז’קו ניצל את מלוא האמצעים שסבבו אותו כדי להחיות את תהליך הלמידה אצל תלמידיו. היום התקשוב הוא אחד האמצעים המרכזיים שעומדים לרשותנו. המציאות הטכנולוגית שונה מאד, אבל דמותו ופועלו של ז’קו עוד יכולים לשמש לנו דוגמה.

מספר הרהורים (פחות או יותר חינוכיים) בדרך לפח

במהלך חופשת הסוכות הזדמן לי לעסוק טיפה בנקיונות, ובחיסול חלק (קטן מאד, לצערי) של הניירת שבמהלך השנים הצטברה אצלי. מצאתי כמה ערימות מכובדות של עיתונים – מהשנים 1999-2001 ומהשנים 2004-2006 – והחלטתי, בהחלטיות לא אופיינית לי, להתגבר על הדחף לבדוק את הכל (הרי אם פעם שמרתי את העיתונים האלה בוודאי היתה לכך סיבה) ובמקום זה להעיף מבט מהיר בלבד ולהתקדם לקראת הפח. ובכל זאת, כמה כותרות קפצו מולי ונאלצתי לוותר טיפה ולעיין בכמה דברים.

הבלגן בבית שלי איננו מתקשר (לפחות לא באופן ישיר) לחינוך או לתקשוב בחינוך, אבל הרגשתי שאולי לזריקת עיתונים אחרי שהם נשמרו תקופה ארוכה יש קשר לחינוך בעידן המידע, ולכן יש טעם לכתוב על הפעילות הזאת שלי בחג. אני נוטה להזכיר לבת שלי (פעמים רבות מדי, אבל יש בינינו הסכם שמותר לי לעצבן אותה עם בדיחות גרועות) שכדאי לה לעשות את שיעורי הבית שלה בהיסטוריה כמה שיותר מהר, היות וככל שהיא דוחה אותם, ההיסטוריה נעשית ארוכה יותר. לא היה מזיק לו פעלתי לפי ההנחיה הזאת בכתיבה האישית שלי. עדיף לי לכתוב על עניינים הראויים להתייחסות לפני שיותר מדי מאלה מצטברים אצלי, עד שכבר אין ברירה אלא לוותר על ההתייחסות לעניינים שהתיישנו, על אף העובדה שהם נשארים מעניינים וחשובים.

אבל כיצד קובעים שמשהו “חשוב”? די ברור שמה שהיה חשוב לפני 12 או 7 שנים איננו בהכרח חשוב כאשר רואים אותו היום בעיתון שנשמר מאז. בין העיתונים ששמרתי יש עמודים ראשונים שמציינים אירועים שעדיין היום נחשבים ל-“היסטוריים”, אבל בתחום התקשוב רבים מאד מהכתבות ששמרתי אינם אלא קוריוזים. אין זה אומר שדיווח על השקת פיירפוקס שמהלל את הפיתוח של דפדפן קוד פתוח, או התייחסות לעליית תופעת הבלוגים תוך דיווח על תחילת אתר הבלוגים Pajamas Media, אינם “חשובים”. אפשר אפילו להגיד שמדובר באירועים שתרמו רבות לעיצוב האינטרנט כפי שאנחנו מכירים אותו היום. אבל ספק אם הם מצדיקים שמירה בארגז מאובק. Napster היווה נקודת ציון משמעותית בעיצוב השימוש שלנו באינטרנט, אבל האם אני זקוק למדריך לשימוש בו מלפני 12 שנים? ומה נגיד לגבי סקירות על אתרים כמו Hot or Not? או The Million Dollar Homepage? שום דבר לא יקרה אם נשכח את אלה. ב-2005 הסבירו למה כדאי שיהיה לנו דואר מבוסס ווב, וגם בישרו לנו על תחילת עידן ה-Web 2.0. באלה יש בוודאי מידה לא קטנה של “חשיבות”. אבל גם דיווחו ש-“יאהו משיבה מלחמה להפתעות של גוגל”, והיום כתבה כזאת עשויה להעסיק רק היסטוריונים. ראיתי לנכון לשמור מאמר ארוך משנת 2006 על עורכי ויקיפדיה בעברית – מעניין לראות כיצד התייחסנו למפעל שנראה לנו אז כדבר בלתי-מתקבל על הדעת, והיום הוא חלק בלתי-נפרד מחיינו. אבל אין לי צורך ברשימה של 50 האתרים השימושיים ביותר ברשת משנת 2000, אפילו אם יותר מרק קומץ מאלה עדיין קיימים.

תוך כדי הנקיונות שלי קראתי כתבה של אילנה קירש ב-Jerusalem Post שאליה הגעתי דרך ה-Twitter של ראובן וורבר. קירש מדווחת על תקלה בשרתים של העיתון שגרמו לאיבוד של שבוע של כתבות, ועל הנסיון לשחזר את מה שאבד. קירש מהרהרת אם יש בכלל טעם בשחזור הזה:

We decided to restore articles summing up only the most read and arguably the most important stories published last week, which were largely sound bites – speeches at the UN General Assembly – rather than actual news events. There was no point wasting time writing up yesterday’s news. But there was a dissonance in making such a decision, as though not only had we lost a week’s work, but that the work itself had been irrelevant. If it wasn’t worth restoring, was it worth writing in the first place?
אם ב-Jerusalem Post שואלים אם כדאי לשחזר כתבות המתייחסות לאירועים שהתרחשו רק לפני מספר ימים, כיצד אני יכול להצדיק שמירה של עיתונים בני עשור? כאשר כתבה הופכת מדיווח חדשותי לפיסת היסטוריה ההתייחסות שלנו כלפיה משתנה. היא נעשית לפריט הראוי לשמירה לשם המחקר. אבל חשוב לזכור שקירש מהרהרת אם בכלל היתה סיבה לכתוב את הכתבות שאבדו. השאלה הזאת עולה בתקופה שבה התחלופה של הכותרות כל כך מהירה, ופריטים שהם באופן ברור בני חלוף זוכים לכותרות. לדעת קירש, השינוי בקצב הדיווח על אירועים צריך להביא לשינוי בדרך שבה העיתונאי פועל:
Apart from preventing last week’s crash from re-occurring, the bottom line is that the news is a living, breathing, dynamic creature, and attachment to both the ways and the stories of yesteryear – or indeed yester-hour – is likely to limit journalists’ ability to report the news of tomorrow. Some would argue that these new technologies bring down the standard of journalism, but it doesn’t need to be that way. Journalists and editors alike need to adapt to the changing environment and find new ways to get the news to the people – such as tweeting on breaking stories for their Internet desks to write up, publishing short version of stories as they break and longer write-ups in print editions and utilizing social media for updates, photos and videos from the field.
אז האם יש מסר לחינוך שאפשר להסיק מהנקיונות שלי ומקריסת השרתים של הפוסט שעליה כותבת קירש? קל להכריז שחלק נכבד ממה שנלמד בבית הספר איננו עומד במבחן הזמן, ולכן אין סיבה ללמד אותו. אבל נדמה לי שזה היה נכון הרבה לפני האינטרנט, וכמובן ידענו את זה הרבה לפני שאני הלכתי לפח עם עיתונים ישנים. החינוך יכול אולי ללמוד כיצד להתאים כלים שונים למשימות שונות בדומה למה שקירש כותבת לגבי עבודת העיתונאי. בוודאי אפשר למצוא הקבלות בחינוך לשימוש ב-Twitter לסקירת אירועים בעת התרחשותם, ולשימוש בנייר לכתיבה מעמיקה יותר. אבל גם תובנה כזאת די נדושה.

עלי להודות שלא פעם רק תוך כדי הכתיבה אני מצליח להבין נושא, או ליתר דיוק, להבהיר לעצמי את עמדתי כלפי הנושא שעליו אני כותב. לא פעם הנקודה העיקרית מתבררת לי רק לקראת סיום הכתיבה, ואני מגלה שבסופו של דבר הגישה המגובשת לנושא שאני מפרסם כאן שונה מאד ממה שחשבתי תחילה. אבל לפעמים קורה שנושא שחשבתי שתוביל אותי לתובנה מעניינת איננו אלא כביש ללא מוצא, ושאין מסקנה מעניינת בסוף הדרך. כך אני מגלה לגבי המאמרון הזה. אחרי הרהורים ארוכים אני מסיק את המסקנה שבעצם, אין מסקנה חינוכית “עמוקה” שמתבקשת מכל זה. אפשר להתנחם בכך שלפחות זכיתי לבית קצת יותר נקי.

ובכל זאת, יש כאן היבט חינוכי שאיתו אפשר לסיים. בתוך ערימות העיתונים היו גם תיקים מכנסים בהם השתתפתי – למשל כנס מו”ח משנת 2000. כך גיליתי (או נזכרתי) שנושא הכנס באותה שנה היה “החינוך בעידן מהפיכת המידע – הזדמנויות ואתגרים”. מהכותרת הזאת אנחנו למדים שבתחילת המאה ה-21 עדיין לא העלינו על נס את המיומנויות שכל כך מזוהות עם המאה הזאת. היה כנראה ברור לנו ש-“מהפיכת המידע” היא עובדה שאיתה צריכים להתמודד, אבל אולי עדיין חשבנו שאפשר היה לעשות זאת בעזרת מיומנויות ישנות יותר. התיק עוד במצב שמיש, ונדמה לי שבקרוב אתחיל להסתובב איתו – מחווה להיסטוריה שלא צריכה להשכח, ועדות לכך שבעבר הלא כל כך רחוק רדפנו קצת פחות אחרי סיסמאות ריקות מתוכן.

מבט אחר על למידה במאה ה-21

מוקדם יותר החודש התייחסתי לבלוג קבוצתי חדש עם מגמות שנראו לי לרוב שיווקיות. ציינתי אז שאין זאת סיבה מספקת לא לעקוב אחריו, וכעדות לכך ציינתי מאמרון חשוב של ויל ריצ’רדסון שהתפרסם בו. אבל יתכן מאד שהתרומה של ריצ’רדסון הוא היוצא מן הכלל שמוכיח את הכלל. ומהו הכלל? שהבלוג יתמלא במאמרונים שיודעים לנגן על מיתרים צפויים למדי, שהוא יידע ליצור את הרושם שהוא נמצא בחזית השינוי החינוכי, אך למעשה הוא ממחזר דברים די נדושים. אבל גם אם זה באמת המצב, קשה לבוא אליו בטענות, הרי בתחום התקשוב החינוכי התרגלנו לכך שהנדוש עולה על המקורי באחוזים ניכרים מאד. ולמען האמת, קשה מאד לדרוש שכל אחד שכותב בתחום יכתוב משהו שעדיין לא קראנו.

שני מאמרונים של החודש האחרון בבלוג הזה ממחישים את הבעיה הזאת. לקראת סוף יוני אדם בלו פרסם מאמרון אורח בבלוג. בלו הוא מורה עם נסיון מרשים ביזמות חינוכית תקשובית. כבר מתחילת המאמרון בלו מנמיך ציפיות אצל הקוראים:

The problem with defining what 21st-century education will look like is that anyone who says they don’t know can easily be perceived a complacent relic with no vision for change, while anyone who professes to have the answer is seen as a pompous and shortsighted fool. I will take the middle ground: While I can’t say with certainty what the next 87-plus years will look like, I feel confident that certain important shifts have begun and will continue so that learners of today are making the most of their educational experiences and the society in which they live.
במילים אחרות, הוא כבר מכין אותנו לכך שהדברים שהוא כותב די פרווה. הוא מבקש להראות לנו שהחינוך היום שונה מבעבר, אבל ההבדלים שעליהם הוא מצביע הם מהסוג שכבר זוהו פחות או יותר על ידי כולם. נדמה לי שהוא עומד בדברו: הוא מדגיש שהגורם המרכזי לשינוי בחינוך היום הוא הזמינות של המידע. הוא כותב שהיום אפשר ללמוד מכל מקום ובכל עת – קביעה שמידת המקוריות שלה שואפת למינימום. כמו-כן, הוא מסביר שתפקיד המורה משתנה. המורה כבר איננו זה שעומד בקדמת הכיתה, אלא יכול להיות בכל מקום, ולכן בעצם כל אחד יכול להיות מורה. מכאן, קל להגיע לקביעה נדושה נוספת:
We as educators need to be open to learning. Being a “lifelong learner” means admitting that you don’t have all of the answers.
מאמרונים עם המילים “למידה של המאה ה-21” או מילים דומות בכותרת כנראה מושכים קוראים (ארבעה כאלה התפרסמו בחודש האחרון ב-SmartBlog on Education). לפני שבוע התפרסם שם עוד מאמרון אורח, הפעם של מרי-בת הרץ, מורה ובלוגרית עם נסיון די רב. הרץ כותבת על “The problem with 21st-century education“. להבדיל מבלו שמתקשה לספר לנו משהו מעבר לנדוש, הרץ כבר מודה שמדובר באמרת כנף נדושה שכמעט לגמרי התרוקנה מתוכן. היא מציינת שרבים מדגישים שבזכות זמינות המידע התקופה הנוכחית היא תקופה של שינוי בחינוך, אבל היא מוסיפה:
Yes, technology has changed, and yes, we are no longer concerned with our students finding information, but rather what to do with it all, but does teaching itself really need to change in drastic ways?
הרץ מציינת שאמרות כנף גודשות את השיח החינוכי. היא מזכירה לנו, למשל, ש-“הפיכת הכיתה” איננה רעיון חדש, ומציינת שגישות כמו “התלמיד במרכז”, או “למידה מותאמת אישית” כבר נמצאות איתנו דורות. אם היום אלה נשמעות לנו כחדשות, זה בעיקר הודות לכך שבמשך תקופה ארוכה הדגש החינוכי היה אחר. היא כותבת שהפופולאריות המחודשת של הגישות האלו היום:
… is a knee-jerk reaction to a decade of teach-to-the-test, drill-and-kill practices that have stripped the student out of the equation.
כפי שאפשר לנחש, אני מזדהה עם דבריה של הרץ, הן מבחינת הקביעה שבעצם אין כאן הרבה חדש, והן מבחינת הסיבות להתעניינות המחודשת בגישות הבנייתיות. מעציב אותי שיש עדיין צורך בכתיבת דברים האלה, אבל לאור העובדה שרבים ממשיכים להשמיע אמירות ריקות מתוכן, טוב שהרץ מציגה גישה פחות נוצצת, אבל יותר שקולה.

האם כל זה אומר שעלינו להסיק שבעצם אין חדש תחת השמש התקשובית? קנדס שיבלי מוצאת חדש, אם כי מזווית קצת אחרת. במאמרון בבלוג שלה מלפני כמעט חודש היא שואלת אילו טכנולוגיות ילד בן חמש היום יכיר כשהוא יסיים את בית הספר בשנת 2025:

He will graduate from high school in 2025, assuming we still have high schools. With all the changes occurring in technology, funding, and public education policy, who dares to predict what this five year old will see during his K-12 years.
שיבלי אמנם שואלת מי יעז לנבא, אבל היא בכל זאת מנסה. בסידרה של “השוואות” היא מעמידה את המציאות של אותו תלמיד היום מול המציאות שהוא אולי יפגוש בעתיד. אני מביא כאן רק כמה מאלה:
2012 – all interfaces are touchable or talkable : 2025 – I just think it and it happens or explains why it cannot happen.

2012 – I swipe away what I don’t like : 2025 – I see, hear, or experience only what I DO like.

2012 – Maps talk : 2018 – There is no such thing as “map skills.” Direction and location are experienced, never represented in 2D.

2012 – Words talk when I touch them: 2025 – Text constantly changes/evolves as I “read” and adapts to my thoughts about what it says

2012 – My fingers change how things look : 2025 – My eyes and mind change how things look.

בדרך כלל אינני מתלהב מנבואות מהסוג הזה. לדעתי הן אינן עוזרות לנו להבין כיצד החינוך ישתנה, או צריך להשתנות. האם ה-“עובדה” שהטקסט עשוי להתאים את עצמו למחשבותיי כלפי מה שאני קורא אומרת משהו לגבי הצורך, או העדר הצורך, ללמוד לקרוא? אם בכלל אפשר להסיק מסקנה מהתחזיות העתידיות של שיבלי, נדמה לי שהמסקנה היא שבעתיד בכלל לא נהיה זקוקים למיומנויות מהסוג שבית הספר מבקש לפתח.

אבל לפחות בנקודה אחת התחזיות של שיבלי עושות משהו שהמאמרונים ב-SmartBlog On Education אינם עושים – הן מעוררות עניין; הן מחייבות אותנו לחשוב אחרת. בחינת התחזיות של שיבלי לצד הדברים שמרבים לכתוב על בית הספר של המאה ה-21, או על הכישורים הדרושים כדי להצליח במאה הזאת, ממחישה לנו עד כמה רוב הדיבורים על למידה במאה ה-21 חסרי מעוף. פעם אחר פעם אנחנו קוראים על כך שעלינו להכשיר את התלמיד לעתיד לא ידוע, אבל לעתים קרובות מדי ה-“לא ידוע” הזה נשאר בגדר סיסמה ריקה. אפילו אם התחזיות של שיבלי אינן נראות מציאותיות, הן מזמינות אותנו לחשוב בצורה יצירתית על העתיד.

כאשר כישורי המאה ה-21 פוגשים תפיסת העולם של ה…?

על פי רוב גזרתי על עצמי שתיקה בעניין האמירות האהובות על מערכות החינוך של היום בעניין כישורי המאה ה-21, והצורך להקנות את אלה לתלמידים. לא פעם ציינתי שבעיני הדרך שבה הכישורים האלה מנוסחים מצביעה על כך שקברניטי החינוך סבורים שעד למאה הנוכחית החינוך לא עסק במיומנויות כמו “חשיבה ביקורתית” או “זיהוי ופתרון בעיות”. אם כך אכן המצב, אז מובילי החינוך פועלים תוך העדר ראייה היסטורית, וזה מאד מדאיג. אבל הכישורים האלה הפכו כבר לסיסמאות, ואין טעם להמשיך להתווכח על הנושא.

אבל אין זה אומר שהמצב לא יכול להיות עוד יותר גרוע. אפשר, לדוגמה, שבמקום לשלם מס שפתיים ל-“חשיבה ביקורתית”, ולהתייחס אליה כמיומנות חדשה, אפשר לראות במיומנות הזאת סכנה לשלום הילד. אם זה קורה, אפשר להפר את השתיקה. ולכן אני כותב את המאמרון הזה.

השבוע הוועידה של המפלגה הרפובליקנית של מדינת טקסס יצאה נגד “חשיבה ביקורתית” בבית הספר. בין הסעיפים שמתייחסים לחינוך במצע החדש של המפלגה שאושר השבוע, מופיע המשפט:

We oppose the teaching of Higher Order Thinking Skills (HOTS) (values clarification), critical thinking skills and similar programs that are simply a relabeling of Outcome-Based Education (OBE) (mastery learning) which focus on behavior modification and have the purpose of challenging the student’s fixed beliefs and undermining parental authority.
לתוך משפט אחד מגבשי המצע הצליחו להכניס רשימה מכובדת של רעיונות שמאיימים עליהם. המונח Outcome-Based Education, אגב, מתייחס למכלול הפעילויות הלימודיות שבוחנות את הנלמד לא באמצעות מבחן סטנדרטי, אלא באמצעות פרויקטים שאמורים לשקף את מה שהתלמיד למד. למידה בפרויקטים, ואפילו למידה המעמידה את התלמיד במרכז, נכללות תחת הקטגוריה הרחבה הזאת. לאור זה, אנחנו יכולים להסיק שבעיני חברי המפלגה הרפובליקנית של טקסס החשיבה הביקורתית (ובעצם, כמעט כל שינוי בהוראה המסורתית) נתפסת כאיום על הסמכות של הורים. הרי ה-fixed beliefs של התלמידים מועברים מאב לבן במשך דורות, ומערכת חינוכית שתבקש לפתח חשיבה ביקורתית תפגע במסורת המקודשת הזאת.

כמו שאי אפשר לתחום כישורים כמו חשיבה ביקורתית במאה זאת או אחרת, כך גם צרוּת האופקים איננה נחלתה של מאה כלשהי. היא כנראה מלווה אותנו בכל התקופות. אבל רק לעתים רחוקות מזדמן לנו לפגוש אותה בצורה כל כך בוטה, כמו שזכינו לעשות במצע של המפלגה. אני מרבה לכנות את היחס במערכות החינוך לחשיבה ביקורתית כיחס של מס שפתיים. הרי כולם בעד חשיבה ביקורתית, ואין שום דבר מיוחד ביחס הזה במאה הנוכחית לעומת אחרות. אבל אולי צרוּת האופקים שבאה לביטוי במצע המפלגה היא סימן שאני טועה בהנחה שיש תמימות דעים כלפי המיומנות החשובה הזאת. אולי יש אנשים שבאמת משוכנעים שפתיחות מחשבתית פוגעת בתפיסת עולמם.

לשם ההגינות, חשוב לציין שזמן קצר אחרי אישור המצע מישהו במפלגה הבין שהיתה כאן הגזמה. עורכי הבלוג Talking Points Memo, שלא הופתעו מכניסת הסעיף הזה לתוך המצע, התקשרו למפלגה לשאול לגביו. הם מדווחים:

Republican Party of Texas (RPT) Communications Director Chris Elam said the “critical thinking skills” language made it into the platform by mistake.
אותו דובר הוסיף:
the plank should not have included “critical thinking skills” after “values clarification”. … It was not the intent of the subcommittee to present a plank that would have indicated that the RPT in any way opposed the development of critical thinking skills.
יש טעם לציין שעל אף העובדה שאנחנו עכשיו מבינים שהמפלגה הרפובליקנית של טקסס איננה מתנגדת לכך שתלמידי בתי הספר יוכשרו ב-“חשיבה ביקורתית”, היא בכל זאת מתנגדת ל-“values clarification”, דבר שהמפלגה בוודאי מזהה עם הנסיון של מורים לעודד תלמידים להבהיר לעצמם אם אכן הערכים של הוריהם עומדים במבחן המציאות. במילים אחרות, חשיבה ביקורתית כשרה, כל עוד היא איננה עומדת בסתירה למה שמלמדים בבית.

היות ודובר המפלגה הבהיר שמדובר בטעות (או אולי בהתלהבות יתר להגן על הכבוד המשפחה), אפשר לצפות שעכשיו ישנו את מצע המפלגה. אבל הדבר איננו כל כך פשוט. מתברר שרק ועידת המפלגה יכולה לשנות או לתקן את המצע, והוועידה איננה מתכנסת שוב עד שנת 2014. עד אז, כנראה, הסעיף המביך יצטרך להשאר במצע. למען האמת, אפשר היה לצפות שבמאה ה-21 ניתן היה למצוא דרך לטפל בסיבוך הזה – לכנס ועדה מיוחדת של הוועידה, או משהו דומה, למשל. אבל כנראה שעל מנת לעשות את זה צריכים מיומנויות של חשיבה ביקורתית, ואלה כבר הוצאו מהמפלגה.