משהו “קטן” חסר בספרי הלימוד הדיגיטאליים של היום

אינני יכול לטעון, כמו מר ז’ורדן, ב-“גם הוא באצילים” של מולייר, שלא ידעתי שאני מדבר פרוזה. במה הדברים אמורים? אני חייב להודות שהרבה לפני שספר הלימוד הדיגיטאלי נעשה למצרך הכרחי בכל כיתה בכל בית ספר, עסקתי בחומרים דיגיטאליים שהיום זוכים לשם הזה. אחד מאתרי האינטרנט הראשונים שעליהם עבדתי, לפני כמעט 20 שנה, היה יחידת לימוד דיגיטאלית. (אמנם לא קראנו לו כך אז, אבל היום הוא ללא ספק ייחשב כך.) יכול להיות שהוא היה בעצם פרק אחד מתוך ספר, ומכלול הפרקים של אותו פרויקט בוודאי יכול להחשב ספר לימוד דיגיטאלי.

מה היה בספר הזה? הרוב הגדול היה טקסטים (בעברית ויזואלית, אם מישהו עוד זוכר את היצור המוזר הזה!). אבל היו גם תמונות, ומספר נסיונות ב-“פעילות אינטראקטיבית”. והיו בו אפילו הצעות לפעילויות ושאלות מנחות שיכלו להוות פעילות לימודית לתלמידים. נדמה לי שכל אלה אכן מצדיקים התייחסות לאתר ההוא כספר לימוד דיגיטאלי, או לפחות גירסה ראשונית של מוצר כזה. אבל מעבר למרכיבים האלה, היה בו עוד משהו שאז נחשב למרכיב חשוב מאד, אבל משום מה לא מוזכר הרבה בנוגע לספרי הלימוד הדיגיטאליים של היום – הוא היה מסמך מאד היפרטקסטי.

ספרי הלימוד הדיגיטאליים של היום עדיין מכילים טקסטים מודפסים – קשה בלי זה. כמו-כן, יש בהם הרבה יותר מרכיבים גראפיים מאשר בעבר. הם מכילים סרטונים ומה שבעבר זכה לכינוי “מולטימדיה”. אמנם יש בהם קישורים למידע מחוץ למסגרת הטקסט ה-“מרכזי” או ה-“רשמי” (אם כי לא מספיק בעיני), אבל כמעט לא מוצאים בהם היפרטקסט “פנימי”, היפרטקסט שמזמין קפיצה אסוציאטיבית לחלקים שונים של הטקסט. אין בהם קישורים שפותחים נתיבים מרובים ואלטרנטיביים למידע אשר בספר. היפרטקסט מהסוג הזה כנראה כבר איננו במודה.

עבור יחידות המידע שעליהם עבדנו לפני שנים ההיפרטקסט היווה מרכיב מרכזי. חשבנו שיצירת מסלולים מרובים לקריאת הטקסט תאפשר לתלמיד להכנס לתוך הנושא מהנקודות שמושכות ומעניינות אותו. כמו-כן, חשבנו שלהבדיל מטקסט ליניארי שעצם צורת הייצוג שלו רומז שיש דרך אחת נכונה להבין את הכתוב, טקסט היפרטקסטי מאפשר לתלמיד לבחון את התוכן מזוויות שונות, ועל ידי כך להגיע לתובנות משלו. קריאה היפרטקסטית, כך קיווינו, תהיה קריאה פעילה שתעודד את התלמיד למלא תפקיד פעיל בבניית טקסט שלם מחלקים נפרדים. ביסודו של דבר, יחידת לימוד היפרטקסטית היתה אמורה לאפשר הבנייה אישית. מובילי המערכת החינוכית של היום אמנם מרבים להזכיר מונחים כמו הבנייה, אבל היא איננה זוכה ליישום רב בשטח. למרבה הצער, העלמת ההיפרטקסט כמרכיב חשוב בספרי לימוד דיגיטליים היא עדות לכך.

האם סטודנטים באמת רוצים ספרי לימוד דיגיטאליים?

עם פתיחת שנת הלימודים האקדמית בארה”ב, נושא ספרי הלימוד, ובמיוחד מחירם הגבוה, תופס כותרות. סקר שנערך על ידי גוף בשם Student Public Interest Research Groups מצא שלא רק ספרי הלימוד המודפסים יקרים מאד – גם הספרים הדיגיטאליים שמו”לים מוציאים לשוק יקרים, ולא תמיד נוחים לשימוש. הסקר מצא שספרי לימוד רבים לוקים בחסר לא רק מבחינת המחיר (מתברר שהם יקרים יותר מספרי לימוד משומשים) אלא גם מבחינת היכולת להדפיס מהם (יש הגבלות לגבי מספר הדפים שאפשר להדפיס), וגם מבחינת משך השימוש (אחרי תקופה מסויימת, אי אפשר להמשיך להשתמש בהם). לא מצאתי התייחסות למאפיין של “עבירות”, אבל סביר להניח גם שאי אפשר להשתמש בהם על יותר ממחשב אחד או שניים. המסקנה של הסקר די צפוייה:
Digital textbooks are a promising solution to lower costs, but they need to be done the right way.
שלושה רבעים מהסטודנטים שהשיבו לסקר ציינו שאם לא יהיה הבדל במחיר, הם יעדיפו ספר מודפס על גבי ספר דיגיטאלי. אם הנתון הזה נכון, הסיכוי של ספרי לימוד דיגיטאליים לחדור לשוק איננו פונקציה של מחיר בלבד. הוא תלוי גם בזיהוי אותה “דרך נכונה” שעליה רומזים עורכי הסקר. הספרים האלה יצטרכו להציע יתרונות שאין לספרי הלימוד המודפסים.

מאמר במערכת הבלוגים של Wired מצביע על כיוון משכנע של אותה דרך נכונה. המאמר מדווח על פרויקט של מספר יזמים שבמשך שנים רבות עבדו אצל מול”ים של ספרי לימוד. כוונת המיזם שלהם, Flat World Knowledge, היא להפיץ ספרי לימוד דיגיטאליים בחינם, אבל למכור שירותים נוספים או נלווים שרכישתם תהיה כדאיות לסטודנטים. כנראה שתהיה למרצים אפשרות להרכיב ספרים לפי הצרכים הספציפיים שלהם, וכיאה לעידן ה-Web 2.0, ערך מוסף שהם מציעים הוא האפשרות להעיר הערות בספרים, והיכולת לעיין בהערות של אחרים. בדרך הזאת עשוי להיווצר שיתוף פעולה בין קוראים שמשתמשים באותו טקסט:

Enhancing the value of the online versions is the open source component. Students can annotate and comment in the digital margins of Flat World’s texts to share their insights, analysis and conclusions with other students.
מעיון באתר של Flat World Knowledge, לא ברור לי אם המרכיבים של שיתוף שהם מציעים יעלו כסף, או אם אלה יהיו חלק מהשימוש בחינם. לטעמי, אפשרות השיתוף בהערות השוליים של קוראים רבים היא תוספת כדאית מאד. אבל כבר היום קיימים כלים שאינם עולים כסף המאפשרים שיתוף בהערות. הכלים האלה אולי אינם מחוברים ישירות לספר לימוד ספציפי, אבל אינני משוכנע שהחיבור הזה הכרחי. אני בטוח שלאנשי Flat World Knowledge יש עוד תוספות דיגיטאליות באמתחתם (ואני מתעניין מאד לדעת מה הם יציעו), אבל ממה שאני מצליח להבין, אינני משתכנע שמדובר במיזם שבאמת יהיה כלכלי.

לפני קצת יותר מחודש דיווחתי כאן על פרויקט כותר של מט”ח. לפרויקט הזה כמה מהמאפיינים החיוביים של ספרי לימוד דיגיטאליים, והוא בוודאי ימשיך להתרחב ולהתפתח (ונכון לבדיקה האחרונה שלי, הוא עדיין בגרסת הרצה וחינם). כתבתי אז שאני חושש שבמקרה של כותר, הטכנולוגיה מקדימה את המשתמשים, ושתלמידים וסטודנטים עדיין לא מבינים כיצד כדאי להם לנצל את הכלים שהפרויקט מציע. העובדה שהסטודנטים בסקר שהוזכר כאן מעדיפים ספרי לימוד מודפסים על גבי ספרי לימוד דיגיטאליים רק מחזקת את החשש הזה. כאשר מדובר בלמידה באמצעים דיגיטאליים, לא ברור שהילידים הדיגיטאליים שולטים בטכנולוגיה. אבל אם המחיר של ספרי לימוד דיגיטאליים יוכל להתחרות ממש במחיר של ספרי לימוד מודפסים, יש סיכוי שהם בכל זאת יגלו שיש בספרים האלה יתרונות.

קישורים אינם צריכים להוביל ליעדים מוגדרים בלבד

בסביבה החינוכית נדמה לי שאפשר להבחין בשתי התייחסויות בסיסיות בנוגע לוויקי. היבט אחד הוא שאלת המהימנות – האם הפתיחות הבסיסית של הוויקי מאפשרת לנו לסמוך על המידע שאנחנו מוצאים בו. ההיבט האחר הוא התהליך – האם תלמידים יכולים לרכוש מיומנות בעריכת טקסטים באמצעות הוויקי, האם הם יכולים לפתח הרגלי עבודה שיתופיים שיאפשרו להם להשתתף בכתיבה לוויקי בצורה מועילה.

שתי השאלות האלו נראות לי חשובות וראויות להתייחסות, אבל נדמה לי שהן גם מגבילות את הדיון. קטע טקסט קצר שטום הופמן מצטט בבלוג שלו השבוע הזכיר לי שיש היבטים נוספים – אולי אפילו חשובים יותר.

הופמן מצטט מהבלוג של מארק ברנשטיין. ברנשטיין הוא “המדען הראשי” של Eastgate Systems, חברה שעוסקת ב-“serious hypertext”, והוא בין החוקרים החשובים של השימוש בהיפרטקסט, גם בשימוש אקדמי, וגם בסיפורת. במספר מאמרונים במהלך החודש הזה ברנשטיין מהרהר על כמה תכונות של הוויקי שנראות לו כתעלומות.

ויקיים רבים מאד קיימים העולם, אבל הוויקי הגדול ביותר, והמוכר ביותר, הוא כמובן הוויקיפדיה. לכן, הגיוני שברנשטיין מתייחס אליו. הוא שואל למה אנחנו בכלל חשים שאנחנו זקוקים לאנציקלופדיה. ברנשטיין מציין שהרעיון של ריכוז הידע האנושי במקור אחד מוסמך הוא היום די אנכרוניסטי, ולאור זה, הפופולאריות הרבה של הוויקיפדיה די תמוהה:

The whole notion of the universal encylopedia is one example: Wikipedia bursts triumphantly on the scene just as everyone had pretty much abandoned hope for the memory of Mortimer Adler’s grand project to revive the encyclopedia.
אכן, נקודה הזאת מעסיקה אותי זה זמן רב. עצם הרעיון של ריכוז הידע האנושי בצורה מוסמכת הוא יומרה שנדמה היה שפג תוקפו ובטל קורבנו. אפשר אפילו לטעון שאם לא היו תלמידים שהיו צריכים להכין עבודות לבית הספר, סביר להניח שהאנציקלופדיות היו נשארות על מדפי הספריה מבלי שיפתחו אותם.

כמו-כן, ברנשטיין מדגיש שרעיון הניטרליות שהוא חשוב כל כך לוויקיפדיה כלל אינו מתאים לעידן הפוסט-מודרני. הוא איננו מתנגד לניטרליות, אבל הוא מתקשה להבין כיצד הוא הפך לערך נעלה כל כך:

Obviously, without NPOV you’d fill Wikipedia with advertisements and polemics and propaganda; NPOV is a useful club with which to chase the cranks and the cooks. But the New Journalism is about to celebrate its fiftieth birthday, and I think it’s been a full generation since people really believed that a neutral point of view was either possible or desirable.
ההתייחסויות האלו לוויקיפדיה נראות לי חשובות מאד לחינוך (ולתהליך של העתקה והדבקה שניזון מהרעיון שמה שמופיע באנציקלופדיה הוא בהגדרה מידע מוסמך ומהימן). אבל לא פחות חשובה היא ההתייחסות של ברנשטיין להיפרטקסטיות המוגבלת של הוויקי באופן כללי. ברנשטיין מסביר שכאשר יוצרים קישור בוויקי, נוצר גם דף בשם אותו קישור (דף שבעצם מחכה לקבל תוכן). הוא רואה בזה נוקשות מדאיגה:
One consequence is that links on wikis tend to be nouns, noun phrases, or commands…. Because the link always leads to what it names, wikis are attracted to transparent sincerity: what you see is where you go, and what it means is just what it says.

Another consequence is that it’s hard to use links ironically, lyrically, or metaphorically in a wiki. A link to SomePage goes to that page; it can’t easily lead to a commentary or a rebuttal or an alternative or an analogy or an anecdotal illustration of your point.

התוצאה, לפי ברנשטיין, היא שהוויקי אולי מתאים לסביבה חינוכית, אבל לא לסביבה יצירתית יותר. לצערי, נדמה לי שהוא צודק כאשר הוא כותב:
If these arguments were true, we’d expect wikis to thrive in pedagogical environments, where clarity/brevity/sincerity rule the day and where irony and lyricism might confuse students. We’d also expect wikis to thrive in areas where meanings ought to be univalent, such as product reviews, employee policy handbooks, and project management reports. On the other hand, we’d expect wikis to be less suitable for fiction, poetry, scholarship, and science.
ואכן, כך כנראה המצב. אבל מדובר במצב מאד מעציב. ברנשטיין הרי מזהה את הסביבה החינוכית עם סביבות אחרות שיש בהן חד-משמעיות. מה לעשות, ובעיני היא צריכה להיות דומה הרבה יותר לקטגוריה השנייה – לקטגוריה של סיפורת ושירה, ושל המחקר והמדעים. בעשור האחרון ההיפרטקסט נסוג מההבטחה הטמונה בה לפתוח אפשרויות לאסוציאציות חדשות, לזוויות ראייה בלתי-צפויות. במקום זה הוא נעשה תועלתני למדי, כמו שהוא בא לביטוי בויקיים. ואם זאת הצורה שבה תלמידים יפגשו את ההיפרטקסט בסביבה החינוכית, הם לא יוכלו להנות ולהרוויח ממה שהוא באמת יכול לתרום להם.

נסיון נועז בטקסט דיגיטאלי

בחדשות מט”ח של חודש מאי מופיע מאמר מעניין מאד של גיא לוי “הספר והאינטרנט – לקרוא ספר דיגיטאלי בשיעור?“. גיא סוקר בקצרה חלק מההתפתחות של הספר, וממקם את השינויים שהאינטרנט מחולל לטקסט כחלק מרצף היסטורי-טכנולוגי:
האינטרנט הביא איתו מהפכה בכל מה שקשור לתוכן טקסטואלי. אפשרויות איחזור המידע, החיפוש, הקישור, הכתיבה, ההצגה וההפצה של טקסטים פתחו אופקים חדשים והגדירו מחדש את גבולות המושג “טקסט”. מהפכה זו מצויה ברצף אחד עם מהפכות שנוצרו במעברים מכתיבה על גבי חומרים אורגאניים לכתיבה על גבי נייר, במעבר ממגילה לפורמט של ספר, במעבר מכתב יד לדפוס וכן הלאה.
עם זאת, גיא מציין שעל פי רוב “ספר דיגיטאלי” אינו אלא גירסה של ספר מודפס שמופיע על הצג במקום על הנייר. לעומת זאת הוא מתאר פרויקט של מט”ח, “לחיות אזרחים בישראל” שמגיש, גם לתלמידים וגם למורים, טקסטים שאינם רק העברה אל המחשב של טקסט מודפס, אלא טקסט שאפשר להשתמש בו ולהוסיף אליו. גיא מסביר את הרעיון החינוכי מאחורי טקסטים כאלה:
האוריינות החדשה מדגישה למידה באמצעות הקשרים בין פרטי מידע רבים, יצירת ידע חדש ותובנות נוספות, בניגוד לצבירת ידע באמצעות שינון, “הקאתו” בבחינת הבגרות ולחיצה על מקש “delete” (כפי שמנסחים זאת התלמידים) מיד בסיומה.
עוד בשנת 1991 בספרו Writing Space: The Computer, Hypertext and the History of Writing ג’יי דייוויד בולטר חזה שהטקסט הדיגיטאלי לא יהיה רק עותק של טקסט מודפס שמופיע על הצג. הוא כתב (עמ’ 87):
An electronic text never needs to end.
יש כאן אולי חזון, אבל צריכים להודות שיש כאן גם איום. כיצד מתמודדים עם טקסט כזה? מה כל כך רע בטקסט שכן מגיע לסיום? לפני שנתיים קווין קלי פרסם מאמר חשוב – Scan This Book – שמתייחס לנושא הזה. הוא כתב שבספריה הדיגיטאלית העתידית, הספר לא יהיה אי נפרד לעצמו:
Turning inked letters into electronic dots that can be read on a screen is simply the first essential step in creating this new library. The real magic will come in the second act, as each word in each book is cross-linked, clustered, cited, extracted, indexed, analyzed, annotated, remixed, reassembled and woven deeper into the culture than ever before. In the new world of books, every bit informs another; every page reads all the other pages.
אך שוב, למרות שיש כאן משהו מאד קוסם (לפחות לי), זה גם מאיים. בנוסף, כלל לא ברור אם מורים ותלמידים יבינו מה לעשות עם טקסט בלתי-נגמר כזה. אנחנו לומדים לקרוא מילים מודפסות על הדף בכיתה א’, אבל ספק אם אפילו בגיל די מבוגר בהרבה אפשר לרכוש את היכולת לתפעל טקסט חי, טקסט שאינו מסתיים, טקסט שמצפים מאיתנו להוסיף אליו במקום לקבל אותו כגמור.

יש מספר נסיונות ברשת ליצור טקסטים “פתוחים”. לפני שש שנים דוגלס רושקוף פרסם Exit Strategy שלפני הפרסום כספר מודפס הופיע ברשת עם הזמנה לקוראים להוסיף אליו הערות. פרויקט מעניין במיוחד (בעיני) הוא The Future of the Book, ובוא מספר נסיונות להעלות טקסטים לרשת בצורה המאפשרת לקוראים להגיב ולהרחיב (מעניין במיוחד הוא The Holy of Holies של מיטצ’ל סטיבנס). יש גם טעם להזכיר כאן כלי כמו Diigo שמאפשר למשתמשיו למרקר כל דף ברשת, ולהוסיף הערות, וכך בעצם לנהל שיח, פרטי או ציבורי, על טקסטים שמופיעים באינטרנט.

הפרויקטים האלה אינם פשוטים, גם מבחינה טכנולוגית, וגם מבחינת היכולת של המשתמש להבין מה לעשות איתם. אי לכך, פרויקט האזרחות של מט”ח, וגם פרויקט דומה של מט”ח שמזמינה המשך של הדיון התלמודי לתוך ימינו, פשיטא, ראויים מאד לשבחים. מדובר בנסיונות נועזים. אינני בטוח שהם יצליחו – הרי הרוב מאיתנו רגילים לטקסט “חתום” ומעדיפים להיות קוראים ולא קוראים/כותבים. אבל עצם הנכונות להפיק טקסטים דיגיטאליים כאלה מבורכת ביותר.

חומרים לקידום הדיון

לפני כשמונה חודשים מיכאל ווש, מרצה באנתרופולוגיה תרבותית באוניברסיטה של מדינת קנסס, העלה וידיאו ל-YouTube בשם The Machine is Us/ing Us. תוך זמן קצר הווידיאו הפך viral (האם המילה “נגיפי” התקבלה כבר בעברית?), ובצדק. היה זה וידיאו שבחנה, בצורה נהדרת, הבדלים בין הטקסט המודפס לבין הטקסט הדיגיטלי, וכיצד הרשת משפיעה על החיים שלנו. והנה, השבוע ווש העלה עוד שני סרטים ל-YouTube, שגם הם נהדרים. הם מעוררים גם מחשבה וגם התפעלות. נודע לי עליהם דרך הבלוג של קרל פיש, שהגיע אליהם דרך הודעה שהוא קיבל בדואר אלקטרוני שהפנה אותו לבלוג של מישהו אחר. אני מניח שתוך מספר ימים הבלוגוספירה החינוכית תהיה מלאה בקישורים לסרטים החדשים האלה, והם הבהחלט ראויים לצפייה.

סרט אחד, A Vision of Students Today, הוכן על ידי ווש ו-200 סטודנטים שלומדים אצלו. בסרט הזה הסטודנטים שואלים לגבי הרלוונטיות של דרכי ההוראה הנהוגות בקמפוס שלהם. הסרט השני, Information R/evolution, ממשיך את קו המחשבה של The Machine is Us/ing Us, ובוחן כיצד מידע מאורגן אחרת בעקבות הרשת והדיגיטליות. שוב, שניהם נהדרים.

אבל באותה מידה שאנחנו בדרך כלל מתאכזבים מסרטי המשך שמתקשים לקיים את ההבטחה של קודמיהם, גם הסרטים האלה כאילו מבקשים מאיתנו לבחון אותם בעין ביקורתית יותר. וכאשר אני עושה כך, אני מוצא את עצמי בוויכוח די חריף עם חלקים מהם. כזכור, 200 סטודנטים השתתפו בהכנת הסרט הראשון. בתוך הסרט אנחנו רואים מסמך גוגל שעליו כל הסטודנטים האלה עבדו, כנראה על מנת להעלות רעיונות לסרט. מוסרים לנו שאותם 200 סטודנטים ערכו את הסרט 367 פעמים. אמנם מדובר במספר די גדול, אבל זה פחות בשתי עריכות עבור כל סטודנט – השתתפות שאפשר לכנות אותה אפילו דלילה (וגם לא מפתיעה). יש בסרט גם אמירות שנראות לי פשטניות מדי. מראים לנו לוח גיר ומסבירים שבכיתה המסורתית המידע הוא “up here”, ושמצפים מהסטודנט “to follow”. יש, בוודאי, לא מעט מרצים שמסוגלים “להוביל” את הסטודנטים שלהם ללמידה משמעותית מבלי שהם דורשים רק שילכו אחריהם. צורמות יותר הן כמה אמירות של הסטודנטים שקובעים שחלק קטן ממה שהם לומדים בשיעור באמת רלוונטי לחיים שלהם. יתכן מאד שזה נכון, אבל חלק מחוויית הלמידה היא חשיפה לדברים שלפני-כן לא נראו כרלוונטיים. אם ידענו מה אנחנו צריכים ללמוד, היינו מגיעים לידע הזה בכוחות עצמנו.

הסרט השני מצליח להציג את השינוי שמתרחש בארגון מידע בעקבות הדיגיטליות, אבל הוא נתפס בפופוליזם זולה. על רקע הוויקיפדיה, למשל, אנחנו קוראים:

together we create more information than the experts

שהיא אולי קביעה נכונה, אבל חסרת משמעות. אנחנו זקוקים, הרי, לא רק לכמויות של “מידע”, אלא למידע מהימן, ולאור זה כמות המידע איננה הנתון החשוב. זאת ועוד, יש כאן הבחנה בין “אנחנו” לבין “מומחים”, ולטעמי נכון יותר היה לבחון כיצד “אנחנו” הופכים להיות “מומחים”.

אבל נקודות הביקורת שאני מעלה כאן אינן באות כדי לקטול את הסרטים של ווש שהם (שוב) נהדרים. קרל פיש, שדרך הבלוג שלו הגעתי אל הסרטים, מציג את הדברים בצורה מצויינת בשם המאמרון שבו הוא מקשר לסרטים: Two More Conversation Starters. אכן, הסרטים, והמחשבות והרעיונות שעולים בעקבות הצפייה בהם, באמת יכולים להיות זרזים נהדרים לדיונים פוריים מאד.