העתקה, מקוריות, ורווחים

שנת הלימודים מתקרבת לסיומה, וכצפוי גדל החשש שהעבודות שסטודנטים יגישו למרצים שלהם יהיו מועתקות. לא מדובר בנושא חדש. הרבה לפני עידן האינטרנט סטודנטים חיפשו, ומצאו, דרכים להתחמק ממלאכת כתיבת עבודות. יש מי שנעזרו בחברים, או שילמו כסף לסטודנטים אחרים שהצליחו לכסות את הוצאות הלימודים של עצמם על ידי כתיבת עבודות עבור אחרים. מאגרים של עבודות משנים קודמות שירתו סטודנטים שקיוו שהמרצים שלהם אינם זוכרים משנה לשנה מה הוגש להם. אך על אף העובדה שהעתקת עבודות איננה תופעה חדשה, אין ספק שמלאכת ההעתקה השתכללה עוד יותר בעידן האינטרנט.

כמו שהאינטרנט והדיגיטאליות הקלו על ההעתקה, הם גם מסוגלים לסייע במיגורה. כך, לפחות טוענות מספר חברות שפיתחו מוצרים שהם משווקים למוסדות להשכלה גבוהה. אולי המוכרת ביותר מהחברות האלו היא Turnitin שהצליחה לחדור למוסדות רבים עם ההבטחה שהמוצר שלה יקל על עבודת המרצה. אין ספק, בדיקת עבודות של סטודנטים יכולה להיות מלאכה מעייפת ומייגעת, ואם יישומי מחשב יכולים לסייע, למה לא. יישומים כאלה עשויים לחסוך זמן, ואם היישום מסוגל לעשות בשניות מה שעוזר הוראה עושה בשעות, זה חוסך גם כסף.

בפרסומים של החברות שמפיקות יישומים לבדיקת עבודות הדגש איננו על כך שזאת הדרך לתפוס ולהעניש את מי שמעתיק, אלא על כך שהן יכולות להבטיח התנהגות אתית. מה יכול להיות לא בסדר בהשגת יעד כזה? לדעתי, מספר דברים.

לפני כמעט שלוש שנים כתבתי כאן על סידרה של בדיקות שסוזן שורן (Schorn) מהאוניברסיטה של טקסס ערכה. בבדיקות שלה, ב-2007 ושוב ב-2015, שורן הגיעה למסקנה שהעתקת קטע של טקסט מתוך עבודה של סטודנט והדבקת הקטע לתוך חיפוש בגוגל היתה יותר אפקטיבית בזיהוי העתקה מאשר הכלים הייעודיים שנמכרים למוסדות להשכלה גבוהה. אבל מלאכת ההעתקה וההדבקה לתוך גוגל דורשת מאמץ מצד המרצה. אין ספק שקל יותר לתת ליישום לעשות את זה. אבל חיפוש קטע נבחר בתוך גוגל שונה מאד מסריקה כללית עוד לפני שבכלל קוראים את העבודה. כאשר מרצה בוחר קטע טקסט כדי לבדוק אותו סביר להניח שהוא עושה זאת מתוך תחושה שמשהו איננו קשורה. חשדו התעורר בעקבות העיון בטקסט. לעומת זאת, בדיקה שנעשית על ידי יישום אוטומטי מחשיד את הסטודנט לפני שהמרצה בכלל מתחיל לקרוא.

גם בישראל יש כלים שאמורים לזהות העתקות. המכללה שבה עבדתי עד לפני זמן קצר משתמשת באחד כזה. באתר החברה אנחנו קוראים:

החברה מספקת מענה ממוחשב לבעיית ההעתקות על ידי דירוג מקוריות מסמכים בעברית.
השרות כולו ניתן באמצעות האינטרנט. השרות משווה את המסמך הנבדק למקורות אינטרנטיים ולעשרות אלפי מסמכים אחרים אשר נמצאים במערכת.

יתכן שזה נכון, אם כי לקראת פרסום המאמרון הזה העתקתי שלוש פיסקאות על שמעון פרס מוויקיפדיה והגשתי אותן כעבודה. הבדיקה העלתה שמה שהגשתי היה 100% מקורי. אותו הדבר קרה בנסיון שערכתי לפני מספר חודשים עם טקסט מועתק על יצחק רבים. כנראה שכמו אצל שורן (שהבדיקה שלה ללא ספק היתה יסודית יותר משלי) יש עדיין מקום לשיפור. אבל בעיני בעיית מהימנות הבדיקה איננה הבעיה המרכזית. יש בעיות גדולות יותר.

כדי שסטודנט יוכל להגיש עבודה למרצה שלו דרך מערכת ניהול הלמידה עליו לסמן את הסכמתו בתיבה ליד הטקסט:

אני מודע ומסכים שמטלה זו תיבדק לגילוי גניבה ספרותית על ידי קבוצת דירוג מקוריות ואני מסכים לתנאי השימוש.

אין אופציה של לא להסכים. אם לא מסמנים בתיבה העבודה לא מתקבלת וכמובן שגם איננה נבדקת. האם בכך על הסטודנט להבין שחושדים בו מעצם היותו סטודנט? הרי לא בודקים את העבודה שלו מפני שמה שהוא כותב מעורר חשד; בודקים עוד לפני שבכלל קוראים.

הנסיון האישי שלי עם הכלי איננו מצביע על איכות. אם הכלי אכן “משווה את המסמך הנבדק למקורות אינטרנטיים” יכולנו לצפות שהוא היה מזהה העתקה מוויקיפדיה. במשך השנים ראיתי לא מעט עבודות מועתקות ונדמה לי שלטוב או לרע הסטודנט המעתיק בדרך כלל משקיע את אותו המאמץ בהעתקה שהוא משקיע בקורס באופן כללי. סביר להניח שאפילו אם הסטודנט חושב שהמרצה שלו איננו במיוחד נמרץ הוא יחשוב שהוא עשוי לערוך חיפוש ברשת כדי לראות אם יש העתקה. ומשום מה, זה איננו מונע ממנו להעתיק משם. כלי שאיננו מוצא העתקה שמקורה בוויקיפדיה איננה עושה את המלאכה. ובכל זאת, ככל שעוד ועוד עבודות ייכנסו למאגר העבודות שנבדקות המאגר ייעשה יותר ויותר עשיר והוא יזהה יותר ויותר העתקות.

אין לי סיבה להטיל ספק בכוונות הטובות של החברות שבונות את הכלים האלה. בלשונית “אודות” אשר באתר של הכלי שבשימוש המכללה מופיעה המשפט:

פיתוח התוכנה נעשה מתוך דאגה לרמה האקדמית של תלמידים בישראל, ומתוך שאיפה לאפשר לתלמידים, מורים, מרצים, הורים, לאתר אירועים בהם הכותב לא התנסח בלשונו שלו כמקובל בעבודה מקורית, ובכך לצמצם את ההשפעה השלילית שיש להעתקה על המעתיק בהווה ועל החברה הישראלית בעתיד.

ובכל זאת, מדובר בחברה מסחרית, והמטרה של כל חברה מסחרית היא להרוויח כסף. אם מאגר העבודות שברשותה יישאר דל סביר להניח שהיא לא תזהה הרבה העתקות, ומוסדות להשכלה גבוהה לא ירצו לשלם עבור שירותיה. וכיצד היא יכולה להגדיל את המאגר? גם זה די ברור. כל עבודה שהיא בודקת הופכת לעוד עבודה שמולה עבודות חדשות נבדקות. וכאן נשאלת שאלה אתית. הסכמתו של סטודנט שהעבודה שלו תיבדק (הסכמה שכזכור אין אפשרות לסרב לה) איננה הסכמה שישתמשו בעבודה שלו כדי לבדוק אחרות – וללא תמורה. באמצעות השימוש של עבודות מקוריות של סטודנטים החברה משפרת את הערך, ואת הרווחים, שלה. אבל הרווח הזה הוא של החברה בלבד. בתנאי השימוש אשר באתר שלה החברה מציינת שהסטודנט שומר על זכויות היוצרים שלו, אבל באותו הזמן היא מבהירה שהסטודנט מסכים שהחברה תשתמש בקניינו כדי להיות יותר רווחי. הפיסקה האחרונה בקטע על קניין רוחני אשר בתנאי השימוש מציינת זאת בבירור:

במסירת ו/או משלוח התכנים והעבודות באמצעות המערכת אתה מקנה למפעילת המערכת רישיון-חינם, כלל עולמי ובלתי מוגבל בזמן, להעתיק, לשכפל, להפיץ, לשווק, להעמיד לרשות לציבור, לשדר, לעבד, לערוך, לתרגם ולהשתמש בתכנים כאמור בכל דרך נוספת, לפי שיקול דעתה, באתר, במערכת, במאגר המידע ובכל נגזרת של הנ”ל, בכל מדיה שהיא. כאמור, רישיון זה ניתן למפעילת המערכת ללא מתן תמורה כלשהיא, לרבות אזכור (‘קרדיט’), תמלוגים או טובות הנאה אחרות.

סטודנט אשר משלם שכר לימוד למוסד להשכלה גבוהה עושה זאת תוך ציפייה שבתמורה הוא באמת יזכה בהשכלה. לשם כך, בין היתר, הוא כותב עבודות ומקבל הערות (וציון) מהמרצים שלו. לא ידוע לי שבשלב כלשהו הוא גם הסכים להעשיר חברה פרטית.

וכצפוי, זה איננו הסוף. לפני שלושה חודשים, באתר Inside Higher Ed סופר בעל נסיון בהוראת הכתיבה במספר מוסדות להשכלה גבוהה ג’ון ורנר (Warner) פרסם מאמרון בו הוא דיווח על מוצר חדש של Turnitin:

Most known for their core service of hoovering up student writing and telling instructors how likely it is to be plagiarized, they will soon offer Authorship Investigation, which “will monitor and learn the writing styles of individual students and flag up content which shows considerable divergence from their previous work.” 

כלי מהסוג הזה בוודאי יוכל לזהות שמה שסטודנט מגיש למרצה איננו עקבי עם מה שהוא כבר הגיש, וזה יכול להעיד על העתקה. זה כמובן גם יכול להעיד על התפתחות ביכולת הכתיבה של הסטודנט, ואולי על כך שסגנון הכתיבה בעבודה שעוסקת בהיסטוריה שונה מסגנון הכתיבה בעבודה שעוסקת במדעים. אבל מעבר לכך, כדי שכלי כזה יצליח עליו לא רק לזהות העתקות, אלא גם לזהות מי הכותב. יהיה עליו לשמור את העבודות של כל סטודנט כך שאפשר לראות אם וכיצד הכתיבה שלו משתנה. המעקב הזה עשוי להיות דבר חיובי אם מדובר במרצה שעוקב אחר התפתחות הסטודנט, אבל כאשר חברה מסחרית עושה זאת? יש הבדל עצום.

וכמו תמיד, יש עוד. לא כל מרצה מתנגד לכלים האלה. לפני חודש מרצה באוניברסיטה של פנסילבניה פרסמה כתבה ב-Inside Higher Ed שבה היא תיארה כיצד היא נעזרת ב-Turnitin כדי לעזור לסטודנטים לשפר את כתיבתם. היא מסבירה לסטודנטים שלה שהם יכולים להגיש עבודה כמה פעמים שהם רוצים וכל פעם לקבל את הדוח של Turnitin על מידת ההעתקה בה, ואז לשפר את העבודה שוב ושוב עד שהיא נקייה ומוכנה לקבל ציון. הרעיון אכן מעניין, אם כי נדמה שבמקום לפתח את הרעיונות ואת הטיעונים בעבודה שהסטודנט מגיש הוא כל הזמן יהיה עסוק בלמצוא דרכים מוצלחות יותר להסתיר את העובדה שהעבודה איננה מקורית. בתגובה למאמרון לאורה גיבס, מרצה באוניברסיטה של אוקלהומה עם נסיון רב בקורסים מקוונים, כתבה:

I hope everybody knows that, like a weapons dealer arming both sides in a war, TurnItIn sells its services to students so that they can know in advance just how much they have to jiggle their words, consult a thesaurus, even use a paraphraser bot, etc. to beat the system. TurnItin calls it WriteCheck and they charge the students $8 per paper, or $6 if you buy a jumbopack: https://goo.gl/Jh3C1c … They even give you a few resubmissions so you can make sure you have jiggled your words enough to be ready for your school’s TurnItIn.

אפשר היה לחשוב שהחברות האלו יסתפקו בכסף שהן גובות מהמוסדות שרוכשות את הכלים שלהן. אבל כאשר שני הצדדים – גם המרצה וגם הסטודנט – משתמשים בכלי התחרות המסלימה בין הרצון לזהות העתקה לבין הנסיון לכסות עליה רק מגדילה את ההכנסות.

אולי ראייה היסטורית צרה, אבל לא בעיה אתית

אין זה סוד שיש מעט מאד מחקר שמצליח להראות שהכנסת כלים תקשוביים לתוך בתי הספר מובילה לשיפור בלמידה. עם זאת, ברור לכולם שהעדר מידע מחקרי משכנע איננו מאט את קצב אימוץ הכלים האלה. מחוז חינוכי שאיננו מצטרף לחגיגה הדיגיטאלית ייחשב למפגר ואדיש לצרכי השעה (וצרכי תלמידיו) וכנראה שבגלל זה אף אחד איננו מחכה להוכחה מחקרית. מקטרגי המרדף אחרי התקשוב בחינוך ממשיכים לציין שאין מידע מחקרי שמראה שזה מועיל, אבל הכלים האלה, למטרות שמתגוונות ומשתנות, ממשיכים להכנס למערכת. אולי בגלל זה לפני כשבועיים הקטרוג הזה זכה לביטוי חדש וקצת מפתיע.

בכתבת דעה ב-Teachers College Record שמתפרסם מבית הספר להוראה של אוניברסיטה קולומביה מ’ או’ תירונאראיאנן (Thirunarayanan), מרצה באוניברסיטה בפלורידה, טען שאימוץ כלים תקשוביים בבתי הספר לפני שאלה מוכיחים את ערכם הוא מעשה לא-אתי. (עד לפני כמה ימים הגישה לכתבה של תירונאראיאנן היתה פתוחה. כעת היא מחייבת תשלום. במאמרון של לארי קובן מצוטטים חלקים נרחבים ממנה.) הוא כותב שההרהור הזה עלה אצלו לאחרונה בעקבות השתלמות מקוונות בנושא עריכת מחקר על נבדקים אנושיים בה הוא השתתף:

As I read the materials in different modules of the online training, it dawned on me that the way that technologies such as computers, smart boards, tablets, and apps are integrated into the teaching and learning process without any research done to determine their impact on student learning should be considered unethical.
תירונאראיאנן עורך השוואה בין כלים תקשוביים בכיתה לבין השימוש בתרופות שלא עברו בדיקות מספיק מחמירות. הוא טוען שברפואה קיימת מערכת של הגנות שמונעת את ההפצה של תרופות לא יעילות (או מזיקות), אבל בחינוך מערכת כזאת איננה קיימת:
When it comes to technology integration, no testing or research is done upfront to determine if they help students learn. Such products are typically purchased by schools and used in classrooms before educators start conducting research to determine if they are effective. This is akin to providing treatment using drugs whose effects have not yet been studied. Both are unethical. Not to mention the millions of dollars that are spent every year by schools to acquire these technologies, just so the leaders of these schools can claim that their schools are on the “cutting edge.”
לארי קובן מבקר את האימוץ הבלתי-מבוקר של טכנולוגיות לתוך הכיתה. הוא משמיע את הביקורת שלו כבר שנים. במידה לא קטנה דבריו של תירונאראיאנן דומים לאלה שקובן מרבה להשמיע. במאמרון בבלוג שלו קובן מציין זאת. הוא כותב שהדרך שבה משווקים מוכרים כלים לבתי ספר לפני שהכלים האלה עוברים בדיקה מספקת (ובעקבות הביקורת שהם מקבלים, משפרים את המוצרים שלהם) דומה מאד לבדיקה של תרופות על שפני נסיון אנושיים. אבל הוא גם כותב שהוא איננו מקבל את ההשוואה בין הרפואה לבין החינוך, והוא מזכיר לנו שאמצעי הוראה שהם מקובלים היום לא נבחנו “מחקרית” לפני שהוכנסו לכיתה:
But, then, I think of the many instructional practices that have been used for centuries such as textbooks, worksheets, blackboards, and homework that underwent no tests then or now.
קובן צודק, ובעיני לא תקיף מספיק. יש טעם לשאול את תירונאראיאנן ממתי הוא מזהה את הצורך לבדוק את האימוץ של כלים “חדשים”. הוא מצביע על המחשב ועל הטבלט, אבל אולי צריכים לשאול אם העט הכדורי נבדק מספיק לפני שהרשו את השימוש בו בכיתה. ומה לגבי העפרון? אישית, אני משוכנע שרוב הכיסאות שעליהם תלמידים יושבים בבתי הספר מזיקים ללמידה שלהם, אבל אין זה אומר שהספסל שקדם להם תרם ללמידה טובה יותר (וגם הוא לא נבדק מחקרית). זאת ועוד: נדמה לי שאפשר להראות שהכיתה החד-גילית (age-graded classroom) שורדת בזכות הסטיכיה יותר מאשר בזכות יעילותה, ואין קשר ברור בין הישגים לימודיים והמבחנים הסטנדרטיים הנפוצים היום – אבל ספק אם אלה נבדקו מחקרית לפני שהפכו למקובלים בחינוך.

בהשוואה של תירונאראיאנן בין הרפואה והחינוך יש בעיה נוספת: יחסית בקלות אפשר להגדיר את מטרות הרפואה – למנוע חולי, ולרפא מחלות. ומפני ששתי המטרות האלו די ברורות, על פי רוב אפשר לבחון אם תרופה זאת או אחרת משיגה את המטרה. אבל לא כך לגבי החינוך, תחום שבו לא רק שאין הסכמה בנוגע למטרות, אלא גם אין הסכמה לגבי כיצד ניתן למדוד אם אכן המטרות האלו הושגו. אי-לכך, ספק אם אפשר לקבוע שהתוצאות של מחקר זה או אחר על היעילות של כלים תקשוביים בחינוך יתקבלו בצורה אובייקטיבית על ידי מחנות חינוכיים שונים.

הצצה לתוך קורות החיים של תירונאראיאנן מראה שהוא עוסק בטכנולוגיות למידה, כך שהוא בוודאי איננו זר לתקשוב בחינוך. אבל למרבה הצער, הוא כנראה איננו מצליח להפנים את האמירה הנצחית של אלן קיי:

טכנולוגיה היא כל דבר שלא היה בנמצא כשנולדת
וכך יוצא שהוא מחייב התייחסות ייחודית לכלים תקשוביים בחינוך במקום לראות בכלים האלה חוליה נוספת ברצף של טכנולוגיות שבמהלך הדורות החינוך מאמץ.

אין ספק שלא פעם תחום התקשוב בחינוך סובל מהתלהבות יתר כלפי כלים חדשים, כך שהרצון לאמץ כלים חדשים גוברת על הנכונות לבחון לעומק את כדאיותם. אבל אם קיימת בעיה אתית באימוץ הכלים האלה היא איננה בהעדר בדיקה מחקרית מעמיקה, אלא בדרך שבה אנשי חינוך מרשים לעולם העסקים והמסחר לקבוע את סדר היום של החינוך.

כן נאותה, אבל באיזה מחיר?

תכניות להקניית דפוסי התנהגות נאותה ברשת קיימות פחות או יותר מראשית ה-WWW. תכניות כאלה מתמקדות הן בהתנהגות שלנו כלפי אחרים, והן בדרך שבה אנחנו מציגים את עצמנו. יש שתי גישות כלליות כלפי תכניות מהסוג הזה. יש הסבורים שככל שהסביבה המתוקשבת נעשית לחלק בלתי-נפרד מהחיים שלנו נעשה יותר ויותר נחוץ להקנות דפוסי התנהגות תקינים. לעומת זאת, יש הטוענים שדווקא מפני שהסביבה הזאת היא חלק אינטגראלי מחיינו לא ניתן להפריד את החינוך להתנהגות נאותה ברשת מחינוך ערכי כללי: עלינו פשוט לחנך להיות בני אדם בכל מקום ובכל מצב. כך או כך, אין מי שחולק על החשיבות של פיתוח ההתנהגות נאותה ברשת.

עם זאת, נשאלת השאלה לשם מה אנחנו מפתחים אותה. במאמרון בבלוג Teach Paperless לפני כשבועיים, ג’ון ספנסר מעלה את השאלה הזאת, ומאיר אותה מפן חשוב שלא מרבים לבחון. (עד לשנת הלימודים הנוכחית הבלוג Teach Paperless היה מרחב “אישי” של שלי בלייק-פלוק. השנה בלייק-פלוק “פתח” את הבלוג לכתיבה של מספר מורים נוספים.) ספנסר כותב שאנחנו מרבים להזהיר את תלמידינו שמה שהם מעלים לרשת היום עשוי להזיק להם אי-שם בעתיד כאשר הם יחפשו עבודה והמעביד הפוטנציאלי שלהם יבדוק את עקבותיהם דיגיטאליים. הוא מדגיש שהרצון לעזור לתלמידים לא לקלקל לעצמם מובן, ואפילו מוצדק. אבל:

Sometimes I wonder if we’re encouraging students to self-market rather than engage in meaningful interaction. Sometimes it seems that students are encouraged to post only their best work, ask only the best questions, avoid anything remotely offensive on their Twitter and keep their Facebook squeeky clean.
הוא טוען שבמידה רבה אנחנו מבקשים המתלמידים להסתיר את תחושותיהם האמיתיות, או לפחות ליצור לעצמם מותג שיווקי שהם יוכלו לנצל בעתיד. עבור ספנסר הבקשה הזאת סותרת את המטרות המוצהרות שלנו ללמידה משמעותית ולחינוך לאותנטיות.
Adolescents need to experiment socially. Ever worked with teenagers? Their ups are way up and their downs are way down and they can be brutally honest in a way that adults often curb. They are figuring out relationships. They are engaged in friendships with training wheels.

Asking students to “be nice” might be great in managing liability, but it fails to reach them at their level and ultimately it fails in the purpose of education. If I want students to become honest, ethical critical thinkers, I’m not sure the model needs to be Mr. Rogers.

קורא אחד מגיב שדבריו של ספנסר עשויים לתת גושפנקה להעליב את הזולת, ומדגיש שאפשר לדבר אמת מבלי לעשות זאת בצורה מעליבה. ספנסר משיב שאין בכוונתו לעודד התנהגות מעליבה, אבל “להתנהג יפה” ו-“להתנהג בכבוד” אינם אותו הדבר. הוא מתנגד לחוסר רגישות, אבל לפעמים בשם הרגישות אנחנו מבקשים מהתלמידים לא להביע ביקרות בכלל, או פשוט לשתוק. קורא אחר מציין שבעבר הוא סבר שבעיית העקבות הדיגיטאליים הולכת ופוחתת. בעתיד גם למעבידים יהיו עקבות כאלה, ולכן המעבידים האלה יבינו שלפעמים אנחנו עושים דברים שיביכו אותנו בעתיד. אבל הוא חושש שהיום, במיוחד בגלל שוק העבודה הדי נואש, אנשי חינוך ידרבנו את התלמידים שלהם להיות “אזרחים מושלמים” שאינם חושפים שום דבר שעליו יצטערו מאוחר יותר.

אולי אין מה לדאוג ואני סתם רואה שחורות. הרי כבר ציינתי שגם לדעתי חשוב לפתח התנהגות נאותה ברשת. אבל נדמה לי שספנסר נוגע בנקודה חשובה שעליה יש טעם להתריע. קיימת סכנה ממשית שהנסיון לקדם התנהגות נאותה ברשת תוביל, למעשה, להתנהגות תפלה, נטולת רגש. נגלה שהנסיון ללמד תלמידים לא להעלות לרשת דברים שעשויים להביך אותם אי-שם בעתיד בעצם מחנך אותם לא להיות הם עצמם. וחבל.

תלוי מי עושה את זה?

בחינוך אנחנו רגילים לתוכחה המוכרת – עשה כפי מה שאני אומר, לא כפי מה שאני עושה. גם אם איננו רוצים לנהוג לפי הכלל הזה, ברור שאנחנו, המבוגרים, רוצים שהתלמידים שלנו יהיו יותר טובים מאשר הננו. ומפני שכולנו מועדים, אולי עדיף ללמוד מהכוונות יותר מאשר מהמעשים.

אבל בסביבה המתוקשבת נדמה שאנחנו מעלים את התוכחה הזאת לרמות גבוהות במיוחד. אולי זה מפני שהסביבה הזאת חדשה לכולנו, ואולי זה מפני שעדיין לא הפנמנו את המידה שבה הכל בה גלוי. כך או כך, או אולי מסיבות אחרות, אנחנו מזהירים את התלמידים שלנו מפני התנהגות לא נאותה באינטרנט, אבל לא כל כך מקיימים את ההתנהגות הזאת בעצמנו. שני מקרים שהגיעו לעיתונות השבוע מיטיבים להמחיש זאת.

כתבה בבלוג ReadWriteWeb מספר על מדור באתר של עיתון בסנט לואיס שבמדינת מיזורי. הקוראים התבקשו לדווח על הדבר המוזר ביותר שהם אי-פעם אכלו. בין התגובות היתה אחת בעייתית:

In the comments section of the article, one user posted a single word response referring to a part of a woman’s anatomy. Of course, the site’s moderators quickly deleted the comment but it soon reappeared – obviously this juvenile was intent on having their say.
אני מניח שאתרים רבים נתקלים במצב כזה לעתים די קרובות. ובאינטרנט, למרות שאפשר לבדוק מהיכן מגיעה תגובה בעייתית, ספק אם יש טעם לעסוק בזה. במקרה הזה, עורך המדור כן בדק, והוא גילה שהתגובה הבעייתית הגיעה מבית ספר. הוא התקשר לבית הספר – תוך ציפייה שמי ששלח את התגובה בוודאי היה תלמיד שיוזמן לפגישה אצל המנהל ואולי יקבל עונש קל, ושזה יהיה סוף הסיפור. אבל בית הספר המשיך לבדוק, וגילה שלא מדובר בתלמיד, אלא במישהו שעבד בבית הספר, ובעקבות הגילוי העובד הזה התפטר.

הפרשה עוררה סערה לא קטנה. (עורך המדור דיווח על המקרה בבלוג האישי שלו, וקוראים רבים הגיבו שם.) קוראים רבים טענו שעורך של סוג כזה של מדור (המדור מאפשר לשלוח תגובות בעילום שם) פשוט צריך למחוק את ההודעות הלא מתאימות, ולהמשיך הלאה. כמעט כולם חשבו שלא היה זה נכון להתקשר למקום העבודה של כותב התגובה הבעייתית ולדווח עליו. אבל כאן נמצאת הנקודה שבעיני היא החשובה, שמשום מה לא זכתה להתייחסות. עורך המדור חשב שמדובר בתלמיד – הוא לא התקשר למקום עבודה, אלא לבית ספר. והוא עשה את זה מפני שהוא הניח שמדובר במשהו שתלמיד כתב. אם אחר חיפוש הוא היה מגלה, למשל, שמדובר במשרד של עורכי דין ספק רב אם הוא היה מטלפן למשרד ומספר מה קרה. כותבת הכתבה ב-ReadWriteWeb מגיעה למסקנה שאנחנו צריכים לזכור שאין דבר כזה אנונימיות באינטרנט, ולכן עלינו להיות זהירים לגבי מה שאנחנו עושים ברשת. היא איננה מתייחסת ליחס השונה שאליו זוכים תלמידים לעומת מבוגרים.

וזה כנראה המצב גם בעניינים קצת יותר רציניים – או חשובים. כתבה בניו יורק טיימס מספר על סנאטור אמריקאי שפנה למספר בתי ספר לרפואה יוקרתיים על מנת לברר כיצד הם מטפלים בפרופסורים שמעניקים את שמם למאמרים שנכתבו על ידי סופרי-צללים (מאמרים שבדרך כלל נכתבים ביוזמתם של חברות תרופות). הוא שאל כיצד המנהג הזה שונה מפלגיאט אצל סטודנטים. לפי הסנאטור (צ’רלס גראסלי, ממדינת איווה) לא מדובר רק בפעולה מפוקפקת מבחינה מוסרית. במכתב שהוא שלח לבתי הספר לרפואה הוא כתב:

Any attempt to manipulate the scientific literature, which can in turn mislead doctors to prescribe treatments that may be ineffective and/or cause harm to their patients, is very troubling.
אבל גם כאן, כמו במקרה הקודם, המבוגר כנראה זוכה ליחס מועדף. אף אחד, חס ושלום, איננו מצדיק את הפרסום באמצעות סופרי-צללים, אבל יש כאלה שמוכנים להתייחס אליו בסלחנות. לפי הכתבה:
Arthur L. Caplan, director of the Penn’s Center for Bioethics, said there was a difference in degree, if not in kind, between ghostwriting and plagiarism. Faculty members who sign their names to ghostwritten papers for research credit usually have some agreement with the paper, he said, even if, improperly, they did not write it. Students who plagiarize a paper may know nothing about the subject.
יתכן שזה נכון, אבל יתכן גם שהסטודנט המעתיק של היום עתיד להיות הפרופסור שמעניק את שמו למשהו שהוא לא כתב של מחר. קשה לא להתרשם שהיחס השונה מלמד שמה שאסור לתלמיד לא כל כך אסור למבוגר.

משהו טיפה שונה לראש השנה

אני מקפיד לעסוק כאן, כמעט באופן בלעדי, בתקשוב בחינוך, אם כי אני מרשה לעצמי להגדיר את התחום הזה באופן די רחב. אני משתדל לא לגלוש, למשל, לעניינים פוליטיים, למרות שאלה מעסיקים אותי מאד. אם אני מתייחס לשאלות של סטנדרטים או של מבחנים, אני משתדל לבחון כיצד התקשוב יכול להשפיע על הנושאים האלה. ולמען האמת, נדמה לי שבלי קריצה גדולה מדי אפשר להגיד שהמאמרון הזה גם שייך לנושא התקשוב בחינוך.

טיפת רקע (ורק טיפה): נודע לי שבבית הספר שבו הילדים שלי לומדים הוחלט להשתמש במאגר ביומטרי של טביעת אצבע על מנת לפקח על הסעדת התלמידים בחדר האוכל של בית הספר. הארוחות הן בתשלום (של ההורים) ולא כל משפחה מחליטה אם הילד שלה תאכל שם. לכן נוצרת בעיה של הרישום והחיוב. עם תחילת השנה למדנו שהוחלט להקים מאגר ביומטרי שיזהה ויחייב את התלמידים שהם רשאים לאכול בחדר האוכל. השיטה הזאת אכן פותרת מספר בעיות – רישום התלמידים הסועדים, אבדן כרטיסי כניסה, ואף גניבת כרטיסים. עם זאת, נדמה לי שהיא פותחת בעיות נוספות שבעיני הן חמורות יותר. כתבתי על כך להנהלת בית הספר, והחלטתי לפרסם כאן את מה שכתבתי.

התקופה שבה למדתי לתואר ראשון היתה תקופה של תסיסה חברתית בתחומים רבים. בקמפוסים רבים הסטודנטים אימצו סיסמה שדימתה אותם לשיניים קטנים בתוך גלגל שיניים ענק, גלגל שיניים של מערכת כלכלית/תעשייתית שהתייחסה אליהם לא כיחידים בעלי זהות אנושית, אלא ככלים שנועדו לשרת מנגנון ביורוקראטי קר, שירות שלשמו הוענקו להם הלימודים. סיסמת המחאה שאלה את הכיתוב שהופיע בכרטיסי נתונים שהוזנו לתוך המחשבים הפרימיטיביים של אותה תקופה והסבה אותו לסיסמה נגד הגישה התעשייתית הזאת:

       I am a human being, do not fold, spindle or mutilate.

לא פעם אני מהרהר על אותם ימים, ועל כך שכאשר שוטטתי בקמפוס של UCLA, בין דשא לשיעור ובין ספריה להפגנה, עברתי ליד מרכז החישובים של הקמפוס. רק שנים מאוחר יותר למדתי שממש באותם ימים, אותו מרכז חישובים שסימל עבורנו אותם כרטיסים חסרי האנושיות היה ביתם של כמה מהנסיונות הראשונים באינטרנט. ואם כך, אפשר להגיד שבאותה תקופה הייתי עד לשני הפנים האפשריים של הטכנולוגיה – זה שמוחק מהאדם את האישי ואת הייחודי, וזה שפותח עבורו אפשרויות בלתי-מוגבלות של ביטוי.

הסיפור האישי שלי אולי ממקד את שני הפנים של הטכנולוגיה בנקודה היסטורית ייחודית, אבל האמת היא שהוא איננו שונה בהרבה מהסיפורים שהרוב מאיתנו חווים מדי יום. כל יום אנחנו עדים ליכולת של הטכנולוגיה לשחרר ולפרוץ גבולות, ואילו באותו הזמן היא “שומרת” עלינו עם עין פקוחה תמידית ועוקבת אחרי כל צעד. המכוניות שלנו רושמות את המהירות בה אנחנו נוסעים; הטלפונים הסלולאריים שלנו מזהים את המקום בו אנחנו נמצאים, החיפושים שלנו באינטרנט משרטטים דיוקן של מה אנחנו אוהבים ובמה אנחנו מתעניינים. כל אלה נרשמים ונשמרים, ועומדים לרשות מי שאולי ירצה להשתמש בהם.

אין בכך בהכרח משהו שלילי. אמנם אני מעדיף לא לבדוק אם בני אומר לי אמת כאשר הוא מוסר לי שהוא לא נסע מעל למהירות המותרת, ואני משתדל לנהל את חיי משוחרר מהנסיונות של מפרסמים לשכנע אותי לקנות את מה שאינני רוצה או צריך. אבל לפעמים העובדה שמידע אודותינו נצבר יכולה לשרת אותנו. בעת אסון כמו סופת קתרינה, קיומו של מאגר מידע רפואי מרוכז היה יכול להחיש תרופות חשובות לאנשים שנאלצו להיות רחוקים מבתיהם.

העוצמה הרבה שבצבירת מידע מחייבת אותנו להיות זהירים ביותר בשימושו, ולזכור שבטכנולוגיה טמונה אפשרויות רבות מעבר למטרות היחסית צנועות שלהן ייעדנו אותה תחילה. מאגר ביומטרי שבסך הכל מיועד לייעל את תהליך חיוב הסועדים בחדר האוכל יכול, עם שינויים קלים, לעקוב אחר מה שכל תלמיד אוכל. שוב, שני צדדים לאפשרות הזאת. מצד אחד, המאגר יוכל להתריע עם תלמיד איננו אוכל ארוחות מגוונות, ואילו מצד שני הוא גם יכול לספק מידע על העדפות האכילה של התלמידים למשווקים שמבקשים להגדיל את מכירת המאכלים שהם משווקים לילדים.

אני מביא את הדוגמאות האלו דווקא מפני שהן אינן מתארות חלום בלהות, אלא אפשרויות שהן ממש בהישג יד. אינני טוען שמאגר ביומטרי יוביל ישירות לחברה הנשלטת על ידי האח הגדול, לחברה שבה מצלמות מעקב יוצבו בכל פינה. אבל אני כן סבור שצעדים קטנים שננקטים ללא כוונות זדון עשויים להוביל אותנו למציאות שבה צמצמנו מאד את המרחב האישי שהוא הכרחי לחברה בריאה. אנחנו עשויים לגלות שחדרנו הרבה מעבר לרצוי לתחום הפרט. אני משוכנע שהטכנולוגיה יכולה לסייע לשחרור הפרט במקום לשעבוד שלו. חלק ניכר מהעבודה המקצועית/חינוכית שלי מוקדש לנסיון לממש את ההבטחה החברתית החיובית הזאת. אולי במיוחד בגלל זה, אני משוכנע שמוסד חינוכי שדוגל בפיתוח הביטוי האישי של הפרט, ורואה בביטוי הזה אבן יסוד של חברה דמוקרטית, צריך לנהוג במשנה זהירות כאשר הוא שוקל צעד כמו הכנסת מאגר ביומטרי לתוך כתליו.

ואולי עוד מילה לסיום. הנושא כמובן חשוב לי – הרי אם לא היה כך, לא הייתי כותב, ומנסה להשפיע. עם זאת, ואולי מפני שאני עוסק בתקשוב, אני יודע היטב שלעתים קרובות מה שמתחיל בקטן, בפורום מצומצם, מסוגל בקלות לקבל כנפיים ולצאת לחופשי. בפרשה הזאת אין “טובים” ו-“רעים”. האנשים שאליהם פניתי החליטו את מה שהחליטו בנוגע למאגר אחרי שהם שקלו את האלטרנטיבות … והגיעו למסקנה אחרת משלי. אין לי ספק שהאנשים האלה הם אנשי חינוך אמיתיים המונעים על ידי שיקולים חינוכיים לגיטימיים. במיוחד בגלל זה היה עדיף לו יכולנו לטפל בנושא הספציפי הזה “בתוך הבית”. צר לי שזה לא הסתייע.

שטח אפור, אבל לא בהכרח פסול

לפני מספר ימים באתר של ה-Chronicle of Higher Education התפרסם מאמר שדיווח על מספר מקרים שבהם מרצים בקורסים מקוונים התחזו לסטודנטים באותם קורסים על מנת לדרבן דיונים בפורומים וכך לסייע בלימוד התכנים של הקורסים. המאמר מביא את הנסיונות של שלושה מרצים – שניים בארה”ב ואחד בדרום אפריקה. שאלה מרכזית שעולה מתוך המאמר היא האם ההתנהגותם של המרצים היא מוסרית – הרי מדובר בתרמית ובאחיזת עיניים. מול הטענה הזאת המרצים המתחזים משיבים שהמטרה שלהם איננה לבלש אחר הסטודנטים, אלא לעזור להם ללמוד. מרצה אחת מצוטטת שהיא יצרה דמות מדומה של סטודנט כדי להפחית את תחושת הניתוק מהסטודנטים בקורס. המאמר מוסיף:
Other proponents say fake students can bridge the isolation students feel sitting alone at their computers. They stimulate participation. They build learning communities. And the ultimate hope is that they help keep students from dropping out, a serious concern of distance educators.
אותם מרצים שעל הנסיון שלהם מדווח במאמר ציינו שההתחזות השיגה את המטרה של דרבון הדיון והגברת מעורבות הסטודנטים. מספרים שכאשר המרצה (כמרצה) העיר הערות בפורום ההערות שלו הביאו לחתימת הדיון, ואילו כאשר הסטודנט המדומה העיר הערות הדיון התעורר והמשיך להתפתח.

גם אם ההתחזות עזרה ללמידה, אין ספק שיש כאן שטח אפור. מדובר במצב בעייתי, והמטרה איננה בהכרח מקדשת את האמצעים. בהחלט אפשר לטעון ששתילת סטודנט מדומה לתוך קורס מפרה את האימון שחייב להיות בין המרצה לסטודנט. אך עם זאת, אישית נדמה לי שמדובר בשטח אפור שראוי שייבדק, שלגיטימי שייבחן. מתוך המאמר, התרשמתי ששיקוליהם של המרצים היו חינוכיים, ושה-“תרמית” (אם אכן אפשר לכנות אותה כך) נעשתה לשם הלמידה. הרושם שמתקבל איננה שההחלטה להתחזות נעשתה בחפזון, אלא שהמרצים היו מודעים מאד לבעייתיות ובכל זאת חשו שיש בנסיון הזה ערך. המרצה מדרום אפריקה פרסמה מאמר מעניין מאד ב-Journal of Computer Mediated Communication על הנסיון שלה. אותו מאמר בוחן את השימוש בדמות של סטודנט מדומה, אך איננו מתחמק מהשאלות האתיות שעולות בעקבות החדרת הדמות לתוך הקורס.

לאור זה מעניין לציין שלפני מספר ימים, ב-Wired Campus, אתר משנה של ה-Chronicle of Higher Education, כתבה בת 200 מילים על המאמר הראשי הופיעה. הכתבה הזאת זכתה ליותר מ-50 תגובות. נדמה לי שמלבד תגובה אחת שהרהרה שאם המטרה היא העמקת הלמידה, אולי השימוש בסטודנט מדומה לגיטימי, כל יתר התגובות שללו את האפשרות הזאת על הסף. זאת ועוד – מספר רב של תגובות ניצלו את ההזדמנות על מנת לפסול קורסים מקוונים באופן כללי בטענה שהצורך לשתול סטודנט מדומה בקורס רק מוכיח שבקורס מקוון אין אפשרות ליצור קשר אמיתי עם סטודנטים. (באופן כללי, התרשמתי שהמגיבים קפצו לתוך הדיון בשאלות האתיות מבלי לקרוא את המאמר של המרצה מדרום אפריקה.)

לקורסים מקוונים דינאמיקה שונה מאשר לקורסים פנים אל פנים. במשך הדורות מרצים מנוסים בקורסים מסורתיים סיגלו לעצמם מגוון שיטות שבאמצעותן ניתן לעורר עניין ולהבטיח מעורבות הסטודנטים בקורס. עבור קורסים מקוונים שיטות כאלו עוד בתהליך של התהוות. בוודאי יידרשו מספר שנים עד שנדע מה עובד ומה לא. גם אם יצירת סטודנטים מדומים בקורסים מקוונים בעייתית מבחינה אתית, נדמה לי שמוקדם מדי לפסול את זה כשיטה אפשרית לדרבון הלמידה.

היה או לא היה?

יש המשוכנעים שאדוורד אואנס (Edward Owens), הפיראט שלא היה, עושה יותר נזק היום מאשר הוא לכאורה עשה בחייו … הבדויים. אואנס, שלפי הביוגרפיה הקצרה שלו היה אולי הפיראט האמריקאי האחרון, ונפטר רק בשנת 1938, הוא המצאה של סטודנטים בקורס בהיסטוריה באוניברסיטת ג’ורג’ מייסון שבמדינת וירג’יניה. כיאה לסיפור כולו, שם הקורס הוא “לשקר אודות העבר“. הסטודנטים בקורס לא רק יצרו את אואנס וחיברו לו ביוגרפיה, אלא גם יצרו סטודנטית בדוייה שחקרה את ההיסטוריה של וירג’יניה וחשפה את הסיפור הבלתי-צפוי של אואונס. אולי כצפוי, אותה סטודנטית, שקיבלה את השם ג’יין בראונינג, דיווחה על השלבים השונים של העבודה שלה בבלוג שהופיע מתחילת ספטמבר ועד תחילת דצמבר, עם עוד מאמרון אחרון באמצע דצמבר בו היא חושפת את העובדה (שפורסמה כבר אז גם בעיתונות) שמדובר במתיחה. בנוסף ל-“מידע” המילולי הרב ש-“נאסף” אודות אואנס, בבלוג יש מפות וצילום של הצוואה של אואנס, וכמה סרטים. (כדאי לעיין גם בדף על אואנס בוויקיפדיה לפני חשיפת המתיחה.)

כתבה על המתיחה שהתפרסמה ב-Chonicle of Higher Education (הכתבה המלאה זמינה רק תמורת תשלום, אבל היא נמצאת במלואה במטמון של גוגל), מצטטת את המרצה של הקורס שמסביר:

History classes aren’t often as much fun as they could be…. An awful lot of history classes are the passive-learning model, where the professor dispenses and the students consume. It’s an efficient model. There’s no evidence that it actually results in learning.
הוא בוודאי צודק, ואין ספק שעל מנת לפתח מתיחה מוצלחת הסטודנטים בקורס היו צריכים לחקור את התקופה, להכיר את הגיאוגרפיה של האיזור בו הפיראט פעל, להבין קצת על החברה ועל הכלכלה שבתוכן הוא פעל, ועוד. במילים אחרות, הם בוודאי למדו המון.

רבות מהתגובות בבלוגוספירה החינוכית שהתייחסו למתחיה הזאת היא סלחניות כלפיה, והיו גם בלוגרים שהגיבו בהתלהבות. קתי דייווידסון, למשל, טוענת שהמתיחה חכמה, מהנה, ומעניינת. היא מוספיה:

It doesn’t take the Internet to perpetrate a hoax, but it is always a good reminder that we must be careful and cautious and think carefully about the credibility of what we read.
מיכאל פלדשטיין מסכים, אבל הוא הרבה פחות סלחני. לפי דעתו, אין פסול במתיחה – הוא אפילו מודה שהרעיון די מוצא חן בעיניו. אבל כאשר משתמשים בוויקיפדיה כדי לבסס את המתיחה, הוא חושש שזה מערער את האמינות של מקור שרבים שמחים לנצל כל הזדמנות לפסול, והוא רואה בכך פגיעה שהיא כמעט בלתי-נסלחת. הוא כותב:
Think of it this way. Suppose there was a community garden in town. A botany professor wanted to teach his students about the dangers of shoddy pest control. So he encouraged his students to plant a crop in the community garden and deliberately infect it with aphids. Sure enough, the other plots in the garden became infected too. Would that be OK?
ג’ורג’ סימנס מודאג פחות מאשר פלדמן. דעתו דומה לזו של דיוודסון. אבל מה שמעסיק אותו איננו התהליך הלימודי שהסטודנטים עברו, אלא, כמו פלדמן, ההשתמעויות של פרסום המידע כאילו שהוא אמיתי. הוא כותב:
This project is not about Wikipedia or even the potential fallibility of user-generated content. This project highlights the importance for everyone, even so-called experts, to be constantly vigilant about all information sources. Everyone who encounters information online should be aware that it can be easily created by anyone. … Information is now validated at the point of consumption, not creation.
אני די מסכים עם סימנס, אם כי עוד לפני המתיחה על אואנס הפיראט לא חסרו לנו דוגמאות שמלמדות אותנו שהיום חובת האימות נמצאת בידי צורך המידע ולא בידי מי שיוצר אותו. אבל נדמה לי שהמסקנה המתבקשת מהשימוש בוויקיפדיה כמקור שבו המתיחה הזאת הופיעה, איננה המסקנה שממנה מסנגרי ויקיפדיה חוששים. הם חוששים שהשימוש הזה מערער את האמינות של ויקיפדיה, אמינות שהיתה רעועה עוד לפני-כן. אני דווקא מסיק מסקנה הפוכה – שהשימוש בוויקיפדיה מצביע על המידה שבה היא כבר התקבלה בחברה בכללותה כמקור. בעצם, הסיפור הזה מצביע על חוזקה של ויקיפדיה. אבל מה שמעציב אותי בכל הסיפור הזה הוא שהדיון סביב הלגיטימיות של השימוש בוויקיפדיה מסיט אותנו מהתייחסות חיובית לתהליך הלימודי המרשים והמשמעותי שהסטודנטים שעמלו על מנת לבנות את המתיחה הזאת עברו.

אוריינות המידע היא, בין היתר, לדעת למי כדאי לפנות

מוסדות להשכלה גבוהה רבים מחייבים את הסטודנטים שלהם ללמוד בקורסים ל-“אוריינות מידע”. וכך גם במילז גולג’, קולג’ קטן לבנות בעל מוניטין שבצפון קליפורניה. בכתבה בעיתון הקולג’ של הימים האחרונים (שאליה הגעתי דרך הבלוג של מיכאל לורנזן) אפשר לקרוא תיאור תמציתי מאד של הקורס:
College 005 is meant to test students’ basic skills in technology and researching skills to help with academic coursework. The College encourages students to complete it their first year.
ההמלצה לסיים את הקורס בשנת הלימודים הראשונה די הגיונית – הרי מטרת הקורס היא ליצור תשתית טכנולוגית ומידעית אצל הסטודנטיות כדי שהן יוכלו להמשיך את לימודיהן בהצלחה. (לקורס יחידות שעוסקות בשימוש בכלי אופיס של מיקרוסופט, ויחידות שעוסקות באיתור והערכת מידע.) סגל הגולג’ משוכנע שהקורס חשוב מאד, ואפילו קבע שסטודנטיות אינן יכולות להרשם לקורסים לשנה הבאה עד שהן משלימות את חובותיהן בקורס בשנה שבה הן בחרו ללמוד בו. אבל למרות חשיבות הקורס, הוא איננו לציון, ולסטודנטיות עניינים דחופים יותר מאשר להקדיש כמה שעות לקורס ללא ציון. וכאן הנקודה שעושה את הכתבה למעניינת.

למדתי לצפות שכתבות מהסוג הזה מצטטות סטודנטים שמסבירים שהם אינם זקוקים ל-“אוריינות מידע” מפני שכולם כבר יודעים שכדי למצוא מידע כל מה שצריכים לעשות הוא להקליד מילות חיפוש לתוך גוגל, או לחפש בוויקיפדיה. למרות המספר הרב של מאמרים שבוכים על העדר כישורי הלמידה של סטודנטים, ועל כך שהיום הם כמעט לא מבקרים בספריות, המאמרים האלה ממשיכים להתפרסם בתדירות גבוהה. אבל הבנות במילז קולג’ אינן מכריזות שהלימוד בספריה כבר מיושן. יש להן גישה ארחת. מתברר שמספר סטודנטיות בקולג’ משלמות $25 (לפחות) לסטודנטיות אחרות כדי שהן ישלימו את חובות הקורס (כנראה מבחן באמצעות מחשב) עבורן.

נדמה לי שצריכים להודות שיש כאן גישה מקורית, ואולי אפילו גישה שמתבססת על חלק מכישורי המאה ה-21 שהיום פופולארי כל כך להזכיר. הרי אפשר למצוא כאן יוזמה, ואפילו מקצועיות (מי יודע – אולי הבנות שמרוויחות מהשלמת הקורס היום יהיו הספרניות של מחר), וכדי לדעת למי כדאי לפנות יש בוודאי צורך גם בכישורים תקשורתיים.

אז ברוח הזאת, אפשר להציע שאלה למבחן בקורס הזה: יוספה מבקשת $25 כדי להבחן במקומך בקורס, ואילו אלנה מבקשת $35. עייני בדפי ה-Facebook של שתי הבנות, ובדקי את מידת שביעות הרצון של הסטודנטיות שנעזרו בשרותיהן. שקללי את התוצאות שמצאת שם והציגי אותן כגרף באקסל. לסוף, באמצעות הגרף החליטי אם כדאי לשלם $10 יותר לאלנה.

לשם שינוי … לא מאשימים רק את האינטרנט

סיפור מוכר, אם כי הפעם עם זווית ייחודית, ואפילו מוזרה, מופיע בכתבה באתר האינטרנט של חדשות רשת החדשות האמריקאית ABC. הכתבה, שהופיעה לפני מספר ימים, מדווחת על נערה בת 15 במדינת אוהיו שנעצרה על ידי המשטרה מפני שהיא העבירה דרך האינטרנט צילומי עירום של עצמה לחברים שלה. בכתבה מציינים שיתכן שהיא תוגדר כעבריינית מין ותצטרך לעמוד למשפט.

בהסתמך על דעותיהם של פסיכולוגים, הכתבה מעלה סברה די הגיונית בנוגע למעשה של הנערה, ולמניעיה:

she was only after a sliver of notoriety, the product of a culture where pornography has gone mainstream and fame can be had in an instant by simply distributing a sexually explicit video with a cell phone or on the Internet.
אכן, נדמה לי שיש כאן התייחסות הגיונית למצב שבימינו איננו, למרבה הצער, במיוחד יוצא דופן. יש כאן מקרה של בת שמושפעת מהחברה הסובבת, ואיננה מודעת לכוח של האינטרנט. קשה להבין כיצד זה הופך אותה לעבריינית מין – אפילו אם העברת צילומי עירום של קטינים היא אכן פשע. אבל החוק הוא, כנראה, החוק – בכתבה אנחנו קוראים לא רק שהיא עלולה לעמוד לדין, ולקבל עונש כבד, אלא שהרשויות אפילו שוקלות להגיש תביעות נגד החברים שלה שקיבלו את הצילומים.

אין לי טענות כלפי הכתבה. אין בה, לשם שינוי, אמירות על כך שהאינטרנט משחית את הנוער. במקום זה, הקו הבסיסי שלה הוא שההתרבות הכללית שלתוכה בני הנוער גדלים מעודדת את החשיפה ואת הפרסום המהיר, ואיננה עוזרת להם להבין את ההשתמעויות של החשיפה הזאת. הכתבה מצטטת, למשל, את ג’ין קילבורן, סופרת ומרצה בענייני השפעת פרסומות על בני נוער, שאומרת:

Everybody feels that the most important thing is to get your 15 minutes of fame and to go to any lengths to achieve it. So sending pictures around like that is a way of getting a whole lot of attention and recognition even though it’s going to be devastating and short-lived.
במקרה (או אולי לא במקרה) קראתי היום לא רק את הכתבה ב-ABC News אלא גם מאמרון חדש של טרי פרידמן. המאמרון של פרידמן, שנכתב בעקבות הרצאה של דנה בויד בה הוא נכח, בוחן את מידת הפרטיות בחייהם של בני נוער היום – פרטיות במצבים של פנים-אל-פנים, ופרטיות במצבים מקוונים. על פניו, אין קשר בין המאמרון של פרידמן לבין הכתבה ב-ABC News – הרי ספק אם אותה נערה באוהיו חיפשה פרטיות כאשר היא שיגרה את הצילומים שלה לידידיה. אבל פרידמן מבחין בנקודה חשובה מאד:
These days, children are highly scheduled and highly supervised. Being under constant surveillance, the only way they can get any semblance or privacy is by going online to chat to their friends, which is quite a paradox if you think about it.
יתכן שעבור הנערה מאוהיו הסביבה המקוונת הקנתה תחושה של פרטיות – יותר פרטיות מאשר יש לה כאשר היא איננה אונליין. אם כך היא הרגישה, היא כמובן טעתה בגדול, אבל אפשר בכל זאת להבין את התחושה. כמו-כן, יתכן שההתנהגות שלה היא עדות לכך שבני הנוער של היום פשוט אינם חושבים שבכלל קיים דבר כזה פרטיות.

פרידמן מציין שאנחנו, המבוגרים, מקדישים מאמצים רבים בלהזהיר את בני הנוער מפני סכנות ברשת, כולל, כמובן, החשיפה האישית. אבל הוא מדגיש שיש הבדל גדול בין לדעת כיצד להמנע מסכנות, לבין לדעת לנהל חיים מקוונים תקינים. הוא כותב:

There is, quite rightly, a lot of emphasis on telling young people how to behave online, and how to keep themselves safe. But I have not seen any guidance about how to have a normal relationship, and I haven’t seen any guidance for adults either. For young people, the emphasis is always on how to keep safe; for adults, it’s always on how to keep safe in a legal sense.
אינני יודע מה חשבה אותה נערה מאוהיו. לא חסרו לה דוגמאות של אנשים שבזכות הופעות חושפניות באינטרנט או בטלוויזיה נעשו מפורסמים לרגע, ואולי היא קיוותה שכך יקרה גם לה. עם זאת, ספק אם היא היתה מודעת לכוח של הרשת לנפח מעשה שטותי בין חברים לממדים של פרשה משפטית. פרידמן צודק שבני נוער זקוקים להכוונה, שהם (וגם מבוגרים) צריכים עזרה על מנת להבין כיצד לנהל את חייהם בסביבה המקוונת. זה בוודאי חשוב הרבה יותר מאשר לתפוס אותם בקלקלתם ובעקבות זה להגדיר אותם כעברייני מין.

עוד על הדלת שכבר אי-אפשר לסגור

שאלות של מידת החשיפה הרצויה בעידן האינטרנטי מעסיקות אותנו עוד מהימים הרחוקים שבהם אתר אינטרנט בית ספרי נחשב לצעקה האחרונה. עד אז מורים היו רגילים למצב שבו לא נכנסו לכיתה שלהם ללא אישורם או ידיעתם. אבל כאשר לאתר הבית ספרי היתה כתובת שכל אחד יכול היה לדעת, הכיתה חדלה להיות מקום סגור.

מאז, כמובן, הפתיחות הזאת רק גדלה, עד שרבים רואים בו הרבה מעבר לפתיחות. היום, במיוחד בזכות טלפונים סלולאריים המצוידים במצלמות, הפתחים הזעירים של אתמול הפכו לפרצות של ממש. אם לפני עשור הפתיחות נראתה לרוב כברכה שאפשרה למורים ללמוד זה מזה, ואילו הבעייתיות שבחשיפה הזאת היתה יחסית מזערית, היום נדמה שהמטוטלת זזה לקצה הנגדי. היום אין זה בטוח שהיתרונות שהפתיחות מעניקה לנו מצדיקים את מחיר החשיפה.

אבל לא בטוח שמדובר במטוטלת שעוד צפויה להתנדנד חזרה. וכמובן שזה איננו נושא הקשור רק לבתי ספר. מאמרים רבים נכתבו על כך שבני הנוער של היום גדלים לתוך מציאות שבה החשיפה היא עובדה של החיים. אין כאן שום דבר חדש. כבר מספר פעמים כתבתי כאן על מאמר בשבועון “ניו יורק” שהתפרסם לפני שנה בחצי – Kids, The Internet and the End of Privacy. אם הטענה של כותבת אותו מאמר נכונה, בני הנוער של היום אינם מרגישים צורך בחיץ בין האישי לבין הציבורי. ואולי הם מכירים את המציאות טוב יותר מאשר אלה מאיתנו שנאחזים באותה הפרדה. כפי שנכתב באותו מאמר:

Younger people, one could point out, are the only ones for whom it seems to have sunk in that the idea of a truly private life is already an illusion. Every street in New York has a surveillance camera. Each time you swipe your debit card at Duane Reade or use your MetroCard, that transaction is tracked. Your employer owns your e-mails. The NSA owns your phone calls. Your life is being lived in public whether you choose to acknowledge it or not.
אני מהרהר בנושא הזה (שוב) בעקבות מאמר שהתפרסם לפני כשבועיים בבלוג MediaShift שבאחריות הרשות לשידורים ציבוריים (PBS) האמריקאי. אלנה טיילור, שלומדת לתואר ראשון בעיתונאות בניו יורק אוניברסיטה, כתבה על אחד הקורסים שלה, קורס שעוסק ב-“אמצעי מדיה חדשים”. הקורס שעליו כתבה לא בדיוק מצא חן בעיני טיילור. היא הרגישה שלמרצה לא היה נסיון עם הנושא שהיא היתה אמורה ללמד.

להפתעת טיילור, גם לסטודנטים האחרים לא היה נסיון בתחום:

Professor Quigley begins by explaining how blogs are becoming more important and asks if any of us have a blog.

One hand slowly rises. It’s mine. None of the other students in the class have a blog. It comes as a shock to me that the students in a class about “how our generation is very much invested in the Internet” are not actually as involved. Again, perhaps I am an exception to the norm, but I like to think that having a blog is as normal as having a car.

אבל שאלת הטבעיות של הבלוג איננו מה שמעניין כאן, אלא התגובה של המרצה של הקורס למאמר של טיילור אחרי שהוא התפרסם. מארק גלייזר, האחראי ל-MediaShift כותב על המשך הפרשה:
Not surprisingly, Quigley was not happy with the story and was upset that Taylor had not sought permission to write her first-person report about the class, and told Taylor it was an invasion of privacy to other students in the class. By Taylor’s account, Quigley had a one-on-one meeting with Taylor to discuss the article, and Quigley made it clear that Taylor was not to blog, Twitter or write about the class again.
קשה לא להרגיש שיש כאן משהו די מוזר. בסך הכל, טיילור כתבה על קורס שבו היא לומדת, מעשה שעל פניו נראה לגיטימי לחלוטין. גלייזר ראיין מספר אנשים ב-NYU, כולל המרצה של הקורס. אותה מרצה טוענת שהיא איננה מסכימה שהסטודנטים יכתבו לבלוגים שלהם בשעת השיעור, אך הם חופשיים לעשות זאת מחוץ לשיעור. יתכן, אם כי זה איננו הרושם שמתקבל מהדיווחים על הפרשה. רצוי אולי להוסיף שהכתבה של טיילור אמנם היתה ביקורתית כלפי הקורס, אבל היא בוודאי לא קטלה אותו, והביקורת היתה, בעיני, די מוצנעת.

אני מניח שהפרשה הזאת מורכבת יותר מאשר היא נראית מהדיווח שלי כאן. זה בוודאי איננו עניין של הגבלת חופשה הכתיבה של סטודנטים בלבד. עם זאת, קשה לא לגרד בראש ולתהות – כיצד קורה שבשנת 2008, בפקולטה לעיתונאות מוערכת של אוניברסיטה מכובדת, עוד חושבים שאפשר למנוע מסטודנטים לכתוב את מה שהם רוצים בבלוגים שלהם? טים סטאמר (ומספר לא קטן של בלוגרים נוספים) מדווח על הפרשה הזאת בבלוג שלו. הוא שואל האם אנחנו, המורים, היינו רוצים שהתלמידים שלנו יכתבו על מה שקורה בכיתות שלנו, ומוסיף:

The question is relevant even if you teach in K12 and not college, because the issue is coming to your school very soon, if it hasn’t arrived already.
ודווקא זה מה שמפתיע. לי היה נדמה שמורים בבתי ספר מתמודדים עם הנושא הזה כבר מזמן.