קטגוריה: שינון

עם חברים כאלה …

אני מודע לכך שמפיו של מישהו שעיקר עיסוקו הוא טכנולוגיה בחינוך, ביקורת על מה שמכונים “כישורי המאה ה-21” נשמעת טיפה מוזר. בדרך כלל בכל הדגרה של הכישורים האלה אפשר למצוא דגש על טכנולוגיה, מדיה ומידענות, ובמידה רבה אלה הם התחומים שאני חפץ ביקרם בבתי הספר. ואם אני רוצה לקדם את התחומים האלה, הגיוני היה לחשוב שאצטרף למקהלה ואשיר את שבחי הכישורים האלה, ואת הנסיונות להטמיע אותם, בקול.

אבל זה לא קרה כאן. הסברתי בעבר שאחת הסיבות שאינני מצטרף למקלה היא שבמידה רבה הכישורים האלה מזוהים מאד עם חברות מסחריות שיש להן אג’נדה משלהן. עבור החברות האלו, יש שתי סיבות טובות להחדיר את הקניית הכישורים האלה לתוך בתי הספר. מצד אחד, אימוץ תוכניות לימודים עתירות טכנולוגיה מצריך רכישת ציוד שהחברות רוצות למכור. מצד שני, החברות האלו רוצות שבתי הספר יכשירו את הפועלים שלהן לעתיד. הן אינן חושבות על האדם השלם שהוא תוצר של חינוך הומניסטי, אלא על הבוגר שתואם את הצרכים שלהן. זאת בוודאי איננה התפיסה החינוכית שלי.

אבל אין זה אומר שנוח לי עם הביקורת שמושמעת כלפי הכישורים האלה. לפחות עם חלק מהביקורת הזאת קשה לי להזדהות. דייאן ראביץ, למשל, במאמר באתר של Common Core מכנה את הכישורים האלה האופנה החולפת התורנית. בסקירה היסטורית מאד מעניינת היא מראה שהכישורים שנכון להיום מזוהים עם המאה ה-21 הוכרזו ככישורים הרצויים לתלמיד בתדירות די גבוהה במשך מאה השנים האחרונות. ראביץ היא (בין היתר) היסטוריונית של החינוך, והיא יודעת על מה שהיא כותבת. אבל אפילו מי שיש לו הכרות רופפת עם ההיסטוריה של החינוך (כמוני, למשל) יתקשה להבין למה מתייחסים לכישורים האלה כחדשים, או כייחודיים לתקופה שלנו. כבר כתבתי כאן שבעיני מדובר בכישורים די נצחיים.

אבל גם כאשר ראביץ משכנעת שלא מדובר בגישה חדשה, לא קל להצטרף למחנה שהיא מייצגת כאן. הרי ביסודו של דבר, התפיסה החינוכית של Common Core מבוססת על הקנייה מאד מסורתית של מקצועות יסוד – אותם יסודות שמבחנים סטנדרטיים אמורים למדוד.

כאשר ראביץ כותבת על ההפרזות שבתפיסות הבנייתיות בתקופות שונות אפשר למצוא לא מעט שאיתו אפשר להסכים:

Instead, we have numbed the brains of future teachers with endless blather about process and abstract thinking skills. We have taught them about graphic organizers and Venn diagrams and accountable talk, data-based decision-making, rubrics, and leveled libraries, but we have ignored what matters most. We have neglected to teach them that one cannot think critically unless one has quite a lot of knowledge to think about. One thinks critically by comparing and contrasting and synthesizing what one has learned. One must know a great deal before she or he can begin to reflect on its meaning and look for alternative explanations.
אבל כאשר זוכרים שעל פי רוב האלטרנטיבה הרווחת לגישות היותר “פתוחות” (שבצדק או שלא בצדק מזוהות היום עם “כישורי המאה ה-21”) איננה, כפי שראביץ רומזת, לעורר רצון עז לדעת, אלא פשוט שינון מייגע לקראת מבחנים, פתאום “כישורי המאה ה-21”, נדושים ולא מקוריים ככל שיהיו, נשמעים די טובים.

ושוב על שינון?

לפני חודש התייחסתי כאן לשאלה האם בעידן האינטרנט יש חשיבות לשינון בתהליך הלמידה. הנושא עלה לדיון בעקבות ספרו החדש של דון טפסקוט, שצוטט בכתבות לקראת פרסום ספרו החדש. כצפוי, טפסקוט טען שבעידן של גוגל אין כבר צורך בשינון עובדות. טענתי אז שמדובר בעצם בויכוח סרק מפני שבימינו (ועוד הרבה לפני האינטרנט) מעטים הם אנשי החינוך שרואים בשינון אמצעי מרכזי לקידום הלמידה. העלאת טענה כזאת מצביעה על ניתוק משמעותי מחלק גדול מהספרות החינוכית המקובלת היום – ולא רק של היום, אלא של לפחות דור שלם.

אותה מאמרון קישרה לכתבה באתר של הטיימס הלונדוני. והנה, גיליתי שבאותו שבוע עוד עיתון/אתר בריטי פרסם כתבה מאד דומה. הכתבה הזאת, בטלגרף הבריטי, מוזכרת במאמרון בבלוג Open Education שהופיע לפני יומיים. כמו בכתבה בטיימס, גם הכתבה בטלגרף מצטט את טפסקוט – כולל אותם משפטים שבהם הוא מזכיר את קרב הייסטינגס:

It is enough that they (התלמידים) know about the Battle of Hastings, without having to memorise that it was in 1066. They can look that up and position it in history with a click on Google.
שתי כתבות בשני אתרים בריטיים (שבוודאי התבססו על אותו מקור) אינן הופכות את הטענה של טפסקוט לאמת. אבל הן כן מצביעות על מגמה, ותומס הנסון, בעל הבלוג Open Education, כמעט איננו מעז להתווכח עם המגמה הזאת. הוא מציין שאין ספק שחשוב להתמקד בכישורי חשיבה מסדר גבוה, ופחות בשינון. ובכל זאת, הוא איננו מוכן לוותר לחלוטין על השינון. הוא מביא את הדעה של הגוף הבריטי שמטפל בסטנדרטים בחינוך (Ofsted):
Ofsted has reported that pupils’ knowledge and understanding of key historical facts is not good enough to enable them to “form overviews and demonstrate strong conceptual understanding”.
למען האמת, אין הרבה חדש בטענה הזאת. אם לא היינו ברדיפה מטורפת אחר היצירתיות והגישה של “הכל נמצא באינטרנט”, היינו עוצרים רגע ומודים שעל מנת לחשוב באופן יצירתי, על מנת לזהות קשרים בין עובדות היסטוריות שונות, עלינו להכיר את העובדות הבסיסיות. אם לתלמיד אין תמונה בראש של כלי הנשק שהיו בשימוש בזמן קרב הייסטינגס, או מי היו היריבים בקרב הזה, הוא איננו יכול להבין את חשיבות הקרב. ואם הוא כן מכיר את הרקע, התאריך עשוי להיות פרט שדי קל לזכור, פרט שאפילו עוזר לו לזכור היבטים נוספים של הקרב. לפי טפסקוט מספיק “לדעת על” הקרב, ואין צורך לזכור את התאריך המדוייק שבו הוא התרחש. אבל אין צורך להיות בין חסידי השינון כדי להבין שהחשיבה הגבוהה שלנו פועלת באמצעות ידיעות, ולא במקומן. כפי שניסח זאת סימור פפרט לפני כמעט 40 שנה:
You can’t think about thinking without thinking about something.
אלה מאיתנו שדוגלים בפתיחות למקורות שביסוד הפנייה לאינטרנט בסביבה החינוכית חייבים גם להכיר בעובדה שהמקורות האלה מציפים את התלמיד, אבל אינם בהכרח מציעים לו יסודות מארגנים. במציאות החדשה הזאת אי אפשר לצפות שהתלמיד יידע לארגן את המידע הרב סביבו או שהוא יהיה מסוגל להפיק מהמידע הזה תובנות. באותה מידה שאין ערך לעובדות תלושות שהתלמיד נדרש לשנן, כך גם אין ערך בליקוט עובדות בלי יסוד מארגן. הכתבה בטלגרף מצטט את טפסקוט:
Children are going to have to reinvent their knowledge base multiple times. So for them memorising facts and figures is a waste of time.
אבל למרות ששני המשפטים האלה סמוכים זה לזה, אין קשר הגיוני ביניהם. אם התלמיד איננו רוכש עובדות, הוא איננו יכול ליצור knowledge base ראשוני, לא כל שכן, להמציא אותו מחדש. טפסקוט מדגיש את חשיבות ה-“הבנה”, הוא דוגל בידיעת “למה דברים הם כמו שהם”. בכך הוא מעמיד את שינון התאריכים כאילו שהוא מנוגד להבנה. אבל בסביבה חינוכית אופטימאלית, השניים משלימים זה את זה. זאת בעצם הגישה שהנסון (שבוודאי איננו מהפכן חינוכי) מאמץ:
Clearly, teachers should emphasize rote learning less and replace the time spent on memorization with a greater focus on the need for higher order thinking skills. But it is not entirely clear that dismissing all forms of rote learning will in fact make students stronger in the long run.
מה שמוזר בניסוח הזה הוא שמדובר בגישה מאד הגיונית. אך משום מה, במציאות של “חדשנות” שטפסקוט מבקש ליצור, היא נראית כמיושנת ומנוגדת לקידמה. למען האמת, קל להתפתות לגישה הזאת, אבל זה בוודאי לא חינוכי.