תחת עין מפקחת היטב

לפני שלוש וחצי שנים תיארתי כאן “חזון” של יוזמה “חינוכית” שביקשה לגייס טכנולוגיות חדישות כדי לשמור על הערנות של תלמידים בכיתה. הרעיון הבסיסי היה מאד פשוט וינק מהאינטרנט של החפצים (IoT) השואף להטמין קישוריות לתוך כל דבר. ביסודו הרעיון היה שתלמידים יענדו צמיד שיבדוק את הנוכחות שלהם בכיתה, אבל דרכו יהיה אפשר גם לשלוח זרם חשמלי קטן כדי להחזיר את הערנות לתלמיד שאיננו מרוכז כמו שצריך בשיעור. היה זה, נדמה לי, אחד הנסיונות הראשונים לרתום “טכנולוגיה חינוכית” לניהול הכיתה על ידי מעקב אחר תלמידים. עד אז אפשר היה לחשוב שהייעוד המרכזי של “התקשוב החינוכי” היה הרחבת עולם הדעת שאליו תלמידים נחשפים. אבל אם זאת היתה אחת התפניות הראשונות, היא בוודאי לא היתה האחרונה.

אני בטוח שמספר נסיונות מהסוג הזה הצליחו להתחמק ממני, אבל אלה שבהם כן נתקלתי הראו שהתקשוב החינוכי צועד בכיוון ברור – כל חידוש טכנולוגי שמבטיח לנתח את הרגלי הקנייה של צרכנים, או שאוסף עוד ועוד נתונים על התנהגות המשתמשים, מוצא את דרכו לחינוך. מסבירים לנו שבעזרת הכלים האלה אפשר יהיה לפקח על הערנות של התלמיד בכיתה, לדאוג לכך שהוא יישאר ממוקד מטלה, ובסופו של דבר ישפר את ההישגים הלימודיים שלו.

לפני שנה וחצי דווח על חברה צרפתית שפתיחה יישום בשם Nestor שצופה בסטודנטים תוך כדי הצפייה שלהם בסרטונים לימודיים המועברים דרך הרשת. כפי שכתבה אחת תיארה את זה:

By using student computers’ webcams to track their eye movements and facial expressions, Nestor claims to be able to figure out whether or not learners are in fact learning (or at the very least, attempting to).

בסרטון שהופץ על ידי החברה רואים סטודנט שמאבד ריכוז והיישום במחשב מעיר אותו – די בכוח. סביר להניח שאם חומר הלימוד היה מעניין יותר הסטודנט לא היה משתעמם, אבל למה לעסוק בפדגוגיה כאשר אפשר להסתמך על טכנולוגיה? דווח אז שהיישום היה אמור להיות מופעל במספר קורסים ב-Paris School of Business, אם כי עד עכשיו לא מצאתי דיווח על הניסוי. אמנם כבר התרגלנו לכך שאוספים עלינו מידע תוך כדי הגלישה באתרים שבהם אנחנו מבקרים, אבל הרעיון שגם מנתחים את הבעות הפנים שלנו עשוי להתקבל אצל רבים כחדירה גדולה מדי לתחום הפרט. סביר להניח שמפתחי היישום היו מודעים לכך, ובגלל זה הם ציינו שהיישום מיועד לעזור למרצים לזהות את הרגעים שבהם הסטודנטים מאבדים ריכוז, וכך לאפשר למרצים לשפר את ההרצאות שלהם.

במאמרון מתחילת הקיץ נגעתי בסוגיה דומה. בין היתר ציינתי כתבה של בנימין הרולד (Herold) ב-Education Week שסקרה מספר נסיונות של איסוף מידע על מצבם הרגשי של תלמידים בעת שהכינו שיעורי בית. הרולד ציטט תלמידה בכיתה ח’ שהגיבה להסבר של עיתונאי שהסביר לה שהיישום שבשימוש בית הספר שלה אוסף עליה מידע כדי לשפר את הלמידה שלה:

I can see how it could be really helpful …. But home is also supposed to be a safe space. You don’t want to feel like your computer is watching you.

אבל מה שדי ברור לתלמידים בכיתה ח’ איננו בהכרח ברור למי שמבקש להביא טכנולוגיות חדישות לסביבה הלימודית. (למען האמת, היה נדמה שהתלמידים של היום כבר התרגלו למציאות שבה מידע אישי אודותם נאסף באופן תדיר כך שמעקב אחר מצב הרוח שלהם בעת הכנת שיעורי בית מול המחשב צריך להיראות להם די טבעי.) אבל למה להסתפק בבקרה מרחוק?

כבר לפני חמש שנים חברה בשם SensorStar Labs טענה שהיא מפתחת מערכת כיתתית שבה מצלמות בכיתה יכוונו על כל התלמידים והמידע שייאגר ינותח כדי לקבוע את מידת הריכוז של כל תלמיד. כתבה ב-FastCompany על המיזם דיווחה אז שבצורתה הנוכחית (של אז) המערכת:

uses webcams to shoot students’ faces and computer vision algorithms to analyze their gaze (are their eyes darting around or watching the teacher?) and expression (smiling? frowning? confused?). That, coupled with audio, can be transformed into a rough, automated metric of student engagement throughout the day.

כמובן שגם המפתחים האלה היו מודעים לכך ששורה של מצלמות בתוך הכיתה עשויה לעורר אי-נוחות, במיוחד אצל הורים שלא ירגישו נוח שמצלמים את ילדיהם במהלך היום. בגלל זה המפתחים דאגו לציין שמה שהמצלמה מצלמת הוא בסך הכל מה שהמורה רואה, כך שהמערכת רק מסייעת למורה לראות את מה שכבר נמצא לפניו. כותב הכתבה מציין בסיומה שעדיין לא ברור אם מערכת כזאת באמת תוביל להוראה טובה יותר. הוא לא ציין שעדיין לא היה ברור אם היא בכלל ישימה. נכון להיום אין אזכור של המערכת הזאת באתר של SensorStar, ואינני מצליח למצוא התייחסות עדכנית למערכת.

וזה מביא אותנו לחברת Intel שלאחרונה פרסמה כתבה:

Applying Artificial Intelligence to Transform How We Learn

בכתבה אנחנו לומדים כיצד מורים אשר מצויידים ב-dashboard המאגד נתונים על כל תלמיד יכולים לקדם את הלמידה של התלמידים שלהם. סרטון המשולב בגוף הכתבה מעניק לנו הצצה ל-dashboard הזה – טבלט שמציג צלמית של כל תלמיד בכיתה עם שקלול של מגוון נתונים שנאספים עבור כל תלמיד:

Appearance – Computer cameras used to extract facial landmarks, upper body, and head movement and pose
Interaction – How the student uses traditional input devices (keyboard, mouse)
Time to action – how long is the student taking to complete tasks or take action on a learning platform

מהיוזמה הזאת של אינטל אנחנו לומדים שעל אף העובדה שחברת SensorStar כנראה לא הצליחה להביא את הרעיון שלהם לשוק, אינטל חושבת שהיא כן תצליח. יתכן שבחמש השנים האחרונות הטכנולוגיה באמת התקדמה מספיק כך שהיום באמת הרעיון ישים, אבל אפילו אם הוא ישים, עדיין לא ברור אם הוא רצוי, או אם הוא באמת עונה על צורך אמיתי. תגובות רבות לציוץ של אינטל (שכלל את הסרטון) הדגישו, די בחריפות, את הנקודה הזאת.

רגע לפני שפרסמתי את המאמרון הזה ראיתי שגם פיטר גרין התייחס לכתבה של אינטל בבלוג שלו, ונדמה לי שבדרכו העוקצנית הוא הדגיש נקודה מאד חשובה. גרין מזכיר לנו שהפיתוחים העכשוויים של קברניטי התקשוב החינוכי מוציאים את המורה מהמלאכה החינוכית, ובגלל זה:

the tech wizards have to find ways to put some of the functions of a human back, like, say, paying attention to the student to see how she’s doing

גרין גם מציין שטבלט כמו זה של אינטל יכול להיות מתאים לכיתה של 150 תלמידים, או לכיתה שבה טכנאי מפקח על הלמידה של תלמידים שיושבים מול צגי מחשב. אבל מי רוצה כיתות כאלו? ההערות האלו דווקא הזכירו לי פיתוח חדש אחר שאיננו קשור (בינתיים?) לחינוך. לפני בערך חצי שנה, ב-Technology Review, רחל מץ דיווחה על חברה שמפתחת שתלים עם קישוריות עבור פרות. השתלים יעבירו מידע על מגוון רחב מאד של היבטים הקשורים לבריאות הפרות, מידע שיועבר למאגר וינותח כדי לקבוע כיצד לפקח על גדילתן. אין כאן הרבה חדש. יוזמות כאלה קיימות כבר שנים. אבל שני דברים ביוזמה הספציפית הזאת מתחברים ליוזמות ה-“חינוכיות” של אינטל. מץ כותבת שלפני שהוא פיתח שתל עבור פרות המפתח הראשי רצה לפתח שתל עבור בני אדם. בנוסף, היא כותבת ש:

The hope is that in the near future, this AI will help farmers figure out quickly and easily how well cows and other livestock are eating, whether they’re getting sick or about to give birth—things that are typically done today just by watching and waiting but are difficult to spot when you’ve got hundreds or thousands of animals to keep an eye on.

היות וה-“חלום” של כמה מאנשי התקשוב החינוכי החדשים הוא כיתות ענקיות כך שלא יהיה צורך לשלם לעוד ועוד מורים, יש סיכוי סביר שיש מי שיחשוב שהרעיון של שתל בתלמידים (כדי לעזור להם ללמוד, כמובן), מופרך ככל שיהיה, הוא דווקא רעיון הגיוני וישים.

האם באמת נחוץ לנו בכל?

לפני קצת יותר משנה כתבתי כאן על חדירת האינטרנט של הדברים (ה-Internet of Things, או בקיציר ה-IoT) לתוך חיינו, וגם, כמובן, לתוך החינוך. אולי כפי שהיה צפוי, לא התלהבתי. בנוגע לחדירת ה-IoT לחיינו היום-יומיים ציינתי שללא ספק ביכולתו לייעל תחומים רבים וכך להקל על החיים האלה. ובכל זאת הדגשתי שהמחיר שאנחנו משלמים עבור הייעול הזה עשוי להיות צמצום המעורבות הפעילה שלנו עם הסביבה. לטעמי, בשונה לאוהדי ה-IoT, אותה מעורבות איננה נטל אלא היבט הכרחי של הקיום שלנו כבני אדם. אין זה אומר שאינני יכול לראות תועלת במקרר שדואג למלא את עצמו כאשר מצרכים מסויימים אוזלים, אבל אני רחוק מלהיות משוכנע שהייעול הזה עד כדי כך נחוץ.

בתחום החינוך הייתי הרבה יותר ספקן שה-IoT תורם משהו. באותו מאמרון הבאתי דוגמאות שנעו מהבנאלי למפחיד. בין היתר נמסר לנו שבאמצעות ה-IoT אפשר לערוך בדיקת נוכחות של התלמידים מבלי לבזבז זמן כיתה “יקר”, אבל למדנו גם על האפשרות “לעודד” תלמידים להשאר ממוקדי משימה באמצעות רטט בגוף – דרך ציורית אך מעורפלת לתאר שוק חשמלי קטן. מוזר היה לי שיישומים שהם בקדמת הטכנולוגיה החדישה משרתים שיטות “חינוכיות” הלקוחות ישירות מתפיסות ביהייביוריסטיות שמזמן אבד עליהן הכלח.

אבל ה-IoT ממשיך לצעוד קדימה, ויש יזמים שרואים בחינוך קרקע בתולה שמחכה ליזמויות שלהם. לפני חצי שנה ג’נט קג’יד פרסמה כתבה ב-Huffington Post שבה בין היתר היא בחנה את מידת החדירה של ה-IoT למספר תחומים שונים, לבין מידת חדירתו לתוך החינוך. היה לה ברור שבנוגע ל-IoT החינוך נמצא בפיגור:

We do not have to wait until 2020 to experience the smart home, the smart car, or go to work at a smart office, as those technologies [are] already in the market or in development. But how soon before our children or we attend a smart school?
כאשר קג’יד משתמשת בתואר “חכם” (smart) הכוונה שלה איננה למידה שבה בית הספר באמת מכיל ידע או דעת. היא מתכוונת למידה שבה חיישני ה-IoT משולבים לתוך בתי הספר. (בכלל לא ברור אם בכתבה שלה קג’יד באמת מתכוונת ל-IoT. רבים מהדוגמאות שלה נראות קשורות לאותו תקשוב המוכר והמיושן, התקשוב שאולי כבר לא מלהיב מספיק עבור יזמים בתחום החינוך.) בכתבה היא מציינת שני תחומים כלליים שבהם ה-IoT המעורפל הזה עשוי להשפיע על החינוך: התלמידים ילמדו מהר יותר, והמורים ימלאו את המלאכה שלהם ביתר יעילות. אולי מיותר לציין שקשה למצוא בכתבה המחשות ספציפיות לדרכים שבהן המטרות האלו יושגו.

במרץ השנה, ב-Geektime, גם ג’ו פיטרז פרסם כתבה שמתייחסת לפוטנציאל של ה-IoT בחינוך. הכתבה שלו חוזרת על אותן הקלישאות שלפני שנה הופיעו בכתבות על הנושא. (לפחות במקרה של פיטרז מתרשמים שבאמת מדובר ב-IoT ולא סתם בתקשוב.) כנראה שמעט מאד השתנה או התפתח בתחום מאז, כי הכתבה בעיקר מנסה לשכנע אותנו שיש ב-IoT פוטנציאל עצום. פיטרז רואה את ה-IoT בעיקר כאמצעי לייעל את המתרחש בבית הספר:

The Internet of Things would allow for better operational efficiency in every type of learning environment. Connected devices could enable educators to perform dynamic classroom interventions. Logging attendance would be simplified if students had a wearable device that tracks ECG patterns. EEG sensors could be used to monitor students’ cognitive activities during lessons. Classroom discipline would be much more easily enforced with vibrations that are similar to a silent notification on a mobile phone. These devices could redirect a student’s attention, such as giving a warm-up exercise to do on their device. During examinations, a student’s identity could be verified through their brain waves tracked by a wearable.
לא יכול להיות שאני היחיד שהמשפטים האלה מעלים בראשו תמונה של ילדים המחוברים למערכת חוטים וחיישנים שבודקים ומודדים אותם באופן תדיר, ובהתאם למדידות האלו זולפים להם עוד שתי טיפות היסטוריה או כמה גרמים של תחביר. אני מניח שזה אכן יכול לייעל, אבל ספק אם מדובר בחינוך.

אולי מיותר לציין שבתקצירים הביוגרפיים של קג’יד ושל פיטרז אנחנו לומדים שהם באים מתחומי השיווק והטכנולוגיה, אבל אין להם שום נסיון בחינוך.

אבל מדכא ככל שיהיה, אין כאן חדש. ואם כך, למה אני מתייחס ל-IoT עכשיו שוב? למען האמת, לא במיוחד נראה לי שיש חדש, אבל לפני כשבוע התפרסמה כתבה ב-eSchool News, ובכתבה הזאת ברידג’ט מקראיי מוסרת לנו ש:

והיות ומדובר בלשון די פעילה, אפשר אולי לצפות שאכן יש משהו חדש. אולי פספסתי משהו, אבל גם בכתבה הזאת, כמו באחרות, מבטיחים לנו שככל שנהיה יותר מחוברים ומקושרים הלמידה תהיה טובה יותר, וההוראה יעילה יותר. ובכל זאת, יש בכתבה הזאת משהו שונה שעליו ראוי להתעכב. רכז תקשוב בבית ספר יסודי במדינת מסצ’וסטס מתאר פרויקט שבו תלמידי כיתה ד’ מתכננים/מעצבים עציצים עבור ניסויים שתלמידי כיתה א’ אמורים לבצע:
In another example, fourth-graders are currently designing pots that first-graders will use for plant experiments. “They’re coming up with ideas like incorporated LED lights into the pots,” said Davis. “That way, if a bean plant needs water or more sunlight, the light on the front of the pot will go on. We start with some really basic concepts and then try to apply that knowledge to designing actual products.”
בקריאה ראשונה אפשר להתרשם שיש כאן פעילות לימודית חיובית – בעזרת הטכנולוגיה התלמידים לומדים על עולם הטבע. אבל קריאה חוזרת מעוררת תהייה – במקום להרחיב, יש כאן דוגמה של אותו צמצום של המעורבות הפעילה בעולם שעליו התרעתי בתחילת המאמרון הזה. אם תלמידי כיתה א’ אמורים ללמוד על הסביבה שלהם, רצוי שהם יכירו את הסימנים שהצמח זקוק למים או לאור השמש על גבי הצמח עצמו. הנורה שנדלקת שמיידעת אותם על החסר הזה איננה מלמדת אותם על עולם הטבע, אלא חוצצת בין הטבע לבין החושים שלהם עצמם. האם אנחנו רוצים שתלמידים ילמדו שכאשר נורה נדלקת הצמח צמא, או האם אנחנו רוצים שהם יכירו את הצמח מקרוב כך שהם יוכלו לזהות בעצמם שחסרים לו מים? נדמה לי שהדוגמה הזאת, במקום לשכנע שיש כדאיות ב-IoT בחינוך מצביעה על הכמיהה לאמץ את הטכנולוגיה בכל מחיר, ומראה לנו עד כמה זה עשוי להיות בעייתי.

את זה מכנים חזון?

לפני כ-15 שנים, כאשר התחילו לדבר על האינטרנט של הדברים (Internet of Things, או IoT; אימצתי את התרגום של ויקיפדיה שהוא אמנם הגיוני, אבל לא כל כך מוצא חן בעיני) רבים צחקו על החזון של מקרר ש-“יידע” שהחלב בו אוזל ויוכל לרכוש עוד בכוחות עצמו. היום היישומים המעשיים של ה-IoT עדיין מצומצמים, ובכל זאת צוחקים הרבה פחות. אנחנו מבינים שכאשר חפצים מסוגלים “לדבר” ביניהם, וכאשר הסביבה הפיסיקלית “ערה” למתרחש, האפשרויות לשיפור החיים (וגם לחדירה לתחום הפרט) נעשות מוחשיות ומשמעותיות מאד.

אבל מה זה אומר בנוגע לחינוך? כיצד סביבה גדושה בחפצים שמתָקשֶרים ביניהם יכולה להשפיע על הלמידה? השאלה הזאת איננה חדשה. לפני כשנה וחצי חברת Cisco העלתה סרטון קצר ל-YouTube בו תוארו מספר תרחישים. בישרו לנו שה-IoT (ב-Cisco מכנים את התפיסה שלהם ה-Internet of Everything, IoE) יאפשר לסטודנטים ליצור קשר עם “עולם של מומחים”, ויספק “משוב מיידי”. בנוסף, הם חזו שסטודנטים יוכלו להוסיף “מדיה עשירים” לעבודות שלהם וכך הם יוכלו ליצור חוויה מערבת יותר עבור הקהלים שאליהם הם פונים. התחזיות האלו אינן הרבה יותר ממליצות נעדרות תוכן מעשי או ממשי, ובנוסף, עוד לפני האינטרנט של הדברים הן היו ישימות במידה זאת או אחרת. נדמה שנביאי ה-IoT התקשו לראות מה באמת יכול להיות הביטוי המעשי שלו בחינוך, והתחזיות המוקדמות האחרות שאיתרתי בנוגע להשפעה של ה-IoT בחינוך היו עוד יותר מעורפלות. ובכל זאת, בהתחשב בתדירות שבה הנושא הזה עולה לכותרות לאחרונה, פיתוחים חדשים כנראה מאפשרים לנו לצייר תסריטים ברורים יותר.

לפני כשבועיים מקס מיירס, יועץ בחברת דלויט, אחת מחברות השירותים העסקיים הגדולות בעולם, פרסם כתבה על האינטרנט של הדברים בחינוך באתר של EdSurge. בכתבה הזאת אפשר, אולי, לקבל תמונה מגובשת יותר על ההשפעה של ה-IoT על הכיתה. אבל מעיון בכתבה מתברר שהימצאות בחזית של התפתחויות טכנולוגיות איננה בהכרח הולכת יד ביד עם מעוף חינוכי. (בהיבטיו המעשיים, אגב, הכתבה של מיירס ממחזרת דוגמאות שמופיעות, כמעט מילה במילה, בכתבה שהוא פרסם באתר של דלויט לפני כארבעה חודשים.)

לפי מיירס, השפעת ה-IoT בכיתה תהיה בעיקר בתחום ניהולה. הוא מביא נתונים על מספר שעות הכיתה שלפי ספר משנת 2012 על תכנון הלימודים מוקדשות לניהול הכיתה וכותב:

In fact, this text suggests that 1 out of every 5 minutes spent in American classrooms is consumed by “anticipated interruptions” — transitions, materials distribution, and starting or ending class.
מזה מיירס מסיק שבעזרת האינטרנט של הדברים אפשר יהיה לצמצם משמעותית את שעות הכיתה שמבוזבזות על ידי ההפרעות האלו וכך להרוויח 20% זמן לימוד של ממש:
Connected devices, an emerging trend in computing technology, may offer the potential to relieve teachers of some of this administrative burden, allowing more time to focus on students’ learning needs.
הוא טוען שמכשירים מתוקשרים יוכלו לחסוך מהמורה את ההתעסקות בניהול הכיתה, וכך ניתן יהיה לשנות את חוויית הכיתה. ובפועל? כיצד זה יתבצע באופן מעשי?
As students take their seats, for example, attendance could be logged automatically using a device such as the Nymi, a wearable “smartband” that uses ECG patterns to authenticate identity. A beacon might push a warm-up exercise directly to students’ smart surfaces.
אבל זה כמובן רק ההתחלה. באמצעות ה-IoT אפשר יהיה להבטיח שהתלמידים נשארים ממוקדים במטלות שלהם:
When it comes to keeping students on task, teachers could send a “haptic” vibration — similar to silent notifications on mobile devices — to a student’s wearable or tablet, redirecting her attention or behavior in a way that limits public embarrassment and reduces direct confrontation.
אמנם “‘haptic’ vibration” הוא בסך הכל דרך אלגנטית להגיד “מכה חשמלית קטנה”, אבל דווקא זה איננו מה שהכי צורם כאן. הדבר הצורם, ואולי הדי מדהים, הוא שעל אף העובדה שמיירס מתייחס לטכנולוגיה שלא לפני הרבה זמן נראתה כמדע בדיוני, הוא איננו מסוגל לתאר מרחב לימודי שונה מהכיתה שבה המורה בודק את נוכחות התלמידים ודואג לכך שהם נשארים ממוקדי משימה. החזון הזה אפילו בנאלי יותר מאשר המקרר שדואג למלא את עצמו. נדמה לי שהוא מדכא הרבה יותר מהמקרר היות ואפשר היה לקוות שהתפתחות טכנולוגית מדהימה כמו האינטרנט של הדברים תצעד יד ביד עם תפיסה פורצת דרך בדרך שבה לומדים וגם במה שחשוב ללמוד.

במקום זה אנחנו זוכים ל-“חזון” שביסודו רואה את הטכנולוגיה כאמצעי להפוך את שעות הכיתה ליעילות יותר, כאשר הייעול הזה הוא בוודאי כדי לשפר את ההישגים במבחנים. אם בייעול מדובר, בלי לפנטז יתר על המידה אפשר היה לחשוב על מצב שבו חסכון של 20% של שעות הכיתה שהיום מתבזבזות היה מאפשר לתלמידים להקדיש זמן לפרויקטים אישיים, או אולי אפילו לקצר את שבוע בית הספר ביום כדי שהתלמידים יוכלו להשתחרר מהשעמום של ישיבה בשורות מול הלוח שמיירס כנראה עדיין רואה כחלק אינהרנטי של בית הספר.

האם האינטרנט של הדברים באמת יחולל שינוי בחיינו? יתכן שכן, אם כי אני חושש שיותר מאשר הוא יגביר את השליטה האנושית על הסביבה שאנחנו בונים, השליטה הזאת תצטמצם ואנחנו נגלה שהאינטראקציה שלנו עם הסביבה תהיה אינטראקציה שנקבעת לפי פרמטרים שנקבל “ישר מן הקופסה”, ולא אינטראקציה שנוכל לקבוע תוך הכרות והתנסות מתמידות. הרי אם וכאשר עצמים “חכמים” יוכלו לתאם ביניהם את עיצוב הסביבה שלנו, הצורך במעורבות אנושית יקטן. לא ברור מה זה אומר בנוגע למה שחשוב ללמוד, או כיצד נלמד. אולי הדבר החשוב שהנוער של היום יצטרך ללמוד יהיה כיצד ליצור אינטראקציה עם העצמים האלה כדי שלא נהפוך ליצורים פסיביים. אולי תוצאה אחרת תהיה שכאשר הסביבה מווסתת את עצמה, בית הספר יצטרך להקדיש שעות רבות לפיתוח היכולת לנצל את הפנאי בצורה איכותית. בעולם כזה בכלל לא ברור מה יהיה חשוב ללמוד/לדעת, או אם הכיתה כפי שאנחנו מכירים אותה היום תהיה המקום הרצוי ללמידה. יש כאן גם הבטחה גדולה וגם איום לא קטן. אבל אם ה-“חזון” החינוכי של מיירס בנוגע להשפעת האינטרנט של הדברים על החינוך מסתכם בסך הכל בכיתה כפי שאנחנו מכירים אותה היום, רק מנוהלת ביתר יעילות, הרי זכינו להוכחה מוחצת שאסור לנו לאפשר ליזמי הטכנולוגיה להשפיע על עיצוב החינוך.