פעם זה העסיק את התקשוב החינוכי?

בפברואר של 2012 מחוז מורזוויל (Mooresville) במדינת צפון קרולינה זכתה לכתבה מתלהבת בניו יורק טיימס. הכתבה הכריזה שהמחוז:

has quietly emerged as the de facto national model of the digital school

הכתבה סקרה את שלוש השנים הראשונות של פרויקט במחוז שבמרכזו חלוקת מחשב נייד לכל תלמיד. ללא ספק התוצאות היו מרשימות. בשלוש השנים האלו אחוז מסיימי התיכון במחוז עלה מ-80% ל-91%. במבחנים הסטנדרטיים 88% מהתלמידים עמדו בסטנדרטים הדרושים בקריאה, במתמטיקה ובמדעים לעומת 73% בתחילת הפרויקט. בנוסף, על אף העובדה שמחשבים ניידים נמסרו לכל התלמידים, המחוז עדיין דורג די נמוך מבחינת ההוצאות הכספיות עבור כל תלמיד. זאת ועוד: מנהל המחוז לא זקף את ההישגים לקסם כלשהו שהמחשבים חוללו:

“This is not about the technology,” Mark Edwards, superintendent of Mooresville Graded School District, would tell the visitors later over lunch. “It’s not about the box. It’s about changing the culture of instruction — preparing students for their future, not our past.”

באופן די ברור מדובר היה בהצלחה גדולה, ומורזוויל הפכה ליעד עליה לרגל של מפקחים שרצו ללמוד מהנסיון.

הפרויקט לא נשכח, אבל לפי החיפושים שלי מעט מאד התפרסם על מורזוויל מאז 2013. לפחות עד לפני שבוע. לפני שבוע ה-Hechinger Report דיווח באריכות על מחקר שנערך על הפרויקט על ידי מארי הול (Marie Hull) וקתירין דוך (Katherine Duch). המחקר, שהתפרסם לפני חודש בכתב העת Educational Evaluation and Policy Analysis, סוקר שבע שנים במורזוויל – החל מ-2006, כשנה לפני תחילת הפרויקט, ועד סוף 2013. ג'יל ברשאי, כותבת הכתבה, מציינת שהמסקנה הברורה ביותר של המחקר היא שעל אף העובדה שהושגו הישגים אמיתיים, ההתלהבות של 2012 היתה מוגזמת. על מסקנות המחקר ברשאי כותבת:

The first is that Mooresville didn’t reap any special academic benefits from using laptops in the first three years. Modest gains started to emerge in 2012, four years after the district began its laptop program. In year five, the only sustained benefit was in math.

הול ודוך אינן טוענות שהפרויקט נכשל. הן מציינות שדווקא ב-2012, שנת הכתבה בניו יורק טיימס, אכן היתה עליה בציוני התלמידים, ושהעלייה הזאת היתה משמעותית בהשוואה לתלמידים במחוזות אחרים שלא קיבלו מחשבים ניידים. אבל הן מוסיפות שכבר ב-2013 הפער הזה הצטמצם.

אין לי הכישורים לבדוק את איכות המחקר, אבל אני בהחלט התרשמתי מהנסיונות של החוקרות לבודד את השפעת השימוש במחשבים ניידים ממגוון הגורמים האחרים שיכלו להשפיע על הישגי התלמידים. כבר בתקציר המחקר הן כותבות:

A limitation of this study is that we cannot distinguish which aspects of the program were most important in improving student outcomes.

כמו-כן, אפשר להתרשם שהן בהחלט רואות חיוב בפרויקטים של מחשב נייד לכל תלמיד. במבוא של המאמר שלהם הן כותבות:

The results in the paper provide new evidence that one-to-one technology programs are an effective means to raise student achievement. However, there may be a short-term adjustment period before gains are realized.

הול ודוך מזהירות שכאשר המחשבים הניידים נעשים לחלק יום-יומי של הפעילות הבית ספרית וכבר אינם בגדר חידוש, השפעתם פוחתת. זאת אחת הסיבות שהן מדגישות שחשוב לעקוב אחר פרויקטים מהסוג הזה לטווח הארוך (ויש לציין שתופעה של "ההשפעה החיובית של החדש" מוכרת היטב).

אין בכל זה משהו שצריך להפתיע אותנו. אם לפני כעשור העוסקים בתקשוב החינוכי היו צמאים למחקרים שיראו שאכן השימוש במחשב בכיתה תורם ללמידה (גם אם הלמידה הזאת מוגדרת על ידי תוצאות במבחנים סטנדרטיים), כבר לפני מספר שנים מחקרים כאלה סוף סוף התחילו להתפרסם. רובם, כמו המחקר החדש הזה, זיהו הישגים צנועים, והם גם הדגישו שללא הכשרה מקצועית אצל המורים ואווירה מעודדת בבית הספר הטכנולוגיה לבדה לא תוכל לחולל שינוי.

אבל מה שבמיוחד מעניין בכל הסיפור הזה הוא התחושה שהוא שייך לתקופה שרחוק מאחורינו. נדמה לי שהיום רק למעטים איכפת ממחקרים כאלה. יש עדיין אנשים שמשוכנעים ששילוב המחשב לתוך בית הספר פוגע בלמידה, אבל על פי רוב כולם מבינים שהמחשב האישי הוא פשוט הטכנולוגיה הנוכחית שעומדת לרשות החינוך, ושכמו עם כל טכנולוגיה אחרת אפשר לנצל אותה בצורה מושכלת, או בצורה פחות מושכלת. הכתבה ב-Hechinger Report מסכמת ש:

Mooresville remains an example of how laptops in schools can work well “when they’re well done,” that is, thoughtfully planned out by school administrators and accompanied by a lot of training for teachers.

ומסקנה כזאת בכלל איננה מפתיעה … אבל היא גם איננה מלהיבה. כמעט מתבקש לשאול "אז מה?".

אין סיבה להתווכח עם המסקנות של המחקר. הן סבירות, ולאור הנסיון המצטבר הן מתקבלות על הדעת. אבל נודף ממנה ריח של היסטוריה עתיקה. אמנם במהלך המאמרון הזה התייחסתי למחשב הנייד בתור "הטכנולוגיה הנוכחית", אבל בעידן של איסוף וניתוח כמויות מאסיביות של נתונים ושל הבינה המלאכותית המחשב הנייד כמעט דומה יותר ללוח הגירים מבחינת החידוש שהוא מביא לחינוך. אם פרויקטים כמו זה של מורזוויל עדיין מהווים דגם לחיקוי, לא כל שכן בסיס למחקר, זה רק למעטים. ההתאמה האישית (personalization), הפופולרית כל כך היום, בכלל איננה מוזכרת בכתבה בניו יורק טיימס מ-2012. במקום זה, הדגש היה על הסביבה הלימודית בכללותה:

Mooresville’s laptops perform the same tasks as those in hundreds of other districts: they correct worksheets, assemble progress data for teachers, allow for compelling multimedia lessons, and let students work at their own pace or in groups, rather than all listening to one teacher. The difference, teachers and administrators here said, is that they value computers not for the newest content they can deliver, but for how they tap into the oldest of student emotions — curiosity, boredom, embarrassment, angst — and help educators deliver what only people can.

היעד שאנשי החינוך של מורזוויל הציבו לעצמם – להתחבר לרגשות הבסיסיים ביותר של תלמידיהם – בקושי מעסיק את אלה שמבקשים להחדיר עוד ועוד טכנולוגיה לתוך הכיתה היום. למרבה הצער, המציאות התקשובית של היום שונה לחלוטין. יותר מאשר ההצצה לתוך הפרויקט היפה של מורזוויל מעוררת הערכה, היא דומה לגילוי של תיבת זמן שהוטמנה באדמה אי-שם בעבר הרחוק.

במלחמה בין אפל לגוגל ספק אם התלמידים מנצחים

השוק החינוכי הוא זירה משמעותית במאבק בין חברות הטכנולוגיות הגדולות – גם בגלל המספר הגדול של התלמידים שעשויים להחזיק מכשירים ביד (והיום, בעידן ה-1:1, באמת מדובר בהרבה תלמידים) וגם בגלל הסיכוי הגדול שהצרכנים של מחר יקנו את המכשירים של החברות שהם מכירים בבית הספר היום. לפחות פעמיים בעבר במאבק על השוק החינוכי ידה של אפל היתה על העליונה – בפעם הראשונה כאשר מחשבים אישיים התחילו לחדור לתוך בתי הספר, ואחרי-כן כאשר ה-iPad הפך ללהיט. אבל לאחרונה מכשירי ה-Chromebook של חברת גוגל דוחקים את מכשירי ה-iPad הצידה ומשתלטים על השוק. כתבה חדשה ב-The Verge מדווחת על נסיון של חברת אפל לתפוס שוב את המקום המוביל בהצטיידות בתי הספר במכשירים דיגיטאליים.

לכל אחת מהחברות (וכמובן גם למיקרוסופט) יתרונות שונים, אם כי מה שהם מציעים די דומה. כולן שואפות לבנייה של סביבה מקיפה שמורכבת גם מהמכשירים עצמם, גם ממערך של כלים דיגיטאליים (docs למשל), וגם מאחסון. כאשר מדובר במחיר נדמה שהיתרון אצל גוגל – מכשירי ה-Chromebook זולים ממכשירי ה-iPad, וזה כמובן ידוע היטב לאפל. החברה גם יודעת שרוב בתי הספר עדיין רואים בכתיבה הפעילות המרכזית שבה התלמידים אמורים לעסוק בבתי הספר, ובגלל זה רואים צורך במקלדת. מול זה אפל צריכה להציע משהו אחר.

ה-"אחר" הזה נמצא במרכז הכתבה ב-The Verge שמדווחת על אירוע שיווקי של החברה שנערך בבית ספר תיכון בשיקגו אליו, בנוסף לעיתונות, הוזמנו מורים ותלמידים. באירוע אפל הראתה שגם לה, כמו לגוגל, יש כלים לשיתוף פעולה ולאחסון, אבל הדגש היה על משהו ייחודי:

But the overall theme of the event was about making things, not just writing them. After the main stage event, press and other attendees — who were given “class schedules” at the start of the day — were guided through robot-programming, music-making, anatomy-sketching demos in large garage-like rooms. Ditch the fuddy-duddy clamshell, Apple seemed to say, and use touchscreens and high-resolution tablet cameras and stylus pens instead

אין ספק שהכלים האלה מעוררים תאבון. כיף לשחק איתם. מספר מורים סיפרו למשתתפים על מה שהתלמידים שלהם עושים עם מכשירי ה-iPad שבכיתות שלהם, והדגש היה ברור:

“They are creators of content, rather than consumers of information,” Cassey Williams, a teacher from Woodberry Down Primary School in London, said about her students during the morning’s presentation.

נדמה לי שהמשפט הזה צריך לעורר זכרון לא כל כך ישן אצל מי שעוסק בתקשוב בחינוך. הרי בזמנו הביקורת כלפי ה-iPad בחינוך היתה שהוא מכשיר נפלא לצריכת מידע – במיוחד סרטוני YouTube – אבל כשמדובר ביצירה הוא היה מוגבל. והנה, עכשיו מציגים את אותו המכשיר, בתוספת מספר יישומונים, כאנטיתזה לצריכת מידע שכבר נחשב כנחות (אם לא בזוי). ובכל זאת, הכוונה אשר ב-"יוצרי תוכן" איננה לגמרי ברור. באירוע הדגימו, למשל, יישומון בשם Clips שמאפשר יצירת סרטונים קצרים. ללא ספק מדובר ביישומון נחמד, ובוודאי גם קל לשימוש. אבל מורים רבים כבר הבינו שמצגת PowerPoint מרשימה איננה מעידה על למידה. סביר להניח שסרטונים שמכינים באמצעות ה-Clips יעוררו את אותה מידה של התלהבות שבזמנו ה-PowerPoint עוררה, עד אשר יתחילו להסתכל פחות על הקנקן.

אין זה אומר שיש משהו פסול בדגש על היצירה. דווקא רצוי לברך על הדגש הזה. אבל אני מניח שחברת אפל יודעת היטב שנכון להיום רוב בתי הספר מקדישים מעט מאד זמן, אם בכלל, לפעילות יצירתית. במערכת החינוך האמריקאית רוב שעות הכיתה מכוונות לשיפור הציונים במבחנים הסטנדרטיים. חברת אפל בוודאי יודעת את זה. אם זה לא היה ברור לה מזמן, היא בוודאי למדה את זה בעקבות הפרשה העגומה של חלוקת מכשירי iPad לתלמידים בלוס אנג'לס לפני כשלוש שנים. בין יתר הבעיות שעלו בפרשה הזאת היה הצורך של בתי הספר לרכוש מקלדות למכשירים שהם כבר רכשו מפני שבלי המקלדות מכשירי ה-iPad לא התאימו למבחנים שלשמם הם נרכשו. גם אז אפל בוודאי הדגישה את היצירה, אבל גם ידעה שהיא משווקת למחוזות עם כוונות אחרות לגמרי.

אז מה אנחנו יכולים ללמוד מהמבצע השיווקי של חברת אפל (שכונה, אגב, "field trip" כדי להדגיש את הפן החווייתי אשר בלמידה)? אין ספק שאחת המסקנות היא שכלים דיגיטאליים מתפתחים באופן תדיר והם מאפשרים פעילויות רבות שלפני דור בקושי יכולנו לחלום עליהם. אבל לצד המסקנה החיובית הזאת יש גם מסקנה פחות מלבבת. מבצע השיווק החדש של אפל הוא עדות לכך שחברות הטכנולוגיה הגדולות מבינות שהחינוך הוא שוק חשוב שכדאי להלחם עליו. מצד אחד יתכן שיש כאן ברכה – חברות גדולות משקיעות משאבים אדירים שעשויים להוביל לפיתוחים חדשים חיוביים. אבל לצערי הנסיון מלמד שהמסקנה הזאת איננה הנכונה.

כבר שנים די רבות אנחנו עדים לפיתוחים חדשים, הן בתחום החומרה והן בתחום היישומים, שאמורים לחולל שינוי בחינוך. השינוי לא בא. במקום זה יש מאבק איתנים על שוק החינוך. כל חברה מנסה לשכנע את מערכות החינוך שעל מנת לחולל את השינוי המיוחל רצוי להשתעבד למוצרים שלה. הצהרות על אכפתיות כלפי החינוך יש למכביר, אבל המטרה נשארת שליטה בשוק, וכל הבטחה בנוגע ללמידה כשרה במאבק הזה. בגוגל ימשיכו להלל את יכולות השיתוף, על אף העובדה שמעבר למס שפתיים בתי ספר מעטים באמת מבקשות לקדם "למידה שיתופית", ואפל ינסו לשכנע מנהלים בחשיבות היצירה, אפילו אם בכיתות בתי הספר שלהם היצירה איננה נחשבת ערך.

כותרת המשנה של הכתבה שואלת:

Do you want to write a term paper, or do you want to make a video?

מזה אנחנו אמורים להבין שהכלים של גוגל מתאימים לגישה לימודית מיושנת, ואילו הכלים של אפל מאפשרים סוג אחר, חדש יותר, של פעילות לימודית. מעבר לסיסמאות, אין התייחסות לערך הלימודי של החיבור או של הווידיאו. סביר להניח שלשניהם ערך לימודי, אבל זה איננו מה שמעסיק את The Verge שהוא אתר שעוסק בטכנולוגיה ובשוק הטכנולוגי. זה איננו מפתיע שבכתבה כמעט אין התייחסות ללמידה. אבל הבעיה איננה ב-The Verge, אלא בתחושה שמתקבלת מהכתבה שהלמידה מעסיקה את גוגל ואת אפל רק במידה שבה סוג זה או אחר של פעילות בבית הספר מהווה נקודת אחיזה שתאפשר להן לחדור יותר לתוך השוק.

ואולי פשוט אין – חלק ב'

זמן קצר אחרי שהקלקתי על "פרסם" על המאמרון הקודם כאן הרהרתי שחסר בו משהו. לא עלו אצלי ספקות בנוגע לסיכוי הקטן למצוא תכניות לימוד, או מערכי שיעור, שיתאימו לשימוש של 1:1. אני עדיין דבק בדעה שניצול אופטימלי של ה-1:1 יביא איתו גם שינוי בתפיסה חינוכית כך שכמעט לא יהיו "מערכי שיעור" בכלל. אבל הרגשתי שכאשר התמקדתי ב-"תכניות לימודים" וב-"מערכי שיעור" פסחתי על נושא רחב יותר. הרגשתי שהיה עלי להתייחס לתהליך השילוב של טכנולוגיות דיגיטאליות לתוך החינוך באופן כללי.

ואולי באופן בכלל לא מפתיע ההרהור אודות השילוב הוביל אותי למודל ה-SAMR של ראובן פונטדורה. המודל הזה, שלפני כשלוש שנים זכה לפופולריות רבה, מתאר רצף של ארבעה שלבים של אימוץ טכנולוגיות חדישות בכיתה, כאשר בקצה אחד הכלים הדיגיטאליים בסך הכל מחליפים כלים ישנים ומוכרים, ואילו בקצה השני הם מחוללים שינוי מהותי בתהליכי ההוראה והלמידה. כאשר אליוט סולוואי וקתי נוריס קבלו על העדר של תכניות לימודים המותאמים לשימוש ב-1:1 בכיתה אפשר היה לזהות רמזים למודל ה-SAMR – הם תיארו מצב שבו כלי חדש עדיין איננו זוכה לשימוש שמחולל טרנספורמציה בתהליכי הלמידה בכיתה.

יכול להיות שאני טועה, אבל נדמה לי שההתייחסות הראשונה בעברית למודל SAMR היתה בבלוג הזה, לפני ארבע שנים בדיוק. באותו מאמרון התייחסתי בחיוב למודל, או לפחות לשאיפה החינוכית שהמודל ביקש לבטא. ראיתי בו נסיון לזהות את הייחודיות אשר בדיגיטאליות בחינוך וכך לעודד את המימוש של תפיסה חינוכית שונה מהרווחת.

סולוואי ונוריס אמנם לא הזכירו את SAMR, אבל בדבריהם אפשר להרגיש שהם שותפים לאותה שאיפה. הם הרי כתבו:

Having a 1-to-1 classroom means that computing technology can replace paper-and-pencil technology as the essential tool — relegating paper-and-pencil technology to playing the supplementary role.
במשפט הזה התייחסות ל-"שלב" ה-"החלפה", ה-substitution, שבמודל של פונטדורה. הוא מתאר שימוש שהוא נטול חזון חינוכי: על אף העובדה שהטכנולוגיה חדשה, הכיתה מתנהלת כפי שהיא התנהלה בעבר. שימוש כזה רחוק מאד מה-"unique affordances" שעליהם סולוואי ונוריס כתבו, בחיוב, בהמשך (ציטטתי את הקטע במאמרון הקודם). סולוואי ונוריס כמובן אינם רואים ב-"החלפה" יעד ראוי. ברור שהם מביעים ביקורת כלפי השימוש המצומצם הזה. זה בא לביטוי בהבאת קטע מתוך כתבה על הפרויקט המקיף של 1:1 של מדינת מיין. הם רומזים שיש לשאוף למשהו מעבר ל-"החלפה":
it was observed that: "But in Maine's higher poverty and more rural schools, many students are still just using programs like PowerPoint and Microsoft Word."
אבל דווקא כאן אפשר לחוש את הבעייתיות אשר במודל ה-SAMR. פונטדורה, בסרטון קצר ב-YouTube, מסביר שהוא איננו מבקר את המורים שנמצאים ב-"שלב" של החלפה. הוא מתאר תהליך שבו מורה, אשר יוצא למסע של שילוב כלים דיגיטאליים בהוראה שלו אמנם מתחיל בשלב ה-"החלפה", אבל בהמשך הדרך לומד לנצל את הכלים האלה לפעילות פדגוגית שכן נותנת ביטוי ליכולות של הכלים. על התהליך הזה הוא אומר:
That's a perfectly valid approach. In fact to be honest with you it's the approach that would work with most teachers.
אכן, יש משהו די הגיוני בטענה כזאת. הרי סביר להניח שככל שמורים מכירים את הכלים שאיתם הם עובדים הם גם יוכלו להרחיב ולהעמיק את השימוש בהם. כמו ברוב המיומנויות שאנחנו רוכשים, עם הנסיון באה הכרות מעמיקה יותר עם הכלי והניצול האיכותי בו גדל. אבל אין בהכרח קשר בין הכרות מעמיקה עם כלי לבין שימוש יותר "חינוכי" בו. כמו בדוגמה ממדינת מיין, יש מורים שיסתפקו בשימוש ב-PowerPoint וב-Word. והם יעשו זאת לא מפני שהם עדיין לא רכשו מספיק נסיון בשימוש בכלים הדיגיטאליים, אלא מפני שה-PowerPoint וה-Word עונים על המטרות הפדגוגיות שלהם. באותה מידה שהמורים האלה יסתפקו בכלים האלה, יש בוודאי מורים אחרים שכתוצאה מהגישה הפדגוגית שלהם יוכלו להשתמש בכלים דיגיטאליים בצורה שבעיני פונטדורה מבטאת את "שלב" הטרנספורמציה. והם יעשו זאת כבר עם היכרותם הראשונית עם הכלים בלי להצטרך לעבור את "שלב" ההחלפה.

במילים אחרות, המודל של פונטדורה מתאר שלבים של התפתחות, כאשר המעבר לשלבים "גבוהים" יותר נובע מההסתגלות לכלי. עם ההסתגלות באה הרצון להשביח את הפדגוגיה. הבעיה היא שבעצם אין שום קשר הכרחי בין השניים. שום דבר איננו אומר שההסתגלות לשימוש בכלי זה או אחר תוביל לשימוש "חינוכי", או נבון, יותר. (ברור לי שכבר מתבקש חלק ג' למאמרון הזה – חלק שיבחן יותר לעומק את מודל SAMR, ויתייחס גם לביקורת המושמעת כלפיו.)

לפני יותר מעשרים שנה, ב-1994, מרלן סקרדמליה וקרל ברייטר פתחו מאמר שהם כתבו עם משפט שעל פניו נראה כמובן מאליו:

Nobody wants to use technology to recreate education as it is, yet there is not much to distinguish what goes on in most computer-supported classrooms versus traditional classrooms.
אכן, נדמה לי שאינני מכיר אף איש חינוך שיצהיר שהוא רוצה לנצל את הטכנולוגיה על מנת ליצור את אותה חוויה של למידה שכבר קיימת. אבל יתכן מאד שהמציאות רומזת על משהו אחר. הרי היום יש כיתות רבות המצוידות בשפע של כלים דיגיטאליים ובמידה רבה חווית הלמידה לא השתנתה. ואם כך, אולי עלינו להטיל ספק בקביעה של החוקרים החשובים האלה. דווקא המסקנה המתבקשת היא שמורים (שלא לדבר על מנהלים ומפקחים) כן רוצים להשתמש בטכנולוגיה כדי לשמור על הקיים.

אולי הנקודה העצובה ביותר היא שבמאמר שלהם סקרדמליה וברייטר תיארו דרך לעשות משהו אחר. הם כתבו שהם מציגים הצעה שתאפשר לחינוך להשתחרר מהמצב שבו משתמשים בטכנולוגיות חדשות כדי להמציא שוב את המוכר:

We argue that the classroom needs to foster transformational thought, both on the part of students and teachers, and that the best way to do this is to replace classroom-bred discourse patterns with those having more immediate and natural extensions to the real world; patterns whereby ideas are conceived, responded to, reframed, and set in historical context.
אפשר, כמובן, לטעון שאפילו בשנות ה-90 של המאה הקודמת בהצעה של סקרדמליה ושל ברייטר כבר לא היה חדש, אם כי לזכותם ייאמר שהבאתי כאן רק קטעים קצרים מתוך מאמר ארוך ומנומק. וממילא, ציטטתי מהחוקרים החשובים האלה בעיקר כדי להראות שהאמונה בכוח הטרנספורמטיבי של טכנולוגיות חדישות היתה אצלנו הרבה לפני מודל ה-SAMR. וזה אולי נותן קצת רקע לטענה שלי שהסיכוי למערכי שיעור המותאמים ל-1:1 מאד קלוש. סיימתי את המאמרון הקודם עם הקביעה ששימוש נבון ב-1:1 לצורך חינוך אחר:
דורש תפיסה חינוכית אחרת, ואפילו נכונות להשתחרר מתכניות מוכנות.
אם באמת היו רוצים לשנות את החינוך אפשר היה לעשות זאת גם ללא טכנולוגיות חדישות. והיום, כאשר יש טכנולוגיות כאלו (וה-1:1 הוא רק דוגמה אחת) העובדה שאין תכניות שמותאמות לשימוש בהן היא עדות לכך שסביר מאד להניח שאין באמת רצון בשינוי.

ואולי פשוט אין

לפני כחודש אליוט סולוואי וקתי נוריס פרסמו מאמרון שבו הם קראו לפיתוח של תכניות לימודים לכיתות שבהן לכל תלמיד מכשיר דיגיטאלי משלו. הם ציינו שתכניות לימוד טובות משפרות את הלמידה בכיתה, במיוחד מפני שהן מהוות עוגן אצל מורים שמעומס העבודה מתקשים לפתח חומרי לימוד בעצמם. מפני שהמצב של 1:1 הוא גם המציאות בשטח וגם המצב הרצוי, בעיניהם תכניות שמנצלות את הכלים האלה חשובות מאד. אבל זה מעורר אצלם שאלה חשובה:

Where is the curriculum — the daily lessons — that specifically exploit 1-to-1?
סולוואי ונוריס טוענים שה-1:1 כבר מזמן הפך למצב הרגיל בבתי הספר, ובעיניהם ה-1:1 איננו סתם עוד דרך לאפשר לתלמידים להשתמש בכלים האהובים עליהם. לפי דעתם ביכולתו של ה-1:1 לחולל שינוי איכותי בדרכי ההוראה ובלמידה. אבל נכון להיום זה איננו קורה. יש כאן בעיה – בעיה שהם מציגים בשאלה, ולצידה גם תשובה:
  • Question: Why aren’t educators taking advantage of the unique affordances of their 1-to-1 classrooms?
  • Answer: Lack of curriculum that teachers can use that explicitly takes advantage of 1-to-1.
במילים אחרות, סולוואי ונוריס מודעים לכך שנכון להיום אין תכניות לימודים שמנצלות את היתרונות של 1:1. וזה כנראה איננו רק ענין של דעה. הם כותבים שהם דגמו כ-100 שיעורים (מתוך כ-25,000) באתר של ארגון מורים אמריקאי ועל אף העובדה שהם מצאו שיעורים רבים שהשתמשו במחשב, הם לא מצאו אף לא שיעור אחד שמותאם ממש ל-1:1.

בסיום המאמרון שלהם סולוואי ונוריס כותבים שבמאמרונים הבאים שלהם בכוונתם להמשיך לדון בשאלה של היכן נמצאות התכניות המותאמות ספציפית ל-1:1, אם כי הם גם כותבים שהם ינסו לענות על השאלה של למה אין אתרים שמוקדשים במיוחד לתכניות כאלו. נכון לעכשיו, חודש מלא אחרי המאמרון המקורי, עדיין לא הופיע המשך.

למען האמת, אינני מופתע, ולדעתי הסיכוי שבמאת יופיע המשך די קטן. אבל דווקא מה שכן מוזר בעיני הוא שבתוך המאמרון המקורי שלהם סולוואי ונוריס פחות או יותר הסבירו למה אין תכניות המותאמות ספציפית ל-1:1. בערך באמצע המאמרון הם כותבים שהמטרה צריכה להיות:

to provide teachers with curriculum, with lessons that guide the student in using the devices while still maintaining a teacher-led classroom.
יש כאן סתירה, או לפחות ענין לא קטן באי-התאמה. הכוח האמיתי של ה-1:1 הוא העצמאות שהמצב הזה מאפשר. כאשר מחשב אישי נמצא בידיו של תלמיד הוא יכול לכוון את הלמידה של עצמו. הוא כבר איננו כבול בדרישות השיעור או המערכת. התקשוב פותח עבורו אין-ספור נתיבים שבהם הסקרנות שלו יכולה למצוא ביטוי. לכן, על אף העובדה שה-1:1 איננו שולל את האפשרות של "כיתה מונחית מורה", במידה רבה הוא מכרסם בו. אם הכוונה היא לשמור על מצב של "כיתה מונחית מורה" ובאותו הזמן לנצל את היכולות של 1:1 יכול להיות שהתכנית המתאימה ביותר הוא משהו כמו "א' – פתח את המכשיר שלך, ב' – מצא נושא שמעסיק אותך, ג' – צלול לתוכו, ד' – סכם את פעילותך ואת מה שלמדת בדרך כלשהי". אני מניח שצריך להיות ברור ש-"הנחיה" כזאת רחוקה מאד מלהיות הנחיה של "כיתה מונחית מורה".

האם כל זה אומר שבין כיתה כזאת לבין השימוש ב-1:1 קיים פער שאיננו ניתן לגישור? מאד יכול להיות שכן, אם כי אני מודה שהגזמתי בדוגמה שלי. מה שבטוח, יש באמת סתירה.

למען ההגינות, סולוואי ונוריס מודעים לסתירה הזאת. הגישה החינוכית שלהם הבנייתית, והם כותבים על כך שמערכות חינוך צריכות לאמץ דרכי למידה כזאת כבר שנים. כפי שהם מדגישים במאמרון הנוכחי:

One learns by doing, by actively engaging in projects – not by just reading text/watching videos/taking mastery tests/rinse/repeat.
אבל הם כנראה גם למודי נסיון, והם יודעים שרבים מהמורים בבתי הספר זקוקים לתכניות שיאפשרו להם ללמד בדרך הרצויה הזאת. הבעיה היא שזה איננו אומר שבאמת יש תכניות כאלה. כאשר קראתי את המאמרון שלהם סימנתי אותו כמשהו שעליו רציתי לכתוב, אבל אמרתי לעצמי שאמתין לראות כיצד סולוואי ונוריס ימלאו את ההבטחה שלהם לצלול לתוך האפשרות של שיעורים שמנצלים 1:1. אחרי המתנה של חודש אני די משתכנע שהם לא יצליחו לגשר על הפער שתיארתי.

מעניין ששבוע אחרי פרסום המאמרון של סולוואי ונוריס התפרסם מאמרון אחר באותו אתר (של כותב אחר) שדיווח על ספרייה של כ-20 מיליון משחקי Kahoot! שהחברה פתחה לציבור המורים. משחקי Kahoot! מותאמים ל-1:1 – הרי כדי להשתתף במשחק התלמיד זקוק למחשב או לסמרטפון. ולא פלא שיש המון משחקים כאלה – הם מאפשרים שימוש ב-1:1 תוך שמירה על "כיתה מונחית מורה". מורה שירצה להכין את תלמידיו למבחן, או שירצה לבדוק מה הם זוכרים, לא יתקשה למצוא חומרי "למידה" שנעזרים ב-1:1. אבל שימוש ב-1:1 לצורך למידה אחרת, למידה מהסוג שסולוואי ונוריס מייחלים לו, דורש תפיסה חינוכית אחרת, ואפילו נכונות להשתחרר מתכניות מוכנות.

בשלב מסויים צריכים לבחור צד

אני מרבה (גם כאן) לתאר את קהילת התקשוב בחינוך כקואליציה המורכבת ממספר אוכלוסיות. יש אנשי חינוך שמבקשים לאמץ כלים דיגיטאליים כדי לקדם את ההוראה ואת הלמידה; יש אנשי מנהל שרואים בתקשוב אמצעי טוב להשיג ציונים טובים יותר במבחנים (וגם להראות שהם צועדים עם הזמן); ויש אנשי עסקים שרואים בחינוך קרקע בטולה ליזמות שלהם, שוק אדיר שמחכה שיחלבו אותו. על אף העובדה שהגופים האלה אינם רואים עין בעין בנושאים חינוכיים יסודיים ביותר, הם יכלו לפעול יחד סביב קידום השימוש במחשבים בכיתות מפני שהכנסת כלים דיגיטאליים לתוך הכיתה שירתה את המטרות השונות של כולם. אבל לאחרונה, במידה רבה מפני שבאופן כללי המטרה הבסיסית הזאת הושגה, הקואליציה הזאת מתרופפת. היום מרכיביה השונים מתקשים לעבוד יחד. מאמרון חדש של קרל פיש, איש חינוך שפועל כבר שנים רבות לקידום התקשוב בבתי הספר, נותן עדות טובה לכך. המאמרון של פיש מראה עד כמה עמוק הקרע בין השותפים השונים של הקואליציה הזאת.

פיש כותב שעוד בשנת 1999 במחוז שבו הוא עובד במדינת קולורדו התחילו לדבר ברצינות על מחשב נייד לכל תלמיד. באותה תקופה העלויות היו גבוהות מדי והתשתיות לא היו מספיק מפותחות, אבל הוא מוסיף שעם השנים:

more and more folks were convinced that laptops would not only be helpful for students, but essential to their learning process
ועל אף העובדה שיותר ויותר אנשים השתכנעו, תכניות של 1:1 לא יצאו לדרך עד שנת 2012. באותה שנה המחוז שלו אימץ תכנית של BYOD והשלימה אותה עם חלוקת מחשבים לתלמידים שמשפחותיהם לא יכלו לממן רכישת מחשב. פיש מדווח שהיום כ-70% מהתלמידים מגיעים לבית הספר עם מחשבים משלהם, ושני שנתונים שלמים כבר משתתפים בפרויקט. הוא מוסיף שלפני שבועיים בית הספר בו הוא מלמד התחיל לקבל את הראשונים מתוך כמעט 1000 Chromebooks שהמחוז מחלק. פיש מסביר:
These weren't purchased because we've finally decided that laptops are important enough instructionally for our students to provide them, we're receiving them due to mandated state testing. Because both the PARCC and the CMAS tests are taken via computer, and because we can't sufficiently lock down the netbooks we had previously, the district decided to replace them with Chromebooks – and, of course, we had to add significantly more in order to test all of our students. After sixteen years of not being willing to spend money to support our students instructionally, we are willing (actually, forced) to spend money to support testing. Our Superintendent told us in a faculty meeting that district-wide more than $1 million dollars was being spent to purchase Chromebooks.
פיש מבין שאם המטרה היא מחשב לכל תלמיד לא רצוי להתלונן. הרי אפילו אם הסיבה לחלוקת המחשבים איננה "חינוכית", לא כל יום מתכוננים למבחן, ולכן אפשר יהיה להשתמש במחשבים שמקבלים גם לצרכים שהם לימודיים יותר. ובכל זאת:
I still think it's important to note the priorities of our national and state leaders, and what actually makes school districts spend money they otherwise wouldn't.
ההחלטה הנוכחית להשקיע ברכישת מחשבים משקפת את סדר העדיפויות של קברניטי החינוך במדינה של פיש. היא עדות לכך שלארי קובן צדק כאשר לפני שנה וחצי הוא כתב שהסיבות שבגללן בעבר רכשו מחשבים לבתי הספר (סיבות שלפי קובן לא הוכיחו את עצמן) הוחלפו בסיבות חדשות (ציטטתי כאן מהמאמרון של קובן גם כאשר הוא פרסם אותו):
The best (and most recent) gift to the hardware and software industry has been the Common Core standards and assessments. At a time of fiscal retrenchment in school districts across the country when schools are being closed and teachers are let go, many districts have found the funds to go on shopping sprees to get ready for the Common Core.

And here is the point that I want to make. The old reasons for buying technology have been shunted aside for a sparkling new one.

כזכור, במשך שנים רבות פיש היה בין התומכים הבולטים ברכישת מחשבים והכנסתם לתוך הכיתה. אבל עכשיו הוא חש שסדר העדיפויות שלו שונה מזה של חבריו לקואליציית התקשוב החינוכי. הרי אם הסיבה שבגללה המחשבים נחוצים היא כדי להכין תלמידים למבחנים, מבחינתו אפשר לוותר על הרכישה ולהשתמש בכסף בדרכים יעילות יותר:
Since we have so many of our own students bringing their own devices, much of this $1 million will end up sitting most of the time in carts, unused (once we've rolled out Connected Learners to all four grades). So I wonder what else we could've spent $1 million on? I'm sure we could all come up with lots of ideas, but here's one pretty simple one: let's hire more teachers.
לפי החישובים של פיש, אותם מיליון דולר יכולים לממן משרות של 18 מורים (המשכורת הממוצעת של מורה בחטיבת הביניים בארה"ב היא כ-$56000). הוא מעלה מספר אפשרויות של כיצד מחוז היה יכול לנצל 18 מורים נוספים. ברור לו שלא משנה כיצד המורים ינוצלו בבתי הספר, ההשפעה של יותר מורים על חייהם של התלמידים תהיה גדולה יותר מאשר ההשפעה של מחשבים חדשים שישרתו את מערך המבחנים.

וכך קורה שמורה שבמשך שנים פעל לרכישת יותר מחשבים לכיתות מוצא את עצמו מתנגד למהלך הזה כאשר הוא סוף-סוף מתבצע. הקואליציה של התקשוב החינוכי כנראה באמת מתפרקת, וזה קורה מפני שכאשר המחשבים מגיעים לכיתות ההבדלים בתפיסות החינוכיות מתחדדים עד שכבר אי אפשר להתעלם מהם. פיש נאלץ לבחור בין הטכנולוגיה לבין החינוך, וברור לו במה הוא בוחר.

הפתעה?

כתבה שהתפרסמה באתר של תחנות הרדיו הציבוריות של ניו יורק לפני מספר ימים מדווחת על ההחלטה של בית ספר שש-שנתי בניו ג'רסי לזרוק את כל המחשבים הניידים שחולקו לתלמידים בפרויקט שהתחיל לפני חמש שנים. הכתבה מתארת מחסן מלא בניידים בקופסאות ומוסרת ש:
That’s all that remains from a failed experiment to assign every student a laptop at Hoboken Junior Senior High School. It began five years ago with an unexpected windfall of stimulus money from Washington, D.C., and good intentions to help the district’s students, the majority of whom are under or near the poverty line, keep up with their wealthier peers. But Hoboken faced problem after problem and is abandoning the laptops entirely this summer.
באופן די לקוני המפקח הנוכחי של המחוז בו נמצא בית הספר מודה:
We had the money to buy them, but maybe not the best implementation.
אותו מפקח הגיע למחוז אחרי שהפרויקט כבר התחיל. אף אחד מאנשי הפיקוח שעבדו בהתחלת הפרויקט כבר לא נשאר. הכתבה מראיינת את האחראי לתמיכה הטכנית של בית הספר שנכנס לתפקיד לפני שלוש שנים. הוא מסביר שכבר אז לכל התלמידים בכיתות ז', ח' ו-ט' חולק מחשב נייד, ושהצוות שלו לא עמד בנטל התיקונים. בנוסף, על אף שהותקנה תוכנה למנוע גניבות, ניידים רבים אבדו.

בעיה נוספת, וכמובן צפויה, היתה הנסיון הכושל לחסום אתרים. הותקנו חסמים לפורנוגרפיה, למשחקים ול-Facebook. בנוסף, מצלמות הווב המובנות בניידים הושבתו. אפילו הותקנה תוכנה למנוע מהתלמידים לעקוף את החסמים. אבל התלמידים מצאו דרכים לעקוף את העקיפה. כל התוספות האלו הכבידו על המחשבים (כנראה netbooks) כך שנדרש זמן ממושך עד שהם נפתחו, הם קרסו לעתים קרובות, ולא נשאר מספיק זכרון כדי להריץ יישומים שאיתם רצו לעבוד.

אז מה השתבש? מתוך הכתבה:

Superintendent Toback admits that teachers weren’t given enough training on how to use the computers for instruction. Teachers complained that their teenage students were too distracted by their computer screens to pay attention to the lesson in the classroom.
נדמה לי שיותר מכל דבר אחר, מה שמדכא בסיפור הזה הוא שהכשלון היה צפוי. קל לזהות שיש כאן דוגמה של אנשי פיקוח שהסתנוורו מההבטחה של המחשב והתעלמו מהצורך בפיתוח מקצועי של המורים ושל תכנית ברורה של מה שציפו להשיג מהשימוש בניידים. בתגובה לכתבה מיכאל טרוקנו, המומחה לתקשוב בחינוך של הבנק העולמי, מציין שלמרבה הצער, אין חדש תחת השמש – הסיפור הזה חוזר על עצמו שוב ושוב. הוא מקשר לרשימה בבלוג שלו מלפני ארבע שנים בו הוא מונה מספר גורמים שמובילים לכשלון של פרויקטים של תקשוב בבתי ספר. בראש רשימתו מופיע:
Dump hardware in schools, hope for magic to happen
סיפור המחוז של ניו ג'רסי הוא דוגמה משכנעת מאד לגישה הזאת. לפני ארבע שנים קישרתי כאן לאותו מאמרון של טרוקנו. בסיום אותו מאמרון כתבתי:
מרשים לגלות שמנהג כל כך ותיק כמו זריקת חומרה לתוך בתי הספר נמצאת בראש הרשימה של טרוקנו, ועצוב לחשוב שהיא כנראה תישאר בראש הרשימה עוד שנים רבות.
הקביעה הזאת לא היתה נבואה. היא התייחסה לכך שאז, לפני ארבע שנים, היו עדיין בתי ספר שחזרו על טעות שממנה כבר שנים לפני-כן היה אפשר ללמוד. אני מודה שקיוויתי שארבע שנים מאוחר יותר אוכל לכתוב שאכן למדנו. כנראה שלא.

על הקווים הלפעמים מטושטשים של המחנות התקשוביים

במאמרון קצר בבלוג שלו שלשום, ויל ריצ'רדסון מצביע על הפער הגדול בין הגישות החינוכיות בבסיס הרצון לקדם את התקשוב בחינוך. ריצ'רדסון מביא קטע מתוך מאמרון בבלוג Getting Smart. המאמרון מתאר את הלמידה כפי שהיא מצטיירת בעיניו של מורה בתיכון באבו דאבי בשם סי הרון בוקה. Getting Smart הוא בלוג הקשור למיזם של טום ונדר-ארק, יזם חינוכי מוכר שבעבר היה המנכ"ל לענייני חינוך של הקרן של ביל גייטס. ריצ'רדסון איננו מזכיר את ונדר-ארק בהערות שלו, אם כי הוא בוודאי יודע שוונדר-ארק מזוהה עם הבלוג שממנו הוא מצטט. גם ריצ'רדסון וגם ונדר-ארק פועלים לקידום התקשוב בחינוך, אבל לפי הקטע שריצ'רדסון מצטט, המטרות הלימודיות שלהן נראות מאד שונות.

לתלמידים בכיתה של סי הרון בוקה יש מכשירי iPad, ועליהם יישום בשם ShowMe שמאפשר לכל תלמיד להתקדם במתמטיקה בקצב אישי. בוקה מתאר בקצרה את הלמידה בכיתה, ובהמשך מהרהר על העתיד:

"Maybe we will shift to a new form of classrooms, leaving the traditional way of gathering 20-30 students in a room everyday," said Harun. "Maybe students will have their own cubicles as we do now, and they will run apps and watch videos, etc. Or maybe they will not have the obligation to come to school everyday, they will study at home, with their parents working at home."
התיאור הזה מקפיץ את ריצ'רדסון. הוא אמנם בעד שימוש מאסיבי בתקשוב בתהליך הלמידה, והוא מבקר בחריפות את בתי הספר כפי שהם מתפקדים היום, אבל בעיניו העתיד שבוקה מתאר מאד שלילי:
Ok, so here we go again. This is what "learning" looks like to folks who think an education is simply mastering a set of concepts and skills that we deliver to kids. We know what they need to know, and all that we really need to change is the delivery method. Cubicles and apps. That’s reform. Cheaper. More efficient. Quantifiable.
החזון של בוקה מזכיר מאד את הסיפור הקלאסי של אייזק אסימוב מ-1951 – The Fun They Had (יש גם תרגום לעברית). לאור זה, רצוי לזכור שהילדים בסיפור הזה, שמתרחש בשנת 2157, לומדים באמצעות רובוט. הם מוצאים ספר שמתאר את הלמידה במאה ה-20 וחושבים שבוודאי הלמידה בכיתה היתה חווייתית יותר מאשר באמצעות רובוט.

אפשר לראות שבמהלך השנים ריצ'רדון, שהוא בלוגר מאד ותיק, מתרחק מדיווחים מלהיבים על כלי תקשובי זה או אחר, ובמקום זה מתמקד יותר ויותר בחוויית הלמידה ובאיכותה. הוא מודע מאד לכך שבמקרים רבים מדי קידום השימוש במכשירים אישיים אצל כל תלמיד משרת הוראה יבשה של "העברת ידע" שהתלמיד אמור לרכוש, ואת הצורך להוכיח, באמצעות מבחנים סטנדרטיים, שהתלמיד רכש את הידע הזה.

כתבה על טכנולוגיות בחינוך שהתפרסמה לפני שנה ב-Wall Street Journal מאפשרת לנו לזהות את ההבדלים בגישות השונות במה שאולי עדיין אפשר לכנות המחנה התקשובי. (כמובן העובדה שמדובר בכתבה מלפני שנה מראה גם שלא מדובר בהבדלים שנוצרו זה עתה.) הכתבה סקרה מגוון פרויקטים, לרוב מקוונים, ובאופן כללי, על אף לא מעט ביקורת, הצביעה על הלמידה המקוונת כעתיד החינוך. גם ונדר-ארק וגם ריצ'רדסון הגיבו לכתבה. ונדר-ארק טען שמדובר בכתבה ביקורתית מדי שמפספסת את ההבטחה הגדולה של הלמידה מקוונת לשנות את החינוך. לעומתו, ריצ'רדסון טען שהכתבה מקדשת תפיסה חינוכית שמתמקדת בהגשת "ידע" בלבד:

The author would like us to believe that education is being “radically rethought” by the online and “blended” options that are available to students. But let’s be clear; the only things being rethought here are the delivery models of a traditional education and, most importantly, the financial models to sustain it and make lots of money for outside businesses who see technology and access as a way to not only line their pockets with taxpayer money but also bust the unions that stand in their way.
מספר פעמים בעבר תיארתי את תחום התקשוב בחינוך כקואליציה של גישות שונות, ואפילו מנוגדות. (נדמה לי שגם ציינתי שאני מייחל ליום שבו התקשוב יוטמע באופן מלא לתוך בתי הספר כדי שנוכל לעסוק בחינוך ובלמידה במקום בכיצד לקדם את התקשוב.) לפני שנה ההבדלים בין המחנות האלו באו לביטוי בתגובות של ונדר-ארק ושל ריצ'רדסון לכתבה ב-WSJ, והם צצים שוב בדבריו של בוקה (בבלוג הקשור לונדר-ארק) ובתגובה של ריצ'רדסון. לפעמים הקווים המפרידים מאד ברורים.

אבל לפעמים הקווים האלה מטושטשים. משום מה, ריצ'רדסון איננו מצטט את הפיסקה בכתבה שבאה מיד אחרי זאת שהוא כן מצטט:

"Also, technology will also change learning from drill-and-practice to project-based learning," added Harun. "Students will have more hands-on activities and real-life projects, which is still not the case in here."
אני בטוח שריצ'רדון מוכן להזדהות עם אמירה כזאת – הוא הרי רואה את הערך האמיתי של התקשוב בפעולות כאלה. אבל אם כך, עלינו לשאול למה ריצ'רדסון בוחר לצטט קטע שמדאיג אותו, ולא קטע שאיתו הוא מזדהה. נדמה לי שהסיבה לכך נמצאת בחדירה המאסיבית של התקשוב לתוך התחומים של "הגשת הידע" ושל אמצעי ההערכה במקום לתוך תהליכי למידה קונסטרוקטיביסטיים. לנגד עיניו ריצ'רדסון רואה ש-"הצלחת" התקשוב איננה מביאה לשינוי בחינוך שהוא מייחל לו, ולכן הוא חש צורך לחדד את ההבדלים בין המחנות. לצערי, אני מאד מבין אותו.

מחשבים ניידים, וגישה חינוכית, בבית הספר

האם מחשבים ניידים אישים בידי תלמידי בית ספר מסייעים ללמידה? הדעות חלוקות, ותלוי מי שואלים, ולפי אילו אמות מידה מעריכים את הלמידה. יש מי שמצביע על מצגות PowerPoint, או על עבודות מעוצבות בקפידה, שתלמידים מכינים כעדות להצלחה של פרויקטים כאלה, ואילו אחרים טוענים שאלה אינם אלא מעטפת נוצצת ללמידה שטחית. לא חסרים תירוצים שיכולים להסביר העדר של הצלחה לימודית. לא פעם, כאשר הישגי התלמידים שלומדים באמצעות ניידים אינם תואמים את המצופה במבחנים סטנדרטיים חסידי פרויקטים כאלה מסבירים שהטמעת התקשוב היתה לקוייה (וזה בוודאי נכון). כמובן שיש גם מי שטוען שהערך האמיתי של פרויקטים כאלה איננו ניתן למדידה במבחנים סטנדרטיים. נדמה שכולם כבר גיבשו דעה בנוגע לכדאיות פרויקטים כאלה, ודיווחים מהשטח (או מחקרים) רק מצליחים לחזק את הדעות שכבר גובשו. ובכל זאת, כאשר כתבות על השימוש במחשבים ניידים בבתי ספר מתפרסמים, ראוי לקרוא אותן ולבחון מה ניתן ללמוד מהן.

כתבה כזאת התפרסמה לפני כמעט שלושה חודשים בעיתון במדינת מיין (ואני ראיתי אותה רק לפני שבוע). הכתבה היא סקירה יחסית ארוכה על תכנית למחשב נייד לכל תלמיד במדינה שהשנה מלאו לה עשר שנים. השנה, בעלות של $11 מיליון למשלם המיסים של המדינה, כל תלמיד במיין בכיתות ז' ו-ח', וכל מורה של הכיתות ז' עד י"ב, צוייד במחשב נייד. בנוסף, באמצעות פרויקט "צדדי", כ-60% מכל תלמידי התיכון של המדינה קיבלו מחשבים ניידים.

ומה בכתבה? נדמה לי שסיכום הביניים מצביע על הצלחה לא קטנה, אם כי הרושם הכללי הוא פוחת או יותר סתמי. אנחנו קוראים, למשל, שהמחשבים יוצרים יותר עניין בלימודים:

Laptops make learning and schoolwork more interesting, students and teachers said. “When kids are engaged, you can teach them anything,” said Jeff Mao, who oversees instructional technology for the Maine Department of Education.
עם זאת, אותו מפקח מוסיף שעל אף העובדה שלא הבטיחו שיפורים בכתיבה, כך קרה. היו גם שיפורים, אפילו משמעותיים, בציונים במתמטיקה. ואנשי החינוך של המדינה מציינים שאולי ההישג המשמעותי ביותר של פרויקט הניידים נמצא ביצירת שוויון הזדמנויות לכל תלמידי המדינה. (מביאים כדוגמה פרויקטים מדעיים שבהם משפחות עם אמצעים הקדישו משאבים רבים ושאיתם משפחות דלות אמצעים לא יכלו להתחרות, ואילו בעידן המחשבים הניידים לכולם אותם אמצעים.)

ויש, כצפוי, התייחסות לשימוש בניידים לבדיקת חשבונות Facebook במקום בשיעורים. וגם כאן אין הרבה חדש, אם כי יש דיווחים די מעודדים. האחראי לתקשוב במחוז אחד (שהיה מורה בכיתה לפני עשר שנים כאשר הפרויקט יצא לדרך) בדעה שאין לחסום את השימוש בו:

In class, teachers set boundaries, he said. “Some say, 'It's OK to check your Facebook if you're done with your work, but you have to let me know you're doing it.'”

Besides, he said, the laptops go home, where kids have access to all sites. And students are going to grow up, go out into the world where there is all kinds of social networking.

בכתבה מראיינים את מי שהיה מושל מדינת מיין כאשר פרויקט המחשבים הניידים התחיל, ושהיה בין יוזמיו. סיפור אחד שהוא מספר נראה לי משמעותי במיוחד:
King recalled Mt. Ararat High School students who interviewed him last spring about energy. The students came over, opened their laptops, pushed a tape recorder button and began asking questions.

“As I'm answering, one student's Googling things I said, asking follow-up questions. This went on for 45 minutes,” he said.

King said he watched and smiled, pleased to see how at ease the students were using their laptops.

נדמה לי שהסיפור הזה ממחיש שהחשיבות הגדולה ביותר של פרויקט המחשבים הניידים איננה נמצאת במתרחש בתוך בתי הספר, אלא ביכולת של התלמידים לתפקד כאזרחים אחראיים בחברה. הרי כולנו יודעים שלא רחוק היום שבו כלים דיגיטאליים רבי עוצמה יימצאו בידי כל אחד. והיות שכך, חשוב שבתי הספר יעזרו לתלמידים ללמוד להשתמש בהם בתבונה. והדרך לעשות זה הוא … להפוך את הכלים האלה לחלק בלתי-נפרד מחוויית הלמידה. מעודד מאד לקרוא שאחד המרואיינים לכתבה מציין ש:
Learning happens best when you make mistakes
נדמה לי שבכתבה הזאת אנחנו פוגשים מערכת חינוכית שכנראה מצליחה לאפשר לתלמידיה, וגם למוריה, להתנסות, וגם לטעות. הדוגמאות להצלחת הפרויקט שבכתבה אינם בהכרח מלהיבים. אבל הנכונות להתנסות ולפלס דרך שבאה לביטוי בכתבה יוצרת את התחושה שמיין בדרך הנכונה.

אולי מכל דבר אחר בכתבה, התרשמתי ממשהו שאיננו כתוב בו, אלא שמתגלה באחד הצילומים שמלווים את הכתוב. הצילום מראה שתי קבוצות של תלמידים עם מחשבים שיושבים על הרצפה במסדרון בית הספר. הכותרת שמלווה את הצילום מסביר שהתלמידים עובדים על פרויקטים לבית הספר. אינני יודע הרבה על בתי הספר של מדינת מיין, אבל אני בטוח שבית ספר שמוכן לאפשר לתלמידים לעבוד עם מחשבים ניידים בישיבה על הרצפה במסדרון הוא בית ספר שמסוגל להפיק תועלת מהמכשירים האלה טוב יותר מבית ספר שמגביל את ה-"למידה" בהם לכיתות בשעת שיעור.

ללמוד מהצפייה בתלמידים

ג'ונתן מרטין הוא מנהל בית ספר של חטיבת ביניים ועליונה במדינת איריזונה, בית ספר של 1:1. כיאה למנהל טוב, הוא נוהג להכנס לכיתות כדי להתרשם מהמתרחש בהן. במאמרון בלוג שהתפרסם לפני שבוע הוא כותב על אחד הביקורים האלה.

מטרין מיקם את עצמו מאחורי התלמידים וצפה בכיצד התלמידים השתמשו במחשבים שלהם במהלך השיעור. הוא מציין שהשיעור בו צפה היה של מורה מנוסה שניהלה דיון ער עם תלמידיה. לפעמים הנקודות שהיא העלתה לא נראו קשורים לעולמם של התלמידים, ואילו בפעמים אחרות הדברים היו קשורים ישירות למציאות שלהם. הפעילות של התלמידים מול המחשבים שיקפה היטב את המתרחש בשיעור:

The laptop screens which I watched, from the back, corresponded in near- perfect correlation. When the topics appeared relevant to students, the note-taking pages appeared; when the topics veered to the arcane and irrelevant, the screens veered to facebook, gaming sites, and other distractions. Not all of them, of course, not at all. But a number of them did, in close correspondence to the relevance of the topics.

When our very fine teacher moved towards more discussion, though, asking questions to facilitate conversation, something else fascinating happened. Nearly half of the screens veered away from both note-taking pages and distractions; appearing instead were google, wikipedia, and other information source sites. I carefully approached several screens, and took note of their search topics: all of them were dead-on the discussion subject.

לפעמים התלמידים פשוט חיפשו הגדרות של מונחים, ולפעמים הם חיפשו מידע שהבהיר את הרקע של הנושא, או שהתייחס להשתמעויותיו. מרטין מוסיף שבמספר מקרים המידע שהתלמידים מצאו השתלב לתוך הדיון בכיתה. הוא מכנה את הדרך בה התלמידים השתמשו במחשב בשיעור "עיבוד מקבילי", ורואה בו חיוב רב. הוא מודע לכך שלפעמים בשעת שיעור התלמידים משתמשים במחשבים לצרכים לא לימודיים, אבל הוא משוכנע שהשימוש החיובי עולה בהרבה על הניצול לרעה, והוא איננו רוצה לחסום אתרים כדי לכוון את השימוש לצרכים "חינוכיים" בלבד. מרטין גם מודע למסר הסמוי הבעייתי בחסימת אתרים, גם אם לפעמים מוצדק לחסום:
We are also saying, when deciding to ban “distractions,” that every minute a student is at school they are under our dictates for how they spend their time, and that we have determined there is no value for them, even in their break times, to socially network or game; this is a hard proposition for this principal to endorse.
הסיפור של מרטין מאד מרשים. מעודד לקרוא את דבריו של מנהל שמוכן להתמודד עם החופש שהגישה הפתוחה לאינטרנט מאפשר. אבל דווקא נקודה אחרת בדבריו של מרטין, טיפה מובלעת, נראית לי עוד יותר חשובה כאן. עוד היום, ברגעים מסויימים בשיעור, יש מורים שמצווים על תלמידיהם להניח את העפרונות שלהם "כדי להתרכז". טענות התלמידים שדווקא השירבוט לתוך המחברת עוזר להם להתרכז נופלות על אוזניים ערלות, אבל התלמידים בכל זאת צודקים. בנוסף, קשה לשים כלי "פתוח" בידי התלמיד ולקבוע עבורו כיצד ישתמש בו. באותה המידה שאפשר להשתמש בו להעתיק את הלוח, אפשר גם לכתוב פיתקה לתלמיד אחר. מחשב נייד בידיו של התלמיד הוא הרבה יותר מאשר רק עפרון (ואפשר לעשות איתו הרבה יותר מאשר רק להעביר פתקאות). הוא כלי בעל עוצמה רבה. אבל הוא הכלי שהיום נמצא בידי התלמידים, ועליהם ללמוד להשתמש בו ביעילות. רק אם יאפשרו להם להתנסות בו הם ילמדו לעשות זאת. וטוב שג'ונתן מטרין (ויש לקוות גם מנהלים אחרים כמוהו) מבינים זאת.

עוד קצת על התקשוב והלמידה האישית

במאמרון הקודם כאן ציינתי שיש בתי ספר (לפחות בחו"ל) שמתקדמים עם הזמן ומבקשים להכניס מכשירי iPad לתוך הכיתות. עם זאת, שאלתי אם בתי הספר האלה מוכנים, או אפילו מסוגלים, לאפשר למכשירים האלה לפעול כפי שיוצריהם מייעדים אותם. ה-iPad הוא הרי מכשיר אישי שהמשתמש יכול וצריך לעצב לצרכיו. יש בו מגוון רחב של שימושים אפשריים, והלומד בוחר מה נחוץ לו בזמנים שונים.

נדמה לי שהיום ברור לכולם שזה הכיוון – מכשירים זעירים רבי עוצמה שמאפשרים תקשורת וגישה למידע, ובעתיד הלא כל כך רחוק, במחיר סביר. אינני טוען שכאשר הם יהיו בידיהם התלמידים בבתי הספר פתאום יידעו להפיק את מירב הערך הלימודי מהמכשירים האלה. אבל אני כן טוען שבתי הספר יצטרכו לשנות את תהליכי הלמידה וההרואה שלהם כדי להתמודד עם המציאות החיובית הזאת. השאלה היא, כמובן, אם הם מסוגלים לעשות זאת.

לפני כמעט חודש אסתי דורון כתבה על יומיים ללא מחשב נייד (בחטיבת הביניים) אצל התלמידים באותם בתי ספר שבהם היא מלווה פרויקטים של מחשבים ניידים. בכיתות שבהן יש לתלמידים מחשבים ניידים אלה זוכים לשימוש רב, אבל ביומיים של השבוע המחשבים האלה נשארים בבית והשיעורים מתנהלים ללא מחשב. אסתי מסבירה שהסיבה המרכזית לנוהל הזה היא כובד התרמיל של התלמידים כאשר המחשב נמצא בו. אסתי איננה שוללת את הטענה הזאת, ואני יכול להסכים איתה. כאשר התרמיל כבר מלא בספרים, הוספת במחשב נייד לתוכו באמת יכולה להזיק לבריאות. אבל המחשב, כמובן, איננו רק עוד פריט שמוסיף משקל. אסתי מציינת, בצדק, שבמקום לדמות את המחשב לעוד ספר, לפעמים נכון יותר לראות אותו כקלמר:

וכי יעלה על הדעת להגיע ללא ציוד כתיבה לכיתה? האם מורים היו מסתפקים בעפרון אחד לשני תלמידים? בעט אחת על שולחן? ומה זה אומר על העובדה שקבענו יומיים ללא מחשב?
שאלות לגבי מתי כדאי להביא את המחשב הנייד לבית הספר ומתי להשאיר אותו בבית עולות כתוצאה מכך שהמערכת רואה במחשב עוד כלי שמתווסף למכלול הכלים שכבר נמצאים אצל התלמיד. אבל ראייה כזאת איננה מזהה את היכולות הטמונות במחשב. אסתי מעלה אלטרנטיבות אפשריות להקל על משקל התרמיל במקום השארת המחשב בבית:
אולי יהיו אלו דווקא הספרים שנוותר על הבאתם לבית הספר ובכך נקל על משקל הילקוט? אולי יהיו אלה הקלמרים העמוסים לעייפה בטושים, במספר עפרונות ומספר עטים? אולי יגיעו התלמידים עם נייד בתיק, עט ועפרון ומספר מחברות?
ההחלטה להנחות את התלמידים להשאיר את המחשב הנייד בבית היא לגיטימית (ואני בטוח שיש המון פעולות לימודיות שאינן מצריכות מחשב שרצוי לשלב לתוך השיעורים, לא רק בימים האלה). אך גם אם היא לגיטימית, היא מעידה על צרות אופקים של בתי ספר שמבקשים לשלב את המחשב לתוך מערכת לימודית/הוראתית קיימת מבלי שהוא יחולל שינויים מהותיים. הדבר כמובן אפשרי (וההיסטוריה של הכנסת טכנולוגיות חדשות לתוך בתי הספר מלמדת שהוא לא רק אפשרי אלא אפילו צפוי). אבל אם יעשו כך, אולי לא יעמיסו עוד משקל על גבם של התלמידים, אבל בסופו של התהליך כן יעמיסו עליהם חינוך מיושן שאפשר היה לשנות.