בתי הספר משתנים, אבל המיתוס נשאר

קשה לספור את מספר הפעמים שמחדש חינוכי, בדרך כלל בעל ידע מינימלי בהיסטוריה של החינוך, מכריז שבתי הספר שלנו לא השתנו כבר יותר ממאה או מאתיים שנה. כבר מזמן אין טעם לדווח על ההכרזות האלו – זה נדוש מדי. הן אפילו הפכו לחלק מהפולקלור של השיח החינוכי. אבל לפעמים יש תנאים מיוחדים שמצדיקים את ההתייחסות החוזרת, וציוץ של בטסי דבוס, שרת החינוך האמריקאי, הוא באמת תנאי מיוחד.

נדרשת כאן הבהרה קטנה. כתבתי “מחדש חינוכי”, ואז הזכרתי את שרת החינוך דבוס, וללא ספק יש בכך סתירה לא קטנה. רוב ה-“חידוש” שאליו דבוס קשורה הוא מיגור החינוך הציבורי והעברת תקציבים אדירים לידיים פרטיות שלכאורה יכולות להגיב מהר, ללא כבלים של ביורוקרטיה, למציאות חדשה. וגם ה-“לכאורה” הזאת זקוקה להבהרה. מידת החדשנות של הרוב המכריע של בתי ספר ה-charter שדבוס מעודדת זעירה ביותר. מעבר לנסיון לקבל תקציבים שהיו צריכים להגיע לחינוך הציבורי, העיסוק ה-“חינוכי” של רוב בתי הספר האלה היא להכין תלמידים למבחנים סטנדרטיים. לפעמים ההכנה הזאת נעשית בכוך קטן מול מחשב אישי במקום בשורות מול המורה והלוח, אבל זה עדיין רחוק מאד מ-“חדשנות”.

וזה מביא אותנו לציוץ של דבוס, סמוך להשתתפות שלה בכנס SXSW EDU לפני שבוע:

נראה מוכר? תלמידים מסודרים בשורות. מורה לפני לוח הגיר? שב; לא לדבר; עיניים קדימה. המתינו לפעמון. צעדו לשיעור הבא. הכל בחיינו עבר מעבר לעידן התעשייתי. אבל לרוב החינוך האמריקאי לא עשה זאת.

וכדי לשכנע שכך המצב, היא מעלה שני צילומים זה לצד זה – צילום שחור לבן של כיתה מלפני בערך 50 או 60 שנה, וצילום צבעוני של כיתה של ימינו, והם דומים להפליא. כפי שלא מעט מגיבים ב-Twitter ציינו, הצילום הצבעוני הוא בין הראשונים שמופיעים בחיפוש על “classroom” ב-Google Images, והוא צילום מתוך המאגר של Shutterstock. מדובר בצילום גנרי למדי, וסביר מאד להניח שזאת התמונה שמצטיירת בראשה של דבוס כאשר היא חושבת על תלמידים בכיתה, אבל אין זה אומר שכך כיתות נראות היום. (ספק אם דבוס יודעת כיצד כיתת תלמידים בחינוך הציבורי נראית היום. גם היא וגם הילדים שלה למדו בבתי ספר פרטיים.)

מורים רבים השיבו לדבוס שהצילום של “היום” איננו נראה להם מוכר. התגובות גדושות בצילומים של הכיתות שלהם, צילומים שבהם אפשר לראות מגוון פעילויות – תלמידים עובדים בקבוצות קטנות, תלמידים עורכים ניסויים, ועוד. מורים רבים הזמינו את דבוס לבקר אצלם כדי לראות כיצד נראית כיתה אמיתית. מורה אחת השיבה:

The only time our classrooms look like that are during state mandated testing! We will definitely give up testing in order to keep that from happening!

כמו-כן, מספר מורים אחרים ציינו שצילום של תלמידים שיושבים בשורות מול המורה והלוח אופייני לאותם בתי ספר charter שדבוס מבקשת לקדם.

מערכת החינוך בארה”ב (ולא רק שם, כמובן) באמת זקוקה לשינויים. יש הרבה שאפשר, וגם צריך, לשנות ולשפר. עם זאת, שפע הצילומים שהועלו בתגובה לציוץ של דבוס הם עדות לכך שמורים רבים מלמדים מתוך תפיסות פדגוגיות בריאות ושהם מוצאים דרכים לבטא את התפיסות האלו בכיתות שלהם, גם כאשר הממשל מצמצם את התקציבים. מעניין לציין שכלים דיגיטאליים למיניהם מופיעים אולי בחצי מהצילומים שהועלו בתגובות, ומורים מעטים בלבד הדגישו את השימוש במחשב בדברים שהם כתבו. לתקשוב תפקיד חשוב בחידושים חינוכיים, אבל גם עם מחשבים בכיתה החינוך יכול להיראות כפי שנראה לפני שנים, ומהתגובות אפשר להתרשם שמורים מבינים זאת. מיתוס “החינוך לא השתנה כבר מאה שנה” הוא אכן מיתוס, ויש לא מעטים, ביניהם שרת החינוך האמריקאית, שיש להם אינטרס להנציח אותו. מתברר שמורים בשטח מכירים, ויוצרים, מציאות אחרת.

לא רק קישורים, בבקשה

ליסה ליין חשה שהרשת ללמידה האישית שלה (ה-PLN) כבר איננה ממלאת את התפקיד שהיא מייעדת לה. בתחילת הדרך היא הרגישה שמאמרוני הבלוג של חבריה לרשת שהיא הרכיבה לעצמה העשירו אותה במידע וברעיונות חשובים. אבל …:
But as time has passed, you have turned to posting links, often without comment. Sometimes these links are very interesting, but I can’t know until I click on them, and either way I’m not getting anything from you except the link. And when I create a link-less post in Twitter, I don’t often get much response.
במילים אחרות, ערוצי התקשורת של הרשת של ליין נעשו יותר ויותר טלגרפיים, ותוך כדי כך הדיונים, שפעם פרחו, הצטמצמו. ליין קובלת על כך שאין כבר ערך מוסף ב-PLN, אלא רק קישורים ללא התייחסות.

התחושה הזאת איננה ייחודית לליין. רבים מאיתנו חשים שהדיונים המעמיקים שפעם מילאו את הבלוגוספירה מוחלפים היום במסרים טלגרפיים שבסך הכל מיידעים אל קיומו של קישור שמומלץ להקליק עליו. קל להאשים את Twitter שמגבילה את המרחב שבה ניתן להביא התייחסות או להביע תובנות. אבל הטכנולוגיה לבדה איננה אשמה.

הרוב המכריע של המאמרונים בבלוג הזה צומחים ממאמרון שקראתי בבלוג אחר, או ממחקר שקראתי שנראה לי ראוי להתייחסות. אני נעזר בקישורים האלה כדי לבחון נושא – כמובן עבור אחרים, אבל אולי בעיקר עבור עצמי. במילים אחרות, אינני רק מפרסם קישור ובדרך הזאת ממליץ שאחרים יקליקו, יקראו, יהנהנו בראש, וימשיכו הלאה. אני מנסה לבדוק אם באמת כדאי להקדיש את הזמן להקליק ולקרוא. אם מדובר בקישור שבסך הכל מוביל לביטוי קולע של רעיון שאיננו חדש או איננו משנה את מה שאנחנו כבר יודעים, אפשר להסתפק בקישור בלבד. אבל כמה פעמים אפשר לתת לעצמנו טפיחה על שכם? לכמה חיזוקים אנחנו זקוקים? הערך האמיתי של רשתות ללמידה אישית שאנחנו בונים נמצא במידה שבה הן מחייבות אותנו לבחון את הנחות היסוד שלנו, במידה שבה הן דורשות מאיתנו לשאול אם הדעות שגיבשנו לעצמנו באמת נכונות.

אבל זאת מלאכה שוחקת. מסירת קישור הלאה, אולי בתוספת משפט קצר, היא מלאכה של דקות אחדות. התייחסות לאותו קישור, בחינתו לעומק, יכולה לדרוש כמה שעות – ואם לא שעות מול המקלדת, אז בוודאי של הרהור תוך כדי פעילות אחרת. אני מניח שבתקופות של כתיבה יחסית קבועה בבלוג הזה עבור כל מאמרון שקראתי שאליו בחרתי להתייחס כאן, ויתרתי על בערך שבעה או שמונה אחרים שנראו לי ראויים או חשובים, אבל פשוט לא היה זמן או כוח לכתוב גם עליהם. וחשוב להוסיף שעבור כל אלה היו עוד רבים אחרים שקראתי תוך הנהון ראש והסכמה אך מתוך התחושה שזה כבר נאמר פעמים רבות, ולכן לא צריכים שגם אני אעביר אותו הלאה. שוב, הכוח האמיתי של רשת ללמידה אישית איננה בחיזוק המוסכם, אלא בהעלאת ספקות.

ליין, שהבלוג שלה מהווה דוגמה מצויינת לנכונות לבחון סוגיות מורכבות, מבקשת מהשותפים שלה לא לוותר על הערך המוסף:

I don’t know how to tell you this, but I don’t want just links. I want you, your thoughts and dreams, your frustrations and successes. And I want that just as much from those of you who are big social media stars in educational technology as I do from my more intimate connections.
אני מזדהה עם התחושה של ליין, ומצטרף לבקשה שלה. אבל אני גם מודע לכך שזה הרבה יותר קשה מאשר אולי הוא נראה.

טעימות קטנות מהנעשה בכיתות

אינני מלמד בכיתה, ובזמן האחרון אינני מרבה לבקר בכיתות. במידה לא קטנה הניתוק הזה מבית הספר מקשה על מה שאני כותב כאן. קל מאד לעמוד מבחוץ ולתת עצות, קל מדי להשמיע ביקורת. ברור לי שקשה לעמוד מידי יום מול תלמידים ולנסות לעזור להם ללמוד, וגם שקל לשכוח את האמת הבסיסית הזאת. מנקודת תצפית מחוץ לכיתה קל לקטול פעילויות לימודיות כסתמיות או חסרות עניין לימודי. מי ששופט מבחוץ איננו רואה את הקשיים שאיתם מורה בכיתה צריך להתמודד; הוא איננו ער להקשר הלימודי הרחב שבתוכו המורה צריך לפעול. לא תמיד מתחשבים במציאות של כיתה גדולה מדי, של שונות רבה בין התלמידים, של הדרישה ללמד למבחן ועוד. לכן, לא פעם פעילויות לימודיות מתוקשבות שהמורה מתכנן תוך שיקול דעת על צרכי הכיתה שלו נראות לצופה מבחוץ כסתמיות וחסרות ערך. קל יותר לפסוק שפעילות מסויימת נכשלה מאשר לבחון אותה לעומק כדי להבין מה המורה ניסה להשיג.

ולמה כל ההרהורים האלה? שלשום מצאתי את עצמי מתנדנד בין התחושה שהיום כל מורה יכול, לבין המציאות בשטח שמעטים מדי בכל זאת עושים. חשתי צורך להביא דוגמאות משכנעות, דוגמאות יחסית פשוטות שמראות שאכן אפשר. ללא ספק זאת תעודת עניות של הבלוג הזה שכאשר אני מנסה להביא דוגמאות אני מחפש אותן בדיווחים מבלוגים של מורים בחו”ל, ולא מהנסיון של מורים בארץ. כמובן שבמידה מסויימת זה מפני שההכרות מקרוב מבליטה את הפגמים, ולכן קל יותר להתרשם מפעילויות שמתרחשות רחוק מאיתנו. אבל זה גם (כפי שכבר ציינתי) מפני שאינני מרבה לבקר בכיתות, ונכון להיום מעט מדי מורים בארץ מדווחים על הפעילויות המתוקשבות בכיתות שלהם.

בחרתי להביא כאן שתי דוגמאות שונות שבעיני מציגות “קצוות” של פעילות מתוקשבת. אחת די “בסיסית” ולכאורה צנועה. היא ממחישה כיצד בלוגים אישיים יכולים לקדם את מיומנויות הכתיבה של תלמידים. השנייה מתייחסת לרשת עצמה כמרחב למידה, ומראה כיצד התקשוב יכול להוות צוהר לעולם הרחב. בעיניי זאת דוגמה מאלפת, אבל אולי גם רגעית בלבד.

השבוע בריאן קרוסבי פרסם שוב מאמרון שלו מלפני שנה וחצי. במאמרון הזה הוא מתאר פעילות כתיבה באמצעות בלוגים בכיתה ה’. מדובר בתרגיל כתיבה מובנה:

to get my sixth graders re-focused on usage and paragraphing and a few other skills, along with researching and finding information and then reporting it out accurately, I started to design a lesson using “The Important Book” by Margaret Wise Brown.
קרוסבי מסביר שהספר הזה מנחה תלמידים בכתיבה לפי תבנית, כאשר עליהם להבליט את התכונה החשובה של הדבר שעליו הם כותבים. הוא מדגיש שתלמידיו (רבים מהם בני מהגרים שהוריהם לא סיימו בית ספר יסודי) אינם שולטים בכתיבה ולא בחיפוש מידע ברשת, ולכן הוא בנה תרגיל שמחבר בין שני אלה:
I melded the simple pattern from the book with doing research to come up with a way to practice both. I also took into account that students like mine that are lacking in schema often don’t get excited about many topics because they often lack the base understanding that makes things interesting and engaging.
אחרי שהתלמידים כותבים, לפי תבנית, פיסקאות קצרות על נושא שהם “חקרו” הם מעלים אותן לבלוגים שלהם.

נדמה לי שלקריאת התיאור הזה של קרוסבי קל מאד להרים גבה ולשאול “אז מה?”. נעים לגלות שהוא מצא דרך לעודד תלמידים חלשים לכתוב, אבל לא ברור שהתקשוב כאן ממלא תפקיד חשוב בתהליך הזה. עם זאת, קרוסבי מעיר הערה חשובה בנוגע לכך שהוא איננו מרבה לתקן את השגיאות של התלמידים:

Get students published, and they start to edit themselves and want to write more. Require everything to be perfect, and you stifle writing and the willingness to self edit.
אולי באופן טיפה פרדוקסאלי, מה שמרשים בדוגמה הזאת הוא שמדובר בפרויקט מאד צנוע. בדיקה של הכתיבה של התלמידים מוכיחה שקרוסבי אכן צודק – כישורי השפה של תלמידיו חלשים. אבל דווקא בגלל זה יש משהו משכנע בתוצרים, ובתחושת הגאווה של הכותבים שמבצבצת מהם.

שלי בלייק-פלוק כותב (גם השבוע) על פעילות שהוא ערך עם תלמידיו לגיאוגרפיה (כיתה ט’). הוא הציג להם מפה שמתארת את השכיחות של שמות שונים לגזוז בארה”ב. בלייק-פלוק מעיר:

Maps tell a story. And that’s what my Human Geography students and I talked about today. We talked about how you could lay a map of something as seemingly innocuous as how people describe soft drinks over the context of patterns of human habitation and find a telling correlation.
הסיפור שהמפה סיפרה לא היה במיוחד חשוב, אבל בכל זאת די מסקרן. אבל בשלב מסויים בשיעור תלמיד אחד שאל כיצד אפשר לדעת שהמידע במפה מהימן. הכיתה החליטה לערוך בדיקה. דרך Twitter הם שלחו בקשה לרשת – שקוראים ישיבו היכן הם גרים ובאיזו מילה הם משתמשים. תוך זמן קצר הגיעו עשרות תשובות, והתברר שהתשובות תאמו את המפה. אני מניח שהמידע שתלמידיו של בלייק-פלוק רכשו בפעילות הזאת לא עזר להם לענות על שאלות במבחן, אבל לעומת זאת סביר מאד להניח שהדרך שבה הם חקרו את הנושא תרמה להם משהו שילווה אותם עוד זמן רב כלומדים בעולם המתוקשב.

שוב, בדרך כלל אינני מדווח כאן על פעילויות לימודיות בכיתה. (אולי היתה זאת פתיחת שנת הלימודים שדרבנה אותי לשנות טיפה את המוקד הרעיוני ה-“רגיל” של הבלוג הזה.) אבל נדמה לי ששתי הדוגמאות שהבאתי כאן ממחישות שהשימוש ה-“נכון” בתקשוב בכיתה איננו שימוש ראוותני, שיעור לדוגמה שמכינים בקפידה לקראת ביקור של המפקח, אלא שימוש יום-יומי ו-“פשוט”. המטרה הרי היא שהתקשוב יהפוך לחלק אינטגראלי מהחיים שלנו, כך שלא נרגיש צורך להביא דוגמאות.

גם וגם, אבל לא לגמרי

בריאן קלי הוא בלוגר בריטי שמתמקד בשימושים של כלי Web 2.0, וחוקר את הנושא הזה במכון מחקר בו הוא עובד באוניברסיטה בעיר באת. מידי פעם הוא מוסיף כלים לבלוג שלו ובוחן אם וכיצד אלה משפיעים על ההתעניינות בבלוג ובהפצתו. השבוע קלי כותב על מונה קטן שהוא הוסיף לבלוג שלו – כלי שמדווח על מספר הפעמים שציוצים שלו זוכים להפצה חוזרת (retweet) במשך השבוע. קלי מדגיש שהוא דוגל בשימוש ב-RSS כדי להפיץ מאמרונים חדשים, אבל הוא מודע לכך שאנשים רבים אינם מסתגלים לשימוש ב-RSS, ולכן הוא בודק שיטות אחרות – כמו עדכון דרך הדואר. לאחרונה הוא שם לב שה-retweet נעשה לאמצעי נפוץ להעברת מידע, ולכן הוא ממליץ עליו. הוא כותב:
My question, therefore, is for a blog which has an important dissemination role, can the blog survive without Twitter? Or if the word ’survive’ is felt to be too strong, perhaps I should ask ‘Can your blog thrive without considering how Twitter can help to enhance the traffic to your content?’
על פניו התשובה היא שאכן יש הגיון בניצול כוח ההפצה של Twitter. סטיבן דאונס מקשר למאמרון של קלי ומציין שעבורו, מונה כמו זה שקלי התקין לא היה ממלא תפקיד חשוב – בין היתר מפני שאין דרך אחת בה הוא מפרסם את הידיעות ב-OL Daily שלו. אבל יש סיבה נוספת שבגללה הרעיון לא כל כך נראה לו:
Because, for me, it’s not about amassing an audience but rather forming connections. … People who focus on size of audience … are working with an old-media paradigm, which is about broadcast rather that network. They see their influence as measured by echo or repetition – things like retweets, for example – rather than through participation in things that are genuinely larger (and more important) than themselves.
בתגובה לידיעה של דאונס קלי מביא נתונים שמראים שכניסות רבות לבלוג שלו מגיעים דרך Twitter, ולכן היום חשוב להשתמש בכלי הזה. לזה דאונס משיב:
Interesting observation. It now puts to test my longstanding claim that I blog for my own purposes, and not to create and drive an audience.
אני מניח שלקוראים המעטים של הבלוג הזה ברור היכן אני נמצא בוויכוח הזה. אבל אני גם מודע לכך שבמידה רבה מדובר בוויכוח סרק. אפילו אם אני דבק בגישה הטוענת שהערך הגדול ביותר של בלוג נמצא ביכולתו לאפשר לכותב הבלוג להבהיר דברים לעצמו (ולגלות, אם זה לא היה מובן לפני-כן, שדעותיו אינן עקביות אלא נמצאות בהשתנות מתמדת), עצם העובדה שאני מפרסם ברבים מעיד על כך שאני מעוניין בקהל קוראים. ואם כך, אין סיבה לא לאמץ אמצעיי הפצה חדשים ויעילים. אבל נדמה לי שיש מתח בלתי-נמנע בין ההבהרה העצמית לבין הרצון לזכות בהכרה, וריבוי הכלים והתוספות לבלוגים שמיועדים להגדלת ההפצה מסכן את האיזון שקיים בין השניים. היום נדמה לי שהמטוטלת נעה חזק לצד ההפצה לשם הפרסום, עד שהחשיבה לעומק, וההתמודדות הקשה עם “מה אני באמת חושב על זה”, נבלע.

אבל כזכור, אחד איננו שולל את השני. לפני יומיים סטיבן דאונס הוסיף טיפת קוד שמפיץ ידיעות על פרסומים ב-OL Daily שלו דרך Twitter.

שאגת הציוץ

דרך הפריטים שסוזן צעירי שיתפה בקורא ה-RSS שלה נתקלתי בפנייה של טום בארט לקוראי ההודעות שלו ב-Twitter. בארט הוא מורה בריטי, וגם בלוגר פעיל מאד בבלוגוספירה החינוכית. לפני זמן לא רב הוא הציג את מועמדותו לתפקיד של סגן מנהל של בית ספר, ולפני מספר ימים, לקראת השלב האחרון של הראיונות שבית הספר ערך איתו, בארט כתב על כך בבלוג שלו. במאמרון בבלוג הוא הביע את התקווה שתינתן לו הזדמנות להראות למראייניו עד כמה רשת העמיתים המקצועיים שלו תורמת לו ולאחרים. כדי לעשות זאת הוא פנה לעוקבים אחריו ב-Twitter בבקשה שהם יפרסמו ציוצים שיענו על השאלה:
How has my work both online and face to face made an impact on you or your classes? Which projects or ideas of mine have inspired you to go on and do wonderful things in schools?
בשנים האחרונות נתקלתי בבארט ברשת מספר פעמים, ולפני שנה כתבתי כאן על סידרת מאמרונים שהוא העלה לבלוג שלו על השימוש ב-Google Earth בכיתה. בחודשים האחרונים בארט עורך סידרה של מצגות שבהן הוא מתאר מספר “דרכים מעניינות” להשתמש בכלים שונים בכיתה. המצגות האלו מופיעות בתוך Google Docs וממשיכות להתעדכן. אישית, לא התרשמתי במיוחד מהסידרה הזאת. אמנם יש במצגות המלצות רבות, אבל לטעמי יש בהם מיחזור של אותם רעיונות בשינויים זעירים. עם זאת, אין לי ספק שבסידרה הזאת, ובפרסומים אחרים שלו, בארט תורם רבות למורים רבים שמבקשים ללמוד כיצד ניתן להשתמש בתקשוב בכיתה.

כמעט 5000 אנשים עוקבים אחרי בארט ב-Twitter. לכן אין זה צריך להפתיע שהבקשה שלו זכתה לתגובות רבות. לא ספרתי את כולם, אבל היו בערך 100, וכמעט כולם העידו על כך שבארט תרם הרבה להתפתחות המקצועית של אלה שעוקבים אחריו. בנוסף לציוצים האלה, בערך עשרה קוראים הגיבו בבלוג שלו שבעיניהם 140 התווים ש-Twitter מאפשר אינם מספיקים כדי לתאר את התרומה שלו.

בערך 24 שעות אחרי שהוא העלה את הבקשה שלו בבלוג, בארט העביר הודעה ב-Twitter:

I got the job :-D thanks to everyone for all of your support.
אינני מופתע. גם אם מראייניו לא התרשמו מהתמיכה שהוא קיבל, סביר להניח שמורה שיכול לגייס תמיכה כזאת בקריאה אחת מסוגל גם להיות סגן מנהל מוצלח. אני מאחל לו הצלחה בתפקידו החדש – הוא בוודאי יוכל לקדם את הלמידה ואת התקשוב, אם כי אני מקווה שתפקיד ניהולי לא ימנע ממנו להמשיך לבחון את השימוש בכלים למיניהם בכיתה.