קטגוריה: לוח לבן אינטראקטיבי

החודש קראנו ש-Becta, הגוף באנגליה המופקד על הטמעת טכנולוגיה לתוך מערכת החינוך, הודיע על הסכם שהושג בין מפיצי לוחות אינטראקטיביים. לפי ההסכם הזה, חומרי הלימוד המיועדים ללוחות האלה יופקו לפי פורמט אחיד. על סמך ההסכם הזה בתי הספר לא יוגבלו לחומרי למידה שהופקו ללוחות של חברה מסויימת, אלא כל מה שיופק ללוחות, ללא קשר לחברה שמפיצה את הלוחות, יהיה נגיש ושמיש.

יותר ויותר לוחות אינטראקטיביים חודרים לתוך מערכות החינוך, ולכן מדובר בהסכם מאד חשוב לעתיד השימוש בהם בבתי הספר. אבל לאור הפופולאריות ההולכת וגדלה של הלוחות האלה, מעניין ש-דוח הוריזון של 2010 איננו מזכיר אותם בכלל. זאת ועוד: בדקתי את הדוחות של ארבע השנים האחרונות, ומצאתי רק אזכור אחד ללוחות האלה. דוח הוריזון (K-12) מתמקד במגמות טכנולוגיות בחינוך בשלושה תחומים – בהוראה, בלמידה, ובביטוי יצירתי. לאור זה, יש משהו טיפה מוזר בכך שהדוחות אינם מזכירים את הלוחות האלו. כידוע, ללא מעט אנשי חינוך יש ביקורת די נוקבת כלפי הלוחות. הם טוענים שלמרות השם, השימוש בלוח האינטראקטיבי מנציח את השיעור הפרונטאלי המסורתי, ולכן מדובר בכלי שאיננו מעודד “ביטוי יצירתי”. ובכל זאת, דוחות הוריזון מתייחסים גם להוראה, ואין ספק שמדובר במגמה בהוראה שתופסת תאוצה.

במידה לא קטנה העוסקים בתקשוב בחינוך מתחלקים לשני מחנות. מצד אחד יש אלה שמבקשים לאמץ את הטכנולוגיה כדי לחזק את ההישגים של תלמידים בתחומי הלימוד המסורתיים. עבורם, הלוח האינטראקטיבי הוא כלי נפלא שמייעל ומשביח את עבודת המורה. לעומתם, יש כאלה שחושבים שהערך האמיתי של התקשוב בחינוך נמצא בדרבון פיתוח שיטות למידה שמעצימות את התלמיד, שמאפשרות לתלמיד לכוון את הלמידה של עצמו, או ללמוד בשיתוף עם אחרים. סביר להניח שמחברי דוח הוריזון מזדהים עם המחנה השני, ולכן הם אינם חשים צורך להתייחס לטכנולוגיות שתואמות יותר את המחנה הראשון.

ובכל זאת, נדמה לי שהפערים בין שני המחנות קטנים מאשר חסידיהם נוהגים לתאר אותם. גם מי שדוגל בלמידה ממוקדת תלמיד מבין שיש מקום ל-“הוראה” במובן המסורתי של המילה, ורבים מאלה שמנסים לשלב את הלוח הלבן האינטראקטיבי לתוך תהליך ההוראה סבורים שהלוח יכול לעודד למידה פעילה. הם אינם חושבים רק על תוצאות טובות יותר במבחנים בינלאומיים. אם יש מחלוקת, היא מתמקדת בשאלה של היכן כדאי להשקיע את המשאבים הדלים שמגיעים לחינוך. אבל עבור שתי הגישות אין ערעור על כך שקיימת תכנית לימודים שקובעת מה התלמיד אמור ללמוד. שתיהן מתקשות לשאול שאלה חשובה מאד לגבי מה בכלל חשוב ללמוד היום, שאלה שמעלה דייוויד ויינברגר במאמרון חדש בבלוג שלו.

ויינברגר היה אמור להרצות באנגליה לפני שבוע, אבל התפרצות הר הגעש באיסלנד מנעה ממנו להגיע לשם. בבלוג שלו הוא מציין מספר נקודות שאליהן הוא התכוון להתייחס. בין אלה אנחנו מוצאים:

זמינות המידע משפיעה, כמובן, על המקורות שאנחנו מחליטים להביא לתלמידים שלנו. בנוסף, היום כולנו משלמים מס שפתיים לצורך בכישורים מידעניים כדי שאפשר יהיה להתמודד עם כמויות המידע העצומות שמציפות אותנו. אבל לפי ויינברגר, מפני שכל נגיעה במידע בתחום כלשהו מיד מפגיש אותנו עם העובדה שאין אפשרות לדעת את הכל, המשמעות של “לדעת” איננה מה שהיתה בעבר. לא ברור אם הוא מסיק מזה שאין צורך (או אין טעם) ללמד “עובדות”, או שהיום כל המקצועות מתמזגים זה עם זה ולכן דרושים אמצעי הוראה/למידה שונים, או אולי משהו אחר. אבל אם באמת המשמעות של “לדעת” שונה ממה שהיתה, זה ללא ספק צריך להשפיע לא רק על איך אנחנו מלמדים ולומדים, אלא גם על מה בכלל כדאי ללמד וללמוד. נדמה לי שעד היום מחברי דוח הוריזון, וכמוהם גם מפיצי הלוחות האינטראקטיביים, לא התחילו להתמודד עם הסוגיה הזאת.

מספר פעמים בעבר הזדמן לי להתייחס לבלוג של Artichoke, בלוגרית חינוכית ניו זילנדית שמצליחה לראות את החינוך, ואת התקשוב החינוכי, מזוויות ייחודיות ובלתי-צפויות. בחודשים האחרונים היא פרסמה מאמרונים יחסית מעטים, ואני מוצא שיותר מחצי שנה עבר מאז שהבאתי כאן דברים שהיא כתבה. אבל אתמול, בדרכה המיוחדת, היא פרסמה מאמרון שמיד עם קריאתו ידעתי שארצה לכתוב עליו.

במאמרון החדש Artichoke מדווחת שאף על פי שהיא ספקנית כלפי ספרים שמבטיחים מתכונים להצלחה חינוכית היא רחשה את ספרו החדש של סיריל טיילור, יועץ בריטי בכיר לענייני חינוך – A School for Every Child – How to improve our schools. היא כותבת שהפרק הראשון שאליו היא פנתה היה:

היא מסבירה שהיא עשתה זאת לא רק מפני שמדובר בנושא שמעסיק אותה, אלא גם מפני שהיא ניחשה שהוא יאפשר לה להכיר את הגישה של טיילור לשינוי חינוכי.

מתוך הפרק הזה (בערך שני שלישים של הפרק היחסית קצר הזה נמצא ברשת דרך חיפוש הספרים של גוגל, החל מעמ’ 78) היא מצטטת את דברי השבח של טיילור ללוחות לבנים אינטראקטיביים. טיילור מציין שהלוחות האלה יכולים לסייע רבות להעלאת סטנדרטים. מתוך אותו פרק:

Artichoke מדגישה שהיא קטנת אמונה בנוגע ללוחות הלבנים האלה, אבל בכל זאת היא המשיכה לקרוא. בהמשך הפרק טיילור ממחיש את הכדאיות של הלוחות באמצעות דוגמה של שינוי בהוראת המתמטיקה שהתרחש בכיתה אחת בבית ספר בו הוא ביקר.

אבל בנקודה הזאת הדברים נעשים מעניינים במיוחד. בכיתה שטיילור מביא כדוגמה הוכנסו לוחות לבנים אינטראקטיביים, ואכן התרחש בה שינוי. אבל מתוך התיאור של אותה כיתה שבה ציוני המתמטיקה של התלמידים השתפרו אנחנו מגלים שבנוסף ללוחות נערכו שינויים רבים נוספים – חלל הכיתה שונה לחלוטין – קירות פורקו כדי להפוך שלוש כיתות לאחת, עם 90 תלמידים, מורה מצטיין (במשכורת גבוהה) הובא ללמד את הכיתה, והמורה הזה גם זכה לשלושה עוזרים. בנוסף, כל תלמיד קיבל מחשב נייד. Artichoke מהרהרת שמוזר שעם כל כך הרבה שינויים, טיילור מצביע דווקא על הלוח הלבן האינטראקטיבי בתור מה שחולל את השינוי. בעקבות זה היא כותבת:

ובהמשך היא מוסיפה עוד שמונה שאלות באותו נוסח הנובעות מהמאפיינים של הכיתה שטיילור הביא כדוגמה – כל שאלה מתמקדת במאפיין אחר שהיה יכול, אולי, לחולל את השינוי. אבל משום מה, טיילור לא שאל את השאלות האחרות האלו, אלא שאלה בנוגע ללוח הלבן האינטראקטיבי, ומהשאלה הזאת הוא מסיק את המסקנה שדווקא הלוח הוא זה שהשפיע על הישגי התלמידים. Artichoke שואלה:

ונדמה לי שהמסקנה שהיא מסיקה מכל זה חשובה ומשמעותית הרבה יותר מאשר האיכויות, האמיתיות או המדומות, של הלוח האינטראקטיבי:

ובדיוק בגלל שאלות כאלה אני אוהב לקרוא את הבלוג שלה.

גם אם אינני מתלהב מלוחות לבנים אינטראקטיביים, ברור שבמוקדם או במאוחר אלה ייכנסו לתוך כיתות בתי הספר. למרות הרושם שאולי נוצר כאן (במאמרון מלפני חצי שנה, למשל), אינני מתנגד ללוחות האלה – אני פשוט חושב שרצוי היה להשקיע באמצעי תקשוב אחרים. בטוב מכל העולמות האפשריים יהיה בוודאי מספיק כסף גם ללוח כזה בכל כיתה וגם למחשב אישי לכל תלמיד. אבל נכון להיום (ובוודאי גם לעתיד הנראה לעין) התקציבים מוגבלים, וכסף שהולך ללוחות לבנים אינטראקטיביים לא הולך למכשירים אישיים לשימוש התלמיד – ולטעמי זה סדר עדיפות מוטעה. אבל אין זה אומר שאני פוסל את השימוש בלוחות. זאת ועוד: אפילו אם אני מתרשם שהשימוש בלוחות האלה היום איננו שונה מהשימוש בלוח לבן רגיל, סביר להניח שככל שמורים טובים ישתמשו בהם, יתגלו בהם איכויות ויכולות רבות. אני אמנם חושש שהצבת כלי בעל עוצמות כל כך חזקות בקידמת הכיתה תנציח את השיעור הפרונטאלי, אבל שוב, אפשר לצפות שבידי מורים טובים (במקום בידי משווקים) נגלה שללוחות האלה מקום מכובד בתהליך הלמידה.

אי לכך, רצוי שבשלבים הראשונים של השימוש שלהם בארץ, הלוחות האלה יגיעו לידיהם של מורים בעלי תפיסה הבנייתית חזקה. בדרך הזאת יש סיכוי שדפוסי השימוש שייווצרו יהיו דפוסים של שיתוף התלמידים בלמידה, ולא גירסה טכנולוגית משופרת של מורה שכותב על הלוח ותלמידים שצריכים להעתיק את מה שמופיע שם. בגלל זה שמחתי לקרוא את הדיווח הראשון של ראובן וורבר (באדיורשת) על הטמעת לוח חדש בבית הספר נווה חנה. זה בוודאי דיווח ראשון מתוך סידרה, ואני מצפה שהדיווחים האלה ישמשו חומר גלם עשיר בעברית למורים נוספים שיקבלו לוחות כאלה בבתי הספר שלהם, וישאלו את עצמם “מה עכשיו?”. רשת של מורים שבוחנים את היכולות של הכלי, ומדווחים על הנסיונות שלהם, בוודאי תתרום להטמעה מוצלחת של הלוח.

מראובן למדתי שבאנגלית כבר קיימת רשת כזאת – קהילת נינג בשם The Interactive Whiteboard Revolution. (בקהילה 275 חברים, אבל אינני יודע כמה מהרשומים משתמשים בלוחות בכיתה, וכמובן שלא כל הרשומים פעילים.) ראובן מביא סיכום משיחה שהוא ערך עם מקים הרשת, כריס בטצ’ר. בטצ’ר (שכתב ספר על הלוחות האלה בחינוך) מתאר תהליך הטמעה שלמען האמת נראה די סטנדרטי – תחילה שימוש בלוח לעשות “דברים ישנים בדרכים ישנות”, בהמשך שימוש כדי לעשות “דברים ישנים בדרכים חדשות”, ולבסוף, שימוש שאפשר לכנות אותו “דברים חדשים בדרכים חדשות”. (הניסוח כאן דומה מאד לניסוח על הטמעת התקשוב באופן כללי של ג’ף אוטכט שעליו כתבתי כאן לפני שנה.) כמובן שניסוח כזה, נכון ככל שיהיה, איננו תורם הרבה. הפרטים הקטנים הם מה שבאמת מעניין, ולא ההכללות. אבל בדיוק בגלל זה טוב שראובן מתעד את השימוש בלוח בבית הספר שלו – זאת הזדמנות עבור כולנו לעקוב מקרוב אחר התהליך, וללמוד מהנסיון של אחרים.