למה ה-LMS לא תיעלם בעתיד הקרוב

לפני כשבוע הזדמן לי לצפות בהדגמה של LMS חדשה. זה לא היה מתוכנן – פשוט נוכחתי במקום שבו ההדגמה התרחשה והוזמנתי להשאר ולצפות. במהלך השנים הכרתי מספר מערכות לניהול הלמידה ואני יכול להודות שהיחס שלי כלפיהן היה, ונשאר, אמביוולנטי. מספר פעמים בעבר ציינתי את העדר ההתלהבות שלי מהתפיסה הבסיסית של הכלי, אבל בהזדמנות אחרת יצא לי להגן עליו. חלק גדול של האמביוולנטיות שלי נובע העובדה שעל אף העובדה שהריכוזיות שנמצאת ביסוד קיומו של הכלי איננה לרוחי, השימוש ב-LMS, וההדרכה בשימוש, היו עבורי מקור חשוב בפרנסה. לא נעים לקטול משהו שמאפשר לך להאכיל את ילדיך.

הופתעתי כאשר גיליתי שאני הולך לראות LMS חדשה. הרי, מי צריך עוד LMS, והאם בכלל יש מה לחדש במערכות האלה? ידעתי שבאופן מתמיד ממשיכים להוסיף מרכיבים חדשים לתוך ה-LMS שבמידה רבה היא האולר השוויצרי של התקשוב החינוכי. אבל זה מפני שהיא מאגדת בתוכה מבחר כלים אחרים (או קישורים לכלים אחרים) ולא ברור שמישהו באמת זקוק למעטפת ייחודית וחדשה.

על אף העובדה שהשימוש בכלי LMS למיניהם נעשה כמעט אוניברסלי בחינוך – הן בבתי הספר והן בהשכלה הגבוהה – יש רבים כמוני שמבקרים את עצם הרעיון של הכלי. אנשי חינוך רבים רואים ב-LMS ביטוי של תפיסה חינוכית מיושנת. הרי אם היום נהוג לטעון שכל אחד יכול ללמוד מתי והיכן שהם רוצים, אין הגיון בכלי שמגביל ומקבע את הלמידה בתוך אתר שמחייב הרשמה והזדהות. הרעיון של אתר שמביא מידע אל מקום מרוכז במקום לעודד את היציאה למרחב הרשת נראה אנכרוניסטי. בתקופה שבה מעצבים מחדש מרחבי למידה פיסיים כדי לאפשר חוויות למידה פתוחות מוזר שדווקא תוחמים את המרחב הדיגיטלי שהוא לכאורה הפתוח ביותר.

בחודש מאי השנה, במאמרון בסידרה על 25 שנים לטכנולוגיה חינוכית, מרטין וולר ביטא יחס כמעט סלחני כלפי ה-LMS, יחס שנראה לי די רווח היום. (וולר כותב על ה-VLE, ה-Virtual Learning Environment שהוא המינוח המקובל באנגליה.) וולר בחר ב-2004 כשנת ה-LMS, ובמרחק של כמעט 15 שנים, ואחרי ששלל כלים נוצצים אחרים חדרו לחינוך, הוא ראה לנכון להעניק לה קצת אהבה, אם כי אהבה המהולה במידה מסויימת של זלזול כלפי הכלי הישן הזה. עם מה שנראה כמידה לא קטנה של נוסטלגיה הוא כתב:

They are a bit like the boring, faithful hound when a new puppy arrives. Everyone is excited by the new thing, and the old dog is in the corner with its flatulence wondering why no-one is making a fuss.

לאור כל זה לא ידעתי למה לצפות כאשר צפיתי בהדגמה של ה-LMS החדשה. לא ציפיתי לראות כלים חדשים וממה שהוצג לי לא התרשמתי שיש כאלה. אם יש חידוש הוא נמצא בעיצוב ובקלות השימוש, ומאלה כן התרשמתי. מדובר בעיצוב מאד אסתטי, ונדמה לי שהוא גם קל מאד לשימוש. הממשק נראה אינטואיטיבי כך שמורים יכולים לשלוט במערכת במהירות. אבל מעל לכל התרשמתי שפשוט היתה זאת, לטוב אבל לא רק לטוב, מערכת לניהול הלמידה. כמו כל LMS היא מניחה שהמורה יגדיר מטלות עבור התלמידים והיא בנויה כך שהמעקב אחרי פעילות התלמידים קל ביותר ומהווה מרכיב מרכזי של המערכת. במילים אחרות, אין כאן תפיסה פדגוגית חדשה אלא יישור קו עם תפיסה הוראתית מוכרת ומסורתית. אני מודה שיכול להיות שפספסתי משהו, אבל הרושם שלי היה שהכל סובב סביב מטלות – עד כדי כך שהתרשמתי שנגד עיני המפתחים עמדה הכיתה הפרונטלית והם פשוט ביקשו להעתיק אותה לסביבה המתוקשבת.

זה איננו צריך להפתיע. כלים מתוקשבים שמבקשים לחדור לתוך מערכת החינוך (ותוך כדי כך גם להבטיח פרנסה למפתחיהם) צריכים להצמד למודל הוראתי מוכר. הסיכוי להצליח עם כלי שמציג מודל פדגוגי שונה מהרווח קטן מאד. על אף מס השפתיים, מנהלי מערכות החינוך מודדים את יעילות ואת כדאיות הכלים שהם רוכשים לפי תוצאות התלמידים במבחנים. לאור זה, פיתוח של LMS אסתטית וקלה לשימוש בהחלט הגיוני בדיוק מפני שהכלי איננו מציג מודל פדגוגי חדש.

לפני יותר מדור, ההתייחסות ל-"כלים פתוחים" היתה באופנה. לצד זה ששיבחו את הכלים האלה שאפשרו ועודדו פעילות יצירתית מצד הלומד היתה גם ביקורת כלפי העובדה שהחינוך נאלץ לאמץ כלים, כמו כלי ה-Office, שלא פותחו באופן ייחודי עבור החינוך. אבל התברר שאותם כלים פתוחים, שעם הזמן הורחבו מעבר לכלי ה-Office כדי להכיל מגוון כלי Web 2.0, אפשרו גמישות רבה ואילצו את המורים לראות את ההוראה שלהם באור אחר. מפני שהכלים באו מחוץ לסביבה החינוכית הם יכלו לקרוץ כלפי מודל פדגוגי אחר, גם אם ברוב המקרים זה בכלל לא היה ב-DNA שלהם.

על אף העובדה שהתמלילן עדיין מציע דף חלק שמזמין את התלמיד להביע את עצמו, השימוש הרווח בו בחינוך הוא להכנת שיעורים. במילים אחרות, מערכת החינוך הצליחה לאלף את התמלילן ולקבע את השימוש בו. באשר לכלי Web 2.0, המערכת הבינה שמה שאלה מציעים איננו נחוץ למטרותיה. וה-LMS? דווקא מפני שה-LMS מנציחה מודל מוכר ואהוד למערכת ימשיכו לפתח אותה. אבל הפיתוחים יהיו בעיקר קוסמטיים ובקלות השימוש. ה-LMS מבטיחה את מקומה במערכת החינוך לא מפני שהיא מציעה משהו חדש, אלא ההפך – מפני שהיא מבטיחה את המשך הקיים.

מה? אתה באמת מגן על ה-LMS?

ההרהורים האלה הוכנו לראשונה כהתייחסות קצרה לשאלה "האם מערכת לניהול הלמידה (LMS) מתאימה ללמידת ה-anytime/anywhere של ימינו?" במסגרת פנל ב-Moodle-moot שנערך בכנס "מעצבים את העתיד 4" בסוף חודש מרץ. בגירסה הנוכחית הם הורחבו, אולי יותר מרק מעט. ללא ספק ההתייחסות ל-"anytime/anywhere" פועלת כקרש קפיצה לעבר היבטים נוספים של המסגרות שבהן היום הלמידה מתרחשת. כמו-כן, אפשר היה לגעת בנקודות נוספות, אבל זה היה במחיר של אבדן יתרון הקיצור. אי לכך, על אף העובדה שהגירסה הזאת מורחבת, בכל זאת השתדלתי להצמד, ולו במעט, לשאלה המקורית. חשוב להוסיף שבמקור הדברים הוכנו באנגלית, ותורגמו על ידי. אינני בטוח שמה שמופיע כאן שונה באופן משמעותי מדברים שבדרך כלל נכתבים ישירות לבלוג הזה, אבל … אולי הצורך לעמוד בזמן קצר עזר להציג את הגישה שלי בצורה בהירה (ואולי לא).

מערכת לניהול הלמידה (LMS) היא מסגרת, ויתכן שהיא סובלת מהעובדה שבימינו נחיצותן של מסגרות באופן כללי נבחנת בסימן שאלה. ביסוד של רעיון הלמידה של anytime/anywhere ניצבת ההנחה שמסגרות נוקשות אינן נחוצות, ואולי אפילו מזיקות, ללמידה. ומכאן השאלה – האם יש באמת צורך במסגרת ה-LMS? אולי הרשתיות חובקת העולם מציעה לנו מסגרת מהירה וזמינה שהיא מספיקה לאותם צרכי למידה?

זאת ועוד: גישת ה-anytime/anywhere מתקשרת לשאלה הרחבה של "unbundling", של פירוק החבילה. אם בעבר בית הספר, כמסגרת חינוכית פיסית, מילא מכלול של פונקציות "חינוכיות" – הוראה, למידה, אקרדיטציה, חברוּת, ומכלול הצרכים של בני נוער, היום אנחנו עדים לכרסום המכלול הזה, כאשר כל אחת בנפרד "מטופלת" באמצעות כלים ו/או מסגרות ייחודיות להן.

במידה מסויימת, השאלה אם ה-LMS מתאימה ללמידה של היום דומה לשאלה האם מוסד בית הספר עדיין מהווה "פתרון" חינוכי רצוי. יתכן שיותר מרק טיפה מיושן להמשיך לטעון שבית הספר – כישות פיסית שונה ונפרדת מ-"העולם החיצוני" – נחוץ. אבל נדמה לי שאין ברירה מאשר להסכים שגם היום לבית הספר סיבת קיום. בית הספר מהווה חיץ שמסנן את המכלול ואת המיידיות של העולם מחוצה לו. בכך הוא ממלא תפקיד של תיווך. יש מי שיטען שהתיווך הזה יוצר מציאות מלאכותית, ואיננו רצוי. אני דבק בדעה שלעתים רבות הוא נחוץ על מנת ליצור סביבה שהיא מתאימה ללמידה פורמלית.

מה שבמרחב המוחשי נעשה על ידי בית הספר ה-LMS יכולה, ואולי צריכה, לעשות במרחב הדיגיטאלי. ובגלל זה יש טעם לשאול מה, בעצם, ה-LMS עושה … וגם מה שהיא איננה עושה.

מערכת לניהול הלמידה איננה מלמדת. במקרה הטוב היא מאפשרת גישה לחומרי לימוד. לפעמים (ולמרבה הצער, רק לפעמים) חומרי הלימוד האלה הם "אינטראקטיביים" – משאבים שמזמינים תגובה שגורמת לפעילות נוספת מצד הלומד ובין הלומדים (להבדיל מהמבוי הסתום של הגשת מטלה למורה).

אבל אם היא איננה מלמדת, מה היא כן עושה? במילה, היא מנהלת. היא עוקבת אחרי המתרחש ורושמת. בזכות ההתלהבות שלנו מפתרונות מבוססי נתונים התשוקה לעוד ועוד (ועוד!) נתונים גדלה. בעבר הלא כל כך רחוק ה-LMS היתה מסוגלת למסור לנו מי הגיש מטלה ואיזה ציון הוא קיבל, ושמחנו על קבלת המידע הזה. אבל היום אנחנו יכולים לקבל מידע הרבה יותר ממוקד – מתי בדיוק הוגשה מטלה, את אורכה, כמה זמן הוקדש להכנתה, ועוד הרבה. האם אנחנו זקוקים לכל זה? סביר להניח שלא, אבל אפשר לקבל אותם, ואנחנו נוטים להתאים את הרצונות ואת הצרכים שלנו למה שמציעים לנו.

היום אנחנו עדים ל-אפקליקציזציה של הלמידה. אם אי-שם בעבר גישת ה-anytime/anywhere הרחיבה את המרחב שבו הלמידה הפורמלית יכלה להתרחש, היום הזמינות של יישומים קטנים שמבצעים פעולות ספציפיות וממוקדות הביאה לצמצום המרחב הזה לנתחי "ידע" זעירים שהיישומים האלה מבקשים. כמו כל LMS אחרת, Moodle מסתדרת עם המודל הזה, אבל בכלל לא ברור שרצוי שהיא תעשה זאת. היישומים מייצגים מודל של למידה שהיא מתוחמת ומגודרת היטב, ובמקום לבחון אם המודל הזה רצוי, הנסיון להתאים את ה-LMS למכשירים ניידים מיישרת קו אותו.

על פניה ה-LMS יכולה להגשים את תפיסת בית הספר ללא קירות. אבל בפועל מתרחשת התאמה של מה ש-"נלמד" לתפיסת האפליקציה – מה ש-"נלמד" מצטמצם למה שאפשר למדוד. זה יכול להסביר לנו למה ה-LMS היא כלי אפקטיבי בהכשרה המקצועית, ולמה באמצעות ה-LMS הלימודים האקדמיים נעשים יותר ויותר דומים לאותה הכשרה מקצועית.

נהוג לראות למידה של anytime/anywhere כאמצעי להגדלת למידה מקוונת עצמית ולהרחבתה, למידה שבה הלומד קובע עבור עצמו מה חשוב לו ללמוד. עבור מודל כזה, בעצם אין צורך ב-LMS. היא אפילו מגבילה אותו. אבל המגבלות של לומד אחד עשויות להיות מערכת התמיכה של לומד אחר. הכישורים האקדמיים של רבים, ואולי אפילו של מרבית, הלומדים בהשכלה הגבוהה של היום די מצומצמים, והעדר הכישורים האלה מקשה עליהם מלהיות לומדים עצמאיים. המסגרת ש-LMS כמו Moodle מציעה, כאתר קורס שעיצובו וארגונו ברורים, יכולה למנוע את ההליכה לאיבוד בתוך מרחב למידה מבלבל ולסייע להשלמה מוצלחת של מסלול לימודי.

אין בהכרח התאמה בין למידה של anytime/anywhereלבין למידה מותאמת אישית (Personalization) אבל במציאות של חברת השוק של היום, כאשר ההיצע ההולך וגדל של כלים איננו רק לשם הלמידה אלא, אולי בעיקר, לשם הרווח, קיים קשר די הדוק בין השניים. בהשפעת השוק ההתאמה האישית הופכת לאטומיזציה, למצב שבו כל לומד עומד בפני עצמו, בנפרד מקהילה של לומדים. הסטודנטים אמנם עדיין רשומים בתוך קורסים, אבל הקורס, כקבוצה לומדת, מאבד את חשיבותו, ובמקום זה כל אחד מתקדם לקראת התעודה באופן עצמאי ואישי. הלמידה כבר איננה חוויה קבוצתית או חברתית. ודווקא במציאות הזאת ה-LMS נעשה לדבר חיובי. היא מאגדת את הלומדים כמשתתפים בפעילות משותפת שפועלים לקראת אותה מטרה. בתקופה של פירוק הקולקטיב, אתר Moodle, כסביבה שבו המרצה מתייחס לכלל הסטודנטים, נעשה חיוני ורצוי.

נהוג לציין שהחינוך משתנה, אבל נכון יותר להגיד שגורמים שונים מנסים לשנות את החינוך. יש אנשי חינוך שמבקשים לשנות את החינוך מפני שהם רוצים שהוא יפעל יותר למען רכישת דעת ובבניית אדם שלם, אדם סקרן שרוצה לתרום לחברה. אבל יש אחרים שיש להם תפיסה שונה מאד בנוגע לחינוך, וגם הם מנסים לשנות אותו. רבים מהאנשים האלה רואים בחינוך בעיקר שוק שממנו אפשר להרוויח, ומתוך הקבוצה הזאת רבים מנסים להרוויח מהכנסת טכנולוגיות חדישות לתוך הכיתה.

אני ממקם את עצמי כחבר בקבוצה הראשונה, ואני חש מתח רב ואי-נוחות מתמשך לאור ההישגים של הקבוצה האחרת. אני הרי שואף ליותר למידה עצמאית, למידה שהרשתיות של היום בהחלט מאפשרת. למידה כזאת איננה דורשת שימוש ב-LMS. אבל מצד שני, ברור לי שעבור רבים מהסטודנטים של היום רכישת השכלה גבוהה קשה ואף מאיימת. בנוסף, החינוך שהדוגלים בשיבוש החינוך מציעים איננו אלא מעט מעבר להכשרה מקצועית, ולא הזדמנות אמיתית להשכלה שמרחיבה אופקים. עבור הסטודנטים האלה ה-LMS מציעה קביים שבהחלט יכולים לעזור להם להשיג את החינוך שבאמת מגיע להם.

ובמציאות הזאת, אני מגלה שעל אף העובדה שה-LMS איננה ממלאת את הפונקציות שבעיני הן הנחוצות בחינוך של היום, חשוב לי להגן עליה היות והאלטרנטיבה באמת יותר גרועה.

קוצרים את מה שזרעו

תחושה קצת מוזרה אחזה בי כאשר קראתי, לפני מספר ימים, מאמרון בבלוג של חברת Blackboard שדיווח על הממצאים של סקר שהחברה ערכה בנושא השימוש במערכת לניהול הלמידה שלה. מדובר בסקר רחב היקף מסמסטר האביב של 2016. ג'ון וויטמר, כותב המאמרון, מדווח שהוא כלל 70,000 קורסים אצל כמעט 1000 מוסדות להשכלה גבוהה, עם קרוב לשלושה וחצי מיליון סטודנטים. (לפי הדוח המלא [זמין להורדה אחרי הרשמה] מתברר שניתוח של הממצאים התבסס על מדגם קטן יותר באופן משמעותי אבל עדיין די גדול.) ללא ספק סקר מהסוג הזה עשוי להניב תמונה די מקיפה על השימוש ב-LMS. ואכן, התוצאות בהחלט מעניינות, אבל רחוקות מאד מלהפתיע.

בהתאם למידת השימוש בכלים השונים אשר ב-LMS וויטמר מחלק את הקורסים בסקר לחמישה סוגים שונים. הוא ממקם את הסוגים האלה על סקלה משימוש פסיבי של מקורות מידע ועד לפעילות "חברתית" (שימוש בפורומים) בקורס. וויטמן מתאר את תהליך העבודה של הסקר:

we conducted analysis for patterns between courses based on the relative time students spent using different tools, taking use of features/functionality as a proxy for course design.
במילים אחרות, הסוקרים בדקו את השכיחות של השימוש בכלים השונים שב-LMS ולפי שכיחות השימוש הם הסיקו מסקנות לגבי המודלים ההוראתיים של הקורסים. בדיקת מידת השימוש בכלים השונים אשר ב-LMS נראית לי כדרך הגיונית לסווג קורסים, אם כי במידה מסויימת יש כאן מקרה של לירות את החץ ואחרי-כן לצייר את המטרה מסביב למקום הפגיעה. הסוקרים זיהו חמישה סוגים ראשיים של קורסים, כאשר הסוגים הוגדרו לפי הכלים בקורסים שזכו לשימוש הרב ביותר. מתברר שבאופן מאד ברור השימוש הרב ביותר של סטודנטים בכלים אשר ב-LMS היה השימוש בקבצי מידע – מאמרים וקישורים למאמרים שמשולבים לתוך הקורסים. היה גם לא מעט שימוש בפעילויות הערכה (מבחנים, הגשת עבודות). רק בסוג קורס אחד (המכונה "חברתי") היה שימוש משמעותי בקבוצות דיון, אם כי גם בקורסים האלה השימוש לא היה במיוחד נרחב.

חשוב, אגב, להדגיש שאיננו לומדים אם הקורסים שנסקרו היו מקוונים מלאים או אם ה-LMS שימש כאתר מלווה של קורס פנים אל פנים. כמו-כן, לא מציינים אם היו הבדלים בין קורסים במדעים הטהורים או במדעי החברה, או בתחומי דעת אחרים. היה נדמה שמידע כזה היה עשוי להיות רלוונטי לניתוח הממצאים – הרי לא בכל קורס חשוב לעורר דיון או לעודד קשרים בין הלומדים – אבל לא מצאתי שום התייחסות לתכנים של הקורסים השונים או לציפיות ההוראתיות של המרצים. הנקודה הזאת נעשית עוד יותר תמוהה לאור קטע שמופיע בדוח המלא (שעדיין די קצר):

A crucial point underlying this research is that course designs, like any other use of academic technology, are only valuable insofar as they help to achieve pedagogical outcomes. Simply applying these designs without reconsidering learning and teaching goals will not results in improved outcomes, as we’ve learned clearly from the ‘No Significant Difference’ literature (Russell, 1999).
במילים אחרות, עורכי הסקר מודעים לכך שהכלים שב-LMS שזוכים לשימוש משרתים את המטרות ההוראתיות/לימודיות של הקורס. ודווקא כאן מתחדדת מה שנראית לי הנקודה החשובה ביותר, אם כי לא המפתיע, של הסקר. בסופו של תהליך הכלים של ה-LMS שזכו לשימוש היו כלים שמתאימים לקורס פרונטלי מהסוג המוכר ביותר. מרצים מאמצים את הכלים האלה – שילוב מקורות מידע לתוך ה-LMS, מבחנים ומטלות שבודקות מה הסטודנט "למד" – מפני שאלה תואמים את תהליך הלמידה כפי שהם מבינים אותו.

בהרצאה לקהילת ה-Moodle העולמית במאי של 2011 מרטין דוגיאמאס הציג שקף (מס' 8) שהוא הציג לראשונה שנתיים לפני-כן. השקף תיאר, מלמטה למעלה, את ההתקדמות הפדגוגית של הכלים השונים אשר ב-Moodle. דוגיאמאס הראה שה-LMS שהוא בנה כלל כלים שמחזקים מודלים הוראתיים מוכרים ומסורתיים, אבל גם כלים שמאפשרים לימוד אחר. ב-2011 הוא עקף במלבן את שלושה השימושים ה-"נמוכים" ביותר, וציין, לצערו, שעל אף היכולות הרבות של ה-Moodle, אלה זוכים בערך ל-90% מהפעילות ב-LMS.

זה היה לפני חמש שנים. הסקר של חברת Blackboard מראה שמעט מאד השתנה מאז. כזכור, שזה איננו צריך להפתיע. אני מניח שלא מעט אנשים מוכשרים עובדים בחברת Blackboard, ושהאנשים האלה מצליחים לשלב מגוון כלים מעניינים לתוך ה-LMS שלהם. אבל שנים של שימוש ב-LMS ככלי לניהול של למידה מהסוג המסורתי ביותר חיזקו את התובנה אצל מרצים שלשם כך הכלי הזה קיים, והביאו לכך שהמרצים שמשתמשים בו מתקשים לחשוב על דרך עבודה אחרת. מרטין דוגיאמאס הצטער על כך שמרצים שהשתמשו בכלי שהוא בנה לא ניצלו את היכולות הפדגוגיות החיוביות שבו. נדמה שבמקום להצטער, אנשי Blackboard הסתפקו בהגדרות של סוגי קורסים שונים, וכך לא נדרשו להודות שהם בעצמם הביאו למצב העגום של השימוש ב-LMS היום.

בא לעזור, ויוצא מגביל

רק לפני חודשיים כתבתי כאן על מאמרון של ליסה ליין בו היא קבלה על כך שכלים של מערכות לניהול הלמידה יוצרות מצב שבו כל קורס (או כל אתר של קורס) דומה מאד למשנהו. היא ציינה שהמערכות האלו מעודדות מרצים לוותר על ייחודיות תמורת יצירת מצב של one size fits all שאמור, לכאורה, לסייע לסטודנט ללמוד. לפני שבוע ליין העמיקה את הביקורת שלה. לאחרונה ליין מתמודדת עם מערכת Canvas שנרכשה על ידי הקולג' שלה, והיא מדווחת על הקשיים שבהם היא נתקלת כאשר היא מנסה לבנות תהליך לימודי שונה מאשר התהליך הליניארי הפשוט שבה ה-Canvas מגישה חומרי למידה לסטודנטים. בעקבות ההתנסות שלה עם Canvas ליין מכריזה:

I have concluded that the underlying philosophy of Canvas (and OEI in California) is to remove the information literacy requirement for online learning.
על פניו, ה-Online Education Initiative) OEI) אמור להיטיב עם הסטודנטים במדינת קליפורניה אשר זוכים בהזדמנות ראשונה להשכלה גבוהה. בלשון אתר ה-OEI:
The Online Education Initiative (OEI) is a collaborative effort among California Community Colleges (CCCs) to ensure that significantly more students are able to complete their educational goals by increasing both access to and success in high-quality online courses.
אבל ליין חוששת שהמחיר של ההצלחה בקורסים של היוזמה הזאת היא הצבת אתגרים שהם נטולים כל דבר שרומז על עומס קוגניטיבי. זה נעשה באמצעות הצגת כמה שפחות אופציות לימודיות:
It is a clear return to 4th grade "computerized learning", the kind that takes place in a lab. Pupils sit at stations, and the software guides them step-by-step by pressing as few buttons as possible. With visual and touch-screen interfaces, this is now even easier. Complete a small task, get instant feedback, press 'Next'.
אחרי נסיון די רב עם המערכות האלו ליין מסיקה את המסקנה שהעדר העומס הקוגניטיבי איננו באג, אלא מאפיין מכוון של בוני המערכות:
The fact that such interfaces prevent branching, distributed, or complex learning is considered to be a feature, not a bug. All information is "chunked" for easy understanding and assessment.
ליין מזכירה לנו שבשנות ה-90 המוקדמות חלק חשוב מההתלהבות כלפי השימוש ב-WWW אצל אנשי חינוך היה הזמינות של מידע שאפשר היה לחשוף בפני הלומדים. זאת ועוד: בהמשך, כאשר נבנו כלי Web 2.0, בנוסף לגישה למידע היתה גם האפשרות לאינטראקציה איתו ולשיתוף פעולה בלמידה. היא מדגישה שהכלים האלה היו קלים לשימוש ודרשו יחסית מעט ידע טכני. אבל בהמשך:
With the development of private web spaces like Facebook and Google, companies came to control the interfaces, simplifying even further what we needed to know to use the tools, and pruning the content we could access easily.
ליין מראה שקלות השימוש הזאת, שלכאורה היתה מאד רצויה, הביאה לנטישת הרצון ללמד "אוריינות מידעית" (information literacy). אולי עדיין מצהירים עליה כמטרה, אבל המטרה אינה מיושמת, וסביבות הלמידה נבנות בהתאם:
As instructional designers remove more and more of our responsibility to construct these pathways ourselves, the "best practices" encourage computerized learning goals such as chunking, instant feedback, and tightly controlled pathways at the expense of discovery, integration and community.
המסקנה של ליין עגומה – גדל דור שמערכות ה-LMS הליניאריות הן הדרך היחידה שבה הם יכולים ללמוד בסביבה דיגיטאלית:
We have successfully trained an entire generation not to think while using an electronic tool. We may no longer be able to expect them to do so for the sake of their education.
מוסדות רבים מחייבים את שהשימוש במערכות LMS. אפשר להגיד שהיום מערכות כאלו מובנות מאליהן, וקיימת ציפייה שלכל קורס יצורף אתר בתוך ה-LMS המוסדי. מספר פעמים בעבר ליין עצמה כתבה על היתרונות של מערכות LMS, ואפילו ציינה כיתרון מה שהיא מבקרת במאמרון הנוכחי – הקושי של רבים מהסטודנטים שלה להתמודד עם סביבות פתוחות, ובתחושת האיום שהפתיחות יוצרת. בגלל הקושי הזה היא מצאה חיוב בריכוז חומרי למידה במקום אחד, דבר שיכול לסייע לסטודנטים להתמודד עם הנושא הנלמד. מפני שליין איננה מתכחשת לצד החיובי של ה-LMS, הביקורת שלה במאמרון הנוכחי חשובה במיוחד. היא מזכירה לנו ששכרנו יכול לצאת בהפסדנו – מתוך הרצון להקל על הסטודנט המתקשה אנחנו עשויים ליצור מצב שבו הוא איננו מתמודד עם אתגרים לימודיים אמיתיים אלא עוסק ברכישת מידע יבש בלבד.

כאשר קראתי את המאמרון של ליין לפני שבוע היה לי ברור שארצה להתייחס אליו כאן, אבל הידיים היו מלאות במספר מטלות והכתיבה נדחתה. ואולי זה היה לטובה, היות וכאשר קראתי את המאמרון לראשונה הפתיע אותי שהוא לו עורר תגובות, ואחרי מספר ימים אלה כן הופיעו. אחת מאלה מעניינת במיוחד.

קוראת אחת ציינה שכמו ל-LMS, גם לניתוח הלמידה (learning analytics) יש פן חיובי ופן שלילי, פן שיכול לעזור לסטודנט, אבל גם פן שעשוי לדכא את יוזמתו האישית:

The use of predicitive analytics to design "personalised learning pathways" (what a euphemism!! – it couldn’t be LESS personalised!) removes any creativity from the learning process, shuts down opportunities for productive digression, and worst of all, takes the wonder (in both senses of the word) out of learning.
התוספת הזאת צריכה להזכיר לנו שלא כל מה שהתקשוב מציע בהכרח מסייע ללמידה. כן, זה נשמע כדבר מובן מאליו, אבל ההיסטוריה, וגם המציאות הנוכחית, מראות שרבים מתקשים להפנים אותו.

האם הפשוט ינצח את המורכב?

כ-15 פעמים בעבר התייחסתי כאן לדברים שכותבת ליסה ליין. ליין היא מרצה להיסטוריה בקולג' בקליפורניה שמרבה לדווח על הקורסים שהיא מלמדת, ועל השימוש שהיא עושה בכלים תקשוביים. ליין ממלאת משבצת ייחודית בקהילת התקשוב החינוכי. מצד אחד היא מרבה לבחון כיצד ניתן לשלב את התקשוב בהוראה – היא בין חלוצי השימוש בתקשוב לצרכי הוראה הבנייתית. מצד שני היא יודעת שהסטודנטים שלה מתקשים ללמוד בסביבות פתוחות ולכן, על אף העובדה שהיא איננה מתלהבת ממערכות LMS, היא מנסה להוציא את המיטב ממערכות ה-LMS שהקולג' שלה מספקת. לעתים קרובות ליין מדווחת על ההתמודדות שלה עם המצב הבעייתי הזה – מצב שבו היא מאמצת כלים שאיתם היא איננה שלמה. אני מניח שבזה היא איננה שונה ממרצים רבים אחרים שבלית ברירה מיישרים קו עם התכתיבים של המוסדות שבהם הם מלמדים. ומפני שהיא גם מדריכה מרצים בשימוש בכלים תקשוביים, לא פעם היא מוצאת את עצמה מלמדת דברים שבמידה רבה היא מתנגדת להם.

בפתיחת מאמרון שהיא פרסמה לפני מספר ימים ליין מתארת שני סוגים של קורסים מקוונים. סוג אחד הוא קורס מאד מובנה שמסביר לסטודנט, באופן ברור, מה עליו לעשות ומתי, ומסיים עם מבחן המסכם. לעומת הקורס הזה היא מתארת קורס "פתוח", קורס שמתאפיין בחקר, בגילוי, במטלות "יצירתיות", ובנסיון ליצור קהילה. היא מדגישה שהנסיון הלימודי הקודם של סטודנטים מכין אותם למודל הראשון, קורס עם דרישות ברורות שאין בו עומס קוגניטיבי:

Recent efforts to “improve” online course “integrity” have led to various rubrics, standards, and evaluative tools, wielded by administrators and instructional improvement teams. These assess the “quality” of an online course. The ones I’ve seen, and the faculty I’ve talked to who have been subject to them, note that the rubrics clearly prefer the Online Class A model: content-based, simply laid out, clearly expressing not only expectations but overall outcomes. Complexity is seen as “cognitive overload” and is discouraged.
היא כותבת שכאשר "מתחשבים" בתנאים האלה בבניית קורס מקוון התוצאה היא קורס מאד סטנדרטי, גם אם זאת איננה הכוונה או הרצון של המרצה. היא כותבת:
Although the teams and projects deny that the intention is to standardize online classes, to make them “cookie cutter”, that is the likely result.
ליין מציינת שידוע שההוראה היא מטבעה פעולה מורכבת, ולכן לכאורה מרצים עשויים לבנות קורסים שאינם בנויים לפי שטנץ. אבל היא מוסיפה שלמרבה הצער על פי רוב הם מיישרים קו עם הפשוט. הפשוט, כמובן, איננו פסול. הרי בזכות הפשוט הסטודנט זוכה לקורס מאד ברור. אבל משתי סיבות התוצאה הזאת בעייתית – בקורס עצמו יש תחושה של "למידה ממחשב" ללא יד אנושית מכוונת, ואולי בעייתי יותר, הסטודנט מקבל רושם מוטעה לגבי מהו קורס מקוון:
Many, many students complain that their online classes are impersonal, that they feel like they’re just learning from a computer instead of a person (and in the case of instructors who adopt course cartridges, that is often true). Students come to believe that this is what an online class is – a list of tasks to be completed and graded, rather than a learning experience.
נוצר מעגל קסמים שבו ציפיות הסטודנט מכוונות את המרצה לדפוס מסויים של קורס מקוון. שוב, זה איננו אומר שאין ערך בסדר ובבהירות, אבל אלה היו צריכים להיות נקודות הזינוק לבניית קורס טוב, לא קו הגמר.

בעבודה שלה עם מרצים שנחשפים לתקשוב זה מה שליין מבקשת ללמד. לפעמים היא מצליחה. אבל עם השנים היא מודעת לשינוי שמתרחש בהתייחסות לתקשוב בהוראה. היא כותבת שאם בעבר ראו במרצים שמקדימים לאמץ כלים תקשוביים בחינוך מדריכים ומפלסי דרך, היום רואים בהם חריגים שאין להסיק מהם על כלל המרצים. היא כותבת:

We are being told that the days of “cobbling” our own systems together are over, that we need to join the “community” of large initiatives designed to create more accountable and approvable online classes.
כמו-כן, היא מוסיפה שהמערכת רומזת שכבר אין צורך בחלוצים – אלה שלמדו HTML ובחנו את השימוש בכלים חדשים, וגם היום ממשיכים לבדוק מה אפשר לעשות עם יישומים חדשים. היום, הרי, הכל זמין בתוך ה-LMS. ליין כותבת שהמסר שהמערכת מעבירה לאותם חלוצים הוא:
We must step down from our role as innovators and join the parade, marching together. We must realize that it is time to, in a word, simplify.
היא כותבת שיש כאן הצעה מפתה, אבל היא שואלת מה המערכת מאבדת אם היא מוותרת על המורכבות לשם הפשטות; מה יחסר כאשר הכלים והפלטפורמה שמציעים אינם מעודדים את החקר ואת הגילוי. היא שואלת:
Do we wish to encourage that sort of simplification for our students, when employers have made it clear that what they want is workers who can actually learn? Are such industrial models appropriate in a post-industrial world?
דווקא כאן אני חושש שליין קצת טועה. אמנם פעם אחר פעם מכריזים ששוק העבודה העתידי זקוק לעובדים שיודעים כיצד ללמוד, אבל נדמה לי שרוב המעסיקים עדיין שמחים מאד לקבל עובדים שבסך הכל יודעים למלא הוראות, ולא הרבה מעבר לזה. מהבחינה הזאת, קורס מקוון שמסתפק בהגשת מידע לסטודנט ומנחה אותו בביצוע מטלות יכול להתאים לצרכים של השוק הזה. ובכל זאת ליין בוודאי צודקת בנוגע לכדאיות של קורסים מקוונים שאינם מסתפקים בבהירות ובפשטות. יותר קשה לבנות קורסים שנעזרים בתקשוב כאמצעי מאתגר מאשר כאמצעים לניהול, אבל זה הערך האמיתי שהתקשוב יכול לתרום ללמידה, וחשוב מאד לא לוותר עליו.

למה דווקא עכשיו?

שני מקורות שאני מעריך – פורטל מס"ע של מכון מופ"ת וההמלצות של יורם אורעד ברשת שלובים – המליצו לקראת סוף השבוע על מאמרון קצר של אפרת מעטוף (שגם את המאמרונים שלה אני מעריך) שעוסק ב-Google Classroom. בציפייה לעדכונים בכלי הזה הקלקתי למקור. אבל במקום עדכונים מצאתי דיווח ישן שמעמיד בסימן שאלה כל המהלך הזה של גוגל.

המאמרון של אפרת מעטוף מכיל סרטון אחד מרכזי, פלייליסט של 17 סרטונים אודות Google Classroom והשימוש בו (חלקם בעברית, חלקם באנגלית, חלקם מתמקדים בתכונה אחת של הכלי, חלקם כלליים), ושני משפטים של טקסט:

הכלי תוכנן במטרה לעזור למורים לתקשר בקלות עם תלמידיהם ולעקוב אחר התקדמותם. הכלי מסייע למורים ליצור עבודות ולארגן אותן במהירות, לספק משוב באופן יעיל ולתקשר בקלות עם הכיתות שלהם.
הטקסט הזה מאד קולע למציאות. יתרה מזאת, אפשר אפילו להגיד שזה פחות או יותר כל מה שיש להגיד אודות Google Classroom. בשני משפטים מעטוף מסבירה היטב מה הכלי הזה עושה – הוא מהווה סביבה שבה המורה מחלק מטלות לתלמידיו, בודק אותן ונותן ציונים, וגם מאפשר לו לתקשר עם הכיתה. במילים אחרות, האנשים היצירתיים מבית גוגל שמצליחים ליצור מכונית שאיננה זקוקה לנהג היטיבו להרכיב LMS (מערכת לניהול למידה) בסיסית ביותר מהסוג שאנחנו מכירים כבר לפחות 15 שנים. היות וגוגל השיקה את ה-Classroom שלה לפני כמעט שנה וחצי, קצת תמוה שהכלי הצנוע הזה זוכה לסיקור כעת.

הסרטון הראשי במאמרון של מעטוף הוא הקלטה מכנס שנערך בספטמבר 2014 באוניברסיטה חיפה. בסרטון, בן 16 דקות, עדי אלטשולר, מנהלת "גוגל בחינוך" של גוגל בישראל, מציגה את מערכת ה-Classroom. אלטשולר מתארת את המערכת כבסך הכל מעטפת שמגישה את הסביבה של Google Apps לשדה החינוכי. (היא מדגישה, למשל, שבמעטפת החינוכית סרטוני YouTube אינם מכילים פרסומות.) במהלך הדברים שלה אלטשולר מקרינה סרטון בן שתי דקות שמציג את יכולות הניהול של המערכת. בסיום הסרטון שני משפטים מופיעים על המסך:

More time for Teaching.
More time for Learning.
אפשר להתייחס למשפטים האלה בציניות, אבל נדמה לי שהכוונה כאן באמת כנה. אנשי גוגל סבורים שהשימוש ב-Google Classroom משחרר זמן כיתה שאחרת היה מתבזבז בעיסוק בניהול כיתה. זה בא לביטוי בדבריה של אלטשולר טיפה אחרי הצגת הסרטון. היא מכריזה:
זה לא מערכת של ניהול פדגוגי. זה בסך הכל פיצ'ור בתוך ה-Google Apps לניהול כיתה.
ובהמשך היא אומרת:
לקחו את הדרייב, פשוט הוסיפו לו עוד יותר התאמות למורה ולכיתה
אלטשולר אפילו מזהירה לשומעיה לא לחפש משהו שאיננו שם, ומציינת שה-Classroom מאפשר שלושה דברים בסיסיים – תקשורת עם התלמידים, משוב, והגשת מטלות ומשימות.

אני מבין, ואף מכבד, את האמירה הזאת, אבל בכל זאת מתבקשות שתי שאלות. תחילה יש טעם לשאול למה, אם זה כל מה שהכלי עושה, עושים מזה עניין גדול. הרי יש כלים רבים אחרים שמאפשרים את הפונקציות האלו, וגם פונקציות רבות נוספות. נדמה לי שבין היתר התשובה היא ש-Google Classroom יושב על השרתים של גוגל, כך שהשימוש באמת קל ביותר. הוא איננו עולה כסף, ובנוסף, כאשר הטיפול במערכת נמצא בידי גוגל הוא גם חוסך כסף בכך שבית ספר איננו זקוק לכוחות טכניים מקצועיים. וכמובן כל כלי של גוגל זוכה לפרסום רב פשוט בזכות זה שהוא של גוגל.

אבל יש גם שאלה שנייה, ועליה קצת יותר קשה לענות: למה דווקא עכשיו, יותר משנה אחרי ההשקה של Google Classroom, הוא זוכה לסיקור בבלוג של אפרת מעטוף וגם מקורות מכובדים מדווחים על זה?

יתכן מאד שאני טועה, אבל אני מוכן להעלות ניחוש לגבי השאלה "למה עכשיו?". מי שעובד עם מערכות LMS מורכבות יותר דוגמת Moodle בוודאי חש שהמערכת נותנת לו הרבה יותר מאשר הוא צריך. וזה, כמובן, יוצר עקומת למידה בעייתית: למה ללמוד להשתמש במרכיבים שעל פי רוב לא יזכו לשימוש. זאת ועוד: יותר ויותר היום אנחנו שומעים על הצורך בלמידה פעילה, בחוויה לימודית עשירה יותר מאשר הכיתה הפרונטלית והכנת שיעורי בית שמגישים למורה. אני נוטה לחשוב שעבור לא מעט מורים הכיוון הזה מהווה איום. אבל מערכות החינוך גם מעודדות את השימוש בתקשוב, ויתכן שיש מורים שחושבים שהמערכת תניח אותם בשקט ולא תדרוש שינוי חינוכי משמעותי אם הם יכניסו "תקשוב" בסיסי לתוך הכיתות שלהם. ומה יותר בסיסי מאשר כלי ששומר על הכיתה המסורתית באותו הזמן שהוא גם קורץ לחידוש טכנולוגי? כל זה יכול ליצור התעניינות מחודשת ב-Google Classroom. יתכן אפילו שיש יתרון בכך שהכלי לא השתנה באופן משמעותי בשנה וחצי האחרונה. הרי הוא עדיין מתמקד בשלושה הדברים הבסיסיים שהמערכת מזהה כמרכזיים לניהול תקין של כיתה.

מדובר בסברה בלבד, ואני בוודאי אינני מתכוון לרמוז שאי-שם בחדרי חדרים נקשר קשר כדי לקדם את השימוש ב-Google Classroom. כזכור, יש סיבות די הגיוניות לאימוץ הכלי. הזמן בשל לכלי מהסוג הזה, ובגוגל בוודאי זיהו את הצורך בכלי עם יכולות מוגדרות ומצומצמות שקל ללמוד. מעניין שמלבד אמירתה של אלטשולר בנוגע לפרסומות בסרטונים אין שום התייחסות לנושאים החמים של פרטיות ושמירה על המידע של תלמידים. כאשר הכלי הושק לפני כמעט שנה וחצי הנושאים האלה היו פחות בוערים מאשר היום, אבל לא הרבה פחות. בגוגל כנראה משוכנעים שגם בחינוך אנשים יהיו מוכנים לוותר עליהם למען כלי מוצלח. סביר להניח שצדקו.

מה שמדאיג ומעציב כאן היא הראייה החינוכית המצומצמת שבאה לביטוי בהתייחסות החיובית לכלי כמו Google Classroom. אינני יודע מה גרם לכך שעכשיו הוא זוכה להתייחסות, אבל אני חושש שההתייחסות הזאת מסמלת נצחון של אימוץ התקשוב בחינוך כאמצעי להנצחת תפיסות חינוכיות מסורתיות. חבל.

קצת איזון לא יכול להזיק … אבל אנא, לא יותר מדי

מספר פעמים בעבר הבעתי כאן את ההעדפה שלי כלפי ה-PLE על פני ה-LMS, או ליתר דיוק, כלפי התפיסה החינוכית שה-PLE מבטא לעומת התפיסה שבאה לביטוי ב-LMS. אין זה צריך להפתיע. בעיני ההבטחה הגדולה של כלים דיגיטאליים בחינוך נמצאת בכך שהם פותחים לפני הלומד עולם בלתי מוגבל, ומאפשרים לו לכוון את הלמידה של עצמו. כאשר הלומד מעצב את סביבת הלמידה של עצמו הוא לוקח פיקוד על כיצד הוא לומד וגם על מה הוא ילמד. לטעמי, מעל כל מגמה חינוכית אחרת, זה הכיוון שבו החינוך היום צריך להתפתח.

אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. היום שבו החזון הזה יתגשם עדיין איננו נראה באופק. בינתיים הלמידה, כולל זאת שמתנהלת באמצעים דיגיטאליים, מתרחשת במסגרות ממוסדות. בית הספר מגיש חומרי למידה לתלמיד, ובוחן את התלמיד על הישגיו. הציון שהוא מעניק על ההישגים האלה קובע רבות בנוגע להמשך החיים של הלומד. במילים אחרות, מערכת חינוכית איננה סתם מרחב למידה, אלא מסגרת ממוסדת שמשקפת את הציפיות ואת הדרישות של החברה. לאור זה אין זה צריך להפתיע שמוסדות חינוכיים "מנהלים" את הלמידה של הלומד, ולצורך זה ה-LMS ממש מתאימה.

בוויכוח הנוכחי בין חסידי שתי המערכות השונות האלו, ה-LMS מול ה-PLE, אין סיכוי שה-PLE "תנצח". מערכות החינוך אינם רק מקדמות ומעודדות את הלמידה של הפרט. הן קובעות מה חשוב ללמוד ועד כמה הלמידה הזאת התרחשה לשביעות רצונה. חסידי ה-PLE יכולים לתאר את החזון שלהם, ולנסות להאיץ את המערכת כלפי יותר עצמאות וריבונות של הלומד על הלמידה של עצמו, אבל כל עוד הלמידה מתרחשת במסגרת בית ספרית, המסגרת הזאת עדיין תפקח על התהליך.

נדמה לי שהמצב הזה מוכר ומובן למתנגדי ה-LMS, אבל בכל זאת מידי פעם הוויכוח מתעורר מחדש. כך קרה בתחילת החודש הזה כאשר אודרי ווטרס נשאה דברים באוניברסיטה באנגליה, ואחרי-כן פרסמה את דבריה בבלוג שלה. וורטס היא בין המקטגרים החריפים של ה-LMS, ובהרצאה היא תיארה את הסיבות להתנגדות שלה:

The learning management system has shaped a generation’s view of education technology, and I’d contend, shaped it for the worst. It has shaped what many people think ed-tech looks like, how it works, whose needs it suits, what it can do, and why it would do so. The learning management system reflects the technological desires of administrators — it’s right there in the phrase. “Management.” It does not reflect the needs of teachers and learners.
אני מניח שווטרס דיברה אל המשוכנעים, ולי, כאחד מהמשוכנעים האלה, היה קל להזדהות עם דבריה. היא תיארה את ההיסטוריה של Blackboard, ה-LMS הנפוץ ביותר בארה"ב, אבל הביקורת שלה נגעה בכל המערכות האלו. היא מסבירה כיצד ה-LMS משקפת תפיסה מסורתית של הלמידה המוסדית:
How education worked offline translated into how courses would work online. What a course looked like. How a course, and the knowledge that was generated and shared therein, began and ended in conjunction with the academic calendar. How each course is a separate entity — one instructor and a roster — hermetically sealed in a walled off online space, much like a walled off classroom.
שוב, סביר להניח שכל מי שמלכתחילה מזדהה עם הגישה של ווטרס הנהן את ראשו לתיאורים שלה, ולביקורת שמשתמעת מהם. לכן מעניין לציין שטיפה הופתעתי כאשר בין בלוגרים לא מעטים שהם מזוהים כבין המשוכנעים, השייכים ל-"מחנה" של ווטרס, מצאתי לא מעט ביקורת.

ד'ארסי נורמן, שמספר פעמים בעבר העלה ביקורת די נוקבת על ה-LMS מוצא את עצמו בא להגנתה. הוא מסביר שמוסד חינוכי עוסק ביותר מרק פתיחת אפשרויות למידה ללומדיו:

But. We can’t just abdicate the responsibility of the institution to provide the facilities that are needed to support the activities of the instructors and students. That doesn’t mean just “hey – there’s the internet. go to it.” It means providing ways for students to register in courses. For their enrolment to be automatically processed to provision access to resources (physical classrooms, online environments, libraries, etc…). For students’ grades and records to be automatically pushed back into the Registrar’s database so they can get credit for completing the course. For integration with library systems, to grant access to online reserve reading materials and other resources needed as part of the course.
נורמן מדגיש שהגישה שלו כלפי ה-LMS מושפעת מהעובדה שהוא עובד באוניברסיטה עם מעל 30,000 סטודנטים. אם אנחנו רוצים שמורים ומרצים, שמרביתם אינם שולטים בטכנולוגיות דיגיטאליות כמו רוב האנשים שכותבים על המגרעות הלימודיות של ה-LMS, יוכלו לתת לסטודנטים שלהם גישה לחומרי למידה טובים, נצטרך ליישר קו עם מערכות LMS. נורמן מזכיר לנו "חוק" שהוא קבע לפני שנה וחצי – חוק נורמן של "התכנסות" כלים לימודיים:
Any eLearning tool, no matter how openly designed, will eventually become indistinguishable from a Learning Management System once a threshold of supported use-cases has been reached.
במילים אחרות, על אף הרצון להיות "פתוחים", אם רוצים גם שמורים רבים ישתמשו בהם, אין ביכולתנו להמנע מפיתוחה של מערכת LMS.

ליסה ליין, שגם היא השמיעה בעבר ביקורת רבה על ה-LMS, מהרהרת אם אין בדבריה של ווטרס דיכוטומיה כוזבת. היא מציינת שהיא מכירה לא מעט קורסים שהיו "סגורים" בתוך LMS שבכל זאת היו קורסים טובים שאפשרו למידה מוצלחת של הסטודנטים. היא מוסיפה שלא פעם יש יתרון לקורסים "סגורים" – הם מעניקים למשתתפים בהם תחושה של בטחון ושל החופש להתבטא:

Closed courses provide a sense of protection for students and professors, just like the closed classroom door does. … there is an argument to be made that academic freedom, student participation, and the use of copyrighted material, is much easier and “freer” in a closed silo.
שילה מקניל, מרצה לחינוך באוניברסיטה בסקוטלנד, נוכחה בהרצאה של ווטרס, והתרשמה ממנה. אבל כאשר היא קראה את הביקורת של נורמן היא מצאה את עצמה מזדהה גם איתה. עם מידה מסויימת של אירוניה עצמית היא מודה שהיא די מרוצה מהשימוש ב-Blackboard. היא מוסיפה:
Like D’Arcy, I work with and support the need for the boring, but oh so important administrative functions that our iteration of Blackboard support and that are needed for teaching and learning just now. If we got rid of Bb, I think it is fair to say there would be a fair amount of chaos for our students and staff alike. I have been in several meetings over the last year where a new shiny (and sometimes not so shiny) thing has been talked about with almost awe and wonder. This despite the fact that it just duplicates what are already doing within Bb but without the crucial integration “thangs” that automagically assign modules to students and staff. In these cases I have very much been advocating sticking to the ‘devil we know”, and trying to have a more holistic conversation about learning, where and how it (could) takes place in our context.
נדמה לי שמתוך דבריה של מקניל עוד נקודה חשובה באה לביטוי. כל מערכות ה-LMS עושות פחות או יותר (ואולי יותר ויותר) את אותו הדבר, ולכן לא עד כדי כך משנה איזו LMS מאמצים. יתכן שעדיף לעבוד עם מה שכבר בנמצא, במקום לאלץ מורים ומרצים ללמוד מערכת חדשה. ומעבר לכך, אם אנחנו באמת רוצים שהלמידה תתפוס את המקום המרכזי בסביבות למידה דיגיטאליות, יתכן שרצוי להפסיק את הוויכוח סביב "LMS כן או לא". האם ה-LMS מקדמת תפיסה חינוכית היררכית שבה הלומד פחות חופשי לקבוע את דרכי למידתו ויעדיה? אני סבור שכן, אבל מלכתחילה ה-LMS לא התיימרה לאפשר למידה "אחרת". הייעוד של ה-LMS היה, ונשאר, "ניהול" הלמידה. הניהול הזה אולי מגביל את הלומד, אבל הוא איננו בהכרח מכתיב כיצד ילמד. אני חייב להודות שה-LMS משרתת היבט חשוב של הלמידה המוסדית, היבט שספק אם הלומדים היו מוכנים לוותר עליו. "ניהול" הלמידה הוא הרי פונקציה חשובה בתהליך הלמידה הממוסדת, ולכן כדאי פשוט לאפשר ל-LMS לעשות את מה שהיא "יודע" לעשות, ולקוות שנשאר מרחב שבו עדיין אפשר להתמקד בלמידה עצמה.

אבל לצערי אי אפשר לסיים סתם עם הכרזה על הכדאיות של הפסקת אש בין ה-LMS לבין ה-PLE. נדמה לי שאין מנוס מלהוסיף עוד נקודה. גם אם ה-"חוק" של נורמן נראה כחוק שקשה להתגבר עליו, יישור הקו איתו ממחיש את הבעייתיות של ניצול משאבים בחינוך. ככל שמערכות ה-LMS של היום ממשיכות להתפתח, מתווספים אליהן עוד ועוד מרכיבים. הרוב הגדול של המרכיבים האלה מחזקים את היבט הניהול וזונחים את היבט הלמידה. הפיתוחים של היום מאפשרים למערכת לעקוב אחר פעילות הלומד ולכוון אותו, לא על מנת לשפר את הלמידה, אלא על מנת לשלוט בה טוב יותר. נוצר מצב של סיפוח זוחל, והנצחון של ה-LMS גורם לנו לשכוח מה בכלל רצינו להשיג מהדיגיטאליות בחינוך.

כיצד מכשירים את הסטודנט של היום לעולם של מחר

הכנת הדור הצעיר לחברה הבוגרת – אם לחברה כפי שהבוגרים הנוכחים מעצבים אותה, ואם לחברה עתידית שקווי המתאר שלה עדיין לא ברורים – היא אחת המטרות המוצהרות של כל מערכת חינוך. נוהגים לטעון שאחת הסיבות המרכזיות לשילוב טכנולוגיות חדישות לתוך מערכת החינוך היא העובדה שהתלמידים של היום יצטרכו להשתמש בטכנולוגיות האלו בעבודות העתידיות שלהם. כפי שאנשי ה-Partnership for 21st Century Skills, בדף על כישורי חיים וקריירה באתר שלהם, ביטאו את זה:

Today’s life and work environments require far more than thinking skills and content knowledge. The ability to navigate the complex life and work environments in the globally competitive information age requires students to pay rigorous attention to developing adequate life and career skills.
כאשר הדברים מוצגים כך, ספק שרבים יתווכחו עם הצורך בטכנולוגיות חדישות בכיתה. הבעיות מתחילות כאשר מנסים לתרגם את הצורך הזה לתכנים, ולדרכי למידה, של ממש. בשלב הזה מתעוררת לא מעט אי-הסכמה. קבוצה לא קטנה של אנשי חינוך, למשל, משמיעים ביקורת די חריפה כלפי השימוש במערכות לניהול הלמידה (LMS) מפני שבעיניהם המערכות האלו מנציחות ניהול מלמעלה ומכתיבות דרך אחידה ללמוד. הם טוענים שצרכי השוק של מחר דורשים יכולת התארגנות אישית, ולא ניהול מלמעלה של הלמידה. לכן המערכות האלו אינן תואמות את הצרכים של התלמידים שייצאו לשוק העבודה בסיום לימודיהם. עד לפני לא הרבה זמן בריאן לם, בלוגר חינוכי קנדי, היה בין הדוגלים בגישה הזאת. הוא כותב:
We live in an era where it is widely believed that we face an epochal challenge to guide our students into an information age of immense complexity, promise, and peril. We expect our students to spend countless hours working on computers. Yet we push their hands-on online engagement into a virtual environment that does nothing to equip them with practical and transferable web skills. Nor are they engaging the world-wide web in a spirit of critical inquiry. They are in a system, they are being managed.
דיווח של עיתונאית שעבדה כפועלת במחסן ענק שמספק סחורות לחברות שמוכרות דרך האינטרנט (כמו (Amazon.com גרם ללם להרהר אם אולי הוא טעה. הוא כותב:
I recently heard a short episode of the science podcast Radiolab entitled Brown Box. In it, reporter Mac McLelland goes to work at Amalgamated Product Giant Shipping Worldwide Inc. one of the mega-warehouses that feed internet retailing. If you are wondering what a fully-rendered data-driven workplace looks like, these people have made remarkable progress in that direction.
הדיווח עצמו מצמרר שיער. מדובר בעבודה מפרכת שדורשת עמידה על הרגליים במשך כל שעות היום, כאשר צריכים למצוא סחורות ולהעביר אותן לאריזה תוך זמן קצר ומוקצב. זאת ועוד: כל שלבי העבודה מתוזמרות כדי לנצל כל רגע – הרבה מעבר למה שפעם ראו כניהול המדעי של פרדריק וינסלאו טיילור. לם כותב שההאזנה לדיווח עוררה אצלו התובנה שמערכות LMS עשויות, דווקא, להוות הכנה נאותה של הדור הצעיר לעולם העבודה של מחר (ואפילו לזה של היום). ה-LMS מכין את התלמיד טוב יותר מאשר מערכות פתוחות שמעצימות את הלומד ומפתחות אצלו עצמאות וחשיבה ביקורתית:
At some point, listening to this episode, I realized I had my perspective aligned completely wrong. Here I was thinking that by confining teaching and learning within a managed and artificial space, we were neglecting to provide an opportunity to develop the skills and critical thinking needed to thrive in an increasingly digitized world.

What I realize now is that by directing our students to adapt to a world in which they can exercise no control over their environment, where every click and eyeball twitch is monitored and analyzed by inscrutable algorithms, we are in fact preparing them for the real world of work (and society) that they will be living in. The Learning Management System is in fact a near-perfect training ground for the life that awaits them.

ההרהור של לם באמת מדאיג, אפילו מדכא, מאד. סביר להניח שלא כל משרות העבודה שיעמדו לרשות התלמידים של היום יהיו כמו אלה המתוארות בדיווח שעליו הוא כותב. עם זאת, רצוי לזכור שבעתיד הלא רחוק סיעוד לזקנים והגשת מזון מהיר יהיו בין המשרות שיזדקקו למספר העובדים הגדול ביותר.

תוספות לא תמיד מוסיפות

כאשר אנחנו מדברים על מורה או על מרצה "מתוקשב", הכוונה היא לאדם שהמחשב והאינטרנט משולבים, עד כמה שניתן באופן "טבעי", לתוך העבודה החינוכית שלו. קביעה כזאת נשמעת די פשוטה, אבל יש בה לפחות בעיה אחת גדולה: לא קל להגדיר מהו "טבעי". הקושי הזה קיים במיוחד בתקופה שבה כמעט מידי שבוע יש כלי חדש שנחשב (לפחות אצל המשווקים) חיוני לחינוך. האם מורה שלפני שנתיים אימץ את השימוש בבלוגים בכיתות שלו, אבל לא מלמד באמצעות ה-Facebook, יכול להחשב מתוקשב, או האם הוא בעצם כבר שריד של דור מיושן? מורים לא מעטים צופים במורים אחרים שרודפים אחרי כלים חדשים ומעדיפים לוותר על הרדיפה הזאת ופשוט לחכות עד שהשטח יירגע ויתייצב לפני שהם ירגישו צורך לאמץ כלים "חדשים" בעצמם. קשה למצוא פגם בגישה כזאת, גם אם זה אומר שאוכלוסיה גדולה מאד של מורים ומרצים יישארו "לא מתוקשבים" עוד זמן מה.

ההרהור הזה, על עד כמה המורים של היום צריכים לאמץ כלים חדשים (ואולי גם מתי כלי זה או אחר הופך להיות "ישן"), התעורר אצלי בעקבות מאמרון בבלוג של רותי סלומון. לפני מספר ימים רותי דיווחה על הרצאה חדשה של מייסד ה-Moodle, מרטין דוגיאמאס. רותי ציינה שבהרצאתו דוגיאמאס מוסר נתונים לא מלהיבים על השימוש של אנשי חינוך בכלים השונים שב-Moodle. לפי דוגיאמאס, 80% מהמורים/מרצים משתמשים רק ב-20% מהיכולות של הכלי – נתון שהוא אמנם שיפור מנתונים שהוא הציג שנה וחצי קודם, אבל עדיין רחוק ממה שהוא היה רוצה. רותי כותבת:

במילים פשוטות מה שהוא אומר זה, שלמרות העושר הרב של הכלים והמחשבה הפדגוגית המעמיקה מאחורי רכיבי הפעילויות הרבות, עדיין הוא מאמין שעל פי רוב משתמשים במעט מאד מהיכולות.
נשאלת השאלה – "למה?". וכאן אני מודה שאני מתקשה עם התשובה של דוגיאמאס, תשובה שנדמה לי שרותי שותפה לה – שהכלים יכולים, וגם צריכים, להיות הרבה יותר טובים. רותי מדגישה שהקביעה הזאת באה מאדם שמוביל מפעל אדיר של פיתוח כלי חינוכי, ולכן:
זה מרענן ומעורר אופטימיות – ומהמקום הזה אפשר רק להתקדם למקומות טובים יותר.
אכן, מילים מעודדות ואופטימיות. ובכל זאת, ועל אף העובדה שאינני רוצה להפחית בערך האדיר של התרומה של דוגיאמאס והכלי שלו לחינוך, אינני שותף לתחושה שעתיד התקשוב בחינוך נמצא ב-"שיפור" או בהרחבה של הכלים הקיימים.

נדמה לי שגם ליסה ליין מטילה ספק בגישה הזאת. במאמרון שליין פרסמה לפני כמעט חודש היא מודה שבעבר היא היתה בדעה שהנטייה של אנשי סגל לא להשתמש בכלים ש-LMS כמו Moodle מכיל מגבילה את היכולות הפדגוגיות שלהם. אבל היום הגישה שלה קצת שונה. היא יודעת שהמערכות לניהול הלמידה מוסיפות עוד ועוד כלים, וככל שהמערכות האלו נעשות מורכבות יותר, דרוש זמן ארוך יותר על מנת להכיר את תכונותיהן, זמן שאפשר לנצל בדרכים יעילות יותר:

Who can read about new online pedagogies when it takes hours just to figure out how to get from Messages back to the main course page?
ויש עוד סיבה שבגללה היא איננה רוצה להרבות בשימוש בתוספות האלה – היא רוצה להיות חופשיה לנטוש את ה-LMS בכל עת, והשימוש הנרחב בכלים שנמצאים בתוך ה-LMS מקשה על האפשרות הזאת. היא כותבת:
So perhaps the argument now is in favor of not using many features of an LMS. Maybe we should be using the LMS primarily as a shell, not learning too many of the bells and whistles but instead just making it a location or start page for the class.
ליין מודעת שיש סכנה בכך שנסתמך על כלים חינמיים שיכולים להעלם מחר, ואיתם גם כל מה שנבנה בקורסים שלנו. אבל מול זה היא מעמידה את העובדה שכמעט מדי שנה מערכות ה-LMS מעדכנות את עצמן בצורה שדורשת השקעה גדולה בהכרת השימוש בהן. עבור ליין, יש רווח ברור בנטישת המערכות האלו:
Valuable learning time can then be switched to exploring on the open web, to discovering things we can link to that fit with our pedagogy, instead of figuring how to force our pedagogy to fit the LMS features.
אני רוחש כבוד רב למרטין דוגיאמאס ולמפעל ה-Moodle שהוא מוביל (וגם לעבודה החשובה של רותי), אבל אני נוטה להסכים עם ליין. נדמה לי שמערכות ה-LMS, כולל ה-Moodle, הגיעו לשלב שבו הן ממשיכות להוסיף רכיבים, אבל אלה אינם נחוצים ללמידה. יתכן שמדובר במצב בלתי נמנע. הרי המערכות האלו הן, בהגדרתן, לשם "ניהול הלמידה", וגם אם הלב נמצא עם הפתיחות ועם יצירת אפשרויות של גילוי או של למידה תוך כדי שיתוף, "ניהול" מתמקד במעקב, באיסוף נתונים, במתן ציון. כל אלה בוודאי שייכים למערכות חינוך, אבל לא בהכרח ללמידה. וכאשר בשוק התחרות על הלקוחות ערה, יש נטייה להמשיך להוסיף רכיבים שהופכים כלי "פשוט" לכלי עשיר בתכונות חדשות ונוצצות. אבל גם אם הוא איננו נוצץ כמו מערכות עמוסות ברכיבים חדשים, כלי קטן וצנוע יכול להיות הכלי הפתוח, והלימודי, האמיתי. לודוויג מיס ון דר רוהה טען שבנוגע לארכיטקטורה "פחות הוא יותר". היום, כאשר על התקשוב החינוכי עורמים תוספות על גבי תוספות שאינן תורמות ללמידה של ממש, אני מקווה שגם אנחנו נפנים את התפיסה הזאת. כלי למידה תקשוביים נהדרים כבר קיימים, ורצוי שהם יזכו לעוד ועוד שימוש. אבל בשלב מסויים התוספות שאנחנו ממשיכים להעמיס על הכלים האלה מעמידים את הלמידה בסכנה.