עוד מהפכה חינוכית

כולם רוצים לחולל מהפכה בחינוך, וכל האמצעים כשרים. בדור האחרון התקשוב נעשה למחולל השינוי המועדף, אבל לא חסרים אמצעים ו/או כלים אחרים שמתמודדים על הבכורה בתחום הזה. דווקא אחת ההתפתחויות החיוביות של השנים האחרונות בחינוך היא הנסיגה מהדגש החזק ששמים על הדיגיטאליות ותשומת הלב הגדולה יותר למבנים הפיסיים שבתוכם הלמידה הבית-ספרית אמורה להתרחש. ראוי לציין שגם זה איננו עד כדי כך חדש. בית ספר כרמים, למשל, קיים כבר יותר מ-20 שנים ועיצוב בית הספר נעשה תוך התייחסות רבה למרחבים שבהם התלמידים יימצאו במהלך יום הלימודים, והתאמת המרחבים האלה לסגנונות הוראה ולמידה שונים.

לא רק במבנה בית הספר או בכיתה מדובר. היום גם שמים דגש על הריהוט אשר בכיתות הלימוד. יש כיתות שבהן במקום לשבת בכיסאות סטנדרטיים מול שולחנות כתיבה רגילים התלמידים חופשיים להתנועע על מבחר כריות או לעמוד מול שולחנות גבוהים. שינויי ריהוט כאלה יכולים להשפיע לטובה על הלמידה, אבל זה לא תמיד קורה. באפריל השנה כתבתי כאן על חוויה מוזרה שחווה ויל ריצ’רדסון כאשר הוא הוזמן לבקר בכיתה בבית ספר שהחליף את הכיסאות המוכרים ב-“כדורי יוגה” (yoga balls). ריצ’רדסון הגיע לכיתה בציפייה לראות כיתה תוססת עם תלמידים פעילים. אבל במקום זה הוא פגש כיתה שבה שולחנות העבודה היו מסודרים בשורות, מול הלוח והמורה. אמנם אמצעי הישיבה היה שונה, והשינוי הזה בוודאי תרם ליכולת הריכוז של התלמידים ולאווירה חיובית יותר בכיתה, אבל על פי רוב סגנון ההוראה/הלמידה שבכיתה נשאר כפי שהיה.

ריצ’רדסון השתמש בחוויה המוזרה והמצערת הזאת כמטפורה לכך שלעתים קרובות מדי הנסיון להביא טכנולוגיות חדשות לתוך הכיתה פוגש חשיבה חינוכית מצומצמת וחסרת מעוף. הרי הכיסאות הנוקשים אכן הוחלפו באמצעי ישיבה גמיש יותר, בריהוט שמאפשר לתלמידים להתנועע קצת יותר בחופשיות בשעת השיעור, אבל בסופו של דבר הם עדיין למדו באותה דרך שלמדו לפני כן.

במרדף אחר המהפכה הבאה, מרדף מאד רווח היום בחינוך, קל מאד לשכוח שבית ספר שמבקש לשנות את דרך הלמידה בכיתה איננו זקוק לכדורי יוגה. אפילו עם שולחנות הלימוד המגושמים ועם אותם כיסאות שאנחנו מכירים כבר שנים, אפשר ליצור סביבת למידה אחרת. אפשר להזיז את הריהוט כדי לאפשר עבודה בקבוצות, או לפנות פינה בכיתה כך שהתלמידים יוכלו לשבת על הרצפה. בשנת הלימודים הקודמת ביקרתי בלפחות שני בתי ספר שבהם קבוצות של תלמידים ישבו על הרצפה במסדרון. יכול להיות שהתלמידים האלה היו מעדיפים לשבת על כדורי יוגה, אבל ממה שאני הספקתי להתרשם הם היו שקועים בלמידה שלהם, ודי מרוצים מהסידור שהיה להם.

אינני מתכוון לטעון כאן שאין בכלל חשיבות למבנה הכיתה, או לריהוט שממלא אותה. אין לי ספק שאלה יכולים להשפיע לטובה. (וזה נכון גם לגבי האמצעים הדיגיטאליים שזוכים לשימוש בתוך הכיתה.) אני אפילו מוכן להודות שלפעמים כלים חדשים, ו/או עיצובים חדשים, עשויים לעורר חשיבה חינוכית אחרת וכך לעודד שינויים משמעותיים. ובכל זאת, יש מהפכנים חינוכיים שכנראה מחשיבים את עצמם יתר על המידה.

לפני מספר ימים נתקלתי, באיחור של בערך חודש, בציוץ של איימי קולייר (Amy Collier). הציוץ כלל פרסומת (ויתכן פרסומת יחסית ישנה) לכיסאות ה-Node של חברת Steelcase:

כיסאות ה-Node די מוכרים במכללות להכשרת מורים בישראל, ואולי גם בעוד מוסדות להשכלה גבוהה. הרצון ליצור סביבות למידה “חדשניות” הביא לא מעט הנהלות לרהט מספר כיתות עם הכיסאות האלה. אני מודה, מדובר בכיסאות נחמדים, אם כי מהנסיון האישי שלי התרשמתי שמעט מאד מרצים מנצלים, או אפילו מנסים לנצל, את הניידות שלהם, ויש גם מרצים שעבורם כיסאות כאלה בכיתת הלימוד שלהם מהווים מטרד. לפי האתר של Steelcase, כיסא אחד מהמודל שמופיע בפרסומת עולה כ-$500. זה איננו מחיר זול, ולכן אני מניח שהחברה צריכה לשכנע את ההנהלות שההשקעה כדאית. נדמה לי שזאת הסיבה שהפרסומת איננה מתייחסת רק ללמידה שמתאפשרת באמצעות הכיסאות, אלא רומזת שהם בחזית של שינוי חינוכי גורף:
The chair that started a classroom revolution.
למתחיל בהגזמה, אומרים “המשך”, ולכן הפרסומת פונה למרצים (או אולי להנהלות מפני שההנהלות אחראיות על הרכישה) ומאתגרת אותם:
If you’re ready to create an active learning environment for your students, discover the chair that started it all.
קצת צניעות, כמובן, לא היתה מזיקה, אבל זאת איננה הגישה של חברת Steelcase. לפי החברה, עד להמצאת הכיסא הנפלא שלה לא עלה על הדעת של מורים ושל תלמידים שאפשר להזיז שולחנות וכיסאות בתוך הכיתה כדי לאפשר עבודה בקבוצות. כמו-כן, הישיבה על הרצפה (בכיתה או במסדרון) איננה נחשבת לסביבה של למידה פעילה (חדשנית או לא חדשנית). המהפכה שחברת Steelcase מקדמת דורשת השקעה כספית מאד משמעותית, וסביר להניח שבזכות הרכישה היקרה הזאת מוסד שקונה את הכיסאות ירגיש שהוא באמת בחזית של מהפכה חינוכית.

קשה להחליט מה יותר גרוע כאן – היומרה שלמידה פעילה בלתי-אפשרית בלי ההוצאה הכספית האדירה הזאת, או הביטול העצמי של אנשי חינוך שמשתכנעים שהם באמת זקוקים לכיסאות כל כך יקרים כדי לחולל שינוי בהוראה ובלמידה שלהם.

מה, באמת?!?

כותרת של כתבה בבלוג Wired Campus של ה-Chronicle of Higher Education מלפני מספר ימים מוסרת לנו ש:

הגילוי המרעיש הזה הוא הממצא המרכזי של מחקר של חמישה חוקרים באוניברסיטת קרנגי-מלון שהוצג בכנס Learning @ Scale שנערך בחודש מרץ השנה (ומשום מה, ספר המאמרים של הכנס התפרסם, כנראה, רק לאחרונה). החוקרים ערכו השוואה בין המשתתפים בקורס MOOC שנלמד במסגרת קורסרה (Introduction to Psychology as a Science), לבין המשתתפים באותו קורס אבל עם תוספות של “חומרים אינטראקטיביים” שהוכנו בקרנגי-מלון. ממאמר המחקר ניתן לזהות את ההבדלים בין שני הקורסים.

קורס ה-MOOC הסטנדרטי:

provided general course structure (registration, syllabus, etc), video lectures and slides, discussion forums, writing assignments, quizzes … and a final exam
ואילו הקורס המתוגבר כלל כל אלה וגם:
a variety of expository content (text, examples, images, and video clips) and a large number of interactive activities.
כמו עם קורסי MOOC רבים אחרים, מספר הלומדים שסיימו את הקורס, בשתי הגירסאות שלו, היה קטן בהרבה מאלה שהתחילו ללמוד בו (בסך הכל סיימו רק 4% מהנרשמים). אבל באופן די ברור הציונים של אלה שסיימו את קורס המתוגבר ונבחנו במבחן המסכם היו טובים מהציונים של אלה שלמדו בקורס ה-MOOC ה-“רגיל” וסיימו אותו.

החוקרים מדגישים שלא קל לבודד (או לזהות) את הגורמים שהשפיעו על ההבדלים בציונים הסופיים. הם כותבים, למשל שיתכן שהסטודנטים שבחרו ללמוד בקורס עם החומרים האינטראקטיביים פשוט היו סטודנטים “טובים” יותר (ולכן היו מודעים מראש לכדאיות של פעילויות אינטראקטיביות). כמו-כן, אין נתונים על הפעילות המדוייקת של כל לומד ולומד. החוקרים מבהירים ש:

Just because students register to use OLI (החומרים האינטראקטיביים שהוכנו), does not guarantee that they do. And, similarly, just because students are in the MOOC does not mean they take advantage of the features it provides, such as watching the lecture videos.
ההסברים במאמר על הנסיונות של החוקרים לזהות מה באמת משפיע על מה מאד מעניינים, אבל (לטעמי) גם מייגעים. המאמר מעניין, אבל נדמה לי שאפשר להסתפק בקריאת הסקירה ב-Chronicle, או אולי להסתפק בקריאת הסיום של מאמר המחקר עצמו, שם כתוב:
Our results support the view that video lectures may add limited value for student learning and that providing more interactive activities will better enhance student learning outcomes.
אני מניח שמי שקורא את המסקנה הזאת, או את כותרת המחקר, או אפילו רק את כותרת הכתבה, מוצא את עצמו מגרד בראש במידה לא קטנה של פליאה ושואל “בשביל זה היו זקוקים למחקר?”. גם אם היום אנחנו עדים לצמיחה גדולה של סרטוני הוראה (בתוספת כיתות “הפוכות”, כמובן) כמרכיב מרכזי בקורסים מקוונים, כמעט אין מי שאיננו מדגיש שגם ל-“עשייה” יש חשיבות גדולה בתהליך הלמידה. זאת ועוד: הכתבה ב-Chronicle מצטט את מנכ”ל edX, אחת מחברות קורסי ה-MOOC המובילות שמצהיר שהקורסים של החברה שלו כבר מכילים פעילויות אינטראקטיביות מהסוג שעליהן החוקרים ממליצים. (מעניין, אגב, שהכתבה מצטטת אדם מרכזי ב-edX, כאשר הקורס שנסקר במחקר היה של קורסרה.)

דווקא בגלל זה שמסקנת המחקר נראית מובנת מאליה נדמה לי שיש טעם לציין שספק אם החוקרים “גילו” משהו שהם לא ידעו מראש, או משהו שהם לא התכוונו למצוא. עוד במבוא של המאמר אנחנו קוראים:

Though specific activities vary from course to course, video-based lectures and student discussion forums typically form the core of the MOOC instructional experience. We call this the “lecture model”. The Open Learning Initiative (המיזם של האוניברסיטה של החוקרים), which has offered online learning environments since 2002, takes a different approach focusing on rich and interactive learn-by-doing activities, aligned with student-centered learning outcomes, and designed around science-based learner models. We call this the “learn-by-doing model.” Both models offer rich datasets, though with different focuses and capturing different kinds of learner interactions.
במילים אחרות, סביר מאד להניח שהחוקרים רצו להעמיד שני מודלים זה מול זה לא על מנת להשוות ביניהם, אלא כדי להראות את העדיפות של המודל שלהם (מודל שאני, כמוהם, מעדיף). נדמה לי שמחקר לצורך זה לגמרי לגיטימי, אם כי במקרה הזה הוא גם נראה די מיותר. האם יש מישהו שבאמת חשב שלמידה מצפייה בסרטונים בלבד תהיה שוות ערך ללמידה שמכילה גם עשייה ופעילויות אינטראקטיביות? אם אכן היו אנשי חינוך שחשבו כך הם כנראה הושפעו מהבאז שקורסי ה-MOOC הצליחו לעורר בעיתונות. הייתי ממליץ להם שבמקום לקרוא את העיתונות לא היה מזיק אם היו חוזרים וקוראים טיפה על פדגוגיה ועל ההיסטוריה של החינוך.