דילוג לתוכן

למידה, אינטרנט … ומה שביניהם

התייחסויות פחות או יותר תדירות לנסיון הלא תמיד מוצלח לשלב את האינטרנט בתהליך הלמידה

קטגוריה: Logo

לא לשם הלמידה. וחבל.

בהתחשב בעובדה שמספר פעמים בעבר ציינתי לשבח את השימוש בכלים כמו לוגו כאמצעי לפיתוח החשיבה, עלי להודות שבהחלט לגיטימי לשאול למה אני גם משמיע כאן ביקורת (ונדמה לי אפילו די חריפה) על ההתלהבות הכללית סביב לימוד התכנות בבתי הספר. הרי דרך העבודה בסביבת הלוגו הלומד גם יוצר, וגם רוכש ידע בתכנות. ואם זה נחשב אצלי כדבר חיובי, למה אינני מתלהב מההוראה של כלים תכנותיים חדשים בבתי הספר.

נדמה לי שיש שתי תשובות אפשריות לסוגיה הזאת: או אני השתניתי ואני כבר אינני רואה ערך בתהליך הזה, או משהו השתנה בסיבות שבגללן מבקשים לקדם את התכנות. אני מודה שבתחומים רבים הדעות שלי השתנו, אבל במקרה הספציפי הזה, לא קשה לי לקבוע שמה שהשתנה לא היתה הגישה שלי, אלא הדרך שבה נושא התכנות מוצג בבתי הספר. שמחתי השבוע לקבל חיזוק לדעה הזאת ממאמרון חדש של רוג'ר שאנק.

שאנק מציין שהוא רואה ערך בלימוד התכנות, ומוסיף שבקורסים שהוא לימד לפני שנים הוא נעזר בתכנות כדי לפתח את החשיבה האלגוריתמית:

I used to say that thinking algorithmically was pretty important for thinking in general. In my undergraduate classes I often had a graduate student play “robot” and told the students in class to give the robot orders. What happened was always pretty funny because the students (who could not code) never really understood that the “robot” couldn’t interpret what they meant.
בסיום אותה פיסקה הוא מסכם:
coding just enables clear thinking and precise communication.
אבל כצפוי, משהו השתנה. שאנק מסביר שלאחרונה הוא נחשף לדברים שכתב אדוורד קובורלי (Cubberley), אחד מההוגים החינוכיים האמריקאיים הבולטים של תחילת המאה ה-20. היום קובורלי די נשכח, אבל בזמנו הוא נחשב לדמות חשובה בחינוך האמריקאי. עבור קובורלי הכשרת הדור הצעיר לעולם העבודה היתה ייעוד החינוך. שאנק מצטט מתוך ספרו של קובורלי משנת 1922, Public School Administration (עמ' 338):
Our schools are, in a sense, factories, in which the raw products (children) are to be shaped and fashioned into products to meet the various demands of life. The specifications for manufacturing come from the demands of twentieth-century civilization, and it is the business of the school to build its pupils according to the specifications laid down.
אני מניח שעבור מי שהיום קורא אותו, הקטע הזה די מחריד. הרי, גם אם זה נכון, היום זה איננו מקובל לראות בילדים שלנו את חומר הגלם שעליו מערכת החינוך פועלת, וגם לא ה-"מוצרים" של תהליך "חינוכי" כלשהו. סביר מאד להניח שגם קובורלי אהב את ילדיו (אם כי לא הצלחתי למצוא עדות לכך שהיו לו ילדים) אבל בתקופתו בחינוך היה מקובל יותר להשתמש בביטויים כמו בתי חרושת וחומרי גלם שעבורנו היום הם בעייתיים. הקטע המצוטט מופיע במספר מקורות. אני קראתי אותו לראשונה בספרו של קאלהן משנת 1961, Education and the Cult of Efficiency (אפשר למצוא אותו כאן), ולפני שלוש שנים הזכרתי את הספר כאן. אני עדיין ממליץ עליו בחום עבור מי שמבקש להבין, לפחות באופן חלקי, מהיכן התפיסה התועלתנית בחינוך, תפיסה שעדיין נפוצה, צומחת.

שאנק שואל אם יש באמת הבדל בין דבריו של קובורלי לבין הדרך שבה היום מקדמים את הוראת התכנות:

“Everyone should learn to code” is the new way of saying we need to create compliant factory workers and that the real purpose of school is to make sure that we are training people for the “factory jobs” of the future.
שאנק איננו מתכחש לכך שההכנה לקראת עבודה מפרנסת מהווה היבט חשוב של תהליך חינוכי. הוא כותב שבין התפקידים של המערכת נמצאת גם הכשרת האדם להתפרנס. אבל הוא מדגיש שזה איננו יכול להיות הדגש הבלעדי כמו שיותר ויותר קורה היום. זאת ועוד: הוא מזכיר לנו שעל אף העובדה שנוהגים להציג את המתכנת כבעל מקצוע יצירתי, על פי רוב מדובר במלאכה הרבה פחות זוהר, והרבה יותר משעמם. הוא כותב:
one has to see what the programmers at these institutions are actually doing. They are monitoring, responding to bug reports, and trying to update legacy code that supports the internal workings of their institutions. In other words, it is rather dull work.
כאשר סימור פפרט, בספרו Mindstorms, כתב על היכולת של תלמידים לתכנת, ועל החשיבות של להעניק לתלמידים את ההזדמנות לעשות זאת, הוא לא חשב על כיצד היכולת הזאת תאפשר להם למצוא פרנסה טובה. במקום זה פפרט כתב ש:
computers can be carriers of powerful ideas and of the seeds of cultural change … they can help people form new relationships with knowledge that cut across the traditional lines separating humanities from sciences and knowledge of the self from both of these. (עמ' 4)
באופן ברור שאנק מזדהה עם התפיסה של פפרט, תפיסה ששונה לחלוטין מזאת של קובורלי. אבל כזכור, אפילו מאה שנים מאוחר יותר, התפיסה של קובורלי ממשיכה לשלוט במרבית מערכות החינוך. שאנק מסכם את המאמרון שלו עם תחזית די מדכאת:
school will continue to be an awful experience designed by people who really do not care if children are miserable and poorly served.
מעניין שהוא כותב שהתלמידים זוכים לשירות קלוקל. הרי הכוונה שלו היא דווקא יותר לכך שהתלמידים נאלצים לשרת את המערכת, וזה עוד יותר בעייתי ומדאיג. כפי שפפרט הראה, לימוד התכנות יכול להיות תהליך מרחיב אופקים ומעורר עניין וסקרנות. למרבה הצער, שאנק צודק שנכון להיום עידוד התכנות ממשיך לינוק מתפיסה חינוכית שהיתה צריכה לפוג מזמן.
מחבר יענקלפורסם בתאריך ספטמבר 25, 2016קטגוריות Logo, ת, תכנותהשאירו תגובה עבור לא לשם הלמידה. וחבל.

בכל דור ודור

ארבע פעמים בשנה האחרונה (באפריל, ביוני, ביולי, ובפעם האחרונה לפני כשבועיים) אודרי ווטרס ציטטה קטע מתוך The Children’s Machine מאת סימור פפרט. מדובר בקטע שבו פפרט טוען שבעבר המחשב בבית הספר מילא תפקיד "חתרני" ובישר על שינוי מהותי בדרכי ההוראה והלמידה, אבל עם הזמן הוא אולף על ידי המערכת (עמ' 39 לפי העותק המודפס שנמצא על מדף שלי). בעקבות השימוש של ווטרס בקטע בלוגרים לא מעטים ציטטו אותו, אבל גם לפני-כן הוא זכה לפרסום. נתקלתי בו מספר פעמים בעבר. בין היתר מצאתי אותו בספר שהתפרסם לפני כמעט עשר שנים, ואפילו טיפה אחרי פרסום הספר הקטע צוטט בכתבה ב-Education Week. די ברור שדבריו של פפרט קולעים לתחושה של אנשי חינוך רבים שבדרך לשילוב המחשב בבתי הספר משהו מהחזון החינוכי השתבש.

בקטע שאני מביא כאן הרחבתי טיפה את הציטוט. הוא מתחיל שלושה משפטים לפני תחילת הקטע שהווטרס מצטטת:

From an administrator's point of view, it made more sense to put the computers together in one room – misleadingly named "computer lab" – under the control of a specialized computer teacher. Now all the children could come together and study computers for an hour a week. By an inexorable logic the next step was to introduce a curriculum for the computer. Thus, little by little the subversive features of the computer were eroded away: Instead of cutting across and so challenging the very idea of subject boundaries, the computer now defined a new subject; instead of changing the emphasis from impersonal curriculum to excited live exploration by students, the computer was now used to reinforce School’s ways. What had started as a subversive instrument of change was neutralized by the system and converted into an instrument of consolidation.
באותה פיסקה, מספר משפטים מוקדם יותר, פפרט גם מתאר לנו את התהליך של מיסוד השימוש במחשב בבית הספר. הוא מסביר שתחילה מתייחסים אליו ככלי קצת מוזר אבל לא מאיים. ובגלל הדימוי הזה אפשר היה להשאיר אותו בידיהם של המורים שנמשכו אליו. לפי פפרט, אותם המורים שהתעניינו במחשב וניסו לשלב את השימוש בו בכיתות שלהם זיהו במחשב אמצעי לחולל שינוי חינוכי:
When there were few computers in the school, the administration was content to leave them in the classrooms of teachers who showed greatest enthusiasm, and these were generally teachers who were excited about the computer as an instrument of change.
אני די בטוח שאותם מורים ראו את עצמם כסוכני שינוי וקיוו שאפשר יהיה להפיץ את השימוש במחשב לתוך המערכת כולה. האם היה סיכוי שהגישה של אותם מורים היתה מתפשטת לתוך המערכת כולה ומשפיעה על החינוך באותם כיוונים שלהם פפרט ייחל? היום, כאשר על אף קיומם של כיסים של התנגדות התקשוב הפך לחלק אינטגראלי מיום הלימודים, נדמה לי שהמחשב התבסס כך שהסיכוי שהוא ימלא תפקיד חתרני שייך רק להיסטוריה. המסקנה ברורה – פפרט צדק כאשר הוא טען שהמערכת ניטרלה את המחשב.

אבל עם כל הכבוד לראיית הנולד של פפרט, הקטע הזה שמרבים לצטט הוא בן יותר מעשרים שנה. הוא איננו שייך למציאות התקשובית של ימינו, ויש אפילו מידה מסויימת של הטעייה בכך שמביאים אותו עכשיו. אין זה אומר שגם היום פפרט איננו צודק, אבל לא יהיה זה נכון לראות את הדרכים שבהן משלבים את התקשוב לתוך בית הספר היום כחלק מרצף שהתחיל כאשר פפרט כתב.

פפרט היה, כמובן, הרוח החיה מאחורי פיתוח הלוגו (Logo), שפת תכנות שאיפשר לתלמידים להפעיל "צב" ובדרך הזאת להחשף לעולם התכנות, ולחשיבה הלוגית שמתלווה אליה. הלוגו פותח בשנת 1967 וזכה לשימוש נרחב בבתי הספר של שנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת. אבל ב-1993, כאשר פפרט פרסם את The Children’s Machine, ימי הזוהר של הלוגו כבר היו מאחוריה. בקטע המצוטט למעלה פפרט הביע את אכזבתו מהעדר היכולת של הלוגו (ובגלל זה של המחשב באופן כללי) להשפיע על דרכי ההוראה בבתי הספר. כבר אז היה ברור שהוא מצליח רק למלא נישה קטנה בבתי הספר. הקביעה של פפרט שהאופי החתרני של המחשב נשחק, כך שהוא איננו משפיע על מערכת החינוך, בוודאי היתה נכונה.

אבל חשוב לשים לב ששנת 1993 היתה לפני פריצת הדרך של ה-WWW. החדירה של הווב לתודעה הציבורית עוררה שוב את הציפיה אצל אנשי חינוך שהמחשב יחולל שינוי משמעותי, ואולי אפילו חתרני, למתרחש בבתי הספר. תקופת הפריחה של האינטרנט היא תקופה שונה מתקופת הלוגו, והשימוש בתקשוב היה שונה מאשר תכנות על ידי תלמידים באמצעות הלוגו.

מה שבעייתי לגבי הציטוט הזה איננו שהוא איננו נכון – הרי, למרבה הצער גם היום, כמו אז, ההיבטים החתרניים של התקשוב ממוגרים על ידי המערכת כך שהוא איננו פועל כסוכן של שינוי. בנוסף, על אף העובדה שהשימוש העכשיווי בציטוט תלוש מהקשרו ההיסטורי, זה רק חלק מהבעיה של השימוש בו. ללא ספק העוצמה של הקביעה של פפרט קשורה לכך שמה שהוא כתב במציאות היסטורית מסויימת תקף שוב בימינו. אבל בעצם, זה בדיוק שורש הבעיה. כאשר אנחנו מצטטים את פפרט מבלי להתייחס להקשר ההיסטורי שבו דבריו נכתבו, אנחנו עשויים לחשוב שהוא תיאר רצף, שקיים תהליך שהתחיל לפני לפחות ארבעים שנה והמשיך עד ימינו. אבל האמת היא אחרת. אין כאן "תהליך" אלא נקודת זמן מסויימת שבה התקשוב הציע אלטרנטיבה למקובל בבתי הספר והוכרע על ידי שילוב התקשוב בדרך אחרת … ונקודת זמן נוספת, מאוחרת יותר, שבה התקשוב שוב מציע אלטרנטיבה, ושוב מכריעים אותו.

בעצם, יש כאן עדות לוויכוח מתמשך שמתעורר בכל נקודת זמן סביב הכלים שעומדים לרשות החינוך והשימוש בהם בבתי הספר. בחינוך קיימות גישות שונות ומנוגדות ובכל דור אלה באות לביטוי סביב השאלה של כיצד להשתמש בכלים האלה בכיתה. דבריו של פפרט נכתבו כתגובה להשתלטות ה-CAI על המחשבים, השתלטות שדחקה את הלוגו לפינה צדדית ומצומצמת. היום אנחנו רואים את אותו התהליך, אבל עם נפשות פועלות אחרות. רק לפני מספר שנים התקשוב, שבאמצעות הגישה הבלתי-מוגבלת למידע וכלים של Web 2.0, איפשר יצירה של חינוך ממוקד-לומד. אבל היום הגישה הזאת מוצאת את עצמה נדחקת הצידה על ידי כלים שעוקבים אחרי כל פעולה של כל תלמיד ועל ידי הטענה שאפשר ליצור תכנית לימודים "אישית" עבור כל תלמיד. אני בוודאי אינני מתנגד לכך שנמשיך לצטט את פפרט (וגם, כמובן, ללמוד ממנו) אבל השימוש תלוש ההקשר בציטוט הספציפי הזה מקשה עלינו לראות את התנאים הספציפיים של היום, תנאים שבהם יש להאבק. חשוב שנהיה ערים לכך שהעימות בין גישות חינוכיות שונות איננה עימות שכבר הוכרע לפני ארבעים שנה, אלא עימות שמתעוררת כל פעם מחדש.

מחבר יענקלפורסם בתאריך נובמבר 4, 2015קטגוריות Logo, שימוש בבתי ספרתגובה אחת על בכל דור ודור

שאלה של השוואה

בסידרה בת שני מאמרונים (חלק ראשון, חלק שני) שהתפרסמו לפני שבוע לארי קובן בוחן אחד מהשינויים המשמעותיים שעברו על מערכות חינוך בעולם המערבי – המעבר מהדגש על החינוך כאמצעי להכשרת האזרח שמסוגל לתרום לחברה אל החינוך כאמצעי לקידום המצב הכלכלי של החברה. קובן טוען שלפני 150 שנה עיקר הדגש בחינוך היה על עיצוב האדם כחלק מחברה בעלת ערכים ברורים ומוגדרים, ואילו היום עיקר הדגש עובר לקידום מטרות חברתיות/כלכליות. כהמחשה לשינוי הזה קובן מסביר שבעבר בית הספר הקדיש משאבים רבים להקניית הכתב הרהוט (cursive writing) ואילו היום הכתב איננו משמעותי (הרי כולם כבר יודעים להקליד) ובמקומו מתמקדים ביכולת התכנות (learning to code). הוא מציין שבסטנדרטים של ה-common core שמרבית המדינות בארה"ב אימצו, לימוד הכתב בכלל איננו מוזכר.

ההתייחסות למעבר מהדגש על כתב רהוט לדגש על תכנות מעניינת מאד, אבל עבורי מעניינת עוד יותר ההשוואה שקובן עורך בין לימוד התכנות היום לבין לימוד שפת ה-Logo בשנות ה-80. קובן כותב:

Computer scientists at that time, however, thought that teaching young children how to write code – I am still referring to the 1980s – would unleash children’s creativity and expression while teaching them to think sequentially and critically. Using constructivist ways of teaching, children would be able to transfer knowledge and skills from learning to program to other subjects in the curriculum. This innovation would transform traditional teaching and learning.
על מנת להראות שהתנופה של היום להוראת התכנות איננה דבר חדש קובן מתאר בקצרה את ההיסטוריה של הוראת ה-Logo. הוא מציין שסביר מאד להניח שבסופו של דבר גם הוראת התכנות, כמו הוראת ה-Logo בבתי הספר, תיכשל. נדמה לי שקובן צודק כשהוא כותב שה-Logo לא הביא לשינוי בחינוך, וזה כנראה גם המצב בנוגע לגלגוליו החדשים כמו ה-Scratch. קובן מסביר שה-Logo עלה על במת החינוך דווקא באותו הזמן שקברניטי החינוך ביקשו לקדם סטנדרטיים קשוחים ויותר מבחנים, וזאת לא היתה קרקע פוריה להצלחה. בנוסף, הוא מציין שהשפה לא השיגה את המטרה שביסודה – פיתוח היכולת של העברת תובנות מתחום אחד לתחום אחר (transfer of learning), או פשוט פיתוח החשיבה:
Failure of transfer-of-learning and school after school changing Logo to meets its institutional imperatives led to the demise of Logo in public schools.
יש דברים בגו. אבל נדמה לי שההסבר הזה מפספס נקודה חשובה. קובן אמנם מציין שמטרות ה-Logo ואלו של התנופה לתכנות היום שונות, אבל נדמה לי שהוא מייחס למטרות האלו חשיבות משנית, ובגלל זה הוא יוצר השוואה לא נכונה בין המניעים של השניים. במקרה של ה-Logo המטרה היתה שינוי גורף של תהליכי הלמידה, ואפילו של מטרות הלמידה, בבית הספר. ברצון ללמד תכנות היום קובן מזהה רצון דומה, הרצון ללמד "חשיבה חישובית":
Instead, these reformers advocate that young children and youth be taught programming languages as tools for computational thinking, a 21st century skill is there ever was one. I used the example of Logo, an innovation introduced into schools in the early 1980s as an earlier instance of school reformers as “true believers” in teaching coding to children. They wanted to alter traditional teaching and learning. That innovation flashed across the sky like a shooting star and within a decade, had nearly vanished.
דווקא כאן קובן מפספס את העיקר. במחנה המצדדים בהוראת התכנות אפשר למצוא אנשים עם מגוון מטרות, אבל בולט במיוחד היום הרצון להכשיר את התלמידים לשוק העבודה של מחר. במילים אחרות, הדגש הוא על קידום מטרות כלכליות. לעומת זאת, מאחורי הוראת ה-Logo הוצבה מטרה דומה יותר למטרה של הוראת הכתב הרהוט – הכשרת אזרח שיוכל להשפיע על החברה שלו. נדמה לי שאחת הסיבות המרכזיות לכך שהגלגולים הנוכחיים של ה-Logo אינם מצליחים לחדור לתוך מערכת החינוך היא שהחינוך נסוג מהמטרות החברתיות שפעם אפיינו אותו. התכנות כפי שמגישים אותה היום בבתי הספר היא כלי לקידום כלכלי וטכנולוגי. גלגוליו הנוכחיים של ה-Logo מבקשים לקדם מטרה חברתית/אנושית שונה מאד. למרבה הצער (אולי אני צריך לשנות את שם הבלוג הזה לשתי מילים אלו) מערכות חינוך כבר אינן רואות בכך אחת המטרות המרכזיות שלהן. היום כבר אין צורך בהוראת כתב רהוט במערכת החינוך, אבל התפיסה החינוכית שראתה בו ערך עוד מוצאת ביטוי בנסיון ללמד Logo. השוואת הוראת ה-Logo לנסיונות של היום ללמד תכנות, במקום לנסיונות העבר ללמד כתב רהוט, מתעלמת מהבדל חשוב ומשמעותי.
מחבר Jay Hurvitzפורסם בתאריך מאי 25, 2014קטגוריות code, Logo, סטנדרטיםהשאירו תגובה עבור שאלה של השוואה

מוטב מאוחר מאשר לעולם לא

מי שמרבה לעיין באתרים (ולא רק בלוגים) שעוסקים בתקשוב בחינוך עשוי להתרשם שרבים מאלה שעוסקים בתחום משוכנעים שהאקדמיה של חאן היא החידוש המשמעותי ביותר בחינוך מאז המצאת הדפוס. לפני חודש כתבתי על כך שהראייה ההיסטורית המצומצמת הזאת משקפת הבנה מוטעית של תהליכי למידה. אבל בנוסף, מדובר בגישה שמבקשת להגדיר את התקשוב כלא יותר מאשר כלי ל-"העברת ידע" מהמורה לתלמיד, ואחרי-כן לבדיקת הנלמד. אני חושש שהראייה הצרה הזאת ממגרת את התקשוב לתחום "חינוכי" צר למדי. באותו מאמרון התייחסתי לסרטון של אנשים שמלכתחילה אינני שותף לתפיסה החינוכית שלהם. בגלל זה, היה לי קל, ואולי אפילו נעים, לבקר את הראייה ההיסטורית הצרה שלהם. אבל העדר ראייה היסטורית איננו רק נחלתם של אלה שאיתם אינני מסכים. הוא קיים גם אצל אנשים שאיתם אני מזדהה, ומן הראוי שאבקר אותו גם כשהוא מופיע בצד שלי.

אולי במקרה הספציפי הזה "ביקורת" איננה המילה הנכונה. במאמרון שאליו אני מתייחס כאן הכותב עצמו מציין שהיה לו חור בהשכלה בנוגע להיסטוריה של החינוך. אם עכשיו הוא מנסה לסתום את החור הזה, לא מדובר במעשה שיש לגנות, אלא להעריך. אין בכוונתי כאן לבייש ברבים מישהו שמגיע באיחור לאחד הטקסטים החשובים של התקשוב החינוכי. מוטב מאוחר מאשר לעולם לא, ואין לי ספק שאפשר גם למצוא פגמים רבים בידיעות ההיסטוריות שלי. אני מעלה את הנושא הזה כאן מפני שנדמה לי שהוא משקף בעיה כמעט מבנית בתקשוב החינוכי כפי שהוא קיים היום.

במאמרון מלפני שבועיים (כן, אני בפיגור רציני בכתיבה!) ויל ריצ'רדסון כותב שרק עכשיו הוא קורא את Mindstorms של סימור פפרט. ריצ'רדסון מציין שבשנת 1981, שנה אחרי פרסום ספרו של פפרט, הוא החליט ללמוד להיות מורה, אבל אז הוא לא הכיר את הספר. הוא מוסיף:

And I can’t help but wonder what a different type of educator I would have been had someone, anyone in my program understood its importance and led me to it.
חשוב להבין שהתייחסותו של פפרט לתהליך הלמידה שונה מאד מזאת הרווחת אצל רוב מערכות החינוך, וגם אצל רוב הקרנות הפילנתרופיות שמבקשות לגייס את התקשוב כדי לקדם את ה-"למידה". (עם זאת, אני חייב לציין שמההכרות שלי עם תכניות להכשרת מורים נדמה לי שהתכניות האלו דוגלות בגישות דומות לזאת של פפרט.) עכשיו, כשריצ'רדסון קורא את הספר, הוא חש שפתאום הוא נחשף למשהו שבאמת היה חסר לו:
Now, 32 years later, I’m just coming to know Papert and Mindstorms and much more about learning and education that I never knew or understood before. And I think about that often. My contextual knowledge of how kids learn, the history of progressive education, the workings of technology has only been developed over the last decade ….
שוב, אין לי סיבה לבקר את ריצ'רדסון על כך שרק עכשיו הוא מגיע לטקסט כל כך חשוב. לריצ'רדסון קבלות רבות בקידום השימוש של בלוגים ושל ויקיים בבתי הספר. דווקא מפני שהוא רואה בכלים האלה מנוף להגברת פעילות לימודית יוצרת אצל תלמידים, אפשר היה לחשוב שהוא כן הכיר את פפרט. ובכל זאת, יש הבדל משמעותי בין הפעילות החינוכית של ריצ'רדסון לבין זאת של פפרט.

כאשר האינטרנט חדר לתוך מערכות החינוך בשנות ה-90 המוקדמות של המאה הקודמת רוב אנשי החינוך שנמשכו אליו ראו בו בעיקר אמצעי להשיג מידע. החשיפה למידע שה-WWW איפשר אמנם הרחיבה את ההיצע לתלמיד כך שהוא איננו מוגבל למידע שבספר הלימוד בלבד, אבל הדגש עדיין היה על מידע. התפתחותם של כלי Web 2.0 הוסיפה מרכיב חשוב של יצירה לשימוש באינטרנט בבתי הספר. אבל גם אז האינטרנט עדיין נתפס בעיקר כספריה ענקית שאליה פונים כדי למצוא מידע. אולי בגלל זה היה קל כל כך להסב את הבלוגים, כלי שיכול להוות תשתית לפעילות יוצרת, לפלטפורמה להגשת עבודות. יש מעלות רבות לפורטפוליו הדיגיטאלי, אבל כאשר בסך הכל משתמשים בפורטפוליו (אם על תשתית של בלוג או על תשתית אחרת) כדי לאגד את העבודות שהתלמיד מגיש למורה, אנחנו מפספסים את התרומה האמיתית של הכלי. כדי לפרוץ את המגבלה הזאת, וכדי להבין את היכולת היצירתית של הכלי, יש צורך בעוד משהו – יש צורך בתפיסה חינוכית שרואה את הלמידה כיותר מאשר רק רכישת מידע. וכאן נעוצה הבעיה המבנית שעליה רמזתי. ההצלחה האדירה של האינטרנט כאמצעי להגיע למידע דחקה הצידה את השימוש במחשב ככלי ליצירה.

פפרט יצר את ה-Logo לפני ה-WWW. אולי העובדה שהוא הקדים את ה-WWW איפשר לו לראות את המחשב כתשתית לבניית עולמונים, וכסביבה שבה ילדים יכולים לחקור. היום התקשוב מאפשר לנו הרבה מעבר למה שהוא איפשר לפני שלושים שנה, אבל אולי ההיצע של היום מעוור אותנו לאפשרויות היצירתיות שעדיין קיימות, ואפילו גדלו. היום ריצ'רדסון חש שדרך החשיפה שלו לחשיבה של פפרט הוא מבין טוב יותר את הצד היצירתי של השימוש בתקשוב, והוא חש שהוא יוכל להעמיד את התפיסה הזאת בתשתית הפעילות החינוכית שלו. חבל שזה עדיין איננו קורה אצל רבים אחרים.

מחבר Jay Hurvitzפורסם בתאריך דצמבר 12, 2012קטגוריות Logo, הבנייה, למידה2 תגובות על מוטב מאוחר מאשר לעולם לא

מי אני?

אני יענקל

אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

מה זה כאן?

  • הסבר קצר על הבלוג הזה

מה הלאה?

כתבו לי: yankel@gmail.com

אל: לופטמענטש

חיפוש

רוצים עדכונים בדואר? אפשר להרשם

Loading

RSS ואם כבר … מה חדש ב-"על קצה ה…"?

  • התפוררות לפריטים
  • גליון האקסל להצלת הידידות?
  • בהינף יד

קטגוריות

  • 1:1 (25)
  • Apple Watch (1)
  • BYOD (4)
  • code (1)
  • data (13)
  • IoT (3)
  • iPad (13)
  • LMS (10)
  • Logo (4)
  • MOOC (23)
  • multitasking (5)
  • NCLB (3)
  • OECD (1)
  • OER (1)
  • OLPC (2)
  • PLE (11)
  • RSS (5)
  • SAMR (1)
  • SMS (6)
  • STEM (1)
  • Twitter (5)
  • Uncategorized (116)
  • VR (3)
  • אוריינויות (43)
  • אלגוריתם (2)
  • אמנויות (2)
  • אקדמי (4)
  • אקדמיה של חאן (8)
  • אתיקה (17)
  • ביהייביוריזם (1)
  • בינה מלאכותית (8)
  • בית ספר – קהילה (1)
  • בלוגים (118)
  • גלישה בטוחה (28)
  • דוגמאות (6)
  • דוחות (5)
  • דיגיטאליות (60)
  • דיווחים (29)
  • הבנייה (5)
  • הוראה (37)
  • הטמעה (19)
  • היסטוריה (4)
  • היפרטקסט (5)
  • הכנה לעתיד (1)
  • הסח הדעת (4)
  • העתקה-הדבקה (22)
  • הקנייה (5)
  • הרגלי למידה (6)
  • הרהורים (222)
  • הרצאות (4)
  • התנהגות ברשת (2)
  • ויקי (21)
  • וירטואלי (2)
  • זכויות יוצרים (6)
  • חוכמת ההמון (12)
  • חידושים (13)
  • חיפוש (8)
  • טבלט (7)
  • טכנולוגיה (128)
  • טקסט (4)
  • יזמות חינוכית (16)
  • ילידים (12)
  • יעילות (1)
  • כישורי המאה ה-21 (27)
  • כלי ווב 2.0 (43)
  • כלים אישיים (6)
  • כלים חברתיים (2)
  • כלים מיידיים (5)
  • כנסים (30)
  • כתיבה (75)
  • לוח לבן אינטראקטיבי (3)
  • למידה (90)
  • למידה אישית (7)
  • למידה מותאמת אישית (16)
  • למידה מרחוק (8)
  • למידה ניידת (2)
  • למידה פעילה (2)
  • מבחנים (31)
  • מדעי המוח (2)
  • מודלים (2)
  • מורים (40)
  • מחקר (7)
  • מחשב לכל מורה (1)
  • מידענות (47)
  • מיומנויות המאה ה-21 (1)
  • מכוונות עצמית (1)
  • מכונות למידה (4)
  • מקוון (17)
  • משחקים (7)
  • מתמטיקה (2)
  • נוער (20)
  • ניידים (10)
  • נייר (6)
  • נתונים (7)
  • סביבה לימודית (7)
  • סטנדרטים (28)
  • סלולארי (28)
  • ספר (4)
  • ספר דיגיטאלי (8)
  • ספרי לימוד (23)
  • סתם מעניין (7)
  • עולמות וירטואליים (2)
  • עתיד בית הספר (2)
  • פורטפוליו (6)
  • פלגיאט (1)
  • פני החינוך (70)
  • פער דיגיטאלי (4)
  • פרטיות (8)
  • פרסום (3)
  • פרסום אישי (13)
  • ציונים (1)
  • קבוצות דיון (2)
  • רכישת מיומנויות (2)
  • רפורמה (1)
  • רפלקציה (6)
  • רשתות חברתיות (22)
  • רשתיות (2)
  • שיבוש (16)
  • שיבוש החינוך (32)
  • שימוש בבתי ספר (152)
  • שינון (2)
  • שיעורי בית (4)
  • ת (2)
  • תיוג (2)
  • תכנות (4)
  • תכנית התקשוב (2)
  • תפיסות מוטעות (1)
  • תשתיות (3)

פוסטים אחרונים

  • יש בכל זאת מי שמרוויח מרץ 4, 2021
  • עדיין לא למדנו פברואר 22, 2021
  • לא לצפות לשינויים מפליגים פברואר 15, 2021
  • הרהור נוסף (ופחות קודר) על אימוץ ההשגחה האלגוריתמית נובמבר 6, 2020
  • כיצד (מרחוק) נוודא שלא מרמים? נובמבר 2, 2020

ארכיון

למידה, אינטרנט … ומה שביניהם פועל על WordPress