קטגוריה: Logo

נדמה לי שיש שתי תשובות אפשריות לסוגיה הזאת: או אני השתניתי ואני כבר אינני רואה ערך בתהליך הזה, או משהו השתנה בסיבות שבגללן מבקשים לקדם את התכנות. אני מודה שבתחומים רבים הדעות שלי השתנו, אבל במקרה הספציפי הזה, לא קשה לי לקבוע שמה שהשתנה לא היתה הגישה שלי, אלא הדרך שבה נושא התכנות מוצג בבתי הספר. שמחתי השבוע לקבל חיזוק לדעה הזאת ממאמרון חדש של רוג'ר שאנק.

שאנק מציין שהוא רואה ערך בלימוד התכנות, ומוסיף שבקורסים שהוא לימד לפני שנים הוא נעזר בתכנות כדי לפתח את החשיבה האלגוריתמית:

I used to say that thinking algorithmically was pretty important for thinking in general. In my undergraduate classes I often had a graduate student play “robot” and told the students in class to give the robot orders. What happened was always pretty funny because the students (who could not code) never really understood that the “robot” couldn’t interpret what they meant.

coding just enables clear thinking and precise communication.

Our schools are, in a sense, factories, in which the raw products (children) are to be shaped and fashioned into products to meet the various demands of life. The specifications for manufacturing come from the demands of twentieth-century civilization, and it is the business of the school to build its pupils according to the specifications laid down.

“Everyone should learn to code” is the new way of saying we need to create compliant factory workers and that the real purpose of school is to make sure that we are training people for the “factory jobs” of the future.

one has to see what the programmers at these institutions are actually doing. They are monitoring, responding to bug reports, and trying to update legacy code that supports the internal workings of their institutions. In other words, it is rather dull work.

computers can be carriers of powerful ideas and of the seeds of cultural change … they can help people form new relationships with knowledge that cut across the traditional lines separating humanities from sciences and knowledge of the self from both of these. (עמ' 4)

school will continue to be an awful experience designed by people who really do not care if children are miserable and poorly served.

בקטע שאני מביא כאן הרחבתי טיפה את הציטוט. הוא מתחיל שלושה משפטים לפני תחילת הקטע שהווטרס מצטטת:

From an administrator's point of view, it made more sense to put the computers together in one room – misleadingly named "computer lab" – under the control of a specialized computer teacher. Now all the children could come together and study computers for an hour a week. By an inexorable logic the next step was to introduce a curriculum for the computer. Thus, little by little the subversive features of the computer were eroded away: Instead of cutting across and so challenging the very idea of subject boundaries, the computer now defined a new subject; instead of changing the emphasis from impersonal curriculum to excited live exploration by students, the computer was now used to reinforce School’s ways. What had started as a subversive instrument of change was neutralized by the system and converted into an instrument of consolidation.

When there were few computers in the school, the administration was content to leave them in the classrooms of teachers who showed greatest enthusiasm, and these were generally teachers who were excited about the computer as an instrument of change.

אולי במקרה הספציפי הזה "ביקורת" איננה המילה הנכונה. במאמרון שאליו אני מתייחס כאן הכותב עצמו מציין שהיה לו חור בהשכלה בנוגע להיסטוריה של החינוך. אם עכשיו הוא מנסה לסתום את החור הזה, לא מדובר במעשה שיש לגנות, אלא להעריך. אין בכוונתי כאן לבייש ברבים מישהו שמגיע באיחור לאחד הטקסטים החשובים של התקשוב החינוכי. מוטב מאוחר מאשר לעולם לא, ואין לי ספק שאפשר גם למצוא פגמים רבים בידיעות ההיסטוריות שלי. אני מעלה את הנושא הזה כאן מפני שנדמה לי שהוא משקף בעיה כמעט מבנית בתקשוב החינוכי כפי שהוא קיים היום.

במאמרון מלפני שבועיים (כן, אני בפיגור רציני בכתיבה!) ויל ריצ'רדסון כותב שרק עכשיו הוא קורא את Mindstorms של סימור פפרט. ריצ'רדסון מציין שבשנת 1981, שנה אחרי פרסום ספרו של פפרט, הוא החליט ללמוד להיות מורה, אבל אז הוא לא הכיר את הספר. הוא מוסיף:

And I can’t help but wonder what a different type of educator I would have been had someone, anyone in my program understood its importance and led me to it.

Now, 32 years later, I’m just coming to know Papert and Mindstorms and much more about learning and education that I never knew or understood before. And I think about that often. My contextual knowledge of how kids learn, the history of progressive education, the workings of technology has only been developed over the last decade ….