למצוא תשובות, ולנוח?

לפני כחודשיים הבעתי כאן ביקורת כלפי מאמרון שהתפרסם באתר TeachThought. ציינתי שבדרך כלל המאמרונים של טרי הייק, הרוח החיה מאחורי האתר, מעלים סוגיות חינוכיות משמעותיות, ואילו בפעם ההיא המאמרון היה פשטני, עד כדי גרימת פגיעה בשם הלפעמים טוב של התקשוב החינוכי. במאמרון חדש, מלפני שבוע, הייק חזר להפגין חשיבה חינוכית מקורית כלפי התקשוב והשפעותיו, ולכן נדמה לי שאם ביקרתי כאשר הגיע ביקורת, חשוב גם לשבח כאשר דבריו ראויים שבח.

במאמרון החדש הייק כותב על:

הייק מדייק בדבריו. הנושא שלו איננו “כיצד תלמידים משתמשים בגוגל”, או אם השימוש בגוגל רצוי בסביבה הבית-ספרית. הוא דן בסוגיה אחרת וחשובה מאד: כיצד קיומו של מקור (אם אפשר לכנות את גוגל “מקור”) שמגיש “תשובות” לשאלות שתלמידים שואלים משפיע על החשיבה שלהם. הוא מדגיש שהנוער של היום גדל לתוך עולם שבו המידע זמין בכל עת, וממש זורם אליהם באמצעות קליקים אחדים וללא מאמץ. הייק טוען שהזמינות הזאת יוצרת התייחסות למידע שהיא שונה מההתייחסות של אלה מאיתנו שגדלנו בתקופה שבה הדרך אל המידע היתה איטית וקשה ומפותלת יותר. הוא כותב:
When your formative years are spent working your fingers through apps and iPads, smartphones and YouTube, the digital world and its habits can bend and shape not just how you access information, but how you conceptualize it entirely. You see information differently – something that’s always accessible.
וכאשר מתרגלים למצב הזה, בסופו של דבר נוצרת תפיסה מעוותת על הידע (knowledge):
And you see knowledge as searchable, even though that’s not how it works.
הייק מציין שלוש תכונות של החיפוש באמצעות גוגל (וכמובן גם באמצעות מנועי חיפוש חזקים אחרים) שמשפיעות על דרכי החשיבה של תלמידים:

  • גישה מהירה כל כך למידע יוצרת אשליה של נגישות
  • נוצר הרושם שהתוצאות של החיפוש הן “תשובות” ולכן, עם קבלת התוצאות חושבים שבעצם החיפוש הסתיים
  • תהליך החיפוש נתפס כתהליך ליניארי, בקו ישיר מהשאלה אל התשובה, ובגלל זה קשה להבין עד כמה פריט מידע מתקשר לפריטי מידע אחרים (interdependence) ויחד יוצרים תמונה מורכבת, וסבוכה, יותר

הייק מרחיב על כל אחת מהתכונות האלו. הוא מציין שכאשר קל כל כך לקבל תוצאות של חיפוש קל גם להניח שהמידע הרצוי נמצא בהישג יד, גם אם זה איננו נכון. הוא מדגיש שאם דרך גוגל אנחנו אכן מקבלים “תשובות” לשאלות שלנו, סביר להניח שהשאלות שלנו הן שאלות גרועות. כמו-כן, אנחנו נוטים לראות בתוצאות שמקבלים מגוגל סוף הדרך. במקום לעורר סקרנות כלפי התוצאות אנחנו שמחים שמצאנו תשובה ואפשר לסיים את העבודה.

בנוסף, הוא מדגיש שבאופיין של תוצאות גוגל להיראות כחד משמעיות – טוב או רע, נכון או לא נכון. ושוב נוצר הרושם ש-“תשובות”, באופן כללי, הן ברורות וחד-משמעיות.

הייק איננו מאשים את גוגל. הוא דווקא מציין שגוגל, וכלים/מקורות אחרים דומים, יכולים להיות יעילים מאד – אם נדע להתייחס אליהם בצורה הנכונה:

Wikipedia is a perfect source of information provided you understand how sources and information work. Same with Google. In and of itself, it’s literally a perfect, whole thing that does exactly what it’s supposed to do; it’s misunderstanding the technology itself that causes problems.
נדמה לי שרצוי להוסיף שעל אף העובדה שכלים רבים מבית גוגל זוכים לשימוש חיובי בבתי הספר, החיפוש של גוגל איננו מתיימר להיות כלי לימודי. גוגל מעוניינת לתת תשובות מפני שהשאלות שאנחנו שואלים מחוץ למסגרות לימודיות הן בדרך כלל שאלות שעליהן אנחנו רוצים תשובה ברורה – מה יהיה מזג האוויר, מהן תוצאות משחקי הליגה, היכן אפשר לקנות מוצר מסויים. כמו-כן, גם אם אנחנו רוצים לברר באיזו שנה אירוע מסויים התרחש, חיפוש בגוגל או עיון בוויקיפדיה יכולים להיות מקורות יעילים וכדאיים. אבל תהליך הלמידה הוא תהליך שונה, תהליך שבו שאלה אחת צריכה להוביל לשאלות נוספות; לפתוח במקום לסגור. החינוך מזמין סימני שאלה, לא סימני קריאה.

במשך שנים המערכת החינוכית ביקשה ללמד כיצד “משתמשים” בגוגל. מורים הסבירו לתלמידים כיצד לבנות “שאילתא”, היכן להקליק כדי להגיע לחיפוש מתקדם, ולפעמים כיצד להבחין בין פרסומות לבין התוצאות ה-“אמיתיות” בדף התוצאות. בוודאי היה הרבה יותר כדאי לעזור לתלמידים להבין מהו אלגוריתם וכיצד שינויים באלגוריתם החיפוש של גוגל משפיעים על תוצאות החיפוש שלהם, אבל רק מורים מעטים מאד מודעים שבכלל קיים אלגוריתם כזה. ומעל לכל, והבעייתי יותר, המערכת עדיין איננה מציגה לתלמידים שאלות שמאתגרות, שאלות שעליהן “תשובות” כמו שגוגל יודע לתת אינן מספקות.

ככה לא בונים הבחנה

דרך קישור באתר המלצות של ראובן וורבר, וגם דרך tweet של פול מונהיימר, הגעתי למאמרון באתר TeachThought. הרוח המובילה של האתר הזה הוא טרי הייק, אם כי על המאמרון הזה חתום צוות האתר. אני בדרך כלל מזדהה עם הדברים שהייק מפרסם. אפשר לסמוך עליו להדגיש שהחינוך צריך להוביל את הטכנולוגיה ולא הטכנולוגיה את החינוך. לפני בערך שנה וחצי קישרתי כאן למאמרון מהנה של הייק בו הוא לעג לאמירות על הכיתה של המאה ה-21. התרשמתי שהוא מוכן לראות לא רק את היתרונות אלא גם את הפגמים של קהילת התקשוב בחינוך. גם המאמרון החדש מבקש לשים את החינוך במרכז, אבל לצערי הפעם הוא נופל בפח שבמידה מסויימת הוא טומן לעצמו.

עיקר המאמרון הוא טבלה המיובא מהבלוג של אדיטי ראו, מדריכת תקשוב בארגון חינוכי במדינת טקסס. ראו פרסמה את הטבלה שלה לפני שנה וחצי, ואנשי TeachThought כנראה מצאו אותה רק לאחרונה. כמוהם, גם אני ראיתי אותה לראשונה רק עכשיו.

הטבלה מבקשת להבחין בין “שימוש בטכנולוגיה” בכיתה לבין שילוב, או הטמעת, הטכנולוגיה בכיתה (“Using Technology” לעומת “Technology Integration”). אין שום פסול בנסיון לקבוע הבחנה כזאת, אבל התוצר של ראו פשטני מאד. למשל היא מציינת ש:

  • ב-“שימוש” מדובר בשימוש אקראי ושרירותי, ואילו ב-“הטמעה” השימוש מתוכנן ובעל תכלית
  • ב-“שימוש” השימוש נדיר ומזדמן, ואילו ב-“הטמעה” השימוש נעשה לחלק אינטגרלי מהנעשה בכיתה
  • ב-“שימוש” הטכנולוגיה משמשת להוראה סביב תכנים, ואילו ב-“הטמעה” הטכנולוגיה מקרבת, ומערבת את תלמידים עם התכנים
  • ב-“שימוש” הטכנולוגיה משרתת חשיבה מסדר נמוך, ואילו ב-“הטמעה” הטכנולוגיה משרתת חשיבה מסדר גבוה

נדמה לי שהכיוון כאן ברור – אם המשתמש טוען שהשימוש שלו הוא למען מטרה חינוכית נעלה, אז הוא מטמיע, אבל אם לא, הוא סתם משתמש. אני מניח שיהיה קשה מאד למצוא מורים שיצהירו ברבים שהשימוש שלהם בטכנולוגיה הוא סתמי בלבד. אף אחד איננו מכריז “אני פשוט מחלק מחשבים ניידים ונותן לתלמידים לעשות איתם מה שהם רוצים”. אם יש מורים שבכיתות שלהם רק “משתמשים” בוודאי מדובר במישהו אחר, לא בנו או בעמיתים שלנו. אין זה אומר שאין הרבה שימוש סתמי במחשבים בבתי ספר, אבל כל המורים יטענו שהם שואפים לשימוש משמעותי.

במאמרון שלהם אנשי TeachThought מתארים את הטבלה כ-“שימושי” או “מועיל” (useful), אבל הם גם מודעים שיש בה בעייתיות. לא פעם, הרי, יש פער בין הכוונות לבין הביצוע. הם מוסיפים:

In all seriousness, it’s easy to say to “be purposeful.” It’s another to know what that looks like – which is where all of the indicators as a whole can be useful to you as an educator.
אז אולי אפשר להתייחס לצד ההטמעה של הטבלה כלא יותר מאשר מטרה שאליה שואפים, תוך הבנה שעדיין לא הגענו? בשמחה הייתי מאמץ את הגישה הזאת, אבל נדמה לי שהגישה הזאת לא תהיה ברוח הטבלה. במאמרון המקורי ראו מציינת רק שיש הבדלים בין שתי הגישות. אין בכלל התייחסות לתהליך, של מעבר מתפיסה אחת לתפיסה נאורה יותר. יש רק תפיסה אחת מול אחרת. היא איננה כותבת, למשל, שהתהליך לשימוש הנבון בטכנולוגיה בכיתה מתחיל אצל כולנו כשימוש סתמי וכאשר אנחנו צוברים נסיון אנחנו לומדים כיצד לנצל את הטכנולוגיה בצורה משמעותית יותר. וגם בפרסום המחודש ב-TeachThought אין התייחסות לתהליך כזה של התפתחות.

אולי הביקורת הזאת מוגזמת – הרי בסך הכל מדובר בטבלה. אני חושש שדווקא ההפך הוא הנכון, והביקורת מוצנעת מדי. בסופו של דבר, גם אם כוונותיה של ראו טובות (ואין לי שום סיבה לפקפק בהן) כאשר הבחנות כל כך שטחיות כמו אלו שבטבלה נעשות רווחות בקהילת התקשוב בחינוך התוצאה היא רדידות מחשבתית שמשתקפת על כלל הקהילה. ולמרבה הצער, הן אכן נעשות רווחות. עד לפרסום המאמרון הזה, כיומיים אחרי פרסום המאמרון עם ההטבלה ב-TeachThought, הוא זכה למעל 800 tweets. עברתי על אלה ומצאתי שהרוב המכריע פשוט מפיץ את הטבלה. בערך 5% מוסיפים הערה כמו “נהדר” או “כמה נכון”, או “הבחנה חשובה”. אף אחד איננו מביע ביקורת.

ההפצה הרחבה הזאת מדאיגה. נכון, לא פעם אנחנו עטים על אמירות פשטניות מפני שיותר מאשר הן מביעות תפיסה חינוכית משמעותית הן פשוט מהוות דגל שסביבו אנחנו יכולים להתאגד. בדרך הזאת אנחנו מביעים את השייכות שלנו לקהילה מסויימת. אין בכך כל פסול. אבל לפעמים, כמו במקרה של הטבלה הזאת, ההתאגדות הזאת חושפת את דלילות המחשבה שחדרה לתוך הקהילה הזאת.

הפתעה?

כתבה שהתפרסמה באתר של תחנות הרדיו הציבוריות של ניו יורק לפני מספר ימים מדווחת על ההחלטה של בית ספר שש-שנתי בניו ג’רסי לזרוק את כל המחשבים הניידים שחולקו לתלמידים בפרויקט שהתחיל לפני חמש שנים. הכתבה מתארת מחסן מלא בניידים בקופסאות ומוסרת ש:
That’s all that remains from a failed experiment to assign every student a laptop at Hoboken Junior Senior High School. It began five years ago with an unexpected windfall of stimulus money from Washington, D.C., and good intentions to help the district’s students, the majority of whom are under or near the poverty line, keep up with their wealthier peers. But Hoboken faced problem after problem and is abandoning the laptops entirely this summer.
באופן די לקוני המפקח הנוכחי של המחוז בו נמצא בית הספר מודה:
We had the money to buy them, but maybe not the best implementation.
אותו מפקח הגיע למחוז אחרי שהפרויקט כבר התחיל. אף אחד מאנשי הפיקוח שעבדו בהתחלת הפרויקט כבר לא נשאר. הכתבה מראיינת את האחראי לתמיכה הטכנית של בית הספר שנכנס לתפקיד לפני שלוש שנים. הוא מסביר שכבר אז לכל התלמידים בכיתות ז’, ח’ ו-ט’ חולק מחשב נייד, ושהצוות שלו לא עמד בנטל התיקונים. בנוסף, על אף שהותקנה תוכנה למנוע גניבות, ניידים רבים אבדו.

בעיה נוספת, וכמובן צפויה, היתה הנסיון הכושל לחסום אתרים. הותקנו חסמים לפורנוגרפיה, למשחקים ול-Facebook. בנוסף, מצלמות הווב המובנות בניידים הושבתו. אפילו הותקנה תוכנה למנוע מהתלמידים לעקוף את החסמים. אבל התלמידים מצאו דרכים לעקוף את העקיפה. כל התוספות האלו הכבידו על המחשבים (כנראה netbooks) כך שנדרש זמן ממושך עד שהם נפתחו, הם קרסו לעתים קרובות, ולא נשאר מספיק זכרון כדי להריץ יישומים שאיתם רצו לעבוד.

אז מה השתבש? מתוך הכתבה:

Superintendent Toback admits that teachers weren’t given enough training on how to use the computers for instruction. Teachers complained that their teenage students were too distracted by their computer screens to pay attention to the lesson in the classroom.
נדמה לי שיותר מכל דבר אחר, מה שמדכא בסיפור הזה הוא שהכשלון היה צפוי. קל לזהות שיש כאן דוגמה של אנשי פיקוח שהסתנוורו מההבטחה של המחשב והתעלמו מהצורך בפיתוח מקצועי של המורים ושל תכנית ברורה של מה שציפו להשיג מהשימוש בניידים. בתגובה לכתבה מיכאל טרוקנו, המומחה לתקשוב בחינוך של הבנק העולמי, מציין שלמרבה הצער, אין חדש תחת השמש – הסיפור הזה חוזר על עצמו שוב ושוב. הוא מקשר לרשימה בבלוג שלו מלפני ארבע שנים בו הוא מונה מספר גורמים שמובילים לכשלון של פרויקטים של תקשוב בבתי ספר. בראש רשימתו מופיע:
Dump hardware in schools, hope for magic to happen
סיפור המחוז של ניו ג’רסי הוא דוגמה משכנעת מאד לגישה הזאת. לפני ארבע שנים קישרתי כאן לאותו מאמרון של טרוקנו. בסיום אותו מאמרון כתבתי:
מרשים לגלות שמנהג כל כך ותיק כמו זריקת חומרה לתוך בתי הספר נמצאת בראש הרשימה של טרוקנו, ועצוב לחשוב שהיא כנראה תישאר בראש הרשימה עוד שנים רבות.
הקביעה הזאת לא היתה נבואה. היא התייחסה לכך שאז, לפני ארבע שנים, היו עדיין בתי ספר שחזרו על טעות שממנה כבר שנים לפני-כן היה אפשר ללמוד. אני מודה שקיוויתי שארבע שנים מאוחר יותר אוכל לכתוב שאכן למדנו. כנראה שלא.

מתברר שאני עושה משהו בעל ערך

העלאת תלונות על השימוש הבלתי-מספק בתקשוב בתהליכי הוראה ולמידה איננה העיסוק הבלעדי שלי. אמנם אני משקיע מאמצים רבים בנביחות שלי כאן, אבל אני גם צריך להתפרנס. כאשר שואלים אותי מה אני עושה כדי שאוכל להאכיל את הילדים שלי אני בדרך כלל מסביר שאני מנסה להנגיש את העולם הדיגיטאלי לאנשי חינוך שהעולם הזה (עדיין) איננו נהיר להם. בינתיים (ומדובר בתקופה שלמזלי מתמשכת שנים לא מעטות) יש כנראה צורך במישהו שיתווך בין הטכנולוגיה לבין החינוך. ומפני שעד היום המכשירים והיישומים שממשיכים לחדור לתוך חיינו אינם מצליחים להוציא את האדם מהתהליך, אני עדיין מצליח להתפרנס. לפעמים העבודה הזאת מתבטאת בהוראת השימוש בכלים, לפעמים בחשיפת מורים להיבטים שונים של העולם הדיגיטאלי והשפעתם על הלמידה, ולפעמים בהסברים על תפיסות חינוכיות שונות ועל הדרכים שבהן התקשוב יכול לשרת אותן.

אני מעדיף לא לכנות את עצמי “מטמיע ICT בחינוך”, או לחפש תארים נוספים שעושים רושם טוב על כרטיס ביקור. אם זאת, מפני שאני מבין שיש צורך במתווכים כמוני, אני גם יכול להבין שתחום העיסוק גם מקבל שם. ואפילו קורה שאנשים שעוסקים במלאכה דומה מצליחים להסביר את מה שהם עושים בצורה מוצלחת ומשכנעת. כך עשה השבוע כריס בצ’ר, איש חינוך אוסטרלי שמכנה את עצמו “ICT integrator”. בצ’ר כותב שלא קל לו להסביר את מה שהוא עושה מפני שעבור רוב האנשים שאותם הוא פוגש, לא היה תפקיד דומה למה שהוא עושה היום כאשר הם היו תלמידים. הוא כותב:

I have a couple of simple “elevator pitch” descriptions that I often use to tell people what my job involves…

  • “I look at the stuff kids are supposed to learn in school and help teachers figure out where technology can help make that learning richer and more meaningful.”
  • “I look at technology and curriculum and try to mash them together so that learning becomes more relevant and interesting.”
  • “I help combine technology that changes all the time, with schools that don’t.”
מה שמוצא חן בעיני בהסברים של ב’צר הוא העדר היומרה. על אף העובדה שלרוב אלה שעוסקים בתחום הזה יש תארים מתקדמים, בסופו של דבר מה שמנחה אותם הוא מנה גדושה של הגיון פשוט – הגיון שהתגבש במהלך שנים של נסיון, ושל הכרות עם שני העולמות – הטכנולוגי והחינוכי.

בצ’ר מציין שהתפקיד שלו דורש ממנו להתמודד עם הנטייה הטבעית של רבים להתנגד לשינויים. הוא מוסיף שהוא צריך לצעוד על חבל דק – מצד אחד להבין את הטכנולוגיה כדי שאפשר יהיה להסביר אותה לאחרים, אבל מצד שני לא ליצור את הרושם שהטכנולוגיה היא לחנונים בלבד.

הוא מתאר את הסכנה שבהדגשת יתר של ההיבטים הטכנולוגיים של התפקיד שלו. הוא כותב שאדם שאוהב את הטכנולוגיה יותר מאשר שהוא אוהב את התלמידים איננו מתאים לתפקיד. כאשר הוא מתאר את המשבצת הספציפית שהוא ממלא הוא דואג לא לתת חשיבות יתר לצד הטכנולוגי:

As an ICT Integrator you create an important interface between the teaching staff and the technical staff in a school. Each of these groups seems to think the others are obstructionists who just don’t understand what truly matters, so you need to be able to straddle both worlds and act as the interface between them. Integrators need to be able to talk tech and mean it. Although the people who speak all the technical mumbo jumbo are critically important in a school, for god’s sake don’t let them make curriculum decisions!
בצ’ר מדגיש שצריכים לדאוג לכך שבית הספר יתמקד בלמידה, ולא בטכנולוגיה. עם זאת, הוא מדגיש שכניסתה של טכנולוגיות חדישות לתוך הכיתה מחוללת שינויים. מפני שהיום יש עדיין מורים רבים שאינם מוכנים לשינויים האלה, חלק מהתפקיד של מטמיע התקשוב הוא להרגיע את המורים שחוששים, ולהראות להם שאפילו מתוך מה שנראה כמו כאוס למידה של ממש יכולה להתרחש.

פעמים רבות בעבר מצאתי את עצמי סופר את החודשים הנותרים לי עד שהעולם התקשובי יהיה נהיר לכלל ציבור המורים, כך שלא יהיה צורך בתפקיד כמו זה שב’צר מתאר. אני מודה שכבר שנים אני מופתע שהצורך הזה עדיין קיים. הרי טכנולוגיות דיגיטאליות נעשות יותר ויותר שכיחות ויותר ויותר קלות לתפעול כך שהמורים של היום כבר יכולים לגלות כיצד לשלב אותן בעבודתם בכוחות עצמם. משום מה, המועד שבו אצטרך כבר לחפש אמצעי פרנסה אחר עדיין לא הגיע. ובינתיים, נעים מאד לקרוא את התיאור של בצ’ר ולהשתכנע שמדובר בתפקיד שבאמת כדאי למלא.

ככה לא בונים ביקורת

באתר נענע צפיתי בכתבה מסוף השבוע על תקשוב בתי הספר בישראל ששודרה בערוץ 10. למוד נסיון מכתבות קודמות בערוץ בנושא החינוך, לא היו לי ציפיות רבות. אבל דווקא העובדה שהכתבה היתה בת 13 דקות עוררה בי התקווה שאראה משהו רציני יותר מאשר הביקורת הצפויה – חזרה נדושה על כך שכלים דיגיטאליים יקרים אינם משנים דבר בחינוך, ולכן מדובר בבזבוז כסף אדיר. אבל תקווה לחוד ומעשה לחוד – בסופו של דבר היו אלה 13 דקות של קלישאות, שבמידה רבה סתרו אלה את אלה.

בכתבה אנחנו פוגשים את גבי סולומון אשר ממשיך בביקורת שהוא משמיע כבר שנים על השימוש בכלים דיגיטאליים במערכת החינוך. אין ספק שלפחות בחלקה הביקורת שלו מוצדקת. אבל בעידן הווב אפשר גם לבדוק את ה-“עובדות” שהוא מביא, וכאן הדברים קצת פחות חד-משמעיים. אחרי שהוא קורא דיווח על התנהלות של כיתה מתוקשבת בנורווגיה סולומון מוסר לנו, למשל, שנורווגיה היא “הראשונה במעלה בהפצת אמצעי תקשורת” דיגיטאליים (הכוונה היא כנראה בעולם). ואז הוא מוסיף שנורווגיה “היא האחרונה בהישגים לפי PISA”. אינני יודע מהיכן הנתונים של סולומון בנוגע להפצת כלים דיגיטאליים, אבל קל לבדוק את הטענה בנוגע ל-PISA. בוויקיפדיה מופיעים הדירוגים עבור מבחני PISA של 2010, ונורווגיה תופסת מקום טוב באמצע, דווקא מעל לממוצע של ה-OECD בכל התחומים הקשורים לקריאה, וממש בממוצע במדעים. הדירוג שלה ירדה במבחנים של 2012 (לפי כתבה ב-Guardian), אבל היא עדיין נמצאת די קרוב לממוצע. אינני יודע אם יש קשר בין תוצאות ה-PISA של נורווגיה לבין הפצת מכשירים דיגיטאליים בבתי הספר שם, אבל סולומון רומז שלאור הכשלון של נורווגיה לא כדאי לנו ללמוד מהנסיון שהצטבר שם. נדמה לי שיש טעם לשאול אם באמת מדובר בכשלון.

אולי אני טועה, אבל נדמה לי שבערך פעם בשנה ערוץ 10 מכין כתבה על כשלון התקשוב בחינוך בישראל. היות והמדינה מוציאה כסף רב בתקשוב המערכת, בהחלט ראוי שהתקשורת תבחן את התוצאות מול הכוונות. אבל הפעם, כמו בפעמים קודמות, מתקבל הרושם שלא היה צורך לצאת לשטח ולהכין כתבה כי המסקנות כבר נקבעו מראש. מה מספרים לנו? כפי שהקריין מדווח לנו כאשר ברקע צילומי כיתה ממצלמה נסתרת:

זה עדיין נראה כמו שאתם זוכרים את זה
במילים אחרות, משקיעים המון כסף כדי שבית הספר ייראה כמו שתמיד נראה, מלבד זה שעכשיו התלמידים המשועממים משחקים משחקי מחשב במקום להעביר פתקאות. אנחנו זוכים לקטע קצר מתוך ראיון עם פרופ’ ענת זוהר בה היא מסכמת שעל אף התקווה שהשימוש במחשב יוביל לפדגוגיה אחרת:
מה שאתה רואה זה במידה מאד רבה למידה מסורתית רק שבמקום לוח וגיר, הם עובדים עם מחשב.
יש כאן תיאור מאד קולע של המצב הנוכחי, אבל משום מה עורכי הכתבה אינם מסבירים לנו שדבריה של זוהר באים מתוך המערכת, עם רצון לשנות את המצב. הקריין שואל (ועונה):
אז מה ההבדל בין השיעור המתוקשב שעולה מאות אלפי שקלים לבין סתם שיעור רגיל שבו נשלחים הילדים לספריה לחפש מידע? אין הבדל וזאת כל הבעיה.
אני, כמובן, יכול להפגין לפחות את אותה מידה של ציניות, ולא פעם אני עושה זאת. אבל אני מקווה שאני מגבה את הציניות שלי עם הסברים ודוגמאות טובים יותר מאשר אלה שבכתבה הזאת. הכתבה מביאה אותנו, למשל, לכיתה חדשה במכללת אורנים, כיתה שקמה במטרה ליצור חוויה לימודית אחרת. אחרי תיאור של התכולה הטכנולוגית המרשימה של הכיתה הקריין מכריז:
מאתיים שנה עברו מאז הומצאה הכיתה ולא הרבה השתנה בה: לוח, מורה, הרצאה פרונטלית, מבחן
וכדי לשכנע אותנו שאין חדש בכיתה הזאת המצלמה מתמקדת בסטודנט שעסוק במחשב במקום להקשיב למרצה, כאילו תפסו את אלה מאיתנו שהטוענים שאולי משהו כן משתנה על חם. וכך, בביטול מתנשא, שוללים נסיון חינוכי מעניין וחשוב שעליו שוקדים אנשי חינוך מתוקשבים שמנסים ליצור חוויה לימודית ייחודית ומוצלחת.

אז מה כן הפתרון? למידה פעילה, כמובן (דווקא אותה למידה פעילה שמנסים לקדם בכיתה באורנים), למידה שמעמידה את התלמיד במרכז. אבל כדי לזכות בשבחים לא מספיק בלמידה פעילה. כנראה שזאת צריכה להיות למידה פעילה שבאה מחוץ למערכת. הכתבה מציגה מורה שפועלת בצורה “אחרת” מהנהוג היום (הכוונה לפרונטלית), בעקבות הדרכה שהיא מקבלת מהעמותה להתחדשות בחינוך. וכדי לחדד את המסר שמדובר בהליכה נגד הזרם מוסרים לנו ש:

לא מפתיע לגלות שאף שהנתונים הסטטיסטיים מצביעים על עלייה בהישגי התלמידים, בתי ספר רבים דוחים בנימוס את ההצעה לקורס הכשרה.
בשלב הזה מתחיל להיות ברור שהכתבה פועלת לפי תסריט מוכר – יש מי שמוכן להציל את החינוך, אבל המערכת איננה רוצה לשמוע. ואכן, הישועה סוף סוף מגיעה, ואנחנו מגלים שמדובר בסלמן קהאן והאקדמיה שלו. אנחנו לומדים שהוא:
האיש שהצליח לייצר את המהפכה שלה כולם מחכים.
מעל 10% מכלל הכתבה מוקדש לקהאן, בלי אפילו רמז דק לכך שאנשי חינוך רבים, כולל כאלה שפעילים מאד בשילוב טכנולוגיות דיגיטאליות לתוך בתי הספר, משמיעים ביקורות מנומקות כלפי המודל הלימודי שהוא מציג. הכתבה מוסרת לנו שבזכות הסרטונים של קהאן שעות כיתה יקרות מופנות לדיונים שאחרת לא היו מתנהלות. שוב, על כך קיים ויכוח ער, ולא מעטים מביעים ספק שזה בכלל קורה, אבל בכתבה אין אפילו רמז לכך. (בנוסף, לא מוסרים לנו שמערכת החינוך דווקא מאמצת את האקדמיה של קהאן – הרי לו היו עושים זאת היינו אולי מבינים שאותה “מהפכה” איננה כל כך מהפכנית.) אין כאן רק מגמתיות – יש גם בלבול. המיזם הבא שאליו אנחנו נחשפים הוא לרגו, פרויקט שמנגיש “שיעורים פרטיים” לכל מבקש דרך האינטרנט. מדובר במיזם בהחלט מעניין, ובוודאי מבורך, אבל למיטב הבנתי דגש הפרויקט הוא חוץ בית ספרית. הקריין, שהוא כנראה עדיין מלא התלהבות מהאקדמיה של קהאן, מסביר שהכיוון הרצוי הוא:
מיזמים שמפנים מקום בבתי הספר למה שחשוב באמת
וכך הוא מצליח להתעלם מכך שמדובר בפרויקט הפועל לצד מערכת החינוך, אבל איננו מתערב ישירות בה.

לקראת סיום הכתבה אנחנו מגלים שהתקשוב צריך להציב אלטרנטיבה למערכת החינוך, מערכת שלפי הקריין הופכת את התלמידים:

לעיסה אחידה שחונקת יצירתיות ומטפחת שינון במקום חקירה ולימוד
במילים אחרות, להבדיל ממה שקורה בהשפעת התקשוב היום, המגמה צריכה להיות טיפוח החקירה והלימוד. אבל אם כך, אין מנוס מלשאול אם מכיני הכתבה בכלל זוכרים שבתחילתה, כאשר הם ביקרו את המרדף אחרי התקשוב, הם הביאו את נורווגיה עמוסת התקשוב בבתי הספר כדוגמה שלילית, דווקא מפני שהיא נכשלת במבחני PISA. מה, מותר לשאול, הקשר בין הצלחה במבחני PISA לבין יצירתיות או חקירה ולימוד? יתכן, אפילו, שרמת היצירתיות בנורווגיה גבוהה, ואולי זה הודות למחשבים בבתי הספר. (אגב, נורווגיה מדורגת גבוה מאד במדד הדמוקרטיה של כתב העת Economist, ובמדד “החיים הטובים” [Better Life] של ה-OECD. יתכן שמכך אנחנו יכולים להסיק שציונים גבוהים במבחני PISA אינם במיוחד חשובים לאיכות החיים של מדינה.)

קשה לא להסיק את המסקנה שמכיני הכתבה קודם כל קבעו לעצמם את המטרה – להראות שמערכת החינוך מבזבזת כמות אדירה של כסף על התקשוב. ואחרי שהמטרה סומנה, הם פשוט ירו לכל עבר בתקווה שמשהו יפגע במטרה. אני מניח שהם גם הניחו שלאף אחד לא יהיה איכפת שאין בכתבה מגמה חינוכית ברורה או מוגדרת, ושלגיטימי לתקוף מכל הכיוונים. דווקא לי איכפת. אם אני סבור שתוצאות במבחני PISA אינם מדד ללמידה שהיא החשובה בעיני, לא אנצל אותן בביקורת שלי על מערכת החינוך. לא אנגח את המערכת על ידי הרעפת שבחים על האקדמיה של קהאן, ובהמשך אטען שאני דוגל בקידום היצירתיות, דבר שבכלל איננו קשור לסרטונים המוקלטים של האקדמיה. נושא הטעמת התקשוב במערכת החינוך חשוב מדי בכדי להפקיר אותו בידיים המגמתיות, והרשלניות, של עורכי החדשות של ערוץ 10.

ואולי זה טוב שאינני מצליח לקצר

יש לי נטייה להאריך בכתיבה. על אף הנסיונות שלי להיות ממוקד יותר, אני מגלה שוב ושוב שאינני מצליח להסתפק בהערה כללית, אלא מסתבך בצלילה עמוקה יותר לתוך הנושא שאני מבקש לבדוק. אני מניח שבמידה מסויימת זה קורה כתגובה לתמציתיות שהיא כל כך נפוצה היום ברשת. גם כאשר אני יודע שלעתים קרובות כל המוסיף גורע, אני חש שאני צריך להרחיב על מנת להסביר את עצמי. (למען האמת, היות והרבה מהכתיבה שלי איננה אלא נסיון להסביר את מחשבותיי לעצמי, יש בהרחבה הזאת מידה לא קטנה של הגיון.) ובכל זאת, צר לי שאינני מצליח לקצר, ולכן אני מתמלא התפעלות כאשר אני קורא את דבריו של מישהו שכן עושה זאת.

לפני מספר ימים ויל ריצ’רדסון ציטט משפט אחד מתוך מסמך על השימוש בטבלטים בבית הספר. המשפט הופיע בדף פרסום של ה-Oxford University Press לחוברת PDF שהוא מפיץ על השימוש במכשירי טבלט בבית הספר (הורדת החוברת המלאה חינם, אך מתאפשרת רק אחרי הרשמה):

One of the most convincing arguments for using tablets in the classroom is the possibility for students to then take that learning outside of the classroom – they can use the digital materials they are familiar with from class on their own devices at home.
כותרת המאמרון של ריצ’רדסון מסגירה את ההתייחסות שלו לציטטה:
ואחרי הציטוט מופיעה התגובה התמציתית של ריצ’רדסון – תגובה שהיא דוגמה נהדרת לכל מה שאינני מצליח לעשות בכתיבה שלי – התייחסות של בסך הכל מילה אחת:
Wow.
במילה האחת הזאת ריצ’רדסון מצליח להביע את הפליאה של רבים מאיתנו כלפי הפספוס האדיר שאנחנו רואים כל פעם שאנחנו מסתכלים על כיצד התקשוב בא לביטוי בבית הספר. אני רחוק מלהיות משוכנע שהטבלט הוא הכלי האולטימטיבי ללמידה, אבל ברור לי שמדובר בכלי נהדר שמאפשר גילוי ולמידה מרתקים, למידה שהיא שונה מאד ממה שקורה היום בבית הספר. אין זה אומר שההצהרה שבחוברת איננה נכונה – באמצעות הטבלט הלמידה בהחלט יכולה לצאת מכותלי הכיתה. מדובר ביעד שאליו ריצ’רדסון ואחרים מבקשים לקדם את החינוך כבר שנים. אבל הניסוח של הטענה המשכנעת הזאת רומז שהיציאה מהכיתה באה על מנת להרחיב את גבולות הכיתה ולהביא אותה, באמצעות שיעורי בית וחומרים שהוכנו מראש, לתוך הפנאי של התלמיד. ריצ’רדסון בוודאי חש שבצורה הזאת מעמידים את החזון שלו על הראש. ולכן, ה-“Wow” שלו מבטאת גם אירוניה, וגם תדהמה. מצד אחד, כותבי החוברת מגלים משהו שידוע כבר שנים, אבל מצד שני, הגילוי “החדש” הזה מגויס להשתלטות של בית הספר על התלמיד גם מעבר לשעות הכיתה.

כבר הארכתי הרבה מעבר לריצ’רדסון (יתכן אפילו שבאתי לברך ויצאתי מקלל), אבל הרגשתי שביטול ערכו של חוברת על בסיס משפט אחד איננו מוצדק. חשתי צורך לנבור קצת ולבדוק – אולי החוברת שה-Oxford University Press מפרסם מכילה מידע איכותי יותר מאשר מה שמופיע בדף הפרסום. אולי התגובה של ריצ’רדסון, ושלי, היתה חריפה מדי. החלטתי להוריד את החוברת ולקרוא את כולה.

מדובר בחוברת של החטיבה של הוראת האנגלית (כשפה שנייה) של ה-OUP. יש בה 30 עמודים, וכיאה לחוברות מהסוג הזה התוכן בקושי ממלא 20 מהעמודים האלה. יש בה צילומים רבים של תלמידים מחייכים. החוברת מבקשת לעזור למנהלים בקבלת החלטות בנוגע לרכישת טבלטים והתקנת אפליקציות, ומתארת אסטרטגיה של הפצת הטבלטים, והשימוש בהם, בקרב המורים וקהילת בית הספר בכללותה. היא די גדושה באמירות צפויות ונדושות על נושאים כמו החשיבות בבירור העלות הכוללת לפני שמתחילים בפרויקט, או הצורך להכין את הקרקע אצל המורים כדי לא לאבד את תמיכתם. מהבחינה הזאת, מדובר בחוברת שגורמת לי לגרד בראש ולשאול האם יש מנהלים שהם באמת זקוקים לחוברת כזאת?

אבל אפילו אם חלק ניכר מהחוברת עוסק במובן מאליו, יש גם קריצות לכיוון הפדגוגיה. הכותבים מדגישים, למשל, שהטבלט הוא בסך הכל כלי (עמ’ 22):

It is important to remember that fundamentally tablets are simply another tool to assist language learning.
מורגש גם שהכותבים רואים בהכנסת הטבלטים לתוך הכיתה הזדמנות לבחינה מחודשת של שיטות ההוראה הנהוגות בבית הספר (עמ’ 19):
Teachers would probably give the same consideration to classroom organisation if students had no access to technology, but the implementation of tablets is an opportunity to reconsider what works best. As the students become familiar with working straight on to the tablet, class time can be organized differently.
ונדמה לי שלכותבים דעה מאד ברורה לגבי הכיוון הרצוי שבה הבחינה המחודשת הזאת צריכה לנוע (עמ’ 24):
It is no coincidence that that the increase in tablets in education has led to an increase in project-based learning
אולי היה עדיף לא לקרוא את כל החוברת. לפני הקריאה, הרי, יכולתי להסכים עם הקביעה הקצרה של ריצ’רדסון, שהכותבים כאילו פתאום גילו את אמריקה. אבל אחרי קריאת החוברת במלואה סיכום של מילה אחת, אפילו אם היא מבטאת מספר תחושות שונות, איננה מתאימה. יש בחוברת מעט מאד שפורץ את גבולות הנדוש (אם כי אני צריך להזכיר לעצמי שהיא לא נכתבה עבורי) אבל יש בה גם נסיון להצביע על כיוונים חינוכיים רצויים שבהם אפשר להתקדם באמצעות השימוש בטבלטים. תגובתו של ריצ’רדסון מובנת לי, אבל בעייתית. אני כנראה אצטרך להמשיך לכתוב באריכות.

אולי ראייה היסטורית צרה, אבל לא בעיה אתית

אין זה סוד שיש מעט מאד מחקר שמצליח להראות שהכנסת כלים תקשוביים לתוך בתי הספר מובילה לשיפור בלמידה. עם זאת, ברור לכולם שהעדר מידע מחקרי משכנע איננו מאט את קצב אימוץ הכלים האלה. מחוז חינוכי שאיננו מצטרף לחגיגה הדיגיטאלית ייחשב למפגר ואדיש לצרכי השעה (וצרכי תלמידיו) וכנראה שבגלל זה אף אחד איננו מחכה להוכחה מחקרית. מקטרגי המרדף אחרי התקשוב בחינוך ממשיכים לציין שאין מידע מחקרי שמראה שזה מועיל, אבל הכלים האלה, למטרות שמתגוונות ומשתנות, ממשיכים להכנס למערכת. אולי בגלל זה לפני כשבועיים הקטרוג הזה זכה לביטוי חדש וקצת מפתיע.

בכתבת דעה ב-Teachers College Record שמתפרסם מבית הספר להוראה של אוניברסיטה קולומביה מ’ או’ תירונאראיאנן (Thirunarayanan), מרצה באוניברסיטה בפלורידה, טען שאימוץ כלים תקשוביים בבתי הספר לפני שאלה מוכיחים את ערכם הוא מעשה לא-אתי. (עד לפני כמה ימים הגישה לכתבה של תירונאראיאנן היתה פתוחה. כעת היא מחייבת תשלום. במאמרון של לארי קובן מצוטטים חלקים נרחבים ממנה.) הוא כותב שההרהור הזה עלה אצלו לאחרונה בעקבות השתלמות מקוונות בנושא עריכת מחקר על נבדקים אנושיים בה הוא השתתף:

As I read the materials in different modules of the online training, it dawned on me that the way that technologies such as computers, smart boards, tablets, and apps are integrated into the teaching and learning process without any research done to determine their impact on student learning should be considered unethical.
תירונאראיאנן עורך השוואה בין כלים תקשוביים בכיתה לבין השימוש בתרופות שלא עברו בדיקות מספיק מחמירות. הוא טוען שברפואה קיימת מערכת של הגנות שמונעת את ההפצה של תרופות לא יעילות (או מזיקות), אבל בחינוך מערכת כזאת איננה קיימת:
When it comes to technology integration, no testing or research is done upfront to determine if they help students learn. Such products are typically purchased by schools and used in classrooms before educators start conducting research to determine if they are effective. This is akin to providing treatment using drugs whose effects have not yet been studied. Both are unethical. Not to mention the millions of dollars that are spent every year by schools to acquire these technologies, just so the leaders of these schools can claim that their schools are on the “cutting edge.”
לארי קובן מבקר את האימוץ הבלתי-מבוקר של טכנולוגיות לתוך הכיתה. הוא משמיע את הביקורת שלו כבר שנים. במידה לא קטנה דבריו של תירונאראיאנן דומים לאלה שקובן מרבה להשמיע. במאמרון בבלוג שלו קובן מציין זאת. הוא כותב שהדרך שבה משווקים מוכרים כלים לבתי ספר לפני שהכלים האלה עוברים בדיקה מספקת (ובעקבות הביקורת שהם מקבלים, משפרים את המוצרים שלהם) דומה מאד לבדיקה של תרופות על שפני נסיון אנושיים. אבל הוא גם כותב שהוא איננו מקבל את ההשוואה בין הרפואה לבין החינוך, והוא מזכיר לנו שאמצעי הוראה שהם מקובלים היום לא נבחנו “מחקרית” לפני שהוכנסו לכיתה:
But, then, I think of the many instructional practices that have been used for centuries such as textbooks, worksheets, blackboards, and homework that underwent no tests then or now.
קובן צודק, ובעיני לא תקיף מספיק. יש טעם לשאול את תירונאראיאנן ממתי הוא מזהה את הצורך לבדוק את האימוץ של כלים “חדשים”. הוא מצביע על המחשב ועל הטבלט, אבל אולי צריכים לשאול אם העט הכדורי נבדק מספיק לפני שהרשו את השימוש בו בכיתה. ומה לגבי העפרון? אישית, אני משוכנע שרוב הכיסאות שעליהם תלמידים יושבים בבתי הספר מזיקים ללמידה שלהם, אבל אין זה אומר שהספסל שקדם להם תרם ללמידה טובה יותר (וגם הוא לא נבדק מחקרית). זאת ועוד: נדמה לי שאפשר להראות שהכיתה החד-גילית (age-graded classroom) שורדת בזכות הסטיכיה יותר מאשר בזכות יעילותה, ואין קשר ברור בין הישגים לימודיים והמבחנים הסטנדרטיים הנפוצים היום – אבל ספק אם אלה נבדקו מחקרית לפני שהפכו למקובלים בחינוך.

בהשוואה של תירונאראיאנן בין הרפואה והחינוך יש בעיה נוספת: יחסית בקלות אפשר להגדיר את מטרות הרפואה – למנוע חולי, ולרפא מחלות. ומפני ששתי המטרות האלו די ברורות, על פי רוב אפשר לבחון אם תרופה זאת או אחרת משיגה את המטרה. אבל לא כך לגבי החינוך, תחום שבו לא רק שאין הסכמה בנוגע למטרות, אלא גם אין הסכמה לגבי כיצד ניתן למדוד אם אכן המטרות האלו הושגו. אי-לכך, ספק אם אפשר לקבוע שהתוצאות של מחקר זה או אחר על היעילות של כלים תקשוביים בחינוך יתקבלו בצורה אובייקטיבית על ידי מחנות חינוכיים שונים.

הצצה לתוך קורות החיים של תירונאראיאנן מראה שהוא עוסק בטכנולוגיות למידה, כך שהוא בוודאי איננו זר לתקשוב בחינוך. אבל למרבה הצער, הוא כנראה איננו מצליח להפנים את האמירה הנצחית של אלן קיי:

טכנולוגיה היא כל דבר שלא היה בנמצא כשנולדת
וכך יוצא שהוא מחייב התייחסות ייחודית לכלים תקשוביים בחינוך במקום לראות בכלים האלה חוליה נוספת ברצף של טכנולוגיות שבמהלך הדורות החינוך מאמץ.

אין ספק שלא פעם תחום התקשוב בחינוך סובל מהתלהבות יתר כלפי כלים חדשים, כך שהרצון לאמץ כלים חדשים גוברת על הנכונות לבחון לעומק את כדאיותם. אבל אם קיימת בעיה אתית באימוץ הכלים האלה היא איננה בהעדר בדיקה מחקרית מעמיקה, אלא בדרך שבה אנשי חינוך מרשים לעולם העסקים והמסחר לקבוע את סדר היום של החינוך.

לא על התקשוב לבדו

רבים (אולי רבים מדי) מאלה המעורבים בנושא התקשוב בחינוך ניחנים בראייה אפוקליפטית – הם מצפים שהכניסה המאסיבית של טכנולוגיות תקשוב לתוך בתי הספר תביא למהפכה בחינוך. למען האמת, גם רבים מאלה המפוכחים מספיק לפקפק בציפייה הזאת בכל זאת שומרים על התקווה שאולי זה בכל זאת יקרה. נדמה לי שבגלל זה אני אוהב לקרוא את הבלוג של לארי קובן. על פי רוב אני הרבה יותר אופטימי מקובן לגבי הסיכוי של התקשוב להשפיע לטובה על החינוך, ודווקא בגלל זה אני זקוק למנה קבועה של הכתיבה שלו כדי להחזיר אותי למציאות. בספר The Phantom Tollbooth מאת נורטון ג’וסטר (בתרגומו של אוריאל אופק, “המגדל הפורח באוויר”) מילו, גיבור הספר, מבקר בערים “אשליות” ו-“מציאות”. “מציאות” היא עיר אפורה ודי מדכאת, ואילו “אשליות” היא עיר יפהפייה, אבל עם בעיה אחת – היא איננה שם באמת. ה-Humbug, שותפו של מילו למסע, שואל למה האנשים ב-“מציאות” אינם עוברים לגור ב-“אשליות”, הרי הרבה יותר יפה שם. המארח של מילו מודה שלא מעטים עושים זאת, אבל מסביר:
… it’s just as bad to live in a place where what you do see isn’t there as it is to live in one where what you don’t see is.
נדמה לי שבאופן די דומה התמונה שקובן מצייר על התקשוב בחינוך פחות יפה מאשר התמונה שרבים מאיתנו מעדיפים לצייר בראשים שלנו, אבל היא מתארת את המציאות הנוכחית טוב יותר.

במאמרון חדש קובן בוחן (שוב) את התחזיות מלאות החזון והתקווה של חסידי התקשוב בחינוך, ושואל (שוב) למה התחזיות האלו אינן מתממשות. הוא מציין:

Claims about the power of new electronic devices to “revolutionize” schooling are a dime a dozen. Yet, if they are nearly worthless, why have smart people said them over and over again?
השאלה הזאת מובילה לשאלה נוספת. קובן מביא ציטטה מסימור פאפרט. לפני כמעט 30 שנה פאפרט טען שמהפכה של ממש בחינוך תתרחש כאשר מחשבים יימצאו בידי תלמידים בבתי הספר במספרים מספיק גדולים. אחרי-כן הוא מביא ציטטה נוספת, הפעם מארני דונקן, שר החינוך האמריקאי הנוכחי. דבריו של דונקן דומים מאד לאלה של פאפרט. הדמיון בין מה שנאמר אז לבין מה שנאמר היום מעלה שאלה נוספת:
There are far more electronic devices in schools than when Seymour Papert wrote in 1984. Students use cell phones, personal computers, and tablets at home and in school. Ditto for teachers. Classrooms have been equipped with interactive whiteboards. So why is Arne Duncan calling for a “fundamental re-thinking of how our schools function?”
התשובה של קובן לשאלה הזאת איננה מפתיעה. היא דווקא יחסית פשוטה – דונקן עדיין קורא לחשיבה מחודשת ויסודית מפני שהמחשב עדיין לא חולל את השינוי:
The reason is that while there is much hardware and software in classrooms, how teachers teach and students learn have remained remarkably stable over the decades.
אין חדש בקביעה הזאת של קובן. הוא, ורבים אחרים, מראים שוב ושוב שברוב המכריע של בתי הספר תהליכי ההוראה נשארים כמו שהיו לפני (ואפילו הרבה לפני) התקשוב. אבל העובדה שלא מדובר בקביעה חדשה איננה אומרת שהיא איננה קביעה נכונה. אין זה נכון להגיד ששום דבר לא השתנה בבתי הספר בדורות האחרונים. דווקא הרבה כן השתנה. אבל דרכי ההוראה בכל זאת נשארו יציבות מאד.

קובן מקדיש חלק גדול מהמאמרון שלו לבחינה של הדרכים השונות שבהן התקשוב מוטמע בבתי הספר. החלק הזה של המאמרון, בעיני, איננו מעניין במיוחד. (אולי לא הצלחתי להבין את ההבחנות הדקות שלו על סוגי ההטמעה השונים.) אבל בסיום המאמרון הוא מעלה נקודה חשובה ביותר. קובן מזכיר לנו שבתי הספר הציבוריים הם הרבה יותר מאשר רק מקומות שבהם מעבירים מידע לתלמידים:

What technology enthusiasts, however, forget, neglect, stumble over – pick a verb – are the multiple purposes of tax-supported schools in a democracy. They and many others futurists err – my choice of the verb – in equating access to information with becoming educated. Even worse, these very smart people ignore the crucial and historical purposes public schools have served in a democracy.

Tax-supported public schools have been and are social, political, and moral institutions whose job is to help children and youth acquire multiple literacies, enter the labor market well prepared, vote, serve on juries, contribute to their communities, think for themselves, and live full and worthwhile lives.

אחת מתופעות הלווי של חדירת התקשוב לחינוך היא הפיכת השגת מידע ליעד כמעט בלעדי של החינוך. אין ספק שרכישת ידע היא בין המטרות החשובות של החינוך, אבל היא איננה המטרה היחידה. מה שמכונה “חוק הכלי” או “חוק מסלו” מאיים על החינוך. בדרך כלל מבטאים את החוק: “אם הכלי היחיד שיש לך הוא פטיש, כל בעיה תראה לך כמו מסמר”. אפשר להגיד שההתייחסות לתקשוב כ-“פתרון” לבעיות החינוך הופכת את החינוך למרוץ אחר “מידע” בלבד, ומעוורת אותנו לכך שלחינוך מטרות נוספות שחשובות לפחות באותה המידה. קובן מזהיר שהמרוץ לאמץ הוראה מקוונת, גם אם יש בה היבטים חיוביים, עלול להפוך בתי ספר שביסודם שואפים לחנך את האדם, לבתי חרושת של מידע.

גם אם לעתים קרובות אינני מסכים עם הביקורת שלו כלפי התקושב, אזהרות כאלה של קובן מזכירים לי למה תמיד כדאי לקרוא אותו.

אולי לא גישתם של בודדים

עם כל כך הרבה מאמרונים מעניינים שהתפרסמו לאחרונה בבלוגים שאני קורא, עלי להודות שאפילו בעיני טיפה מוזר שבחרתי עכשיו להתייחס למאמרון מתחילת אוקטובר. עם זאת, קשת הנושאים ששבה התקשוב החינוכי עוסק איננה משתנה בקצב מהר מדי, כך שדברים שנכתבו לפני חודשיים אינם בהכרח יכולים להחשב כ-“ישנים”.

ג’ונתן מרטין הוא מנהל בית ספר פרטי, וכנראה גם יוקרתי, במדינת אריזונה. נחשפתי לבלוג שלו לפני חודש כאשר קישורים לתגובה שהוא כתב לכתבה בניו יורק טיימס על בית ספר וולדורף בעמק הסיליקון (עליה כתבתי לפני חודש) הופיעו במספר בלוגים שאני קורא. במאמרון ההוא מטרין ציין שהוא שולח את ילדיו לבית ספר של וולדורף, ושדווקא בגלל זה הוא חש חובה לבקר את הכתבה שבטיימס, ואת הנסיון הלא כל כך מוסתר בו להכפיש את התקשוב בבית הספר. התרשמתי מאד מדבריו, והתחלתי לקרוא את הבלוג שלו.

אחד המאמרונים בבלוג של מרטין שבמיוחד הרשים אותי עסק בתכנית לאפשר לתלמידים להביא את המכשירים הדיגיטאליים האישיים שלהם לבית הספר וללמוד באמצעותם. התייחסתי בחיוב לתופעה הזאת (המכונה באנגלית Bring Your Own Device) לפני חודשיים.

בית הספר של מרטין פתח בתכנית של מחשבים ניידים לכל תלמיד לפני שנתיים. מרטין כותב שכבר עם תחילת התכנית בית הספר נקט בגישה קצת יוצאת דופן: הנהלת בית הספר ידעה שלתלמידים רבים מחשבים ניידים, ולכן, במקום לרכוש מחשבים לכל בית הספר, פשוט הזמינו את התלמידים להביא את שלהם לבית הספר, ולחלק ניידים לתלמידים שלא היו להם. מרטין מציין שהגישה הזאת צמחה, כמובן, משיקולים כלכליים, אבל גם מהתחושה שבמציאות של היום אין טעם להכתיב לתלמיד עם איזה מכשיר עליהם לעבוד. מטרין ראה מטרה משמעותית יותר:

This was not about using educational software pre-installed on the school-provided laptops; it was about supporting and expecting them to be networked Web 2.0 users.
מרטין מעיד על כך שהוא איננו היחיד או הראשון לנוע בכיוון הזה. יש לו קשר עם מספר הולך וגדל של מנהלים ומורים שמתנסים בגישה הזאת, ומשתכנעים שהיא רצויה:
It is great to see that more and more educators are discussing and recognizing the value of this BYOD approach, and the way it is emerging as not just a low-cost alternative to the more conventional uniform school laptop employment but as having strengths in its own right, particularly in the way it reflects a different way of thinking of students as independent learners who use tools in their own way, under our close supervision, to access and analyze information and to communicate, create, and publish their own thoughtful and well-crafted product.
וחשוב לא פחות מהדברים שהוא עצמו כותב, מרטין מביא את דבריהם של כמה מהשותפים שלו לגישה. בין אלה מצאתי את ריצ’רד קאסיסיאה, האחראי לתקשוב בית ספר קטלין-גאבל במדינת אורגון, בית הספר שבו מלמד פול מונהיימר שביקר אצלנו בארץ לפני כשנתיים. קאסיסיאה בדעה שהגישה הזאת תורמת להעמדת התלמיד במרכז העשייה הלימודית:
BYOD places more emphasis on student-centered computer uses than teacher-led, classroom activities, because of the lack of standardization of student computing devices.
בדבריהם של כל אלה שמרטין מביא אפשר לחוש את הרצון הזה להעמיד את הלמידה של התלמיד במרכז. אבל הם גם מדגישים מספר נקודות נוספות: ההתעסקות של בית הספר בבעיות טכניות פוחתת, והאכפתיות של התלמידים כלפי המחשבים עולה. הכותבים גם מציינים שהתלמידים יודעים לבחור את הכלי המתאים לצרכים שלהם, ושאין צורך להנחות את כל התלמידים לעבוד באותה דרך.

ללא ספק, כדי להפעיל תכנית כזאת רצוי שמשפחות התלמידים יהיו בעלות אמצעים, אבל כמה מאלה שמרטין מצטט מדגישים שהם אינם מוצאים קשר בין איכות המכשיר שהתלמידים מביאים לכיתה לבין הרמה הסוציו-אקונומית של משפחותיהם.

עלי להודות שעל אף התקווה שחשתי כאשר קראתי (והתייחסתי) לדבריו של טים סטאמר על תכנית ה-BOYD שבמחוז שלו, הייתי רחוק מלהיות משוכנע שמדובר בתנועה של ממש. כקורא ותיק של סטאמר, אני מכיר את הגישה החינוכית שלו, ומזדהה איתה. את ג’ונתן מרטין לא הכרתי, ודווקא העובדה שהוא נראה לי פחות מהפכן חינוכי מאשר סטאמר מעוררת בי תקווה גדולה יותר. מתברר שהגישה של BYOD איננה נחלתם של משוגעים בלבד.

מנוף אפשרי לשינוי

לקראת סיום הקיץ טים סטאמר דיווח על מהלך של המחוז בו הוא עובד – מהלך שמאד עודד אותו. סטאמר עובד כבר שנים רבות בהטמעת התקשוב לתוך תהליך הלמידה, וכפי שהוא מציין, לעתים קרובות מדי במקום התקדמות, הוא מוצא רק דריכה במקום:
… it’s more like Groundhog Day where we are constantly stuck in act 1 of our determined effort to integrate the use of computers and networks into the practice of classroom teachers. Year after year fighting the same battles of not enough access for kids and too many administrators and teachers saying it’s important while still treating technology use as an optional nice-to-have extra.
אבל לקרת תחילת שנת הלימודים החדשה סטאמר הביע אופטימיות לא כל כך זעירה. לאופטימיות הזאת מספר גורמים, אבל המרכזי שבהם הוא מדיניות חדשה של המחוז: מהשנה יתירו לתלמידים להביא את המכשירים הדיגיטאליים האישיים שלהם לכיתה:
this fall we will be seriously implementing a program to allow students to bring their own computing devices (BYOD) to school and use them in class. A few schools have been experimenting with this idea for a few years but now the concept has the blessing of the school board and the announced support of the top administrators, potentially making it harder for principals and teachers, especially in high schools, to avoid using technology for more than just standardized testing.
סטאמר מדגיש שהתכנית הזאת לא רק זוכה לברכת הנהלת המחוז, אלא שהיא תופעל בכל בתי הספר של המחוז (הגדול) שלו. זה יביא להתנסות נרחבת בכיתות רבות, ולכן, על אף העובדה שסטאמר יודע שרבים מהמורים אינם מבינים מה לעשות במציאות הכיתתית החדשה שתיווצר, הוא משוכנע שיש כאן בסיס שממנו משהו טוב יכול לצמוח.

שלושה שבועות אחרי פרסום המאמרון שבו הוא דיווח על המהלך הזה, סטאמר פרסם מאמרון נוסף בו הוא הביא שאלה שקורא אחד שאל בתגובה למאמרון הקודם. השאלה היתה די פשוטה: כיצד השימוש במכשירים דיגיטאליים אישיים באמת יקדם את הלמידה? האם הכוונה היא בסך הכל לאפשר לתלמידים להביא את המכשירים, ולהנחות את מורים לא להפריע להם כאשר הם יתנסו בלמידה באמצעותם? במילים אחרות – האם קיימת אסטרטגיה?

סטאמר איננו מתחמק מהשאלה הזאת, ומכיר בעובדה שמדובר בשאלה טובה, וחשובה. הוא מציין שבראש ובראשונה המטרה של מובילי המחוז היתה לקדם ספרי לימוד דיגיטאליים כדי לחסוך כסף, מתוך ההנחה שאם התלמידים ישתמשו במכשירים האישיים שלהם זה יזרז את התהליך של המעבר לספרים דיגיטאליים. אבל סטאמר מודה שמבחינתו יש מטרה אחרת, מטרה שאולי אפשר להגיד תופסת טרמפ על המהלך של המחוז:

From the point of view of some of us, there is another strategy, one that is a little more disruptive one that goes beyond simply shifting from analog materials to digital ones.
יש ערך לא מבוטל בספרי לימוד דיגיטאליים, אבל קיום הספרים האלה איננו מהווה שינוי מהותי בתהליכי הוראה ולמידה. לעומת זאת, מכשיר אישי בידי התלמיד בהחלט משנה משהו. לפי סטאמר, הלמידה תיעשה לפעולה אישית שעליה התלמיד יכול לשלוט. נכון להיום בית הספר ממשיך לקבוע את כללי המשחק, אבל סטאמר משוכנע שכאשר התלמיד יגיע לבית הספר עם מכשיר דיגיטאלי משלו יהיה כבר קשה לעצור את השינוי. הוא מציין שהקורא שלו שאל אם אנחנו פשוט נשתדל לא להפריע לתלמידים להשתמש במכשירים, ומדגיש שזאת איננה מה שהוא רוצה שיקרה:
Teachers still need to manage much of the process of learning in school. Manage but not control, a distinction that may be a difficult transition. Also tough, will be the realization that large parts of the curriculum are irrelevant when you have a room full of devices that can easily retrieve basic facts as well as communicate with anyone to develop the meaning of those facts.
לטווח הארוך המטרה של סטאמר היא הגדלת השליטה של התלמיד על הלמידה של עצמו, כאשר הגדלת השליטה צריכה לבוא יד ביד עם הגדלה של קבלת אחריות על הלמידה הזאת. אני מודה שאני חושש שיותר מאשר יש כאן קשר סיבתי מוכח, יש פשוט הבעת תקווה. אבל כמוהו, על אף העובדה שאינני משוכנע שהראשון בהכרח מוביל לשני, אני מקווה שאכן יש קשר בין השליטה לבין האחריות. ואולי הנסיון של המחוז של סטאמר מעיד על נקודת מפנה. בעבר המערכת החינוכית הכניסה מחשבים לתוך הכיתה מפני שהיא חשבה שאלה ישרתו את מטרותיה ההוראתיות. אם בעתיד הקרוב היא תפתח את שעריה למגוון כלים דיגיטאליים, נדמה לי שיהיה בכך ביטוי לשינוי מהותי בתפיסה, ופתח אמיתי לשימוש לימודי מוצלח של התקשוב בבית הספר.