זה כנראה עדיין תפקיד נחוץ

מרטין וולר (Weller) הוא דמות מוערכת בקהילת התקשוב החינוכי. בעמוד המידע האישי שלו באתר של האוניברסיטה הפתוחה של אנגליה הוא מציג, בקיצור ובצנעה, את הקבלות שלו בתחום. בנוסף למשרות השונות שהוא מילא באוניברסיטה הפתוחה והספרים שהוא פרסום הוא גם כותב:

I’m a regular and reasonably well known blogger at Edtechie.net

ואכן, הבלוג שלו תמיד מעניין. אפשר בהחלט להגיד שהוא יודע על מה הוא כותב. לפני כשבוע הוא פרסם מאמרון שבו הוא ציין שרבות מהבעיות שבהן האוניברסיטה הפתוחה נתקלה לאחרונה קשורות לדרך שבה התקשוב נתפס בעיני ההנהלה. זה הביא אותו להרהור ולהצעה:

And herein lies a problem. Most VCs, Principals, Rectors, and senior managers are not well grounded in ed tech. It is also an area which is subject to extreme views (for and against), often based on emotion, romance, and appeals to ego. I would like to therefore propose a new role: Sensible Ed Tech Advisor.

בתרגום לעברית נדמה לי שנכון לכנות את המשרה שהוא מציע “יועץ לתקשוב נבון”, או אולי, עם הדגש על היועץ עצמי, “יועץ נבון לתקשוב”. ואכן, שש הנקודות שוולר מביא בתיאור התפקיד בהחלט נבונות והגיוניות. בין הנקודות האלו יש:

• היכולת להציע עצות שימושיות לגבי התקשוב שישרתו את הלומדים
• חוש מפותח בזיהוי הגזמות בתחום התקשוב
• הבנה בנוגע לנקודות ההשקה בין הטכנולוגיה לבין האקדמיה
• התייחסות להשפעות האתיות והחברתיות של התקשוב בחינוך

קשה להתווכח עם הנקודות האלו, אך בכל זאת יש כאן משהו שבעיני די בעייתי. הבעיה איננה בנקודות עצמן, וגם לא שמשהו חסר. הבעיה היא שהנקודות האלו היו צריכות להיות מובנות מעליהן. מוזר שוולר בכלל רואה צורך לציין אותן, או להציע תפקיד כזה. אבל באותו שבוע שקראתי את המאמרון של וולר קראתי גם כתבה קצרה ב-ReadWrite – אתר שסוקר טכנולוגיות דיגיטאליות מתקדמות ולפעמים מרחיב את ההתייחסות שלו מעבר לתחום העסקים ונוגע בחינוך וכיצד הטכנולוגיה יכולה להשפיע עליו. הכתבה, שהתפרסמה לפני קצת יותר מחודש, דיווחה על:

Benefits Of Using Virtual Reality In The Classroom

מדובר בכתבה שטחית למדי, אוסף קלישאות שרומז שכל מה שהכותב יודע על חינוך נדלה מכתבות דומות. “מסבירים” לנו, למשל, שה-VR יכול לתרום בחינוך בכך שכאשר התלמידים בכיתה ישתמשו בסמרטפונים שלהם בענייני ה-VR שהמורה מגיש הם לא יהיו עסוקים ביישומונים שמסיחים את הדעת. אנחנו גם לומדים שבאמצעות ה-VR התלמידים זוכים לחוויה חברתית. כראייה לכך מציינים (ללא קישור, כמובן) מחקר של Dr. Conor Galvin שמצא (בלשון הכתבה):

Students who commonly struggled to become a part of a group were accepted by their peers because they had strong technology skills.

קשה להתנגד לכך שתלמידים דחויים יתקבלו טוב יותר בחברה בזכות הכישורים הטכנולוגיים שלהם. יש כאן תופעה חיובית ונעים לגלות (אם לא ידענו זאת קודם) שאקלים כיתה שמכבד את הכישורים השונים של כל התלמידים תורם ללמידה יותר מוצלחת. ובכל זאת יש כאן קשר רופף ביותר ל-VR. תחת כותרת המשנה “Outstanding Visualizations” אנחנו קוראים:

An average person can remember only 20% of information that they hear and 30% of information if they see it. But if they get this information through personal experience, they remember up to 90% of it. VR technology creates an immersive experience that helps students learn effectively.
Research has proven that immersion of students in the virtual world enables them to learn better. Such learning activities don’t feel like work and students enjoy the learning process that increases their motivation.

יש כאן, כמובן, אזכור של חרוט הלמידה של דייל – Dale’s Cone of Experience. משום מה המודל הזה ממשיך לככב בעולם החינוך, וזה על אף העובדה שמזמן הראו שמדובר בטענה כללית למדי ללא ביסוס מחקרי. אכן, רבים מאיתנו טוענים שהנסיון האישי הישיר “מלמד” טוב יותר מאשר ההנחיה המילולית, וגם שיש יתרון למידע ויזואלי בהצגת מידע. אבל האחוזים שנהוג להציג ליד כל שלב של הצגת מידע אשר בחרוט הם המצאה. בשלב כלשהו היו אנשים שהוסיפו אחוזים שהתקבלו בהתלהבות והפכו למקובלים ולמוסכמים בציבור. לפני ארבע שנים הבאתי כאן אוסף התייחסויות לבעייתיות אשר בחרוט של דייל, אבל הרצון להאמין באמינות האחוזים המובהקים האלה גובר על כל התייחסות עובדתית. (כתבה של ויל תלהיימר מ-2002 שעודכן ב-2006 היתה בעיני הסקירה הטובה ביותר על ההיסטוריה של החרוט, וב-2015 תלהיימר סקר שוב את הנושא בכתבה מאד ממצה.)

כזכור, הכתבה לא קישרה למחקר על התרומה של ה-VR לשילוב תלמידים בעייתיים בנעשה בכיתה. לכן, ניסיתי למצוא אותו בעצמי. ואכן, פחות או יותר מצאתי. תוך כדי כך גם מצאתי כתבה באתר של חברת Unimersiv שבדף האודות שלו כתוב:

We believe that Virtual Reality can strongly improve the capacity of the human mind to remember the things it learned for a long time. According the Cone of Learning created by Edgard Dale, the American educatonist, after two weeks, the human brain tends to remember 10% of what it reads, 20% of what it hears but 90% of what it does or simulates.

זה איננו מפתיע שנתקלים בעוד ועוד אזכורים של החורט, אבל גם התברר שאתר החברה הוא גם המקור לכל הכתבה ב-ReadWrite. חלקים שלמים של הכתבה מועתקים כמעט מילה במילה. אותה כתבה התפרסמה במאי 2017, כמעט שנה שלמה לפני הכתבה שאליו אני הגעתי. אבל לפחות כך הצלחתי להגיע, כמעט, למקור של Dr. Conor Galvin. הכתבה מקשרת לאתר של חברה אירית שעוסקת ב-VR בחינוך ובהכשרה. ושם יש דף עם הממצאים הראשיים מהמחקר של גלווין. (יש גם קישור למחקר עצמו, אבל הקישור איננו פעיל.)

ברור שאני מתייחס בספקנות כלפי ההבטחות (וגם כלפי הממצאים) של כתבות שבאופן ברור מבקשים למכור מכשיר או יישום זה או אחר. אבל אפילו מנה קטנה מאד של ספקנות צריכה להספיק כדי להבין שהיתרונות של VR בחינוך אינם באים לביטוי משכנע בכתבות כאלה. גוף חינוכי שעדיין מספר לקוראיו על חרוט הלמידה של דייל איננו גוף שאפשר ללמוד ממנו משהו משמעותי. הבעיה היא שעוד היום יש לא מעט אנשי הנהלה יקראו כתבות מהסוג הזה ויבקשו לכוון את השימוש בתקשוב במוסדות שלהם על פיהן. ומפני שעדיין מפיצים דברי הבל מהסוג הזה, ויש עדיין מי שקורא אותם ורואים את העתיד, יש כנראה עדיין צורך בתפקיד שוולר מתאר. הלוואי והיה אחרת.

בינתיים אני עדיין מעדיף מילים וצילומים

נדמה לי שעד היום בבלוג הזה הזכרתי את Second Life רק פעמיים. הסיבה לכך די פשוטה: למרות שקראתי ושמעתי הרבה על הפוטנציאל החינוכי האדיר של הסביבה הווירטואלית הזאת, המעט שראיתי היה רחוק מלשכנע אותי. כל פעם שהוצגו לפני דוגמאות חינוכיות ב-Second Life הרגשתי שאפשר היה להשיג לפחות את אותן התוצאות באמצעים פשוטים יותר. אין זה אומר שהסביבה של Second Life איננה קוסמת לי, אבל אני מתקשה להבין לשם מה שווה המאמץ.

אני מאד מעריך את קונרד גלוגאוסקי וגישתו החינוכית. קונרד כבר זכה, בצדק, למספר לא קטן של אזכורים בדפים האלה. לכן, למרות ההסתייגות שלי מ-Second Life התעניינתי בתערוכה שהוא העלה שם בעקבות הביקור שלו בקנייה במסגרת הסניף הקנדי של Teachers Without Borders. במאמרון חדש בבלוג שלו קונרד מציין שלמרות שהוא כבר דיווח בבלוג שלו על הנסיון שלו בקנייה, וגם העלה צילומים רבים מהביקור ב-Flickr, הוא חיפש אמצעי המחשה בעל אוצמה חזקה יותר. הוא כותב שכאשר הוא התחיל לנבור באלפי הצילומים שלו מהביקור הוא הבין שהצילומים:

tell a story that is much more powerful than anything I could ever hope to convey in a blog post. The next day, I started building a virtual exhibit in Second Life.
עד היום הביקורים שלי ב-Second Life היו קצרים מאד, והם נערכו לא כתושב, אלא כאורח של אחרים שביקשו לשכנע אותי שמדובר בסביבה בעל פוטנציאל חינוכי רב. אני חייב להודות שאותם ביקורים לא הלהיבו אותי, ולא השאירו אצלי טעם של עוד. אבל רציתי להציץ בתערוכה של קונרד, ולכן אזרתי אומץ – נרשמתי ל-Second Life, והתקנתי את היישום. והיום, אחרי ביקור עצמאי, אני עדיין דבק בהתרשמות הקודמת שלי – למרות שהסביבה הזאת קוסמת לרבים, נדמה לי שהביקור הקצר שלי שם הספיק לי כדי שאהיה בין הלא מעטים שנרשמו, הציצו, ולא נפגעו. בתערוכה של קונרד סיירתי בין צילומים שאפשר לראות גם ב-Flickr, והדגם של הכיתה שלתוכה נכנסתי היה עבורי לא יותר מדגם על גבי צג של מחשב. למרות הרצון של קונרד ליצור אצל המבקר תחושה של “להיות שם”, להיות בכיתה אמיתית, יותר מכל דבר אחר אני חשתי שאני נמצא בתוך משחק מחשב.

אבל גם אם מבחינתי הנסיון ליצור סביבה שמקיפה את המבקר ויוצרת אצלו תחושה של “להיות שם” לא עלה יפה, אני עדיין מזדהה עם השיקולים שהביאו את קונרד לבנות את התערוכה. הוא כותב:

Of course, some will say that I didn’t have to use Second Life, that a blog entry, a Flickr set, or a PowerPoint presentation (or maybe all of them combined) would have been just as effective. That’s why, before I began, I asked myself: What can I do in Second Life that I cannot do on the world wide web? Why do I need a multiuser virtual environment?
לשאלות האלו שקונרד שואל את עצמו הוא עונה:
I wanted the visitors to be able to experience, even if only virtually, what it is like to stand in a typical rural Kenyan classroom. I can’t do that on my blog, but in Second Life I can create that classroom. I can try to re-create that environment.
לצערי, החוויה הזאת לא עברה אלי. עבורי, המילים והצילומים מצליחים טוב יותר להמחיש את מה שהוא חווה בקנייה. אבל אם וכאשר מישהו כן יצליח להעביר את התחושות האלו דרך סביבה כמו Second Life, זה יהיה מפני שהוא שואל את אותן השאלות שקונרד שואל.