לחוג או ביחד בבית הספר (עם או בלי מחשב)

מסמך הרציונאל והחזון של משרד החינוך לתכנית התקשוב החדשה מדגיש את מיומנויות המאה ה-21. המסמך מציין חמש מיומנויות בקטגוריה הזאת (יתכן שיש עוד). בין אלה מופיעות גם “למידה שיתופית” וגם “פיתוח של לומד עצמאי”. גם עצמאי וגם שיתופי? אפשר אולי לחשוב שיש כאן סתירה, אבל בעצם, מי שאיננו יכול ללמוד בכוחות עצמו יתקשה לתרום ללמידה שיתופית. לאור זה, אפשר לטעון ששתי התכונות האלו משלימות זו את זו.

ביכולתו של התקשוב לקדם את שתי המיומנויות. המחשב מאפשר ללומד להתקדם בקצב אישי, ובאותו הזמן הוא מאפשר יצירת קשר בין לומדים שאין ביניהם קירבה פיסית. אבל האם היכולות האלו מנוצלות בבתי הספר? ברוב המכריע של המקרים, תלמידים יושבים בכיתה לבדם, עיניהם למורה ולא לחבריהם. במציאות הזאת, הסיכוי שהכנסת מחשבים אישיים, או כלים דיגיטאליים אישיים אחרים, לתוך הכיתה תפעל לטובת הלמידה השיתופית איננו גדול.

במאמרון מלפני בערך שלושה שבועות אירא סוקול מתייחס לנושא הזה, ואף מחדד אותו. הוא מציין שאם המטרה היא למידה עצמאית, לא רק שהמחשב מספיק, אלא שהוא יעיל יותר מאשר בית הספר:

If students want to learn in isolation; if they want to sit at a desk and work on their own stuff, occasionally checking in with an “expert,” they have no reason to come to school. They can do a lot better at home, or at their local coffee shop or even the public library, where both the coffee and the WiFi connection will be better.
סוקול איננו טוען שהמחשב איננו מסייע בלמידה שיתופית, אלא שלאור זה שהמחשב המחובר לאינטרנט מציע סביבת למידה אישית/עצמאית מצויינת, אין טעם שבית הספר יתחרה איתו. אבל המסקנה שלו איננו שבגלל זה צריכים לוותר על בית הספר. במקום זה הוא טוען שצריכים לייעד את בית הספר לתפקיד שבו הוא יכול להצטיין – הלמידה השיתופית.

כאחד שמבקש לקדם את התקשוב הבית ספרי, עלי להודות שאני חושש שהדגש הכמעט בלעדי על מידע שרווח היום במערכת החינוך מצמצם את ההבנה שלנו בנוגע לחינוך וללמידה. אין ספק שמידע חשוב. אבל רכישת מידע איננה המטרה היחידה של בית הספר, ואולי אפילו לא הראשית או המרכזית. לפעילויות חברתיות – חוגי דרמה ומוסיקה, אמנות וספורט – תפקיד חשוב מאד במערכת הכוללת של בית הספר.

ודווקא מפני שהתקשוב מאפשר לנו ללמוד באופן עצמאי בכל מקום מחוץ לבית הספר, אולי הוא יוכל לעזור לנו לחזק את המרכיבים החברתיים הלא תקשוביים שבית הספר יכול להציע.

חזון אחרית הימים?

תכנית התקשוב יוצאת לדרך, והטלוויזיה מגוייסת כדי להביא את הבשורה לעם. אין, כמובן, שום פסול בכך. הדיווח לציבור הוא בין התפקידים המרכזיים של אמצעי התקשורת, וקשה לבוא בטענות כלפי ערוץ 2, ול-Mako, כאשר הם ממלאים את התפקיד הזה. לא מזיק לזכור שתפקיד נוספת של התקשורת הוא לבקר, לחדור (לפחות קצת) מתחת לכותרות הנוצצות כדי לבחון אם תפיחת השכם של הממשל באמת מוצדקת. אבל לפעמים כתבה חיובית, כתבה שאינה מחפשת נקודות תורפה, בכל זאת מוצדקת.

בחדשות הערב של ערוץ 2 של יום שני דפנה ליאל דיווחה ש-“הכיתה הממוחשבת יוצאת לדרך“. בעזרת דוגמאות מבית ספר נעמי שמר בפתח תקווה (ללא ספק דוגמה חיובית) למדנו על העתיד התקשובי שמחכה לתלמידים במערכת החינוך. שוב, כאשר מתרחש משהו חיובי בנוף התקשוב החינוכי, מותר לציין זאת. אבל יותר מאשר היא היתה דיווח יבש, הכתבה של ליאל היתה גדושה בקלישאות. אותיות שהוקרנו על הלוח (האינטראקטיבי, כמובן) שימושו רקע להכרזה שתלמידי כיתה א’ “לומדים לקרוא מלוח אינטראקטיבי”. ספק אם במקרה הזה היה ללוח הזה יתרון הנראה לעין על לוח “רגיל”. בצורה דומה, נאמר לנו שילדי כיתה ד’ “כבר מוצאים באינטרנט מידע על רקפות”, כאילו מדובר בהישג השמור לילדים שזוכים ל-“כיתה ממוחשבת” ולא במלאכה בסיסית שהיא נפוצה בבתי ספר רבים מאד. (בכתבה המודפסת, לעומת זאת ששודרה, אנחנו קוראים שהתלמידים “מסוגלים למצוא לבדם ברשת מידע על רקפות”, אולי מפני שהתוספת של “לבדם” מרשימה יותר מאשר רק “מוצאים”. צר לי להכריז שה-“לבדם” הזה מרשימה רק את אלה שאינם יודעים מה תלמידים בכיתה ד’ מסוגלים לעשות.)

איננו רואים הרבה פעילות לימודית בכתבה המצולמת (ועלי להודות שלא כל כך ברור כיצד ניתן להראות “פעילות לימודית”), אבל מה שאנחנו כן רואים הוא ילדים שמצביעים, ילדים שכנראה משתוקקים להיות התלמיד שהמורה קורא עליהם לענות על שאלה. גם זה, כמובן, איננו פסול. אבל קשה לראות בכך הישג משמעותי של “הכיתה הממוחשבת”. הקול הוא קול של מהפכה חינוכית, אבל הידיים הם ידיים של הכיתה המסורתית.

במשפט האחד לפני האחרון של הכתבה אנחנו קוראים:

המחשבים מאפשרים להורים ולמורים לעקוב מקרוב אחר התקדמות התלמידים ומשפרים את המיומנויות בכלי החשוב ביותר בחיי היומיום המודרניים.
אינני רוצה להתייחס לנושא של מעקב. פעמים רבות בעבר כבר ציינתי שבעיני אין הוא בין היתרונות החשובים שאני מחפש בתקשוב. והפעם דווקא החלק השני של המשפט הוא מה שמעניין. מספרים לנו שהשימוש במחשב בבית הספר משפר את המיומנויות של התלמידים בכלי. אולי צריכים לחזור על זה שוב – ההישג הגדול של המחשוב בבית הספר הוא שהתלמידים שמשתמשים בו לומדים להשתמש בו טוב יותר. אני מניח שזה נכון. הרי בדרך כלל הנסיון תורם לשיפור בביצועים. עם זאת, נדמה לי שנכון יותר להגיד שזה פשוט מובן מאליו. יכול להיות שאם לא נכניס את המחשב לתוך הכיתה, ובמקום זה פשוט נאפשר לתלמידים להתנסות במחשב בכוחות עצמם מבתיהם, המיומנויות שלהם לא ישתפרו. הנסיון איננו מראה זאת, אבל אולי אני טועה. אבל אם המטרה היא בסך הכל שיפור במיומנויות, ספק אם אנחנו זקוקים לתכנית כל כך ראוותנית.