קצת איזון לא יכול להזיק … אבל אנא, לא יותר מדי

מספר פעמים בעבר הבעתי כאן את ההעדפה שלי כלפי ה-PLE על פני ה-LMS, או ליתר דיוק, כלפי התפיסה החינוכית שה-PLE מבטא לעומת התפיסה שבאה לביטוי ב-LMS. אין זה צריך להפתיע. בעיני ההבטחה הגדולה של כלים דיגיטאליים בחינוך נמצאת בכך שהם פותחים לפני הלומד עולם בלתי מוגבל, ומאפשרים לו לכוון את הלמידה של עצמו. כאשר הלומד מעצב את סביבת הלמידה של עצמו הוא לוקח פיקוד על כיצד הוא לומד וגם על מה הוא ילמד. לטעמי, מעל כל מגמה חינוכית אחרת, זה הכיוון שבו החינוך היום צריך להתפתח.

אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. היום שבו החזון הזה יתגשם עדיין איננו נראה באופק. בינתיים הלמידה, כולל זאת שמתנהלת באמצעים דיגיטאליים, מתרחשת במסגרות ממוסדות. בית הספר מגיש חומרי למידה לתלמיד, ובוחן את התלמיד על הישגיו. הציון שהוא מעניק על ההישגים האלה קובע רבות בנוגע להמשך החיים של הלומד. במילים אחרות, מערכת חינוכית איננה סתם מרחב למידה, אלא מסגרת ממוסדת שמשקפת את הציפיות ואת הדרישות של החברה. לאור זה אין זה צריך להפתיע שמוסדות חינוכיים "מנהלים" את הלמידה של הלומד, ולצורך זה ה-LMS ממש מתאימה.

בוויכוח הנוכחי בין חסידי שתי המערכות השונות האלו, ה-LMS מול ה-PLE, אין סיכוי שה-PLE "תנצח". מערכות החינוך אינם רק מקדמות ומעודדות את הלמידה של הפרט. הן קובעות מה חשוב ללמוד ועד כמה הלמידה הזאת התרחשה לשביעות רצונה. חסידי ה-PLE יכולים לתאר את החזון שלהם, ולנסות להאיץ את המערכת כלפי יותר עצמאות וריבונות של הלומד על הלמידה של עצמו, אבל כל עוד הלמידה מתרחשת במסגרת בית ספרית, המסגרת הזאת עדיין תפקח על התהליך.

נדמה לי שהמצב הזה מוכר ומובן למתנגדי ה-LMS, אבל בכל זאת מידי פעם הוויכוח מתעורר מחדש. כך קרה בתחילת החודש הזה כאשר אודרי ווטרס נשאה דברים באוניברסיטה באנגליה, ואחרי-כן פרסמה את דבריה בבלוג שלה. וורטס היא בין המקטגרים החריפים של ה-LMS, ובהרצאה היא תיארה את הסיבות להתנגדות שלה:

The learning management system has shaped a generation’s view of education technology, and I’d contend, shaped it for the worst. It has shaped what many people think ed-tech looks like, how it works, whose needs it suits, what it can do, and why it would do so. The learning management system reflects the technological desires of administrators — it’s right there in the phrase. “Management.” It does not reflect the needs of teachers and learners.
אני מניח שווטרס דיברה אל המשוכנעים, ולי, כאחד מהמשוכנעים האלה, היה קל להזדהות עם דבריה. היא תיארה את ההיסטוריה של Blackboard, ה-LMS הנפוץ ביותר בארה"ב, אבל הביקורת שלה נגעה בכל המערכות האלו. היא מסבירה כיצד ה-LMS משקפת תפיסה מסורתית של הלמידה המוסדית:
How education worked offline translated into how courses would work online. What a course looked like. How a course, and the knowledge that was generated and shared therein, began and ended in conjunction with the academic calendar. How each course is a separate entity — one instructor and a roster — hermetically sealed in a walled off online space, much like a walled off classroom.
שוב, סביר להניח שכל מי שמלכתחילה מזדהה עם הגישה של ווטרס הנהן את ראשו לתיאורים שלה, ולביקורת שמשתמעת מהם. לכן מעניין לציין שטיפה הופתעתי כאשר בין בלוגרים לא מעטים שהם מזוהים כבין המשוכנעים, השייכים ל-"מחנה" של ווטרס, מצאתי לא מעט ביקורת.

ד'ארסי נורמן, שמספר פעמים בעבר העלה ביקורת די נוקבת על ה-LMS מוצא את עצמו בא להגנתה. הוא מסביר שמוסד חינוכי עוסק ביותר מרק פתיחת אפשרויות למידה ללומדיו:

But. We can’t just abdicate the responsibility of the institution to provide the facilities that are needed to support the activities of the instructors and students. That doesn’t mean just “hey – there’s the internet. go to it.” It means providing ways for students to register in courses. For their enrolment to be automatically processed to provision access to resources (physical classrooms, online environments, libraries, etc…). For students’ grades and records to be automatically pushed back into the Registrar’s database so they can get credit for completing the course. For integration with library systems, to grant access to online reserve reading materials and other resources needed as part of the course.
נורמן מדגיש שהגישה שלו כלפי ה-LMS מושפעת מהעובדה שהוא עובד באוניברסיטה עם מעל 30,000 סטודנטים. אם אנחנו רוצים שמורים ומרצים, שמרביתם אינם שולטים בטכנולוגיות דיגיטאליות כמו רוב האנשים שכותבים על המגרעות הלימודיות של ה-LMS, יוכלו לתת לסטודנטים שלהם גישה לחומרי למידה טובים, נצטרך ליישר קו עם מערכות LMS. נורמן מזכיר לנו "חוק" שהוא קבע לפני שנה וחצי – חוק נורמן של "התכנסות" כלים לימודיים:
Any eLearning tool, no matter how openly designed, will eventually become indistinguishable from a Learning Management System once a threshold of supported use-cases has been reached.
במילים אחרות, על אף הרצון להיות "פתוחים", אם רוצים גם שמורים רבים ישתמשו בהם, אין ביכולתנו להמנע מפיתוחה של מערכת LMS.

ליסה ליין, שגם היא השמיעה בעבר ביקורת רבה על ה-LMS, מהרהרת אם אין בדבריה של ווטרס דיכוטומיה כוזבת. היא מציינת שהיא מכירה לא מעט קורסים שהיו "סגורים" בתוך LMS שבכל זאת היו קורסים טובים שאפשרו למידה מוצלחת של הסטודנטים. היא מוסיפה שלא פעם יש יתרון לקורסים "סגורים" – הם מעניקים למשתתפים בהם תחושה של בטחון ושל החופש להתבטא:

Closed courses provide a sense of protection for students and professors, just like the closed classroom door does. … there is an argument to be made that academic freedom, student participation, and the use of copyrighted material, is much easier and “freer” in a closed silo.
שילה מקניל, מרצה לחינוך באוניברסיטה בסקוטלנד, נוכחה בהרצאה של ווטרס, והתרשמה ממנה. אבל כאשר היא קראה את הביקורת של נורמן היא מצאה את עצמה מזדהה גם איתה. עם מידה מסויימת של אירוניה עצמית היא מודה שהיא די מרוצה מהשימוש ב-Blackboard. היא מוסיפה:
Like D’Arcy, I work with and support the need for the boring, but oh so important administrative functions that our iteration of Blackboard support and that are needed for teaching and learning just now. If we got rid of Bb, I think it is fair to say there would be a fair amount of chaos for our students and staff alike. I have been in several meetings over the last year where a new shiny (and sometimes not so shiny) thing has been talked about with almost awe and wonder. This despite the fact that it just duplicates what are already doing within Bb but without the crucial integration “thangs” that automagically assign modules to students and staff. In these cases I have very much been advocating sticking to the ‘devil we know”, and trying to have a more holistic conversation about learning, where and how it (could) takes place in our context.
נדמה לי שמתוך דבריה של מקניל עוד נקודה חשובה באה לביטוי. כל מערכות ה-LMS עושות פחות או יותר (ואולי יותר ויותר) את אותו הדבר, ולכן לא עד כדי כך משנה איזו LMS מאמצים. יתכן שעדיף לעבוד עם מה שכבר בנמצא, במקום לאלץ מורים ומרצים ללמוד מערכת חדשה. ומעבר לכך, אם אנחנו באמת רוצים שהלמידה תתפוס את המקום המרכזי בסביבות למידה דיגיטאליות, יתכן שרצוי להפסיק את הוויכוח סביב "LMS כן או לא". האם ה-LMS מקדמת תפיסה חינוכית היררכית שבה הלומד פחות חופשי לקבוע את דרכי למידתו ויעדיה? אני סבור שכן, אבל מלכתחילה ה-LMS לא התיימרה לאפשר למידה "אחרת". הייעוד של ה-LMS היה, ונשאר, "ניהול" הלמידה. הניהול הזה אולי מגביל את הלומד, אבל הוא איננו בהכרח מכתיב כיצד ילמד. אני חייב להודות שה-LMS משרתת היבט חשוב של הלמידה המוסדית, היבט שספק אם הלומדים היו מוכנים לוותר עליו. "ניהול" הלמידה הוא הרי פונקציה חשובה בתהליך הלמידה הממוסדת, ולכן כדאי פשוט לאפשר ל-LMS לעשות את מה שהיא "יודע" לעשות, ולקוות שנשאר מרחב שבו עדיין אפשר להתמקד בלמידה עצמה.

אבל לצערי אי אפשר לסיים סתם עם הכרזה על הכדאיות של הפסקת אש בין ה-LMS לבין ה-PLE. נדמה לי שאין מנוס מלהוסיף עוד נקודה. גם אם ה-"חוק" של נורמן נראה כחוק שקשה להתגבר עליו, יישור הקו איתו ממחיש את הבעייתיות של ניצול משאבים בחינוך. ככל שמערכות ה-LMS של היום ממשיכות להתפתח, מתווספים אליהן עוד ועוד מרכיבים. הרוב הגדול של המרכיבים האלה מחזקים את היבט הניהול וזונחים את היבט הלמידה. הפיתוחים של היום מאפשרים למערכת לעקוב אחר פעילות הלומד ולכוון אותו, לא על מנת לשפר את הלמידה, אלא על מנת לשלוט בה טוב יותר. נוצר מצב של סיפוח זוחל, והנצחון של ה-LMS גורם לנו לשכוח מה בכלל רצינו להשיג מהדיגיטאליות בחינוך.

האם ה-PLE כבר נחלת העבר?

בדיקה מהירה מראה שעברו יותר משנתיים מאז שכתבתי כאן על "סביבות אישיות ללמידה" – Personal Learning Environments, או בראשי תיבות PLE. רוב ההתייחסויות שלי לרעיון ה-PLE היו בשנים המוקדמות של הבלוג הזה, ודווקא בהתייחסות האחרונה שלי כאן הבאתי את תחושת התסכול של ליסה ליין שנבעה מכך שחלק ניכר מהסביבה האישית שלה ניזון מציוצי Twitter, ובאמצעות Twitter היא בסך הכל מקבלת קישורים ללא התייחסות לעומק על כדאיות הקישורים שמגיעים אליה. לאור זה, יתכן מאד שרעיון שבזמנו נראה כמרכיב חשוב מאד של סביבת הלמידה הדיגיטאלית כבר הפך לפאסה. אחרים גם חשים כך. מרטין וולר, במאמרון חדש מהשבוע, שואל כבר בכותרת המאמרון:

רעיון ה-PLE די פשוט, אבל אין זה אומר שקל להגדיר בדיוק מהו. בדרך כלל נהוג להתייחס אליו כאוסף הכלים הדיגיטאליים שבאמצעותם הלומד מרכז לעצמו את כלל פריטי המידע הרלוונטיים לו שהוא פוגש. לכן כלי לריכוז סימניות ואחזורם הוא חלק מה-PLE, וכמו-כן גם רשימת האנשים שאחריהם אנחנו עוקבים, או איתם אנחנו בקשר, ב-Twitter. אם הלומד נעזר בסרטונים, חשבון ה-YouTube וניהולו נעשה לחלק חשוב של ה-PLE. יש, כמובן, המון כלים אחרים שעומדים לרשות הלומד, אבל וולר מציין שבשנים האחרונות מספר כלים הפכו למקובלים ביותר, ודחקו רבים אחרים הצידה. כך יוצא שההיבט ה-"אישי" של ה-PLE נחלש – שלי נראה דומה מאד לשלך, ולכן אין הרבה טעם להדגיש את האישי. בנוסף, עם השנים הכלים שזוהו כחלק מה-PLE שולבו לתוך כלי ה-LMS שבשימוש ברוב מוסדות הלימוד, ולכן בעצם אין ללומד היחיד צורך לבנות או להרכיב לעצמו סביבה.

הנקודות האלו די משכנעות, אבל לטעמי הן מפספסות את העיקר, עיקר שמארק ג'ונסון, בדיווח שלו על הרצאה של סטיבן דאונס בלונדון לפני שבועיים, מזהה. גם ג'ונסון חש שיש נסיגה מה-PLE אבל הוא זוקף את הנסיגה הזאת לציפייה לא מציאותית – שהלומדים באמת יבנו סביבות אישיות משלהם. התקווה שליוותה את התנופה הראשונית של בניית סביבות אישיות ללמידה – שהלומדים יבנו לעצמם סביבות ללמידה שלהם – היתה קשורה לציפייה רחבה יותר – שהלומדים ירצו לקבל פיקוד על הלמידה של עצמם. מתברר שזה לא קרה:

At a fundamental educational level, the PLE didn't work. We thought that technology would challenge institutional hegemony. It hasn't. We thought that learners would prefer to use their own tools for learning. Mostly, they didn't. Institutions seem more powerful than ever – even the weaker ones are getting stronger.
ג'ונסון מצביע על בעיה נוספת. הוא כותב שאיננו יודעים כיצד הלמידה נראית. התחושה שאני למדתי משהו היא סובייקטיבית. לעומת זאת, הוראה כן יכולה להיות מוחשית. ניתן לראות או להציג אותה. לכן, היה הגיון שיפותחו מערכות LMS. המערכות האלו מהוות המחשה דיגיטאלית של ההוראה ושל תפקוד מוסדות החינוך. היה הגיוני שמשאבים טכנולוגיים יושקעו בפיתוח מערכות LMS שבאופן ברור נותנות ביטוי להוראה, ולא למערכות PLE שאולי מכילות כלים מצויינים, אבל לא נותנות ביטוי ללמידה שנשארת אמורפית. זאת ועוד: על פי רוב התייחסו ל-PLE כאוסף כלים. אבל הלמידה איננה הכלים, ואפילו לא מה שנאסף באמצעותם. הלמידה נמצאת במה שעושים עם מה שנאסף. את זה ה-PLE איננו יכול להציג.

במאמרון שקדם לזה שציטטתי כאן ג'ונסון מציין הבחנה פשוטה, אך חשובה מאד, בין הלמידה לבין החינוך ("education", ובמקרה הזה אולי עדיף "מערכת הוראה"):

There is a simple distinction which divides the concept of ‘Learning’ from that of ‘Education’. Whilst ‘education’ manifests itself in institutions, textbooks, classrooms, curricula and teachers – all of which we can point at – learning itself is something that goes on in peoples’ heads: there is, ostensibly, nothing to be pointed at beyond accounts of subjectivity.
ניתן לזהות את השוני הזה בין הסובייקטיבי לבין האובייקטיבי במילים שנבחרו כדי לאפיין את ה-PLE ואת ה-LMS. בצד ה-"אישי" נמצאת "סביבה" שבמקרה הטוב רומזת על משהו שאיננו לגמרי מוגדר, ואילו בצד ה-"מוסדי" נמצאת "מערכת" שמצביעה על מנגנון ברור ומוצק. ג'ונסון כותב שמאחורי רעיון ה-PLE היתה ההבנה שקשה לגשר בין הסובייקטיבי לבין האובייקטיבי, והתקווה שכלים דיגיטאליים אכן יגשרו, ויצליחו לאפשר לפרט לפקח על למידתו:
The implication behind the PLE, as an intervention in learning technology, was that a learning environment constituted by personal technology – a learning environment where the locus of control rests with the learner rather than with the institution – provides an alternative environment for learning to that provided by institutions.
בעצם, לא צריך להפתיע אותנו שה-LMS דוחק הצידה את ה-PLE. מספר גורמים מתחברים יחדיו כדי לעשות זאת. באופן טבעי מוסדות לימוד מעדיפים להשקיע בכלים שמבטאים את המסלול המסורתי של ההוראה – מהמורה אל הלומד. גם ללא קשר לקושי של המחשת הסובייקטיביות שמקשה מאד על פיתוח כלים אישיים ללמידה הדגש הזה די מובן. וכנראה שעל אף הרצון של אנשי חינוך רבים שלומדים יעצבו בעצמם את הלמידה שלהם, נכון להיום לומדים מעטים באמת מעוניינים לעשות זאת.

לא רק קישורים, בבקשה

ליסה ליין חשה שהרשת ללמידה האישית שלה (ה-PLN) כבר איננה ממלאת את התפקיד שהיא מייעדת לה. בתחילת הדרך היא הרגישה שמאמרוני הבלוג של חבריה לרשת שהיא הרכיבה לעצמה העשירו אותה במידע וברעיונות חשובים. אבל …:
But as time has passed, you have turned to posting links, often without comment. Sometimes these links are very interesting, but I can’t know until I click on them, and either way I’m not getting anything from you except the link. And when I create a link-less post in Twitter, I don’t often get much response.
במילים אחרות, ערוצי התקשורת של הרשת של ליין נעשו יותר ויותר טלגרפיים, ותוך כדי כך הדיונים, שפעם פרחו, הצטמצמו. ליין קובלת על כך שאין כבר ערך מוסף ב-PLN, אלא רק קישורים ללא התייחסות.

התחושה הזאת איננה ייחודית לליין. רבים מאיתנו חשים שהדיונים המעמיקים שפעם מילאו את הבלוגוספירה מוחלפים היום במסרים טלגרפיים שבסך הכל מיידעים אל קיומו של קישור שמומלץ להקליק עליו. קל להאשים את Twitter שמגבילה את המרחב שבה ניתן להביא התייחסות או להביע תובנות. אבל הטכנולוגיה לבדה איננה אשמה.

הרוב המכריע של המאמרונים בבלוג הזה צומחים ממאמרון שקראתי בבלוג אחר, או ממחקר שקראתי שנראה לי ראוי להתייחסות. אני נעזר בקישורים האלה כדי לבחון נושא – כמובן עבור אחרים, אבל אולי בעיקר עבור עצמי. במילים אחרות, אינני רק מפרסם קישור ובדרך הזאת ממליץ שאחרים יקליקו, יקראו, יהנהנו בראש, וימשיכו הלאה. אני מנסה לבדוק אם באמת כדאי להקדיש את הזמן להקליק ולקרוא. אם מדובר בקישור שבסך הכל מוביל לביטוי קולע של רעיון שאיננו חדש או איננו משנה את מה שאנחנו כבר יודעים, אפשר להסתפק בקישור בלבד. אבל כמה פעמים אפשר לתת לעצמנו טפיחה על שכם? לכמה חיזוקים אנחנו זקוקים? הערך האמיתי של רשתות ללמידה אישית שאנחנו בונים נמצא במידה שבה הן מחייבות אותנו לבחון את הנחות היסוד שלנו, במידה שבה הן דורשות מאיתנו לשאול אם הדעות שגיבשנו לעצמנו באמת נכונות.

אבל זאת מלאכה שוחקת. מסירת קישור הלאה, אולי בתוספת משפט קצר, היא מלאכה של דקות אחדות. התייחסות לאותו קישור, בחינתו לעומק, יכולה לדרוש כמה שעות – ואם לא שעות מול המקלדת, אז בוודאי של הרהור תוך כדי פעילות אחרת. אני מניח שבתקופות של כתיבה יחסית קבועה בבלוג הזה עבור כל מאמרון שקראתי שאליו בחרתי להתייחס כאן, ויתרתי על בערך שבעה או שמונה אחרים שנראו לי ראויים או חשובים, אבל פשוט לא היה זמן או כוח לכתוב גם עליהם. וחשוב להוסיף שעבור כל אלה היו עוד רבים אחרים שקראתי תוך הנהון ראש והסכמה אך מתוך התחושה שזה כבר נאמר פעמים רבות, ולכן לא צריכים שגם אני אעביר אותו הלאה. שוב, הכוח האמיתי של רשת ללמידה אישית איננה בחיזוק המוסכם, אלא בהעלאת ספקות.

ליין, שהבלוג שלה מהווה דוגמה מצויינת לנכונות לבחון סוגיות מורכבות, מבקשת מהשותפים שלה לא לוותר על הערך המוסף:

I don’t know how to tell you this, but I don’t want just links. I want you, your thoughts and dreams, your frustrations and successes. And I want that just as much from those of you who are big social media stars in educational technology as I do from my more intimate connections.
אני מזדהה עם התחושה של ליין, ומצטרף לבקשה שלה. אבל אני גם מודע לכך שזה הרבה יותר קשה מאשר אולי הוא נראה.

האם ה-PLE מתבגר?

גראניי קונול (אני מודה, אינני יודע כיצד מבטאים את השם האירי Gráinne) כותבת מאמרון קצר על המקום של מדיה חברתית בהתפתחות המקצועית שלה. מאז 2006 קונול פרופסורית במכון לטכנולוגיה חינוכית של האוניברסיטה הפתוחה של אנגליה. במאמרון היא מציינת שלפני-כן היא עבדה בעוד שלושה מוסדות, ושעם השנים כל מעבר למוסד חדש נעשה קל יותר. קונול מסבירה שבמידה רבה זה הודות לרשת החברתית שלה, רשת שאיננה מוגבלת מבחינה גיאוגרפית:
It has changed the way in which I do and communicate research. I love the mix of banter and professional exchange, the shared sense of passion for our field. I use social media in a range of ways: to keep up with new things, to pass on good ideas and references to others, to post new ideas and research work, to disseminate the work of others, to exchange ideas and to ask and respond to key questions of the moment.
קונול כותבת שההרהורים שלה הם במידה מסויימת תגובה למאמרון של פפס מקראיי, מרצה לחינוך באוניברסיטה של ברייטון. מקראיי שואל שתי שאלות הקשורות לכיצד הקשרים שאנחנו יוצרים דרך מדיה חברתית משפיעים על העבודה המקצועית שלנו:
1. If the people you read about and quoted took an interest in and commented on your writing, would that change your view of collaborative research?

2. How does following someone on Twitter change how you interpret their academic publications?

מקראי מביא מספר דוגמאות להשפעה האפשרית הזאת. הוא מסביר שאיש אקדמיה שעליו הוא כתב הגיב בבלוג שלו, והוא מהרהר שאולי הוא היה כותב עליו אחרת אם ידע שהוא יגיב. הוא כותב שבעקבות קריאת כמה מאמרים של קונול הוא החליט לעקוב אחריה ב-Twitter, דבר שגרם לו להעריך קצת אחרת את הכתיבה האקדמית שלה. בשלב הזה מקראי איננו מסיק מסקנות, אבל ברור לו שמתרחש שינוי שעתיד להשפיע על האקדמיה:
I am no longer limited to the papers academics (who tweet) write – I get a complimentary backstage pass to their professional (and sometimes personal) lives, and even discuss my interpretations of their work. This emerging culture may be subtle, but it exists.
הקביעה הזאת נראית לי נכונה – מתרחש שינוי עדין, אבל ממשי. ואולי אנחנו עדים כאן לשינוי נוסף. הקשרים הרשתיים של קונול הקלו על המעבר שלה ממשרה למשרה. בעזרת כלים חברתיים מקראי הרחיב את הראייה שלו על עמיתיו המקצועיים. נהוג לכנות את המרחב שעליו קונול ומקראי כותבים סביבת הלמידה האישית, PLE. אבל לא קונול ולא מקראי משתמשים בביטוי הזה. לעתים קרובות אנחנו קוראים עדויות של אנשים שמהללים את ה-PLE שלהם, כאשר הם בסך הכל מתארים כלים שמאפשרים להם גישה לעוד ועוד מידע. הרהוריהם של קונול ושל מקראי רומזים על כך שאולי אנחנו מתחילים להעמיק ולהרחיב את הדרך שבה אנחנו מבינים את השפעת הכלים האלה על העבודה המקצועית שלנו. וטוב שכך.

עניין של קשר

ג'ניפר וגנר מתוסכלת, והיא מודה בכך. והסיבה? היא חשה שה-PLN שלה איננו תורם לה כפי שציפתה. וגנר איננה חדשה לתקשוב בחינוך. במשך יותר מעשור הפרויקטים וההצעות שהיא מעלה לרשת באתרים השונים שלה מסייעים רבות למורים, הן במתן רעיונות, והן באפשרות להצטרף לפרויקטים וליצור קשרים עם כיתות אחרות. אני מניח שהנסיון שלה הוא אשר מאפשר לה לכתוב משפט פשוט שמראה שהיא איננה הולכת שבי אחרי כל אופנה חדשה:
For the last few months, there has been a grumbling in my soul regarding my “Personal Learning Network” — or as I prefer to call them “my friends online”.
הנה, כבר בפתיחת המאמרון שלה היא זונחת את המילים הגבוהות ומספרת לנו שרשת אישית ללמידה איננה אלא "החברים המקוונים שלי". זה מעודד. הרי במקום יומרה, הגישה של וגנר מאד עניינית. אבל דווקא בגלל זה, אם היא מתוסכלת, אולי אלה מאיתנו שיכולים להיות חלק מה-PLN שלה צריכים לחשוש.

וגנר מונה חמש סיבות שבגללן היא חשה שהרומן שלה עם הרשת האישית ללמידה שלה ניצב בפני פרשת דרכים:

  • תחושת ה-"חדש" כבר מאחוריה, וה-PLN נעשה למשהו צפוי
  • הדיונים עם עמיתיה מתמקדים יותר ב-"מי צודק" וב-"מי טועה" במקום בנסיון ללמוד כיצד משתמשים בכלים חדשים בדרכים חינוכיות
  • אין כבר הקשבה אמיתית. במקום זה אנשים מביעים את דעתם מבלי להאזין למה שאחרים באמת אומרים
  • במקום ללמוד מהנסיון של המורים בשטח, קולם של "מומחים" חיצוניים (שאינם נמצאים בכיתה) הוא זה שבדרך כלל שומעים
  • הדיון על התחדשות החינוך מתנהל בתוך קבוצה יחסית סגורה של "חברים" שמסכימים זה עם זה

קל להזדהות עם כל אחת מהנקודות האלו, אם כי לא לגמרי ברור שכולן קשורות למונח PLN כפי שבדרך כלל מבינים אותו. על פי רוב ה-PLN מתייחס למערכת של כלים אינטרנטיים שמאפשרים לאדם לאסוף ולארגן לעצמו מידע והתייחסויות לנושאים שמעסיקים/מעניינים אותו. אצל וגנר המונח רחב יותר – ה-PLN מורכב גם ממפגשים פנים אל פנים בכנסים, למשל.

נדמה לי ששני נושאים מצטלבים כאן. נושא אחד הוא הכלים: בשנים האחרונות חסידי Web 2.0 בחינוך העלו את ה-PLN על נס. הם לא חדלו לטעון שהכלים האינטרנטיים החדשים יוצרים מצב שבו כל לומד (אם תלמיד ואם מורה) יכול, וצריך, לקבל אחריות על הלמידה של עצמו. מההיבט הזה, המאמרון של וגנר מצביע על כך שאנחנו מתחילים להבין שלא הכלי הוא זה שיוצר את הלמידה, אלא הקשרים שנוצרים באמצעותו. ההיבט האחר הוא הנטייה שלנו להתקהל עם אלה שאיתם אנחנו מסכימים. הנטייה הזאת, כמובן, איננה קשורה רק לאינטרנט, אבל כלי Web 2.0 מעצימים אותה. קל מאד היום להרגיש שהקבוצה המצומצמת שלנו היא בעצם כל העולם. קהילת הבלוגרים החינוכיים מורכבת מקבוצות עם גישות חינוכיות שונות. אלה שמשוכנעים שבלוגים הם כלי לימודי נפלא מעקמים את האף כלפי אלה שרוצים לראות לוח לבן אינטראקטיבי בכל כיתה, וההפך. במידה רבה, אין ויכוחים בין הקצובות האלו מהסיבה הפשוטה שהן כמעט אינן צריכות לדבר זו עם זו. הביקורת של כל קבוצה כלפי האחרת מושמעת בתוך הקבוצה עצמה, והקוראים מהנהנים בראש ומשוכענים שהנה, הורידו מכה מוחצת על הקבוצה האחרת. (דווקא בישראל, מפני שקהילת העוסקים בתקשוב בחינוך קטנה יחסית, יש יותר קשר בין הקבוצות. בעולם דובר האנגלית קבוצה "קטנה" עדיין מספיק גדולה כך שאפשר לנהל דיון פנימים, ואין צורך להיות בקשר עם אלה שנמצאים בחוץ.)

קל מדי לתת ל-PLN להגביל אותנו. כמעט באופן טבעי הבלוגים שאנחנו קוראים, והאנשים שאיתם אנחנו נמצאים בקשר, הם אלה שדעותיהם דומות לשלנו. הידוק הקשר עם אלה מביא להתבצרות בתוך הדעות הנוכחיות שלנו. ואז קורה שג'ניפר וגנר, ואחרות כמוה (כולל אני, כמובן) חשים שהם סוגרים את עצמם לתוך חדר שבו הם שומעים רק את עצמם. לא פלא שווגנר חשה שה-PLN שלה מכזיב. הרי היא ציפתה שהוא יהווה מרחב להעשרת הלמידה, והנה, היא מגלה שבעצם הוא מצמצם את המרחב הזה. אבל זה איננו צריך להיות כך.

ה-"פתרון" יחסית פשוט. אם ה-PLN האינטרנטי שלנו הוא מכלול הקישורים שאליהם אנחנו פתוחים, עלינו לגוון, עד כמה שניתן, את המקורות שמהם אנחנו ניזונים. בדרך הזאת אנחנו נוכל למנוע את ההתבצרות בתוך גישה קבועה, ולא נרגיש שאנחנו מדברים רק עם עצמנו. בעצם, מדובר בהבדל בין "רשת" לבין "קהילה". אין שום פסול בקהילה – יש לה יתרונות רבים. אבל בדרך כלל השייכות שלנו לקהילה נובעת מהזדהות עם האחרים שמרכיבים אותה. לעומת זאת, כוחה של הרשת נמצא בשונות, במגוון הגישות שהיא מציעה. אין זה בהכרח תרופה לתסכול, אבל זה כן יכול לשמור על פתיחות לרעיונות שונים משלנו, וזה לא יכול להזיק.

את המנגינה הזאת אולי כדאי להפסיק

דוד ורליק מדווח בבלוג שלו על כך שרק אחת משתי ההצעות שהוא הגיש לכנס הקרוב של ה-International Society for Technology in Education התקבלה. כנס ה-ISTE הוא אחד הכנסים החשובים בתחום התקשוב החינוכי, וקבלת הצעה שמגישים בהחלט נחשבת לכבוד. ורליק הוא דמות מוכרת מאד בתחום התקשוב החינוכי. הוא פרסם ספרים על מידענות, על אוריינות, על בלוגים, ועוד, ובחלק ניכר מהשנה הוא נוסע מעיר לעיר כדי להרצות ולהוביל סדנאות. אפשר היה לצפות שההצעות שלו ל-ISTE יתקבלו, ובמידה מסויימת די מפתיע שאחת מהן נדחתה. אפשר היה לצפות שמארגני הכנס ישמחו לתת לו במה, ואפילו יזמינו אותו להרצאת עוגן.

ורליק כותב שההרצאה שלא התקבלה היתה אמורה לעסוק בכישוריהם של התלמידים של היום:

I'd wanted to talk a bit about 21st century pedagogies and suggest that our learners 'native' information experiences might be a good place to look for examples.
כל דבר שמזכיר את המילה "המאה ה-21" זוכה לפופולאריות רבה בכנסים חינוכיים, ולכן אולי קצת תמוה שההצעה של ורליק לא התקבלה. אבל אולי ההפך. כמעט בכל מקום שמסתכלים במרחב החינוכי נתקלים בסיסמאות שמכילות את "המאה ה-21" – כישורים, מיומנויות, למידה, הוראה, פדגוגיות … מה לא! בדיקה של ההרצאות השונות שהיו בכנס ה-ISTE של 2010 מראה שהמילה "המאה ה-21" מופיעה בכותרות של עשרות מהן.

כדאי לשים לב במיוחד לכותרת של אחת ההרצאות משנת 2010 (דווקא אחת שלא מזכירה את "המאה ה-21"). ההרצאה הזאת היתה של דוד ורליק: "Cracking the Native Information Experience". מה שמעניין בכותרת הזאת הוא הדמיון הרב שלה להצעה של ורליק שלא התקבלה השנה: "Cracking the 'Native' Information Experience". יתכן שכשמארגני הכנס של השנה קראו את ההצעה החדשה של ורליק הם הרגישו שכדאי כבר להשתמש במילות קוד חדשות.

כזכור, ורליק הגיש שתי הצעות, ואחת מהן כן התקבלה. ההצעה הזאת עוסקת בפיתוחן של רשתות אישיות ללמידה. ורליק כותב שהוא חשש שדווקא ההצעה הזאת לא תתקבל, וזאת מפני שהנושא כבר די מוכר. הוא מציין:

I'm a little disappointed, because this seems like an old topic, at least for folks who attend ISTE. I could be wrong. The folks at ISTE do know what they are doing. So I guess I'll need to try to bring a different angle to the issue, something new in technique, approach, and justification.
הוא בוודאי צודק שעבור רבים שעוסקים בתקשוב בחינוך נושא ה-PLN/PLE מאד מוכר. נדמה לי שאפשר אפילו להגיד שהוא נדוש. עם זאת, שני הנושאים (או הכותרות) די לעוסים – גם המונח "PLN" מופיע פעמים רבות בתכנית ה-ISTE של 2010. אינני יודע למה אנשי ה-ISTE העדיפו הצעה אחת של ורליק על פני האחרת, אבל אני יכול להבין שהם אולי הרגישו שאפשר להסתפק באחת. (דווקא מעניין שעכשיו, אחרי שההצעה שלו התקבלה, ורליק חש צורך למצוא משהו מקורי להגיד על הנושא.)

מעולם לא שמעתי הרצאה של ורליק, אבל אני מוכן להאמין שהוא זוכה לפופולאריות שלו בצדק. גם אם אני חש שהוא חוזר על עצמו לעתים קרובות (וכולנו עושים זאת), לא יזיק אם מערכות החינוך יאזינו למה שיש לו להגיד. אבל מעניינים ככל שיהיו (ואחרי שנים רבות אני עדיין ממשיך לגלות עניין רב בתחום) הנושאים שעליהם מציגים בכנסים שעוסקים בתקשוב בחינוך נוטים לחזור על עצמם. לאור זה, אפשר להבין את דחיית ההצעות של ורליק. אבל למען האמת, הדחייה הזאת קצת מפתיעה אותי. הנסיון מלמד שהעובדה ששנה אחרי שנה הדברים חוזרים על עצמם איננה סיבה מספקת לא להשמיע אותם שוב ושוב. לכן, אם דחיית אחת ההצעות של דוד ורליק היא סימן שמארגני הכנס של ה-ISTE מבינים שהגיע הזמן לעסוק בנושאים מעבר לקלישאות, אני מוכן לראות את זה כסימן חיובי.

כביר! … אבל לא בהכרח ללמידה

ברור לי שבתי ספר אינם עתידים להעלם בקרוב. גם אם אני מייחל ליום שבו תלמידים יורשו לכוון את הלימודים של עצמם (וגם יהיו מסוגלים להפיק תועלת מהלימוד העצמי הזה), ברור לי שזה לא יקרה בקרוב. אבל זה כמובן איננו אומר שאין טעם לחתור ליצירת התנאים שבהם זה יוכל לקרות. היעד נשאר העצמת הלומד העצמאי, והצטיידותו בכלים שיאפשרו לו לחוות הרפתקת למידה משמעותית ומרתקת.

והיום, לכאורה, התנאים הדרושים לקידום הלמידה העצמית הזאת זמינים לנו. חסידי Web 2.0 בחינוך טוענים כבר מספר שנים שהכלים שנמצאים בידינו היום מאפשרים לכל לומד להרכיב את הסביבה האישית ללמידה, ה-Personal Learning Environment, של עצמו. אמנם היום כתבות ומאמרונים על ה-PLE נפוצים קצת פחות מאשר לפני שנה או שנתיים, אבל עדיין אנחנו קוראים את הגיגיו של סטודנט שמנחים אותו, במסגרת לימודיו, "לבנות" PLE משל עצמו בתדירות די גבוהה. בדיווחים האלה הסטודנט מכריז בשמחה ובגאווה שהוא מתרגש מאד על הקמת ה-PLE שלו. אבל משום מה, יותר נכתב על הקמת הסביבות האלו מאשר על השימוש בהן לצרכי למידה. לפעמים המילה "סביבה" מוחלפת ב-"רשת" על מנת לרמוז שהלמידה אמנם אישית, אבל היא נתמכת על ידי הקשרים שהלומד יוצר עם אחרים. ובעצם, בבסיס הרעיון של ה-PLE/PLN נמצאת ההנחה שהלמידה האישית יונקת מהשיתוף.

ג'ורג' סימנס, מפתח תיאוריית הלמידה connectivism, דוגל בחיבור הזה בין האישי והציבורי. באופן פשטני למדי אפשר לכתוב שעבור ה-connectivism הלמידה מתאפשרת כאשר הלומד מתחבר למקורות רבים ומגוונים. לאור זה, ברור שסימנס מוצא ערך בסביבה/רשת האישית ובלמידה שיתופית. במאמרון בבלוג שלו מלפני שבועיים הוא חוזר ומדגיש שיש ערך רב בקשרים הלימודיים האישיים שנוצרים בסביבה כזאת. אבל הוא גם חש שרבים מאלה שכותבים בהתלהבות על הסביבות האישיות שהם בונים מתמקדים יותר בעצם קיומה של הסביבה, ופחות בשימוש בסביבה הזאת לצרכי למידה:

Where things get a bit more confusing with PLNs is when we fail to advance beyond those warm fuzzy feelings about being connected to others with more substantive knowledge and action. Being connected is at best a conduit – a suggestion or hint of potential value in information exchange or general interaction. Perhaps we share YouTube videos, interesting articles, and break into the odd spontaneous debate with political extremists (both lefties and righties are good for much mileage on this topic). Or perhaps we get together and create something – an article, a list of resources on a topic, and so on. These are important “social glue” activities in strengthening and maintaining our connection with others in our PLN.
סימנס מכיר בכך שיש חשיבות לתחושה החמימה של שייכות שה-"שימוש" ב-PLE יוצר. גם אם יש נימה של סלחנות כלפי הגוזמאות שנשמעות כלפי ה-PLE, הוא איננו מבטל אותה. לסביבה כזאת יש, ללא ספק, ערך בלמידה. אבל הוא מזכיר לנו שהדבק החברתי שאצל רבים נחשב לחשוב כל כך איננו המטרה, אלא רק האמצעי להעמקת הלמידה. ולמרבה הצער, הוא חש שרבים מדי מבוני הסביבות האישיות של עצמם אינם עוברים לשלב הנוסף החשוב הזה. אם הסביבה היא באמת "רשת", אז הרשת הזאת איננה מטרה בפני עצמה, מערכת נאה של קשרים שטווים על מנת להביט בה בסיפוק, אלה כלי שלוכד את מה שאנחנו מבקשים ללמוד. רשת איננה צריכה להיות יפה או אסתטית, אלא פשוט יעילה. עבור סימנס הערך החשוב ביותר של ה-PLE/PLN נמצא ביכולת שלה לדרבן פעולה:
Once we get past the thrill of “ooh, I love my PLN”, we can get down to something more practical (and yes, boring). What’s important with a PLN is not “what it does for me” but rather how I can use it to change things in education, society, or the world. Learning networks give us potential for action.
מפני שעבור סימנס הלמידה חייבת להיות פעילה, הוא שולל את ה-"אורבים" שממקמים את עצמם בשולי הרשת, מוכנים תמיד לקחת, אבל לא לתרום. בעצם, הוא איננו מקבל את הטענה שקיימת השתתפות שולית לגיטימית – legitimate peripheral participation. הוא מבין שההשתתפות ברשת היא תהליך, ולכן יתכן שעד שאדם ירגיש מספיק נוח ליטול חלק פעיל ברשת כלשהי הוא ירצה להתאקלם ולהכיר אותה יותר מקרוב. ובכל זאת, "השתתפות" כזאת איננה נראית לו, בנוסף לכך שהיא איננה מהווה בסיס ללמידה.

כזכור, קראתי עשרות דיווחים של אנשים שכתבו על הסביבות האישיות שהם פתחו (לעתים קרובות במסגרת מטלה בלימודים). נדמה לי שברוב הגדול מאלה הסביבה הזאת מתוארת כאוסף של כלים. במידה לא קטנה בעידן התקשוב זה צפוי – אנחנו פתוחים לגירויים לימודיים דרך כלים שמביאים לנו קישורים למאמרים, לסרטים, לדיונים, ועוד. אבל מתקבל הרושם שמי שמתאר את הסביבה האישית שלו תוך שימת דגש על כלים רואה את הלמידה כאוסף הולך וגדל של כלים, ולא כתובנות שאליהן הוא מגיע באמצעותם. ובעצם, אין זה צריך להפתיע אותנו. הרשתות החברתיות שתופסות חלק נכבד מהחיים שלנו היום מציעות לנו מגוון כלים שבאמצעותם אנחנו מתחברים לאנשים אחרים. נוצרים קשרים חיוביים, אבל אלה קשרים של "נוכחות", לא של "התהוות". הקשרים האלה אינם מעודדים אותנו ללמוד משהו או להתמודד עם בעיה כדי לפתור אותה. די בכך שאנחנו שם. נדמה לי שההסתפקות בנוכחות הזאת עוברת אל הסביבות האישיות שלכאורה מיועדות ללמידה, ובסופו של דבר יש הכל מלבד הלמידה.

ואם כל זה נכון, "ההשתתפות השולית" שעליה סימנס קובל איננה רק תופעה שתחלוף ככל שהלומד ייטיב להתרגל לסביבה החדשה. אפשר אולי לזהות כאן "תרגום" של הציפיות שלנו מהרשת החברתית לתוך הרשת הלימודית. לקראת סיום המאמרון שלו סימנס כותב:

Creation, collaboration, and sharing are the true value points of a PLN. It’s not what it does for me, but rather what I am now able to do with and for others.
דברים אלה של סימנס נכתבים כביקורת על ה-"לקיחה" שבעיניו היא מרכיב מרכזי מדי בסביבה. אפשר להסכים עם הביקורת, אבל נדמה לי שהיא בכל זאת מפספסת משהו. רבים מאד מאלה שלכאורה בונים "סביבות אישיות ללמידה" פשוט אינם מודעים לכך שבסביבה לימודית משהו הרבה מעבר לנוכחות בלבד אמור להתרחש. אני עדיין מקווה שנחתור ליצירת התנאים שיאפשרו ללומד לכוון את הלמידה של עצמו. אבל אני חושש שהתנאים האלה אינם מוצאים ביטוי בסביבה האישית ללמידה כפי שלומדים רבים בונים אותה היום.

די פשוט, אבל די משכנע

ד"ר הלן בארט היא, ללא ספק, אחד המומחים בתחום הפורטפוליו הדיגיטאלי. בארט מנהלת בלוג שמתעדכן לעתים די קרובות המתמקד כמעט באופן בלעדי בנושא של פורטפוליו. כאשר בלוג עוסק בנושא אחד מצומצם בלתי-נמנע שתהיה בו מידה לא קטנה של חזרה (זה קורה, כמובן, גם לי) אבל בדרך כלל אני מוצא מספיק גיוון בדברים שבארט כותבת כדי להצדיק את המשך העיון בבלוג שלה.

בנוסף לבלוג שלה, בארט מעדכנת דף שבו היא מקשרת להתנסויות שלה בבניית פורטפוליו דיגיטאלי באמצעות כלים שונים. העדכון האחרון בדף הזה היה לפני שנה, כאשר היא הוסיפה קישור לכלי ה-33 שהיא בדקה. יש בעייתיות לא קטנה בדף כזה. הבדיקות שלה התחילו בשנת 2004, והרבה מהכלים שהיא סקרה אז השתנו מאז. כך קורה שבמספר מקרים הדיווח שלה, והניסוי שהיא ערכה עם הכלי, אינם משקפים את הכלי כפי שהוא קיים היום. יתכן שזאת הסיבה שהדף הזה לא התעדכן כבר שנה. בארט בוודאי מודעת לבעיה הזאת. אבל הדף הזה מוצא חן בעיני, ואפשר אפילו לכתוב שאני שומר לו מקום חם בלב, וזה בגלל משפט שבארט מבליטה ממש בתחילת הדף, משפט שהיא כותבת הנחה אותה כבר משנת 1990 כאשר היא כתבה את הדוקטורט של (על הנושא של פורטפוליו דיגיטאלי, כמובן):

When learning new tools, use familiar tasks; when learning new tasks, use familiar tools.
מספר פעמים בעבר, כאשר התבקשתי לתאר תהליך של הטמעת השימוש בטכנולוגיות אינטרנטיות, ניסיתי לבטא את הרעיון הזה. אני חוזר שוב ושוב אל הפשטות הקולעת של המשפט של בארט כדוגמה מצויינת לרעיון שאני מנסה לבטא.

רעיון הפורטפוליו הדיגיטאלי חופף במידה מסויימת לרעיון "סביבת הלמידה האישית" (Personal Learning Environment) שנעשה פופולארי מאד בשנתיים האחרונות – במיוחד בזכות כלי Web 2.0. בלוגרים חינוכיים רבים מתארים את ה-"סביבות" האישיות שלהם – במקרים רבים בצורה גראפית. בדרך כלל אלה תרשימים עם צלמיות של כלים רבים וחיצים שמקשרים ביניהם. אלה אמורים להראות לנו כיצד הלומד קולט ומעבד מידע, גם מהרשת, וגם מעמיתים ברשת (קשה לי לזכור אם ראיתי פעם תרשים כזה שמכיל גם ספרים או ספריות גשמיות). לצערי, יותר מאשר התרשימים האלה מצליחים לתאר תהליך למידה, הם מראים עד כמה אנחנו מוצפים בכלים.

השבוע בארט העלתה תרשים שמתאר כיצד היא תופסת מה זה פורטפוליו שמתפתח על גבי תשתית של בלוג. התרשים די פשוט, ואולי בכך הכוח שלו:

ברור שעבור בארט הפורטפוליו איננו רק מאגר של עבודות שבסיום השנה יכול להוות בסיס להערכה. הפורטפוליו שלה מכיל גם מרכיבים של "סביבת הלמידה האישית" – בעצם, זאת סביבת העבודה של הלומד. בארט מחברת בין התהליך והתוצר. החיבורים האלה – בין מרכיב ה-Conversation (Process) לבין ה-Presentation (Product), וגם בין ה-Workspace וה-Showcase, די הגיוניים, וקשה להגיד שמה שהיא מתארת ייחודי או מקורי. עם זאת, יש כאן שימוש מעניין של סוג של בלוג המאפשר לא רק מאמרונים (posts) אלא גם דפים (pages), כאשר בארט מתארת את השימוש בראשון כסביבת העבודה, ואת השני כסביבת התצוגה. אם רעיון הפורטפוליו הדיגיטאלית יזכה לעדנה מחודשת במערכת החינוך, התיאור של בארט בהחלט יוכל לשמש בסיס לפורטפוליו מוצלחת.

אנשים, מסמכים, והרשתות שאנחנו בונים

בקורא ה-RSS שלי יש פיד (feed) אחד שיצרתי על בסיס חיפוש הבלוגים של גוגל. כל פעם שמישהו כותב בבלוג שלו על ה-Personal Learning Network שלו, קישור לאותו מאמרון יופיע בקורא ה-RSS שלי. יצרתי את הפיד הזה לפני מספר חודשים (דיווחתי על כך עוד בחודש מרץ), כאשר הפופולאריות של המונח הזה התחיל להרקיע שחקים. פתאום כל בלוגר חינוכי חדש, במקום לכתוב על המתרחש בבית ספרו, או על הנסיונות שלו לשלב את התקשוב בהוראה שלו, היה חייב לספר לכולנו על כך שהוא לומד כל כך הרבה דרך החברים החדשים שלו ב-Twitter או בכלים דומים. התרשמתי אז שקשה היה לחשוב על דוגמה טובה יותר למצב שבו כל כך הרבה מורים למדו כל כך הרבה חדש … עם כל כך מעט ביטוי ללמידה הזאת בשטח.

מאז, כצפוי, הפופולאריות של המונח די דעכה. השימוש בו עלה שוב סביב כנס ה-NECC כאשר בלוגרים רבים ציינו שהם פגשו פנים מול פנים עם ה-"חברים" שלהם מאותן PLEs, אבל גם זה עבר. היום נדמה שהשימוש במונח נמצא על אש קטנה. וכמו שקורה לעתים קרובות במצבים כאלה, עם הנמכת הרעש, אפשר לשמוע קולות שקולים יותר.

קימברלי מקולום, דוקטורנטית בתחום של טכנולוגיות הוראה במדינת יוטה, כותבת את הבלוג (No Longer) Alone in a Library. במאמרון חדש היא מהרהרת על PLEs, ועל כך שמה שהלהיב אותה לפני לא הרבה זמן איננו עושה זאת היום. היא כותבת:

My main research interest has been the process of developing and cultivating a personal learning network/environment and I've been pleased to see the work literacy blog devote some time to PLN/PLE. However, the more I learn about PLN/PLE, the less "new" the skill seems.
מקולום נזכרת בספר שהיא קראה עוד כאשר היא למדה לקראת התואר השני שלה. היא כותבת:
Without ever using the term, personal learning network, those pages contain the best description of the process of building a personal learning network that I have seen. Bardach suggests that "all likely sources of information, data, and ideas fall into two general classes: documents and people." He then advises that

  • documents lead to people,
  • people lead to people,
  • documents lead to documents,
  • and people lead to documents.
המסקנה שלה די פשוטה: מלבד ההתלהבות מכלים טכנולוגיים חדשים, אין ב-PLEs הרבה חדש.

לא הייתי מתעכב בנושא הזה לו לא חשתי שאנגריה רבה מדי מושקעת במרדף אחר הרשתות האישיות (ללמידה, כמובן) האלה, במקום שנבין שמדובר ב-"מוצר" די מוכר. חשוב לציין שמצאתי את הבלוג של מקולום – בלוג שאני מניח שאמשיך לקרוא מפני שדבריה נראים לי מעניינים ושקולים (וגם מפני שאני נוטה להסכים איתה) – דרך אמצעי שאפשר לכנות אותו חלק מה-PLE שלי. אבל גם אם זה נכון, מלבד החידוש הטכנולוגי, אין כאן משהו שונה במהות מהמלצה על מאמר שאולי קיבלתי מידיד, או בביקורת על ספר מעניין שמצאתי בכתב עת שאני קורא. מסמכים ואנשים, והקשר ביניהם … והיכולת שלנו לנצל את הקשר הזה. גם אם אין כאן משהו חדש, מדובר בצירוף חזק ויעיל.

כן ל-PLNs, אבל חשוב לזכור גם למה

לפני כשבועיים כתבתי כאן על רשתות ללמידה אישית (אולי עדיף "רשתות אישיות ללמידה"?) שעליהן כותבים פחות או יותר מידי יום בבלוגוספירה החינוכית. בלוגרים רבים רואים לנכון לדווח שזה עתה הם הקימו לעצמם רשת כזאת, או מונים בשביל הקוראים שלהם את מלוא הכלים שמזינים את הרשתות האלו. היום ג'ף אוטכט מסייע לאלה שעדיין לא קפצו למיים, ומתאר לנו את ה-Stages of PLN adoption. אוטכט מונה חמישה שלבים, מהצלילה האינטנסיבית לתוך הרשת ועד לשימוש מאוזן באותה רשת. אינני מוצא שום דבר ייחודי בתיאור של אוטכט – השלבים שהוא מתאר דומים מאד לעקומות האימוץ של כלים רבים שבהן הספרות הסוציולוגית מוצפת.

מעניין יותר מאשר התיאור הסתמי של עקומת השימוש, היא מה שנראה כהנחה סמוייה בייעוץ שאוטכט מגיש לנו. הוא כותב:

I too have been thinking about how one goes about starting a PLN, how do you monitor it, and how do you learn to shut it off. We all continue to push teachers to start PLNs if they haven’t already.
קשה לא להרגיש שיש כאן בלבול בעייתי מאד. אוטכט כותב שהוא מתייחס לרשתות ללמידה אישית, אך בעצם, הדגש שלו הוא בכלים טכנולוגיים ספציפיים שמשום מה הפכו לעיקר, למאפיינים המרכזיים של הרשתות האלו. גם אם נסכים שבעזרת כלי Web 2.0 הרשתות ללמידה אישית של היום מסוגלות להכיל עמיתים מכל העולם ולהביא לנו מידע במהירות בזק, רשתות כאלו לא קמו, כפי שאפשר לחשוב מהקריאה בבלוגים, בעקבות כלי Web 2.0. גם ללא טכנולוגיות מיוחדות אנשים הקימו, והפעילו, רשתות אישיות. קבענו לעצמנו תחומי עניין שמהם דלינו מידע שחשוב לנו, סיגלנו לעצמנו מקורות מידע עדיפים על פני אחרים, יצרנו לעצמנו חוגי יועצים ומתייעצים בנושאים שונים שבעזרתם יכולנו ללבן בעיות ולהחליט על אלו צעדים לנקוט. אבל משום מה, מקריאת הדיווחים הרבים של בלוגרים על "הקמת" הרשתות שלהם, אפשר לחשוב שעד שהיו להם כלי Web 2.0, לא רק שהם לא ידעו שהם דיברו פרוזה, הם בכלל לא ידעו שאפשר לדבר פרוזה.

כמובן שאין שום פסול בשימוש בכלים רבים שמרחיבים את הנגישות שלנו לאנשים ולמידע בנושאים רבים ומגוונים. אם, באמצעות כלים כאלה, אנשי חינוך מצליחים להתעדכן לגבי המתרחש בתחומי העניין והעיסוק שלהם, זה רק לטובה. ואם כך, אפילו אם יש כאן בלבול, מה כל כך בעייתי?

עבורי, הבעיה היא בכך שהעיסוק ברשתות האישיות ברמה של השימוש בכלי זה או אחר מסיט את הדיון מהמקום החשוב שממנו (לדעתי) הוא צמח תחילה. עולם התקשוב החינוכי מוצף בכלים לניהול ולהכוונת תהליך הלמידה מהצד של המורה. נהוג לכנות את הכלים האלה content management systems. המערכות הטכנולוגיות האלו צמחו מתפיסות חינוכיות מסורתיות בהן המורה "מעביר" את הידע הדרוש אל תלמידיו, והן מנציחות את התפיסות האלו. לעומת ה-CMS, אנשי חינוך רבים זיהו את הכוח החבוי בכלי Web 2.0 להעצים את הלומד עצמו. ה-PLE (ובעקבותיה, ה-PLN) התאימה לתהליך לימודי שבו הלומד נמצא במרכז ויש לו גישה לחומרי לימוד מגוונים המגיעים אליו ממקורות רבים ולא רק ממורה שקובע מה ראוי להתייחסות, ובאיזה סדר. הכלים האלה אפשרו לאנשי חינוך לקדם תהליכי למידה הבנייתיים אצל הסטודנטים והתלמידים שלהם.

בהקשר הזה, רשת הלמידה האישית היא בעלת חשיבות חינוכית רבה. הדיון בה נוגע במהות החינוך ומחייב בחינתן של גישות חינוכיות שונות והתאמתן לטכנולוגיות שונות. מנותק מההקשר הזה, אני חושש שהדיון על הרשתות האלו יתדרדר בהכרח לעריכת רשימות של כלים, ורדיפה אחר כל כלי חדש רק מפני שהוא חדש.

ההרהורים האלה מתבשלים אצלי זמן רב. עם זאת, מאמרון של דוג בלשאו, והתגובות לאותו מאמרון שם, וגם בבלוג של ויל ריצ'רדסון, עוסק בשאלות דומות.