מטרה ראויה – ואמצעים שונים להשיג אותה

מוסדות להשכלה גבוהה רבים מפתחים תכניות לעזור לסטודנטים להשאר ממוקדי תעודה ולא לעזוב את לימודיהם. יש אמנם מוסדות למטרת רווח ששמחים לחלוב את הסטודנט עד טיפת כספו האחרונה, אבל על פי רוב מוסדות שמכבדים את עצמם באמת רוצים להביא את הסטודנטים שלהם לסיום מוצלח ולקבלת תואר. היום, כמו בתחומים רבים אחרים, מגייסים את הנתונים, וניתוחם, כדי לטפל בנושא הזה. יש פרויקטים המיועדים לזיהוי מוקדם של סטודנטים שנמצאים בסכנת נשירה על מנת לעזור להם להתגבר על הקשיים ולא יעזוב את הלימודים. אם נתונים יכולים לאותת לגורמים במוסד להשכלה גבוהה שסטודנט נתקל בקשיים כך שהתערבות מוקדמת וממוקדת תמנע את הנשירה, מדובר בשימוש לגיטימי ואפילו רצוי של נתוני הסטודנט – כל עוד השימוש במידע הזה נעשה בהסכמת הסטודנט, ואיננו מנוצל לצרכים אחרים.

פיל היל (Phil Hill) בבלוג e-Literate מדווח על פרויקט כזה של חברת IBM ולפרסומת אודות הפרויקט. היל מקשר לאתר של IBM המכיל סרטון שהחברה העלתה גם ל-YouTube. מהפרסומת אנחנו למדים ש-30% מהסטודנטים שמתחילים ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה נושרים. החברה שואלת כיצד ניתן לזהות מי נמצא בסכנת נשירה, והיא מציגה את חבילת ה-predictive analytics שלה כפתרון. הפרסומת מסבירה על הכלים של IBM:

They analyze more deeply what they always have — things like poor attendance and failing grades. But they are also beginning to factor in new kinds of data: how far students live from campus, how many hours a week they work, even how often they log on to the university Wi-Fi network.
המטרה ברורה: בעזרת הנתונים האלה – לא נתונים בודדים, אלא אוסף של נתונים סביב מגוון נושאים הקשורים להתנהגות הסטודנט – מוסדות יכולים להכין תכנית התערבות מותאמת אישית לכל סטודנט. מוסרים לנו, למשל, שיתכן ששוברי נסיעה לסטודנט שגר רחוק יכול להטות את הכף לכיוון הצלחה. היל מצטט קטע מתוך הסרטון שמתייחס לרעיון הכללי של התכנית של IBM, ולסיכויי ההצלחה שלה:
One thing can’t tell you, but the right combination can. Universities are using IBM Analytics to understand pressures in and out of the classroom. Some expect to cut dropout rates by 25%.
קשה להתווכח עם הצלחה כזאת, ואם החדירה לתחום הפרט איננה מוגזמת, ואם ההתערבות לטובת הסטודנט נעשית בהסכמתו, אין סיבה לפסול תכנית כזאת. ובכל זאת יש בעיה. היל נבר לתוך חומרי פרסום רבים של IBM בנסיון לאתר את המחקרים שהתייחסו להקטנת הנשירה ב-25%. הוא מצא שהנתון הזה כנראה קשור לנשירה בבתי ספר (K-12) במחוז אחד במדינת טנסי, בשנת 2010, ולא למוסדות להשכלה גבוהה. היל מצא שני מקרים בהשכלה הגבוהה שעשויים לחזק את הטיעונים של IBM, אבל מדובר בהישגים צנועים יותר בהרבה, או בתחזית ולא בתוצאות:
there is one case study for Ithaca College about increasing retention rates by 4% and another for Brockenhurst College about their expectation “to improve student recruitment and retention by 15 percent over a five-year period”.
במילים אחרות, יתכן וה-predictive analytics של IBM באמת מסוגלים להקטין את הנשירה של סטודנטים, אבל יש פער משמעותי מאד בין הנתונים ש-IBM בעצמה אספה, לבין הדרך שבה התכנית שלה מוצגת בפרסומי החברה. כולנו, כמובן, רגילים להגזמות בפרסומות, אבל במקרה הזה לא מדובר באבקת כביסה, אלא בתכנית יקרה של חברה מאד מכובדת שאמורה לטפל בבעיה כאובה בהשכלה הגבוהה. היל מסיים את המאמרון שלו בקריאה ל-IBM להציג את הנתונים שעליהם הטיעונים שלהם מתבססים, או לשנות את הפרסומת כך שתתאים למציאות המחקרית.

הקריאה של היל הגיונית, אבל רצוי גם לציין שכבר היום נאסף מידע מחקרי (אם כי בשלב הזה אולי לרוב אנקדוטי) שמצביע על כך שהתערבויות צנועות, וזולות, בהרבה יכולות להשפיע לטובה על הנשירה של סטודנטים. כבר לפני שנתיים Educause דיווח על פרויקט משותף של האוניברסיטה של וושינגטון בטקומה ושל חברה בשם Persistence Plus שבו הודעות SMS נשלחו לסטודנטים במגמה לעודד אותם להתמיד בלימודיהם. מהדיווח:

Persistence Plus provided automated and interactive outreach to students in targeted courses. Students received daily nudges that relied on a variety of behavioral levers, such as social norming and goal commitment, to support them on the path to success and graduation
באופן משמעותי סטודנטים שקיבלו את ההודעות התמידו בקורסים שלהם יותר מאשר אלה שלא קיבלו את ההודעות. מעניין לציין שעל אף המילים הגבוהות של מינוף התנהגותי או של שימוש בנורמות חברתיות הדוגמאות של ההודעות שנשלחו לסטודנטים נראות די סתמיות. סביר להניח שמוסד להשכלה גבוהה איננה זקוקה למומחים בפסיכולוגיה התנהגותית על מנת לנסח את ה-nudges, הדחיפות הקלות, שכנראה מסוגלות להשפיע לטובה.

לפני חודשיים ג’וסטין רייך, במאמרון ב-Mind/Shift, התייחס להודעות SMS מהסוג הזה. רייך סקר מספר התערבויות, הן ב-K-12 והן בהשכלה הגבוהה וציין ש:

Each of these studies involved a trivially small and inexpensive intervention, with effects that rival the gains from some of the most expensive efforts in education.
רייך רואה ערך רב בהתערבויות כאלו, אם כי הוא גם מעלה ספקות. יתכן, לדוגמה, שככל שדחיפות קלות מהסוג הזה נעשות לנוהל רגיל ונפוץ, השפעתן תמעט. בנוסף, הוא מביא את הטענה שתהליך הלמידה אמורה לדרוש השקעה ומאמצים, ולכן יש ספק שבטווח הארוך כמה הודעות שנשלחות בזמן הנכון יכולות להשפיע על הרגלי הלמידה של הסטודנט. רייך איננו שולל את הטענה הזאת, אבל הוא משיב שהתזכורות האלו מכוונות על פי רוב לסטודנטים שבדרך כלל אינם זוכים לעידוד:
Defenders of the work argue that affluent students are already the recipients of endless nudges, primes and reminders from parents, teachers and counselors, and these interventions just level the playing field.
הוא מביע חשש שמדובר במניפולציות המכוונות להשגת תוצאה מיידית, כאשר תהליך הלמידה הוא תהליך איטי והדרגתי של פיתוח העצמאות, הסקרנות והאוטונומיה, אבל הוא בכל זאת קובע ש:
I think it would be immoral not to send students a few text messages if we knew that could help struggling students improve their grades or get to college.
ואולי מה שבמיוחד מרשים בהתערבויות מהסוג הזה הוא שהן אינן דורשות איסוף מאסיבי של מידע אודות הסטודנטים, והן ניתנות להפעלה בזול וללא צורך בחברת הזנק חיצונית. נדמה שבסך הכל דרוש רצון טוב ושכל ישר.

לשם זה אנחנו צריכים אותם?

יש יתרונות רבים למסמכים של גוגל (Google Docs, או היום Google Drive). אמנם הכלים של גוגל אינם עושים כל מה שכלי האופיס של מוקרוסופט עושים, אבל הם אינם עולים כסף (שזה שונה מלהיות חינם). בנוסף, מפני שהם זמינים לנו דרך האינטרנט ניתן להגיע לקבצים שעליהם אנחנו עובדים מכל מקום שיש תקשורת אינטרנטית. ואם לכל זה נוסיף שהכלים האלה מאפשרים שיתוף בקבצים ואפילו עבודה סינכרונית של מספר יוצרים, וקיבולת אחסון גדולה, צריך להיות די מובן שיש כדאיות רבה בשימוש בכלי האופיס של גוגל. אבל על אף הכדאיות הזאת, מעולם לא תיארתי לעצמי שהשימוש בכלי גוגל יתרום לתלמידים להשיג ציונים טובים יותר במבחנים הסטנדרטיים הנפוצים היום.

בגלל זה הופתעתי לקרוא את הכותרת של כתבה ב-Education Week מלפני שבוע שמסרה:

לא הופתעתי שהשימוש במסמכים של גוגל איננו משפיע על ציונים במבחנים. הרי בכלל לא תיארתי לעצמי שכך צריך להיות. אבל מהכותרת הבנתי שמישהו כנראה כן חושב כך. גם אם המחקר עצמו לא נערך על מנת לבחון את השפעת השימוש הזה על התוצאות של מבחנים (ועל זה קצת בהמשך) העובדה שכותרת הכתבה מציינת את הקשר (או אי-הקשר) רומזת שמישהו כן התעניין באפשרות של השפעה כזאת.

חשוב להבהיר שהמחקר שעליו הכתבה מדווחת מצא שלשימוש במסמכים של גוגל בבית הספר אין השפעה על ציוני התלמידים – לא לטוב ולא לרע. הכתבה מבהירה שעל אף העובדה שתלמידים שמחים להשתמש בכלים האלה:

enthusiastic usage of Google Docs has not impacted student scores on standardized writing and reading exams
כבר בשלב הזה של הכתבה חשוב לעצור ולשאול את עצמנו: אפילו אם מתייחסים לאיכות הכתיבה ולא לתוצאות במבחנים, האם יש סיבה לצפות שהעובדה שתלמידים מקלידים על גבי מקלדת ישירות לתוך מסמך שנשמר אי-שם בענן תהיה השפעה שונה מאשר ההקלדה לתוך מסמך שנשמר בדיסק קשיח של מחשב אישי? ואם כבר, האם ההקלדה לתוך תמלילן שמותקן במחשב צריכה להשפיע אחרת מאשר הכתיבה באמצעות עט על גבי נייר? כאדם שכותב ישירות לתוך תמלילן כבר שנים רבות, ולפעמים גם כותב על דף נייר, אני יכול להעיד שהכתיבות האלו שונות זו מזו, אבל אינני יכול להגיד שאחת טובה יותר מהאחרת (על פי רוב שתיהן גרועות ועילגות באותה מידה). ושוב, אני מתייחס לאיכות של מה שנכתב, ולא לציונים במבחנים שאיכשהו אמורים לבחון את יכולת הכתיבה של תלמידים.

המחקר שאליו מתייחס הכתבה נערך על 257 תלמידים בכיתה ו’ בבית ספר אחד במדינת קולורדו. 3,537 דגימות של כתיבה של התלמידים נאספו ונותחו. המחקר נערך בשנת הלימודים 2011-2012 שהיתה השנה הראשונה שבה בית הספר השתמש במסמכים של גוגל. ד”ר בינבין צ’אנג, החוקרת הראשית, היתה דוקטורנטית של מארק וורשהואר, פרופסור עם קבלות רבות בתחום האוריינות בסביבות דיגיטאליות. אני די בטוח שוורשהואר איננו רואה חשיבות גדולה בציונים במבחנים כמדד ליכולת הכתיבה של תלמידים, ואני מניח שהדוקטורנטים שלו יורשים את תפיסותיו. לאור זה, לא ברור לי מה ד”ר ז’אנג רצתה או התכוונה לגלות. אני נוטה לחשוב שהיא קיבלה מענק מחקר לבדוק משהו שונה מאשר היא באמת רצתה. כך או כך, על אף העובדה שלטעמי התוצאות במבחנים הן בין הדברים הפחות מעניינים לבדוק בנוגע לשימוש במסמכים של גוגל, הביקורת שלי כלפי המחקר איננה מופנית כלפיה.

מסמכים של גוגל מאפשרים, כזכור, עבודה משותפת על מסמכים, והמחקר כנראה ביקשה לברר אם אולי כאשר מספר תלמידים כותבים באותו מסמך נוצר מצב שבו העריכה של מסמך משפרת את איכותו. יש, כמובן, בעייתיות בסיסית במחקר שבודק איכות של כתיבה: כיצד קובעים מהי איכות, וכיצד מזהים אותה? אני מתרשם שהמחקר הזה לא הצליחה להתגבר על הבעיה הזאת. אנחנו קוראים ש:

Neither the extent of a student’s revisions, measured by the number of words added to and deleted from an original document, nor the number of times a student edited his or her document had any statistically significant impact.
ושוב, ספק אם מישהו באמת ציפה למצוא מתאם בין נתונים כמו מספר המילים שהוספו או הוסרו ממסמך, או מספר העריכות שהמסמך עבר, לבין איכות המסמך. דווקא כמעט הגיוני יותר לחפש מתאם לציונים במבחנים מפני שאלה אינם דורשים הערכה סובייקטיבית. אגב, בכתבה צוין שהחוקרים לא ידעו עד כמה התלמידים שנחקרו גם כתבו על גבי נייר. נוצר הרושם שהתייחסו לכתיבה במסמכים של גוגל כפעילות נפרדת, ייחודית, שלא היתה קשורה לפעילויות כתיבה אחרות.

הכתיבה היא בין אמצעי התקשורת החשובים, והיום, על אף ההפצה הנרחבת של צילומים ווידיאו דרך הרשת, היא כלי שתלמידים רבים בחייהם מחוץ לכיתה מרבים להשתמש בה. הם כותבים הודעות ב- SMS וב-WhatsApp וגם בכלים שמזמינים כתיבה ארוכה יותר. הם כותבים מפני שהם מבינים שהכתיבה מאפשרת להם להתקשר עם חבריהם. יש טעם שבתי הספר יעודדו את הכתיבה, ויעזרו לבני הנוער לפתח אותה. לכן, אפשר לראות חיוב ברצון לבחון את השימוש במסמכים של גוגל בכיתה – הן ככלי שמאפשר כתיבה משותפת, והן ככלי שפשוט מעודד את הכתיבה. אבל מערכת חינוכית שמעמידה את פיתוח היכולת של תלמידיה לתפקד בעולם של היום כמטרה תדגיש את השימוש בכלים כמו מסמכים של גוגל לא כדי להשיג תוצאות טובות יותר במבחנים, אלא פשוט כדי לתקשר בצורה ברורה ואפקטיבית יותר.

גם עיתונאים וכותבי כותרות זקוקים לכישורים מידעניים

אם ישאלו אותי, אשמח להשיב שלדעתי השימוש בטכנולוגיות כגון בלוגים, רשתות חברתיות, ומסרונים תורם לשיפור הכתיבה של ילדים. נדמה לי שמספר מחקרים כבר הראו שזה אכן קורה. ואני, כמובן, בעד. אבל אין זה אומר שהכותרת של כתבה שהופיעה באתר האינטרנט של ה-BBC לפני מספר ימים באמת נכונה. הכותרת, הרי מכריזה:
יתכן אפילו שמי שצירף את הכותרת הזאת לכתבה בכלל לא קרא את הכתבה עצמה, ובוודאי שלא קרא את הסקר שעליו הכתבה מתבססת. מדובר בדיווח על סקר שנערך על ידי ה-National Literacy Trust של אנגליה – ארגון צדקה עצמאית שמבקש לקדם אוריינות בכל שכבות האוכלוסיה. (באתר הארגון, אגב, אנחנו קוראים שאחד מתוך כל ששה אנשים באנגליה מתקשה בקריאה ובכתיבה.) המשפט הפותח של הכתבה משקף נאמנה את הממצאים של הסקר:
Children who blog, text or use social networking websites are more confident about their writing skills, according to the National Literacy Trust.
אבל בין זה לבין להיות “better writers” יש פער בכלל לא קטן. לפי המשפט הזה, הרי, ילדים שמשתמשים בכלים טכנולוגיים (כמו בלוגים ורשתות חברתיות, וששולחים מסרונים) חשים בטחון עצמי כלפי כישורי הכתיבה שלהם. ליתר דיוק, הילדים האלה חשים יותר בטחון עצמי כלפי הכישורים האלה. יותר ממי? יותר מילדים שאינם עוסקים בפעולות הטכנולוגיות האלו. הסקר מצא ש-47% מהילדים שלא היו להם בלוגים או שלא השתתפו ברשתות חברתיות תיארו את הכתיבה של עצמם “טובה” או “טובה מאד”, לעומת 61% מאלה שהיו להם בלוגים ו-57% שהשתתפו ברשתות חברתיות שתיארו את הכתיבה שלהם כך. אבל אין זה אומר שהילדים שהתייחסו בחיוב לאיכות הכתיבה שלהם באמת כותבים טוב יותר מאלה שלא אמרו על עצמם שכתיבתם איכותית. ובשום מקום בכתבה לא כתוב שהשימוש בטכנולוגיות האלו הוא זה שמשפיע על איכות הכתיבה.

האמת היא שזה אפילו לא מה שהסקר ביקש לבדוק. בדף שמתאר את הסקר באתר של ה-National Literacy Trust אנחנו קוראים:

Relatively little is known about young people’s views about writing in the UK. The key objectives of this survey were therefore: to explore how much young people enjoy writing, what type of writing they engage in, how good at writing they think they are, what they think about writing and what the role of technology is in young people’s writing.
התשובות של הילדים (מדובר ב-3000 ילדים, בין הגילאים 9-16) עבור כל הנקודות האלו מעניינות מאד (ה-BBC איננו מקשר לדוח המלא [או אפילו לסיכום המקוצר שלו] אבל אפשר למצוא אותו בקלות). אבל משום מה, הכותרת של הכתבה מציינת נקודה שאיננה באה לביטוי בסקר. הביטוי “better writers”, כזכור, מתייחס לדעה של הילדים כלפי הכתיבה של עצמם, ולא להערכה חיצונית שבאופן אובייקטיבי קבעה משהו בנוגע לאיכות הכתיבה. יתכן שהילדים שמשתמשים בטכנולוגיה הם באמת “better writers”, שהם אכן “כותבים יותר טובים”, אבל קשה מאד לקבוע את זה מהערכתם העצמית.

חשוב גם להדגיש שהסקר הזה איננו מצביע על קשר של סיבה ותוצאה. אמנם יותר ילדים שמנהלים בלוגים חושבים שהכתיבה שלהם טובה מאשר ילדים שאינם מנהלים בלוגים, אבל סביר להניח שלילדים שאוהבים לכתוב יש משיכה “טבעית” לבלוגים; משיכה שאין לילדים שאינם אוהבים לכתוב, או שמראש חושבים שכתיבתם איננה איכותית. שוב, הסקר איננו מסיק מסקנות כאלו, אלא רק מביא נתונים.

עברתי על הדוח המלא ומצאתי בו די הרבה שהיה מעניין – הסיבות שבגללן הילדים חושבים שהכתיבה שלהם טובה (או לא טובה) מאד מגוונות ונוגעות הן בתוכן הכתיבה והן בסדר ובנקיון של הכתיבה. מעניין גם לראות את המגוון הרחב של סוגי הכתיבה שבהם הילדים עוסקים. אבל “מעניין” היא מילה מאד לא מחייבת – הסקר אמנם מעניין, אבל לא הרבה יותר מזה. הוא איננו מסוג הסקרים שממנו אפשר להסיק מסקנות, ובוודאי לא מסקנות בנוגע להשפעת הטכנולוגיה על הכתיבה. ומהבחינה הזאת נדמה לי שיש כאן פספוס. הכתבה באתר ה-BBC זכתה לביקורת במספר בלוגים מפני שהסקר באמת איננו מוכיח את מה שהכותרת מכריזה. וכמובן שדבר גורר דבר – אי ההתאמה בין הכותרת לבין התוכן גם גורם להרמת גבה כלפי מה שבעיני היא נקודה חשובה מאד, נקודה שכן מופיעה בכתבה. הכתבה מצטטת את המנכ”ל של ה-National Literacy Trust שמתייחס לביקורת כלפי מסרונים והכתיבה ברשתות חברתיות:

Does it damage literacy? Our research results are conclusive – the more forms of communications children use the stronger their core literary skills.
יתכן שלא ניתן להסיק את המסקנה הזאת מהסקר הספציפי הזה, אבל זאת מסקנה שכן ראויה לזכות בכותרת, מבלי לטשטש את הנושא החשוב הזה עם כותרות שאינן קשורות לענין.

רגע – היכן הטרגדיה כאן?

לעיתון מכובד מותר ללעוג לרעיונות שנראים לו מגוחכים – ואילו אם בלוג עושה את זה מיד ישאלו אם הבלוגר בכלל מבין על מה הוא כותב. אבל העיתון, הרי, כבר זכה, בצדק או שלא בצדק, בהילה של סמכות. וכמובן שלא חסרים נושאים שאפשר ללעוג להם – כולל בחינוך. כך עשה הטלגרף הבריטי לפני יומיים כאשר הוא דיווח על נושא שעתיד להופיע במבחן בריטי ארצי בתחום כישורי שפה לתלמידי תיכון. הנושא יכלול, שומו שמיים!, התייחסות ללשון של מסרוני טקסט. לפי הכתבה:
In a move described by education campaigners as the “ultimate in dumbing down”, pupils will be asked to write an essay on the etiquette and grammar of texting.
הנה, עוד לפני שמגלים לנו את הנושא שעליו התלמידים יתבקשו לכתוב, כבר מיידעים את הקוראים שיש כנראה אנשי חינוך שנדהמים לראות עד כמה המערכת יכולה להתפס לשטויות. וכמובן שלא מדובר רק בקוריוז שמעלה צחוק של בוז על השפתיים. תרבות המערב ממש נמצאת בסכנת קריסה בגלל הטיפשות הזאת. בפיסקת ההמשך מוסיפים:
Many commentators have already expressed concern that youngsters are losing the ability to write correct English because they are becoming so used to communicating in abbreviated text code.
הציטטה שבפיסקת הפתיחה באה מהיושב בראש ה-Campaign for Real Education. בציטטה המלאה הוא שמדגיש עד כמה המערכת החינוכית התדרדרה:
Surely with all the great literature that could be studied, it is a tragedy that pupils are being asked to do this as part of an English qualification. It is hardly believable and such a waste of time and effort. It is difficult to see what they will learn – it’s the ultimate dumbing down.
טרי פרידמן קרא את הכתבה בטלגרף, ותחילה הוא נטה להסכים שמשהו כאן מאד לא בסדר. אבל הוא עשה משהו שעורכי העיתון כנראה לא השכילו לעשות – הוא פנה אל תכנית הלימודים ועיין בה. בין היתר הוא מצא בה את התיאור הבא:
This topic deals with new technologies that alter the demarcation between traditional areas of spoken and written language – MSN, text speak, etc. It opens up the ambiguity of imprecise language and, what seems like limited subject material, can actually prove a fertile ground for further analysis.
I think that sounds like a fine set of aims.
וקשה לא להסכים איתו. עיון רציני ביעדי התכנית וגם בדוגמאות לפעילויות המוצעות כדי ללמד אותה מראה שלתרבות המערב אין מה לחשוש. יש כאן פרויקט שמעודד תלמידים לבחון באופן מעמיק כיצד הם משתמשים בשפה שלהם. בנוסף, ברור שמדובר רק בפן אחד של כישורי שפה – אף אחד איננו ממליץ לזנוח את הספרות לטובת המסרון. דווקא אם יש סכנה לתרבות המערב, היא נמצאת בעיתונים פופוליסטיים שכל אזכור של נוער ומסרונים גורם להם, כנראה, לעלות על בריקדות.

מתברר שהם כן כותבים

על פניו הכתבה של קלייב תומפסון ב-Wired מסוף אוגוסט היתה צריכה להסב לי אושר. הטענה המרכזית של תומפסון – שהשימוש הנרחב באינטרנט, ובמיוחד בכלי אינטרנט חדשים, מביא לצמיחה בהיקף הכתיבה של סטודנטים – תואמת גישה מאד רווחת בבלוגוספירה החינוכית, גישה שגם אני שותף לה. היה צפוי שבלוגרים רבים יצטטו את הכתבה, וגם אני חשבתי שאכתוב עליה. אין ספק שהממצאים שעליהם תומפסון כותב מעודדים, וקתי דייווידסון בוודאי תיארה את תחושת ההקלה של רבים מפני ש:
this is the time of the year when (at least since I was in college) some academic or other pronounces on how literacy has gone to the dogs and this generation is the most illiterate in human history.
אבל משום מה מצאתי שהכתבה הלהיבה אותי פחות מאשר ציפיתי. תומפסון מביא נתונים מה-Stanford Study of Writing בהנחייתה של פורפ’ אנדריאה לונספורד. מדובר בפרויקט שעקב אחרי הכתיבה של כמעט 200 סטודנטים לתואר ראשון בסטנפורד בארבע שנות לימודיהם ועוד שנה אחרי סיום הלימודים (בין השנים 2001-2006). תומפסון מדווח שהצוות של לונספורד מצא ש-38% מהכתיבה של הסטודנטים התרחשה מחוץ למסגרת הלימודים. הוא מציין שיש כאן שינוי משמעותי ביותר בהרגלי כתיבה:
Before the Internet came along, most Americans never wrote anything, ever, that wasn’t a school assignment. Unless they got a job that required producing text (like in law, advertising, or media), they’d leave school and virtually never construct a paragraph again.
הוא מצטט את לונספורד שמכריזה שאנחנו נמצאים ב-“מהפכה של אוריינות”, ומוסיף:
For Lunsford, technology isn’t killing our ability to write. It’s reviving it—and pushing our literacy in bold new directions.
אז המחקר של לונספורד באמת מעניק לחסידי התקשוב סיבה לשמוח. הנה, מתברר שדור שגדל עם האינטרנט בכל זאת כותב, ואפילו הרבה. מעיון באתר של הפרויקט לא מצאתי התייחסות לאיכות הכתיבה (מלבד ציון שהסטודנטים אינם משלבים הרגלי כתיבה האופייניים ל-SMS לתוך העבודות שהם מגישים) אבל סביר להניח שמדובר בכתיבה איכותית – הרי מדובר בסטודנטים באחת האוניברסיטאות היוקרתיות ביותר בארה”ב. ואולי זאת הסיבה שלא התלהבתי מהכתבה – אפשר היה לצפות שסטודנטים בסטנפורד יידעו לכתוב – שאלה חשובה יותר היא האם אלה שלא לומדים שם גם כותבים.

באתר הבריטי Flux מצאתי קישור לכתבה באתר של Becta שרומזת שהתשובה חיובית – וגם בעזרת הטכנולוגיה. הכתבה מדווחת על מחקר שנערך על ידי קבוצת חוקרים באוניברסיטת קובנטרי. המחקר ביקש לבחון את ההשפעה של השימוש במסרונים – גם ההכנה והמשלוח, וגם הקבלה והקריאה – על הכתיבה והקריאה של תלמידים בני 9-10. החוקרים הניחו שהעיסוק במסרונים יאפשר לתלמידים להתנסות בשפה בצורה בלתי-פורמאלית, ויעניק להם הזדמנויות לפגוש את המילה הכתובה. החוקרים חילקו 60 תלמידים לשתי קבוצות בעלות מאפיינים דומים מאד. התלמידים באחת הקבוצות קיבלו טלפונים סלולאריים לסופי שבוע במשך עשרה שבועות והונחו להשתמש בהם לשלוח ולקבל מסרונים. התלמידים נבדקו במספר ממדים הקשורים לקריאה ולכתיבה. לא בכל המדדים היו תוצאות מובהקות, אבל:

The overall pattern of results is pleasing: on every measure the children who were given mobile phones were found to outperform the children who were in the control condition ….
לדעת החוקרים ההתנסות במסרונים אצל התלמידים היתה חיובית מאד. הם מציינים שתוך כדי השימוש במסרונים התלמידים צופים לתוך המבנה של השפה, ומדגישים שבגלל זה השימוש במסרונים יכול לסייע ברכישת השליטה בשפה:
Texting sees children explicitly demonstrating an understanding of how words can be manipulated, segmented and blended to allow for succinct and successful communication. Indeed, many of the abbreviations that children use when texting are phonological reductions, such as ‘wot’ and ‘nite’. This form of abbreviation suggests the role that phonological awareness – awareness of the sound structures in spoken language – may play in mastering text language.
החוקרים מציינים שהמסר החשוב שיש להסיק מהמחקר שלהם הוא שהשימוש במסרונים אצל תלמידים איננו צריך להדאיג אותנו. ואני דווקא מוצא במסר הזה סיבה להתלהבות שהיתה חסרה לי במחקר שנערך בסטנפורד.

אין לי מושג איך לקרוא למאמרון הזה

בחודש מאי השנה הניו יורק טיימס פרסם כתבה על הרגלי השימוש במסרוני SMS בקרב בני נוער. הכתבה התפרסמה בעקבות סקר של חברת נילסן שמצא שברבעון האחרון של שנת 2008 בני נוער אמריקאיים שלחו או קיבלו בממוצע 80 מסרונים ליום. על פניו, המספר הזה נראה די עצום. אבל כאשר מחלקים אותו ב-16 שעות של ערנות ביום (ובני נוער רבים ישנים פחות מ-8 שעות ביום) מתברר שמדובר ב-5 מסרונים לשעה. אין ספק שהטלפון הסלולארי בכלל, וה-SMS בפרט, תופסים מקום מכובד ביותר בחיי בני הנוער, אבל על אף התחושה הראשונה שהנתון של 80 מסרונים ביום יוצר, 5 מסרונים בשעה דווקא נראים סבירים ביותר.

כמובן שהחישוב של רק 5 מסרונים בשעה לא מנע מהניו יורק טיימס למצוא רופא שמביע דאגה עמוקה, ומכריז שהשימוש הקבוע במסרונים מוביל להיסח הדעת, לחרדות, לירידה בתפקוד בבית הספר, ועוד. אבל פורפ’ שרי טורקל מ-MIT, שגם היא ראויינה לכתבה, הצביעה על בעיה אחרת – פחות בהולה, אבל אולי יותר משמעותית. טורקל הדגישה שההתנתקות מההורים והנסיון להגדיר את עצמך כאדם עצמאי הם בין המשימות החשובות של גיל ההתבגרות. לפי טורקל:

but if technology makes something like staying in touch very, very easy, that’s (ההתנתקות) harder to do; now you have adolescents who are texting their mothers 15 times a day, asking things like, ‘Should I get the red shoes or the blue shoes?’
טורקל מצביעה על כך שעל אף העובדה שדיונים סביב מסרונים לרוב מתמקדים בהרגלי השימוש של בני הנוער, מדובר בתופעה כלל תרבותית, ולכן אנחנו חייבים לראות אותה בראייה רחבה הזאת. TechDigest דיווחה לפני חודש, למשל, על סקר שנערך בקרב 1000 אנשים באנגליה:
Out of a survey conducted amongst 1000 Brits, 75 per cent confessed they couldn’t go without a mobile phone for more than 24 hours. And asked what they would rather give up for a month the survey revealed the following:

       62 per cent chocolate
       23 per cent alcohol
       8 per cent sex
       7 per cent mobile phone (!!)

לאור זה מעניין לקרוא כתבה בוושינגטון פוסט של השבוע שמדווחת על הדרך שבה הורים רבים משתמשים במסרונים היום – כדי לנדנד לילדיהם. הכתבה מביאה דוגמאות של מספר שימושים של מסרונים על ידי הורים כדי לשמור על קשר, וגם לנדנד ואפילו לעצבן, את ילדיהם. אמא אחת, למשל, מדגישה שהיא איננה חושבת שהמסרונים שהיא שולחת לבנה הם נדנוד, אלא פשוט מילוי תפקידה כאם – בעזרת הטכנולוגיה. וגם אם זה מעצבן, נדמה שהגישה הזאת די הגיונית, ואפילו צפוייה. לפי הכתבה:
So goes family life at a time when even that most basic of parental prerogatives — to prod our children, to patiently remind them or flat-out harass them — has shifted along with technology’s advance.
זאת אומרת, הטכנולוגיה לא חוללה שינוי מהותי בקשרים בין הורים לילדים אלא פשוט פתחה נתיבים חדשים להורים למלא את תפקיד הנדנוד שאליו שני הצדדים התרגלו בגירסה קדם-טכנולוגית.

ולדעתי, בבתי הספר כמו במשפחה – מה שהיה, הוא שיהיה … אבל עם תוספת של טכנולוגיה.