קטגוריה: אוריינויות

מרבים לבקר את ה-AI בחינוך בכך שהיכולת שלה לתקצר טקסטים יוצרת מצב שבו תלמידים וסטודנטים כבר אינם צריכים לקרוא ספרים שלמים, או אפילו מאמרים ארוכים. כל שעליהם לעשות הוא לבקש מכלי ה-LLM לעבור על טקסט מסוים ולהגיש סקירה קצרה אך ממצה של אותו טקסט. חשוב להבין שעל אף העובדה שמדובר ביכולת מאד מרשימה, ה-AI כאן לא יצרה משהו חדש. עוד לקראת סוף שנות ה-50 של המאה הקודמת CliffsNotes הציעו תקצירים במגוון נושאים ובמהלך השנים המוני סטודנטים העדיפו לקרוא את התקצירים האלה במקום לקרוא את הטקסטים המקוריים במלואם. (כילד זכור לי היטב סידרה של ספרי קומיקס שבאמצעותם "קראתי" ספרי מופת, ואני מודה שעם השנים חזרתי לקרוא רק חלק מאלה במקור.) ה-AI, כמובן, משכללת את התהליך. כבר אין צורך בתקציר מן המוכן. עבור כל טקסט שאנחנו נדרשים לקרוא אפשר לבקש תקציר ולקבל אותו בין רגע. בקיצור, לא צריכים לקרוא כדי "ללמוד".

אפשר להגיד שהכתובת היתה על הקיר, או לפחות היתה בדפוס. בין השנים 1998 – 2018 כתב העת Edge פנה למבחר מומחים בתחומים מגוונים עם שאלה "גדולה" – שאלה שונה כל שנה. לפני 25 שנה, במענה לשאלה "מהו הסיפור החשוב ביותר שלא דווח היום?" המתמטיקאי מאוניברסיטת סטנפורד קית דבלין (Keith Devlin) השיב:

The End of the Paragraph

דבלין הביא נתונים שלפיהם כבר זמן ממושך סטודנטים קוראים פחות ופחות, עד שכאשר דבלין כתב, בשנת 2000, כבר מדובר היה בבעיה של ממש. הוא כתב:

We may be moving toward a generation that is cognitively unable to acquire information efficiently by reading a paragraph. They can read words and sentences — such as the bits of text you find on a graphical display on a web page — but they are not equipped to assimilate structured information that requires a paragraph to get across.

עברו מאז 25 שנה, ובעיני רבים דבריו של דבלין נראים כנבואה שהתגשמה. כמעט מידי חודש מתפרסמת כתבה שבה אנשי אקדמיה מבכים על כך שהסטודנטים שלהם אינם קוראים. באוקטובר לפני שנה ב-The Atlantic רוז הורוביץ (Rose Horowitch) פרסמה מאמר ארוך על העדר יכולת הקריאה אצל סטודנטים, ובמרץ השנה יאשה מונק (Yascha Mounk) פרסם כתבה שאומרת פחות או יותר אותו הדבר, שנכתבה על ידי איש אקדמיה שכתב תחת שם בדוי ב-Substack שלו. במאי השנה ב-Chronicle of Higher Education בת מקמורטרי (Beth McMurtrie), הקדישה כתבה ארוכה לשאלה המדאיגה:

Is This the End of Reading?

הסוגיה הזאת עולה, כמובן, גם אצלנו. לפני חודש, במוסף הארץ, עודד כרמלי פרסם כתבה

ספרים? מישהו עדיין קורא ספרים?

חשוב לציין, אגב, שהטענה של כרמלי לא היתה שהדורות הצעירים אינם מסוגלים לקרוא, אלא פשוט שהאוכלוסייה בכללותה כבר איננה קוראת. ברור שהטענות השונות האלו מעוררות ויכוח, וכל צד מביא נתונים לחזק את עמדתו. אבל מה שמעניין אותי כאן איננה מידת האמיתות בנוגע להעלמות הקריאה או יכולת הקריאה, אלא משהו אחר שמופיע בתשובה הקצרה של דבלין. הוא כתב:

Half a century after the dawn of the television age, and a decade into the Internet, it's perhaps not surprising that the medium for acquiring information that both age groups find most natural is visual nonverbal: pictures, video, illustrations, and diagrams.

במילים אחרות, דבלין רומז שעל אף העובדה שבמהלך מאות שנים הקריאה נחשבה האמצעי הטוב והמשוכלל ביותר לרכישת דעת, יתכן שהיום הידע שלנו נרכשת באמצעים אחרים. יש משהו בטענה הזאת שאיתו קשה להתווכח – הרי במידה רבה התרבות שלנו היום היא תרבות ויזואלית. גם זה איננו חדש. ניל פוסטמן (Neil Postman) בספרו The Disappearance of Childhood שהתפרסם ב-1982, טען שמה שמבחין בין הילדות לבין הבגרות היא האוריינות – להבדיל מהילד, האדם הבוגר לומד דרך הקריאה. הוא קבל על כך שמפני שהתרבות המערבית של היום מתבססת יותר ויותר על הוויזואליות במקום על המילה הכתובה, ההבחנה בין המבוגר לילד מיטשטשת. (הספר באנגלית במלואו מופיע בקישור למעלה. תקציר די ממצה בעברית נמצא כאן.) עוד ב-2008, דווקא במסגרת התייחסות לירידה בממדי הקריאה, כתבתי כאן ש:

עלייתן של דרכי הידיעה האלה היתה ביסוד הקביעה של ניל פוסטמן לגבי אבדן הילדות. פוסטמן טען שלהבדיל מהמילה המודפסת, אין צורך בהכשרה מיוחדת כדי "לקרוא" סרט, ולכן כדי להיות אדם בוגר היום, אין צורך ברכישת כישור ייחודי (הקריאה).

אבל יש טענה עוד יותר מרחיקת לכת. יש הטוענים שבמהלך הרוב המכריע של ההיסטוריה התרבות האנושית היתה תרבות אורלית וויזואלית, ואילו רק עם הופעת הדפוס התרבות הזאת השתנתה לתרבות אוריינית. והנה, עם פרוץ הדיגיטליות תקופת הדפוס נסגרת, ואנחנו חוזרים לאורליות ולוויזואליות. לפי התפיסה הזאת מכנים את תקופת הדפוס ה-Gutenberg Parenthesis – תקופה שאמנם ארכה כ-500 שנה, אבל בכלל ההיסטוריה האנושית מדובר בתקופה די קצרה. הרעיון מתקשר להגות של ולטר אונג (Walter Ong) שחקר את המעבר בין תרבות מבוססת דיבור לתרבות מבוססת המילה הכתובה. אונג הגדיר את תקופת הפוסט-דפוס כתקופה של secondary orality. לפי התפיסה הזאת אין "חזרה" לתקופה שקדמה לדפוס, אלא נוצר סוג חדש של אורליות. יש אמנם מידה מסוימת של חזרה, אבל האורליות החדשה ניזונה גם מקיומו של הדפוס. (לקראת פרסום המאמרון הזה [הוכחה נוספת לכך שרצוי להזדרז ולפרסם מאמרונים לפני שהם נעשים גדושים מדי בחומרים חדשים רלוונטיים] נתקלתי במאמר של אריק לוויץ [Eric Levitz] ב-Vox מלפני שבוע שבמסגרת בחינה של ההשפעות של כלים דיגיטליים על הפוליטיקה, מתאר בצורה די מקיפה את הרעיונות של אונג.) לאור התפיסות האלו של ה-parenthesis ושל ה-secondary orality, לא יהיה זה לגמרי נכון לראות בתופעה שעליה דבלין כתב כפגם או ככשלון, אלא שלב ישן/חדש בדרכי הידיעה האנושית.

התחלתי לעבוד על המאמרון הזה לפני כחודש, והוא היה בשלבי עריכה וסיום כאשר לפני מספר ימים התפרסם ב-The New Yorker מאמר של ג'ושוע רותמן (Joshua Rothman) ששאל:

What’s Happening to Reading?

רותמן איננו מחדש הרבה. הוא חוזר על אותן טענות בנוגע לירידה המשמעותית בקריאה. עם זאת, הוא מעלה סוגיה מעניינת בנוגע לכתיבה: הוא מציין שבעידן ה-AI, בנוסף לכך שאנחנו כותבים כדי שאנשים אחרים יקראו אותנו, יתכן שאנחנו גם כותבים ישירות (ואפילו ביודעין) למאגר המידע ההולך וגדל של ה-AI. יש כאן סוגיה מעניינת שראויה להמשך הבחינה, אבל היא איננה קשורה ישירות למאמרון הנוכחי. מה שכן קשור הוא שרותמן מזכיר את ה-Gutenberg Parenthesis, וזה האזכור הראשון אליו שראיתי זה מספר שנים. הוא מעלה את הסברה שהירידה בקריאה, ובמיוחד בקריאה של טקסטים ארוכים, קשורה לשפע המידע הזמין לנו היום. הוא שואל אם אנחנו באמת רוצים לחזור לתקופה שבה ההיצע של חומרי קריאה (וגם של צפייה ושל שמיעה) היה הרבה יותר מצומצם. והוא נותן חיזוק לרעיון שהיום אנחנו נמצאים בצד השני של אותן סוגריים:

The ascendance of podcasts, newsletters, and memes has lent credence to this view. “The Joe Rogan Experience” could be understood as a couple of guys around a campfire, passing on knowledge through conversation, like the ancient Greeks.

אז? השאלה במקום. מכל ההרהורים האלה איננו בהכרח לומדים משהו על תהליכי הלמידה הרצויות של היום. ובכל זאת בחינה של רעיון ה-Gutenberg Parenthesis מאפשרת לנו לבחון את הנחות היסוד שלנו. אני מודה שאני רוכש אהדה מיוחדת למילה המודפסת. לדעתי, לפחות נכון להיום, הקריאה מעניקה לנו גישה לעולם הידע בצורה טובה יותר מאמצעים אחרים. נדמה לי שגם דבלין חושב כך. אבל אפילו במרחק של 25 שנים, כאשר נדמה שהחששות שהוא הביע מתגשמים, כדאי לנו מאד להכיר בכך שהדרכים שבהן אנחנו מכירים ומבינים את העולם סביבנו אינן חקוקות בסלע, ואינן מודפסות בדף באופן בלעדי. הכרות עם הרעיון של ה-Gutenberg Parenthesis יכולה לפתוח עבורנו תובנות בנוגע לתהליכי למידה שאינן מבוססות על המילה המודפסת ועל הקריאה בלבד.

This is a very easy way for your students to begin the writing process, eliminating the struggles with holding a pen, or keyboarding, or spelling, or just the mechanical transfer from brain to hand.

Remember: Pens, pencils, typewriters, keyboards… these are all tools for getting words from your brain to "paper." These tools have no particular value in and of themselves, they are simply a means to an end. If there is a better tool for many of your students – and now there is – you are doing nothing but holding your students back by not using it.

Without writing, the literate mind would not and could not think as it does, not only when engaged in writing but normally even when it is composing its thoughts in oral form.

Presenting subject matter to learn online inside of a curriculum or one of its courses causes extra steps for learners and teachers go through to find that subject matter.

But when curriculum makers and aggregators make their users drill down into through curriculum to lecture to chapter before getting to the meat webpages of the subject matter, the benefits of open source and open content are pretty well lost. Putting curriculum materials online without making their knowledge assets findable on their own degrades the quality of learning. After all, can we suppose that curriculum makers will create a better frog page than the San Diego Zoo has?

Education has not yet let the transparency of emergence operate for its online materials much at all. Most digital learning stuff is still controlled by businesses that pay elites to structure it by grade, standard, curricula and that keep it behind pay-for-it walls.

In the future will selected scientists continue [to] “write the book” by judging their peers? Or will every shade of opinion compete in the open network where the most respected ideas will rise to prominence?

Rory was discussing how video games are often considered to be making us more isolated and how they are destroying students' ability to communicate. Rory points to the book as the real culprit.

In Socrates' world human communication was directly humane. You knew the speaker and you knew the listener. You had known them, most likely, forever. You looked in their eyes, you smelled their breath and their sweat. Your informational (and social) trust was built on a very complex, and very ancient, system of clues. Think of it this way, you know a lover is lying in ways very different than you know an author is lying. Socrates opposed writing and literacy because he didn't want to lose that intimacy.

But it’s one of those trade off things. Every advance creates new challenges.

This is valuable no matter who your students are, but for my second language elementary school students, it has been even more than I could have hoped for them. Between blogging, designing wiki pages, Skyping, doing general research and reading and writing about topics of their choice, my students are constantly immersed in language.

One of my biggest takeaways from this experience was how even though we blogged and blogged and wrote stories constantly and wrote about what we were learning in science and social studies and other areas, my students didn’t burn out.

… like the revolution of the printing press, we are in the midst of a revolution of a digital nature that’s allowing us to easily create and consume content in many different forms, specifically audio, video and imagery.

You don't know what you think unless you can write.

In a way, writing creates a second person for you. When you write you are two people. Because you are writing to the writer and the writer is talking to you.

The deep reading that used to come naturally has become a struggle.

She examines the varieties of textual practices “deployed by early modern scholars” in response to a perceived “overabundance of books” during the period between 1550 and 1700 and she argues that historians have paid disproportionate attention to what she calls “literary reading” and not enough to other modes of encountering and engaging textual materials ranging from browsing and skimming to buying and collecting to annotating, cutting and pasting, and dog-earing. For Blair these other modes of acting upon texts are important in all historical moments, but in situations where readers feel themselves overwhelmed by information, they become all that much more crucial and telling.

Through its voracious efforts to include more of everything under its brand, Google has fostered a more seamless, democratized global, cosmopolitan information ecosystem yet contributed to the steady commercialization of higher education and erosion of standards of information quality.

researchers are more likely to echo prevailing consensus and narrow the imagination on which research relies.

Popularity stands in for quality assessment.

Paradoxically, the very reliance on the principles of peer review within Google and reliance on the principles of peer review in the Google PageRank algorithm have undermined an appreciation for distinctions among information sources – at least among university students.