ארבעה וחצי חודשים עברו מאז המאמרון האחרון בבלוג הזה שהתפרסם דווקא ב-6 לאוקטובר. לא מדובר בעבר כל כך רחוק, אבל לפעמים נדמה שהחיים של אז שונים לחלוטין מאלה של היום. במשך תקופה ארוכה הראש לא היה פנוי לענייני תקשוב, וכאשר סוף סוף הרגשתי שאולי כבר מתאים לחזור למשהו דומה לשגרה (ושהעיסוק בתקשוב אולי יעזור להחזיר אותי לשגרה) שאלתי את עצמי אם אצל הקוראים המעטים של הבלוג הזה יש ראש לעסוק בתקשוב החינוכי. גם אם בעולם מעבר לים כתבות מעניינות בתחום המשיכו להתפרסם, היה לי קשה לחזור לכתיבה עליהם – הרי אותי העסיקו דברים בוערים יותר, וניחשתי שכך גם אצל הקוראים.
ובכל זאת, התקשוב החינוכי ממשיך לצעוד, או אולי לזחול, קדימה. (זה איננו המקום לבחון אם הכיוון הוא באמת קדימה). אבל אחרי ארבעה וחצי חודשים של דממה כאן כמעט שכחתי איך כותבים. ממילא, בחודשיים הראשונים בקושי הצצתי בדברים שהתפרסמו בתחום. אבל במשך החודשיים האחרונים סימנתי לעצמי מספר הולך וגדל של פרסומים שנראו לי ראויים להתייחסות, ונוצרה בעיה חדשה – קשה להחליט במה להתחיל. מה גם שאחרי הפסקת כתיבה כל כך ארוכה נעשה קשה לחזור למשהו שפעם היה הרגל. לאור כל זה נדמה לי שהגיוני להתחיל בנושא שהיה, וכנראה נשאר, החם ביותר – הבינה המלאכותית היוצרת (Generative AI).
לפני חודש נטשה סינגר, בניו יורק טיימס, פרסמה כתבה ארוכה:
סינגר מדווחת על פיתוח של אקדמיית ח’אן – בוט מבוסס AI שלפי סלמאן ח’אן עשוי לחולל מהפכה בחינוך. אולי ב-7 באוקטובר מדינת ישראל השתנתה ללא הכר, אבל בתקשוב החינוכי הכל כנראה נשאר כפי שהיה – אותו העדר צניעות האופייני לקברניטי הדיגיטליות שולט בו וממשיכים להבטיח לנו שבעזרת הכלים שהם מפתחים צפוי לנו עתיד חינוכי זוהר. סינגר מצטטת מהרצאת TED מלפני שנה שבה ח’אן הכריז שה-AI עתידה לחולל את השינוי החיובי הגדול ביותר אי-פעם בחינוך:
And the way we’re going to do that is by giving every student on the planet an artificially intelligent but amazing personal tutor.
סינגר איננה חדשה לתחום, ולכן כראוי היא מזכירה לנו שהחלום שרובוט זה או אחר ילמד תלמידים איננו חדש. היא סוקרת בקצרה כמה מהנסיונות המוקדמים בבניית “מכונות הוראה” משנות ה-60 של המאה הקודמת. מעניין שהיא איננה מזכירה את הסיפור הקצר של איזק אסימוב מ-1951 – The Fun They Had (יש גם תרגום לעברית) – שמתרחש בעתיד הרחוק -2157. גיבורת הסיפור, ילדה בגיל בית הספר, לומדת לבדה בבית באמצעות רובוט ומגלה שבתקופה מוקדמת יותר תלמידים למדו בכיתות עם ילדים אחרים. היא מהרהרת שזאת בוודאי היתה חוויה חיובית יותר מאשר מה שהיא חווה מול הרובוט שלה.
כידוע, הנסיונות ההיסטוריים שסינגר מזכירה לא צלחו. אבל אין זה אומר שבאופן עקרוני בוט מבוסס AI איננו יכול להקנות ידע בצורה מוצלחת. יכולות ה-AI גדולות אין-עונים מאלה של המכונות של שנות ה-60. ובכל זאת יש כאלה שסבורים שהסיכוי להצלחה עדיין קלוש. ג’פרי יונג, בכתבה ב-EdSurge, שגם היא התפרסמה לפני חודש, מביא את דבריו של סאטיה ניטה (Satya Nitta) שהוביל צוותי פיתוח ב-IBM ועבד על הפיתוח של Watson. ניטה טוען שעל אף ההישגים האדירים של ה-AI:
We’ll have flying cars before we will have AI tutors. It is a deeply human process that AI is hopelessly incapable of meeting in a meaningful way. It’s like being a therapist or like being a nurse.
(אגב, הכתבה של יונג מצטט את אותם הדברים של ח’אן שהבאתי מהכתבה של סינגר.)
כמי שפעמים רבות הביע ספק כלפי יכולת ה-AI לחולל שינויים מפליגים בחינוך, עלי להודות שקשה לא להתרשם מהישגיה. כמעט מידי יום ה-AI כובשת שטחים “אנושיים” חדשים, ולאור זה אני נמנע מלזלזל ביכולות האלה (אולי זה מחשש שה-AI תזכור שפקפקתי ביכולותיה ואי-שם בעתיד תחליט להתנקם בי). אבל בעיני נקודת התורפה של חזון המורה הרובוטי איננה שאין סיכוי שהוא ייבנה. דווקא אני סבור שבצורה זאת או אחרת יהיו מורים רובוטיים מבוססי AI בחינוך. הבעיה שלי עם הבוטים האלה נובעת מכך שהם מתבססים על תפיסה מעוותת של למה אנחנו לומדים. לקראת סיום הכתבה שלה סינגר מציינת שחזון פיתוח הבוט של ח’אן מבוסס בחלקו על אחד הספרים של סופר המדע הבדיוני ניל סטיבנסון (Neal Stephenson). לפי סינגר, באותו ספר:
an imaginary tablet-like device is able to teach a young orphan exactly what she needs to know at exactly the right moment
עבורי הקשר כאן ללמידה די עקום. אם יש ברשותי מכשיר שמסוגל להגיד לי “בדיוק את מה שעלי לדעת בדיוק מתי שאני צריך לדעת אותו”, אין כאן הוראה או למידה. בעצם, במצב הזה אין כבר צורך בהוראה. אם המידע הדרוש לי זמין ברגע הנכון, אוכל להיות בור ועם הארץ ולסמוך על הבינה המלאכותית שידאג לכך שלא אמעד. אם יש ברשותי “מורה” AI כזה אין בכלל צורך ללמוד דבר היות והלמידה מאפשרת לי להמנע ממצבים בעייתיים. הרי ה-AI כבר תדאג לכך שאינני נתקל במצבים כאלה.
“חזון” כזה מופיע ברבות מהתחזיות הטכנולוגיות שקברניטי הדיגיטליות מנבאים לנו. לא יהיה צורך בהתלבטויות או בהחלטות קשות – אלה יטופלו על ידי אותה בינה מלאכותית ש-“מבינה” את המציאות הרבה יותר טוב מאיתנו. הגישה הזאת מזכירה את התלונה שמייחסים לפבלו פיקאסו: “מחשבים הם חסרי תועלת. הם יכולים רק לתת לך תשובות”. היזמים האלה בונים עבורנו מציאות חסין אידיוטים, או לפחות חסין גורמים אנושיים שעשויים לשבש את גן העדן הטכנולוגי שנרקם עבורנו על ידי ה-AI. קברניטי הדיגיטליות כנראה אינם מבינים שמטרה מרכזית של הלמידה איננה שנימצא במציאות נטולת קשיים, אלא שתהיה לנו היכולת לצלול לתוך מציאות מורכבת ולפלס לעצמנו דרך תבונית, מוצלחת ומקורית להתמודד איתה, ולהנות מההרפתקה הזאת.