שיעורי בית, אינטרנט, רווחים … והתקשוב החינוכי

באופן כללי אני מתנגד לשיעורי בית. אני נוהג לצטט את המחקרים שמראים ששיעורי בית אינם מקדמים את הלמידה ולעומת זאת מגבירים את הפערים בין תלמידים שהוריהם יכולים לעזור בשעות הערב לבין תלמידים שלא יכולים להסתמך על הידיעות של הוריהם. (כן, אפשר למצוא מחקרים אחרים, אבל כולנו בוחרים להבליט את המחקרים שמחזקים את הדעות שלנו, ואני בהחלט חלק מה-“כולנו” הזה.) אבל דעה לחוד ומציאות לחד – אני יודע שבעתיד הנראה לעין מורים ימשיכו לתת שיעורי בית. ואם לא ידענו זאת קודם, מתברר שהתקשורת האינטרנטית, או ליתר דיוק הזמינות הלא שוויונית שלה, לא רק שאיננה מסייעת לפתרון הבעיה של הכנת שיעורי בית כפי שפעם היה נהוג לטעון, היא אפילו מחריפה אותה.

לפני כשבועיים ה-New York Times פרסם כתבה מעניינת שנכתבה על ידי סם ליקרדו (Sam Liccardo) ראש העיר של סן חוסה (San Jose) אשר בקליפורניה. העיר אמנם נמצאת באיזור עמק הסיליקון, אבל אחוז מכובד של האוכלוסייה שלה די עני. בכתבה שלו ליקרדו מסביר שלרבים מהתלמידים בבתי הספר של העיר אין תקשורת אינטרנטית בבית (הוא כותב שכ-100,000 מתושבי העיר גרים בבתים בלי אינטרנט בפס-רחב). לכן כדי להכין את שיעורי הבית שלהם – שיעורים שלרוב דורשים חיפוש מידע באינטרנט או כניסה ל-LMS של בית הספר – תלמידים רבים מתמקמים במגרשי החנייה של חנויות או מסעדות שבהן יש WiFi חינם. ליקרדו מתאר את הבעיה, ומציין שהמצב דומה בערים רבות:

The sight of public-school students finishing their algebra homework in fast-food restaurants and coffee shops, where they have access to free public Wi-Fi, has compelled hundreds of cities and school districts to find ways to bridge what one official has called “the cruelest part of the digital divide”: the homework gap.

ליקרדו כותב שבסן חוסה מצאו דרך להעניק WiFi לתלמידים – עמודי התאורה שמפוזרים בעיר. הוא מסביר שמפני שהעמודים האלה גבוהים, ומן הסתם קשורים לרשת החשמל, אפשר לצייד אותם במשדרי WiFi ובדרך הזאת לכסות את העיר, ובמיוחד את השכונות שבהן בתים בלי תקשורת.

מדובר בהצעה די הגיונית, אבל מתברר שהיא נתקלת בבעיה:

However, the telecommunications industry has quietly worked to usurp control over these coveted public assets and utilize publicly owned streetlight poles for their own profit, not the public benefit.

ואכן שדולת חברות התקשורת הפרטיות הצליחה לשכנע את ה-FCC, הגוף המופקד על התקשורת ברמה הארצית, שעמודי התאורה יעמדו לרשותם. אבל זה לא היה סוף הסיפור. עיריית סן חוסה חתמה על חוזים עם ספקי תקשורת מקומיים שיאפשרו להם להתקין את הדרוש בעמודים – דבר שיאפשר להם להרוויח – ובתמורה הספקים יתרמו לקרן לקידום השוויון הדיגיטלי.

סוף טוב? עוד לא. בלחץ הספקים הגדולים ה-FCC קבעה תקנון חדש:

The new rules force local jurisdictions to provide telecom companies with unfettered access to public streetlight poles at below-market, taxpayer-subsidized lease rates.

במילים אחרות, מפני שרווחי ספקי התקשורת הגדולים נמצאו בסכנה, הם הצליחו לגייס את הממשל הארצי להעדיף את הרווחים שלהם על פני עשיית שיעורי הבית של התלמידים שאין בבתיהם WiFi.

ליקרדו מציין שהתקנה החדשה של ה-FCC מהווה נצחון של האינטרסים הצרים של החברות הפרטיות על העקרונות. אבל גם זה, יש לקוות, איננו סוף הסיפור. הוא כותב שסן חוסה, יחד עם עוד כ-20 ערים, מביאות את הנושא לבית המשפט. ואם הערים לא יצליחו בתביעה להן:

Too many 13-year-olds will continue doing their algebra homework in a parking lot, within range of the free Wi-Fi of their neighborhood Burger King.

אם אוהבים שיעורי בית, אבל אפילו אם סולדים מהם, התמונה הזאת בהחלט עגומה. חברות ההי-טק ימשיכו למכור את המכשירים שלהם לבתי הספר ויציינו בגאווה שהם מקדמים את החינוך, ואילו באותו הזמן הן מוכנות לעכב את אותו החינוך עד שהן יקבלו תמורה כספית “הולמת” גם מהתלמידים והוריהם ולא רק מבתי הספר. אולי החינוך באמת חשוב בעיניהן, אבל הרווחים כנראה חשובים יותר. היום לרוב מאיתנו ברור שהתקשוב יכול להשפיע לטובה על החינוך, אבל זה נכון רק אם הוא באמת מגוייס לטובת החברה, ולא לטובת הרווח.

להקריב את החינוך על מזבח ההכשרה

לפני כמעט שנה הרשת החברתי/המקצועית לינקדאין (LinkedIn) רכשה את חברת לינדה (Lynda) שבונה ומפיצה קורסים מקוונים בתחום ההכשרה המקצועית – בעיקר בנושאים טכנולוגיים. לינקדאין שילמה מיליארד וחצי דולרים עבור לינדה, והסכום האסטרונומי הזה גרם לרבים לתהות – מה ראתה לינקדאין בלינדה שהיה יכול להצדיק הוצאה כל כך גדולה. מספר פרשנים ניסו להסביר את הרכישה כצעד מאד מקובל – לא פעם חברות מבוססות מוציאות כסף רב כדי לרכוש חברות קטנות יותר. אבל במקרה הזה היה נראה שמשהו לא הגיוני. לחברת לינדה אמנם היה שם טוב בתחומו, אבל היא לא בהכרח היתה הבולטת ביותר בתחום, וקשה היה להאמין שכדאי להוציא עליה סכום כל כך גדול. רוב מי שהתייחס לרכישה חשב שלינקדאין העריכה שהעתיד נמצא בקורסים מקוונים להכשרה מקצועית והיתה מוכנה להשקיע כדי להכנס לתחום ולהתבסס בו.

מיכאל פלדשטיין ראה את הרכישה באור קצת שונה. הוא הסכים שלינקדאין אכן רצתה לחדור לתחום הקורסים המקוונים, אבל הוא זיהה נקודה אחרת שהפכה את הרכישה לכדאית. במאמרון שהתפרסם סמוך לרכישה פלדשטיין ציין שהעיסוק המרכזי של לינקדאין מתרכז סביב נתונים. כרשת מקצועית (להבדיל מרשת חברתית “סתם”) לינקדאין עוסקת ביצירת קשרים בין בעלי מקצועות המחפשים עבודה לבין מקומות העבודה, ולפי פלדשטיין ללינקדאין המידע הרב והמדויק ביותר בתחום. הוא טען שהחיבור בין הקורסים של לינדה לבין המידע של לינקדאין יאפשר לה להעריך באופן מאד מדויק את הצרכים המקצועיים של חברי הרשת במציאת עבודה, ולייעץ למקומות העבודה לגבי מי כדאי לקבל לעבודה. לכן הוא ראה בחיבור בין כמות אדירה של מידע מהימן לבין קורסים שניתן להציע לפי הצורך חיבור מנצח:

LinkedIn is the only organization I know of, public or private, that has the data to study long-term career outcomes of education in a broad and meaningful way. Nobody else comes close. Not even the government. Their data set is enormous, fairly comprehensive, and probably reasonably accurate. Which also means that they are increasingly in a position to recommend colleges, majors, and individual courses and competencies. An acquisition like Lynda.com gives them an ability to sell an add-on service—“People who are in your career track advanced faster when they took a course like this one, which is available to you for only X dollars”—but it also feeds their data set.
במילים אחרות, פלדשטיין ראה ברכישת לינדה על ידי לינקדאין השקעה שבעיקר עוסקת במידע – המידע שלינקדאין תקבל מניתוח הנתונים על הלומדים בקורסים של לינדה, ובהמשך המלצות טובות יותר על מה כדאי ללמוד, תהפוך את הרשת לחברה השולטת בתחום החשוב הזה. הוא פסק:
The primary value of the acquisition wasn’t content. It was data. It was providing additional, fine-grained nodes on the career graphs of their users.
הניתוח של פלדשטיין די שכנע אותי. בין כל אלה שהתייחסו לרכישה, הניתוח שלו היה היחיד שהצליח להסביר את הכדאיות אשר בהוצאת סכום כל כך גדול: הדגש ההולך וגדל על נתונים בחינוך. ובכל זאת, פלדשטיין רק הסביר את הכדאיות של הרכישה. הוא לא בחן האם היא טובה או רעה לחינוך. פלדשטיין בקיא מאד בצד העסקי של התקשוב בחינוך, אבל הוא גם בעל גישה חינוכית שבוחן את ההשפעות של ההתפתחויות בתחום על הלמידה ועל החברה באופן כללי. ודווקא במקרה הזה נדמה לי שההתייחסות שלו היתה לפן העסקי בלבד. לדעתי היה חשוב לשאול כיצד החיבור בין נתונים מאד מדויקים לבין קורסים מקצועיים ממוקדים ישפיע על הלמידה ועל החינוך. השבוע אבי ורשבסקי כתב על החיבור הזה, וההתייחסות המעניינת, והחינוכית, שלו היא הסיבה שאני חוזר לנושא הזה כמעט שנה אחרי הרכישה. (דבריו של ורשבסקי התפרסמו השבוע בבלוג של MindCet, אבל הם הופיעו באנגלית לקראת סוף 2015 בחוברת של MindCet.)

ורשבסקי כותב על בעיית הרלוונטיות של ההשכלה הגבוה, בעיה שרבים שמבקשים לחולל שינוי בתחום מעלים:

האוניברסיטאות מנותקות משוק התעסוקה ועד כמה בית הספר לא מכין אותנו ל”עולם שבחוץ”.
הוא מסביר שהחיבור בין לינקדאין לבין לינדה יוצר מסלול של “עוקף אוניברסיטה”, מצב שבו ה-“עולם שבחוץ” קובע אילו כישורים דרושים למקומות העבודה ומכתיב את אלה כמטרות החינוך. אם מאיסוף מתונים וניתוחם לינקדאין תזהה את הכישורים הדרושים לשוק העבודה היא תוכל להציע, דרך לינדה, את הקורסים שיענו על הצרכים שהיא מזהה. ובדרך הזאת ההשכלה הגבוהה הופכת להיות לא יותר מאשר פס יצור לצורכי “העולם שבחוץ”:
דרך הרשת שלינקדאין מציעה, מועסק פוטנציאלי יכול לכוון במדויק למעסיק אצלו הוא רוצה לעבוד. באמצעות לינדה הוא יכול לתפור לעצמו בדיוק את ההכשרה הדרושה לו כדי להתקבל לעבוד.
זאת ועוד: מעסיקים יוכלו לקבל מידע מדויק לא רק על מה שנלמד, אלא על ההישגים של הלומדים, העובדים הפוטנציאליים, על מנת לבחור את המועמד המתאים ביותר למשרה. ורשבסקי מדגיש שבמערכת הסגורה הזאת:
אין פער בין שלב הלמידה לשלב העבודה.
יש חפיפה מסויימת בין דבריהם של פלדשטיין ושל ורשבסקי אבל הדגשים שלהם שונים. פלדשטיין מתמקד בכמויות האדירות של מידע שלינקדאין יכול לצבור, והיתרון שזה מעניק לה כדי להוביל בתחום החינוך/ההכשרה. ורשבסקי מתמקד בדרך שבה החיבור בין לינקדאין ולינדה יוצר מערכת שמלווה את הלומד מבית הספר ועד למקום העבודה.

סביר להניח שיזמים לא מעטים רואים ברכישה הזאת הצלחה אדירה (ובוודאי גם חשים קנאה כלפי ההצלחה הזאת). לעומת אלה, ורשבסקי רואה את הרכישה דרך עיניים חינוכיות ומזהה בעייתיות. יתכן מאד שמדובר ב-“הצלחה”, אבל זאת הצלחה כלכלית ולא בהכרח חינוכית. הוא מזכיר לנו שהכנת התלמיד לעולם התעסוקה הינה רק אחד מתוך מגוון תפקידים שמערכת חינוך אמורה למלא. הייעול בהתאמת “תכנית לימודים” למשרה עתידית מטשטש תפקידים אחרים של החינוך, שאחד החשובים מאלה הוא בניית אדם עצמאי שמסוגל לתפקד בעולם כתורם ויוצר.

ורשבסקי מסכם:

כניסה של אלטרנטיבה כזו טומנת בחובה איום לבית הספר ולערכים שהוא מייצג, וגם הזדמנות למוסדות האלה להשתנות מן היסוד בכך שיתנו מענה לאתגר הזה.
למרבה הצער, הקביעה המאד לא מעודדת הזאת נראית לי די קולעת למציאות. גם לפני החיבור של לינקדאין עם לינדה במידה רבה מערכות חינוך פעלו יותר על מנת לספק את הידיים העובדות של התעשייה מאשר על מנת לסייע לאדם להכיר את העולם ולגבש את מקומו בו. זה התפקיד המרכזי והאמיתי של מערכת חינוכית, ואם לפני החיבור בין לינקדאין ולינדה היה קשה למערכת למלא את הייעוד הזה, אחרי החיבור הסיכוי שהיא תעשה זאת עוד יותר קטן.

פער דיגיטאלי מסוג טיפה אחר

כתבה קצרה של איאן קווילין בבלוג “Digital Education” של Education Week נוגעת באחת הבעיות המרכזיות בתקשוב החינוכי. הכתבה מדווחת על סקר שנערך מטעם ה-Software and Information Industry Association. כמה מאות מורים ראויינו בנוגע לתחושות שלהם בנוגע לתקשוב בעבודתם החינוכית. המסקנה די פשוטה:
Whether or not educators are catching up with technology, they don’t feel like they are.
למען האמת, התחושה הזאת די הגיונית. קרן בילינגס, סגן הנשיא של ה-SIIA, מסבירה שהמורים מבינים שהעולם מאד דינמי, ובאופן מתמיד קו הסיום מתרחק. המסקנה ברורה:
The more they do, the more they’re aware of how much more they should be doing.
המצב הזה מוכר היום במיוחד סביב טכנולוגיות דיגיטאליות, אבל הוא איננו חדש,המצב הזה מוכר היום במיוחד סביב טכנולוגיות דיגיטאליות, אבל הוא איננו חדש. אנחנו פוגשים אותו בסביבות רבות ואפילו באנליות. לפני עשור השתמשתי לראשונה בקומיקס שמופיע כאן (וכבר אז הוא היה בן חמש), אבל יתכן שהוא תקף יותר היום מאשר אז:
באנלי או לא, יש כאן אמת חשובה. מורים רבים נמצאים מאחור, ורבים מאלה אינם מתקדמים בכלל ונשארים יותר ויותר רחוק מאחור. אבל יש גם כאלה שמשקיעים מאמצים רבים ומנסים לצמצם את הפער בין הטכנולוגיות הדיגיטאליות הקיימות והשליטה שלהם בהן. ועל אף המאמצים האלה הפער הולך וגדל. ואולי חשוב יותר מאשר הפער עצמו, המורים האלה חשים שהוא גדל. התחושה הזאת נובעת דווקא מהנסיון לצמצם את הפער. הרי אלה שאינם מנסים לצמצם את הפער בקושי מודעים לגודלו. אפשר להגיד שהם נמצאים מחוץ למשחק. אבל אלה שצוללים לתוך עולם התקשוב מגלים שהוא מתפתח ומשתנה באופן תדיר. הם נעשים מודעים לפער, וחשים על בשרם את גודל המאמץ הדרוש כדי לצמצם אותו, ואולי גם שגודל המאמץ איננו קבוע, כי פשוט אי אפשר לצמצם אותו.

אז מה? האם מכל זה אנחנו בסך הכל לומדים שאי אפשר לצמצם את הפער, ושבאופן תדיר היכולות של הטכנולוגיה יתרחקו עוד ועוד מהיכולת שלנו להשתמש בה בתבונה? יתכן. אבל אנחנו גם לומדים שקשה מאד לשפוט מורה על כך שהוא איננו מצליח לצמצם את הפער. הרי אף אחד איננו מצליח.

קשה לא להנציח את הפער

נדמה לי שכבר אין צורך להמשיך להביא נתונים שיפריכו את הטענה שקיים יצור כזה “יליד דיגיטאלי”, צעיר ששוחה בקלות בתוך האינטרנט בזכות זה שהוא ינק את הדיגיטאליות ממש מלידה. למרות שלפני בערך שנתיים הוא עדיין היה מונח מאד פופולארי, היום אנחנו כמעט לא שומעים אותו. בעבר הוא שימוש הסבר – למה המורים אינם יכולים ללמד את התלמידים של היום, אבל היום הוא כנראה רק תירוץ. הבלוג Net Gen Skeptic שמוקדש כמעט באופן בלעדי לביקורת על התפיסה של היליד הדיגיטאלי פרסם 30 מאמרונים בשנת 2008, ו-37 בשנת 2009, אבל עד עכשיו השנה הופיעו רק שלושה מאמרונים. אולי פשוט אין כבר טעם להמשיך לאסוף נתונים על הנושא – הרי כנראה שרק מעטים עדיין משוכנעים שהמונח מתאר תופעה אמיתית.

אבל המאמרון שהתפרסם שם השבוע בכל זאת ראוי להתייחסות. מארק בולין כותב על מחקר של אסתר הרגיתאי, מרצה לסוציולוגיה באוניברסיטת נותווסטרן. הרגיתאי חוקרת הבדלים בשימוש באינטרנט אצל אוכלוסיות שונות, והמחקר החדש שלה, שהתפרסם לפני חודש בכתב העת Sociological Inquiry, מתמקד בבני נוער משכבות סוציו-אקונומיות, ומרקעים אתניים, שונים. במאמרון שלו בולין מדגיש שהרגיתאי מצאה הבדלים משמעותיים בשימוש באינטרנט באוכלוסיה של סטודנטים באוניברסיטה, שהם:

… precisely the type of population that popular rhetoric assumes to be universally wired and digitally savvy.
הסקירה של בולין עורר תאבון לקרוא את כל המאמר המלא של הרגיתאי, אבל ברשת יש רק גישה לתקציר. גם בתקציר יש רמז ברור לכך שהרמה הסוציו-אקונומית מהווה גורם מרכזי בהרגלי השימוש באינטרנט:
Overall, these findings suggest that even when controlling for basic Internet access, among a group of young adults, socioeconomic status is an important predictor of how people are incorporating the Web into their everyday lives with those from more privileged backgrounds using it in more informed ways for a larger number of activities.
דרך ההשאלה הבין-ספרייתית הצלחתי לקבל את המאמר המלא, ושם מצאתי עוד כמה נקודות מאד מעניינות. אולי הוא איננו מפתיע, אבל ממצא אחד בכל זאת ראוי לציון. הרגיתאי מצאה שיש שימוש מגוון יותר בכלי הרשת אצל סטודנטים ש-“מבינים” את הסביבה:
Students with higher level know-how engage in more activities online than those who understand the Web less. Of course, these two factors likely have a reinforcing relationship. More diverse types of uses probably feed back into increased user savvy.
הרגיתאי מציינת שההבדלים בשימוש מצביעים על כך שלא מדובר ב-“ילידים” שפשוט גדלים לתוך מציאות דיגיטאלית, אלא בשכבה סוציו-אקונומית מסויימת שזכתה להכיר את המציאות הזאת. כמובן שגם זה איננו מפתיע, אבל הוא בכל זאת מצביע על בעיה – בעיה של שוויון הזדמנויות. הרגיתאי מסבירה שהממצאים של המחקר רומזים ש:
… as things stand, the more privileged stand to benefit from it (האינטרנט) more than those in less advantageous positions raising concerns about possibly increased rather than decreased inequality resulting from the spread of Internet use across the population.
אם חשבנו שהפער הדיגיטאלי הולך ומצטמצם, בעיקר בגלל החשיפה הכל כך נרחבת של הדור הצעיר לאינטרנט, המחקר של הרגיתאי מראה שקיימים הבדלים משמעותיים מאד בסוגי החשיפה הזאת. ההבדלים האלה עשויים להשפיע באופן שלילי על הפעילות החינוכית שלנו. כאשר אנחנו מבקשים להפעיל פרויקטים תקשוביים בבתי הספר אנחנו רוצים שאלה יצליחו. ברור שקל יותר להצליח כאשר התלמידים כבר מכירים את הכלים ואת הסביבה, ולכן נדמה לי שיש נטייה (די טבעית) להביא את הפרויקטים האלה לתלמידים שכבר מרגישים בבית בסביבה הדיגיטאלית. וכך, מבלי שנתכוון, אנחנו עשויים להעמיק את הפער.