חלום שעדיין יכול להתגשם

לאחרונה מצאתי מספר הזדמנויות לקשר לבלוג של מרטין וולר, והנה, עוד מאמרון, הפעם מלפני כשבועיים, גם ראוי להתייחסות. בפברואר השנה וולר פתח בסידרה של מאמרונים בנושא “25 שנים לטכנולוגיה חינוכית“. העיסוק של וולר בתחום התחיל בשנת 1993, ולכן עבורו השנה מדובר ב-25 שנים. עבור כל אחד מהשנים מאז הוא בוחר סוגיה אחת ובוחן אותה. הסידרה במלואה, שבסופו של דבר תגיע ל-25 מאמרונים, מעניינת מאד, ונדמה לי שאי-שם בעתיד יהיה טעם להתייחס לסידרה כולה. אבל המאמרון של לפני שבועיים, החמישה עשר בסידרה, מעלה סוגיה שראיתי לנכון לכתוב עליו כבר עכשיו.

עבור שנת 2008 וולר בחר לכתוב על הפורטפוליו הדיגיטאלי – רעיון שעורר ענין רב בקרב העוסקים בתקשוב החינוכי לפני כעשור. הוא מציין שההתלהבות מהפורטפוליו צמחה במידה רבה מהגישה של למידה לאורך החיים, ומהציפייה שגם במהלך לימודיו הפורמליים וגם אחריהם הלומד יוכל להציג עדויות של הלמידה שלו ולא רק הציונים שקיבל בקורסים שבהם למד. וולר מבחין בשני ליקויים יסודיים בהתייחסות אנשי חינוך לרעיון הפורטפוליו, ליקויים שבסופו של דבר גרמו לדעיכת ההתלהבות מהרעיון: העובדה שהכלי נתפס בעיני הגופים הניהוליים כאילו הוא נועד לשרת את מוסדות הלימוד ולא את הלומד עצמו, והרצון לקבל כלי אולטימטיבי שימלא כמה שיותר פונקציות. הוא מסביר שבסופו של דבר השאיפה הזאת גרמה לכך שהכלים שפותחו לפורטפוליו נעשו מסורבלים מדי.

בהמשך המאמרון וולר עושה משהו מעניין במיוחד – הוא מצטט ארוכות ממאמרון שהוא כתב על נושא הפורטפוליו הדיגיטאלית לפני שבע שנים. מתברר שהביקורת שהוא השמיע אז תקפה עדיין היום. במילים אחרות, עשר שנים אחרי שכבר רבים בתחום התקשוב החינוכי די נטשו את הפורטפוליו הדיגיטאלי וולר מוצא שהביקורת של עז בהחלט קלעה לבעייתיות של הכלי. ומה היו הבעיות?

תחילה, וולר מתייחס לשאלת קהילת היעד. גם מוסדות שראו חיוב בתמונה כוללת של מה שהלומד הצליח להכין במהלך לימודיו התייחסו אל הפורטפוליו ככלי שמרשת את צרכי המוסד, ולא את הצרכים של הלומד. הוא כותב:

if you want eportfolios to work, then it’s individuals that need to like them and be motivated to use them

בהמשך, מפני שהכלי נועד (שוב, לפי התפיסה של וולר, בטעות) לשרת את המוסד, הוא נעשה מסורבל מדי, וחרג מהמטרה המרכזית של לאפשר ללומד לרכז את עדויות הלמידה של עצמו. נוצר מצב שבו סטודנטים, שמלכתחילה לא היו משוכנעים שהכלי נחוץ להם, נדרשו ללמוד להשתמש בעוד כלי די מורכב. סטודנטים לא השתכנעו שלימוד הכלי היה שווה המאמץ. הרי מי שרצה לשמור את העבודות שלו יכול היה לעשות זאת במספר דרכים פרטיות די קלות. בשביל מה ללמוד כלי חדש? בנוסף, כלי הפורטפוליו כפי שהם פותחו התמקדו באופן בלעדי במה שהסטודנט עשה בסביבה המוסדית, ובגלל זה היתרון שהפורטפוליו יכול היה להעניק ללומד – כלי שמלווה אותו במהלך כל חייו כלומד – נזנח:

There is little focus on the more general skills which are actually the main benefits: sharing content, gathering and annotating resources as you go, becoming part of a network, reflecting on work, commenting on others, etc.

וולר מציין גם (עוד במאמרון של 2011) שעל פי רוב בפורטפוליו חסר המרכיב החברתי שהוא חלק חשוב מהדרך שבה הלמידה נתפסת היום. מוסדות שלפחות לזמן מה אימצו את רעיון הפורטפוליו לא ראו לנכון להדגיש את המרכיב הזה:

This can be functional (eg is embedding easy), but more often it is cultural – the culture of blogging is one of openness and reciprocity, whereas eportfolios are tied into a more academic culture of individualism, plagiarism and copyright. In this environment the social element does not flourish.

זכורות לי פגישות עם מוסדות שאיתם היה לי קשר באותה תקופה. המוסדות האלה התעניינו ברעיון של פורטפוליו דיגיטאלית, והם בחנו כלים שונים שהבטיחו השתלבות של הפורטפוליו לתוך מערכת LMS ועוד. ניסיתי אז לשכנע שאם רעיון הפורטפוליו באמת קסם להם, אפשר היה להשיג תוצאה נאה ובהחלט מספקת את הדעת פשוט באמצעות בלוג אישי. בלוג של כל לומד שנעזר בתגים כדי לציין את הנושאי הלימוד השונים, ועם תוספת של מערכת ניהול פשוטה כדי לקבוע מי רשאי לראות את מה, יכול להוות “פורטפוליו” מאד מוצלחת במינימום של השקעה. אבל ההצעות האלה כמעט תמיד נדחו לטובת משהו נוצץ יותר שאפשר היה לרכוש. מי שלא רכש לא אימץ אף כלי, ומי שכן רכש גילה שהוא לא זכה לשימוש. ובסופו של תהליך, הרעיון דעך.

היום ה-LMS הוא חלק אינטגרלי מסביבת הלמידה במוסדות להשכלה גבוהה וגם בבתי ספר רבים. כמו-כן, לכולם, למורים ולסטודנטים, יש חשבונות ברשתות החברתיות. בלוג, אפילו אם הוא “פתרון” זול ופשוט לפורטפוליו איננו מוצר מושך. ובכל זאת, לאט לאט פרויקט Domain of One’s Own תופס קצת תאוצה. הפרויקט התחיל ב-University of Mary Washington, אוניברסיטה קטנה במדינת וירג’יניה. מזה חמש שנים הפרויקט ב-UMW מחלק דומיין ברשת לכל מבקש באוניברסיטה, ויש מוסדות אחרים שמאמצים את הרעיון. הסטודנט או איש הסגל קובע שם לדומיין שלו ומעלה אליו כל מה שהוא רוצה, אם קשור ללימודים או למשהו מחוץ ללימודים (ולא בהכרח בצורת בלוג). אפילו אם מעטים היום זוכרים את הפורטפוליו הדיגיטאלי, פרויקט כמו ה-DoOO אולי בכל זאת יוכל להפוך את הרעיון שעליו וולר חלם לפני עשור למשהו מוחשי. אבל יש כמובן תנאי מאד הכרחי על מנת שהרעיון באמת יתפוס – צריכים להפנים שהתקשוב החינוכי צריך לשרת קודם כל את הצרכים של הלומד ולא של המוסד. אישית, אינני משוכנע שבמציאות החינוכית של היום התנאי הזה יקוים.

של מי המידע הזה?

לאחרונה מספר מרצים וסטודנטים במכללה שבה אני עובד נתקלו בבעיה – הם גילו שאין גישה לחומרי הלמידה בקורסים בסביבת ה-Moodle של המכללה שעברו יותר משנתיים מאז שהסתיימו. יתכן ומדובר בתקלה טכנית שתתוקן בקרוב, אבל אנשי הסיוע הטכני אינם מזדרזים לטפל בה, ובמקום זה הם שואלים למה החומרים הישנים האלה נחוצים בכלל.

אפשר להשיב לשאלה הזאת עם מגוון סיבות. המרצים שהעלו חומרים לאתרי הקורסים שלהם, למשל, מעצבים את הקורסים הנוכחיים שלהם, והם מעוניינים לראות מה הם עשו בעבר. (יש גם, כמובן, מרצים שפשוט רוצים לייבא את הקורסים הישנים במלואם, מבלי שהם יעברו עריכה או עדכון.) לעומת המרצים, סטודנטים רוצים לעבור על דברים שהם למדו בקורסים קודמים – אולי כדי להתכונן למבחן, אולי להשתמש בחומרים שנמצאים בביבליוגרפיה, ומסיבות אפשריות נוספות. ויתכן מאד שהם רוצים למצוא עבודות שהם העלו למרצים, או דברים שהם כתבו בפורומים. במכללה אנחנו מעודדים את השימוש בבסיסי נתונים ב-Moodle כך שמאגרי מידע של חומרים מעניינים נבנים ונגישים לכלל הסטודנטים בקורס. הגיוני שסטודנטים ייזכרו בחומרים שהופיעו במאגרים האלה וירצו להגיע אליהם. אין מי שמערער עם כך שהמכללה צריכה להתמודד עם עלות האחסון, אבל עד היום היא ראתה לנכון לאפשר למרצים גישה מלאה לקורסים הישנים שלהם, ולאפשר לסטודנטים גישה לקורסים עד שלוש שנים אחרי סיום הלימודים.

סוגיה דומה לבעיה הזאת עלתה לפני שבוע בבלוג של דיוויד ג’ונס, מרצה בבית ספר לחינוך באוניברסיטה באוסטרליה. ג’ונס כותב שבאוניברסיטה שבה הוא למד לתעודת הוראה הוא, ושאר הסטודנטים, חויבו לבנות פורטפוליו דיגיטאלי (על בסיס Mahara). החובה הזאת נבעה מכך שהאוניברסיטה רצתה שהפורטפוליו ישמש כרטיס ביקור עבור בוגריה כאשר אלה יחפשו משרות עבודה בבתי ספר. הסבר זה נפוץ בספרות על השימוש בפורטפוליו, ויש לציין שיש בו מידה גדולה של הגיון.

אבל לפני קצת זמן, כאשר ג’ונס ביקש לעיין בפורטפוליו שלו, הוא גילה שאין לו גישה אליו. הוא חיפש אותו במקום שבו אוחסן בעבר ומצא שהוא איננו. האוניברסיטה שלו כנראה הפסיקה לשמור אותו בשרתים שלה. כולנו, כמובן, מכירים מצבים שבהם אתרים יורדים מהרשת. לא פעם אנחנו מגלים שדפים שאנחנו רוצים לעיין בהם שוב נעלמו. לטוב או לרע, זה כנראה חלק אינטגראלי ממציאות הווב. אבל האוניברסיטה שבה ג’ונס למד עודדה את הסטודנטים שלה לנהל פורטפוליו. היא ראתה בעריכת פורטפוליו ערך. דווקא ערך מהסוג הזה לא מתבטל כאשר סטודנט מסיים את לימודיו. להיפך, מפני שמדובר בפורטפוליו שמשקף את הישגי הסטודנט, אחרי סיום הלימודים הערך שלו גדל. זאת הסיבה המרכזית שבגללה נטישת הפורטפוליו בעייתית. וכמו שג’ונס מציין, היה אפשר לצפות שהסטודנטים לפחות יקבלו הודעה על כך שהחומרים שלהם כבר אינם נשמרים, ויינתן להם זמן להעתיק ולשמור את מה שהם רוצים. ג’ונס כותב:

If institutions provide an institutional eportfolio system, doesn’t this imply a larger burden of support? Moving beyond the forget about the student once they graduate approach to maintaining a life-long relationship? I’m sure I read something like that in some marketing spiel.
אני נוטה לחשוב ששני המקרים שתיארתי כאן אינם יוצאי דופן. בעידן שבו הזרם של פייסבוק עובר במהירות בזק, ומה שאיננו חדש כבר נשכח, כמעט אנכרוניסטי לצפות שהקבצים הישנים שלנו עוד נשמרים (או לפחות נשמרים על ידי מישהו אחר מאשר ה-NSA האמריקאי). בתי ספר ומוסדות להשכלה גבוהה מודעים למציאות הזאת, ולכן הם אינם חוששים שיותר מקומץ מרצים או בוגרים יבקשו להגיע לחומרים ישנים. יתכן שמספר האנשים שישימו לב, או יתלוננו, מספיק קטן כך שקל יותר להתמודד איתם מאשר לדאוג לשמירת הקבצים. זאת ועוד: אנחנו טובעים בכמויות אדירות של מידע – האם זה באמת מפריע שחלק מכל המידע הזה הולך לאיבוד? כדאי גם לזכור שלעתים קרובות הקבצים שאנחנו שומרים הם רק טיוטות, ציוני דרך בתהליך של גיבוש המחשבה. מעטים מאיתנו שומרים כל פיסת נייר שעליה שרבטנו, ואין טעם להתרגש אם השרבוטים הדיגיטאליים שלנו נעלמים.

אבל בכל זאת יש משהו מאד בעייתי בהתייחסות של “למה שיהיה לכם צורך בקבצים ישנים?” מהסוג הזה על ידי מוסדות להשכלה גבוהה. הלמידה לאורך כל החיים הפכה לסיסמה בחברה כולה. ביטול הגישה לחומרי למידה – אם החומרים שסטודנטים יצרו ושמרו בפורטפוליו על גבי השרתים של המוסדות בהם הם למדו, או אם חומרי למידה שבאמצעותם למדנו כאשר היינו רשומים כסטודנטים – פוגע בעקרון החשוב הזה. מוסדות שאינם שומרים על המידע שהופקד אצלם – אם של אנשי סגל ואם של סטודנטים – מעבירים מסר שסותר את המטרה שלשמה הם קיימים.

לפחות הרעיון יפה

פיגור בבדיקת המספר העצום של מאמרונים שבהם אני מנסה לעיין איננו דבר חדש. אני בוודאי אינני שונה מאנשים רבים אחרים שלומדים לא להלחם אלא להשלים עם המצב הזה. ללא ספק הרבה מאמרונים מעניינים מאד חומקים ממני, ויש, כמובן, המונים נוספים שעליהם אני אפילו אינני יודע. אני מציין את הפיגור התמידי הזה על מנת להסביר (או לתרץ) למה רק היום קראתי מאמרון של מרטין וולר שפורסם לפני שלושה שבועות. בעצם, שלושה שבועות אינם מהווים פיגור משמעותי במיוחד. אבל תוך כדי קריאת המאמרון של וולר נזכרתי במאמרון אחר, על אותו נושא, שאליו רציתי להתייחס, והמאמרון הזה התפרסם לפני שלושה חודשים. דווקא הפיגור של שלושה חודשים לא היווה את הבעיה המרכזית. הבעיה היתה שנזכרתי במאמרון, אבל לא יכולתי לאתר אותו.

הזכרון של גוגל הוא ללא ספק יותר טוב מאשר הזכרון שלי. אבל משום מה, על אף העובדה שידעתי ששלחתי את הקישור לעצמי לדואר, לא הצלחתי למצוא אותו. חיפשתי גם בפריטים שנקראו בקורא ה-RSS שלי, וגם שם לא מצאתי אותו. בדקתי בהיסטוריית החיפושים שלי – איננו. בסופו של תהליך בדקתי ב-delicious – לא בסימניות שלי, אלא בסימניות האחרונות בנושא שבו המאמרון עסק. ניחשתי שמישהו אחר בוודאי סימן אותו, ואם אחפש כמה שבועות אחורה בתג המתאים, אמצא אותו. ואכן, כך היה, אם כי אז גיליתי שעל אף העובדה שראיתי את המאמרון לפני כעשרה ימים, ומישהו אחר סימן אותו בדלישס לפני כשבועיים, הוא הופיע לראשונה הרבה לפני-כן. (מתברר שבשינוי של אות אחת יכולתי לקצר את התהליך ולמצוא את הקישור בדואר שלי, וחבל שלא חשבתי על זה תחילה.) סוף טוב, הכל טוב, וכל זה איננו אלא מבוא להתייחסות למאמרונים עצמם.

במאמרון שלו מרטין וולר כותב על הפורטפוליו הדיגיטאלי – ועל כך שהוא מעולם לא נמשך אליו. הוא מציין שבעיניו הנסיון עם הפורטפוליו הדיגיטאלי בקהילה החינוכית מהווה דוגמה טובה לטעות לא קטנה של התקשוב החינוכי. עבור וולר הפורטפוליו הדיגיטאלי הוא רעיון טוב שנכשל בשלב הביצוע, והוא מונה מספר סיבות שלדעתו גורמות לכך. הוא טוען שכלי הפורטפוליו שנבנו במוסדות חינוך מורכבים ומסובכים הרבה יותר מאשר הם צריכים להיות. זה קורה כי כאשר מוסד חינוכי מאמץ את רעיון הפורטפוליו ובונה לעצמו כלי, הוא מעמיס עליו פונקציות רבות מדי, ואילו:

The question of ‘how simple can we make it’ is not one that is usually asked.
בנוסף, המוסדות מעוניינות שהפורטפוליו ישרת קודם כל את צרכי המוסד, לא את האדם הלומד. אבל:
… if you want eportfolios to work, then it’s individuals that need to like them and be motivated to use them.
וולר טוען שהמוסדות מתמקדות בכלי, ולא במיומנויות הדרושות כדי לנהל פורטפוליו בצורה מוצלחת. כמו-כן, הוא מזהה תכונה שהוא מכנה “יהירות חינוכית” (אם כי הוא עצמו חש שהמונח קצת חריף מדי) שגורמת לכך שמוסדות חינוך אינם מוכנים לאמץ כלים קיימים. הם חושבים שהצרכים שלהם לא מוצאים מענה בכלים קיימים ומתעקשים לבנות כלי ייחודי. וולר כותב:
Blogs are good enough for eportfolios, if what you want from an eportfolio is for people to actually, you know, use them.
אי-הנחת של וולר מנסיונות שילוב הפורטפוליו הדיגיטאלי במוסדות חינוכיים משקף בעיה אמיתית. לכאורה הכלי עונה על הצורך של תיעוד ושל הערכה, אבל אלה צרכים של המוסדות, לא של הלומדים. הלומדים, מי שאמור להשתמש בפורטפוליו, מתלהבים ממנו פחות. זאת ועוד – המוסדות רואות בפורטפוליו כלי שימשיך לשרת את הלומד גם אחרי סיום לימודיו, אבל זה איננו קורה. זה הקושי העיקרי שדונלד קלרק מזהה. קלרק איננו רואה בכך כשלון של המוסדות, אלא של הכלי עצמו, ושל הציפיות הלא מציאותיות ממנו. במאמרון שלו קלרק מונה שבע סיבות שבגללן הפורטפוליו הדיגיטאלי בצורתו החינוכית פשוט איננו רצוי.

קלרק טוען שבמוסדות חינוך הפורטפוליו מתפקד בצורה הפוכה מאשר כוונת מתכנניו. המטרה היתה סביבה שתלווה את הלומד במהלך חייו, אבל בפועל (כמו שגם וולר מציין) מסובך ביותר לנתק את החומרים שהלומד מכניס לתוך הפורטפוליו מהכלי שמכיל אותם. בסופו של דבר הפורטפוליו נעשה לחסר תועלת לאלה שהיו אמורים להמשיך להשתמש בו.

מעבר לכך, קלרק משוכנע שבני אדם פשוט אינם רוצים כלי כזה:

Human beings do not behave as educationalists would like them to behave. That’s because education has a flawed and simplistic view of human nature (usually behaviourist). … People are lazy, procrastinators, messy, change their minds and quite often want to forget what they’ve done.
אפשר להגיד שהטענה הבסיסית הזאת של קלרק היא גירסה של “הפרה רוצה להניק יותר מאשר העגל רוצה לינוק”. אם כך, יש משהו לא לגמרי מוצדק בביקורת שלו. הרי בתחומים רבים החינוך פועל מתוך ההנחה שהוא יודע מה הלומד צריך יותר טוב מאשר הלומד עצמו. למה דווקא לציין לרעה התנהגות כזאת בנוגע בפורטפוליו? אבל נדמה לי שגם וולר וגם קלרק מזהים בעיה שהתקשוב החינוכי איננו יודע לפתור. העוסקים בתקשוב בחינוך מעמיסים על הפורטפוליו הדיגיטאלי תפקידים רבים מדי. מהצד המוסדי הם מצפים שהפורטפוליו יאפשר מעקב איכותי אחר הלומד וגם יקדם הערכה מסוג שונה מהמקובל היום. מהצד של הלומד הם מצפים שהוא יעודד את הלומד להיות אדם יותר רפלקטיבי, שהוא יעזור לו להיות אדם מאורגן יותר, וילווה אותו בהמשך דרכו כאשר הוא שומר ומתייק את העדויות למסע חייו. בעצם, זה נשמע טוב מדי להיות מציאותי … וזאת בדיוק הביקורת של וולר ושל קלרק.

די פשוט, אבל די משכנע

ד”ר הלן בארט היא, ללא ספק, אחד המומחים בתחום הפורטפוליו הדיגיטאלי. בארט מנהלת בלוג שמתעדכן לעתים די קרובות המתמקד כמעט באופן בלעדי בנושא של פורטפוליו. כאשר בלוג עוסק בנושא אחד מצומצם בלתי-נמנע שתהיה בו מידה לא קטנה של חזרה (זה קורה, כמובן, גם לי) אבל בדרך כלל אני מוצא מספיק גיוון בדברים שבארט כותבת כדי להצדיק את המשך העיון בבלוג שלה.

בנוסף לבלוג שלה, בארט מעדכנת דף שבו היא מקשרת להתנסויות שלה בבניית פורטפוליו דיגיטאלי באמצעות כלים שונים. העדכון האחרון בדף הזה היה לפני שנה, כאשר היא הוסיפה קישור לכלי ה-33 שהיא בדקה. יש בעייתיות לא קטנה בדף כזה. הבדיקות שלה התחילו בשנת 2004, והרבה מהכלים שהיא סקרה אז השתנו מאז. כך קורה שבמספר מקרים הדיווח שלה, והניסוי שהיא ערכה עם הכלי, אינם משקפים את הכלי כפי שהוא קיים היום. יתכן שזאת הסיבה שהדף הזה לא התעדכן כבר שנה. בארט בוודאי מודעת לבעיה הזאת. אבל הדף הזה מוצא חן בעיני, ואפשר אפילו לכתוב שאני שומר לו מקום חם בלב, וזה בגלל משפט שבארט מבליטה ממש בתחילת הדף, משפט שהיא כותבת הנחה אותה כבר משנת 1990 כאשר היא כתבה את הדוקטורט של (על הנושא של פורטפוליו דיגיטאלי, כמובן):

When learning new tools, use familiar tasks; when learning new tasks, use familiar tools.
מספר פעמים בעבר, כאשר התבקשתי לתאר תהליך של הטמעת השימוש בטכנולוגיות אינטרנטיות, ניסיתי לבטא את הרעיון הזה. אני חוזר שוב ושוב אל הפשטות הקולעת של המשפט של בארט כדוגמה מצויינת לרעיון שאני מנסה לבטא.

רעיון הפורטפוליו הדיגיטאלי חופף במידה מסויימת לרעיון “סביבת הלמידה האישית” (Personal Learning Environment) שנעשה פופולארי מאד בשנתיים האחרונות – במיוחד בזכות כלי Web 2.0. בלוגרים חינוכיים רבים מתארים את ה-“סביבות” האישיות שלהם – במקרים רבים בצורה גראפית. בדרך כלל אלה תרשימים עם צלמיות של כלים רבים וחיצים שמקשרים ביניהם. אלה אמורים להראות לנו כיצד הלומד קולט ומעבד מידע, גם מהרשת, וגם מעמיתים ברשת (קשה לי לזכור אם ראיתי פעם תרשים כזה שמכיל גם ספרים או ספריות גשמיות). לצערי, יותר מאשר התרשימים האלה מצליחים לתאר תהליך למידה, הם מראים עד כמה אנחנו מוצפים בכלים.

השבוע בארט העלתה תרשים שמתאר כיצד היא תופסת מה זה פורטפוליו שמתפתח על גבי תשתית של בלוג. התרשים די פשוט, ואולי בכך הכוח שלו:

ברור שעבור בארט הפורטפוליו איננו רק מאגר של עבודות שבסיום השנה יכול להוות בסיס להערכה. הפורטפוליו שלה מכיל גם מרכיבים של “סביבת הלמידה האישית” – בעצם, זאת סביבת העבודה של הלומד. בארט מחברת בין התהליך והתוצר. החיבורים האלה – בין מרכיב ה-Conversation (Process) לבין ה-Presentation (Product), וגם בין ה-Workspace וה-Showcase, די הגיוניים, וקשה להגיד שמה שהיא מתארת ייחודי או מקורי. עם זאת, יש כאן שימוש מעניין של סוג של בלוג המאפשר לא רק מאמרונים (posts) אלא גם דפים (pages), כאשר בארט מתארת את השימוש בראשון כסביבת העבודה, ואת השני כסביבת התצוגה. אם רעיון הפורטפוליו הדיגיטאלית יזכה לעדנה מחודשת במערכת החינוך, התיאור של בארט בהחלט יוכל לשמש בסיס לפורטפוליו מוצלחת.

מאז … ואולי שוב היום

הלן בארט כותבת שלאחרונה היא ערכה חיפוש עבור מקורות שמזכירים את הפורטפוליו הדיגיטאלית בחינוך היסודי. כאשר היא עשתה זאת היא נתקלה בתקציר שהעלה שאלה מעניינת וחשובה. באותו תקציר נכתב:
Mandating portfolios on a system wide or statewide basis may destroy one of their greatest assets: allowing students to reflect on their learning and feel a sense of hope and control. Once standards are defined by an outside authority, teacher-student collaboration is minimized and the importance of students’ own goals and learning assessment diminishes.
מדובר בבעיה חינוכית מוכרת מאד – שימוש הפורטפוליו ככלי להערכה חיצונית, הערכה שמבוססת על אמות מידה שאינם נקבעים על ידי התלמיד עצמו, עשוי לפגוע בכוחו של התלמיד לקחת אחראיות על הלמידה של עצמו ולעקוב אחר הלמידה הזאת. בארט מודאגת מהמצב הזה, אבל היא איננה משלה את עצמה – היא יודעת שעל פי רוב לתלמידיו אין דחף פנימי שמניע אותם ללמוד. ולכן:
… if there is no extrinsic motivator or mandate, where is the intrinsic motivation to reflect on learning, especially when there are so many competing priorities in our students’ lives? If only we could capture the motivation behind social networks to facilitate reflection on learning! That is the place where students reflect on life, albeit most often with a more social, less academic focus.
כזכור, אין זאת בעיה חדשה, ובארט, שהיא בין העוסקים החשובים בתחום של הפורטפוליו הדיגיטאלי, בוודאי לא גילתה אותה עכשיו. אבל מעניין לציין שהיא מצטטת תקציר של מאמר שהתפרסם לפני 15 שנה, בשנת 1994.

בארט שואלת שאלה חשובה – אם כבר לפני 15 שנים חוקרים זיהו את הערך הלימודי של הפורטפוליו, למה הוא לא הצליח להתבסס יותר בבתי הספר? והיא כמובן גם מנסה לענות את השאלה. לדעתה הדגש על סטנדרטים חיצוניים של תוכנית No Child Left Behind, והמבחנים שבוחנים עם תלמידים אכן עומדים בסטנדרטים האלה, פגעו בפרויקטים כמו הפורטפוליו הדיגיטאלי שינקו מתפיסה חינוכית אחרת.

בארט מתארת את כלי ההערכה הנפוצות היום כ:

heavy with documentation but light on passion
ומביעה את התקווה שההצהרות של הממשל החדש בארה”ב בעניין הצורך בפיתוח שיטות הערכה אלטרנטיביות יביאו להתעניינות מחודשת בפורטפוליו. נקווה שהיא צודקת.

הפורטפוליו, וזהות דיגיטלאית

הלן בארט, בעלת אתר ובלוג שעוסקים כמעט באופן בלעדי בנושא של פורטפוליו דיגיטאלי, מדווחת השבוע ש-EIfEL, ה-European Institute for E-Learning, משנה קצת את המיקוד שלו. בעבר העיסוק העיקרי של המכון בענייני פורטפוליו דיגיטאלי היה היכולת לייבא ולייצא מידע מפורמטים שונים של פורטפוליואים. עכשיו המכון מדווח שהוא מרחיב את ההתייחסות שלו ומעודד את היכולת של היחיד לקבוע לעצמו את המרכיבים השונים שהוא מעוניין להציג בפורטפוליו.

לצערי, האנגלית המקורית איננה ברורה בהרבה מהתרגום הלא כל כך מוצלח שלי, ודרושה כאן קצת פרשנות. EIfEL הוא כנראה גוף שמטרתו היא קידום השימוש בפורטפוליואים דיגיטאליים בחינוך. הוא מורכב מגופים מסחריים שונים שמשווקים פלטפורמות משלהם. אם הבנתי נכון, הגישה החדשה אמורה לאפשר לכל גוף לפתח את הפלטפורמה שלה, אבל גם להבטיח שהפלטפורמות האלו יוכלו לקרוא את המרכיבים של גופים אחרים. מדובר בצעד הגיוני. לא מקובל היום לקבע מידע בתוך פלטפורמה אחת, וכך למנוע מהמשתמש לעבור לפלטפורמה אחרת, עם המידע שלו, אם הוא ירגיש צורך בכך. לכן, כאשר ב-EIfEL כותבים על האוטונומיה של היחיד הכוונה היא כנראה לגוף המסחרי היחיד, ולא ללומד העצמאי.

אם כך המצב, למרות שמדובר בהתפתחות מעניינת, ידיעה כזאת איננה מסוג הידיעות שעליהן חשוב לי לכתוב. אבל בארט לא רק מדווחת על הצעד הזה של EIfEL, אלא גם על הדיון שהתעורר סביב ההודעה הזאת בקהילה ב-Google Groups שעוסקת בנושא של הפורטפוליו הדיגיטאלי. ממה שהצלחתי להתרשם, הפעילים בקהילה הזאת (שלא הכרתי) מתעניינים הרבה יותר בפורטפוליו כביטוי של הלמידה של היחיד, מאשר בטכנולוגיה זו או אחרת. בארט מצטטת את דבריו של רוג’ר נילסון, אחד המשתתפים בקהילה, שמרחיב את הדיון לנושא הכללי של הזהות הדיגיטאלית של הלומד. נדמה לי שנילסון מצליח לבטא את ההבטחה של הפורטפוליו, וגם להצביע על הבעייתיות שלו. הוא מתאר קשת של שימושים לפורטפוליו – בצד אחד הדרישות של בית הספר, ובצד שני, הביטויים האישיים של זהות שתלמיד בוחר להעלות. הוא כותב:

The problem is that any web presence that is purely prescribed by a bureaucracy will have no soul or personal ‘declaration’ and therefore especially for the teenage user, no interest whatsoever.
הוא מדגיש שהלמידה של היום חייבת לכלול פיתוח ההבנה של מה מתאים לפורטפוליו ומה לא; בית הספר צריך לעזור לתלמיד להכיר בגבולות של החשיפה האישית. אבל הוא מוסיף:
Its their teenage bedroom, we own the house and we can say there are key thing that need to be in there, but we can only stand back and watch as they decorate it in a manner that they find wonderful, and we may find hideous.
אינני יודע אם, כאשר אנשי EIfEL כותבים על בניית פורטפוליו דיגיטאלי, הם מתכוונים למשהו כל כך אישי וחופשי כמו חדרי השינה של בני נעורים. אבל נדמה לי שההגיון הפנימי של הפורטפוליו כביטוי אמיתי של למידה מחייב שכך יהיה. נילסון מבין שכאשר אנחנו מאפשרים לתלמידים לבחור כיצד הם רוצים לבטא את הלמידה של עצמם, זה לא תמיד יהיה לפי הציפיות, או ההנחיות, של המורים. ומהבחינה הזאת, כל הדיון הזה בפוטרפוליו הוא מטפורה של התקשוב בחינוך באופן כללי.