אז אולי בעצם זה לא כל כך נחוץ?

על פניו הגיוני שהעוסקים בתקשוב החינוכי יעודדו גם את הוראת התכנות בבתי הספר. התכנות היא, הרי, מרכיב מרכזי בתקשוב ובדיגיטליות – היא נמצאת בבסיס המכשירים והיישומים שבהם התקשוב בא לידי ביטוי במערכות חינוך. זאת ועוד: בחינוך, אולי אפילו יותר מאשר בחברה בכללותה, חברות המחשבים והתוכנה הם גיבורי תרבות. הן מהוות מטרה להערצה. הן מתאפיינות במקוריות, ביזמות, בחדשנות, וכמעט בכל תכונה חיובית אחרת שלקראתן מערכות החינוך של היום מבקשות לחנך. לאור זה אין זאת הפתעה שבמשך לפחות עשור בתי הספר מצטרפים לקריאה של החברות האלו שידיעת התכנות תהיה בין הכישורים החשובים ביותר שבית הספר יכול וצריך להעניק לבוגריו.

יש בקריאה הזאת, כמובן, אמירה כלכלית. אחת המטרות של מערכת חינוכית היא שהתלמיד ירכוש כישורים שיאפשרו לו להתפרנס, ובעולם טכנולוגי ידיעת התכנות היא ללא ספק כלי שבאמצעותו אפשר יהיה לרכוש מקצוע. עוד ב-2017 קלייב תומפסון (Clive Thompson) ב-Wired, תיאר את המקום שהתכנות יכול למלא במערך הכלכלי הרחב, אם כי התיאור שלו נתן יותר ביטוי לפרנסה בסיסית מאשר לאפשרות להתעשר:

What if the next big blue-collar job category is already here—and it’s programming? What if we regarded code not as a high-stakes, sexy affair, but the equivalent of skilled work at a Chrysler plant?

אצל תומפסון אין ציפייה שבעזרת ידיעת התכנות כל תלמיד יתעשר, או יהפוך ליזם, אבל לפחות בעזרתה אפשר יהיה להתפרנס בכבוד. לעומת תומפסון, בן טרנוף (Ben Tarnoff) ב-The Guardian, גם ב-2017, הטיל ספק בכדאיות לימוד התכנות. הוא כתב:

At its root, the campaign for code education isn’t about giving the next generation a shot at earning the salary of a Facebook engineer. It’s about ensuring those salaries no longer exist, by creating a source of cheap labor for the tech industry.

במילים אחרות, לפי טרנוף אם כל בוגרי מערכת החינוך יידעו את יסודות התכנות, מאגר העובדים הפוטנציאליים יהיה גדול, התחרות על מקומות העבודה תהיה ערה, והמשכורות יוכלו להיות צנועות. במקרה הזה, יותר מאשר התכנות תהווה אמצעי לפרנסה טובה, הוראת התכנות בבתי הספר משרתת את הצרכים הכלכליים של חברות הטכנולוגיה הגדולות.

לפני שבע שנים ציטטתי כאן את רוג’ר שאנק (Roger Schank – שאגב נפטר בתחילת שנת 2023) שבבלוג שלו התבטא בנושא הזה באופן עוד יותר חריף:

“Everyone should learn to code” is the new way of saying we need to create compliant factory workers and that the real purpose of school is to make sure that we are training people for the “factory jobs” of the future.

אבל הרבה השתנה מאז, ויכול להיות שעם ההתקדמות הרצינית של הבינה המלאכותית הוויכוח על נחיצות הוראת התכנות נעשה לוויכוח סרק. בתחילת חודש יוני פרהד מנג’ו (Farhad Manjoo), בניו יורק טיימס, הרהר שאנחנו נכנסים לשלב חדש בעולם התכנות – שלב שבו אין צורך בידע ייחודי בתכנות מפני שכל אחד יוכל להגיד למחשב מה הוא מבקש ממנו לעשות וה-AI “יבין” את הבקשה ויבצע אותה. מנג’ו רואה את ההתפתחות הזאת בחיוב, אבל הוא מבין שיש בה גם בעיה:

Wait a second, though — wasn’t coding supposed to be one of the can’t-miss careers of the digital age?

מנג’ו התנסה בתכנות כאשר היה ילד, והוא מציין שבעשורים שעברו מאז התכנות הפכה מעיסוק של חנונים לכישור שנחוץ לשם הפרנסה. הוא מביע אכזבה שהילדים שלו אינם מתעניינים בתכנות. אבל הוא מוסיף שיתכן מאד שבגלל ה-AI, עד שילדיו יגדלו ידיעת התכנות כבר לא תהיה נחוצה. טים סטאמר (Tim Stahmer), במאמרון חדש בבלוג שלו, מתייחס לדבריו של מנג’ו וכותב:

But the likely rise of AI that can write code better than most humans is just one more reason why putting every kid through computer science classes in K12 is still the wrong goal.

סטאמר מקשר בציטוט הזה למאמרון שהוא פרסם לפני שלוש שנים בו הוא טען:

Coding For All is the Wrong Goal

היום רבים בוודאי מסכימים עם מנג’ו שלימוד התכנות כבר איננו יכול להבטיח משרה מפרנסת. אבל עוד לפני פריצת הדרך הגדולה של ה-AI יצרה את המצב הישן/חדש הזה, סטאמר הבין שמה שתלמידי בתי הספר צריכים ללמוד איננו התכנות עצמה, אלא כיצד עולם התכנות משפיע עליהם. הוא נעזר בדוגלס רושקוף (Douglas Rushkoff) שב-2019 טען שלהבדיל מהמקובל אז שלימוד התכנות יפתח את התלמיד לעולם חדש ומפרנס, אותו לימוד תכנות מאיים לאלץ את התלמיד לשרת סביבה שבה הוא איננו אלא אובייקט שימושי לצרכי החברות הטכנולוגיות הגדולות:

It was as if the answer to a world where the most powerful entities speak in code was to learn code, ourselves, and then look for employment servicing the machines.

רושקוף טען שבמקום שידיעת התכנות תשרת את המכונות ואת חברות הטכנולוגיה, בתי הספר צריכים לראות בתכנות מרכיב חשוב של מדעי הרוח, כאשר מטרת אותו לימוד היא שהתלמיד יבין את הסביבה החדשה שנרקמת, ואת המקום שלו בה.

לפני שלוש שנים סטאמר כבר הביט על התכנות מההיבט הזה, וביקש לראות אותה בראייה חינוכית רחבה יותר. הוא כתב:

it really is past time to have a serious discussion about why K12 school exists in the first place, about what students need to know and be able to do when they finish their 13 years in our classrooms.

סטאמר הוא איש חינוך, וכזה הוא הבין שהשאלה של מקום העבודה של בוגר המערכת משנית לשאלה של איזה אדם המערכת מגדלת. בעיניו הדיון הזה היה צריך להתקיים מזמן. והיום, שלוש שנים מאוחר יותר, הצורך הזה נעשה עוד יותר חד, גם אם ספק אם הוא אכן יתקיים. אבל בכל זאת משהו כן השתנה. אם לפני מספר שנים אפשר היה לטעון שלימוד התכנות ממלא את הפונקציה הפרנסתי שרבים זיהו אותה כיעד מרכזי של בית הספר, היכולות הנוכחיות של ה-AI כבר מערערות את כדאיות ונחיצות לימוד התכנות לשם הפרנסה. ואולי זה מעניק לנו פתח לאותו בירור מעמיק יותר על מטרות החינוך שסטאמר ייחל לו.

אשרי המאמין

לפני מספר ימים התגלגל לידיים שלי דף בעברית ובאנגלית עם הכותרת “הצצה למקצועות עתידיים אפשריים“. בפינה השמאלית העליונה של הדף הופיע, באנגלית “The Future of Jobs – 2018”. בדף רשומים שנים-עשר מקצועות שאמורים להיות מאד מבוקשים בעתיד הלא רחוק, עם העברית מובלט, והאנגלית המקורית מתחתה. בדיקה מהירה ברשת מראה שהתיאורים נלקחים מתוך מסמך של ה-World Economic Forum (ה-WEF) שנושא את אותה הכותרת. המסמך, קובץ PDF בן כ-150 עמודים, סוקר בצורה די מקיפה את עולם התעסוקה העתידי, וגם מכיל, בין היתר, רשימה של 21 מקצועות כלליים ש-12 המקצועות אשר בדף שאני קיבלתי מהווים מדגם מייצג.

המקצועות אשר ברשימה מרשימים. כמעט כולם הם מסוג המקצועות שאני בטוח שכל הורה היה גאה אם בנו או בתו היו רוכשים. ביניהם:

● מומחי למידת בינה מלאכותית ולמידת מכונה
● מומחים בטרנספורמציה דיגיטלית
● מומחי פיתוח ארגוני
● מומחי חדשנות
● מעצבי חוויית משתמש ואינטראקציה בין אדם למכונה
● מעצבי שירות ופתרונות

נדמה לי שיוצא הדופן היחיד ברשימה אשר בדף הוא: “עובדי מידע לקוח ושירות לקוחות”. הוא יוצא דופן מפני שמדובר בתפקיד שאיננו “מומחה” או “מעצב” ורומז על תפקיד שמתמקד במתן שירות. גם מתוך 21 המקצועות הרשומים ברשימה באנגלית הוא היחיד בו המילה “worker” מופיעה. כל יתר המקצועות מיישרים קו עם המומחים, המעצבים, והמנהלים, או מוגדרים באופן ברור כמקצועות שהם לא רק מכובדים, אלא גם בכירים.

בערך באותו הזמן שהדף שתיארתי הגיע אלי נתקלתי גם בכתבה קצרה באתר של CNBC – אתר שעוסק בעולם העסקים והמסחר השייך לרשת NBC. הכתבה מציגה את התחומים שבהם נוצרו משרות עבודה חדשות בחודש ינואר של 2019 בארה”ב. מתברר שמבחינת גידול בתעסוקה חודש ינואר היה חודש מאד מוצלח – נוספו 320,000 משרות חדשות. אבל לפי הכתבה ב-CNBC יש פער משמעותי מאד בין התחזית של ה-World Economic Forum בנוגע למקצועות העתיד לבין מקומות העבודה שנוצרו בפועל בחודש ינואר.

טבלה של ה-Bureau of Labor Statistics

כפי שאפשר לראות מהטבלה, שמציגה נתונים שהגיעו מה-Bureau of Labor Statistics הארצי, מעטים מהמשרות שנוצרו בינואר נמצאים בתחומים שתוארו כמקצועות העתיד במסמך של ה-WEF. לא מדובר במשרות של מומחים או של מעצבים. אמנם הטבלה איננה יורדת לפירוט המשרות בתוך התחומים השונים, אבל צריך להיות ברור שבמקום גידול במשרות של מומחים ושל מעצבים יש גידול בבנאים, בנהגים, ובעובדים במחסנים. התחומים שבהם הגידול המשמעותי ביותר הם של נותני שירות קלסיים – עובדי מזון מהיר, אנשי נקיון, ואנשי סיעוד לחולים ולזקנים. דווקא בתחום ה-“מידע”, התחום שלכאורה מתאים ביותר למקצועות העתידיים של ה-WEF, חל ירידה בחודש ינואר.

שוב ושוב מספרים לנו שתלמידים צריכים ללמוד לתכנת. יש שפע של תכניות – בתוך בתי הספר ומחוץ להם – שמבקשות לקדם את התכנות כדי להכין את התלמידים של היום למשרות של מחר. אבל נדמה לי שצריך להיות ברור שכדי לעמוד בדלפק במסעדת מקדונלד’ס, או כדי להשגיח על חולים סיעודיים, אין צורך רב בידיעת תכנות.

יתרה מזאת, על אף העובדה שאכן יש, ויהיו, מקצועות חדשים שידרשו ידע טכנולוגי ודיגיטלי, רחוק מברור שתהיה דרישה המונית למקצועות האלה. לטוב או לרע, באמצעות טכנולוגיות חדישות אפשר לעשות יותר עם פחות. כבר היום יש תוכנות שעושות את העבודה של סוללה שלמה של עורכי דין זוטרים. יכול להיות שבניית התוכנות האלו דרשה מספר אנשי מקצוע מתוך הרשימה של ה-WEF, אבל אחרי שהתוכנות כבר פועלות הצורך בעוד כאלה איננו ממשיך לגדול. כבר היום יש מתכנתים שלא רק מייתרים מבחר אנשי מקצוע אחרים אלא גם מתכנתים את הדרך של עצמם לאבטלה. ואשר לעורכי הדין שאין בהם כבר צורך? אפשר לעבוד במקדונלד’ס, אבל גם שם הרובוטים כבר לומדים את המלאכה.

פעם אחר פעם מגייסים את המקצועות העתידיים, אם אמיתיים או בדויים, כדי לשכנע אותנו שעלינו לקדם את השימוש בטכנולוגיות דיגיטליות חדישות בבתי הספר. אני בטוח שיש סיבות טובות לשלב טכנולוגיות אלו לתוך מערכות החינוך, אבל אני רחוק מלהיות משוכנע שחזון העתיד שבו כל אחד מומחה או מעצב, שבו כולם כנראה מנהיגים ואף אחד איננו מוציא את פח האשפה, היא אחת הסיבות האלו. ובינתיים טכנולוגיות מעקב שלכאורה אמורות לסייע למורים בשמירה על הערנות ועל הריכוז של תלמידיהם (כדי לקדם את הלמידה שלהם, כמובן) גם חודרים יותר ויותר לתוך הכיתה. למרבה הצער נדמה לי שאלה מכינים את התלמידים לעולם העתידי יותר מאשר לימוד התכנות.

מעבר לשיקול הכלכלי

לפני שלושה שבועות שאלתי כאן אם הנוף התעסוקתי העתידי באמת מצביע על צורך בהוראת התכנות לכלל התלמידים בבתי הספר. ציינתי שיש תחזיות שמראות שהאוטומציה והרובוטיקה יגרמו לביטול מקומות עבודה רבים. בנוסף, להבדיל מלפני דור כאשר הפגיעה היתה במשרות של הצווארון הכחול, היום האוטומציה מאיימת על משרות של הצווארון הלבן. לא טענתי שאין בכלל צורך במתכנתים, אבל הדגשתי שהדרישה שכל תלמידי בתי הספר ילמדו לתכנת כדי שהם יוכלו למלא משרות העתיד איננה מעוגנת בצורך אמיתי של השוק העבודה.

השבוע לארי קובן פרסם מאמרון שמגיע למסקנה דומה, אבל הוא דווקא מגיע אליה לא על ידי חיזוי העתיד, אלא במבט על העבר. קובן סוקר את ספרו של רוברט גורדון, The Rise and Fall of American Growth, שיצא לאור השנה. גורדון, פרופסור מוערך מאד במדעי החברה באוניברסיטה Northwestern, טוען שמאה השנים בין 1870 ל-1970 ראו עלייה מתמדת ברמת החיים בעולם המערבי, אבל סביב 1970 העלייה הזאת נבלמה. לפי גורדון, על אף העובדה שנוהגים להתפעל מההישגים הטכנולוגיים של ימינו, כאשר בוחנים את השפעתם על רמת החיים, ההתפתחויות הטכנולוגיות שקדמו לפריחה הטכנולוגית של חמישים השנים האחרונות חשובות ומשמעותיות יותר. ההבדל בין שתי התקופות בא לביטוי בשאלה שקובן שואל בכותרת של המאמרון שלו:

הרמז ברור. הסמטרפון נפלא, אבל השפעתו על רמת החיים פחותה לעומת השינויים שקדמו לו. קובן מסכם את הנושא:
In past decades, new technologies have clearly expanded communication and entertainment, making life far more instantaneous, convenient and pleasurable. But social media, immediate communication, and constant access to photos, video clips, and films have not increased the standard of living as had the decades between 1870-1970.

יש סיכוי טוב שגורדון אכן צודק (בספר שלו הוא מנסה להוכיח זאת). אבל קובן איננו מביא מספרו של גורדון כדי לנהל ויכוח על מתי התרחשו השינויים המשמעותיים ביותר ברמת החיים, אלא כדי לבחון טענה חינוכית.

קובן מזכיר לנו שהדוח המפורסם על החינוך האמריקאי – A Nation at Risk – הוגש לנשיא רונלד רייגן בשנת 1983. ה-“סיכון” שאליו התייחס הדוח היה החשש שפגמים במערכת החינוך האמריקאית גורמים לכלכלה האמריקאית לפגר אחרי כלכלות אחרות בעולם. בלשון הדוח:

the educational foundations of our society are presently being eroded by a rising tide of mediocrity that threatens our very future as a Nation and a people. What was unimaginable a generation ago has begun to occur–others are matching and surpassing our educational attainments.
קובן מציין שהדוח דרבן רפורמות במערכת החינוכית על מנת לעודד צמיחה כלכלית ולאפשר לכלכלה האמריקאית להתמודד עם יריביה. רפורמות אלה היו בעיקר במספר תחומים – קביעת סטנדרטים, הגדלת מספר המבחנים, ומסגרות של אחריותיות שכללו תגמול וענישה של מורים ושל בתי ספר – רפורמות שהן מוכרות לנו עוד היום. קובן כותב:
Linking school reform to economic growth and competition, the Report spurred a generation of reformers to raise curriculum and performance standards for both students and teachers, increase testing, and create accountability frameworks that included rewards and penalties in subsequent decades.
קובן בוחן את פרסום הדוח, ואת הנסיגה הכלכלית בארה”ב באופן כללי, לאור התזה של גורדון. הוא מדגיש שהדוח הוגש לנשיא רייגן בתקופה אשר בה הורגשה הדעיכה של מאה השנים של העלייה ברמת החיים. אבל בעצם, על אף העובדה שמכיני הדוח הצביעו על הכשלים של מערכת החינוך כגורם של הבעיות הכלכליות, למתרחש במערכת החינוך לא היתה השפעה ממשית על הדעיכה הזאת. הוא כותב:
In other words, reforms aimed at getting U.S. students to perform better on international tests for the past three decades–think No Child Left Behind, expanded parental choice in schools, more computers in schools, and Common Core state standards–was of little influence on growing a strong economy, raising median income, or lessening inequality.

בימינו, דור שלם אחרי הדוח, רבות מהרפורמות הרווחות במערכת החינוך האמריקאית (ולא רק האמריקאית) עדיין יונקות את הצדקתן מאותו רצון לשמור על רמת חיים גבוהה ולהבטיח התמודדות בזירה העולמית. הפריחה של בתי ספר הצ’רטר, אשר טוענים שביכולתם לקדם את הרמה הלימודית של תלמידיהם, נובעת גם היא מהרצון הזה. וזה נכון גם לגבי חלק גדול מהדגש הנוכחי על תקשוב בתי הספר, והדרישה ללמד תכנות. שוב, אם גורדון אכן צודק בהערכה ההיסטורית שלו, הדעיכה הכלכלית שאליה כותבי הדוח התייחסו לא היתה קשורה לכשלונות המערכת החינוכית. אבל קשורה או לא, התוצאה היתה עגומה. – הרפורמות האלו יצרו התמקדות כמעט בלעדית בפן הכלכלי של החינוך – בהכנת התלמיד לשוק העבודה. ויחד עם אותה התמקדות באה התעלמות מייעדים אחרים, חשובים לא פחות ואפילו יותר, של החינוך.

קובן מצביע על הבעיה הזאת. הוא כותב שהוא וגורדון:

see schools as crucial in a democracy for many reasons. But one of them is not better schools leading to economic growth, an enhanced standard of living, and workplace productivity especially since that standard of living had dramatically improved between 1870-1970.
בעיני קובן, המחקרים של גורדון מסייעים לערעור הרציונל הרווח לרפורמות בבתי הספר – הציפיה שהדגש המרבי בבתי הספר צריך להיות על הכנת התלמידים לשוק העבודה. ללא ספק הערעור הזה מהווה תרומה חיובית לחינוך. אותו רציונל כלכלי מתעלם מהמטרות האחרות של מערכת חינוכית בחברה דמוקרטית – הכשרת אזרחים שמסוגלים ליטול חלק פעיל בחברה שלהם, ובניית אדם השואף להגשים את עצמו במלוא מגוון יכולותיו. הניתוח ההיסטורי של גורדון פותח פתח לחזרתם של אלה למרכז העשייה החינוכית.

מה באמת צריכים ללמוד היום?

כאשר תומכי הוראת התכנות בבתי הספר מסבירים למה התכנות היא מקצוע כל כך חשוב עבור התלמידים של היום הם מקפידים להדגיש שהתכנות מסייעת בפיתוח החשיבה. במהלך השנים נוצרה רשימה ארוכה של מקצועות שזקפו להם תכונה מיוחדת זאת. אמנם בחייהם היום-יומיים מבוגרים כמעט אינם משתמשים במתמטיקה, אבל רבים עדיין דוגלים בהוראתה בבתי הספר מפני שהיא מאמנת את המוח ומאפשרת ללומד לרכוש דפוסי חשיבה שאין לרכוש בדרך אחרת. בעבר היותר רחוק אמרו את אותו הדבר לגבי הוראת הלטינית. אבל אלה שמחייבים את הוראת התכנות (ה-coding) אינם מסתפקים בסגולה של פיתוח החשיבה. מהר מאד הם נוטשים את קלף החשיבה ומתמקדים בקלף הפרנסה.

סרטון YouTube שהופץ על ידי code.org ב-2013 מהווה דוגמה טובה. הסרטון נושא את השם:

הסרטון אמנם פותח עם דגש על ללמוד לחשוב, ובהמשך הוא מציין שידיעת התכנות ממש מגניבה. אבל די מהר הדגש עובר לסיכוי למקום עבודה מפתה. ויש בו גם אזהרה – הן אישית והן לאומית (של ארה”ב):
1 million of the best jobs in America may go unfilled because only 1 in 10 schools teach students how to code
מתברר שמדובר בצורך לאומי שפותח גם הזדמנות אישית. הצירוף הזה מופיע גם בסרטון YouTube נוסף של code.org, גם משנת 2013. בסרטון הזה הנשיא אובמה פונה אל תלמידי בתי הספר ומעודד אותם ללמוד תכנות. אובמה מכריז:
Learning these skills isn’t just important for your future, it’s important for our country’s future.
גם בקנדה מדגישים את פן הפרנסה. כתבה באתר של רשות השידור הקנדית מלפני שנה פונה להורים ומעודד אותם לכוון את ילדיהם ללמוד תכנות. הכתבה מציינת שהפרנסה איננה הסיבה היחידה שבגללה כדאי ללמוד תכנות, אבל הפרנסה בהחלט זוכה למקום של כבוד:
Learning to code prepares kids for the world we live in today. There are tons of jobs and occupations that use code directly, like web designers, software developers and robotics engineers, and even more where knowing how to code is a huge asset—jobs in manufacturing, nanotechnology or information sciences.
כמו הכתבה הקנדית, כתבה של ה-BBC איננה מדגישה רק את הפרנסה. הכתבה פונה לסטודנטים ואומרת שלימוד תכנות יכול לעזור להם בלימוד מבחר נושאים אחרים. אבל הסיבה הזאת היא האחרונה אשר ברשימה שבכתבה. לעומתה, הסיבה הראשונה ברשימה היא הפוטנציאל העתידי לשכר מכובד. כתבות אחרות מתמקדות כמעט באופן בלעדי בפן הכלכלי. אחת, למשל, מציינת את הסיכוי למקום עבודה מגניב, וגם מסבירה שהתכנות פותחת מספר בלתי-מוגבל של הזדמנויות לקריירה – כולן עם הכנסות מכובדות, כמובן. כתבה מפברואר השנה מדגישה שידיעת התכנות היא המפתח לבטחון תעסוקתי:
Studies have shown that the Internet has created 2.6 jobs for each lost to technology-related inefficiencies. This indicates that possessing coding know-how can help future-proof your ability to find work in the modern economy.
וכאן בצעם הדברים מתחילים להיות מעניינים. הקישור אשר במשפטים למעלה מוביל לדיווח על מחקר שנערך על ידי חברת מקינזי שהתפרסם בשנת 2011. אינני יודע אם הנתון של 2.6 משרות חדשות לכל אחת שאבדה בגלל הטכנולוגיה היתה נכונה ב-2011 (אני נוטה לחשוב שלא) אבל אני כן יודע שמאז התפרסמו מאמרים רבים, וגם מספר ספרים, שמתייחסים לבעיה ההולכת וגדלה של אבדן מקומות עבודה רבים לרובוטיקה ולדיגיטאליות. אין ספק שיש עדיין צורך באנשים שיודעים לתכנת, אבל מתכנת אחד עשוי לפתח רובוטים שיוציאו אנשים רבים מחוץ למעגל העבודה. לפי תחזיות עדכניות, סביר מאד להניח שרבים מאלה שלומדים תכנות יגלו שיש יותר משרות בהגשת מזון מהיר מאשר בבתי תוכנה. אם המציאות האחרת הזאת היא אשר תתגשם, ספק אם יש באמת טעם ללמד את התכנות בבתי הספר, ובוודאי לא לכל התלמידים. ואם לא תכנות, מה כן?

במאמרון שהתפרסם בבלוג שלו לפני מספר ימים דייוויד וורליק מתייחס לשאלה הזאת. וורליק מביא מספר דוגמאות (מתוך רבות אחרות) שמצביעות על כך שהתקשוב והרובוטיקה עשויות להביא לצמצום משמעותי במספר מקומות העבודה שבוגרי בתי הספר יצטרכו, או יוכלו, למלא. אם נכון להיום אחת המשימות של בית הספר הוא להכשיר תלמידים למשרות העבודה שהם ימלאו בעתיד, על מה בית הספר יתמקד בעידן שבו אין צורך בעוד עובדים? המצב האפשרי הזה מעורר אצל וורליק הרהור שעד לפני זמן לא רב בוודאי היתה נראית לא הגיונית:

All this is to suggest that the job of schools, sooner than later, may be to educate our children to be unemployed.
הוא שואל אם לא יהיה צורך להנחיל הכנסה מובטחת לכלל האוכלוסיה ללא קשר לכך שמישהו עובד לפרנסתו או לא. ובהמשך הוא שואל:
What I do want to ask is, “What would you say to a student who says, ‘I don’t need to know this because I don’t need a job?’” What if he is absolutely right? The next question is “What would he or she need to know for a future that does not require employment?” and “How might preparing our children for productive leisure change the WHY, WHAT and HOW of formal education?”
למיטב ידיעתי, הנושא של הכנת התלמידים של היום לא לשוק העבודה של מחר אלא למציאות אחרת של העדר תעסוקה כמעט איננו מופיע בספרות החינוכית. (אני הזכרתי את הנושא הזה לפני שנה במסגרת דיון על השפעת האינטרנט של הדברים – IoT – על החינוך.) כמובן שאם בעולם כזה לא יונהג הכנסה מינימלית מובטחת אחד הדברים שיהיה חשוב ללמוד יהיה כיצד לנבור לאוכל בתוך פחי האשפה. אבל יש סיבה לצפות שרעיון ההכנסה המובטחת כן יתפוס תאוצה – בעולם שבו אפשר יהיה לייצר מוצרים עם מעט מאד פועלים עדיין יהיה צורך למכור את המוצרים שמייצרים, וללא הכנסה אי אפשר לקנות. לכן חשוב שוורליק מעלה את הנושא של חינוך לפנאי איכותי. זה מדרבן אותנו לראות את החינוך כיותר מאשר פס יצור לפועלים עתידיים ומזכיר לנו שיסוד הומניסטי שרואה באדם יותר מאשר רק יצור שעובד כדי להתקיים (גם אם המשכורת מכובדת) חייב להיות מרכיב מרכזי במערכת חינוך אמיתית.