הוראה מבוססת נתונים – אז … ועוד יותר היום

השבוע לארי קובן פרסם גירסה מעודכנת של מאמרון שהתפרסם בבלוג שלו לפני שלוש וחצי שנים. המאמרון המקורי, שלפי קובן הוא הנצפה ביותר בכל הזמנים בבלוג שלו (מעל 28,000 צפיות), עוסק בהוראה מבוססת נתונים. הוא מציין שהעדכון נעשה כדי להוסיף התייחסות למחקרים שלא נכללו במאמרון המקורי, אם כי בעיון בשני המאמרונים מצאתי התייחסות רק למחקר אחד נוסף, ומעבר לזה, המאמרון החדש כמעט זהה לקודמו. ואם כך המצב, יש טעם לשאול מה הביא את קובן לפרסם את המאמרון הזה שוב. אולי אני טועה, אבל נדמה לי שהתשובה קשורה להתייחסות הכללית השוררת היום כלפי הנתונים בחינוך. אם לפני שלוש וחצי שנים התפתחויות ביכולות התקשוב התחילו לאפשר אגירת נתונים על הלמידה של תלמידים ובדרך הזאת להשפיע על הנעשה בבית הספר, היום אותם נתונים תופסים מקום מרכזי מאד בהערכות הנערכות בבתי הספר, ומקומם הולך וגדל מיום ליום.

עוד במאמרון המקורי קובן כותב על כך שבארה”ב יש אובססיה כלפי הציונים במבחנים הסטנדרטיים. הוא מתאר את ההוראה מבוססת נתונים כתוספת לאובססיה הזאת, ומסביר שעבור קברניטי החינוך הנתונים הם:

a way of making teaching less subjective, more objective, less experience-based, more scientific. Ultimately, a reform that will make teaching systematic and effective.
אכן, מה שלפני שלוש וחצי שנים אפשר היה לזהות כמגמה כבר הופכת היום למגיפה. ההתרשמות של המורה כבר איננה המדד החשוב, ובמקומה נמצא הנתון (ה-datum) שהוא לכאורה אובייקטיבי ו-“מדעי”.

קובן מדגיש שמורים תמיד עסקו באיסוף נתונים על תלמידיהם על מנת להעריך את למידתם, ואת ההוראה של עצמם. הוא כותב שהם אספו את הנתונים האלה באמצעות תצפיות על התלמידים, מדיונים בכיתה, וגם באמצעות מבחנים. בעזרת הכלים האלה, והנסיון המצטבר שלהם, הם ידעו לגוון ולשנות את השיעורים שלהם ולהתאים אותם לצרכי התלמידים. הוא מציין שבשנות ה-90 של המאה הקודמת בארה”ב, במיוחד עם הדרישות של חוק No Child Left Behind, הדגש על מדידה מדוייקת, והדרישה למדד אחיד, גברו, עד שהיום הנתונים, במיוחד ממבחנים על גבי מבחנים, מציפים את בתי הספר. קובן מקשר למחקרים שרומזים שעל אף הנתונים הרבים שנאספים, הקשר של אלה לשיפור בהישגים של התלמידים הוא קלוש. ובכל זאת, הוא כותב:

Yet policymakers assume that micro- or macro-decisions driven by data will improve student achievement just like those productivity increases and profits major corporations accrue from using data to make decisions.
הוא מסיק שההנחה שהוראה המבוססת על הנתונים הנאספים משפרת תוצאות של תלמידים במבחנים איננה אלא הנחה, ובוודאי לא עובדה.

אבל כזכור, קובן פרסם את המאמרון המקורי שהציג את הטיעונים האלה לפני שלוש וחצי שנים, והוא איננו מסביר למה הוא ראה לנכון לפרסם אותו שוב עכשיו. קובן הוא היסטוריון של רפורמות בחינוך (ולעתים קרובות, הכשלון של רפורמות בחינוך), ועל אף העובדה שהוא איננו שולל את התקשוב הוא מרבה להביע ספקות כלפי ההבטחות הגדולות שחסידי התקשוב החינוכי משמיעים. על פי רוב גישתו לשינויים שקולה (ולטעמי אפילו שקולה מדי) ועל אף הנטייה שלו לתפיסות קונסטרוקטיביסטיות, הוא מסוגל למצוא ערך במגוון רחב של שיטות הוראה. הוא מרבה להביע אימון ביכולת של המורה לזהות את הצרכים של הכיתה שלו. אולי אני טועה, אבל אני חש שההחלטה שלו לפרסם שוב את המאמרון הזה נובעת מהחשש שהתקשוב של היום מאפשר קפיצה משמעותית ביכולת איסוף הנתונים על תלמידי בתי הספר, כך שההוראה מבוססת הנתונים תגבר על שיקול הדעת והנסיון המקצועי של המורה בקבלת החלטות חינוכיות. אם זה אכן נכון, הפרסום החוזר של המאמרון שלו הוא בעצם אזהרה של אדם מאד מתון. ואם לארי קובן המתון חש צורך להזהיר בפני התגברות ההוראה מבוססת הנתונים, זאת סיבה טובה מאד לתחושה של חרדה אצלי.

לא בבית ספרם?

כתבה בניו יורק טיימס חושפת ידיעה לא כל כך מפתיעה בנוגע לרבים מהפעילים הבולטים למען רפורמה חינוכית:
Those who call themselves reformers are a diverse group, men and women of every political stripe and of every race and ethnicity.

But there is one thing that characterizes a surprisingly large number of the people who are transforming public schools: they attended private schools.

יש, כמובן, סוגים רבים ומגוונים של רפורמות חינוכיות. כאשר מדברים על “רפורמה”, לא מדברים על משהו אחיד. עם זאת, בארה”ב של היום, מימי תכנית No Child Left Behind של ממשל בוש, ועדיין היום עם Race to the Top של ממשל אובמה, הכיוון ברור. הרפורמות האלו שמות דגש חזק על הישגים במבחנים סטנדרטיים ו-“אחריות” המורה לקדם את תלמידיו (עד לאפשרות לפטר מורים שאינם “מקדמים” את התלמידים, וסגירת בתי ספר “נכשלים”). הרפורמות האלו אינן פוסחות על התקשוב, אבל על פי רוב התקשוב איננו משרת שינוי בדרכי הלמידה. במקום זה תפקידיו המרכזיים הם יעול בהעברת המידע הדרוש מהמורה אל התלמיד והערכת הישגי התלמיד. כלים של מדיה חברתית מעניינים את מקדמי הרפורמות האלו הרבה פחות מאשר תכניות ממוחשבות שמגישות מידע מן המוכן בדרך אחידה. כמו-כן, בשלב ההערכה בדיקת ההישגים נעשית באופן סטנדרטי. בכתבה מסבירים, למשל, שהיום אין צורך לבסס את ההערכה על דעות סובייקטביות של מורים, אלא שאפשר להשתמש ב-“scientific accountability systems”:
No longer did a person with a clipboard have to spend days observing a school to determine whether it was any good. Because of the law, it is now possible for an assistant secretary of education to be sitting in his Washington office and, by simply studying a spreadsheet for a few minutes, know exactly how a school in Juneau is performing.
מרבית הכתבה היא סקירה על 15 אנשים שנחשבים בולטים ברפורמה חינוכית, כאשר כולם למדו בבתי ספר פרטיים. קשה לא לשאול אם השינויים בחינוך הציבורי שהאנשים האלה מציעים הם שינויים שאפשר היה לערוך בבתי הספר הפרטיים שבהם הם עצמם למדו. אבל מעבר לאי-ההלימה בין שורשי אנשי הרפורמה ושדה פעולתם, משהו נוסף צורם כאן.

הרעיון שפקיד ממשלתי שנמצא אי שם רחוק מהכיתה שהוא “מעריך” מסוגל לקבוע אם בית ספר מוצלח או לא נראה לי כמעט אנטי-חינוכי. ניתן לעשות את זה רק אם תופסים את החינוך כתהליך יבש שבו הסטנדרטיות והאחידות הן מטרה. אני בטוח אנשי הרפורמה לא היו רוצים שכך יעשו עבור בתי הספר שאליהם הם שולחים את הילדים שלהם.

קצת פרופורציה לא מזיקה

דיאן רביץ’ נחשבת אחת ההיסטוריונים, וגם ההוגים, החשובים של החינוך בארה”ב של היום. היא שירתה כסגן שר החינוך בממשל של ג’ורג’ בוש האב, והיא מזוהה עם הגישה החינוכית שבאה לביטוי בחוק ה-No Child Left Behind, כולל הדגש על סטנדרטים נוקשים ועל התמקדות בתי הספר בקריאה ובמתמטיקה עד להזנחת תחומים אחרים כולל מדעים ואמנויות. אבל יכול להיות שמתרחש שינוי בגישה החינוכית שלה. השנה היא פרסמה ספר בו היא מביעה את האכזבה שלה מ-NCLB, ומבתי בספר הפרטיים למחצה (charter schools) שזוכים למימון ציבורי אבל פועלים לפי סדר יום פרטי. כפי שהיא מסבירה במאמר שהיא כותבת השבוע ב-Wall Street Journal:
I no longer believe that either approach will produce the quantum improvement in American education that we all hope for.
שינוי דעה אצל אישיות חינוכית מרכזית כמו רביץ’ עשוי ליצור רעידת אדמה בקהילה החינוכית, אלא אם כן אפשר להסביר שבעצם לא מדובר בשינוי כל כך גדול. כך ג’יי מתיוז, כתב החינוך של ה-Washington Post, מנסה לעשות. בביקורת על הספר של רביץ’ שהתפרסם שלשלום בבלוג שלו ב-Post מתיוז מסביר:
Her book is being promoted as a big break from the past. That is certainly what her subtitle suggests. But you can’t judge books by their titles. When I finished hers, I was delighted to see such an erudite analysis of where the education policy debate is right now. She left some blood on the floor, sure, but she also, in vintage Ravitch style, blessed some good ideas from all sides.
לא קראתי את הספר, ולכן אינני יכול להביע דעה, אם כי הרושם הוא שמתיוז עושה שמיניות באוויר כדי לשכנע את עצמו שרביץ’ עדיין נאמנה לרעיונות שהיא היום מבקרת בצורה די ברורה וחריפה. תוך כדי כך הוא גם מגן על NCLB ועל בתי ספר ה-Charter שבעיניו הם התקווה הגדולה של החינוך בארה”ב. הוא כותב:
Many education reforms have gone badly in the last 20 years, but there never has been a golden age of school improvement. No Child Left Behind had many flaws, but it left us better off than than we were before, with more attention to low-income and learning disabled children, and some gains in lower grades, particularly in math. We bumble along, doing our best, hoping that our next idea will produce big gains but knowing that all we can expect is to be a bit better than before.
טים סטאמר מתקשה להבין מה כל כך טוב בתכניות האלה שמתיוז מהלל:
If the best that billions of dollars and the establishment of a test-score-obsessive, standardized education system can produce is “more attention” and “some gains” (as measured by those same tests, of course), that is not “better off”.

Narrowing the curriculum studied by almost all students in public schools to little more than reading and math drills is more than a “flaw”.

אני, כצפוי, מזדהה עם סטאמר. קשה לי להבין כיצד הדגש האובססיבי במבחנים, ו-“הוראה” שמתמקדת באופן בלעדי בהכנות למבחנים האלה, יוצרים למידה, קל וחומר חינוך. אבל נדמה לי שיש כאן גם נקודה תקשובית שחשוב להדגיש. הביקורת שמושמעת שוב ושוב נגד התקשוב בחינוך מציינת את העלות הגבוהה של המכשירים שמזרימים לתוך כיתות בתי הספר, מבלי שהמכשירים האלה יוכיחו את יעילותם או את כדאיותם. ציינתי בעבר שלדעתי יש כאן בעיה אמיתית – הרי כאשר מוציאים כל כך הרבה כסף, הדרישה לראות תוצאות בהחלט מוצדקת. אבל ארה”ב מוציאה מיליארדים על NCLB ועל המבחנים שאמורים לקדם את התלמידים, והנה, מומחה כמו דיאן רביץ’ מכריזה לא רק שהמיליארדים האלה אינם משיגים תוצאות, אלא שהיא כבר איננה מאמינה שהם בכלל יכולים לעשות זאת. ועם כל הכבוד, המיליארדים שזורמים לכשלונות חינוכיים כמו NCLB מגמדים את ההשקעה בתקשוב, ויוצרים קצת פרופורציה.