כלי לימודי (כנראה) ללא ביקוש

בזמן האחרון אינני מרבה לכתוב על כלים דיגיטאליים והמקום שהם ממלאים בתהליכי הוראה או למידה. למען האמת, הכלים האלה די הפסיקו להעסיק אותי. נדמה לי שיש שלוש סיבות ראשיות לכך.

  • קודם כל, אני חושש שרבים מדי מאיתנו בתחום התקשוב החינוכי ממשיכים לרדוף אחרי כלים חדשים בתקווה שהכלי הלימודי האולטימטיבי נמצא מעבר לפינה, או שאו-טו-טו מישהו ימציא אותו. קשה לעקור את התקווה הזאת, ואני חייב להודות שעל אף העובדה שאני מבקר אותה, במידה מסויימת אני גם שותף לה.
  • שנית, תחום פיתוח הכלים החינוכיים הפך להיות זירת התגוששות של חברות טכנולוגיות (גם ותיקות וגם סטארט-אופים) שזיהו את החינוך כשוק פוטנציאלי עצום. לכן, אנחנו "זוכים" למבול של כלים שאולי נוצצים, אבל אינם תורמים משהו ייחודי ללמידה מעבר למה שכבר נמצא אצלנו.
  • והסיבה האחרונה, ואולי הבעייתית יותר, הפיתוח של כלים "חינוכיים" דיגיטאליים היום איננו בכיוון של העצמת הלמידה, אלא בכיוון של איסוף נתונים ומעקב. אמנם מוסרים לנו שאיסוף נתונים על תהליך הלמידה (נדמה לי שנכון יותר לכתוב "על הפנמת החומר") של הלומד מסייע לשכלל את הלמידה של התלמיד, אבל למרבה הצער המציאות אחרת, והיום התקשוב משרת מגמה של ייעול ההוראה ואחידות בהישגים.

אחרי כל הביקורת הזאת יש מקום גם לסיבה חיובית: ככל שהסביבה הדיגיטאלית נעשית לסביבה "טבעית" עבור מורים ותלמידים אנחנו חדלים להתמקד בכלים. אנחנו נעשים קשובים יותר ללמידה שהכלים מאפשרים. כבר שנים אני מייחל למצב כזה בחינוך, ואם הוא אכן מתממש, זה רק לטובה.

אבל דווקא הפעם (אחרי הקדמה ארוכה מדי שאפילו סותרת את מה שנכתב בהמשך) אני כן רוצה לכתוב על כלי, או ליתר דיוק, על העלמותו של כלי. בתחילת החודש הזה חברת גוגל סגרה את ה-Google Reader, כלי שזכה אצלי לשימוש יום-יומי. ספק אם תחזוקת ה-Reader דרש משאבים רבים מחברה כמו גוגל, אבל היא כנראה בכל זאת החליטה שלא כדאי לה להמשיך לתמוך בו. אישית, אני נוטה לחשוב שההחלטה לבטל את הכלי נבעה מתכונה בסיסית שלה, תכונה שפעלה בניגוד לאינטרסים של גוגל: ה-Reader איפשר למשתמשים לקבוע לעצמם איזה מידע מגיע אליהם, ועבור גוגל העצמאות הזאת לא נחשבת ליתרון.

כמעט מיד אחרי שגוגל הכריזה על סגירת ה-Reader צצו מספר אלטרנטיבות, כך שמעבר לתקופת הסתגלות קצרה לכלי חדש הרגלי השימוש שלי ב-RSS לא ניזוקו. אבל להחלטה של גוגל להפסיק לתמוך ב-RSS יש חשיבות הרבה מעבר להרגלי העבודה האישיים שלי.

רעיון ה-RSS קיים קרוב ל-20 שנה, אם כי רק לפני כעשור, כאשר קוראי RSS מבוססי ווב הופיעו, הוא הפך לכלי שימושי של ממש, לכלי בעל השפעה מהותית על הדרך שבה אנחנו מתייחסים למידע הרב שמציף אותנו. הרעיון הבסיסי שמאחורי ה-RSS הוא שהשליטה על המידע שמגיע לקורא נמצאת בידי הקורא עצמו. במקום להכנס לאתר אחרי אתר כדי לראות מה חדש בו, באמצעות ה-RSS הידיעות החדשות באתרים שאחריהם אנחנו מעוניינים לעקוב מגיעות אלינו למקום מרכזי. בעידן של עומס מידע, עידן שבו אנחנו ניזונים מהרשת אבל גם יכולים בקלות ללכת לאיבוד בה, "ניהול הידע האישי" נעשה למיומנות חשובה ביותר, וה-RSS הוא כלי מרכזי במימוש המיומנות הזאת.

מפני שבמידה לא קטנה השימוש ב-RSS נשאר מיומנות נישה, גוגל כנראה הרגישה שהיא יכולה לסגור את ה-Reader. והאמת היא שה-RSS לא הצליח לחדור לציבור הרחב. אולי אני מגזים, אבל נדמה לי שזה אומר משהו חשוב על הגולש ה-"ממוצע". הגולש הזה כנראה איננו חש צורך ב-RSS, וזה משום שעל אף היצע המידע האדיר שברשת, מספר המקורות שאליהם הוא בוחר להגיע די מצומצם. ומפני שכך, גם בלי כלי כמו RSS הוא איננו נמצא בסכנת טביעה בים המידע. כמו-כן, יתכן שעבור הגולש הזה הצלילה לתוך נבכי הרשת איננה מתבצעת לצרכי למידה, אלא לצרכי בידור בלבד, ובגלל זה אפשר להסתפק בהגעה מזדמנת למקורות במקום לארגן את הסביבה כך שהמקורות מגיעים ישירות אליו.

כך או כך, נדמה לי שלסגירת ה-Google Reader השתמעויות חינוכיות חשובות. אם מערכת החינוך באמת מתיימרת לפתח מיומנויות מידע אצל הלומד, אמצעים להפיכת הרשת למרחב שבו הלומד היחיד מארגן את המידע הרלוונטי לצרכיו צריכים להיות יעד חשוב. אבל כאשר גוגל קוברת את קורא ה-RSS הנפוץ ביותר המערכת "מגיבה" בדממה. קשה לא לחשוב שזה מפני שעל אף מס השפתיים שמשלמים למיומנויות המאה ה-21, קברניטי המערכת אינם תופסים עד כמה ה-RSS היה צריך להיות במרכז הפעילות של הלומד העצמאי.

— —

נדמה לי שיש טעם להוסיף כאן הערה אישית, לא כ-"צרכן" RSS, אלא ככותב בלוג. נכון להיום, ה-RSS הוא האמצעי היחיד שדרכו אני "מפיץ" את המאמרונים החדשים שאני כותב כאן. יכולתי להעזר ב-Twitter, או להעלות הודעות על מאמרונים חדשים ב-+Google (ואם היה לי חשבון פייסבוק, אפשר היה גם שם), אבל נכון לעכשיו, על אף העובדה שזה בוודאי מצמצם את התפוצה, אני משתמש רק ב-RSS. אין לי שום דבר נגד "קהילות", ואני בהחלט בעד "שיתוף". אבל אני חושש שבמסווה של המילים היפות האלו חברות ענק מקדמות את סדר היום המסחרי שלהם, ולא את האינטרסים שלי. זה גם איננו עניין של צניעות יתר. אני פועל כך מפני שאני מניח שמי שעוסק בתקשוב בחינוך מבין את החשיבות של ה-RSS, ומשתמש בו כדי לעצב את סביבת הלמידה של עצמו. אם קוראים רוצים לכלול את הבלוג הזה לתוך הסביבה שלהם, אשמח, אבל אני גם מכבד החלטה לא לעשות זאת.

ובכל זאת, אני יודע שבימי Google Reader היו לבלוג הזה מעל 90 מנויים (בכלל לא הפריע לי שקראו את המאמרונים בתוך ה-Reader במקום להקליק לתוך הבלוג; כך אני נוהג לעשות עם רוב הבלוגים שעליהם אני מנוי). היום, אינני יודע אם אותם אנשים עברו לכלי אחר. לא יהיה זה אסון אם אני אכתוב ואף אחד לא יקרא (כי הוא איננו יודע שפרסמתי משהו), אבל בוודאי עדיף שיהיו קוראים. אי-לכך, יכול להיות שאצטרך לשקול אמצעי הפצה נוספים.

כישור אחד שכן קשור למאה שלנו

משרד החינוך מאמץ את הסיסמאות של כישורי המאה ה-21 והתאמת מערכת החינוך למאה ה-21. הסיסמאות כמובן מצלצלות יפה, אם כי היום, עשור שלם לתוך המאה הזאת, קשה לא להרגיש שהן מאבדות חלק מהמשיכה שלהן – אולי הגיע כבר זמן לחשוב קצת יותר קדימה.

כפי שציינתי יותר מפעם אחת כאן, כאשר אני בוחן את רשימת הכישורים שהמערכת רוצה להקנות לתלמידים אני מתקשה להבחין במשהו ששייך במיוחד למאה הזאת. נדמה לי שאנשי חינוך מהמאה ה-19, וגם מוקדם יותר, היו מזדהים ללא קושי עם הכישורים שמופיעים ברשימה של ה-Partnership for 21st Century Skills, רשימה שכנראה משמשת כבסיס למסמכים של המשרד. לא קשה להזדהות עם רשימת ה-Partnership היות והיא נקראת כמו רשימת מכולת שמכילה את הכל. אינני יודע מתי מונחים כמו "יצירתיות" נכנסו לתוך הפנתיאון של המטרות של החינוך, אבל היא רחוק מאד מלהיות חדשה במאה הזאת, וכך גם חשיבה ביקורתית, היכולת לפתור בעיות, שיתוף, וכמעט כל מונח נחמד אחר שאפשר למצוא בכרטיס ברכה של Hallmark.

אני מודה שאני מגזים. הרי אני מניח שמערכות החינוך של אירופה של החברה הפיאודאלית בימי הביניים לא שמו דגש על הסתגלות למצבים חדשים, או על גמישות. אבל אלה בוודאי אינם חדשים למאה ה-21. זאת ועוד: הרשימה של ה-Partnership פועלת בשיטה של הכל כלול. לא מציינים, למשל, שהחשיבה הביקורתית חשובה יותר מרכישת ידע כללי בתחומים רבים (או ההפך). לכן, גם מקצועות הליבה זוכים למקום של כבוד ברשימה. נדמה לי שהדרך היחידה לדאוג לכך שתלמידינו ירכשו את מלוא הכישורים שעליהם אנחנו עכשיו אמונים היא להאריך את יום הלימודים בכמה שעות ולבטל את חופשת הקיץ.

אנשי ה-Partnership אינם ממליצים על צעדים כאלה, אבל הצעות כאלו כן מתרוצצות בערים רבות בארה"ב, לצד ביטול ההפסקות, מחיקת אמנויות ומוסיקה מהמערכת, ועוד צעדים שיפנו מקום לנושאים החשובים באמת. זה אכן נשמע מגוחך, אבל בעצם יש גרעין של אמת בהצעות כאלה. הרי מערכת חינוכית צריכה לקבוע סדר עדיפויות. היא צריכה להחליט מה לכלול ועל מה לוותר. גם אם אני משוכנע שהארכת יום הלימודים או ויתור על הפסקות וקיצוץ באמנויות ימיתו אסון על החינוך, לפחות מי שמציע הצעות כאלו מבין שאי אפשר לעסוק בכל, ושצריכים להחליט מה חשוב יותר ומה פחות. מפני שהיא מנסה לרצות את כולם, רשימת ה-Partnership, קוסמת או מושכת ככל שתהיה, איננה ישימה.

אני מניח שמה שגורם לאנשים להזדהות עם הרשימה של ה-Partnership או גורם להם לתמוך באימוצה בישראל איננו קשור לנקודות שהעליתי כאן. אולי אני טועה, אבל נדמה לי שמקור המשיכה הזאת הוא דבר פשוט מאד – הדגש שברשימה על כישורי מידענות ותקשוב. מסמכים חינוכיים שמדגישים את הכישורים האלה מתפרסמים כבר שני עשורים שלמים. אבל אם המשרד בארץ היה זקוק למסמך הלא מלהיב הזה של גוף שמורכב ברובו הגדול מחברות מסחריות היי-טכיות כדי להכיר בכמה עקרונות חינוכיים, אולי בכל זאת צריכים לברך שמוטב מאוחר מאשר מעולם לא.

אבל במאמרון הזה לא התכוונתי לעסוק ברשימה זו או אחרת של כישורים, אלא להתמקד בכישור אחד, או ליתר דיוק, במיומנות ספציפית שבעיני היא חשובה ביותר, אך איננה זוכה להתייחסות (וכן, אני יודע שהמשרד צריך לעסוק במדיניות רחבה ולא לרדת לפרטי הפרטים של כל כלי וכלי). אין שום דבר מפתיע בחלק של רשימת ה-Partnership שעוסק באוריינות מידעית. הכישורים שמופיעים שם מופיעים כמעט בכל מסמך שעוסק במידענות: היכולת להגיע למידע באופן יעיל ולהעריך אותו בהצלחה, וגם להשתמש במידע שאליו מגיעים בצורה שתואמת את הצורך בו. שמחתי לראות שיש גם התייחסות לבעיה שהיא אופיינית לימינו: התלמיד צריך להיות מסוגל ל:

Manage the flow of information from a wide variety of sources
הרעיון הזה חוזר גם בחלק של המסמך שעוסק באוריינות תקשוב כאשר מדגישים את היכולת להשתמש בטכנולוגיה ככלי שמסייע לבצע מספר פעולות חשובות סביב המידע:
Use technology as a tool to research, organize, evaluate and communicate information
(אגב, זאת אולי הזדמנות להזכיר שלפני שהמילה "מידענות" כבשה את השוק האגף לחינוך יסודי המליץ להשתמש במונח "טיפול במידע" כדי לאפיין את מלוא המיומנויות האלו.)

יתכן שאני מאד יוצא דופן בתחום הזה, אבל כאשר אני חושב על הצורך בניהול או בוויסות זרם המידע, אני חושב על RSS. כמות המידע שנוצר בנושאים שמעניינים אותי היא עצומה, ואין לי שום סיכוי להקיף את כולה. אבל ברור לי שאם היה עלי לחפש את מה שחשוב לי במקום להזמין אותו אלי לא יכולתי להשתלט עליו (ואין זה אומר שאני "שולט" עליו היום). אבל הנסיון מלמד אותי שבמערכת החינוך אין אפילו מס שפתיים ל-RSS. הרוב הגדול של אנשי החינוך שאיתם אני נפגש לא רק אינם יודעים במה מדובר, הם אפילו מתקשים להבין שהחיפוש בגוגל איננו הדרך היחידה "להגיע" למידע. הם אינם מבינים שעומדים לרשותנו היום אמצעים שמאפשרים למידע להגיע אלינו במקום שאנחנו נצטרך לצאת לחיפוש אחריו.

אם זה היה רק בעיה של רכישת מיומנות זאת או אחרת הייתי חושב שיש סיכוי שהמערכת תמצא דרך לשלב אותה לתוך מכלול המיומנויות שהיא מקנה לתלמידים. אבל נדמה לי שהבעיה אחרת. כדי ש-RSS ישרת אותנו עלינו להיות לומדים בעלי הנעה עצמית. עלינו להיות מסוגלים לקבוע לעצמנו מה אנחנו רוצים לדעת, והמערכת צריכה לאפשר לנו ללכת אחר מה שמעניין אותנו. עלינו להבין שהאינטרנט איננו סתם מרחב שאליו אנחנו פונים כדי למצוא תשובות מהירות, אלא סביבה דינמית שממנה אנחנו ניזונים באופן תדיר, סביבה שממנו איננו רק לוקחים, אלא שאליו אנחנו גם תורמים. נעים לקרוא, מידי פעם, שהמערכת מכירה בזה (במסמך של ה-Partnership מזכירים, למשל, את הלומד שמכוון את הלמידה של עצמו). אבל ביסודו של דבר הרושם הבסיסי הוא שאין זה אלא מס שפתיים. ה-RSS הוא אמצעי. הוא בסך הכל כלי. אבל השימוש המוצלח בו דורש לומד עצמאי שלוקח (ומקבל) אחריות על הלמידה של עצמו. למרבה הצער, המערכת שלנו עדיין איננה מוכנה לראות לומד כזה כמרכיב מרכזי של החינוך.

הלוואי שיהיה לנו מה לסנן

דרך סטיבן דאונס הגעתי היום למאמרון של טימו ארינה על מה שבעיניו הגדולה של השימוש בקוראי RSS. בדרך כלל נהוג לראות את קורא ה-RSS כאמצעי שמאפשר לנו לסנן את הכמויות העצומות של מידע שמאיימים להציף אותנו. אבל ארינה דווקא רואה חיוב בהצפה הזאת. לכן הוא משבח את קורא ה-RSS על כך שהוא מאפשר למידע רב ביותר, מתחומים שונים, להגיע אלינו.

כדי לפתח את הטענה שלו ארינה מביא סרט וידיאו קצר של דרן בראון. הסרט נמצא ביו-טיוב כבר שנתיים וחצי, אבל ארינה משתמש בו לצרכים קצת שונים מאשר היעוד המקורי שלו. בראון הוא קוסם מאד ידוע (אם כי, אינני מכיר אותו) שבדומה לג'יימס רנדי מנסה להראות שתופעות שאצל רבים נחשבות לאל-טבעיות הן בעצם תופעות שיש להן הסברים די פשוטים. בסרט שארינה מביא בראון מבקש משני אנשי פרסום לפתח עבורו הצעה לפרסום של מוצר שהוא מציע להם, ואחרי שהם עושים זאת הוא מראה להם שהוא כיוון אותם, באמצעות רמזים סמויים, לקראת הצעה די צפוייה. (הוא מסביר שבעצם, הוא עושה לפרסומאים מה שהם בדרך כלל עושים לנו.)

ההתייחסות של ארינה לסרט איננה ברמה של אחיזת העיניים, או של הרמזים הסמויים, של הפרסום, או אפילו של איך עושים קסמים. הוא מדגיש שהרמזים שבראון שתל לפרסומאים עזרו להם, באופן בלתי-מודע, לחשוב בדרכים מסויימות, והוא מסיק שהפתיחות לרמזים מהסביבה מאפשרת פיתוח מוצלח של רעיונות. הוא כותב:

This (המסקנה שלו מהסרט) is exactly why those people who use RSS readers to scan through thousands of feeds, read blog posts from various decentrally connected sources and who engage themselves into assembling multiple unrelated sources of information into one (probing connections between them) have much greater ability to sense and respond to changing conditions in increasingly complex environments than those who read only the major newspapers, watch only the major news networks and don’t put themselves into a difficult situation of being hammered with a lot of stuff at once.
במילים אחרות, בעיני ארינה הגדולה של RSS היא בכך שהוא מאפשר לנו לקלוט מידע ממקורות רבים ומגוונים. קליטת המידע הזאת מאפשרת לנו להגיב מהר, ובדרכים מקוריות, למצבים חדשים שאנחנו פוגשים. כזכור, המסקנה שלו עומדת בניגוד לדעה הרווחת:
information overload is an opportunity for pattern recognition and thus leads to better abilities to sense what is going on and how to respond to it. Therefore, information overload is actually a good thing.
אני מודה שכאשר אני מנסה לשכנע אנשים שכדאי להם להשתמש בקורא RSS אני מדגיש את הצורך בסינון מידע. ולא פעם אני נתקל בבעיה – כאשר אנשים אינם קוראים בלוגים רבים או אינם מנויים על מקורות מידע רבים ומגוונים, הם אינם חשים את הצורך בסינון. ארינה מזכיר לנו שעוד לפני הצורך בסינון, יש לנו צורך אמיתי בקליטת מידע ממקורות רבים – אפילו אם זה נראה לנו כיותר מדי.

אנשים, מסמכים, והרשתות שאנחנו בונים

בקורא ה-RSS שלי יש פיד (feed) אחד שיצרתי על בסיס חיפוש הבלוגים של גוגל. כל פעם שמישהו כותב בבלוג שלו על ה-Personal Learning Network שלו, קישור לאותו מאמרון יופיע בקורא ה-RSS שלי. יצרתי את הפיד הזה לפני מספר חודשים (דיווחתי על כך עוד בחודש מרץ), כאשר הפופולאריות של המונח הזה התחיל להרקיע שחקים. פתאום כל בלוגר חינוכי חדש, במקום לכתוב על המתרחש בבית ספרו, או על הנסיונות שלו לשלב את התקשוב בהוראה שלו, היה חייב לספר לכולנו על כך שהוא לומד כל כך הרבה דרך החברים החדשים שלו ב-Twitter או בכלים דומים. התרשמתי אז שקשה היה לחשוב על דוגמה טובה יותר למצב שבו כל כך הרבה מורים למדו כל כך הרבה חדש … עם כל כך מעט ביטוי ללמידה הזאת בשטח.

מאז, כצפוי, הפופולאריות של המונח די דעכה. השימוש בו עלה שוב סביב כנס ה-NECC כאשר בלוגרים רבים ציינו שהם פגשו פנים מול פנים עם ה-"חברים" שלהם מאותן PLEs, אבל גם זה עבר. היום נדמה שהשימוש במונח נמצא על אש קטנה. וכמו שקורה לעתים קרובות במצבים כאלה, עם הנמכת הרעש, אפשר לשמוע קולות שקולים יותר.

קימברלי מקולום, דוקטורנטית בתחום של טכנולוגיות הוראה במדינת יוטה, כותבת את הבלוג (No Longer) Alone in a Library. במאמרון חדש היא מהרהרת על PLEs, ועל כך שמה שהלהיב אותה לפני לא הרבה זמן איננו עושה זאת היום. היא כותבת:

My main research interest has been the process of developing and cultivating a personal learning network/environment and I've been pleased to see the work literacy blog devote some time to PLN/PLE. However, the more I learn about PLN/PLE, the less "new" the skill seems.
מקולום נזכרת בספר שהיא קראה עוד כאשר היא למדה לקראת התואר השני שלה. היא כותבת:
Without ever using the term, personal learning network, those pages contain the best description of the process of building a personal learning network that I have seen. Bardach suggests that "all likely sources of information, data, and ideas fall into two general classes: documents and people." He then advises that

  • documents lead to people,
  • people lead to people,
  • documents lead to documents,
  • and people lead to documents.
המסקנה שלה די פשוטה: מלבד ההתלהבות מכלים טכנולוגיים חדשים, אין ב-PLEs הרבה חדש.

לא הייתי מתעכב בנושא הזה לו לא חשתי שאנגריה רבה מדי מושקעת במרדף אחר הרשתות האישיות (ללמידה, כמובן) האלה, במקום שנבין שמדובר ב-"מוצר" די מוכר. חשוב לציין שמצאתי את הבלוג של מקולום – בלוג שאני מניח שאמשיך לקרוא מפני שדבריה נראים לי מעניינים ושקולים (וגם מפני שאני נוטה להסכים איתה) – דרך אמצעי שאפשר לכנות אותו חלק מה-PLE שלי. אבל גם אם זה נכון, מלבד החידוש הטכנולוגי, אין כאן משהו שונה במהות מהמלצה על מאמר שאולי קיבלתי מידיד, או בביקורת על ספר מעניין שמצאתי בכתב עת שאני קורא. מסמכים ואנשים, והקשר ביניהם … והיכולת שלנו לנצל את הקשר הזה. גם אם אין כאן משהו חדש, מדובר בצירוף חזק ויעיל.

אוי, תודה!

כאילו שכבר אין מספיק בלוגים שאחריהם אני מנסה לעקוב בקורא ה-RSS שלי, הנה בא קליי בורל ומזמין את קוראיו להמליץ על עוד בלוגים שכדאי לקרוא. עם כל הכבוד, יש משהו טיפה מוזר בבקשה של בורל. הוא הרי מכריז:
As a classroom teacher myself with a 3/4 teaching load plus unofficial tech coordinator duties for k-12 at my school, I don't have much time this year to stay abreast of all the great teacher bloggers out there.
הגיוני לחשוב שההיחשפות לבלוגים נוספים רק יגזול ממנו עוד זמן יקר, ואם כך, לשם מה נחוצים לו עוד? בורל מודע לכך שהלמידה האישית שלו נובעת, במידה לא קטנה, מהנסיון של אחרים, ולכן הוא תמיד משאיר פתח לבלוגים חדשים. (נדמה לי שבהמשך אולי הוא מתכוון לקטלג בלוגים של מורים לפי הגילאים ותחומי ההוראה, וכך להקל על מורים אחרים שמחפשים בלוגים שהקריאה בהם יכול לסייע להם.)

תוך שלושה ימים בורל קיבל בערך 40 תגובות. בין אלה היו המלצות על בלוגים ידועים (אני מניח שלא רק לי), אבל הרוב הגדול של המורים שהשיבו לבקשה שלו קישרו לבלוגים שלהם, ורבים מאלה הם יחסית חדשים. היות ואני משוכנע שהלמידה המשמעותית שנובעת מקריאה בבלוגים של מורים איננה צומחת מהבלוגים של ידועי השם, אלא מאלה של מורים שנמצאים בשטח, אין לי אלא לברך על היוזמה של בורל שפותחת לפני בלוגים שאולי אחרת לא הייתי מגיע אליהם. אפילו אם אין לי הזמן, אשמח להציץ. אבל חשוב להוסיף שהייתי מרוצה עוד יותר לו קורא ה-RSS שלי היה מתמלא בבלוגים של מורים בישראל שמדווחים על השימוש בתקשוב בכיתות שלהם, ועל התובנות שלהם בעקבות השימוש הזה.

יומיים אחרי המאמרון של בורל שבו הוא ביקש שידווחו על בלוגים של מורים, הוא פרסם מאמרון נוסף … עם דגש קצת אחר. מתברר שלמרות שבורל רואה ערך רב בעיון בבלוגים של מורים, הוא מודע לכך שרק מורים מעטים (וגם תלמידים מעטים) נדבקים בשגעון של שימוש בקורא RSS. משום מה, כלי שנראה לו יעיל מאד (מה זה יעיל, הוא ממש הכרחי!), ודי פשוט ללמוד להשתמש בו, נשאר נחלתם של מעטים בלבד. בורל כותב:

As a classroom teacher who has tried to convert students to the Good News of RSS Aggregators for almost two years now, the picture is even grimmer. All those hours walking students through setting up accounts, finding feeds, and all those additional hours of trying to guide them to the explosive learning that comes from the feed-reading habit? Fast forward a year later, and almost none of them have seen the Light.
בורל שואל אם אולי לא כדאי למצוא דרכים אחרות, מלבד קוראי RSS, לעזור למורים (ולכל מי שמתעניין) להגיע למידע חשוב וראוי שמתפרסם בבלוגים:
Buddha is said to have advised seekers of Truth, faced with so many dogmas and doctrines and sects and claims, "Don't mistake the fingers for the moon." ….

So to riff off The Awakened One: if reading blogs and such is the moon, and RSS is a finger pointing the way to them that the vast majority of humans are too lazy and habit-driven to adopt, let's be open to other ways.

יש לו אפילו הצעה, אתר די חדש – Alltop – המרכז חומרים נבחרים במגוון רחב של נושאים. נכון להיום, בקטגוריה של חינוך יש בו 80 אתרים, חלקם אתרי חדשות, חלקם בלוגים. מבחן הכדאיות הוא, כמובן, סובייקטיבי למדי, ולכן באופן די סובייקטיבי אני מוכן להגיד שרוב הבלוגים שמופיעים בקטגוריה של חינוך ב-Alltop הם טובים וכדאיים לעיון, אך מן הסתם הם גם הבלוגים הידועים. אפילו אם אין הגבלה על מספר האתרים שיזכו להמלצה בקטגוריה זו או אחרת ב-Alltop, ספק אם בזמן הקרוב אותם בלוגים חדשים שזכו לחשיפה בתגובות למאמרון של בורל יופיעו שם בקרוב.

עם זאת, יש אמת חשובה באמירה של בורל: אם המטרה היא שניחשף לכמה שיותר מורים שמדווחים על כיצד הם מתמודדים עם התקשוב בכיתות שלהם, ואם הנסיון מלמד שמעטים הם המורים שמאמצים את קורא ה-RSS כדרך להגיע לבלוגים האלה, אין טעם להפוך את האמצעי למטרה. לא יזיק אם נחשוב על דרכים אחרות להשיג את המטרה.