מפי עוללים …

ידוע לי היטב שיותר מדי ממה שמתפרסם כאן עוסק בביקורת. מה לעשות, כבר מזמן ההתלהבות מכלים דיגיטאליים בחינוך פנתה את מקומה לגישה מפוקחת יותר, ועיניים פקוחות רואות פגמים רבים. אבל לא נעים תמיד להתלונן ולמצוא את המגרעות. אם יש משהו חיובי, רצוי להבליט אותו. וזה מביא אותי לסיפור מעודד מהחודש האחרון.

כמו יותר מדי סיפורים מעודדים, הסוף אמנם מעודד, אבל התחלתו מצליחה לעצבן, או לפחות גורמת לאדם להגיד לעצמו שאין חדש תחת השמש – חברות גדולות יכולות לעשות ככל שעולה על רוחן. Scholastic הוא המו”ל והמפיץ הגדול ביותר של ספרי ילדים בעולם. הוא מפיץ ספרי לימוד, ספרי קריאה, עיתונים המותאמים לכיתות שונות, ועוד הרבה. הוא גם עורך תחרות די יוקרתית לתלמידים בין כיתות ז’ – י”ב שיוצרים מגוון תוצרים (כתבה, כרזה, קומיקס) במספר די רחב של קטגוריות, ביניהם ה-Civic Expression Award שמזמינה תלמידים לתת ביטוי של:

a vision of the society they are working to build, one that exemplifies democratic values and that allows all voices and viewpoints to be heard and respected.

רצוי להוסיף שבאתר התחרות יש גם הסבר מאד מפורט על מהו פלגיאט והצורך להמנע ממנו. ההסבר הזה מכיל תיאור מאד ברור של זכויות יוצרים והצורך לשמור עליהן. ואין ספק שאנשים ב-Scholastic יודעים מהן זכויות יוצרים. הרי בדף באתר התחרות, תחת הכותרת “Participation Terms“, מופיע מסמך של כ-1350 מילים בו אנחנו למדים שהתלמיד המגיש עבודה לתחרות וגם הוריו והמורה שלו מסכימים ש:

The student irrevocably grants an assignment transferring to the Alliance for Young Artists & Writers, Inc. (“Alliance”) all right, title, and interest (including all copyrights) in and to the submitted work (“Work”), such that the Work, and all rights relating to the Work, shall be the exclusive property of the Alliance, subject to (a) the student’s non-exclusive license, hereby granted, (i) to maintain and make limited display and distribution of a copy of the Work as part of the student’s portfolio solely for purposes of identification and reference to the student’s body of works, and (ii) to submit a copy of the Work for consideration for other scholarships, awards, and recognitions, and (b) such other licenses and authorizations as the Alliance may, in the exercise of its sole discretion, grant to the student upon the student’s written request.

הלשון המשפטית היבשה הזאת היא מהסוג שעליו מבוגרים שמחים לדלג, לא כל שכן תלמידים. סביר להניח שאנשי Scholastic מצפים שתלמידים שמשתתפים בתחרות לא יקראו את הדף הארוך הזה. הרי, מי קרוא את האותיות הקטנות? אבל מי שכן יקרא יבין שיש כאן ויתור גורף של הסטודנט על זכויות היוצרים של היצירה שלו. אבל שוב, מי קורא את דפי התנאים האלה?

דווקא תלמידה בכיתה ח’ כן קראה, והתנאים האלה לא מצאו חן בעיניה.

בכתבה ב-BoingBoing סשה מתיוז (Sasha Matthews), תלמידה בכיתה ח’ בבית ספר ציבורי בניו יורק, כותבת שהיא התכוונה להגיש עבודה שהיא הכינה בתחרות. כך היא התכוונה, עד לרגע שהיא עיינה בסעיף של הקניין הרוחני. החלק הזה גרמה לה לשנות את דעתה. על החלק הזה אשר בהסכם היא כותבת:

That means that the copyright for whatever the applicant submitted is fully transferred to Scholastic. In other words, if a student who applied for an award tries to print or publish their own work without saying “Property of Scholastic Inc.,” Scholastic can sue. In addition, Scholastic can publish the applicant’s work and sell it without giving the applicant, the original creator, any of the profits.

משום מה, אני מתרשם שסשה מתיוז לא רכשה את מיומנות הנבירה לעומק במסמכים כמו זה שבאתר התחרות בבית הספר שלה, וחבל. זאת מיומנות חשובה במכלול הכישורים שמרכיבים “אזרחות הדיגיטאלית” וראוי שבתי הספר יילמדו אותה (אם טעיתי, והיא כן למדה מהמורים שלה, אני מתנצל בפניהם). אבל היא כן נברה, ובמידה לא קטנה עשתה בית ספר ל-Scholastic. באמצעות חשבון ה-Twitter שלה היא סיפרה את הסיפור שלה, והציוץ שלה הופץ הלאה. (יש טעם להוסיף שמתיוז איננה תלמידה אלמונית. יש לה אתר פעיל ובינואר השנה היא השיקה את ספר הקומיקס הרביעי שלה. כבר שנה יש ערך עליה בוויקיפדיה.)

חברות גדולות אינן אוהבות סיקור תקשורתי שלילי, ולכן ההמשך, בנוסף לכך שהיה צפוי, היה ממש מהיר. המאמר של מתיוז התפרסם ב-BoingBoing ב-8 לפברואר, ודרך כלים חברתיים שונים הוא זכה להפצה די גדולה. ב-16 לפברואר מתיוז פרסמה בחשבון ה-Twitter שלה שפנו אליה מ-Scholastic ומסרו לה שבכוונתם לערוך מחדש את תנאיי ההשתתפות לפני התחרות של השנה הבאה. ב-20 לפברואר דוג לוין (Doug Levin) דיווח בבלוג שלו שהוא פנה ל-Scholastic עם בקשה שהחברה תאשר את הכוונה הזאת, והוא קיבל בחזרה ידיעה לפרסום של החברה שאכן מצהירה על כך.

אפשר, כמובן, לקוות (ואף לצפות). אבל מעבר לכך, צריכים להתרשם מהיוזמה של תלמידה צעירה – מהנכונות שלה לנבור בפרטי ההסכם, ולהילחם במה שבאופן כל כך ברור מהווה הפרה של הזכויות הבסיסיות שלה. הפרויקט שמתיוז התכוונה להגיש לתחרות היתה ציורי קומיקס של אנשים מן השורה כגיבורי על. שם הפרויקט – Everyday Superheroes. מתברר שגם היא אחת מהם.

נדחק הצידה, אבל ראוי לציון

לפני שבוע היינו עסוקים בעניינים די גורליים, ובאופן די הגיוני כמה נושאים בתקשוב החינוכי שבימים רגילים היו זוכים להתייחסות נדחקו הצידה. לא נורא. הנסיון מלמד שמעטים הם הנושאים שממש הולכים לאיבוד. על פי רוב במוקדם או במאוחר הנושאים החשובים חוזרים שוב לכותרות. ובכל זאת, ראיתי לנכון להתייחס כאן לנושא שקראתי עליו לפני שבועיים, ובמידה מסויימת נשכח – לא רק אצלנו, אלא גם במרבית המקורות שאחריהם אני עוקב. נדמה לי שהנושא לא זכה לכותרות רבות לא מפני שהוא איננו חשוב, אלא מפני שמדובר בקנדה, ועל אף העובדה שבהתפתחות התקשוב החינוכי לקנדה מקום מכובד, בארה”ב קל מאד לשכוח שהמדינה הגדולה הזאת בכלל קיימת.

לפני שבועיים מיכאל גייסט, פרופסור למשפטים קנדי שמתמחה בחקיקה אינטרנטית, ציין בבלוג שלו שבחמש השנים האחרונות אפשר לזהות שינוי משמעותי בהתייחסות של המחוקק לזכויות של הציבור. גייסט זקף את השינוי הזה לכך שהאינטרנט נעשה לנושא חשוב בעיני הציבור, וגם נעשה לאמצעי שדרכו הציבור מצליח להתארגן כדי לטפל בנושאים החשובים לו.

למחרת גייסט דיווח על כך שבאותו יום חוק חדש בענייני אינטרנט וזכויות יוצרים נכנס לתוקף בקנדה. לפי גייסט לא כל סעיפי החוק הם לטובת הציבור, אבל בנקודות מסויימות וחשובות, מדובר בהתקדמות חיובית. בין סעיפי החוק:

  • החינוך, הסאטירה והפרודיה נכללים בתחום השימוש ההוגן
  • בחוק הגנות עבור שימוש לא מסחרי של תוכן תוצרת המשתמש (user generated content)
  • מכסת הקנס על שימוש בלתי-חוקי אך לא מסחרי של חומרים מוגנים בחוק איננה גבוהה
  • הוכנסו לחוק תנאים חריגים לטובת השימוש בחומרים מוגנים בזכויות בסביבות חינוכיות

גייסט מציין שיש סעיפים בחוק שאינם לרוחו, אבל בחשבון הכולל מדובר בצעד חשוב בכיוון הנכון:

In 2007, the government was hours away from introducing a bill that contained virtually no user-oriented provisions. Today, a bill took effect that has its flaws but also creates some of the most expansive copyright user rights in the world.
בזירה החינוכית נדמה שמי שיש לו עורך הדין הטוב יותר (או היקר יותר) הוא זה שיכול לקבוע מה מותר ומה אסור בנוגע לזכויות יוצרים. כמובן שאין זה המורים. אי-לכך, נהוג פשוט לא להסתבך ובמקום זה להגיד למורים “אל תקח”. אם החוק הקנדי החדש מבשר באות (ואני נוטה לחשוב שאכן כך) יכול להיות שמשהו משתנה. יכול להיות שבעתיד הלא רחוק לא רק בקנדה, אלא גם אצלנו, נבין שהחוק צריך להתייחס ל-“שימוש הוגן” בחינוך ביד מאד רחבה. אפשר לקוות, ואפילו לצפות.

גם להעתיק – וגם לכבד זכויות

אף מורה איננו רוצה שיאשימו אותו בהפרת זכויות יוצרים. כמו-כן, רוב המורים מודעים לכך שבמסגרת “שימוש הוגן” מותר להשתמש בחלקים של יצירות מוגנות, אם כי גבולות המותר אינם ברורים להם. וכאשר סוללה של עורכי דין יקרים עומדת לרשות בעלי הזכויות, אותם מורים מעדיפים לא לבדוק אם הם עברו את הגבול הזה או לא. לא חסרים מקרים שבהם בעלי הזכויות – חברות תקליטים, מפיקי סרטים ודומיהם – מצאו לנכון לתבוע אזרחים על כך שקבצים שהורדו דרך האינטרנט נמצאים בדיסקים הקשיחים שלהם בבית. והתביעות האלו מצליחות לשכנע מורים שעדיף לא להסתבך.

לפני שבוע, בעיר וושינגטון, נערכו דיונים על המלצות חדשות לחוק הזכויות הדיגיטאליות. דיונים לצורך עדכון החוק הזה נערכים כל שלוש שנים. לפני שלוש שנים אנשי חינוך קיבלו היתר להעתיק סרטי DVD לשימוש בכיתה, ובדיונים לפני שבוע קבוצה של אנשי חינוך ביקשה להאריך את הפטור הזה. הפעם האיגוד האמריקאי לסרטי קולנוע (ה-MPAA) כנראה הביע התנגדות להמשך ההיתר.

אבל תהיה זאת טעות לחשוב שההתנגדות הזאת מראה שהדימוי הרווח של בעלי הזכויות, ושל עורכי הדין שלהם, כממהרים לתבוע אזרחים תמימים מוצדק. נציגי האיגוד הציגו סרט וידיאו שבו הם מסבירים כיצד אפשר “להעתיק” DVD בצורה לגיטימית, מבלי לפגוע בזכויות היוצרים.

הסרט בן ארבע הדקות מתאר כיצד אפשר לכוון מצלמת וידאו אל מסך, ואז לשדר DVD על המסך, ולצלם את השידור. (אגב, הדובר בוידיאו מסביר שלא כמו הסרט, שמצולם דרך המסך, האודיו מוקלט ישירות מה-DVD. לא ברור למה אין בכך הפרה של זכויות.) בדרך הזאת לא פורצים את ההגנות שב-DVD, ולכן מותר להשתמש בקטע המצולם. בבלוג הטכנולוגי הפופולארי BoingBoing מצטטים את מרטין קוראנט רייף, חורקת שעוסקת בקניין רוחני, שמציינת שהשיטה הזאת הינה:

like typing up a quote from a book, taking it outside, chiseling the words in a rock, photographing the rock, scanning the photo, and running OCR on it.
למען האמת, ההשוואה הזאת איננה הוגנת. הרי בעצם התהליך איננו כל כך מסורבל. בסך הכל, הוא דומה לצילום של דף, ופיתוח של סרט הצילום. ובכל זאת, התהליך נראה עד כדי כך לא הגיוני, ומיותר, שצריכים לשאול אם מדובר בקטע אמיתי או במהתלה. ניסיתי לבדוק, ועד עכשיו לא הגעתי למקור שמציין את שם הדובר, או את התאריך המדוייק של הדיון בו הקטע הזה הוקרן. לפני כשנתיים וחצי הסתובבה ברשת שמועה אחרת בנוגע ל-MPAA והזכויות שעליהן הוא מבקש להגן. אותה שמועה היתה חסרת בסיס. אבל למרות שאינני מצליח לאמת את קטע הוידיאו שמדגים כיצד להסריט הקרנה של DVD, משום מה הוא נראה לי אמין למדי. וההמלצה שלי? אפשר, ועדיף, לתת פרשנות רחבה ל-“שימוש הוגן”.

כן לזכויות יוצרים … אבל גם לזכויות המשתמשים

בתחילת החודש ג’ויס ווילנזה, ספרנית בבית ספר, וגם סטודנטית המסיימת עבודת דוקטורט בתחום של אוריינות מידע, כותבת על השינוי שמתרחש אצלה ביחס לשימוש בחומרים המוגנים בזכויות יוצרים. היא מתארת את הגישה הזהירה שהתפתחה אצלה עד לאחרונה:
As I watched the information and communication landscapes shift over the past few years, I secretly viewed fair use as a doctrine that guided what we couldn’t do. Fear and guilt seemed regularly in the way of innovative teaching and creative expression.
כאשר מורים פנו אליה ושאלו לגבי מה מותר ומה אסור, היא נהגה להמליץ שבמקרה של ספק, עדיף לא להשתמש. אבל במאמרון הזה היא מודה שלאחרונה מתרחש אצלה שינוי. היא כותבת:
Recently my Temple University colleague, Renee Hobbs shared, what was for me, a relatively foreign (but perhaps obvious) idea: copyright is designed not only to protect the rights of owners, but also to preserve the ability of users to promote creativity and innovation.
התפיסה הזאת, שזכויות יוצרים אינן באות רק כדי להגן על היוצר, אלא גם כדי לעודד סביבה חברתית שמסוגלת לינוק מהסביבה הזאת ולהוסיף עליה, מתפתחת אצל וולנזה בעקבות מסמך שהיא קראה לאחרונה: The Cost of Copyright Confusion for Media Literacy (לפני כחצי שנה הזכרתי את המסמך הזה, ואני שמח לעשות זאת שוב). וולנזה מדגישה שהיום היא רואה את הנושא של “שימוש הוגן” לא כנושא מצומצם או מוגבל המותיר טיפה, אבל עדיין מגביל המון, אלא מרכיב חשוב מאד של זכויות יוצרים באופן כללי, המראה שבעצם, תחום המותר באמת רחב מאד.

ג’ויס וולנזה איננה היחידה שכותבת על הנושא הזה בזמן האחרון. דוג ג’ונסון, רכז הטכנולוגיות בבתי הספר במחוז במדינת מיניסוטה, ומרצה באוניברסיטה באותה מדינה, פרסם השבוע ארבעה מאמרונים סביב הנושא של זכויות יוצרים ושימוש הוגן, תחת השם: Changing how we teach copyright (חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4). שני החלקים האחרונים של הסידרה מכילים יותר הרהורים מאשר קביעות, אבל בשני החלקים הראשונים רואים בבירור שהתפיסה של ג’ונסון דומה מאד לזו של וולנזה. הכותרת של החלק הראשון היא:

Change the focus of copyright instruction from what is forbidden to what is permitted.
הדגש הזה מאד נראה לי. פעם אחר פעם מספרים לנו מה אסור, עד שאנחנו משכנעים את עצמנו שעדיף לא להשתמש בשום דבר. ג’ונסון אומר לנו לא רק שתחום המותר איננו כל כך קטן, אלא גם שחשוב שמורים ישמעו את זה בצורה ברורה. בעצם, זה גם הדגש של החלק השני:
When there is doubt, err on the side of the user.
הזהירות המופלגת שאנחנו נוקטים נובעת, ללא ספק, מהידיעה שלבעלי הזכויות גם גישה לעורכי הדין הטובים ביותר. יכול להיות שזה נכון, אבל אם נבין שהרבה מותר, נלמד גם לחשוש פחות.

אל תדע את זכויותיך

יכול להיות שכבר אין טעם לדון בנושא של זכויות יוצרים. אפילו אם, כפי שרבים טוענים, המציאות האינטרנטית מחייבת שהחוק ישתנה, נכון להיום, יש חוק, וכאשר יש ויכוח בין חוק ודעה, די ברור שהחוק גובר. אין זה אומר שאין מחלוקת. בוודאי שיש. אבל לא נראה שבעתיד הקרוב מישהו בצד אחד ישכנע מישהו בצד האחר, ולכן קשה לראות בנושא הזה נושא שמצדיק התייחסות. ובכל זאת, מידי פעם מתפרסם משהו בנושא שממש מבקש “כתוב עלי משהו”. כך היה השבוע.

אנדי קרווין, בבלוג שלו learning.now שמתפרסם במסגרת האתר של רשות השידור הציבורית האמריקאית (PBS) מיידע אותנו שלאחרונה חברת מיקרוסופט פירסמה מספר חומרים חדשים בנושא זכויות יוצרים. מדובר בסקר חדש שראיין 500 תלמידים בכיתות ז’ ועד י’, באתר המאפשר לתלמידים לעסוק ב-remixing, ובדפי הסבר על זכויות יוצרים.

קשה להגיד שיש חדש בסקר. קצת פחות מחצי מהתלמידים שהשיבו לסקר (48%) היו בדעה שמי שעוסק בהורדות בלתי-חוקיות מהאינטרנט ראוי לעונש. מול זה, 90% היו בדעה שמי שגונב אופניים ראוי לעונש. כמעט חצי מהנשאלים ציינו שהם אינם מכירים את הכללים בנוגע לזכויות יוצרים והורדות מהאינטרנט, ואילו 11% ציינו שהם מכירים את הכללים האלה “היטב”. הכרות עם הכללים כנראה משפיעה מאד על היחס לענישה. לפי ההודעה לעיתונות מטעם מיקרוספוט:

Among teenagers who said they were familiar with the laws, more than eight in 10 (82 percent) said illegal downloaders should be punished. In contrast, slightly more than half (57 percent) of those unfamiliar with the laws said violators should be punished.
הנתונים האלה אמנם מעניינים, אבל אפשר להגיד שהם אינם מפתיעים. לאור הנתונים האלה, אפשר להבין שלמיקרוסופט אינטרס שבני נוער, קבוצת הגיל הפעילה ביותר בהורדת חומרים מהאינטרנט, יכירו את הכללים. אבל קשה להגיד שהם מבהירים את הכללים האלה בדפי ההסבר. שם, בהסבר על “שימוש הוגן”, למשל, אנחנו קוראים:
If you incorrectly decide that something is a fair use or falls into an exception to copyright infringement, you could be held criminally and civilly liable and have to pay damages. We suggest you talk to a lawyer if you have questions regarding fair uses of copyrighted works.
עם כל הכבוד, כללי השימוש ההוגן אינם עד כדי כך מסובכים. תלמידים יכולים לצטט, הם יכולים להשתמש בחלקים של מאמר או ספר בעבודה שהם מכינים. (בעצם, בדרך כלל אפילו צריכים לעשות זאת.) הנחייה של להתייעץ עם עורך דין במקרה של ספק איננה הנחייה שמבהירה משהו, אלא הנחייה שבאה על מנת להפחיד, שבעצם אומרת “לא כדאי לנסות”. כנראה שיש כאן אותה גברת, ולמען האמת, אפילו האדרת לא כל כך שונה.

דעו את זכויותיכם

כבר מספר ימים אני מנסה להזכיר לעצמי להתייחס למאמרון מעניין שאנדי קרבין פרסם לפני כשבועיים בבלוג learning.now. אבל איכשהו, כמו שקורה לעתים קרובות מדי, עניינים אחרים תופסים את תשומת הלב, והקישור, וההתייחסות, למאמרון הזה נדחק יותר ויותר רחוק מתודעתי. כמובן שאם לא אכתוב על נושא מסויים זה לא יהיה סוף העולם. אבל בתוך הרעש הדי מתמיד שמלווה את נושא זכויות יוצרים והאינטרנט, כולל בסביבה הלימודית, יש טעם מידי פעם להזכיר שלא כל הזכויות נמצאות בידיהם של “בעלי הזכויות”.

קרבין כותב על מה שבעיניו הוא:

a major crisis in our classrooms: that educators who are trying to improve students’ media literacy are being hampered by their own illiteracy when it comes to copyright and fair use.

הוא כותב על דוח שהתפרסם לאחרונה בשם The Cost of Copyright Confusion for Media Literacy שבחן את הידיעות של אנשי חינוך שונים בנוגע לקניין רוחני, ומספר שהדוח מסיק ש:

many educators lack a key media literacy skill – the ability to articulate their rights to use unlicensed works in the course of their media literacy teachings.

לפי קרבין, לא מדובר בבעיה שולית הנובעת מהבנה מוטעית של החוק, אלא בפגיעה של ממש באיכות ההוראה. בלשון הדוח:

[T]eachers face conflicting information about their rights, and their students’ rights, to quote copyrighted material. They also confront complex, restrictive copyright policies in their own institutions. As a result, teachers use less effective teaching techniques, teach and transmit erroneous copyright information, fail to share innovative instructional approaches, and do not take advantage of new digital platforms.

מתברר שמורים רבים הוזהרו כל כך הרבה פעמים על השימוש בחומרים שיש עליהם זכויות, שהם אינם מודעים לכללי השימוש ההוגן (fair use) או אינם מעיזים להסתכן.

תוך כדי הכנת המאמרון הקצר (לשם שינוי) הזה, שמחתי לראות שמתפתח דיון סביב הנושא החשוב הזה באדורשת. שם, פנינה מידן קישרה לווידיאו של הרצאה של לורנס לסיג. לסיג מיטיב להסביר את המחיר התרבותי שאנחנו עלולים לשלם אם נגביל יתר על המידה את הגישה החופשית לאוצרות תרבות ונחסום את השימוש בהם כקרשי קפיצה להמשך היצירה.