זה כנראה עדיין תפקיד נחוץ

מרטין וולר (Weller) הוא דמות מוערכת בקהילת התקשוב החינוכי. בעמוד המידע האישי שלו באתר של האוניברסיטה הפתוחה של אנגליה הוא מציג, בקיצור ובצנעה, את הקבלות שלו בתחום. בנוסף למשרות השונות שהוא מילא באוניברסיטה הפתוחה והספרים שהוא פרסום הוא גם כותב:

I'm a regular and reasonably well known blogger at Edtechie.net

ואכן, הבלוג שלו תמיד מעניין. אפשר בהחלט להגיד שהוא יודע על מה הוא כותב. לפני כשבוע הוא פרסם מאמרון שבו הוא ציין שרבות מהבעיות שבהן האוניברסיטה הפתוחה נתקלה לאחרונה קשורות לדרך שבה התקשוב נתפס בעיני ההנהלה. זה הביא אותו להרהור ולהצעה:

And herein lies a problem. Most VCs, Principals, Rectors, and senior managers are not well grounded in ed tech. It is also an area which is subject to extreme views (for and against), often based on emotion, romance, and appeals to ego. I would like to therefore propose a new role: Sensible Ed Tech Advisor.

בתרגום לעברית נדמה לי שנכון לכנות את המשרה שהוא מציע "יועץ לתקשוב נבון", או אולי, עם הדגש על היועץ עצמי, "יועץ נבון לתקשוב". ואכן, שש הנקודות שוולר מביא בתיאור התפקיד בהחלט נבונות והגיוניות. בין הנקודות האלו יש:

• היכולת להציע עצות שימושיות לגבי התקשוב שישרתו את הלומדים
• חוש מפותח בזיהוי הגזמות בתחום התקשוב
• הבנה בנוגע לנקודות ההשקה בין הטכנולוגיה לבין האקדמיה
• התייחסות להשפעות האתיות והחברתיות של התקשוב בחינוך

קשה להתווכח עם הנקודות האלו, אך בכל זאת יש כאן משהו שבעיני די בעייתי. הבעיה איננה בנקודות עצמן, וגם לא שמשהו חסר. הבעיה היא שהנקודות האלו היו צריכות להיות מובנות מעליהן. מוזר שוולר בכלל רואה צורך לציין אותן, או להציע תפקיד כזה. אבל באותו שבוע שקראתי את המאמרון של וולר קראתי גם כתבה קצרה ב-ReadWrite – אתר שסוקר טכנולוגיות דיגיטאליות מתקדמות ולפעמים מרחיב את ההתייחסות שלו מעבר לתחום העסקים ונוגע בחינוך וכיצד הטכנולוגיה יכולה להשפיע עליו. הכתבה, שהתפרסמה לפני קצת יותר מחודש, דיווחה על:

Benefits Of Using Virtual Reality In The Classroom

מדובר בכתבה שטחית למדי, אוסף קלישאות שרומז שכל מה שהכותב יודע על חינוך נדלה מכתבות דומות. "מסבירים" לנו, למשל, שה-VR יכול לתרום בחינוך בכך שכאשר התלמידים בכיתה ישתמשו בסמרטפונים שלהם בענייני ה-VR שהמורה מגיש הם לא יהיו עסוקים ביישומונים שמסיחים את הדעת. אנחנו גם לומדים שבאמצעות ה-VR התלמידים זוכים לחוויה חברתית. כראייה לכך מציינים (ללא קישור, כמובן) מחקר של Dr. Conor Galvin שמצא (בלשון הכתבה):

Students who commonly struggled to become a part of a group were accepted by their peers because they had strong technology skills.

קשה להתנגד לכך שתלמידים דחויים יתקבלו טוב יותר בחברה בזכות הכישורים הטכנולוגיים שלהם. יש כאן תופעה חיובית ונעים לגלות (אם לא ידענו זאת קודם) שאקלים כיתה שמכבד את הכישורים השונים של כל התלמידים תורם ללמידה יותר מוצלחת. ובכל זאת יש כאן קשר רופף ביותר ל-VR. תחת כותרת המשנה "Outstanding Visualizations" אנחנו קוראים:

An average person can remember only 20% of information that they hear and 30% of information if they see it. But if they get this information through personal experience, they remember up to 90% of it. VR technology creates an immersive experience that helps students learn effectively.
Research has proven that immersion of students in the virtual world enables them to learn better. Such learning activities don’t feel like work and students enjoy the learning process that increases their motivation.

יש כאן, כמובן, אזכור של חרוט הלמידה של דייל – Dale's Cone of Experience. משום מה המודל הזה ממשיך לככב בעולם החינוך, וזה על אף העובדה שמזמן הראו שמדובר בטענה כללית למדי ללא ביסוס מחקרי. אכן, רבים מאיתנו טוענים שהנסיון האישי הישיר "מלמד" טוב יותר מאשר ההנחיה המילולית, וגם שיש יתרון למידע ויזואלי בהצגת מידע. אבל האחוזים שנהוג להציג ליד כל שלב של הצגת מידע אשר בחרוט הם המצאה. בשלב כלשהו היו אנשים שהוסיפו אחוזים שהתקבלו בהתלהבות והפכו למקובלים ולמוסכמים בציבור. לפני ארבע שנים הבאתי כאן אוסף התייחסויות לבעייתיות אשר בחרוט של דייל, אבל הרצון להאמין באמינות האחוזים המובהקים האלה גובר על כל התייחסות עובדתית. (כתבה של ויל תלהיימר מ-2002 שעודכן ב-2006 היתה בעיני הסקירה הטובה ביותר על ההיסטוריה של החרוט, וב-2015 תלהיימר סקר שוב את הנושא בכתבה מאד ממצה.)

כזכור, הכתבה לא קישרה למחקר על התרומה של ה-VR לשילוב תלמידים בעייתיים בנעשה בכיתה. לכן, ניסיתי למצוא אותו בעצמי. ואכן, פחות או יותר מצאתי. תוך כדי כך גם מצאתי כתבה באתר של חברת Unimersiv שבדף האודות שלו כתוב:

We believe that Virtual Reality can strongly improve the capacity of the human mind to remember the things it learned for a long time. According the Cone of Learning created by Edgard Dale, the American educatonist, after two weeks, the human brain tends to remember 10% of what it reads, 20% of what it hears but 90% of what it does or simulates.

זה איננו מפתיע שנתקלים בעוד ועוד אזכורים של החורט, אבל גם התברר שאתר החברה הוא גם המקור לכל הכתבה ב-ReadWrite. חלקים שלמים של הכתבה מועתקים כמעט מילה במילה. אותה כתבה התפרסמה במאי 2017, כמעט שנה שלמה לפני הכתבה שאליו אני הגעתי. אבל לפחות כך הצלחתי להגיע, כמעט, למקור של Dr. Conor Galvin. הכתבה מקשרת לאתר של חברה אירית שעוסקת ב-VR בחינוך ובהכשרה. ושם יש דף עם הממצאים הראשיים מהמחקר של גלווין. (יש גם קישור למחקר עצמו, אבל הקישור איננו פעיל.)

ברור שאני מתייחס בספקנות כלפי ההבטחות (וגם כלפי הממצאים) של כתבות שבאופן ברור מבקשים למכור מכשיר או יישום זה או אחר. אבל אפילו מנה קטנה מאד של ספקנות צריכה להספיק כדי להבין שהיתרונות של VR בחינוך אינם באים לביטוי משכנע בכתבות כאלה. גוף חינוכי שעדיין מספר לקוראיו על חרוט הלמידה של דייל איננו גוף שאפשר ללמוד ממנו משהו משמעותי. הבעיה היא שעוד היום יש לא מעט אנשי הנהלה יקראו כתבות מהסוג הזה ויבקשו לכוון את השימוש בתקשוב במוסדות שלהם על פיהן. ומפני שעדיין מפיצים דברי הבל מהסוג הזה, ויש עדיין מי שקורא אותם ורואים את העתיד, יש כנראה עדיין צורך בתפקיד שוולר מתאר. הלוואי והיה אחרת.

העתקה, מקוריות, ורווחים

שנת הלימודים מתקרבת לסיומה, וכצפוי גדל החשש שהעבודות שסטודנטים יגישו למרצים שלהם יהיו מועתקות. לא מדובר בנושא חדש. הרבה לפני עידן האינטרנט סטודנטים חיפשו, ומצאו, דרכים להתחמק ממלאכת כתיבת עבודות. יש מי שנעזרו בחברים, או שילמו כסף לסטודנטים אחרים שהצליחו לכסות את הוצאות הלימודים של עצמם על ידי כתיבת עבודות עבור אחרים. מאגרים של עבודות משנים קודמות שירתו סטודנטים שקיוו שהמרצים שלהם אינם זוכרים משנה לשנה מה הוגש להם. אך על אף העובדה שהעתקת עבודות איננה תופעה חדשה, אין ספק שמלאכת ההעתקה השתכללה עוד יותר בעידן האינטרנט.

כמו שהאינטרנט והדיגיטאליות הקלו על ההעתקה, הם גם מסוגלים לסייע במיגורה. כך, לפחות טוענות מספר חברות שפיתחו מוצרים שהם משווקים למוסדות להשכלה גבוהה. אולי המוכרת ביותר מהחברות האלו היא Turnitin שהצליחה לחדור למוסדות רבים עם ההבטחה שהמוצר שלה יקל על עבודת המרצה. אין ספק, בדיקת עבודות של סטודנטים יכולה להיות מלאכה מעייפת ומייגעת, ואם יישומי מחשב יכולים לסייע, למה לא. יישומים כאלה עשויים לחסוך זמן, ואם היישום מסוגל לעשות בשניות מה שעוזר הוראה עושה בשעות, זה חוסך גם כסף.

בפרסומים של החברות שמפיקות יישומים לבדיקת עבודות הדגש איננו על כך שזאת הדרך לתפוס ולהעניש את מי שמעתיק, אלא על כך שהן יכולות להבטיח התנהגות אתית. מה יכול להיות לא בסדר בהשגת יעד כזה? לדעתי, מספר דברים.

לפני כמעט שלוש שנים כתבתי כאן על סידרה של בדיקות שסוזן שורן (Schorn) מהאוניברסיטה של טקסס ערכה. בבדיקות שלה, ב-2007 ושוב ב-2015, שורן הגיעה למסקנה שהעתקת קטע של טקסט מתוך עבודה של סטודנט והדבקת הקטע לתוך חיפוש בגוגל היתה יותר אפקטיבית בזיהוי העתקה מאשר הכלים הייעודיים שנמכרים למוסדות להשכלה גבוהה. אבל מלאכת ההעתקה וההדבקה לתוך גוגל דורשת מאמץ מצד המרצה. אין ספק שקל יותר לתת ליישום לעשות את זה. אבל חיפוש קטע נבחר בתוך גוגל שונה מאד מסריקה כללית עוד לפני שבכלל קוראים את העבודה. כאשר מרצה בוחר קטע טקסט כדי לבדוק אותו סביר להניח שהוא עושה זאת מתוך תחושה שמשהו איננו קשורה. חשדו התעורר בעקבות העיון בטקסט. לעומת זאת, בדיקה שנעשית על ידי יישום אוטומטי מחשיד את הסטודנט לפני שהמרצה בכלל מתחיל לקרוא.

גם בישראל יש כלים שאמורים לזהות העתקות. המכללה שבה עבדתי עד לפני זמן קצר משתמשת באחד כזה. באתר החברה אנחנו קוראים:

החברה מספקת מענה ממוחשב לבעיית ההעתקות על ידי דירוג מקוריות מסמכים בעברית.
השרות כולו ניתן באמצעות האינטרנט. השרות משווה את המסמך הנבדק למקורות אינטרנטיים ולעשרות אלפי מסמכים אחרים אשר נמצאים במערכת.

יתכן שזה נכון, אם כי לקראת פרסום המאמרון הזה העתקתי שלוש פיסקאות על שמעון פרס מוויקיפדיה והגשתי אותן כעבודה. הבדיקה העלתה שמה שהגשתי היה 100% מקורי. אותו הדבר קרה בנסיון שערכתי לפני מספר חודשים עם טקסט מועתק על יצחק רבים. כנראה שכמו אצל שורן (שהבדיקה שלה ללא ספק היתה יסודית יותר משלי) יש עדיין מקום לשיפור. אבל בעיני בעיית מהימנות הבדיקה איננה הבעיה המרכזית. יש בעיות גדולות יותר.

כדי שסטודנט יוכל להגיש עבודה למרצה שלו דרך מערכת ניהול הלמידה עליו לסמן את הסכמתו בתיבה ליד הטקסט:

אני מודע ומסכים שמטלה זו תיבדק לגילוי גניבה ספרותית על ידי קבוצת דירוג מקוריות ואני מסכים לתנאי השימוש.

אין אופציה של לא להסכים. אם לא מסמנים בתיבה העבודה לא מתקבלת וכמובן שגם איננה נבדקת. האם בכך על הסטודנט להבין שחושדים בו מעצם היותו סטודנט? הרי לא בודקים את העבודה שלו מפני שמה שהוא כותב מעורר חשד; בודקים עוד לפני שבכלל קוראים.

הנסיון האישי שלי עם הכלי איננו מצביע על איכות. אם הכלי אכן "משווה את המסמך הנבדק למקורות אינטרנטיים" יכולנו לצפות שהוא היה מזהה העתקה מוויקיפדיה. במשך השנים ראיתי לא מעט עבודות מועתקות ונדמה לי שלטוב או לרע הסטודנט המעתיק בדרך כלל משקיע את אותו המאמץ בהעתקה שהוא משקיע בקורס באופן כללי. סביר להניח שאפילו אם הסטודנט חושב שהמרצה שלו איננו במיוחד נמרץ הוא יחשוב שהוא עשוי לערוך חיפוש ברשת כדי לראות אם יש העתקה. ומשום מה, זה איננו מונע ממנו להעתיק משם. כלי שאיננו מוצא העתקה שמקורה בוויקיפדיה איננה עושה את המלאכה. ובכל זאת, ככל שעוד ועוד עבודות ייכנסו למאגר העבודות שנבדקות המאגר ייעשה יותר ויותר עשיר והוא יזהה יותר ויותר העתקות.

אין לי סיבה להטיל ספק בכוונות הטובות של החברות שבונות את הכלים האלה. בלשונית "אודות" אשר באתר של הכלי שבשימוש המכללה מופיעה המשפט:

פיתוח התוכנה נעשה מתוך דאגה לרמה האקדמית של תלמידים בישראל, ומתוך שאיפה לאפשר לתלמידים, מורים, מרצים, הורים, לאתר אירועים בהם הכותב לא התנסח בלשונו שלו כמקובל בעבודה מקורית, ובכך לצמצם את ההשפעה השלילית שיש להעתקה על המעתיק בהווה ועל החברה הישראלית בעתיד.

ובכל זאת, מדובר בחברה מסחרית, והמטרה של כל חברה מסחרית היא להרוויח כסף. אם מאגר העבודות שברשותה יישאר דל סביר להניח שהיא לא תזהה הרבה העתקות, ומוסדות להשכלה גבוהה לא ירצו לשלם עבור שירותיה. וכיצד היא יכולה להגדיל את המאגר? גם זה די ברור. כל עבודה שהיא בודקת הופכת לעוד עבודה שמולה עבודות חדשות נבדקות. וכאן נשאלת שאלה אתית. הסכמתו של סטודנט שהעבודה שלו תיבדק (הסכמה שכזכור אין אפשרות לסרב לה) איננה הסכמה שישתמשו בעבודה שלו כדי לבדוק אחרות – וללא תמורה. באמצעות השימוש של עבודות מקוריות של סטודנטים החברה משפרת את הערך, ואת הרווחים, שלה. אבל הרווח הזה הוא של החברה בלבד. בתנאי השימוש אשר באתר שלה החברה מציינת שהסטודנט שומר על זכויות היוצרים שלו, אבל באותו הזמן היא מבהירה שהסטודנט מסכים שהחברה תשתמש בקניינו כדי להיות יותר רווחי. הפיסקה האחרונה בקטע על קניין רוחני אשר בתנאי השימוש מציינת זאת בבירור:

במסירת ו/או משלוח התכנים והעבודות באמצעות המערכת אתה מקנה למפעילת המערכת רישיון-חינם, כלל עולמי ובלתי מוגבל בזמן, להעתיק, לשכפל, להפיץ, לשווק, להעמיד לרשות לציבור, לשדר, לעבד, לערוך, לתרגם ולהשתמש בתכנים כאמור בכל דרך נוספת, לפי שיקול דעתה, באתר, במערכת, במאגר המידע ובכל נגזרת של הנ"ל, בכל מדיה שהיא. כאמור, רישיון זה ניתן למפעילת המערכת ללא מתן תמורה כלשהיא, לרבות אזכור ('קרדיט'), תמלוגים או טובות הנאה אחרות.

סטודנט אשר משלם שכר לימוד למוסד להשכלה גבוהה עושה זאת תוך ציפייה שבתמורה הוא באמת יזכה בהשכלה. לשם כך, בין היתר, הוא כותב עבודות ומקבל הערות (וציון) מהמרצים שלו. לא ידוע לי שבשלב כלשהו הוא גם הסכים להעשיר חברה פרטית.

וכצפוי, זה איננו הסוף. לפני שלושה חודשים, באתר Inside Higher Ed סופר בעל נסיון בהוראת הכתיבה במספר מוסדות להשכלה גבוהה ג'ון ורנר (Warner) פרסם מאמרון בו הוא דיווח על מוצר חדש של Turnitin:

Most known for their core service of hoovering up student writing and telling instructors how likely it is to be plagiarized, they will soon offer Authorship Investigation, which “will monitor and learn the writing styles of individual students and flag up content which shows considerable divergence from their previous work.” 

כלי מהסוג הזה בוודאי יוכל לזהות שמה שסטודנט מגיש למרצה איננו עקבי עם מה שהוא כבר הגיש, וזה יכול להעיד על העתקה. זה כמובן גם יכול להעיד על התפתחות ביכולת הכתיבה של הסטודנט, ואולי על כך שסגנון הכתיבה בעבודה שעוסקת בהיסטוריה שונה מסגנון הכתיבה בעבודה שעוסקת במדעים. אבל מעבר לכך, כדי שכלי כזה יצליח עליו לא רק לזהות העתקות, אלא גם לזהות מי הכותב. יהיה עליו לשמור את העבודות של כל סטודנט כך שאפשר לראות אם וכיצד הכתיבה שלו משתנה. המעקב הזה עשוי להיות דבר חיובי אם מדובר במרצה שעוקב אחר התפתחות הסטודנט, אבל כאשר חברה מסחרית עושה זאת? יש הבדל עצום.

וכמו תמיד, יש עוד. לא כל מרצה מתנגד לכלים האלה. לפני חודש מרצה באוניברסיטה של פנסילבניה פרסמה כתבה ב-Inside Higher Ed שבה היא תיארה כיצד היא נעזרת ב-Turnitin כדי לעזור לסטודנטים לשפר את כתיבתם. היא מסבירה לסטודנטים שלה שהם יכולים להגיש עבודה כמה פעמים שהם רוצים וכל פעם לקבל את הדוח של Turnitin על מידת ההעתקה בה, ואז לשפר את העבודה שוב ושוב עד שהיא נקייה ומוכנה לקבל ציון. הרעיון אכן מעניין, אם כי נדמה שבמקום לפתח את הרעיונות ואת הטיעונים בעבודה שהסטודנט מגיש הוא כל הזמן יהיה עסוק בלמצוא דרכים מוצלחות יותר להסתיר את העובדה שהעבודה איננה מקורית. בתגובה למאמרון לאורה גיבס, מרצה באוניברסיטה של אוקלהומה עם נסיון רב בקורסים מקוונים, כתבה:

I hope everybody knows that, like a weapons dealer arming both sides in a war, TurnItIn sells its services to students so that they can know in advance just how much they have to jiggle their words, consult a thesaurus, even use a paraphraser bot, etc. to beat the system. TurnItin calls it WriteCheck and they charge the students $8 per paper, or $6 if you buy a jumbopack: https://goo.gl/Jh3C1c … They even give you a few resubmissions so you can make sure you have jiggled your words enough to be ready for your school's TurnItIn.

אפשר היה לחשוב שהחברות האלו יסתפקו בכסף שהן גובות מהמוסדות שרוכשות את הכלים שלהן. אבל כאשר שני הצדדים – גם המרצה וגם הסטודנט – משתמשים בכלי התחרות המסלימה בין הרצון לזהות העתקה לבין הנסיון לכסות עליה רק מגדילה את ההכנסות.

על פירושיה השונים של "למידה מותאמת אישית"

כאשר מתייחסים ל-"למידה מותאמת אישית" אפשר להתרשם שמדובר בגירסה חדשה של חכמי הודו העיוורים והפיל. כל מי שמנסה להגדיר מהי "למידה מותאמת אישית" נוגע בפן שונה של המונח ומשוכנע שהוא תפס אותו במלואו. זה קורה גם לי, אם כי אני כמובן משוכנע שתפיסתי את המונח היא אכן הנכונה. נסיון לעשות קצת סדר בבלגן לא יכול להזיק. עם זאת, נדמה לי שבסופו של הנסיון הזה במקום שאצליח להבהיר אני רק אוסיף בלבול. אבל גם זה משהו. בנושא מורכב כזה מי שמתיימר להביא פתרונות משלה את עצמו. אני מקווה שלפחות אוכל להצביע על כמה מההיבטים שהופכים את הסוגיה לבעייתית.

אם נחפש את התפיסה הקלאסית של ההתאמה האישית בחינוך נדמה לי שנמצא אותה במורה הפרטי של בני האצולה. אריסטו, שהיה המורה הפרטי של אלכסנדר מוקדון, הוא בוודאי הדוגמה המוכרת ביותר. החונך האישי מופיע בעוד סיפורים רבים, לדוגמה באגדה על המלך ארתור שהוכשר למלוכה על ידי הקוסם מרלין (אם כי לפחות בגירסה של E.B. White ארתור לא היה מודע לייעודו). בימיו המוקדמים של שילוב המחשב לתוך מערכות החינוך חלק מההבטחה של מערכות כמו PLATO היה שהן מסוגלות להציע לכולם את מה שבעבר רק העשירים יכלו לקבל.

אבל ההדרכה האישית הזאת הניחה, כהנחת יסוד, שהמורה הממוחשב "יילמד" את מה שהמערכת החינוכית קבעה שהתלמיד צריך לדעת. במקרים של בני האצולה יתכן שזה באמת היה המצב. הרי הנסיך היה צריך ללמוד למשול, וסביר להניח שזה גם מה שהוא רצה ללמוד. אבל כאשר מערכות חינוך נפתחו לכלל האוכלוסייה בחברה ההמונית (ואולי גם הדמוקרטית) כבר לא היה מצב של התאמה "אישית". המדינה קבעה מה הדור הצעיר צריך ללמוד, וההתאמה האישית לא היתה התאמה לרצונות של הלומד, אלא התאמה לקצב וליכולת הלמידה של הפרט. ההתאמה לא שירתה את הלומד כך שהוא יוכל לכוון את הלמידה של עצמו. במקום זה היא שירתה את המערכת שנעזרה בה כדי להקנות את הידע הדרוש לכמה שיותר לומדים ביעילות המקסימלית.

כאשר ההתאמה האישית פגשה את הדיגיטאליות (ללא קשר לחינוך) היתה קריצה כלפי הדמוקרטיזציה של הנגישות למידע. היה נדמה שמתרחשת חזרה להתאמה לרצונות של הלומד. די להזכיר שאחד ממנועי החיפוש הראשונים נקרא Ask Jeeves. השם הזה רמז על מטפורה של שוויון הזדמנויות. מעכשיו כל אחד, ללא קשר לרמתו הסוציו-אקונומית, יכול לקבל משרת פרטי בדיוק כמו אצל העשירים. זה המשיך לבוא לביטוי במערכת ההמלצות של Amazon, ו-Netflix הרחיב את הגישה הזאת לתחומי בידור נוספים. לפחות למראית עין ההתאמה האישית של החברות האלה היא התאמת ההיצע לרצונות שלנו. נוצר עבורנו משרת אישי שפעל ללא לאות כדי לאתר את מה שעשוי לעניין אותנו. קשה להתלונן על שירות כזה, וכזכור בשנים הראשונות של אמזון מעטים מאיתנו היו מודעים לבעייתיות של איסוף המידע אישי שהיה דרוש על מנת שהשירות הזה יוכל למלא את ייעודו.

אבל מה שמתאים לשוק הצריכה איננו בהכרח מתאים למערכת חינוכית. שמחנו שאמזון ידע להתאים בין הרצונות שלנו כקוראים לבין ההיצע האדיר שבקטלוג שלו. זה רחוק מבטוח שהיכולת של מערכת חינוכית להתאים חומרי למידה לקצב הקליטה של כל תלמיד משמח באותה מידה. הרי התאמה אישית לקצב הלמידה, תוך קביעה מראש של מה שכל אחד צריך ללמוד, איננה נותנת ביטוי לבחירה. הקול של הרוב הגדול של חסידי ההתאמה האישית במערכות חינוך היה "קול אמזון", אבל הידיים היו ידי מערכת נוקשה שהעמידה כמטרה אחידות בהישגים. כפי שאליוט סולוואי וקתי נוריס ציינו במאמרון שהם פרסמו לפני מספר שבועות:

Actually, personalized learning – the kind where machine learning feeds students their next bite of information — is actually personalized instruction

נדמה לי שמעטים יפסלו לגמרי את השימוש בכלים דיגיטאליים כדי לנתח את הצרכים הלימודיים של התלמיד, אבל מדובר כאן במידה, ובדרך שבה זה נעשה. הצילומים הצבעוניים והחביבים של כיתות של רשת Rocketship אינם יכולים להסתיר שמה שמתרחש בכיתות האלו היא "הוראה מותאמת" שמטרתה היא להבטיח שהתלמידים יצליחו במבחנים. הלמידה ה-"אישית" שמתבצעת בכיתות האלו, במקום להעמיד את התלמיד במרכז הופכת את התלמיד למוצר. יש כאן דוגמה מצויינת לאותה "התאמה" שסולוואי ונוריס מבקרים. הבעיה היא שרבים מאלה שדוגלים בהתאמה אישית באמצעות התקשוב רואים ב-Rocketship מודל חיובי.

ולמרבה הצער, נדמה לי שהצלחת ההתאמה האישית של Netflix מסייעת לתפיסה הזאת. לפני כתשעה חודשים ציטטתי כאן ממאמר של גרט ביאסטה (Gert Biesta) משנת 2005 – Against Learning. על אף הכותרת של המאמר שלו, ביאסטה לא התנגד ל-"למידה". מה שהפריע לו היה התהליך שכבר אז הוא הבחין בו של השתלטות השוק על הלמידה. הוא התריע שבמקום שאנשי חינוך יהיו אחראים לקבוע כיצד נכון ורצוי לקדם את תלמידיהם, זירת הלמידה נעשית לשוק שמציע מרכול מגוון וכל אחד בוחר מה מתאים לו. ביאסטה טען ש:

Parents send their children to school because they want them to be educated, but it is up to the professional judgement and expertise of the teacher to make decisions about what this particular child actually needs. Here lies a fundamental difference between what we could call the market model and the professional model. (ע. 59)

יותר מעשור אחרי המאמר הזה אפשר לראות עד כמה מודל השוק השתלט על החינוך. הרי היום כאשר מדברים על "למידה מותאמת אישית" (ולא על "הוראה מותאמת אישית") הדרישה היא ליצור מערכת בחירות דוגמת Netflix שמצליח לבטל את המקצועיות של איש החינוך. אני חושש שהחיבור של "הוראה מותאמת אישית" שמסתווה כ-"למידה" עם "שוק" הלמידה על בסיס כמו Netflix אינו מבשר טובות ללמידה שאני מאחל לה.

פסגה חינוכית?

לפני כשבועיים נערך ה-ASU + GSV Summit. בליל האותיות הזה דורש קצת פיענוח. ASU הוא Arizona State University. למיטב ידיעתי מדובר באוניברסיטה מאד מוערכת הנחשבת לאחת החדשניות ביותר בארה"ב (ואני מודה שאינני יודע כיצד זה נמדד). GSV הם ראשי התיבות של ה-Global Silicon Valley – גוף שקצת קשה להדגיר. לפי כתבה ב-Business Week:

GSV is a family of connected businesses focused on three complementary disciplines: Investments, Strategic Services and Media. These collective businesses are united by an obsession with finding, investing in and partnering with the most dynamic growth companies in the world…the ones they call the Stars of Tomorrow.

מדי שנה נערכת ה-"פסגה" של שני הגופים האלה, וזאת של חודש אפריל היתה השמינית. כתבה ב-EdSurge שדיווחה על הפסגה מסרה ש:

the ASU+GSV Summit, now in its 8th year, is fueled by nonstop mingling and convening. This is the edtech industry’s premier financial conversation, packed with more than 4,100 people and 350 CEOs.

מתוך התיאור הכללי הזה אפשר לנחש שהחינוך והלמידה היו שחקני משנה בה, ואילו שאלות של עסקים תפסו את מרכז הבמה. ואכן, הסקירה של EdSurge מתמקדת בהיבט הזה. כמה מכותרות המשנה של הכתבה ממחישות את זה היטב:

• העיסקה הגדולה של השבוע
• מתי לקנות, מתי למכור
• מובילים ומזעזעי מערכות

ובכל זאת, אם מציינים שה-"שיח הכספי" הזה הוא הבכיר בתחום הטכנולוגיה החינוכית עדיין אפשר לצפות שידברו גם על למידה. ואכן, כך היה. כתבה באתר של ASU מתייחסת לדיון שהתנהל בנושא החם של "למידה מותאמת אישית". אבל אותה כתבה מעלה (לפחות אצלי) תמיהה לא קטנה. הכתבה מוסרת:

The education-technology experts discussed the challenges that exist in developing technology-based tools and systems at scale. Primary to the discussion was the notion of personalization, and how K-12 and higher education institutions can implement technology without losing the personalization that is integral to successful learning outcomes.

עד היום, ופעמים רבות מאד, מומחים בתחום הטכנולוגיה החינוכית טענו שביכולתן של טכנולוגיות דיגיטאליות, באמצעות איסוף מאסיבי של נתונים וניתוחם, אפשר יהיה להגיע לכל תלמיד. במילים אחרות, בדרך הזאת לא "מאבדים את ההתאמה האישית" אלא סוף סוף משיגים אותה. והנה, אותם מומחים מתמודדים עם "אתגרים" שהמרכזי אשר בהם הוא איך להגיע לכל תלמיד וסטודנט. קשה לא לחוש שאי-שם בדרך מישהו גילה שההבטחות הגדולות של אותם מומחים נתקלו במציאות. (רצוי גם לשים לב למונח "learning outcomes" – אולי "תוצאות הלמידה", אם כי התרגום הזה איננו מספק. מה מבדיל בין "למידה" לבין "תוצאות הלמידה"? אחד הוא תהליך שבא לביטוי במהלך החיים. האחר מתבסס על מדידה מדויקת ומדקדקת מתמדת. "תוצאות למידה" מתאימות מאד לעולמם של יזמים "חינוכיים" שמכניסים עוד ועוד אמצעי מדידה לתוך המערכת.)

פיליס לוקט, מייסדת Leap Innovations שמקדם בתי ספר צ'רטר עתירי טכנולוגיה בשיקגו, הנחתה את הדיון המדובר. הכתבה מביאה הערה משלה:

Part of the challenge is that the development is happening so far away from the needs of our educators and our students, and then we wonder why adoption is so slow.

נדמה לי שההיסטוריה של טכנולוגיות חינוכיות אכן מאמתת את האמירה הזאת. אבל לא ברור אם לוקט מכוונת אותה כלפי אותם מומחים שאת הדיון שלהם היא הנחתה. הרי העדר הכרות עם ההיסטוריה של הטכנולוגיה החינוכית (כן, אני יודע, אני מציין את הנקודה הזאת לעתים קרובות מדי) הוא מאפיין מרכזי של המחדשים שאיתם היא ישבה.

העדר הראייה ההיסטורית הזאת מופיעה בסקירה הקצרה שאודרי ווטרס ,שנכחה בפסגה, העלתה לאתר שלה. ווטרס מביאה מספר דוגמאות מהרצאות ומשיחות שהיא שמעה במקרה בפסגה. הדוגמאות האלו מעידות על חוסר הכרות עם ההיסטוריה. לדוגמה היא מספרת שהיא שמעה יזם אוסטרלי טוען:

up ‘til two years ago, Australia didn’t do anything related to ed-tech.

יותר מכל דבר אחר, ההערה הדי מדהימה הזאת מצביעה על בורות. פרויקט ה-1:1 הראשון בבית ספר, לפני יותר מ-25 שנים, היה באוסטרליה, וה-Moodle כמובן גם בא משם. אבל יזמי הטכנולוגיה החינוכית בעקביות ממציאים את הגלגל.

ווטרס גם מזכירה לנו את הפרשה של האוניברסיטה של וירג'יניה משנת 2012 כאשר חברי הוועד המנהל דרש את פיטוריה של נשיאת האוניברסיטה אחרי שהם למדו, דרך העיתונות הפופולרית, על התנופה הגדולה של קורסי MOOC. חברי הוועד שאלו למה זה לא קורה אצלם, וחששו שהמוסד שלהם איננו צועד עם הזמן. הם בכלל לא ידעו, וגם לא טרחו לבדוק, שהאוניברסיטה שלהם היתה בין המובילות בתחום שילוב הדיגיטאליות לתוך קורסים.

אבל על אף העובדה שאני נהנה לקרוא את העקיצות של ווטרס, וכמוה כואב את היומרנות שכנראה זרמה חופשי בפסגה, אני מוצא את עצמי שואל אם היא באמת ציפתה למשהו אחר. הרי רצוי לזכור שב-EdSurge ציינו שמדובר ב-edtech industry’s premier financial conversation. צריך להיות ברור שהדגש היה על הכסף, ולא על החינוך.

לא בדיוק להלל, אבל גם לא לקבור

אני מודע לכך שרוב מה שפרסמתי כאן בנוגע לקורסי MOOC לא התייחס אליהם במיוחד בחיוב. דווקא בגלל זה חשוב לי להדגיש שלא רק שאין לי שום דבר נגד הקורסים האלה, אני אפילו מייחל להצלחתם. יש לברך על כל דבר שיכול לקדם הנגשת הדעת לכמה שיותר אנשים. וכמובן שעם פתיחה כזאת אפשר להיות בטוחים שכמעט מיד יגיע ה-"אבל". ואכן, הוא מגיע.

בדרך כלל אחד הדברים הראשונים ששומעים מאלה שבאים להגנתו של קורסי MOOC הוא שאין זה מוצדק לשפוט את התופעה לפי ההבטחות המוגזמות של אלה שגייסו כסף רב בעקבות הבטחות מופרכות, ובנו את הפלטפורמות הראשונות. הרי, כמה פעמים אפשר להזכיר את הכתבה משנת 2011 ב-Wired על מייסד Udacity סבסטיאן תרון בה קראנו:

He’s thinking big now. He imagines that in 10 years, job applicants will tout their Udacity degrees. In 50 years, he says, there will be only 10 institutions in the world delivering higher education and Udacity has a shot at being one of them.

למען האמת, פעמים רבות. וחשוב להזכיר את האמירה הזאת לא סתם על מנת להרגיז. חשוב להזכיר את האמירה מפני שהיא מצביעה על אי-הבנה בסיסית בנוגע לרכישת השכלה, ולמקום שמוסדות להשכלה גבוהה יכולות למלא בחברה. וכמובן שזה חשוב גם כדי להזכיר לנו שהתלהבות מוגזמת כלפי כל דבר שמציג את עצמו כדבר החדש הבא בחינוך, ללא התייחסות להיסטוריה של החינוך, עתיד להכזיב. חשוב ללמוד מהעלייה המטאורית של קורסי MOOC, ומהצנעתם, כמעט באותה מהירות, למגוון כלים (חלקם נחמדים, חלקם פחות) שבאמתחתה של ההשכלה הגבוהה.

כתבה מהשבוע של רולין מו (Rolin Moe) באתר Wonkhe מזכירה לנו לא רק שקורסי MOOC לא חוללו את השינוי המיוחל, אלא שהם גם לא חידשו הרבה. מו כותב:

On close inspection, however, there is nothing new about what MOOCs are doing in terms of teaching and learning. Online learning platforms as part of an institutional strategy are more than 20 years old, while the history of computer-aided instruction goes back well beyond 50 years. And for the duration of both concepts there has been research and criticism of the overly didactic learning experiences that result when learning design is considered in terms of platform ease, rather than learner need.

אפשר כמובן לטעון שמו מפספס כאן את שני החידושים הגדולים של קורסי MOOC – האפשרות להגיע להמונים וכך לאפשר השכלה גבוהה לכל מי שחפץ בה (ואם לא בחינם, אז לפחות מאד בזול) והניתוח של כמות אדירה של נתונים על מנת לשפר ולשכלל את תהליך ההוראה. אבל ההבחנה שמו עושה בין קלות פיתוח הפלטפורמה לבין הצרכים של הלומד קולעת היטב לבעיה של קורסי MOOC. זאת ועוד: הנסיון מלמד שבאופן עקבי אותו היצע להמונים (החידוש הראשון שבו חסידי ה-MOOC מתפארים) לא הושגה, והחידוש השני של שכלול באמצעות הנתונים עדיין רחוק מלהוכיח את עצמו.

וכאן (שוב?) המקום להדגיש שהרעיון של השכלה גבוהה לכל ראוי ומבורך. עוד ב-2012 קליי שירקי הגן על קורסי MOOC לפני המקטרגים. הוא הסביר שעל פי רוב אלה שבוחנים קורסי MOOC ומוצאים אותם נחותים משווים אותם לקורסים באוניברסיטאות יוקרתיות, ואילו חלק גדול מאד מההשכלה הגבוהה רחוק מאד מלהיות איכותי. זאת ועוד: ההשכלה הגבוהה היום באמת יקרה מדי והיא איננה משרתת רבים מאלה שעשויים להרוויח מלימודים מתקדמים. ובכל זאת, כמו שמו מציין, הקורסים האלה אינם ממלאים את הציפיות שתולים בהם.

הוא מדגיש שהיומרה של להגיע לאוכלוסיות מוחלשות לא התממשה:

The research on MOOCs is clear in that the key indicators for success are previous success in higher education: higher education experience/matriculation, previous exposure to congruent material, and gainful employment. The attributes of the successful student match the attributes of what sociologist Tressie McMillan Cottom calls the roaming autodidact, the visage of a self-motivated and previously articulated learner who happens to be white, male and from a Western country.

יתכן שהקורסים האלה אפילו מגדילים פערים. אחד המגיבים לכתבה של מו מחזק את הטענה הזאת כאשר הוא מוצא הצדקה בפנייה לבעלי ההנעה העצמית:

The people who go ahead in life are the intrinsically motivated ones, and MOOCs’ stats just make this fact more obvious. If you need someone else to motivate you, constantly remind you to be organized, take you by your hand all the time, you’re going nowhere in any case. This is true for MOOCs and for traditional/formal education as well, and we can see it in the high rates of unemployed and underemployed people with a formal degree.

גישה כזאת מתעלמת, כמובן, מהעובדה שהמוטיבציה היא תכונה שבמקרים רבים נרכשת עם הרמה הסוציו-אקונומית של המשפחה. במילים אחרות, קורסי MOOC פונים, כמעט באופן מוצהר, לאלה שפחות זקוקים להם.

מו איננו חוסך בביקורת שלו. הטענה המרכזית שלו היא שעל אף השקעה אדירה הלמידה בקירוסי MOOC איננה במיוחד מוצלחת:

the learning phenomenon catalysed by the founders of Udacity and Coursera has not been shown to better affect the learners it has identified, despite significant financial and labour investment.

אבל הוא גם מוכן להצביע על כיוון שיכול להוביל לקורסים מקוונים יותר מוצלחים. מו מזכיר את ההבחנה של טרי אנדרסון במאמר שלו "Towards a Theory of Online Learning" (פרק מתוך ספר שהוא ערך "The Theory and Practice of Online Learning" – המהודרות השנייה משנת 2008). הוא מזכיר ששם אנדרסון מציין שלושה סוגי אינטראקציה בקורסים מקוונים (ובכלל): בין סטודנט לסטודנט, בין סטודנט למרצה, ובין סטודנט לתוכן הנלמד, כאשר בקורס מוצלח לפחות אחת מאלה צריכה להיות ברמה מאד איכותית. מו מסביר שקורסי MOOC מתמקדים באינטראקציה בין הסטודנט לתוכן הנלמד, אבל עד היום הם עושים זאת בצורה די ירודה, ומבלי ללמוד מההיסטוריה של שילוב טכנולוגיות שונות בחינוך.

כותרת הכתבה של מו היא:

The MOOC is not dead, but maybe it should be

אבל על אף הכותרת, נדמה שמו עדיין חושב שאפשר ללמוד מההיסטוריה ומהנסיון, ועל ידי כך ליצור קורסי MOOC שיהיה טעם ללמוד בהם. אפשר לקוות.

במלחמה בין אפל לגוגל ספק אם התלמידים מנצחים

השוק החינוכי הוא זירה משמעותית במאבק בין חברות הטכנולוגיות הגדולות – גם בגלל המספר הגדול של התלמידים שעשויים להחזיק מכשירים ביד (והיום, בעידן ה-1:1, באמת מדובר בהרבה תלמידים) וגם בגלל הסיכוי הגדול שהצרכנים של מחר יקנו את המכשירים של החברות שהם מכירים בבית הספר היום. לפחות פעמיים בעבר במאבק על השוק החינוכי ידה של אפל היתה על העליונה – בפעם הראשונה כאשר מחשבים אישיים התחילו לחדור לתוך בתי הספר, ואחרי-כן כאשר ה-iPad הפך ללהיט. אבל לאחרונה מכשירי ה-Chromebook של חברת גוגל דוחקים את מכשירי ה-iPad הצידה ומשתלטים על השוק. כתבה חדשה ב-The Verge מדווחת על נסיון של חברת אפל לתפוס שוב את המקום המוביל בהצטיידות בתי הספר במכשירים דיגיטאליים.

לכל אחת מהחברות (וכמובן גם למיקרוסופט) יתרונות שונים, אם כי מה שהם מציעים די דומה. כולן שואפות לבנייה של סביבה מקיפה שמורכבת גם מהמכשירים עצמם, גם ממערך של כלים דיגיטאליים (docs למשל), וגם מאחסון. כאשר מדובר במחיר נדמה שהיתרון אצל גוגל – מכשירי ה-Chromebook זולים ממכשירי ה-iPad, וזה כמובן ידוע היטב לאפל. החברה גם יודעת שרוב בתי הספר עדיין רואים בכתיבה הפעילות המרכזית שבה התלמידים אמורים לעסוק בבתי הספר, ובגלל זה רואים צורך במקלדת. מול זה אפל צריכה להציע משהו אחר.

ה-"אחר" הזה נמצא במרכז הכתבה ב-The Verge שמדווחת על אירוע שיווקי של החברה שנערך בבית ספר תיכון בשיקגו אליו, בנוסף לעיתונות, הוזמנו מורים ותלמידים. באירוע אפל הראתה שגם לה, כמו לגוגל, יש כלים לשיתוף פעולה ולאחסון, אבל הדגש היה על משהו ייחודי:

But the overall theme of the event was about making things, not just writing them. After the main stage event, press and other attendees — who were given “class schedules” at the start of the day — were guided through robot-programming, music-making, anatomy-sketching demos in large garage-like rooms. Ditch the fuddy-duddy clamshell, Apple seemed to say, and use touchscreens and high-resolution tablet cameras and stylus pens instead

אין ספק שהכלים האלה מעוררים תאבון. כיף לשחק איתם. מספר מורים סיפרו למשתתפים על מה שהתלמידים שלהם עושים עם מכשירי ה-iPad שבכיתות שלהם, והדגש היה ברור:

“They are creators of content, rather than consumers of information,” Cassey Williams, a teacher from Woodberry Down Primary School in London, said about her students during the morning’s presentation.

נדמה לי שהמשפט הזה צריך לעורר זכרון לא כל כך ישן אצל מי שעוסק בתקשוב בחינוך. הרי בזמנו הביקורת כלפי ה-iPad בחינוך היתה שהוא מכשיר נפלא לצריכת מידע – במיוחד סרטוני YouTube – אבל כשמדובר ביצירה הוא היה מוגבל. והנה, עכשיו מציגים את אותו המכשיר, בתוספת מספר יישומונים, כאנטיתזה לצריכת מידע שכבר נחשב כנחות (אם לא בזוי). ובכל זאת, הכוונה אשר ב-"יוצרי תוכן" איננה לגמרי ברור. באירוע הדגימו, למשל, יישומון בשם Clips שמאפשר יצירת סרטונים קצרים. ללא ספק מדובר ביישומון נחמד, ובוודאי גם קל לשימוש. אבל מורים רבים כבר הבינו שמצגת PowerPoint מרשימה איננה מעידה על למידה. סביר להניח שסרטונים שמכינים באמצעות ה-Clips יעוררו את אותה מידה של התלהבות שבזמנו ה-PowerPoint עוררה, עד אשר יתחילו להסתכל פחות על הקנקן.

אין זה אומר שיש משהו פסול בדגש על היצירה. דווקא רצוי לברך על הדגש הזה. אבל אני מניח שחברת אפל יודעת היטב שנכון להיום רוב בתי הספר מקדישים מעט מאד זמן, אם בכלל, לפעילות יצירתית. במערכת החינוך האמריקאית רוב שעות הכיתה מכוונות לשיפור הציונים במבחנים הסטנדרטיים. חברת אפל בוודאי יודעת את זה. אם זה לא היה ברור לה מזמן, היא בוודאי למדה את זה בעקבות הפרשה העגומה של חלוקת מכשירי iPad לתלמידים בלוס אנג'לס לפני כשלוש שנים. בין יתר הבעיות שעלו בפרשה הזאת היה הצורך של בתי הספר לרכוש מקלדות למכשירים שהם כבר רכשו מפני שבלי המקלדות מכשירי ה-iPad לא התאימו למבחנים שלשמם הם נרכשו. גם אז אפל בוודאי הדגישה את היצירה, אבל גם ידעה שהיא משווקת למחוזות עם כוונות אחרות לגמרי.

אז מה אנחנו יכולים ללמוד מהמבצע השיווקי של חברת אפל (שכונה, אגב, "field trip" כדי להדגיש את הפן החווייתי אשר בלמידה)? אין ספק שאחת המסקנות היא שכלים דיגיטאליים מתפתחים באופן תדיר והם מאפשרים פעילויות רבות שלפני דור בקושי יכולנו לחלום עליהם. אבל לצד המסקנה החיובית הזאת יש גם מסקנה פחות מלבבת. מבצע השיווק החדש של אפל הוא עדות לכך שחברות הטכנולוגיה הגדולות מבינות שהחינוך הוא שוק חשוב שכדאי להלחם עליו. מצד אחד יתכן שיש כאן ברכה – חברות גדולות משקיעות משאבים אדירים שעשויים להוביל לפיתוחים חדשים חיוביים. אבל לצערי הנסיון מלמד שהמסקנה הזאת איננה הנכונה.

כבר שנים די רבות אנחנו עדים לפיתוחים חדשים, הן בתחום החומרה והן בתחום היישומים, שאמורים לחולל שינוי בחינוך. השינוי לא בא. במקום זה יש מאבק איתנים על שוק החינוך. כל חברה מנסה לשכנע את מערכות החינוך שעל מנת לחולל את השינוי המיוחל רצוי להשתעבד למוצרים שלה. הצהרות על אכפתיות כלפי החינוך יש למכביר, אבל המטרה נשארת שליטה בשוק, וכל הבטחה בנוגע ללמידה כשרה במאבק הזה. בגוגל ימשיכו להלל את יכולות השיתוף, על אף העובדה שמעבר למס שפתיים בתי ספר מעטים באמת מבקשות לקדם "למידה שיתופית", ואפל ינסו לשכנע מנהלים בחשיבות היצירה, אפילו אם בכיתות בתי הספר שלהם היצירה איננה נחשבת ערך.

כותרת המשנה של הכתבה שואלת:

Do you want to write a term paper, or do you want to make a video?

מזה אנחנו אמורים להבין שהכלים של גוגל מתאימים לגישה לימודית מיושנת, ואילו הכלים של אפל מאפשרים סוג אחר, חדש יותר, של פעילות לימודית. מעבר לסיסמאות, אין התייחסות לערך הלימודי של החיבור או של הווידיאו. סביר להניח שלשניהם ערך לימודי, אבל זה איננו מה שמעסיק את The Verge שהוא אתר שעוסק בטכנולוגיה ובשוק הטכנולוגי. זה איננו מפתיע שבכתבה כמעט אין התייחסות ללמידה. אבל הבעיה איננה ב-The Verge, אלא בתחושה שמתקבלת מהכתבה שהלמידה מעסיקה את גוגל ואת אפל רק במידה שבה סוג זה או אחר של פעילות בבית הספר מהווה נקודת אחיזה שתאפשר להן לחדור יותר לתוך השוק.

משום מה, שוב ושוב אנחנו מופתעים!

באיחור של קצת יותר מחודש אני מגיע למספר קישורים שסימנתי לעצמי כראויים להתייחסות אבל איכשהו מצאו את דרכם לתחתית הערימה. זה קורה. תמיד יש יותר מדי לקרוא, ומתוך היותר מדי הזה יש גם הרבה שעליו כדאי לכתוב. אבל מה לעשות ועדיין יש רק 24 שעות ביום. במקרה הספציפי הזה יש עוד סיבה לדחיית ההתייחסות: בסופו של דבר מדובר בנושא שאני מרבה לכתוב עליו כאן. בכלל לא ברור שיש טעם שאני (או כל קורא שאולי מגיע לדפים האלה) אתייחס כאן שוב ליוהרה המוגזמת של אלה שמבקשים "לחדש" את החינוך באמצעות התקשוב.

ובכל זאת, כאשר נתקלים במשבש שמודה בפומבי שהשיבוש התורן שלו איננו מניב את התוצאות הצפויות, יש כאן אירוע די חריג ויש טעם להתייחס. לפני קצת יותר מחודש, ב-EdWeek, ריק הס פרסם את הווידוי המרשים ביותר של לארי ברגר, היום אחד המנהלים הבכירים של Amplify. כזכור, עד לפני כשנתיים Amplify שיווק טבלט שהיה אמור לאפשר "למידה מותאמת אישית" לתלמידים, תוך פיקוח צמוד של מורים. החברה עברה מספר גלגולים והיא כבר לא משווקת את הטבלט. הדגש היום הוא על יישומים ללימוד קשת רחבה של נושאים, תוך "התאמה אישית" כמובן.

הס כותב שהוא הזמין את ברגר להשתתף בדיון בנושא "למידה מותאמת אישית" (personalized learning) שבו השתתפו מספר אנשים פעילים בתחום. ברגר לא היה יכול להגיע למפגש, ולכן הוא שלח מכתב שהס מביא בכתבה שלו. במכתב ברגר סוקר את הכשלונות של Amplify ושל מיזמים דומים. בין היתר הוא כותב:

Until a few years ago, I was a great believer in what might be called the "engineering" model of personalized learning, which is still what most people mean by personalized learning. 

ברגר מתאר את השלבים אשר במודל הזה:

• מיפוי של כל מה שתלמידים צריכים ללמוד
• בעקבות הערכת הידיעות של התלמידים, מיקומו של כל תלמיד במפה במקום המתאים לו
• הכנת ספרייה ענקית של עצמי למידה, תוך הכנת אלגוריתם לבחון מה מתאים לכל תלמיד
• שימוש של התלמידים באותם עצמים שהוכנו להם
• הערכה חוזרת של התלמידים ומיפויים מחדש וחזרה על התהליך

הוא מוסיף שאם המפה ועצמי הלמידה יזכו לשימוש של מיליוני תלמידים האלגוריתמים ייעשו יותר ויותר מדויקים כך שעם הזמן כל המערכת תיעשה יותר ויותר מדויקת ומוצלחת. אבל אז ברגר מודה:

I spent a decade believing in this model—the map, the measure, and the library, all powered by big data algorithms.

Here's the problem: The map doesn't exist, the measurement is impossible, and we have, collectively, built only 5% of the library.

במה שנראה כהתקף צניעות מאד לא אופייני למשבשים בחינוך ברגר לא רק מודה בכשלון של מה שהוא מכנה ה-engineering model. הוא גם מעלה כיוון שונה שיאפשר התקדמות לקראת המטרה של "למידה מותאמת אישית", כיוון שהוא מציג בשאלה שהוא מציב לפני המשתתפים באותו מפגש:

What did your best teachers and coaches do for you—without the benefit of maps, algorithms, or data—to personalize your learning?

אין לי ספק שברגר הוא אדם חכם ומוכשר, ואני מוכן להאמין שהוא באמת ובתמים רוצה לקדם את הלמידה של תלמידים. אבל דווקא בגלל זה יש משהו די מדהים בשאלה שהוא שואל. הרי מיליוני דולרים הושקעו בפרויקט של Amplify ובפרויקטים דומים, מתוך תחושת בטחון גדולה (וכנראה גם מופרזת) שהמפות והאלגוריתמים והנתונים יובילו את החינוך אל המנוחה והנחלה. והנה, מיליוני דולרים מאוחר יותר צצה אפשרות זולה בהרבה, ושאלה שאפשר היה לשאול הרבה קודם – מה עשו מורים טובים על מנת "להתאים" את הלמידה לכל תלמיד.

בבלוג שלו לארי קובן מתייחס לווידוי של ברגר. קובן מציין שלפני שנים הוא פגש את ברגר והתרשם מאד ממנו. אבל זה איננו מונע ממנו לזהות נקודת תורפה משמעותית מאד בתפיסה היזמית של מחדשים חינוכיים, במיוחד של אלה שמבקשים לקדם פתרונות טכנולוגיים. קובן מציין את העובדה שמשום מה רבים מאד מתקשים להפנים – שמערכות חינוך מורכבות מאד, ואם באמת רוצים לחולל שינוי יש צורך להבין את האינטראקציה של המציאות הפוליטית, החברתית והכלכלית והשפעתן על החינוך. כהרגלו, הוא גם מזכיר את הראייה קצרת הטווח של המחדשים:

those confessing their errors about solving school problems seldom looked at previous generations of reformers seeking major changes in schools. They were ahistorical. They thought that they knew better than other very smart people who had earlier sought to solve problems in schooling

שוב, אין באמת חדש כאן, מלבד גילוי הלב אשר בווידוי של ברגר. אבל סביר להניח שזה לא ישנה הרבה. הרי הקצב המסחרר שבו הדיגיטאליות ממשיך להתפתח כמעט מבטיח שיש עוד מחדשים שכבר עטים על החינוך, מוכנים להסביר שבעצם האלגוריתמים של השנים האחרונות לא התבססו דיים על הבינה המלאכותית שעכשיו עומדת לרשותם. שוב אין צורך להביט אחורה וללמוד מהעבר. ולכן בוודאי התהליך הזה שוב יחזור על עצמו.

בתי הספר משתנים, אבל המיתוס נשאר

קשה לספור את מספר הפעמים שמחדש חינוכי, בדרך כלל בעל ידע מינימלי בהיסטוריה של החינוך, מכריז שבתי הספר שלנו לא השתנו כבר יותר ממאה או מאתיים שנה. כבר מזמן אין טעם לדווח על ההכרזות האלו – זה נדוש מדי. הן אפילו הפכו לחלק מהפולקלור של השיח החינוכי. אבל לפעמים יש תנאים מיוחדים שמצדיקים את ההתייחסות החוזרת, וציוץ של בטסי דבוס, שרת החינוך האמריקאי, הוא באמת תנאי מיוחד.

נדרשת כאן הבהרה קטנה. כתבתי "מחדש חינוכי", ואז הזכרתי את שרת החינוך דבוס, וללא ספק יש בכך סתירה לא קטנה. רוב ה-"חידוש" שאליו דבוס קשורה הוא מיגור החינוך הציבורי והעברת תקציבים אדירים לידיים פרטיות שלכאורה יכולות להגיב מהר, ללא כבלים של ביורוקרטיה, למציאות חדשה. וגם ה-"לכאורה" הזאת זקוקה להבהרה. מידת החדשנות של הרוב המכריע של בתי ספר ה-charter שדבוס מעודדת זעירה ביותר. מעבר לנסיון לקבל תקציבים שהיו צריכים להגיע לחינוך הציבורי, העיסוק ה-"חינוכי" של רוב בתי הספר האלה היא להכין תלמידים למבחנים סטנדרטיים. לפעמים ההכנה הזאת נעשית בכוך קטן מול מחשב אישי במקום בשורות מול המורה והלוח, אבל זה עדיין רחוק מאד מ-"חדשנות".

וזה מביא אותנו לציוץ של דבוס, סמוך להשתתפות שלה בכנס SXSW EDU לפני שבוע:

נראה מוכר? תלמידים מסודרים בשורות. מורה לפני לוח הגיר? שב; לא לדבר; עיניים קדימה. המתינו לפעמון. צעדו לשיעור הבא. הכל בחיינו עבר מעבר לעידן התעשייתי. אבל לרוב החינוך האמריקאי לא עשה זאת.

וכדי לשכנע שכך המצב, היא מעלה שני צילומים זה לצד זה – צילום שחור לבן של כיתה מלפני בערך 50 או 60 שנה, וצילום צבעוני של כיתה של ימינו, והם דומים להפליא. כפי שלא מעט מגיבים ב-Twitter ציינו, הצילום הצבעוני הוא בין הראשונים שמופיעים בחיפוש על "classroom" ב-Google Images, והוא צילום מתוך המאגר של Shutterstock. מדובר בצילום גנרי למדי, וסביר מאד להניח שזאת התמונה שמצטיירת בראשה של דבוס כאשר היא חושבת על תלמידים בכיתה, אבל אין זה אומר שכך כיתות נראות היום. (ספק אם דבוס יודעת כיצד כיתת תלמידים בחינוך הציבורי נראית היום. גם היא וגם הילדים שלה למדו בבתי ספר פרטיים.)

מורים רבים השיבו לדבוס שהצילום של "היום" איננו נראה להם מוכר. התגובות גדושות בצילומים של הכיתות שלהם, צילומים שבהם אפשר לראות מגוון פעילויות – תלמידים עובדים בקבוצות קטנות, תלמידים עורכים ניסויים, ועוד. מורים רבים הזמינו את דבוס לבקר אצלם כדי לראות כיצד נראית כיתה אמיתית. מורה אחת השיבה:

The only time our classrooms look like that are during state mandated testing! We will definitely give up testing in order to keep that from happening!

כמו-כן, מספר מורים אחרים ציינו שצילום של תלמידים שיושבים בשורות מול המורה והלוח אופייני לאותם בתי ספר charter שדבוס מבקשת לקדם.

מערכת החינוך בארה"ב (ולא רק שם, כמובן) באמת זקוקה לשינויים. יש הרבה שאפשר, וגם צריך, לשנות ולשפר. עם זאת, שפע הצילומים שהועלו בתגובה לציוץ של דבוס הם עדות לכך שמורים רבים מלמדים מתוך תפיסות פדגוגיות בריאות ושהם מוצאים דרכים לבטא את התפיסות האלו בכיתות שלהם, גם כאשר הממשל מצמצם את התקציבים. מעניין לציין שכלים דיגיטאליים למיניהם מופיעים אולי בחצי מהצילומים שהועלו בתגובות, ומורים מעטים בלבד הדגישו את השימוש במחשב בדברים שהם כתבו. לתקשוב תפקיד חשוב בחידושים חינוכיים, אבל גם עם מחשבים בכיתה החינוך יכול להיראות כפי שנראה לפני שנים, ומהתגובות אפשר להתרשם שמורים מבינים זאת. מיתוס "החינוך לא השתנה כבר מאה שנה" הוא אכן מיתוס, ויש לא מעטים, ביניהם שרת החינוך האמריקאית, שיש להם אינטרס להנציח אותו. מתברר שמורים בשטח מכירים, ויוצרים, מציאות אחרת.

מפי עוללים …

ידוע לי היטב שיותר מדי ממה שמתפרסם כאן עוסק בביקורת. מה לעשות, כבר מזמן ההתלהבות מכלים דיגיטאליים בחינוך פנתה את מקומה לגישה מפוקחת יותר, ועיניים פקוחות רואות פגמים רבים. אבל לא נעים תמיד להתלונן ולמצוא את המגרעות. אם יש משהו חיובי, רצוי להבליט אותו. וזה מביא אותי לסיפור מעודד מהחודש האחרון.

כמו יותר מדי סיפורים מעודדים, הסוף אמנם מעודד, אבל התחלתו מצליחה לעצבן, או לפחות גורמת לאדם להגיד לעצמו שאין חדש תחת השמש – חברות גדולות יכולות לעשות ככל שעולה על רוחן. Scholastic הוא המו"ל והמפיץ הגדול ביותר של ספרי ילדים בעולם. הוא מפיץ ספרי לימוד, ספרי קריאה, עיתונים המותאמים לכיתות שונות, ועוד הרבה. הוא גם עורך תחרות די יוקרתית לתלמידים בין כיתות ז' – י"ב שיוצרים מגוון תוצרים (כתבה, כרזה, קומיקס) במספר די רחב של קטגוריות, ביניהם ה-Civic Expression Award שמזמינה תלמידים לתת ביטוי של:

a vision of the society they are working to build, one that exemplifies democratic values and that allows all voices and viewpoints to be heard and respected.

רצוי להוסיף שבאתר התחרות יש גם הסבר מאד מפורט על מהו פלגיאט והצורך להמנע ממנו. ההסבר הזה מכיל תיאור מאד ברור של זכויות יוצרים והצורך לשמור עליהן. ואין ספק שאנשים ב-Scholastic יודעים מהן זכויות יוצרים. הרי בדף באתר התחרות, תחת הכותרת "Participation Terms", מופיע מסמך של כ-1350 מילים בו אנחנו למדים שהתלמיד המגיש עבודה לתחרות וגם הוריו והמורה שלו מסכימים ש:

The student irrevocably grants an assignment transferring to the Alliance for Young Artists & Writers, Inc. (“Alliance”) all right, title, and interest (including all copyrights) in and to the submitted work (“Work”), such that the Work, and all rights relating to the Work, shall be the exclusive property of the Alliance, subject to (a) the student’s non-exclusive license, hereby granted, (i) to maintain and make limited display and distribution of a copy of the Work as part of the student’s portfolio solely for purposes of identification and reference to the student’s body of works, and (ii) to submit a copy of the Work for consideration for other scholarships, awards, and recognitions, and (b) such other licenses and authorizations as the Alliance may, in the exercise of its sole discretion, grant to the student upon the student’s written request.

הלשון המשפטית היבשה הזאת היא מהסוג שעליו מבוגרים שמחים לדלג, לא כל שכן תלמידים. סביר להניח שאנשי Scholastic מצפים שתלמידים שמשתתפים בתחרות לא יקראו את הדף הארוך הזה. הרי, מי קרוא את האותיות הקטנות? אבל מי שכן יקרא יבין שיש כאן ויתור גורף של הסטודנט על זכויות היוצרים של היצירה שלו. אבל שוב, מי קורא את דפי התנאים האלה?

דווקא תלמידה בכיתה ח' כן קראה, והתנאים האלה לא מצאו חן בעיניה.

בכתבה ב-BoingBoing סשה מתיוז (Sasha Matthews), תלמידה בכיתה ח' בבית ספר ציבורי בניו יורק, כותבת שהיא התכוונה להגיש עבודה שהיא הכינה בתחרות. כך היא התכוונה, עד לרגע שהיא עיינה בסעיף של הקניין הרוחני. החלק הזה גרמה לה לשנות את דעתה. על החלק הזה אשר בהסכם היא כותבת:

That means that the copyright for whatever the applicant submitted is fully transferred to Scholastic. In other words, if a student who applied for an award tries to print or publish their own work without saying "Property of Scholastic Inc.," Scholastic can sue. In addition, Scholastic can publish the applicant's work and sell it without giving the applicant, the original creator, any of the profits.

משום מה, אני מתרשם שסשה מתיוז לא רכשה את מיומנות הנבירה לעומק במסמכים כמו זה שבאתר התחרות בבית הספר שלה, וחבל. זאת מיומנות חשובה במכלול הכישורים שמרכיבים "אזרחות הדיגיטאלית" וראוי שבתי הספר יילמדו אותה (אם טעיתי, והיא כן למדה מהמורים שלה, אני מתנצל בפניהם). אבל היא כן נברה, ובמידה לא קטנה עשתה בית ספר ל-Scholastic. באמצעות חשבון ה-Twitter שלה היא סיפרה את הסיפור שלה, והציוץ שלה הופץ הלאה. (יש טעם להוסיף שמתיוז איננה תלמידה אלמונית. יש לה אתר פעיל ובינואר השנה היא השיקה את ספר הקומיקס הרביעי שלה. כבר שנה יש ערך עליה בוויקיפדיה.)

חברות גדולות אינן אוהבות סיקור תקשורתי שלילי, ולכן ההמשך, בנוסף לכך שהיה צפוי, היה ממש מהיר. המאמר של מתיוז התפרסם ב-BoingBoing ב-8 לפברואר, ודרך כלים חברתיים שונים הוא זכה להפצה די גדולה. ב-16 לפברואר מתיוז פרסמה בחשבון ה-Twitter שלה שפנו אליה מ-Scholastic ומסרו לה שבכוונתם לערוך מחדש את תנאיי ההשתתפות לפני התחרות של השנה הבאה. ב-20 לפברואר דוג לוין (Doug Levin) דיווח בבלוג שלו שהוא פנה ל-Scholastic עם בקשה שהחברה תאשר את הכוונה הזאת, והוא קיבל בחזרה ידיעה לפרסום של החברה שאכן מצהירה על כך.

אפשר, כמובן, לקוות (ואף לצפות). אבל מעבר לכך, צריכים להתרשם מהיוזמה של תלמידה צעירה – מהנכונות שלה לנבור בפרטי ההסכם, ולהילחם במה שבאופן כל כך ברור מהווה הפרה של הזכויות הבסיסיות שלה. הפרויקט שמתיוז התכוונה להגיש לתחרות היתה ציורי קומיקס של אנשים מן השורה כגיבורי על. שם הפרויקט – Everyday Superheroes. מתברר שגם היא אחת מהם.

שאלה מביכה

מרטין וולר שואל שאלה שבוודאי עולה אצל אנשי חינוך רבים:

Why does education hate itself?

היות ומדובר בשאלה די חריפה, מתבקש קצת הסבר. בפתיחת המאמרון שלו וולר מתאר מצב די הזוי: הוא מתאר דיווח (דמיוני, כמובן) בעיתונות על בנק שממנה רקטור של אוניברסיטה כמנהל חדש, וזאת מפני שהבנק מזהה באותו רקטור את הכישורים של מנהיגות ושל יציבות ניהולית לאורך שנים שהם נחוצים לו. וולר מוסיף:

Ludicrous, right? And yet, the opposite occurs regularly. Higher education has an inferiority complex. It always feels like it needs to change, to be more like something else, to take radical lessons from elsewhere.

אכן, קשה לספור את מספר הכתבות שמתפרסמות מידי שנה שבהן טוענים שהחינוך צריך ללמוד מעולם העסקים או מהתעשייה, וכמובן במיוחד היום מעולם חברות ההזנק. זה איננו מצב חדש, כמובן. עוד לפני מאה שנה ויותר חסידי הניהול המדעי ביקשו להשתית את מערכות החינוך על יסודות של יעילות ושל הנדסת אנוש למטרות רווח. הם לא רק ביקשו, אלא גם הצליחו במשימה הזאת.

והיום קשה לא להתרשם מהאירוניה אשר בביקורת כלפי החינוך היום, ביקורת שטוענת שהחינוך תעשייתי נכשל. הרי אנשי הניהול המדעי היו אלה שהצליחו לעצב את החינוך לפי התפיסה שלהם ודווקא עכשיו יורשיהם באים ומבקרים את המערכת מפני שהיא המונית, מבוססת על מבחנים סטנדרטיים, מקציבה זמנים קצובים לשיעורים ללא קשר לתכנים הנלמדים. והיום שוב אנשי חינוך כורעים ברך מול המבקרים האלה כאילו הם עצמם אשמים במצב, וכאילו המבקרים מציעים משהו חדש ושונה שיש צורך לאמץ.

וולר איננו טוען שאין מה לשנות בחינוך. בין היתר הוא משוכנע שיש צורך להתאים אותו למציאות הדיגיטאלית של ימינו:

The point is, education has a lot to learn about operating in a digital age. But it seems to ignore learning from its own past …, and prioritise what is perceived as more valuable, relevant knowledge from elsewhere.

אבל יש הבדל גדול בין ללמוד מהנסיון של העבר ולהביט בעיניים חינוכיות על ההווה ועל העתיד, לבין לאמץ כל רעיון חדש שמגיע מחוץ לחינוך, תוך ביטול עצמי, כאילו הנסיון שנצבר חסר משמעות. וולר כותב שגישה כזאת מעבירה מסר שאנשי חינוך אינם מעריכים את הנסיון של עצמם, ושתוך זמן קצר וללא צבירת נסיון בחינוך כל אחד יכול להפוך למומחה חינוכי. מול זה הוא מעלה קביעה נחרצת:

Education is different from other sectors. Education should trust itself.

אני כמובן מסכים, ונדמה לי שאפשר עוד להחריף את האמירה הזאת. הרי אנחנו רגילים לשמוע, השכם והערב, על הכשלונות של החינוך. אבל לאחרונה נעשה יותר ויותר ברור שלרבים מאלה שמספרים על הכשלונות האלה לא מעט כשלונות משל עצמם. לאחרונה אנחנו עדים ללא מעט פשלות מצד אותם מצליחנים, ורושם ה-"כל יכול" של קברניטי ההיי-טק נפרץ. יכול להיות שבאמת כדאי להם ללמוד קצת מאנשי החינוך.