מה, שוב!

כן, אני יודע. בזמן האחרון אני מקדיש יותר מילים לתלונות על השתלטות עולם העסקים, ובמיוחד עסקים תקשוביים, על החינוך מאשר ללמידה באמצעות התקשוב עצמה. יתכן שבחודשים האחרונים לא רק כתבתי (מספר פעמים!) דברים דומים למה שאני כותב עכשיו, אלא אפילו כתבתי את אותן המילים. ובכל זאת, לפעמים קשה להתאפק. כך קרה כאשר בסריקה חפוזה על הכותרות החדשות באתר ReadWrite, אתר שבעבר קראתי בעיון והיום זוכה מקסימום לדקות אחדות כל שבוע, מצאתי את הכותרת:

ידעתי שאצטרך לקרוא את כל הכתבה.

מידי פעם ReadWrite מתייחס לעניינים בתחום החינוך, ודווקא בגלל זה הכותרת הזאת היתה קצת תמוהה. מסגרות של למידה מקוונת קיימות שנים רבות, ואתר כמו ReadWrite מודע לכך, ואף סקר אותן בעבר. ואפילו אם בעבר היותר רחוק הלימוד המקוון לא לגמרי המריא, בעבר היותר קרוב פרויקטים כמו האקדמיה של קהאן או “מהפכת” קורסי ה-MOOC כיכבו בכתבות של האתר, כך שלא ברור למה האתר מתייחס להמראה שבכותרת כדבר שאמור להתרחש רק עכשיו. דווקא כותרת המשנה של הכתבה הבהירה את המצב:

How political candidates’ education plans could benefit Silicon Valley
הנה, עכשיו הבנתי: לא מדובר בחינוך או בלמידה מקוונים שעשויים לזכות בעדנה חדשה (או מחודשת). המיקוד איננו בחינוך שעומד להרוויח, אלא ביזמים בעמק הסיליקון. הכתבה מסבירה שלקראת הבחירות של 2016 המועמדים השונים מדגישים את חשיבות החינוך ואת הצורך להנגיש אותו לכל. הדגש הזה עשוי לעודד את מערכות החינוך השונות לפתח פרויקטים מקוונים, ופותח פתח לפרויקטים של למידה מקוונת מחוץ למערכות הקיימות לחדור לתחום. לא לפני יותר מדי זמן כאשר דיברו על “חינוך” כולם הבינו שהכוונה היתה להשכלה וללמידה על כלל היבטיה. אבל היום כאשר מדברים על “חינוך” מצטיירת בראש תמונה של פרה חולבת בידיהם של יזמים בעמק הסיליקון.

מהכתבה ברור שמשהו חשוב בתחום עומד לקרות:

After a long ramp-up and slow, but steady growth, the online education trend could finally be poised to take its place within academia’s hallowed halls.
אבל כזכור, כאשר ב-ReadWrite כותבים “חינוך” לא כל כך קל להבין למה הכוונה. הכתבה מציינת שמועמדים משתי המפלגות הגדולות מעוניינים בקורסים מקוונים על מנת להוזיל את הוצאות הלימוד של סטודנטים, ושהם רוצים לאפשר קבלת הלוואות לסטודנטים לא רק במוסדות “רגילים” אלא גם בפרויקטים של למידה מקוונת. נדמה לי שכולם מסכימים שחשוב להוזיל את שכר הלימוד (ואת שלל ההוצאות על ספרי הלימוד ועוד), אבל משום מה קשה להתרשם שטובת הסטודנטים נמצאת במרכז הדאגה של כותב הכתבה. אנחנו קוראים:
For employers looking for skilled talent, that could open up the floodgates, as students may freely pursue higher learning without fear of deep debt.
שוב, זאת מטרה מבורכת. אבל מהמשך אותה פיסקה אנחנו מגלים שבעצם מה שחשוב באותה הוזלה היא שפרויקטים מקוונים למיניהם יוכלו להרוויח סטודנטים שעד עכשיו לא יזכו להלוואות, ובאופן כללי מהוזלת הלימודים:
For entrepreneurs interested in an emerging sector, education may be ready to move from the fringe to the center of the action.
הכתבה מציינת בחיוב מערכות למידה שהציונים בהן אינם מבוססים על הנוכחות בכיתה אלא ביכולת של הלומד להראות שליטה בחומר הנלמד; מה שמכונה “מבוסס כשירות” (competency based). גם בגישה הזאת אין פסול, אבל יש כאן הנחה סמויה. בעצם, לא מדובר בהשכלה הגבוהה הקלאסית ששואפת להרחבת אופקים, שחושפת את הלומדים לתחומים ולרעיונות שלא היו מוכרים להם. במקום זה יש כאן הכשרה מקצועית, במיוחד לקראת אותם המקצועות להם עמק הסיליקון זקוק. בעצם, היזמים של העמק עומדים להרוויח פעמיים – פעם אחת הפרויקטים שלהם, בגלל האפשרות של סטודנטים לקבל הלוואות, יזכו להפצה רחבה, ופעם שנייה כאשר בוגרי הפרויקטים האלה יתאימו לצרכי ההעסקה שלהם, בלי המטען המיותר של ההשכלה הגבוהה המסורתית.

קל למצוא כאן את הכדאיות לעמק הסיליקון, אבל יותר קשה למצוא כיצד כל זה תורם לחינוך.

מטרה ראויה – ואמצעים שונים להשיג אותה

מוסדות להשכלה גבוהה רבים מפתחים תכניות לעזור לסטודנטים להשאר ממוקדי תעודה ולא לעזוב את לימודיהם. יש אמנם מוסדות למטרת רווח ששמחים לחלוב את הסטודנט עד טיפת כספו האחרונה, אבל על פי רוב מוסדות שמכבדים את עצמם באמת רוצים להביא את הסטודנטים שלהם לסיום מוצלח ולקבלת תואר. היום, כמו בתחומים רבים אחרים, מגייסים את הנתונים, וניתוחם, כדי לטפל בנושא הזה. יש פרויקטים המיועדים לזיהוי מוקדם של סטודנטים שנמצאים בסכנת נשירה על מנת לעזור להם להתגבר על הקשיים ולא יעזוב את הלימודים. אם נתונים יכולים לאותת לגורמים במוסד להשכלה גבוהה שסטודנט נתקל בקשיים כך שהתערבות מוקדמת וממוקדת תמנע את הנשירה, מדובר בשימוש לגיטימי ואפילו רצוי של נתוני הסטודנט – כל עוד השימוש במידע הזה נעשה בהסכמת הסטודנט, ואיננו מנוצל לצרכים אחרים.

פיל היל (Phil Hill) בבלוג e-Literate מדווח על פרויקט כזה של חברת IBM ולפרסומת אודות הפרויקט. היל מקשר לאתר של IBM המכיל סרטון שהחברה העלתה גם ל-YouTube. מהפרסומת אנחנו למדים ש-30% מהסטודנטים שמתחילים ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה נושרים. החברה שואלת כיצד ניתן לזהות מי נמצא בסכנת נשירה, והיא מציגה את חבילת ה-predictive analytics שלה כפתרון. הפרסומת מסבירה על הכלים של IBM:

They analyze more deeply what they always have — things like poor attendance and failing grades. But they are also beginning to factor in new kinds of data: how far students live from campus, how many hours a week they work, even how often they log on to the university Wi-Fi network.
המטרה ברורה: בעזרת הנתונים האלה – לא נתונים בודדים, אלא אוסף של נתונים סביב מגוון נושאים הקשורים להתנהגות הסטודנט – מוסדות יכולים להכין תכנית התערבות מותאמת אישית לכל סטודנט. מוסרים לנו, למשל, שיתכן ששוברי נסיעה לסטודנט שגר רחוק יכול להטות את הכף לכיוון הצלחה. היל מצטט קטע מתוך הסרטון שמתייחס לרעיון הכללי של התכנית של IBM, ולסיכויי ההצלחה שלה:
One thing can’t tell you, but the right combination can. Universities are using IBM Analytics to understand pressures in and out of the classroom. Some expect to cut dropout rates by 25%.
קשה להתווכח עם הצלחה כזאת, ואם החדירה לתחום הפרט איננה מוגזמת, ואם ההתערבות לטובת הסטודנט נעשית בהסכמתו, אין סיבה לפסול תכנית כזאת. ובכל זאת יש בעיה. היל נבר לתוך חומרי פרסום רבים של IBM בנסיון לאתר את המחקרים שהתייחסו להקטנת הנשירה ב-25%. הוא מצא שהנתון הזה כנראה קשור לנשירה בבתי ספר (K-12) במחוז אחד במדינת טנסי, בשנת 2010, ולא למוסדות להשכלה גבוהה. היל מצא שני מקרים בהשכלה הגבוהה שעשויים לחזק את הטיעונים של IBM, אבל מדובר בהישגים צנועים יותר בהרבה, או בתחזית ולא בתוצאות:
there is one case study for Ithaca College about increasing retention rates by 4% and another for Brockenhurst College about their expectation “to improve student recruitment and retention by 15 percent over a five-year period”.
במילים אחרות, יתכן וה-predictive analytics של IBM באמת מסוגלים להקטין את הנשירה של סטודנטים, אבל יש פער משמעותי מאד בין הנתונים ש-IBM בעצמה אספה, לבין הדרך שבה התכנית שלה מוצגת בפרסומי החברה. כולנו, כמובן, רגילים להגזמות בפרסומות, אבל במקרה הזה לא מדובר באבקת כביסה, אלא בתכנית יקרה של חברה מאד מכובדת שאמורה לטפל בבעיה כאובה בהשכלה הגבוהה. היל מסיים את המאמרון שלו בקריאה ל-IBM להציג את הנתונים שעליהם הטיעונים שלהם מתבססים, או לשנות את הפרסומת כך שתתאים למציאות המחקרית.

הקריאה של היל הגיונית, אבל רצוי גם לציין שכבר היום נאסף מידע מחקרי (אם כי בשלב הזה אולי לרוב אנקדוטי) שמצביע על כך שהתערבויות צנועות, וזולות, בהרבה יכולות להשפיע לטובה על הנשירה של סטודנטים. כבר לפני שנתיים Educause דיווח על פרויקט משותף של האוניברסיטה של וושינגטון בטקומה ושל חברה בשם Persistence Plus שבו הודעות SMS נשלחו לסטודנטים במגמה לעודד אותם להתמיד בלימודיהם. מהדיווח:

Persistence Plus provided automated and interactive outreach to students in targeted courses. Students received daily nudges that relied on a variety of behavioral levers, such as social norming and goal commitment, to support them on the path to success and graduation
באופן משמעותי סטודנטים שקיבלו את ההודעות התמידו בקורסים שלהם יותר מאשר אלה שלא קיבלו את ההודעות. מעניין לציין שעל אף המילים הגבוהות של מינוף התנהגותי או של שימוש בנורמות חברתיות הדוגמאות של ההודעות שנשלחו לסטודנטים נראות די סתמיות. סביר להניח שמוסד להשכלה גבוהה איננה זקוקה למומחים בפסיכולוגיה התנהגותית על מנת לנסח את ה-nudges, הדחיפות הקלות, שכנראה מסוגלות להשפיע לטובה.

לפני חודשיים ג’וסטין רייך, במאמרון ב-Mind/Shift, התייחס להודעות SMS מהסוג הזה. רייך סקר מספר התערבויות, הן ב-K-12 והן בהשכלה הגבוהה וציין ש:

Each of these studies involved a trivially small and inexpensive intervention, with effects that rival the gains from some of the most expensive efforts in education.
רייך רואה ערך רב בהתערבויות כאלו, אם כי הוא גם מעלה ספקות. יתכן, לדוגמה, שככל שדחיפות קלות מהסוג הזה נעשות לנוהל רגיל ונפוץ, השפעתן תמעט. בנוסף, הוא מביא את הטענה שתהליך הלמידה אמורה לדרוש השקעה ומאמצים, ולכן יש ספק שבטווח הארוך כמה הודעות שנשלחות בזמן הנכון יכולות להשפיע על הרגלי הלמידה של הסטודנט. רייך איננו שולל את הטענה הזאת, אבל הוא משיב שהתזכורות האלו מכוונות על פי רוב לסטודנטים שבדרך כלל אינם זוכים לעידוד:
Defenders of the work argue that affluent students are already the recipients of endless nudges, primes and reminders from parents, teachers and counselors, and these interventions just level the playing field.
הוא מביע חשש שמדובר במניפולציות המכוונות להשגת תוצאה מיידית, כאשר תהליך הלמידה הוא תהליך איטי והדרגתי של פיתוח העצמאות, הסקרנות והאוטונומיה, אבל הוא בכל זאת קובע ש:
I think it would be immoral not to send students a few text messages if we knew that could help struggling students improve their grades or get to college.
ואולי מה שבמיוחד מרשים בהתערבויות מהסוג הזה הוא שהן אינן דורשות איסוף מאסיבי של מידע אודות הסטודנטים, והן ניתנות להפעלה בזול וללא צורך בחברת הזנק חיצונית. נדמה שבסך הכל דרוש רצון טוב ושכל ישר.

למה לנו לחשוב שהתקשוב יהיה שונה?

טום הופמן הצליח לחבר מה שבעיני עשוי להיחשב למאמרון הקצר המדכא ביותר של השנה. אינני נוהג לצטט כאן מאמרונים במלואם, אבל היות ומדובר בפיסקה אחת קצרה נדמה לי שהפעם אני יכול לחרוג ממנהגי. הופמן כותב:

I was speaking this morning to someone who runs Montessori pre-schools in Africa and needs to track achievement of various Montessori tasks/activities. OK. Makes sense. Then she said, “And we’re working on tying those to standards. We’re using the Common Core from the US.” Sure, we can do that.
אינני יודע כמה מסגרות טרום-בית-ספריות יש באפריקה, וכמה מאלה מתנהלות לפי גישת מונטסורי. חיפוש דרך גוגל מעלה מספר די קטן, אם כי גם מצאתי כתבה קצרה על הכשרת מורים בשיטת מונטסורי בחוף השנהב, ומתברר ששם, כנראה נכון ל-2010, יש 23 מורים שהוכשרו לעבוד בשיטה. אנחנו נוטים לזהות שיטת מונטסורי, ושיטות דומות, עם שכבות מבוססות של האוכלוסיה, ולכן אולי טיפה מוזר לחשוב על חדירת השיטה לתוך אפריקה. אבל כאחד שמתנגד לחלוקה של שיטות פתוחות לעשירים ושיטות ביהביוריסטיות לעניים (כמו שנפוץ היום גם בנוגע לתקשוב) אני דווקא שמח לראות ששיטות כמו מונטסורי מגיעות לאפריקה.

אבל החלק השני של דבריה של מי שאיתה דיבר הופמן הוא הבעייתי. ביסודו של דבר אין שום פסול בסטנדרטים, ולטעמי הביקורת כלפי הסטנדרטים של ה-Common Core של ארה”ב נובעת יותר משיקולים פוליטיים מאשר מהתייחסות עניינית לסטנדרטים עצמם. אין זה אומר שהם אינם ראויים לביקורת. בסידרה של מאמרונים מלפני מספר חודשים, למשל, הופמן ניתח רבים מהסטנדרטים והראה שעל אף היומרה להיות מנוסחים באופן מדוייק וברור, הם עדיין די מעורפלים. אבל אולי הביקורת המרכזית כלפי הסטנדרטים הם הקשר הישיר שלהם למבחנים שאמורים לבחון עד כמה התלמידים עומדים בהם. מבחנים אינם ייחודיים ל-Common Core, אבל בעקבות ה-Common Core הם נעשים מאד נפוצים, כך שחלק גדול משנת הלימודים עוסק בהכנות למבחנים, במקום בלמידה עצמה.

וזה מה שמוזר, וגם מדכא, באמירה של מי שדיברה עם הופמן. חלק גדול מהעיסוק ב-Common Core היום מתמקד בהישגים, ויותר ויותר אנחנו רואים ששימת דגש על ההישגים, ובדיקתם, פוגעת בלמידה. חלקים נרחבים משבוע הלמידה בבתי ספר מוקדשים להכנה למבחנים, ומורים רבים מתלוננים שהצורך “להכין” את התלמידים שלהם למבחנים פוגע בשעות שיעור שאחרת יהיו מוקדשות ללמידה של ממש. דף באתר על שיטת מונטסורי בדרום אפריקה מציג השוואה בין שיטת מנטסורי לבין השיטות הנהוגות בבתי ספר “מסורתיים”. בהשוואה הזאת באים לביטוי, באופן ברור, הרצון לאפשר לתלמיד לחקור באופן עצמאי ואת השאיפה לפתח אדם שלם, בעל תכונות מגוונות, ולא רק תלמיד שמצליח לרכוש ידע שנבדק במבחנים סטנדרטיים. קשה להבין למה מישהו שאמון על שיטת מנטסורי תרגיש שחשוב לחבר בין הלמידה במסגרות טרום בית ספר של השיטה לבין ההישגיות שנמדדת במבחנים שבבסיס ה-Common Core.

קשה להתחמק מהתחושה שאנחנו עדים לעוד דוגמה של השתלטות התפיסה המסורתית על תפיסות אחרות שלא לפני הרבה זמן עדיין התמודדו על הבכורה בחינוך. הנסיון להתאים את הפעילות בבתי הספר האלה לדרישות ה-Common Core נראה לי (ובוודאי גם להופמן) כניעה לנרטיב השולט היום בחינוך. וכמובן זה איננו קורה רק במסגרות של טרום בית ספר באפריקה. אם לא לפני הרבה שנים היצירתיות וההכוונה העצמית היו בבסיס השימוש בתקשוב בבתי הספר, היום המרדף אחרי ההישגים והצורך במבחנים שיבדקו את ההישגים האלה נותנים את הטון וקובעים את סדר היום גם של השימוש בתקשוב.

גם אני מודאג

מיכאל הורן מודאג. הורן, שהיה שותף לקלייטון כריסטנסן בכתיבת הספר Disrupting Class, הוא אחד החסידים הראשיים של רעיון החדשנות המשבשת בתחום החינוך. בכתבה מלפני כמה ימים באתר של Education Next (שהתפרסמה לראשונה לפני כמה שבועות ב-Forbes) הורן מתייחס לחשיבות של איסוף נתונים ועיבודם על מנת לקדם למידה. (חשוב לי, כבר בשלב הזה, להודות שאפילו אחד כמוני, שאיננו מתלהב מהחדירה המאסיבית של העיסוק בנתונים לתוך תחום החינוך, לא שולל את השימוש בנתונים ואפילו יכול לראות בזה כדאיות.) הורן כותב:

Using online learning, assessment and data analysis, we can more precisely pinpoint what students know and where they are still struggling at the moment they are struggling. We can then use that information to drive better learning.
בפיסקה הזאת הורן איננו מביע דאגה. הדאגה שלו באה לביטוי בפיסקה שקודמת לזאת שציטטתי. שם אנחנו למדים ש:
Education technology, however, is shifting what’s possible – and the benefits for students and teachers could be tremendous, so long as recent attempts to protect student privacy – itself an important goal – don’t get in the way.
במילים אחרות, אם אנחנו רוצים באמת להפיק תועלת מהנתונים שהיום נאספים בצורה כל כך מאסיבית, כדאי לנו לא להקפיד יתר על המידה על הפרטיות של התלמיד. הורן מבטא את זה בצורה מאד ברורה בהמשך כאשר הוא מתייחס לחוקים חדשים בעניין פרטיות התלמיד שמוצעים היום בקונגרס. הוא טוען שחוקים כאלה עשויים:
to have a chilling effect on the boon of education technology entrepreneurship and private investment currently bringing new tools into classrooms.
כבר כתבתי למעלה שאי-אפשר לשלול את הערך הלימודי/הוראתי של השימוש בנתונים אודות תלמידים. כמו-כן, אפשר לראות מהציטוט שהבאתי מהורן שגם הוא רואה את השמירה על פרטיות התלמיד “מטרה חשובה”. אבל בדבריו של הורן אפשר למצוא דאגה גדולה יותר להשקעות הפרטיות וליזמות הטכנולוגית מאשר לתהליכי למידה. לכן, על אף מס השפתיים לחשיבות הפרטיות, יש משהו בעייתי כאן.

כדוגמה ליעילות של איסוף נתונים וניתוחם הורן מביא את התכנית Teach to One. הוא מציין שהתכנית, שמתמקדת בהוראת המתמטיקה, נעזרת בנתונים וניתוחם כדי ליצור חוויה לימודית אישית עבור כל תלמיד. הוא מדגיש ש:

The software algorithm identifies exactly what a student does and doesn’t understand on a daily basis and directs each student to online and offline experiences that meet his needs. Teachers in a Teach to One classroom have up-to-date information on how every student is progressing through the material and can act accordingly.
המסקנה ברורה: בדרך הזאת המורה זוכה למידע הרבה יותר ממוקד ומדויק מאשר מה שאפשר היה להשיג בכיתה שבה המורה בודק את עבודת התלמיד באופן פרטני. חשוב להדגיש כאן שכאשר הורן כותב על המעקב של המורה הוא מביא כדוגמה את הבוחן השבועי, או אפילו החודשי, הנערך, כמובן, באמצעות עפרון ונייר. נוצר הרושם שהורן חושב שלמורה בכיתה אין אמצעים אחרים מעבר לבוחן השבועי על מנת לדעת היכן כל תלמיד בכיתה שלו נמצא. נדמה שהתמונה בראשו של אחד המשבשים הגדולים והמובילים בחינוך על עבודת המורה היא מצומצמת מאד, ואפילו פרימיטיבית.

לפי הורן, חבל שדאגה מוגזמת לפרטיות התלמיד תגרום לנו לוותר על היתרונות של הנתונים. לכן כדאי לברר אם בתמורה על הוויתור הזה באמת נזכה לשיפור משמעותי באיכות הלמידה. לפני כחצי שנה ג’וסטין רייך בדק מחקר שנערך על תכנית Teach to One – התוכנית שהורן מהלל. המחקר שרייך בדק נערך על ידי חוקר אקדמי חיצוני, אם כי הוא הוזמן על ידי Teach to One. רייך לא מצא שום פגם בזה, אבל המסקנה שאליה הוא הגיע מהבדיקה שלו על נתוני המחקר לא נתנה סיבה גדולה לאמץ את התכנית. אחרי סקירה על תוצאות המחקר רייך כתב:

A better summary of year one might be, “Most TTO schools had gains statistically indistinguishable from the national average, one school did substantially better, and one school did substantially worse.” I made that sentence up. Here’s another possibility, from the paper’s conclusion “During year one, student gains were uneven across schools, with only two of seven schools making gains that were significantly above national norms.” That would be a better choice for the executive summary.
ממילים אחרות, יתכן שאי-שם בעתיד Teach to One כן תהפוך לשיטה שתביא לשיפור משמעותי בציונים במתמטיקה של תלמידי בתי הספר (ורצוי להוסיף כאן, כפי שמציין רייך, שהיה רצוי לעסוק יותר בפיתוח של ההבנה המתמטית מאשר בתוצאות במבחנים), אבל נכון לעכשיו, השיפור די מצומצם. וכאן נשאלת שאלה שהורן איננו מעוניין לשאול, שאלה שבוודאי לפי תפיסתו אפילו מיותרת: האם תמורת שיפור די זעיר בהישגים במתמטיקה של תלמידים כדאי או רצוי לוותר על פרטיות התלמידים. הורן מודאג שנוותר על האפשרות לשבש (לטובה, כמובן) את החינוך. גם אני מודאג – שנוותר על משהו מאד חשוב, ושהתמורה הלימודית שנקבל תהיה מאד מצומצמת. אבל הכל בשם השיבוש המקודש, כמובן.

מתברר שאינני כותב רק בבלוג הזה

אי שם באחורית המחשבות שלי אני רואה בפעמיים בשבוע התדירות האופטימלית לפרסום מאמרונים בבלוג הזה. אבל מכמה סיבות התדירות הזאת בעייתית. קודם כל, יש מספר רב של משימות אחרות שאני צריך לבצע, וכפי שציינתי פעמים רבות, אם ארצה או לא הפרנסה צריכה לקבל עדיפות על הכתיבה ה-“אישית”. לכן, לרוב אני מצליח לכתוב רק בשעות הלילה המאוחרות, ובמציאות הזאת קשה להגיע לפעמיים בשבוע. סיבה נוספת שראויה שתילקח בחשבון היא העובדה שגם לקומץ הקוראים של הבלוג הזה יש דברים אחרים, ויותר חשובים, לעשות מאשר לקרוא את מה שאני כותב. בגלל זה סביר להניח שאפילו פעמיים בשבוע הוא קצב שלקוראים קשה לעמוד בו. כידוע, אינני מצליח לפרסם כאן בקצב האידיאלי שלי. במקרה הטוב אני מצליח לפרסם מאמרון פעם בשבוע, ולאור זה לא כל כך משנה שאני חושש שאני מעמיס על הקוראים. זאת ועוד: כפי שכתבתי פעמים רבות כאן, כאשר אני מפרסם מאמרון אני אמנם חושב על הציבור שעוסק בתקשוב בחינוך ומקווה שהכתיבה שלי עוזרת לשמור אצלו על אש קטנה נושאים שאחרת יתכן שהיו נשכחים, אבל יותר מאשר אני כותב לציבור הזה אני כותב בשביל עצמי.

למען האמת, לו יכולתי, הייתי בשמחה מפרסם בתדירות גבוהה יותר. רבים מאד מהמאמרונים שמתפרסמים כאן מתחילים כתגובה לדברים שאני קורא. כמות אדירה של חומר בנושא התקשוב בחינוך מתפרסם מידי שבוע, והכתיבה כאן מביא רק חלק קטן מכל זה לקוראים שלי (בתוספת הפרשנות שלי שהיא לעתים קרובות די נזעמת). אני יכול לפחות לקוות שאולי זה משפיע על משהו. ובתחום שנמצא בהתהוות מתמדת, גם אם אין השפעה, הכתיבה עוזרת לי לעשות סדר בראש שלי. אני כותב כדי שאני אוכל לפנות מקום לעוד מידע שצריכים לעכל.

ובכל זאת, לא הכל תקשוב בחינוך. נושאים רבים אחרים מעניינים אותי, ואפילו אם אי-אפשר להתייחס לכולם, חבל לוותר לגמרי על ההתייחסות. עוד בימים שקטים יותר היו לי מספר פרויקטים אינטרנטיים. אחד הוותיקים ביותר מאלה היה The Boidem, פרויקט (באנגלית) שהתארח באתר האינטרנט של בית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב. במהדורות החודשיות של הבוידעם ניסיתי לבחון את החיים שלנו ברשת – חיים שלפני 19 שנים כאשר התחלתי לכתוב היו עבורנו הרפתקה חדשה. הכתיבה היתה היפרטקסטית, אם כי לא תמיד היה ברור מה זה אומר, ובעצם הכתיבה והקריאה בסביבה של היפרטקסט היה אחד הנושאים שניסיתי לבחון.

מה היה בבוידעם? אולי נכון יותר לשאול מה לא היה? אם זה היה קשור לחיים ברשת, שמחתי לנסות לגעת בו ולבחון אותו ממגוון היבטים. ספורט איננו אחד התחומים שממש מעניינים אותי, אבל כתב ספורט טוב מסוגל לעורר עניין, למצוא ניצוץ של אנושיות, באירוע ספורטיבי שלכאורה מעניין רק את האוהדים. ג’ו פוזננסקי מרבה לעשות זאת, ולכן, גם אם על פי רוב הנושאים שעליהם הוא כותב אינם מעסיקים אותי, אני אוהב לקרוא את מה שהוא כותב. לפני חודשיים פוזננסקי פרסם מאמרון שנפתח בהתייחסות רפלקטיבית לבלוג שלו:

I started writing this blog eight years ago, which — like most things — sometimes seems like long ago and other times seems like yesterday. I had no idea that this blog would become such a big part of my life. I had no idea that it would lead to numerous opportunities and challenges, that it would be so rewarding and so pointless, that it would lead me to write about Pixifoods and Snuggies and iPads and what body part we dry first after showering and Roy Hobbs and Harry Potter World and so, so, so much baseball.
הזדהיתי מאד עם הדרך שבה פוזננסקי רואה את הבלוג שלו. ובמיוחד אהבתי את הניגוד שהוא העמיד: “so rewarding and so pointless”. לעתים קרובות כך חשתי כלפי הכתיבה לבוידעם (אם כי פוזננסקי מבטא את זה הרבה יותר טוב ממני). לפני כחמש שנים הבוידעם דעך, ואף גווע. החיים ברשת כבר לא היו חדשים, הם לא ביקשו שאבדוק אותם כדי לזהות למה הם כל כך קורצים לי ולאחרים. וכמובן היו לי עיסוקים רבים אחרים, ומעט מאד זמן.

ולמה אני כותב כל זה? החודש מלאו 19 שנים למהדורה הראשונה של הבוידעם, וחשתי שהפרויקט ההוא חסר לי. חשתי רצון לחדש אותו. רציתי להתנסות שוב בסוג כתיבה שלפני חמש שנים נטשתי. רציתי לבדוק אם אולי יש עדיין מה שיכול להפתיע אותנו במרחב האינטרנטי שכבר מזמן נעשה לחלק אינטגראלי, וגם בנאלי, מחיינו. לכן פרסמתי:

לא הכל תקשוב בחינוך. מי שרוצה מוזמן.

להרוויח מההעתקות?

בשנת 2007 האוניברסיטה של טקסס ביקשה לבחון איזה כלי לזיהוי העתקות בעבודות של סטודנטים כדאי לה לרכוש. סוזן שורן (Schorn), מרצה באוניברסיטה ערכה בדיקה ממצה. היא בדקה את הכלי הנפוץ ביותר, Turnitin, וכלי נוסף, SafeAssign (שבסופו של דבר הוחלט עליו) וגם עריכת חיפוש בגוגל על קטעי טקסט נבחרים מתוך עבודות הסטודנט. המסקנה של שורן היתה ברורה – הכלים הייעודיים היו פחות יעילים מאשר החיפוש על קטעי טקסט דרך גוגל. לפני שבוע Inside Higher-Ed פרסמה כתבה שמדווחת שהשנה שורן ערכה בדיקה חוזרת … והגיעה לאותה המסקנה.

בבדיקה החדשה שלה שורן הכינה “עבודות” שכללו 37 העתקות ממגוון סוגים וממקורות שונים והריצה את העבודות ב-Turnitin, ב-SafeAssign, ובגוגל. היא מצאה ש-Turnitin לא הצליח לזהות כמעט 40% מההעתקות, ו-SafeAssign לא זיהה יותר מ-56%. לגבי גוגל:

Google — which Schorn notes is free and worked the fastest — trounced both proprietary products. By searching for a string of three to five nouns in the essays, the search engine missed only two sources. Neither Turnitin nor SafeAssign identified the sources Google missed.
נדמה לי שעל אף העובדה ששורן ציינה שגוגל פעלה מהר יותר מאשר הכלים הייעודיים והיקרים (ו-Turnitin יקר בהרבה), מרכיב חשוב מההשוואה חסר כאן. כאשר מרצה מריץ בדיקה באמצעות Turnitin עליו בסך הכל להזין את העבודה לתוך המנגנון ולפנות לעיסוקים אחרים עד שמתקבלת תוצאה. החיפוש בגוגל, לעומת זאת, דורש ממנו יותר פעילות. הוא צריך לבחור את הטקסט שהוא רוצה לבדוק, ואולי לעבור על התהליך מספר פעמים. מנסיון אישי אני יכול להעיד שלעתים קרובות גוגל באמת אפקטיבי באיתור העתקות, אבל סביר להניח שרוב המרצים אינם רוצים להקדיש את הזמן הדרוש כדי לערוך חיפוש ממצה. יתכן מאד שמשהו נוסף מתרחש כאן. מרצה שבודק דרך גוגל בדרך כלל יעשה זאת אחרי שמתעורר חשד בזמן קריאת העבודה. לעומת זאת הפנייה ל-Turnitin די אוטומטית. אין בכלל צורך לקרוא את העבודה של הסטודנט לפני ביצוע הבדיקה. זאת ועוד: אם וכאשר מעלים סטודנט לוועדת משמעת על העתקה אני מניח שהצגת תוצאה מכלי כמו Turnitin מעניקה רשמיות מסויימת לטענות המרצה. אבל דווקא בגלל זה, האחוז הגדול של טעויות בעייתי. הכתבה מצטטת את שורן:
We say that we’re using this software in order to teach students about academic dishonesty, but we’re using software we know doesn’t work. … In effect, we’re trying to teach them about academic dishonesty by lying to them.
ככל שעוד ועוד עבודות של סטודנטים נבדקים דרך Turnitin מאגר המקורות של החברה גדל. לכאורה זה צריך ליצור מאגר יעיל יותר, אם כי הבדיקה החדשה של שורן רומזת שזה איננו המצב. לפני כשמונה שנים קבוצה של סטודנטים תבעו את החברה על כך שהיא משתמשת בקניין הרוחני שלהם (העבודות שהם כתבו ובעת הבדיקה הוכנסו למאגר) על מנת לשכלל את המאגר שלה וכך גם להגדיל את רווחיה. אני מודה שהופתעתי כאשר בית המשפט לא פסק לטובת הסטודנטים.

הבדיקות של שורן אינן היחידות שבוצעו. בעשור האחרון נערכו מספר בדיקות דומות, ובאופן עקבי התוצאות מצביעות על הצלחה חלקית בלבד בזיהוי העתקות. ובכל זאת אני מודה שתוצאות הבדיקה של שורן הפתיעו אותי. השנים האחרונות ראו שיפורים רבים ביכולת של מחשבים “לקרוא” טקסטים (ואפילו לכתוב אותם), ואפשר היה לצפות ש-Turnitin וכלים דומים יצליחו לשכלל את הכלים שלהם. גם אם אינני תומך בשימוש בכלים כאלה יכולתי להבין שהיום מכונות מסוגלות לעשות את המלאכה.

בעיית ההעתקות איננה חדשה, וככל שמבחר המקורות ברשת גדלה היא נעשית יותר ויותר חמורה. שורן מסבירה את המשיכה לכלים תקשוביים לטיפול בבעיה: הכיתות כל כך גדולות כך שהמרצים אינם יכולים לקרוא את כל מה שהם מבקשים מהסטודנטים שלהם לכתוב. וזה בעצם מציב בפנינו שאלה: האם האקדמיה באמת רואה את שיפור יכולת הכתיבה של הסטודנט כמטרה מרכזית, או האם היא פשוט מנציח מצב שבו היא מצפה לרמה של כתיבה אצל הסטודנט, ומענישה אותו כאשר הוא מעתיק, אבל לא נותנת לו את ההדרכה הדרושה כדי שילמד לכתוב. הכתבה מצטטת את שורן:

The real ethical question is how you can sell a product that doesn’t work to a business — the sector of higher education — that is really strapped for cash right now. … We’re paying instructors less, we’re having larger class sizes, but we’re able to find money for this policing tool that doesn’t actually work.
Turnitin פנתה לאקדמיה לראשונה ב-1996, והכלי שלה הוא ללא ספק הכלי הנפוץ ביותר לזיהוי העתקות. אבל למה לא לנצל את המאגר העצום שהצטבר אצלה לרווחים נוספים. לפני שש שנים החברה השיקה כלי נוסף, כלי שבמקום לפנות למרצה כדי לעזור לו לזהות העתקות פונה לסטודנט. הסטודנט מגיש את עבודתו לכלי – WriteCheck – ומקבל בחזרה דיווח על המידה שבה היא מכילה העתקות. עוד בשנת 2011 Inside Higher-Ed התייחס לכלי הזה, ולבעייתיות שבו: עבור $8 סטודנט יכול להגיש עבודה שהוא מכין שלוש פעמים, וזה מאפשר לו לראות עד כמה הוא הצליח לנקות את העבודה שלו מההעתקות ש-Turnitin מסוגל למצוא. הכתבה מ-2011 מצטטת את דעתו של מרצה לכלכלה באוניברסיטת ג’ורג’ מייסון:
They are warlords who are arming both sides in this plagiarism war.
באתר של WriteCheck מסבירים שכוונות הכלי טהורות – המטרה היא לעזור לסטודנט ללמוד לכתוב בלי להעתיק ממקורות אחרים. ובכל זאת, בהחלט אפשר להבין את טענת המרצה, וגם לשאול – אם לפי הבדיקות של שורן ושל אחרים Turnitin איננו יעיל בזיהוי העתקות, האם החברה עובדת גם על המרצים וגם על הסטודנטים. מצד אחד הסטודנט משלם כדי לנקות את העבודה שלו כך שהמרצה לא ימצא את ההעתקות, ומצד שני המרצה מריץ את Turnitin בציפיה למצוא את ההעתקות שהבדיקות מראות שהוא איננו מצליח למצוא. נוכל לפחות להתנחם בכך שאם זה איננו תורם להשכלה הגבוהה, לפחות החברה מרוויחה מכל זה.

גילוי מרעיש!

דרך מאמרון קצר של טים סטאמר הגעתי לכתבה בוושינגטון פוסט שדיווחה על מחקר שהתפרסם בגליון החדש של ה-British Journal of Educational Technology. במחקר, שנערך בשנת הלימודים 2010-2011, החוקרים חילקו סמרטפונים ל-24 סטודנטים שעבורם היתה זאת הנגיעה הראשונה במכשירים כאלה. לפני השימוש הם ביקשו מהסטודנטים להעריך עד כמה המכשירים יעזרו להם בלמידה, כאשר בסיום שנת הלימודים הם חזרו על אותן השאלות כדי לבדוק עד כמה התחזית של הסטודנטים תאמה את הנסיון שהם צברו.

לא קראתי את 12 העמודים של המחקר המלא. אמנם יכולתי לשלם $6 כדי לקבל גישה אליו ל-48 שעות, אבל החלטתי לוותר. לאור זה, אולי מה שאני כותב כאן איננו מדויק, אבל הכתבה בפוסט קישרה לכתבה ב-Science Daily שסיכמה את המחקר לפי הודעה לעיתונות שיצאה מאוניברסיטת רייס במדינת טקסס, שם נערך המחקר. לכן נדמה לי שהדברים שאני מביא כאן נאמנים למקור. לפי Science Daily:

The research revealed that while users initially believed the mobile devices would improve their ability to perform well with homework and tests and ultimately get better grades, the opposite was reported at the end of the study.
במילים אחרות, באופן מאד לא מפתיע החוקרים מצאו שהציפיות של הסטודנטים בנוגע לתועלת הלימודית של השימוש בסמרטפון היו גדולות בהרבה ממה שהיה במציאות. הכתבה מדווחת שהסטודנטים התבקשו להשיב על מספר שאלות על סקלה של 1 ל-5, כאשר 5 מבטא הסכמה גדולה, ו-1 מבטא העדר הסכמה. תשובות הסטודנטים על השאלות (התרגום שלי):

     ה-iPhone שלי יעזור/עזר לי להשיג ציונים טובים יותר:
        ממוצע 2010 – 3.71
        ממוצע 2011 – 1.54
     ה-iPhone שלי יסיח/הסיח את הדעת שלי ממטלות הקשורות ללימודים:
        ממוצע 2010 – 1.91
        ממוצע 2011 – 4.03
     ה-iPhone יעזור/עזר לי להצליח במבחנים בשיעורים שלי:
        ממוצע 2010 – 3.88
        ממוצע 2011 – 1.68
     ה-iPhone יעזור/עזר לי להצליח בשיעורי הבית:
        ממוצע 2010 – 3.14
        ממוצע 2011 – 1.49

המסקנה מכל זה די ברורה – הסטודנטים טעו בגדול. תחילה הם סברו שהמכשיר יסייע להם, אבל בסיום המחקר, למודי נסיון, הם הודו שבעצם ההפך קרה. כפי שכותרת המשנה של הכתבה ב-Science Daily סיכמה, המחקר גילה ש:

users felt smartphones were actually detrimental to their ability to learn
אינני מתווכח עם המסקנה הזאת. הרי בסופו של דבר גילינו שסטודנטים שקיבלו סמרטפונים לא הבינו שכדי להצליח בלימודים לא די במכשירים עצמם, אלא שצריכים גם לעשות איתם משהו לימודי. אבל דווקא מפני שהמסקנה הזאת בכלל איננה מפתיעה עלינו לשאול מה החוקרים ציפו ללמוד מהמחקר הזה? בדיווח על המחקר מספרים לנו שהסטודנטים לא זכו להדרכה, לימודית או אחרת, על השימוש בהם. יתרה מזאת, אין בכלל התייחסות למיומנויות למידה. מתקבל הרושם שהחוקרים היו שבויים במיתוס “היליד הדיגיטאלי” והניחו, על אף מחקרים רבים שהראו את ההפך, שהסטודנטים מסוגלים לנצל את הכלים האלה לצורכי למידה מעצם היותם בני דור מסויים.

לפני בערך 20 שנה הדמות המצוירת קלווין גילה שלא מספיק במחשב כדי להכין דיווחים על ספרים לבית הספר, אלא שעליו גם לקרוא את הספרים:

אבל העובדה שהמציאות הזאת היתה מזמן ידועה כנראה לא מנעה מעורכי המחקר הזה לבדוק בעצמם. עלי להודות שאינני בטוח שאני מבין מה הם ציפו לגלות. אם הם רצו לדעת אם סמרטפון לבדו יכול להבטיח הצלחה בלימודים, אפשר היה לכוון אותם למחקרים רבים שמראים שלא. לעומת זאת, אם הם רצו לדעת אם סטודנטים מסוגלים לקבוע מראש עד כמה סמרטפון יכול לסייע להם בלימודים, הם אכן גילו שהם כנראה אינם יודעים לעשות זאת. אבל נשארת השאלה אם הממצא הזה בכלל מפתיע, או אם יש בה משמעות.

בסיום הכתבה ב-Science Daily מצטטים אחד החוקרים שמציין ש:

… our research clearly demonstrates that simply providing access to a smartphone, without specific directed learning activities, may actually be detrimental to the overall learning process.
יתכן שיש כאן מסקנה נכונה, אם כי ידוע מזמן שגם בשעת שיעור, שלא לדבר על שעות הכנת שיעורים, סטודנטים מגלים יותר עניין בהיצע של הסמטרפון מאשר במתרחש בשיעור, כך שאולי מסקנה מתבקשת אחרת היא שרצוי לנסות לעורר ענין גדול יותר בשיעורים. מה שמעניין אותי יותר מאשר המסקנה הדי מתבקשת הזאת היא קביעה נוספת, די תמוהה, של אותו חוקר. הכתבה מוסרת שהוא קובע שתוצאות המחקר:
have important implications for the use of technology in education
יסלחו לי אם אני מתקשה לזהות את ההשלכות החשובות האלו.

לפעמים ציטטה טובה אחת מצדיקה מאמרון

בדיקה אפילו רופפת במאמרונים שמתפרסמים כאן מראה שלאחרונה באופן די קבוע אני מביע ביקורת על תחום התקשוב בחינוך. חשוב לי להדגיש שהתחום הרוויח את הביקורת הזאת בכבוד. כמויות כסף הולכות ותופחות זורמות ליזמויות דיגיטאליות “חינוכיות”, אבל יותר מאשר היזמויות האלו מכוונות להשפעה חיובית על הלמידה נדמה שבראש ובראשונה הן מכוונות להשפעה חיובית על חשבון הבנק של היזמים. לא לכך פיללתי. אבל אני מודה שעל אף העובדה שפעם אחר פעם אני נתקל בסדר העדיפויות העקום הזה, וביומרה חסרת הכיסוי שהרווח של היזם יביא גם תועלת ללומד, יש גבול למספר הפעמים שכדאי להשמיע ביקורת. האין שום דבר חיובי שאפשר להגיד?

אכן, יש … אם כי הפנינה שאותה אני מבקש לציין הפעם די מסתתרת אי-שם לקראת הסוף של כתבה סתמית למדי שסוקרת כנס של EdTech Europe שנערך לפני כשלושה שבועות. כמו עם מרבית הכנסים שעוסקים בטכנולוגיות בחינוך, גם EdTech Europe היה כבד מאד בנציגים של חברות שביקשו לקדם את המרכול שלהן, ודל מאד בנציגים מהשטח, אם מורים או אם חוקרי חינוך אקדמיים. זה איננו פסול, וכמובן הוא גם איננו מפתיע. הקרן שמממנת את הכנס מצהירה ש:

Through partnerships with various educational philanthropic and non-profit organisations, the EdTech Global Foundation strives to encourage innovation, creativity and entrepreneurialism within the worldwide education industry.
לאור הצהרה כזאת ברור שמרחב הפעולה של הקרן הוא ה-“education industry” ולא מערכת החינוך או בתי הספר. עבור הקרן החדשנות החינוכית היא תשתית לפיתוח טכנולוגי שתאפשר הצלחה מסחרית, ואילו תרומה של ממש ללמידה או להוראה משנית למטרה הזאת. חמש ה-“תובנות” בנוגע לטכנולוגיה חינוכית שמובאות בכתבה ממחישות זאת. “תובנות” אלו עוסקות בשוק הטכנולוגיה החינוכית, במודלים אפשריים לחדירה לשוק, ובהשפעה הכלכלית החיובית ששיפור בתוצאות מבחני PISA יכול להבטיח. חינוך ו/או למידה בקושי באים לביטוי. במקום זה אנחנו זוכים לקלישאות. כותב הכתבה מציין, למשל, שבעשורים האחרונים טכנולוגיות חדשות מאפשרות לנו לעצב את העתיד, אבל כדי שזה יקרה צריכים לדעת לתפעל את הטכנולוגיות האלו. ומתברר שיש כאן הזדמנות ליוזמה:
Little wonder that the use of technology in education is attracting increasing attention as the fostering of skills needed to adapt to our changing world becomes more important.
הדגש כאן הוא על רכישת כישורים לקראת תפקידים עתידיים במערך העבודה, ולא על רכישת דעת כללית על העולם ומקומו של הפרט בו. וגם זה איננו צריך להפתיע – רשימת הכישורים של המאה ה-21 שעדיין מככבת במסמכים “חינוכיים” רבים גובשה, כזכור, על ידי ה-Partnership for 21st Century Skills שמורכב גם הוא מחברות מסחריות טכנולוגיות. הכישורים האלה משרתים את האינטרסים הכלכליים של אותן חברות, ולא בהכרח את האינטרסים של התלמיד או של החברה בכללותה. כמו אותה רשימת כישורים, רוב המשך הכתבה איננו אלא אוסף אמירות סתמיות. נדמה לי שקראנו אותן הרבה יותר פעמים מאשר אני כתבתי את דברי הביקורת שלי (אני, הרי, מתעייף מעצמי, וכותבי הכתבות האלו מוכנים להשמיע את אותם הדברים עד בלי די).

אבל הבטחתי מילה טובה, ועד עכשיו יש רק (שוב) ביקורת. הגיע הזמן למשהו אחר. ובכן, הכתבה מביאה משפט אחד מתוך הרצאה של ליז ספרואט (Liz Sproat) ראש תחום החינוך לאירופה, המזרח התיכון, ואפריקה של חברת גוגל. בהרצאה שלה ספרואט ציינה שלא די בגישה למידע, והוספיה:

If students are asking the kinds of questions that Google can answer, they aren’t asking the right questions.
לפני כמעט שלוש שנים השתתפי ב-“קורס” מקוון של גוגל במיומנויות חיפוש. (היה נדמה לי שדיווחתי כאן על הקורס הזה, אבל היות ולא הצלחתי למצוא את הדיווח, כנראה שלא עשיתי זאת.) במהלך הקורס ההוא התרשמתי שלמרבה הצער הקורס עסק, פחות או יותר באופן בלעדי, באיתור עובדות, ולא בחשיפה למידע מעניין שמעורר התעניינות וסקרנות. אינני שולל את החשיבות של היכולת להגיע המהירות לעובדות, אבל היכולת הזאת היא היבט מצומצם מאד ממכלול מיומנויות הלמידה שבהן מערכת חינוכית צריכה לטפל. הצטערתי אז שגוגל ראתה לנכון לטפח דווקא את הכישורים האלה. לכן, אם היום מישהו במעמד מכובד בחברה רואה את הדברים אחרת, אני שמח לברך על כך.

יו! מתברר שהתחום הזה “קשה”!

עוד בשנות ה-80 של המאה הקודמת (ולמען האמת, גם הרבה לפני-כן) יזמים מעולם התעשייה השמיעו ביקורת כלפי הדרך שבה בתי ספר מתנהלים. הם טענו שאם בתי הספר רק ילמדו מהנסיון שלהם, ויתנהלו כמו מפעלים עסקיים, אפשר יהיה לפתור את בעיות החינוך. במבוא לספרו משנת 2004 “The Blackboard and the Bottom Line” לארי קובן מביא את סיפורו של אחד היזמים האלה שהיה בטוח שהוא יודע מה בתי הספר צריכים. ג’יימי וולמר הוכר אז כמייצר הגלידה הטובה ביותר בארה”ב, והוא הוזמן להרצות מול כנסים של מורים ומנהלים, כאשר המסר שלו היה פשוט: צריכים להעתיק את הידע הניהולי שהוא ואחרים רכשו בעסקים לבתי הספר. מדובר בסיפור קלאסי שזכה לפרסום רב – סיפור האוכמניות. אפשר למצוא אותו פעמים רבות ברשת, גם כטקסט, וגם כסרטון שבו וולמר מספר על האירוע (בסרטון הזה וולמר אומר שהמפגש המדובר התרחש בשנת 1990, ואילו קובן כותב שזה אירע בסוף שנות ה-80). הוא מופיע גם בעברית, אם כי רק פעמים מעטות – לדוגמה באתר של הסתדרות המורים משנת 2005.

אותו מפגש שעליו וולמר מספר היה ההתחלה של מסע מתמשך שלו, מסע שנמשך עוד היום. הוא משקיע רבות בפרויקטים לשיפור בתי הספר, אבל הוא גם יודע מה שלא הבין אז. במילים שלו:

למדתי שבית ספר איננו עסק.
אבל למה אני נזכר בסיפור הזה עכשיו? יכול להיות שעדיין מוקדם מדי לזהות מגמה, אבל לפי כתבה ב-TechCrunch מלפני כשבועיים, יתכן ויש האטה בהשקעות של יזמים ושל חברות הזנק לתחום של התקשוב בחינוך. מוסרים לנו שבמהלך 2014 $1.2 מיליארד גויס לתחום הטכנולוגיות בחינוך, ואילו השנה, גם אם אנחנו רק במחציתה, הסכום שגויס נמוך מזה באופן משמעותי. הכתבה ב-TechCrunch מנסה למצוא הסבר להאטה הזאת, ובין היתר אנחנו קוראים:
Few industries have been as seductive, or as frustrating, for technology investors as the business of education. For people who make their living by financing technological solutions to problems consumers and businesses often never knew they had, the glaring inefficiencies in education today represent a tempting target.
רצוי להתעכב רגע על המשפטים האלה. הרי מספרים לנו שתחום החינוך הוא גם מפתה, אבל גם מתסכל. הפיתוי נובע מ-“חוסר היעילות הבולט” שהוא כנראה גם מה שקורץ למשקיעים. הרי מי יכול לטפל בבעיות של “חוסר יעילות” טוב יותר מאשר אנשי עסקים?

אבל מתברר ששוני מבני, אולי אינהרנטי, בין עולם העסקים לבין עולם החינוך מקשה על היכולת של אנשי העסקים לפתור את בעיות החינוך. הכתבה מצטטת אחד המשקיעים הבולטים בתחום הטכנולוגיה בחינוך שמסביר את הבעיה:

In many cases they (בתי הספר) don’t seem to show the sense of urgency that the corporate world does. That has something to do with why the level of investment goes up and down.
האשמה, כנראה, נמצאת בבתי הספר, ובעולם החינוך באופן כללי, מפני שהם אינם מבינים עד כמה אנשי העסקים באמת רוצים להציל אותם, ולכן אינם חשים את דחיפות הנושא. והתוצאה היא שלא מעטים מהמשקיעים שוקלים שוב את ההשקעות שלהם. נוצר הרושם שהמשקיעים מחליטים להעניש את החינוך, ואומרים לו: “אם אינכם מוכנים לאפשר לנו רווח גדול ומהיר על ההשקעה שלנו נצטרך להשקיע במקום אחר”.

כאשר ג’יימי וולמר נכנס לראשונה לתחום החינוך הוא היה בטוח שיצליח בקלות ובמהירות להציע פתרונות. הוא גילה שאם הוא באמת רוצה להשפיע כדאי לו ללמוד על החינוך, ועל ההבדל בין עולם העסקים ועולם החינוך. משום מה, אינני מתרשם שהדור החדש של אנשי עסקים שרואים בתקשוב החינוכי הזדמנות לשנות את החינוך, וכמובן גם להרוויח (לא בהכרח בסדר הזה), מסיקים את המסקנה המתבקשת הזאת. וולמר החליט שהוא נשאר לטווח הארוך, החלטה שכנראה איננה רווחת אצל הדור החדש של היזמים. בסיום הכתבה ב-TechCrunch אותו המשקיע שצוטט קודם מנסה לתאר את הלך המחשבה של המשקיעים שמתאכזבים מתחום החינוך:

I don’t think that investment in education-related technologies is over, but I think there’s some hesitancy. Some people stuck in companies that have taken too long to get to scale are saying, ‘Geez! This education technology segment is tough.
בהתחשב בעובדה שהכניסה המאסיבית של משקיעים ושל חברות הזנק לתוך תחום החינוך והטכנולוגיה בחינוך התחילה רק לפני שנים מעטות, יש טעם לשאול מה בעיניהם נחשב כתקופה סבירה עד שיראו רווח מההשקעה שלהם. נדמה לי שהיה צריך להיות מובן מאליו שהחינוך הוא תחום שדורש סבלנות והתמדה. אבל אפשר לפחות לברך על כך שכמה מהמשקיעים האלה מתחילים להבין שמדובר בתחום קצת יותר מורכב מאשר חשבו תחילה.

ואולי רק הדבר הלא עד כדי כך גדול הבא?

התקשוב החינוכי ממשיך לרדוף אחרי הדבר הגדול הבא, או לפחות לשמור על התקווה שאכן עוד מעט יופיע המכשיר שיחולל את השינוי המיוחל בחינוך. אין זה חשוב מהו השינוי המיוחל – רק שיגיע כבר, וגם שמבשרו הטכנולוגי יזכה לכמה שעות של זוהר לפני שכוכבו ידעך ויוחלף באחר. החינוך, הרי, משווע לשינוי, ובלי איזה דבר גדול השינוי שיגאל אותנו ממצבו העגום של החינוך כנראה לא יגיע. ומהן התכונות של אותו מכשיר או יישום שאנחנו מייחלים לו? כאן אין תכונות ייחודיות, ואולי כיאה למשהו שמחולל שינוי (שלא לדבר על “שיבוש”) רצוי שהתכונות יהיו בלתי-צפויות, שהן יפתיעו אותנו. דווקא בגלל זה קצת הופתעתי כאשר קראתי כתבה קצרה ב-Geektime, אתר שמעיד על עצמו שהוא “בלוג הטכנולוגיה הגדול והמוביל בישראל” על מחשב/טבלט חדש המיועד לחינוך שחברת אינטל משיקה. מסבירים לנו שהכלי החדש הזה:

נועד לשנות את חוויית הלימוד של התלמידים
כצפוי, אם משהו נועד לחולל שינוי כזה, רצוי שקודם יתארו לנו את המצב העגום של היום. את זה עושים בפתיחת הכתבה:
למרות השינויים העצומים שחלים בעולם הטכנולוגיה, הרי שמערכת החינוך עדיין איטית מאוד בהסתגלות אליהם ודרכי ההוראה כיום לא שונים מהותית מלפני מספר עשורים. גם היום מרבית התלמידים נסחבים עם חוברות ומחברות, כשחוויית הלימוד אינה אינטראקטיבית.
אני מודה, תיאור הפתיחה הזה, בצניעות שבו, עורר בי טיפת תקווה. יש בו רמז לרצון לדרכי הוראה שונות מהמקובל, כולל למידה אינטראקטיבית. מה גם, מדברים על העדר שינוי של עשורים בלבד, ולא של מאות שנים. לכן, אפילו אם קשה לצפות שמחשב/טבלט חדש הוא אשר יוכל לחולל שינויים (היה אפשר, אולי, לקוות למשהו שעדיין לא הכרנו – אלקטרודה מחוברת למוח, למשל), נדמה שהכתבה מתייחסת למכשיר שיאפשר צעד קטן לקראת שינוי חינוכי. אבל מעבר להקלה על סחיבת חוברות ומחברות, קשה למצוא כאן שינוי בכלל. המשך הכתבה מוקדש לתיאור תצורת הכלי החדש – מערכת ההפעלה, נפח הזכרון, וגם תאימות עם חומרי למידה של גופים שונים. תוסף שפועל כמיקרוסקופ והיכולת למדוד טמפרטורה הן בהחלט אפשרויות המבורכות, אבל דווקא המשך הפירוט הזה סותר, או לפחות מחליש משמעותית, את החזון ההתחלתי. אנחנו למדים ש:
פיצ’ר ייעודי נוסף למחשב הוא תמיכה ב-Intel Classroom Management. מדובר בתוכנת ניהול שמאפשרת למורה לשלוט בכל המחשבים שנמצאים בכיתה ותומכים בהתקן. בין השאר יכולים המורים לראות את המסכים של כל תלמיד בזמן אמת, לשתף מסמכים, לשלוח משימות ולבדוק אותן, לחסום שירותים או אתרים ועוד.
כיצד “פיצ’ר” כזה תואם את ההבטחה לשינוי בדרכי הוראה? סביר להניח שהוא איננו עושה זאת, ואני מעז להוסיף שמי שקורא את הכתבה איננו באמת מצפה לשינוי משמעותי. מה שיש לנו כאן הוא אוסף של אמירות שנועדו להרשים אותנו … כל עוד איננו קוראים יותר מדי לעומק. אבל נדמה לי שאין לבוא בטענות כלפי Geektime. הרי בעולם הטכנולוגיה צפוי שינסו להרשים אותנו בהגזמות על הייחוד של כל דבר חדש. ומה לעשות והגישה הזאת מזמן גם חדרה לחינוך. אי אפשר לדווח סתם על עוד טבלט חדש. מכשירים היברידיים של נייד/טבלט נמצאים בשוק כבר שנים. לכן אפילו אם למכשיר החדש של Intel תכונות מיוחדות שעושות אותו מתאים יותר לחינוך מאשר מכשירים דומים אחרים, לא מספיק לספר לנו עליו – צריכים גם לספר לנו כיצד הוא יוציא את החינוך מהמצב הסטטי שבו הוא נמצא כבר “מספר עשורים”.

לקראת סיומה הכתבה מצטטת את אילן תורג’מן, מנהל ערוץ ההפצה של אינטל בישראל, שמונה כמה מהתכונות הלא יותר מדי מרשימות של המכשיר החדש. הוא מסכם:

זה ללא ספק צעד משמעותי בהתאמת מערכת החינוך למאה ה-21
הבעיה כאן איננה בהגזמה של אנשי השיווק. הבעיה היא שאנחנו כל כך רוצים להאמין. כי הרי כבר מזמן שכנענו את עצמנו שבלי טכנולוגיה חדשה אין סיכוי לשינוי.