אבל יש אינטרנט, לא?

לפני שבוע נמסר שבגלל קיצוצים משמעותיים בתקציב וצמצום בתרומות הספרייה הלאומית מקפיאה את פעילותה ומאמצע החודש מוציאה את 300 עובדיה לחל”ת. כתבה קצרה בנושא ב-Ynet מוסר שמדובר ב:

סגירת אולמות הקריאה, הפסקת שירותי השאלת הספרים, ביטול השתלמויות למורים ולאנשי חינוך, ביטול אירועי התרבות המקוונים ועוד

במילים אחרות, סוגרים.

דווקא מפני שהבלוג הזה עוסק בתקשוב בחינוך חשוב לי לציין את הצעד המעציב והמדאיג הזה. במקרה הספציפי הזה נדמה לי שאפשר לכתוב שהדיגיטליות איננה אשמה. עם זאת, חשוב לציין שבעשרים השנים האחרונות האימוץ המשולהב של “מידע דיגיטלי” בעולם, כולל, כמובן, בחינוך, הביא לסגירתם של ספריות רבות בבתי הספר. מנהלי מערכות חינוך רבים ראו בספרייה, בעלת המדפים העמוסים בספרים שמעטים קוראים, שריד של עולם שהתיישן. הרי, היום הכל באינטרנט, ובהישג יד באמצעות חיפוש פשוט בגוגל. לא רק ספריות נסגרו. גם ספרנים מקצועיים מצאו שהתקן שלהם בבית הספר התבטל. מי צריך ספרן כאשר כולם יודעים למצוא את מה שצריך (או לפחות חושבים שהם יודעים למצוא את מה שהם חושבים שהם צריכים) דרך הרשת.

קשה למצוא נקודת אור בכל הסיפור העצוב הזה, אבל אולי בכל זאת אפשר להתנחם בכך שבתגובות לידיעה בעיתונות הטענה של “מי צריך ספרייה כאשר יש האינטרנט!” איננה עולה. אני בטוח שלפני מספר שנים הטענה הזאת היתה די רווחת. אבל ב-40 התגובות לידיעה על סגירת הספרייה בעיתון הארץ מצאתי רק תגובה אחת שאולי משמיעה ביקורת על המשך קיומן של ספריות גשמיות:

עם הדיגיטציה לא צריך להרחיב את השטח.

כמו-כן, גם בתגובות לכתבה ב-Ynet מצאתי רק תגובה אחת שבאופן עקיף רומזת שאין בספריות צורך:

כל העובדים נרתמו לתמונה? עלק סיפריה מלאה, באיזו מאה הם חיים.

להבדיל מאנשי שיווק ומשבשי החינוך שעודדו העברת תקציבים של ספריות ושל ספרים לרכש של מחשבים וחומרים דיגיטליים, אינני מכיר אף איש תקשוב חינוכי רציני שהתייחס למהלך כזה בחיוב. זאת איננה רק מפני שהם ידעו שספרים מודפסים וחומרים דיגיטליים יכולים להשלים אלו את אלו, אלא גם מפני שהם הבינו את המגבלות של הדיגיטליות המלאה. בעיני המפעל של Google Books היה מפעל חיובי מאד, והייתי משוכנע שאפשר היה למצוא פתרון של תשלומי זכויות תוך פתיחת האוצר האדיר של ספרים סרוקים לקהל הרחב. אבל גם ידעתי שהספר הפיסי מספר למי שמחזיק בו הרבה יותר מאשר רק המילים שבדפיו. עולם רחב של היסטוריה תרבותית גלום בתוך הספר הגשמי.

בנוסף, אני חושש שמי שלא רואה צורך בספרייה שבוי בתפיסה מיושנת, ומוטעית, שספרן הוא בסך הכל איש מזדקן (או ברוב המקרים אשה מזדקנת) שיושב מאחורי הדלפק ומוסר ספר לידי המבקש, לפעמים מתוך מתן המלצה ש-“כאשר אני הייתי בגילך הספר הזה …”. יש כאן עיוות חמור של תפקיד הספרן. מדובר במידענים מקצועיים שעסקו במלאכה הזאת הרבה לפני שמקצוע ה-“מידען” הפך מקצוע מכובד ומוערך.

היה צפוי שהתגובות להודעה של הספרייה הלאומית בחשבון ה-Twitter שלה יביעו אכזבה ואפילו כעס. הרי סביר להניח שמי שעוקב אחרי החשבון הזה (יש לו בסך הכל 700 עוקבים) ניחן ביחס חיובי לספרייה. רק תגובה אחת להודעה המליץ לספרייה לנצל את ההזדמנות של הסגירה:

יאללה, זה הזמן להפוך את הלימון לימונדה ולהפוך את העותקים הפיזיים לדיגיטלים

התגובה די תמוהה. הרי הספרייה הלאומית כבר מקדישה משאבים רבים לדיגיטציה. תגובות לאותה תגובה ציינו את זה, ואחת הדגישה שפרויקט דיגיטציה אחד – עיתונות עברית היסטורית – הוא מקור חשוב לחוקרים. בנוסף לדיגיטציה, מחלקת החינוך של הספרייה עורכת השתלמויות מורים שבהן נחשפים חומרים דיגיטליים שבספרייה למורים תוך מתן הנחיות לגבי השימוש בחומרים האלה במערכי שיעור שהמורים בונים. זאת ועוד: חלק מאתר הספרייה מוקדש לבלוגים של הספרנים. הבלוגים האלה חושפים סיפורים מרתקים מתוך האוספים של הספרייה. פעילות דיגיטלית איננה חסרה בספרייה הלאומית.

הספרייה הלאומית איננה זקוקה להגנה שלי, או למידה הזעומה של פרסום שאני יכול להעניק לה. כמו-כן, ספק אם הקול שלי יכול להשפיע על מקבלי ההחלטות כדי לשנות את הקיצוץ בתקציב. אבל דווקא מפני שהבלוג הזה עוסק בדיגיטליות ובתקשוב בחינוך אני חש חובה לציין את התרומה התרבותית הענקית של הספרייה, ולמחות על ההדממה של הנכס הכל כך חשוב הזה.

לא נוסטלגיה; תיעוד

יש רשימה ארוכה של נושאים חשובים שראויים להתייחסות כאן, אבל ביקור קצר בספריה בקיבוצי ביום שישי האחרון העלה אצלי את הרצון לכתוב על משהו שהוא אולי פחות חשוב, אבל בכל זאת מעניין.

הספריה של הקיבוץ עוברת שינויים. הכרטסת מוחשבה כבר לפני מספר שנים, אבל עכשיו משלימים את המעבר למחשוב ואין כבר צורך ברהיט המיושן שמכיל את הכרטיסים. מי שרוצה למצוא ספר מסויים יכול לפנות ישירות למחשב כדי ללמוד היכן במדפים הוא נמצא, ואם הוא פנוי להשאלה. לפני בערך עשור צילמתי מספר כרטיסי השאלה מספרים הוצאו מהספריה. נהגתי להציג אותם בהרצאות ולהסביר שמדובר בגלגול מוקדם של רשת חברתית – באמצעות העיון בכרטיס יכולנו לגלות מי כבר קרא את הספר שאנחנו שוקלים אם לקרוא, וגם כמה זמן הוקדש לקריאתו. היתה זאת, הרבה לפני פייסבוק, דרך לסמן Like.

הכרטסת שעכשיו מוציאים מהספריה מילאה תפקיד שונה, וכזכור, היום הקטלוג הממוחשב מהווה דרך יעילה יותר להגיע לספר. הכרטסת מעץ כבר איננו נחוץ, והוא עובר לארכיון. יש טעם להציג את הרהיט, אפילו אם זה רק בארכיון, אבל תכולתו, הכרטיסים עצמם, ממש מיותרים, והם הובאו לפח.
ספק אם יש מישהו שבוכה על התהליך הזה. אפילו מי שטוען שאי-אפשר לוותר על ריח הספר המודפס, או טוען שהחזקת ספר ביד מעניק לקורא חוויה ייחודית שאין לו תחליף בספר הדיגיטאלי, בוודאי רואה ערך במחשוב הכרטסת. אבל גם מי שרואה חיוב בהתקדמות הדיגיטאלית יכול להרגיש שמשהו אובד. אלכס מדריגל, בכתבה שהתפרסמה ב-The Atlantic לפני חודש, מבחין בין הספר כאוסף מילים לבין הספר כחפץ – חפץ שמכיל “מידע” רב מעבר למשמעות של המילים שנמצאות בו:
The growth of digital bandwidth means that it will fall to our moment – this early 21st century – to decide the long-term future of this print record. We are unlikely to lose the books as bags of words. But we might very well lose them as objects.

That’s because libraries are in a tough spot. Few people check out 19th-century books. The volumes are weird looking to a modern reader, and their typesets seem designed to cause eyestrain. So, librarians—being aware of this unpopularity, as well as their own never-very-big budgets – might decide that they should either put these books in deep storage or get rid of them altogether, after scanning their innards.

מדריגל איננו שולל את מפעל הדיגיטציה של גוגל, אבל הוא מזכיר לנו שגם כאשר באמצעות הדיגיטציה ספרים רבים נעשים הרבה יותר נגישים מאשר היו בעבר, חלק מהמידע שבהם – אולי ההערות שקוראים רשמו בתוכם, אבל אולי פשוט כתמי אוכל שטפטפו לדפים כאשר הקורא אכל תוך כדי קריאה – יאבדו. ואולי אי-שם בעתיד דווקא מידע כזה יעניין אותנו, ויוכל לשפוך אור על תרבות הקריאה שלנו.

כרטסת הספריה איננה הספרים שבמדף. רובנו סבורים שהמידע שבכרטיסים משמעותי פחות מאשר התוכן של הספרים עצמם. עם זאת, גם הכרטיסים מספרים סיפור. לפני עשרים שנה ניקולסון בייקר פרסם מאמר ארוך בו הוא מחא על פינוי הכרטסות של ספריות אקדמיות והחלפתן בקטלוגים ממוחשבים. (המאמר, “Discards”, מופיע באוסף מאמרים של בייקר – “The Size of Thoughts“.) באותה תקופה מערכות החיפוש של הקטלוגים הממוחשבים היו די פרימיטיביות, ובייקר הביא דוגמאות לבעייתיות של הקטלוגים הממוחשבים והקשיים שבהם נתקלים כאשר מחפשים מקורות דרך מילות מפתח. עשרים השנים האחרונות ראו שיפורים ושכלולים רבים באיתור דיגיטאלי של מידע בספרים ובספריות. רבים מהחששות של בייקר התבדו – כלי החיפוש של היום בהחלט מוצלחים. אבל בנקודה כלל תרבותית יש עדיין תוקף לדבריו. בייקר מבקש מאיתנו לראות את הספריה לא כאמצעי למטרה, כדרך להגיע לידע, אלא כמקלט לספרים שהיום אולי אף אחד איננו מתעניין בהם, אבל שאי-שם בעתיד עשויים להיות בעלי ערך, במיוחד מפני שמה שאנחנו רואים כחשוב עשוי להשתנות:

Again, lest we become confused and forgetful, the function of a great library is to sort and store obscure books. This is above all the task we want libraries to perform: to hold on to books that we don’t want enough to own, books of very limited appeal, unshielded by racks of Cliffs Notes or ubiquitous citations or simple notoriety. A book whose presence you crave at your bedside or whose referential or snob value you think you will need throughout life, you buy. Libraries are repositories for the out of print and the less desired, and we value them inestimably for that. The fact that most library books seldom circulate is part of the mystery and power of libraries. The books are there, waiting from age to age until their moment comes. And in the case of any given book, its moment may never come – but we have no way of predicting that, since we are unable to know now what a future time will find of interest.
בייקר, שבכתיבה הבדיונית שלו מסוגל למקד את המבט על פרטים קטנים ומדויקים, מציין שדרך העיון בכרטיסים שבכרטסת ניתן ללמוד לא רק על התפתחות בשיטות המיון, אלא גם על השימוש במכונות כתיבה שונות, ואפילו, דרך כתמי השמן והדיו שעליהם, אלו כרטיסים זכו לעיון רב יותר מאשר אחרים. יתכן ובמצעד אל הדיגיטאלי אין ברירה – יחד עם הרווחים הרבים שהדיגיטאליות מקנה לנו, תכונות מוחשיות יאבדו לנו. סביר להניח שאנחנו מוכנים לוותר על היכולת לפענח חלק מהרגלי הקריאה של דורות קודמים באמצעות כתמי הדיו שעל כרטיסי הכרטסת. בסך הכל הכרטסות הראשונות הופיעו בספריות רק לקראת סוף המאה ה-19 (כפי שאנחנו לומדים בוויקיפדיה) כך שבממדים היסטוריים האובדן הזה איננו גדול כל כך.

אבל בעידן שבו הדיגיטאלי הופך כמעט לדת, בעידן שבו מעקמים את האף כלפי כל דבר השייך לעידן הדפוס, כדאי לשים לב לתלונות של בייקר. הוא מזכיר לנו שהמעבר לדיגיטאלי איננו מביא רק רווח. אנחנו גם מפסידים משהו. מותר לנו להחליט שאנחנו מוכנים לשלם את המחיר (ועל פי רוב אני מוכן לעשות זאת), אבל אל לנו לחשוב שאין מחיר בכלל. הסיפור שכתמי השמן מהידיים של המדפדפים בכרטסת מספרים איננו הסיפור המרתק ביותר, אבל עדיין עלינו להודות שבמקרה הזה הדיגיטאלי מרדד את המידע שמגיע אלינו.

ועוד דבר אחד: תחילה היה לי ברור שאסתפק בצילום של קרטוני הכרטיסים שהובאו לפח. אבל אחרי יום של הרהור חזרתי אל הפח והעמסתי קרטון אחד, עם כמה מאות כרטיסים, לבגז’ של המכונית שלי. אין לי מושג מה אעשה איתם (ואני בוודאי אינני מעז להכניס אותם הביתה) אבל בינתיים הם שמורים לא רק כצילום, אלא בצורה המוחשית ביותר.

ואולי ספרי הלימוד העתידיים אינם …

מה עוד אפשר להגיד על ספר הלימוד של העתיד? על אף העובדה שנכון להיום סקרים מראים שסטודנטים אינם נוהרים אחר ספרי לימוד דיגיטאליים ודווקא מעדיפים להמשיך להחזיק ספרים מודפסים ביד, ברור לכולם שהדיגיטאליות תשלוט גם בשוק ספרי הלימוד. אבל כדרכם של מנצחים, חסידי הספר הדיגיטאלי אינם מסתפקים בנצחון – הם צריכים להראות שמשאת נפשם, ספר הלימוד הדיגיטאלי, עולה בכל תחום אפשרי על הספר המודפס.

דייוויד ורליק כותב השבוע על ספרי לימוד דיגיטאליים, וכדרכו הוא מזמין את קוראיו להצטרף אליו ולמנות את המאפיינים של הספרים האלה שעושים אותם לעדיפים על ספרים מודפסים. התוצאה היא טבלה שמראה שפחות או יותר בכל נקודה אפשרית (ורליק מציין 12) אין בכלל תחרות בין שני סוגי הספרים. בין הנקודות שבהן הוא משווה בין שני הספרים:

  • ספר הלימוד ה-“ישן” המותאם לסטנדרטים, ואילו ספר הלימוד ה-“חדש” מותאם לצרכים ולנסיון של משתמשיו
  • הסמכות היא מרכיב מרכזי של ספר הלימוד ה-“ישן”, ואילו הסמכות של ספר הלימוד ה-“חדש” נרכשת בזכות הסיוע שהוא מעניק לתהליך הלמידה
  • ספר הלימוד ה-“ישן” יוצר תחושה של בטחון, ואילו ספר הלימוד ה-“חדש” מפתיע, ומגרה ללמידה חדשה
  • ספר הלימוד ה-“ישן” מתיימר להיות נטול הטיות אידאולוגיות, ואילו ספר הלימוד ה-“חדש” מכיר בעובדה שיש בו הטיות כאלו

עלי להודות שבמידה לא קטנה אני מסכים עם ההבחנות האלו, ועם אחרות שוורליק מציין. אבל התמונה הכוללת שמצטיירת מהטבלה של ורליק היא של ספר לימוד תלוש מהמסגרות הלימודיות הקיימות. ורליק איננו מתייחס לעבודה שמערכות חינוך אינן משוחררות מהטיות אידאולוגיות, ולאור זה ספרי לימוד ביודעין מציגים תפיסת עולם מסויימת כנכונה (ונקייה מהטיות). הוא משבח את ספר הלימוד החופשי מסטנדרטים, ומצליח להתעלם מהעובדה שהמערכת עדיין דורשת את הסטנדרטים האלה. הוא אדיש לכך שמערכות לימוד רוצות ליצור תחושה של בטחון אצל הלומדים בו, ולא לזעזע אותם.

אני בטוח שוורליק מייחל לכך שספר הלימוד ה-“חדש” יחולל שינוי משמעותי בדרכי למידה והוראה. שוב, אשמח גם אני אם כך יקרה. אבל המאפיינים של ספר הלימוד ה-“חדש” שוורליק מביא במאמרון שלו אינם אינהרנטיים לספרים דיגיטאליים. יותר מאשר אלה משקפים תכונות ייחודיות של הדיגיטאליות הם משקפים תפיסה חינוכית, ולא נראה לי שהתפיסה הזאת עומדת להשתנות אצל קובעי המדיניות החינוכית בקרוב. למרבה הצער, סביר להניח שספרי הלימוד ה-“חדשים” שורליק מייחל להם יהיו לא יותר מאשר גירסאות דיגיטאליות של מה שאנחנו מכירים היום.

הרהורים נוספים על בלוגים וספרים

לפני כארבעה חודשים הרהרתי כאן על ההבדל בין בלוג לבין ספר. ציטטתי קטע מהסיום של ספר של קירן אגן בו הוא הסביר, בין היתר, שאנחנו נוטים לראות את הספר המודפס כביטוי מגובש של רעיונות הסופר, ולכן הוא הזהיר את קוראיו שכאשר הם קוראים את הספר רעיונותיו של אגן כבר התפתחו והשתנו. ציינתי אז שדבריו של אגן עוזרו לי להסביר לעצמי למה אינני כותב ספר ובמקום זה מעדיף לכתוב בלוג – הרי רעיונותי רחוקים מלהיות מגובשים, אלא משתנים תדיר עם כל מאמרון חדש שאני כותב.

במשך שבוע, מסוף פברואר ולתוך תחילת מרץ, מרטין וולר, פרופסור לטכנולוגיה חינוכית באוניברסיטה הפתוחה של אנגליה, פירסם סידרה של מאמרונים בהם הוא מהרהר על כיצד הבלוג שלו השפיע על כתיבת ספרו החדש שעתיד לראות אור בעוד כחצי שנה. הרהוריו של וולר, כמו דבריו של אגן, חידדו עבורי את הייחוד של הבלוג, אם כי באותה הזמן הם גם טשטשו את הקו המפריד בין הבלוג לבין הספר.

כבר במאמרון הראשון בסידרה וולר מציין שהספר שלו חב חוב גדול לבלוג:

Overall it’s been rewarding, and a useful exercise, but I couldn’t have done it without this blog. Whereas many authors create a blog to accompany a book, I think I have created a book to accompany the blog.
במאמרון השני הוא מבהיר שהספר איננו רק אוסף של מאמרונים, והוא מוסיף שאם אנחנו מבקשים לבחון רעיונות לעומק, הפורמט של ספר הוא דווקא מאד מתאים. הוא מדגיש, לכן, שהשאלה איננה באיזה פורמט לבחור, אלא איזה פורמט יימצא במרכז שלל ההתבטאויות שלנו. וולר גם שואל בנוגע לגבולות של הספר. היום, כאשר דרך ה-Kindle, למשל, אפשר למרקר את הטקסט כך שקוראים אחרים יראו את מה שאנחנו מדגישים, הספר כבר איננו מוגבל למה שיש בתוך הכריכה שלו.

הנושא הזה הוא נושא שקווין קלי עוסק בו רבות. במאמרון שהוא פרסם לפני שבוע קלי מתייחס ישירות לגבולות הנזילים של ה-“ספר”:

In the past a book was defined as anything printed between two covers. A list of telephone numbers was called a book, even though it had no logical beginning, middle, or end. A pile of blank pages bound with a spine was called a sketchbook. It was unabashedly empty, but it did have two covers, and was thus called a book.

Today the paper pages of a book are disappearing. What is left in their place is the conceptual structure of a book — a bunch of text united by a theme into an experience that takes a while to complete.

Since the traditional shell of the book is vanishing, it’s fair to wonder whether its organization is merely a fossil. Does the intangible container of a book offer any advantages over the many other forms of text available now?

במאמרון השלישי וולר בודק את תהליך כתיבת הספר שלו, ואת המקורות שאליהם הוא פנה תוך כדי כתיבה. הוא מונה עשרה סוגים של מקורות – ספרים, מאמרים, אתרים, בלוגים, מדיה חברתית, ועוד. כאשר הוא פרסם את ספרו הקודם, בשנת 2004, כמה מאלה כלל לא היו בנמצא ואילו היום הם מרכזיים לעבודתו. אבל באופן אולי פארדוקסאלי, הוא רואה בפנייה למקורות שונים, ולא בהכרח אקדמיים, שינוי שהוא גם עמוק ומשמעותי, אבל באותו הזמן גם המשך של דרכי עבודה קיימות:
This conflict between what, from one perspective, seems a substantial change in practice, and from another, appears to be a conservative, minor adjustment to standard approaches, characterises not just book production, but any aspect of scholarly activity, including research, knowledge dissemination, public engagement and teaching.
הוא מזהה שינוי משמעותי יותר בדרך שבה קוראיו מעורבים בשלבי ההכנה של הספר, ובדרך שבה הם עשויים להתייחס אליו אחרי שהוא יוצא לאור. הוא דן בנושא הזה במאמרון האחרון בסידרה. מצד אחד וולר שבע רצון מהפתיחות שהוא גילה כלפי קוראיו בבלוג שלו. הוא בטוח שהפתיחות הזאת, שאפשרה תגובות והערות, עזרה לו לגבש ולמקד את רעיונותיו. אבל אליה וקוץ בה: הפתיחות הזאת עשוייה ליצור מצב שבו הספר איננו מחדש, וקוראי הבלוג לא ירגישו צורך לקרוא את הספר:
… people may feel they have got all of the main ideas from the various posts over the years, and therefore not feel a need to read the book.
גראניי קונול, עמית של וולר באוניברסיטה הפתוחה, נתקלה במתח דומה כאשר היא פרסמה חלקים מספר שהיא כותבת במסגרת של בלוג. היא לא חששה מגניבת רעיונותיה, אבל היא כן חששה שהפרסום של רעיונות לא לגמרי מגובשים יעמיד אותה באור לא כל כך מחמיא. בסופו של תהליך קונול התרשמה שמתהווה סוג חדש של שיח אקדמי:
The blogosphere has enabled researchers to develop an alternative form of academic discourse (Conole, 2007a), a more informal, ‘of the moment ‘discourse, a stream of consciousness. In contrast, published papers tend to be narratives, weaved around a particular theme. They hide the real life, messiness of the actual research process and act as a final narrative.
גם קונול וגם וולר ערים לביקורת של אחד מעמיתיהם: כאשר יש כל כך הרבה לקרוא, הוא מעדיף לקרוא את הרעיונות המגובשים בצורתם ה-“סופית”, במקום להצטרך לעבור על בלוג אחר בלוג, והודעת Twitter אחר הודעת Twitter, כדי למצוא חופן פנינים. הם אינם עונים על הביקורת הזאת, מעבר להכיר בעובדה שאנחנו כנראה בתקופת מעבר מבלבלת, תקופה שבה עדיין לא ברור אילו מודלים חדשים של מחקר ופרסום יתגבשו.

וולר מסכם שהוא מרוצה מהפתיחות שהכתיבה לבלוג אפשרה לו. הוא משוכנע שיתרונותיו עולים על החסרונות. עם זאת, לא הכל וורד:

But it would be incorrect to claim the relationship between openness and book writing is one of unending bliss. If they were on Facebook, they would describe their relationship as “it’s complicated”.
אכן, “מסובך”. במידה מסויימת אני מקנא באלה שמצליחים גם לכתוב הגיגים תוך כדי התהוותם וגם לפרסם רעיונות מגובשים המתאימים לפרסום בספר. מרתק לראות כיצד המתח בין השניים משפיע על התוצר הסופי (אם בכלל מאמרון בלוג הוא באמת “תוצר סופי”). גם וולר וגם קונול מודעים לכך שהם שייכים לקהילה, לרשת חברתית במובן הרחב של המילה, שמהווה בסיס לפיתוח רעיונותיהם. אבל ההתייחסות הזאת ממוקדת בתהליך – עד לפרסום הספר. נדמה לי שבראייה היסטורית רחבה יותר אנחנו עשויים לגלות שאותו תהליך מתרחש גם אחרי פרסום הספרים, כאשר מספר ספרים יתקבצו לגישה מבוגשת שאיננה שייכת לסופר זה או אחר, אלא לאסקולה של הוגים. ונדמה לי שכאשר זה יקרה אנחנו כבר לא נבחין בצורה חדה כל כך בין מי שכתב בלוג לבין מי שפרסם ספר.