לפני שבוע נמסר שבגלל קיצוצים משמעותיים בתקציב וצמצום בתרומות הספרייה הלאומית מקפיאה את פעילותה ומאמצע החודש מוציאה את 300 עובדיה לחל”ת. כתבה קצרה בנושא ב-Ynet מוסר שמדובר ב:
סגירת אולמות הקריאה, הפסקת שירותי השאלת הספרים, ביטול השתלמויות למורים ולאנשי חינוך, ביטול אירועי התרבות המקוונים ועוד
במילים אחרות, סוגרים.
דווקא מפני שהבלוג הזה עוסק בתקשוב בחינוך חשוב לי לציין את הצעד המעציב והמדאיג הזה. במקרה הספציפי הזה נדמה לי שאפשר לכתוב שהדיגיטליות איננה אשמה. עם זאת, חשוב לציין שבעשרים השנים האחרונות האימוץ המשולהב של “מידע דיגיטלי” בעולם, כולל, כמובן, בחינוך, הביא לסגירתם של ספריות רבות בבתי הספר. מנהלי מערכות חינוך רבים ראו בספרייה, בעלת המדפים העמוסים בספרים שמעטים קוראים, שריד של עולם שהתיישן. הרי, היום הכל באינטרנט, ובהישג יד באמצעות חיפוש פשוט בגוגל. לא רק ספריות נסגרו. גם ספרנים מקצועיים מצאו שהתקן שלהם בבית הספר התבטל. מי צריך ספרן כאשר כולם יודעים למצוא את מה שצריך (או לפחות חושבים שהם יודעים למצוא את מה שהם חושבים שהם צריכים) דרך הרשת.
קשה למצוא נקודת אור בכל הסיפור העצוב הזה, אבל אולי בכל זאת אפשר להתנחם בכך שבתגובות לידיעה בעיתונות הטענה של “מי צריך ספרייה כאשר יש האינטרנט!” איננה עולה. אני בטוח שלפני מספר שנים הטענה הזאת היתה די רווחת. אבל ב-40 התגובות לידיעה על סגירת הספרייה בעיתון הארץ מצאתי רק תגובה אחת שאולי משמיעה ביקורת על המשך קיומן של ספריות גשמיות:
עם הדיגיטציה לא צריך להרחיב את השטח.
כמו-כן, גם בתגובות לכתבה ב-Ynet מצאתי רק תגובה אחת שבאופן עקיף רומזת שאין בספריות צורך:
כל העובדים נרתמו לתמונה? עלק סיפריה מלאה, באיזו מאה הם חיים.
להבדיל מאנשי שיווק ומשבשי החינוך שעודדו העברת תקציבים של ספריות ושל ספרים לרכש של מחשבים וחומרים דיגיטליים, אינני מכיר אף איש תקשוב חינוכי רציני שהתייחס למהלך כזה בחיוב. זאת איננה רק מפני שהם ידעו שספרים מודפסים וחומרים דיגיטליים יכולים להשלים אלו את אלו, אלא גם מפני שהם הבינו את המגבלות של הדיגיטליות המלאה. בעיני המפעל של Google Books היה מפעל חיובי מאד, והייתי משוכנע שאפשר היה למצוא פתרון של תשלומי זכויות תוך פתיחת האוצר האדיר של ספרים סרוקים לקהל הרחב. אבל גם ידעתי שהספר הפיסי מספר למי שמחזיק בו הרבה יותר מאשר רק המילים שבדפיו. עולם רחב של היסטוריה תרבותית גלום בתוך הספר הגשמי.
בנוסף, אני חושש שמי שלא רואה צורך בספרייה שבוי בתפיסה מיושנת, ומוטעית, שספרן הוא בסך הכל איש מזדקן (או ברוב המקרים אשה מזדקנת) שיושב מאחורי הדלפק ומוסר ספר לידי המבקש, לפעמים מתוך מתן המלצה ש-“כאשר אני הייתי בגילך הספר הזה …”. יש כאן עיוות חמור של תפקיד הספרן. מדובר במידענים מקצועיים שעסקו במלאכה הזאת הרבה לפני שמקצוע ה-“מידען” הפך מקצוע מכובד ומוערך.
היה צפוי שהתגובות להודעה של הספרייה הלאומית בחשבון ה-Twitter שלה יביעו אכזבה ואפילו כעס. הרי סביר להניח שמי שעוקב אחרי החשבון הזה (יש לו בסך הכל 700 עוקבים) ניחן ביחס חיובי לספרייה. רק תגובה אחת להודעה המליץ לספרייה לנצל את ההזדמנות של הסגירה:
יאללה, זה הזמן להפוך את הלימון לימונדה ולהפוך את העותקים הפיזיים לדיגיטלים
התגובה די תמוהה. הרי הספרייה הלאומית כבר מקדישה משאבים רבים לדיגיטציה. תגובות לאותה תגובה ציינו את זה, ואחת הדגישה שפרויקט דיגיטציה אחד – עיתונות עברית היסטורית – הוא מקור חשוב לחוקרים. בנוסף לדיגיטציה, מחלקת החינוך של הספרייה עורכת השתלמויות מורים שבהן נחשפים חומרים דיגיטליים שבספרייה למורים תוך מתן הנחיות לגבי השימוש בחומרים האלה במערכי שיעור שהמורים בונים. זאת ועוד: חלק מאתר הספרייה מוקדש לבלוגים של הספרנים. הבלוגים האלה חושפים סיפורים מרתקים מתוך האוספים של הספרייה. פעילות דיגיטלית איננה חסרה בספרייה הלאומית.
הספרייה הלאומית איננה זקוקה להגנה שלי, או למידה הזעומה של פרסום שאני יכול להעניק לה. כמו-כן, ספק אם הקול שלי יכול להשפיע על מקבלי ההחלטות כדי לשנות את הקיצוץ בתקציב. אבל דווקא מפני שהבלוג הזה עוסק בדיגיטליות ובתקשוב בחינוך אני חש חובה לציין את התרומה התרבותית הענקית של הספרייה, ולמחות על ההדממה של הנכס הכל כך חשוב הזה.