קטגוריה: וירטואלי

לפני ארבעה חודשים, בבלוג שלו, פיטר גרין (Peter Greene) כתב על תנופה לבניית רובוטים שיוכלו להוות פתרון למחסור במורים. גרין הוא מורה ותיק שכותב בלוג שבו הוא מרבה לבקר את הנסיונות של חברות הצ’רטר לחסל את החינוך הציבורי ואת איגודי המורים. הוא איננו מתנגד לתקשוב, אם כי הוא מרבה להביע את החשש שהתקשוב עתיד לשרת את הגופים, ואת המטרות, שלהם הוא מתנגד.

במאמרון המדובר הוא התייחס לכתבה שהופיעה באתר Politico תחת הכותרת:

Can robots fill the teacher shortage?

לגבי הכתבה עצמה גרין מציין שהיא נראית:

somewhere in the grey mystery area of newsvertisement

זה תיאור די קולע. מרבית הכתבה סוקרת יוזמה של סינתיה בראזל (Cynthia Breazeal), דיקן תחום הלמידה הדיגיטלית ב-MIT, לבניית רובוט חברתי. לבראזל קבלות רבות בתחום הרובוטיקה, אם כי המיזם העיקרי שלה, רובוט חברתי בשם Jiro, שפרץ לעולם בתרועות רמות ב-2017, כבר דעך וכמעט נעלם לגמרי. הנקודה הזאת נעדרת מהכתבה ב-Politico שמהללת את היכולות של רובוטים חברתיים למלא את המחסור ההולך וגדל של מורים. לפי הכתבה:

With the United Nations predicting a global teacher shortage of around 70 million by 2030, so-called Socially Assistive Robots — which aim to interact with people in emotional or intellectually helpful ways — may be among the most viable ways to help these groups develop and catch up with peers.

אם זה אכן פתרון למחסור במורים, קשה לבוא בטענות כלפיו. כמו יזמים רבים אחרים, בראזל רואה פוטנציאל גדול ברובוטים, אבל היא איננה תואמת את הדפוס של היוזם שרואה במערכת החינוכית בור ללא תחתית שממנו אפשר לשאוב כסף. לכתבה יש, אמנם, ריח של פרסומת, אבל יש בה גם נסיון להבחין בין היזמים שמזהים הזדמנות להרוויח לבין בראזל שלפי הכתבה שמה דגש ב:

“design justice” and “AI that helps promote human flourishing.”

גרין מביע ספקנות זהירה כלפי המיזם הזה. אפילו אם הוא למוד נסיון מיוזמות דומות, הוא איננו רוצה להשמע ציני כלפי מיזם שלפחות לפי הכתוב ליבו במקום הנכון. את המאמרון שלו הוא מסכם בנימה אמביוולנטית:

Like the vast majority of ed tech stories, this one is aspirational–dreaming as marketing, prognostication as advertising. It sure would be great if more ed tech was about things we can actually do to help educate children and less about fantasies about products we might be able to move, someday, if we can just convince people they’re inevitable.

גם אם על פי רוב נדמה שבבלוג הזה אני רק משמיע ביקורת כלפי התקשוב החינוכי בגלגולו הנוכחי אני בכל זאת שמח לשבח יזמויות ראויות. במקרה הזה אני מבין את האמביוולנטיות של גרין ומזדהה איתה. אני בוודאי אינני רוצה לקטול משהו שיכול לקדם את הלמידה ולעזור לרבים שאינם זוכים להזדמנויות למידה נאותות. ובכל זאת, משהו בכתבה איננו משכנע אותי. כך גם אצל לארי פרלזו (Larry Ferlazzo), בלוגר ותיק מאד בתחום התקשוב החינוכי שרואה חיוב רב בכלים דיגיטליים בחינוך. בציוץ תגובה לציוץ של גרין בו הוא פרסם את הכתבה ב-Politico (והשיב בשלילה על שאלה אשר בכותרת), פרלזו צייץ:

This is so ridiculous. And it sounds like they want to test them on refugees who have arrived in the US. Keep these tech bros away from our schools!

זאת גם היתה התגובה הראשונית שלי. על אף הכוונות הטובות, אני חושש שיותר מאשר הרובוטים האלה יסייעו ללמידה, הימצאם בכיתה יפגע בה. כמו פרלזו, אין לי ספק שהדיגיטליות כן יכולה לקדם את הלמידה, אבל יש משהו צורם בכתבה, אפילו אם קשה לפקפק בכוונות הטובות של בראזל. על אף הספקנות, קשה לפסול את הנושא. הוא דורש בחינה נוספת. בגלל זה סימנתי את הכתבה בסימניות שלי, אם כי לא הרגשתי צורך לפרסם עליה משהו כאן … עד אשר קראתי כתבה מהשבוע ב-EdSurge בה אנחנו למדים (אם לא ידענו את זה קודם) שחלום הרובוטים בכיתה שריר וקיים, ורק מחכה לטכנולוגיה המתאימה.

הכתבה מדווחת על מספר פרויקטים לימודיים שנעזרים ב-generative AI, אותה טכנולוגיה שנמצאת מאחורי ChatGPT. מתואר בו מיזם של בית תוכנה שממיר חומרים כתובים – ספרי עיון, דפי ויקיפדיה, רישומים של המורה – לסרטוני אנימציה “at the push of a button”. מסבירים לנו שההמרה הזאת תוביל ללמידה מפני ש:

Lots of surveys out there show that the latest generation prefer to learn through video, through YouTube and TikTok.

בנוסף, וכנראה ברוח התקופה, החברה גם יוצרת אווטרים שמותאמים לחומר הנלמד, והאווטרים האלה יציגו את הסרטונים לתלמידים (כנראה מפני שתלמידים בוודאי מעדיפים ללמוד מדמות היסטורית וירטואלית מאשר ממורה רגיל). כלים כמו ChatGPT באמת מחוללים פלאים (אפילו אני מודה בזה), והפקת סרטוני אנימציה מטקסטים בהחלט עושה רושם של משהו מאד מרשים. אבל לא ברור עד כמה זה באמת מקדם את הלמידה. נדמה שהמנכ”ל המתואר בכתבה, ובוודאי אחרים כמוהו, עדיין מאמינים שיש יצור כזה “יליד דיגיטלי”. בנוסף, אין פסול ב-edutainment, אבל הוא רחוק מלהיות דבר חדש, ובמהלך השנים התגלו בו בעיות רבות. בדיקה של הבעיות האלו על ידי יזמים חינוכיים למיניהם לפני שהם מביאים את מיזמיהם לשוק לא היתה מזיקה.

להבדיל מבראזל, הצד הערכי והחברתי של הרובוטים החינוכיים האלה איננו מעסיק את היזמים האלה. וזה החלק הבעייתי – החיבור בין מיזמים מהסוג הזה לבין הרצון להחליף מורים מטעמים כלכליים. לא בכדי שם הכתבה ב-EdSurge הוא:

AI Tools Like ChatGPT May Reshape Teaching Materials — And Possibly Substitute Teach

וכאן נמצא החיבור לכתבה ב-Politico, ולביקורת כלפיה שגרין ופרלזו משמיעים. גם אם נקודת ההתחלה היא גיוס הטכנולוגיה לשרת את תהליכי הלמידה ולענות על צורך, החלום שהטכנולוגיה תחליף את המורה איננו מאחר להגיע. לזכותו של EdSurge ייאמר שהכתבה מביאה דברי ביקורת כלפי הרעיון של החלפת המורה בכלים מבוססי בינה מלאכותית. בין היתר מצטטים בה את ניל סלווין (Neil Selwyn), פרופסור לחינוך באוניברסיטה אוסטרלית, ודמות מאד מוכרת בתחום התקשוב הלימודי והביקורת כלפיה. סלווין מבהיר:

This tech makes the familiar claim that it is not looking to replace the teacher—that it will free teachers up to concentrate on high-level work with individual students. We know that this rarely turns out to be the case.

סלווין מוסיף שעיקר השיווק של כלים כאלה איננו מדגיש ערך חינוכי כלשהו, אלא את החסכון בכסף, וזה מה שמדבר אל המפקחים והמנהלים שישמחו לאפשר לטכנולוגיה “ללמד”. ההמשך ברור – כאשר הטכנולוגיה מלמדת אין צורך במורים, אלא רק בשמרטפים שדואגים לסדר ולשקט בכיתה. וכך, מה שהתחיל כשאלה יחסית תמימה – שאלה שאפילו עלתה מתוך רצון אמיתי להעניק אפשרויות לימודיות לרבים – הופך למציאות, אבל למציאות שבה ספק אם יש למידה של ממש לצידה.

כתבה חדשה ב-EdSurge שמסומן כ-“תוכן ממומן” שואלת:

Is a Metaverse for Education the Next Logical Innovation in Teaching and Learning?

אמנם חוק הכותרות של בטרידג’ קובע:

התשובה לכל כותרת שמסתיימת בסימן שאלה היא: לא

אבל כותבי תכנים ממומנים עבור חברות טכנולוגיות חדישות אינם מצייתים לחוק, או אולי הם פשוט חושבים שקוראיהם יחשבו שהתשובה אמורה להיות חיובית. וכך עם הכתבה הזאת שמבקשת לשכנע אותנו שסביבת ה-UNIVERSE של חברת ViewSonic היא אכן הצעד ההגיוני הבא בחינוך. הכתבה מתנהלת כראיון עם קוין צ’ו (Kevin Chu), אחד ממנהלי חברת ViewSonic, וכיאה לתוכן ממומן נדמה שצ’ו הגיש למראיינת את השאלות שעליהן הוא רצה להשיב. אבל אופי הכתבה איננו מה שמעניין אותי כאן, אלא התוכן עצמו.

החברה שמפתחת את סביבת ה-UNIVERSE מתארת אותו כ-avatar-filled metaverse, וסביר להניח שהמוצר הספציפי הזה הוא רק אחד מתוך רבים שחברות שונות ממהרות להביא לשוק, תוך הנחה (שבוודאי נכונה) שתפיסת טרמפ על השם metaverse עשויה לקדם את שיווק המוצר שלהן. סביבות כאלה אינן חדשות (כבר ב-2008 פתחתי חשבון ב-Second Life, אם כי אינני זוכר מתי הפעם האחרונה שביקרתי שם). עבור המוצר הספציפי הזה מסבירים לנו שסביבה של immersive VR:

fosters healthy social interactions while reducing learning barriers for any kind of learning that happens online.

יכול להיות שזה נכון, אם כי צ’ו איננו מבהיר מהם המרכיבים של סביבה כזאת שמקדמים אינטראקציות חברתיות “בריאות”. שנים של הכרות עם מגוון סביבות אינטרנטיות הראו לנו שהפונקציות של הכלים האלה או אחרים חשובות פחות בקביעת בריאות האינטראקציות מאשר טיב ואיכות המשתתפים באינטראקציות האלו.

צ’ו מסביר שבסביבות מקוונות “רגילות” מידת המעורבות של התלמידים בעייתית. (הוא מציין שהנקודה המרעישה הזאת הובהרה לחברה שלו בעקבות שיחות עם מורים). הוא מוסיף, כנראה כהתייחסות למפגשי Zoom, ש:

In some cases, a teacher is instructing a class, and all students do is join the class, sit and listen for 40 minutes and then jump off at the end of the call. Students don’t feel like they are being heard, and if they aren’t heard, they disengage and aren’t learning.

הוא מדגיש שלעומת אותן סביבות מקוונות מוכרות, בסביבה מסוג של metaverse ניתן להתגבר על בעיית תחושות הריחוק והניכור. בסביבה של ViewSonic תחושת הנוכחות גדולה יותר, בין היתר בזכות אמצעי אודיו שמגביר את הקולות של משתתפים שקרובים אלה לאלה ומחליש את הקולות של משתתפים רחוקים. הוא מציין שנוצרת תחושה של טבעיות שמוסיפה לחיזוק הקשרים החברתיים.

בתשובה לשאלה בנוגע לכלי ניהול הכיתה שעומדים לרשות המורה (שאלה שעצם העלאתה נראית לי מוזרה כשמדובר בכלי של יצירת סביבה וירטואלית) צ’ו מסביר:

There’s a lecture mode in UNIVERSE. When class is about to start, the teacher can press that lecture mode button, and it will automatically have the students seated, their microphones muted and they have to pay attention. Teachers love that feature.

ובנוסף יש עוד יישום (תמורת תשלום נוסף) שמלקט מגוון מדדים אודות התלמידים ומעביר אותם למורה כדי שהוא יוכל לבדוק אם תלמיד “מעורב” (engaged) או לא. יכול להיות שאני פספסתי משהו בנוגע ליתרונות של ה-VR, אבל נדמה לי שיותר מאשר יצירת סביבה חווייתית ייחודית שמעוררת ענין ורצון ללמוד, מה שבא לביטוי כאן הוא ניהול כיתה ופיקוח על הלומדים.

תיאור נוסף של צ’ו מחזק את התחושה הזאת. בנוגע להוראה בסביבה הזאת הוא מסביר ש:

The way that educators teach is exactly like they would on a video conference, but they communicate and manage a classroom as if they were in person.

הערה זאת קצת תמוהה. בתקופת הקורונה הושמעה ביקורת רבה כלפי שיעורים מקוונים שבהם מורים לימדו באותה הדרך שבה הם מלמדים בכיתה “רגילה”. לאור הביקורת הזאת מתבקשת השאלה אם יש בכלל ערך חינוכי בטכנולוגיה חדישה כמו metaverse אם בסופו של דבר הוא איננו מחדש את דרכי ההוראה. מוזר בעיני שלפי מפתחי ה-UNIVERSE, אחד מיתרונותיו שאמור לשכנע אותנו בכדאיותו הוא שבאמצעותו אפשר להמשיך בהוראה המוכרת והמסורתית. זאת ועוד: נדמה לי שצ’ו אפילו מתגאה ב-“יכולת” הזאת. הוא מוסיף שלדעת החברה שלו יש חשיבות רבה בכך שעקומת הלימוד תהיה כמה שיותר קלה:

so teachers don’t spend time learning a new way of teaching.

בסופו של דבר יש כאן חידוש מעניין, אם כי פחות לגבי הכלי מאשר לגבי תפיסת השיווק. כבר שנים יזמי החינוך הדיגיטלי מספרים לנו שהכלים שהם מפתחים לחינוך מאפשרים לנו להשתחרר מהחינוך המיושן שאיננו מתאים למאה ה-21. במקום זה היזמים האלה מבטיחים לנו חינוך שונה וטוב יותר. והנה, חברת ViewSonic, שלפחות לפי סיסמת ה-metaverse שבה היא מתהדרת ממקמת את עצמה בחזית החידושים הדיגיטליים, מציעה לנו דרך “חדישה” לשמור על הישן. במקום לשנות את ההוראה והלמידה המוכרות, החידוש שלה שומר עליהן. אבל על אף העובדה שהדבר נראה די מוזר, יכול להיות שיש כאן מתכון להצלחה. הרי מובילי מערכות החינוך יוכלו לקבל את הטוב בשני העולמות – שמירה על הקיים תוך יצירת רושם של קידמה וחדשנות.