אוטכט מסביר שמפני שלכל תלמיד חשבון בתוך מאגר מידע של בית הספר, תהליך פתיחת הבלוגים די פשוט, ואחרי 45 דקות של הדרכה התלמידים כבר מסוגלים להעלות מאמרונים לבלוגים שלהם. הוא כותב:
It’s not the blogging we feel is important of course, it’s the power that publishing to a wider audience that in 2010 will surpass 2 Billion Internet connected people. Not only is there engagement power in publishing to this audience but also authentic power as students realize they are writing for someone larger than their teacher. That an assignment is not just an assignment but an idea to be shared with others.
מהבחינה הזאת אין חדש. במשך השנים האחרונות הזדמן לי להציץ בלא מעט בלוגים של תלמידים, ואני מודה שלא התרשמתי במיוחד. כמובן שאינני מכיר את הרקע לכתיבה של התלמידים, ולכן אין זה הוגן לשפוט את התוצרים. הערך של מאמרונים של שני משפטים שנכתבו על ידי תלמידים בכיתה ב’ הוא כמובן שונה מאד מערכו של אותה כתיבה אצל תלמידים בכיתה י’. כמו-כן, איכות הכתיבה בהתחלת שנת הלימודים עשויה להיות שונה מאד מאיכות הכתיבה בסיום השנה. ואולי חשוב יותר, יכולתי להציץ בבלוגים האלה מפני שהם בלוגים. אינני יוכל לעיין במחברות של תלמידים שנשמרות בתוך המגירות שלהם. לו יכולתי, אני מניח שלא הייתי מוצא הבדלים גדולים באיכות הכתיבה.
וכאן, בעצם, הנקודה שהופכת את הביקורת הזאת למילה טובה. במשך כל שנות הלימודים של הבנים שלי ציידתי אותם במחברות שהיו אמורות להכיל את הכתיבה שלהם בשיעוריהם השונים. עם השנים גיליתי שאין צורך במחברות חדשות – פשוט יכולתי לתלוש את הדפים המעטים שעליהם הם כתבו, ולהחזיר להם את המחברות הקצת יותר רזות כדי להתחיל מחדש. הבלוג הוא המחברת של היום, וגם אם הוא נשאר ריק, או אם הוא מכיל כתיבה שאיננה נראית לי כמתאימה לפרסום לקהל רחב, הוא בכל זאת הכלי שרצוי שיימצא בידי התלמידים.
נכון, לפני מספר שנים הציפייה היתה אחרת. חשבנו אז שהפרסום והחשיפה לקהל רחב ידרבנו את הכתיבה ואף ישביחו אותה. ופה ושם זה באמת קרה. אבל יש משהו לא נכון בציפייה הזאת – הבלוג איננו כלי לשיפור הכתיבה, אלא פשוט, לטוב ולרע, המחברת של העידן הדיגיטאלי. לכן, אינני מבקר את אוטכט ואת בית הספר שלו על כך שהבלוגים של התלמידים שלהם מכילים כתיבה סתמית. אני מברך על כך שהתלמידים מצויידים עם כלי כתיבה חשוב. וזה אומר שאינני מצפה שעכשיו יקדישו שיעורים לכתיבה נכונה לבלוג, אלא שפשוט יעסקו בכתיבה.
—
רצוי להוסיף שאוטכט כותב שהוא גילה שליותר מחצי מתלמידי כיתה ה’ בבית הספר שלו יש חשבונות בפייסבוק – סימן שעם או בלי בית הספר הילדים נחשפים לעולם האינטרנט. אוטכט מדגיש שבית הספר צריך לפעול לפיתוח הרגלי גלישה ושימוש בטוחים ונאותים אצל תלמידיו. הוא רואה את השימוש בבלוגים, ודרך הבלוגים הכרות רחבה יותר עם הסביבה האינטרנטית, אמצעי לפיתוח ההרגלים האלה. בזה הוא בוודאי צודק.
גם אצל בני, שסיים כיתה ו' השנה , ואיננו משתמש בבלוגים או במחשבים ניידים גיליתי את התופעה עליה אתה מדווח: מחברות שלמות ריקות או כמעט ריקות ללא הרבה כתיבה.
אחד הדברים שמדאיג הורים לתלמידים עם נידיים קשור לכך שהתלמידים “שוכחים” איך כותבים, אבל בדיקה מעמיקה במחברות מגלה שהם אינם כותבים הרבה בכל מקרה, כך שאין לתלות את האשם בניידים.
לאסתי, תודה. הערת נקודה חשובה מאד – הכתיבה של התלמידים/ילדים שלנו לפני התקשוב לא היתה רבה כל כך. דווקא הודות לתקשוב ולרשתות חברתיות הם כותבים יותר היום. נדמה לי שבתי, שהשבוע התחילה כיתה ז' (ועד היום היא תלמידה רצינית ומשקיענית) כתבה יותר במשך הקיץ הזה, הודות לפייסבוק, מאשר היא כתבה בשנתיים האחרונות של לימודיה בבית הספר. והיא עשתה זאת ברצון. לא מדובר רק בצ'ט סתמי של “מה נשמע”, אלא בדיונים ארוכים ומשמעותיים עם חבריה. אני לא יכול להתלונן – הרי אם המטרה של לימוד הכתיבה היא רכישת כלי שמאפשר לילד לתקשר ולהביע את עצמו, זה בדיוק מה שקורה.